אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת עירובין

מסכת שבת

דף ו.

ברש"י ד"ה רה"ר שפי' רחב ט"ז אמה ועיר שמצויין בה ששים ריבוא ואין בה חומה וכו' דומה לדגלי המדבר. והקשו בתו' דבדגלי מדבר היו טף ונשים וערב רב ותירצו דלא גמרינן ממשכן אלא מילתא דכתיבא במספרם. ויש לדקדק א"כ אף עכשיו לא נצרף טף ונשים ועכו"ם ועד שיהיו מנויים מבן כ' כמו התם ומיוחסים לשבטיהם וא"כ איך הי' נהרדעי ומחוזא כרה"ר. ועוד יש לדקדק דסתמא לא בעינן דהס' רבוא יהיו בוקעים בכל משהו שבר"ה בכל יום דאל"כ נפל רה"ר בבירא דמנא ידעינן וא"כ אפי' הדרכים ארוכים עד סוף העולם נצרף דאיזה שיעור ניתן לזה ואמאי כתב דבעינן בהעיר ס' רבוא ודוחק לומר דהשיעור הוא ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל ואם העיר גדולה יותר לא נצרף דכ"ז הוה לה להגמ' לפרש. ועוד דאין דרך רבינו רש"י ז"ל לבדות דרשות ודינים מלבו אשר לא נזכר בגמ'. ועוד דבשבת (דף ו') פרכינן דלחשוב נמי דמדבר הוה רה"ר דהא תניא דמדבר הוה רה"ר. ואמר אביי לא קשיא כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן הזה. ופרש"י שם דבזמן הזה אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדבריות לא שכיח וקשה דלמה ליה למימר דהולכי דרכים לא שכיח והוה לו לפרש דבזמן הזה לא ימצא ס' רבוא מישראל מבן כ' במשך ג' פרסאות והנראה לענ"ד דה"פ דברי רבינו רש"י ז"ל דבא לתרץ בזה קושיא עצומה דהא עיר של יחיד לא הוה רה"ר אף אם כמה רבאות יבקעו בה כיון דיש לו רשות לגרש הרבים ולגדור וכן אמרינן לקמן וא"כ ה"נ של שותפים ומ"ש דיחיד ומ"ש דשותפים וזה קשה לרבינו דא"כ רה"ר היכא משכחת לה דהא כולה דשותפים היא דשייכא לבני העיר ובני העיר יש להם רשות לגדור רה"ר שלהם וע"ז יתרץ דגבול יש לזה דאם העיר של ס' רבוא מקרי של רבים. וכן כתב רש"י ז"ל לקמן (דף כ"ו) דעיר של יחיד מקרי אם היא פחותא מס' רבוא דסבר דמה לי של יחיד ומה לי של שותפים ונתן בזה גבול דשותפים פחות מס' רבוא מקרי של יחיד ויותר מס' רבוא מקרי של רבים:

וא"כ נראה דהיינו דוקא בעיר דהר"ה שייך רק להם ויש להם רשות לגדור אותה אבל בדרך דשייך לעירות רבות ואין להם רשות לגדור בכולהו משערינן וא"כ עכשיו במלכיות גדולות דאין רשות לבני העיר לגדור הדרכים בכל המלכות משערינן והיה רה"ר גמורה אם יש ברוחבה ו' אמה:

והנה הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' שבת כתב דמדבר הוה רה"ר ונראה דמפרש דבזמן שעברו ישראל הוה דרך במדבר וה"ה בזמן הזה במקום שיש דרך קבוע ושכיחי בה רבים לאפוקי בזמן הזה במקום שאין דרך ואין בוקעים בה רבים. ודעת המקשה הי' דכל המדבר מקרי רה"ר דמקום הפקר הוא וע"ז יתרץ דרק במקום דרך קבוע לרבים מקרי רה"ר כמו בזמן שעברו ישראל במדבר ודו"ק:

ת"ר כיצד מערבין דרך רה"ר עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן. חנניא אומר בש"א עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשהוא יוצא ונכנס נועל בה"א עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן. ופריך ורה"ר מי מערבה והתניא יתר על כן אמר ר' יהודא מי שהיו לו שני בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך. וכ"ת בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והאמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר. ואמר עולא הני אבולי דמחוזא אילמלא דלתותיהן ננעלות חייבין עליהם משום רה"ר. אמר רב יהודא ה"ק כיצד מערבין מבואות המפולשים לרה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן. איתמר רב אמר הילכתא כת"ק ושמואל אמר הלכה כחנניא איבעיא להו לחנניא אליביה דב"ה צריך לנעול או אין צריך לנעול ומסיק כיון דראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות. והנה הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' שבת הל' י' כתב שני כותלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואין צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות לנעול ואח"כ יעשה ביניהם רה"י. ודבריו תמוהין דהוא כנגד האי סוגי' דדוקא במבואות המפולשין לרה"ר לחנניא אליביה דב"ה אמרו דאין צריך לנעול אבל ברה"ר גמורה משמע דבעי נעילה דוקא. ועוד הקשה הרשב"א ז"ל דבפי"ד מהל' שבת לעיל ובפ"א מהל' עירובין כתב במדינה המוקפת חומה דצריך שיהי' דלתותיה ננעלות בלילה. והנראה בזה לחלוק דהכא מיירי בשל יחיד דרבים בקעי בקרקעו דאי לאו הכי איך יכול לגדור ולהשתמש וע"כ סגי בראויות לנעול דכיון דיכול לנעול ולגרש הרבים לא אתו רבים ומבטלים מחיצה דלאו דידהו. ומפרש דהא דקאמר לקמן (דף כ"ב) גבי שבילי בית גילגול דיהושע אוהב ישראל היה עמד ותיקן להם דרכים וסרטיא כל היכא דניחא תשמישא מסרה לרבים כל היכא דלא ניחא תשמישא מסרה ליחיד. דוקא שם גבי שבילי בית גילגול דאיכא מחיצות מהני הא דמסרה ליחיד לשויי רה"י אף דרבים בוקעים בו דלא אתי רבים ומבטלי מחיצות דלאו דידהו אבל בלא מחיצות אם רבים בוקעים בשדה של יחיד הוה רה"ר. דלא כמו שפרשתי לעיל לרש"י ז"ל. אבל במדינה המוקפת חומה כיון דהדרך וסרטיא שלה שייך לרבים בעי ננעלות בלילה דאתי רבים ומבטלים מחיצות דידהו:

ובזה ניחא לי דלקמן (דף כ"ב) בפסין דביראות דאם היה דרך הרבים מפסיקתן יסלקנה לצדדים דברי ר' יהודא וחכמים אומרים אין צריך. ואמרינן בזה דר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו כאן הודיעך כוחן של מחיצות. כאן וס"ל והאמר רבב"ח אר"י ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר. אלא כאן ולא ס"ל. וא"כ משמע דר' יוחנן אליביה דר' יהודא אמרה. והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים וז"ל פי"ז מהל' שבת הל' ל"ג הזורק מרה"ר לבין הפסין חייב וכו' ואפי' היו רבים בוקעים ועוברים בין הפסים לא בטלו המחיצות והרי הן כחצירות שהרבים בוקעים בהם והזורק לתוכן חייב. ובפי"ד מהל' שבת ובפ"א מהל' עירובין פסק כר' יוחנן דצריך דלתות הננעלות בלילה וזה כתרתי דסתרי לפי הסוגי' דשם. ולפי מה שבארתי ניחא דהא דבין הפסין בשל יחיד מיירי וע"כ סבר ר' יהודא דיסלקנה לצדדין ואי של רבים הוא היך יסלקנה וע"כ לא אתו רבים ומבטלים מחיצות דלאו דידהו משא"כ במדינה המוקפת חומה דכיון דשל רבים הוא אתי רבים ומבטלים מחיצות דידהו:

וה"פ הגמ' כאן ולא. סבירא לו פי' דוקא כאן סבר דגדול כוחן של מחיצות דשל יחיד הוא ולא ס"ל כן במקום אחר ברה"ר גמורה דאתי רבים ומבטלין התם מחיצה דידהו. והוה כמו הלכה כמותו וכיוצא בו בכתובות (דף ק"ט) וע"ש בתו'. והנה ר"א לקמן (דף כ') ס"ל דאף בפסין ברה"ר הזורק לתוכן חייב. והיינו דפליג על ר"י דאמר דבשל רבים בעינן דלתות הננעלות. וע"כ מסיק שם הגמ' אליביה דכאן וס"ל דלא כמו שמסיק הכא אליביה דר"י. וס"ל לר"א דאף בשל רבים גדול כחן של מחיצות ולא אתו רבים ומבטלין מחיצות אף דידהו. וע"כ השמיט רבינו שם פי"ז הל' ל"ג הא דר"א בפסין דרה"ר וכתב שם אלא בבקעה ונמצא דכל חילוקי רבינו מבוארים בגמ':

וסבר רבינו דהא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות דלאו דידהו דוקא בדאיכא ד' מחיצות כדאמר לקמן בסוגי' וכן משמע כאן בדברי רבינו בהל' ל"ג משום דבד' מחיצות הוה רה"י גמורה מדאורייתא כדמבואר בדברי רבינו כאן בהל' א' וט' ועין במ"מ וע"כ לא אתו רבים ומבטלי מחיצות דרה"י גמורה דלאו דידהו. וסבר רבינו דלערב רה"ר דשייכא ליחיד בעי דלתות ראויות לנעול כדאמרינן בסוגי' דהכא דבכך אין מערבין אלא בדלתות. ואף דלקמן אמרינן דאף בפסין לא אתו רבים ומבטלי מחיצות דרה"י. שאני פסי ביראות דהקילו בהם חכמים אבל בעלמא בעי דלתות. והברייתא דהכא לא יכול הש"ס לאוקמי ברה"י דסתומי סתם כיצד מערבין רה"ר ומשמע כל רה"ר אף דשייכא לרבים ובזה בעי ננעלות בלילה וע"כ הוצרך לאוקמי במבואות המפולשים לרה"ר וכו'. ורבינו פסק בזה דהלכה כת"ק כרב דפסק הכי:

והא דאמרינן לקמן (דף כ"ב) ת"ש שבילי בית גילגול וכו' רה"י לשבת וכו' מני אילימא רבנן השתא ומה התם דניחא תשמישא אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא הכא דלא ניחא תשמישתא לא כ"ש אלא לאו ר' יהודא היא. א"ל שבילי בית גילגול קאמרת יהושע אוהב ישראל הוה וכל היכא דלא ניחא תשמישא מסרן ליחיד. ופי' התו' דאתי' כר' יהודא. ולפי מה שבארתי עכצ"ל דה"פ דלעולם כרבנן אתי' וטעמא לאו משום דלא ניחה תשמישא אלא משום דיחיד הם דבזה דוקא סברי רבנן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות. והיינו דצריכה לאשמועי' דאע"ג דלכאורה של רבים הם קמ"ל דיהושע ליחיד מסרן. וכן הא דאמר ר"י לעיל דמעלות ומורדות של א"י אין חייבין עליהם משום רה"ר ע"כ כרבנן אתיא דהא ר' יוחנן סבר לעיל כרבנן לדברי רבינו ודלא כהתוס'. והמקשה ס"ד דאין חילוק בין של רבים לשל יחיד וטעמא דחשיבה רה"י משום דלא ניחא תשמישא וע"כ אף לר' יהודה הוה רשות היחיד ולרבנן פשיטא והמתרץ יתרץ דמשום דמסרן ליחיד הוא ורק לרבנן מהני דלא אתי רבים ומבטלי מחיצות דלאו דידהו אבל משום דלא ניחא תשמישא לא מהני מידי ודו"ק:

דף כה.

קרפף בית שלש וקירה בו בית סאה רבא אמר אויר קירויו מייתרו ור"ז אמר אין אויר קירויו מייתרו אמר ר"ז ומודינא בקרפף שנפרץ במלואו לחצר שאסור מ"ט הואיל ואויר חצר מייתרו. ופירש"י בקרפף בית סאתים שנפרץ מלואו לחצר שאויר חצר מייתרו ועושהו יתר מבית סאתים ונפרצה חצר כנגדו לא גריס בכולה שמעתתא. מתקיף לה ר"י וכי אויר המותר לו אוסרו. ופרש"י והרי החצר מותרת לטלטל ממנה לקרפף כר"ש וא"כ נפרץ למקום המותר לו ומשום יתור ליכא למימר דהא החצר מוקפת לדירה הוי. א"ל אביי כמאן כר"ש לר"ש נמי הא איכא אויר מקום מחיצות. ופרש"י דמקום מחיצות נתוסף על האויר שבתחילה היה ב"ס מצומצם. דאמר ר"ח קרפף שנפרץ במלואו לחצר חצר מותרת וקרפף אסור. חצר מ"ט דאית לה גיפופי והא זימנים דמשכחת לה איפכא אלא משום דאמרינן זה אויר מחיצות מייתרו וזה אין אויר מחיצות מייתרו. ופרש"י וע"כ לא מצי למינקט איפכא דכי הוה חצר מלואו ובקרפף גיפופי תרווייהו משתרי דכר"ש ס"ל דכולהו רשות אחת הן ויתור בקרפף נמי ליכא הואיל ואיכא גיפופי. משמע מדבריו דלמסקנא זו מיירי דנשאר גיפופי בחצר ובקרפף הוה מלואו ועכצ"ל כן דאי לאו הכי היך חצר מותרת הא נפרצה חצר למקום האסור לה. וכן כתב הגהת אשר"י והרשב"א ז"ל עיין במ"מ. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פט"ז מהל' שבת מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו שלש סאים וקירו בו בית סאה קירויו מתירו נפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדה חצר מותרת כשהיתה והקרפף אסור כשהיה שאין אויר החצר מתירו. משמע מדברי רבינו דמיירי בקרפף יתר מבית סאתים כדמתחיל ברישא וכדאמר דהקרפף אסור כשהיה. והשיגו עליו דאין הסוגיא משמע כדבריו ומהסוגיא משמע דבבית סאתים מיירי. ועוד דמהסוגיא משמע שאוסר אותו אויר החצר ומדברי רבינו נראה דהשקלא וטריא שיתיר אותו אויר החצר. ועוד דחקו המפרשים במאי דקאמר ונפרצה חצר כנגדו דמאי נ"מ מהפרצה הזאת. והנראה בזה דהפי' בדברי רבינו ונפרצה חצר כנגדה פי' דאף החצר נפרץ במלואה דהיינו דהי' תרווייהו שווים ברוחב. וכן כתב הרא"ש ז"ל דאף החצר נפרץ במלואו ואולי אף הוא בא לתרץ הגרסא דנפרצה חצר כנגדו. וקאמר רבינו דאין אויר החצר מתירו דלא נימא כיון דנפרצה מחיצה המפסקת בין הקרפף והחצר נימא דהוה כמו הוסיף מחיצה לשם דירה והחצר נתוסף על הקרפף לשם דירה וע"ז קאמר דאין אויר החצר מתירו אלא אדרבה אמרינן דהקרפף נתוסף ונתגדל אסורו דמחיצות החצר לא נעשו להקרפף ואויר החצר מייתרו פי' דאדרבה דנתגדל עוד אסורו של הקרפף דמחיצות החצר לא נעשו להקרפף. ומתקיף לה רב יוסף דאיך נוכל, לומר דנתוסף האסור הלא נתוסף באויר מותר דמוקף לדירה. א"ל אביי כמאן כר"ש דע"כ לרבנן בלא הוספה תצטרך לאסור דנפרצה למקום האסור לה וע"כ כר"ש הוא דחצר וקרפף חד רשותא לר"ש נמי האיכא אויר מקום מחיצות פי' דאויר מקום מחיצות הקרפף שהי' מקודם דלא הוקפו לדירה במאי הותרו דמחיצות החצר הלא לאו לקרפף עבידא. דאמר ר"ח קרפף שנפרץ במלואו לחצר חצר מותר וקרפף אסור חצר דמותר דאית ליה גיפופי והא זימנין דמשכחת לה איפכא אלא ע"כ בשוה ליה מיירי בלא גיפופי בכ"ז הקרפף אסור דאויר מחיצות שלו מייתרו כיון דהי' בו יותר מבית סאתים ולא הוקפו לשם דירה ובמה שנתרבה בו חצר עוד נתגדל אסורו דמחיצות החצר לאו לשם דירה שלו הוקפו. וזה החצר אין אויר מחיצות שלו מייתרו דהחצר כל כמה דגדול מותר וא"כ במה דנתוסף בו הקרפף אין אוסרו. ולא הוה כנפרצה למקום האסור דהא הקרפף יותר מבית סאתים משום דכיון דאף הקרפף נפרץ במלאו חשבינן ליה כנעקר הקרפף ונתוסף החצר. ולא דמי לנזרע רובו דהתם אין ראוי לחצר והזרעים מבטלי ליה מתורת חצר אבל הכא הקרפף כיון שנפרץ במלואו כמו שאינו ונתוסף החצר:

ובאופן הזה פי' ר"ח הובא ברא"ש במעשה דבוסתנא דלקמן דהי' בין הבוסתנא דהוא קרפף יותר מבית סאתים לבין האפדנא מחיצה ונפל האי מחיצה וסבר רב ביבי למימר דנעשו הכל אחד והוה כמו נעשה מחיצה שלמה מחדש לבוסתנא דהוקף לדירה והשיב לו ר"פ דהני מחיצות לגואי עבידן ולא לבראי כדפרשתי ודו"ק

דף לב:

נתנו באילן למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים עירובו עירוב ומוקי לה ר"נ אמר שמואל באילן העומד ברה"ר עסקינן גבוה י' ורוחב ד' ונתכוון לשבות למטה וע"כ למעלה מי' אין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואין יכול להביאו אצלו דמפיק מרה"י לרה"ר ולמטה מי' עירובו עירוב ורבי היא דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אמר רבא ל"ש אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפי' למעלה מי' ה"ז עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא. ופרש"י ואע"ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל ליה דהא אילן רה"י ותחתיו רה"ר חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב דהעיר כד' אמות וכמוקף לענין תחום שבת. ופריך אי הכי חוץ לעיבורה של עיר נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי לה רה"י ורה"י עולה עד לרקיע. ופרש"י ונהי דלאו רה"י ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה מיהו לענין מבוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא הכא באילן הנוטה חוץ לארבע אמות עסקינן ונתכוון לשבות בעיקרו ופרש"י הילכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי נפיק חוץ לד' אמותיו כמה דבעי למשקליה ואייתיוהו פחות פחות מד' אמות עד לתוך ד' אמותיו וכו' אבל למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקלה מייתי מרה"י לרה"ר. ופריך מאי למעלה ומאי למטה. ופרש"י דדבר הנוטה שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה לית ביה ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא גובה ונמוך ומשני דהדר זקוף. ועיין בפרש"י שדחק בזה כמו שדחק בהקושיא ופריך והא אי בעי מייתא לה דרך עליו. ופרש"י כי הוי נמי חוץ לד' אמות ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עולה עד לרקיע הרי יכול לעלות לאילן למעלה מי' ומביאנו למקום שביתתו ומשני כשרבים מכתפים עליו. ופרש"י שמכתפים על נטיית הנוף הנמוכה מי' וכי מייתא לה למעלה מי' דרך אוירה של נטייה עובר באויר רה"ר וקי"ל במושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר פי' למעלה מי' חייב ועיין בזה בתו'. והנה בחידושי לעיל פ"א דשבת ביארתי דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הדין דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר דחייב וע"כ צריך לפרש הסוגי' אליביה בפי' אחר:

והנה הרי"ף ז"ל השמיט הך מימרא דרבא עם כל החילוקים היוצאים מהאי סוגי' והביא רק אוקימתא דר"נ אמר שמואל. וכן הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' עירובין הל' ח' וצריך שיהי' הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהי' אפשר לו לאוכלו בין השמשות לפיכך אם נתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י או ברה"י והניח עירובו ברה"ר אינו עירוב. ותמהו המפרשים מדוע השמיט כל החילוקים שחידש רבא בזה. ועוד נראה משיטת רש"י שיכול להניח עירובו במקום אחד ולקנות שביתא במקום אחר רחוק מעירובו אם יכול להביאו אצלו ומדברי הרמב"ם ז"ל אין נראה כן שכתב בהל' א' דנחשב כאילו שבת במקום שהניח שתי הסעודות משמע דקנה השביתא רק במקום שהניח העירוב. וכן באמת הדין נותן ושיטת רש"י תמוה מאד דמאן קנה השביתא הלא העירוב דחזינן כאילו דר שם ואיך יכול לקנות במקום אחר רחוק ממנו אלא ודאי העירוב לא קנה אלא ד' אמות שמונח בו ואם חפץ לקנות השביתא מחוץ לד' אמות שהעירוב מונח לא קנה כלום כמו דאמרינן לקמן (ד' מ"ט) וכן אמרינן לקמן (דף ל"ד) במגדל ארוך דאי ממטי ליה פורתא אזיל חוץ לד' אמות. והא דמשמע דוקא בנתגלגל חוץ לתחום אבל נתגלגל תוך התחום שפיר דמי וע"כ מיירי בכרמלית התם לא איכפת ליה אם יקנה במקום העירוב אבל במניח לכתחילה שיקנה לו מחוץ לד' אמות שבמקום העירוב ובמקום העירוב לא חפץ לקנות ודאי לא קנה עירוב. עוד כתב הרמב"ם ז"ל שם בהל' כ"ג האומר לשלוחו הנח עירובי במגדל והניחו בשובך וכו' בבית והניחו בעליה בעליה והניחו בבית אינו עירוב ומאי איכפת לן אם שינה השליח בהנחת העירוב הא השביתא יקנה במקום שהוא רוצה ומבית לעליה יכול להביאו אלא ע"כ דהשביתא לא יקנה אלא במקום העירוב ובית ועליה שתי מקומות הם אף דתרווייהו רה"י ויכול להביאו אצלו וע"כ אם שנה השליח לא קנה עירוב דהוא התכוון לקנות במקום אחר. והנראה לבאר הסוגי' אליביה דרבתינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דה"פ דרבא אתא לתרוצי מתני' ומוקי לה בשינוי' אחרינא מר"נ. ורבא מודה לדינא לר"נ באילן העומד ברה"ר והניחו למעלה מי' ונתכוון לשבות בעיקרו דלא הוה עירוב ותוך עיבורה של עיר לא מהניא בזה מידי כיון דלא יכול להביאו אצלו. אלא רבא מוקי לה באילן העומד בכרמלית ואף דאין אסור להביאו אצלו דהא מתני' כרבי בכ"ז חוץ לעיבורה של עיר ונתכוון לשבות בעיקרו והעירוב הניח למעלה מי' אינו עירוב משום דגובה י' טפחים נחשב רשות אחריתי בכרמלית ולא יכול לקנות שביתא חוץ למקום העירוב כמו שבארתי בחוץ לד' אמות אבל בתוך עיבורה של עיר כיון דכל העיר נחשב כד' אמות לענין תחומים ה"נ לענין גובה נחשב כמאן דמליא דמיא ולא חלק רשות לעצמו כמו ברה"י דפריך לעיל ואיסור הוצאה ליכא כאן דהאילן עומד בכרמלית. ופריך חוץ לעבורה של עיר נמי הא אמר רבא המניח עירובו יש לו ד' אמות וא"כ לענין גובה נמי כמאן דמליא דמיא ולא חלק רשות לעצמו ולא דמיא לבית ועליה. ומשני ר"י בריה דרב משרשיא הכא באילן הנוטה חוץ לד' אמית ונתכוון לשבות בעיקרו והעירוב חוץ לד' אמות ממקום שביתתו דלא קנה עירוב כדבארתי. ופריך מאי למעלה ומאי למטה פי' דמאי נ"מ בין למעלה ובין למטה דאף למטה מי' מחוץ לד' אמות לא קנה עירוב. ומשני דהדר זקיף פי' דיכול לזקוף ולכפות הנוף לתוך ד' כדאמר ר' ירמי' לקמן בכלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביא אצלו וע"כ למטה מי' יכול לזקוף הנוף לתוך ד' אמותיו אבל למעלה מי' כיון דהוא בגובה אין יכול לנטות לתוך ד' אמותיו. וקרוב לזה פי' הר' יהונתן דהרוח יזקוף הענף לתוך ד'. ופריך והא מצי שקיל דרך עליו פי' דיעלה על האילן ויטה הנוף עד תוך ד' אמותיו. ומשני כשרבים מכתפים על האילן וע"כ אם יכוף הנוף לתוך ד' אמות לא יכול למשקליה משום אסור הוצאה מרה"י לרה"ר. ובזה ניחא דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דברי רבא דסוף סוף בטעמא דרה"י ורה"ר מסקינן לה וכטעמה דר"נ דלעיל:

והא דאותיב רב בר שבא לר"פ על ר' ירמי' לקמן דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאו אצלו ממתני' כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו אמאי נימא כיון דאי בעי אמטויי מצי ממטי לה כמאן דאמטייה דמי. ופרש"י דאין צריך כלל בכ"מ להוליך עירובו אלא יניחנו בביתו ואמרינן הואיל כמאן דאמטיי ועיין בתו' מה שהקשו ודחקו בזה. ולפי מה שבארתי לא יתכן זה דהעירוב אינו קונה אלא מקום הנחתו. והנראה דה"פ הסוגי'. דהתם הוא בין השמשות דיום השני במקום השביתא כדאמר מחשיך עליו ויכול לערב ברגליו ופריך דנימא היכא דמכוון לקנות בפת דכמאן דאמטייה דמי כיון דבידו לקנות ברגליו והוה כמו אם היה העירוב במקום דאי בעי אמטויי מצי ממטי לה כמו בהטיית הכלכלה דר' ירמי' וא"כ לקני עירוב אף אם הניח הפת דקרא עליו אתמול עירוב בביתו ויקנה מקום השביתא ברגליו לענין דלהוי כמו דאמטיה הפת כאן דהא יכול להוליך עמו הפת כשהלך לקנות השביתא. ובזה ניחא דמקשה מהמשנה הזאת ולא מכל עירוב ורש"י ותו' דחקו בזה ודוק:

דף לד.

נתכוון לשבות בראש המגדל למעלה מ"י עירובו עירוב למטה מ"י אין עירובו עירוב וכתבו בתו' דנראה דמיירי דכגון דבטפח הט' רבים מכתפים עליו או בחורי רה"ר דכרה"ר דמיא. וצ"ע דכי נמי הוה רה"ר אם בכה"ג הוה מושיט הואיל ואינו מושיט דרך קרקע רה"ר ואי לא הוה מושיט צ"ל דמיירי דאי אפשר להושיט מראש המגדל וליטול אלא דרך כוותא שכנגד העירוב צריך להביא לתוך המגדל ומשם למקום שביתתו עכ"ל. והמפרשים דחקו מאד בפי' דברי התו'. והנראה בביאור דבריהם דקשיא להו קושית הגמ' דלעיל דהא אי בעי מייתא דרך עליו. וה"נ דאפי' אם במקום שמונח העירוב הוא רה"ר ורחוק ד' אמות ממקום השביתא כדמוקי לה רבא לעיל הלא יכול להביאו למטה עד כנגד מקום השביתא ואז הלא מקרי הוא ועירובו במקום אחד כדאמר רבא לעיל דד' אמות דהעירוב עולה עד לרקיע וה"נ יורד למטה וע"כ צ"ל דה"נ מיירי במפסיק רה"י בין כנגד מקום השביתא ובין מקום העירוב וע"כ אם יביא מרה"ר דהעירוב מונח ברה"ר דכנגד מקום השביתא יהי' חייב משום מושיט מרה"ר לרה"ר דרך רה"י. וע"ז קאמרי דצ"ע אם זה הוה מושיט דמושיט לא גמרינן אלא מרה"י לרה"י דרך רה"ר אבל לא מרה"ר לרה"ר דרך רה"י. וקאמרי דאי לא הוה מושיט בזה מוכרח לתרץ דמיירי דאין להביא העירוב לתוך המגדל אלא ממקום המונח עתה דרך כוותא ולא ממקום אחר וממקום דכנגד מקום השביתא אין דרך להביאו משם להמגדל ולא מהני מה שהרשיות עולות עד לרקיע כיון דמפסיק מגדל ואין יכול להביא אצלו ודוק:

דף לו

בעיא מיניה רבא מר"נ ככר זו היום קודש ולמחר יי

בעיא חול מהו א"ל אין עירובו עירוב היום חול ולמחר קודש מהו א"ל עירובו עירוב. ומ"ש. ומשני היום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחת לה קדושה היום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעה קדושתיה. והקשו בתו' הא רבא ס"ל דסוף היום קונה עירוב וא"כ א"ש דברי ר"נ ומאי מקשה מ"ש. ויתרצו דרבא אליביה דנפשיה ס"ל דתחילת היום קונה עירוב. משמע מדבריהם דקושית רבא מ"ש רק אם תחילת היום קונה עירוב דהיה לן לומר איפכא ובזה יתרץ דהיום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחת ליה קדושה ואף אם תחילת היום קונה עירוב עירובו עירוב אבל היום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעה קדושתיה ואף אי תחילת היום קונה עירוב אין עירובו עירוב וע"כ דחקו לקמן דמאי מדייק רבא מלגין טבול יום דקרא שם ואין עירובו עירוב דאי תחילת היום קונה עירוב אמאי אין עירובו עירוב. והקשו שם בתו' דהא אף אי תחילת היום קונה עירוב א"ש דמספיקא לא פקעה קדושתיה וע"כ אין עירובו עירוב ודחקו שם לחלק. ולדבריהם אי סוף היום קונה עירוב או אם בעינן סעודה הראויה מבעוד יום לא נצטרך לחילוק הגמ' דהכא. אבל הרמב"ם ז"ל אף דפסק בפ"ו מהי' עירובין דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הביא כאן הטעמים דמספיקא לא נחת לה קדושה ולא פקעה קדושתיה. והנראה לדבריו דפריך מ"ש הכא ומ"ש הכא אף אי למאן דס"ל דסוף היום קונה עירוב או אם בעינן סעודה הראויה מבעוד יום. והכי פריך דהא בין השמשות ע"כ אסור מספיקא וכיון דאסור לאכול מספיקא ממילא לא קנה כמו עירב בספק טהורה וספק טמאה וכיון דבעת הקני' אסור לאכל לא מהני אף אי סוף היום קונה עירוב דלדידן ספיקא הוה וכן ליכא כאן סעודה הראויה מבעוד יום. וע"ז יתרץ דבהיום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתא קדושה ומותר לאכול בין השמשות. וא"ש דיוקא דרבא לקמן דאי תחילת היום קונה עירוב דהוה לן למימר בלגין טבול יום דעירובו עירוב דרבא ס"ד כדבעה מיניה ר"ש בר רב יצחק מר"ה דלא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום שראויה לאכול בעת קניית העירוב אלא אם קמי שמיא גליה עירובו עירוב ואף כי בתחילת היום אסור לאכול מספיקא עדנה. וע"ז יתרץ דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום דתהוי ראויה לאכול בעת הקניה ודוק:

דף נז:

ג' כפרים המשולשים אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד. ומוקמינן בגמ' לא משולשים ממש אלא רואים כל שאילו מטיל אמצעי ביניהם ויהיו משולשים ואין בין זה לזה אלא קמ"א ושליש עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד. ופרש"י ותו' ובין ב' החצונות דקאמר היינו בין החיצונות לאמצעית ויש קמ"א ושליש לכאן וקמ"א ושליש לכאן. א"ל רבא לאביי כמה יהא בין חצון לחצון כמה יהא מאי נ"מ כל שאילו מכנס אמצעי לביניהם ואין בין זה לזה אלא קמ"א ושליש. ופריך ואפי' ד' אלפים. א"ל אין. ופריך והאמר ר"ה עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מד' אלפים מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת. א"ל התם ליכא למימר מלא הכא איכא למימר מלא. ופי' התו' דהתם ליכא למימר מלא כיון דאיכא יותר מאלפים בין היתר לקשת דאביי לטעמיה דאמר כותיה דרבא בר ר"ה מסתברא וביתר מאלפים לא אמרינן מלא והכא איכא למימר מלא כיון דליכא אלא אלפים בין החצונה לאמצעית כדמוקמינן הכא. ועוד פי' דהתם האויר שביתר אין יכול להחזיק בני הקשת וה"ה הכא אם הי' האמצעית גדולה יותר מן האויר שבין ב' החצונות דליכא למימר מלא. ויש לדקדק לדבריהם לפי' הראשון מדוע לעיל מוקי הגמ' דאין ביניהם אלא פחות מד' אלפים ובאורך מן היתר לקשת מוקי אפי' ביותר מן ב' אלפים ולא דייק הגמ' לאוקמי דאין באורך מן החצון לאמצעי אלא פחות מב' אלפים וברוחב היתר לוקמיה אפי' יותר מד' אלפים כיון דדא ודא אחת הוא ומלשון הגמ' משמע דדוקא הוא. ולפי' השני קשה דבגמ' משמע דבתים עדיפי ולדבריהם משמע דמגרע גרעי:

והרמב"ם ז"ל כתב בזה פכ"ח מהל' שבת ה"י שלשה כפרים משולשים אם יש בין האמצעי ובין כ"א ואחד מן החצונים אלפים אמה ובין שנים החצונים מאתים שלש ושמונים פחות שליש כדי שיהי' בין כ"א מהם והאמצעי כשתראה אותי כאילו הוא ביניהם קמ"א ושליש הרי שלשתם כמדינה אחת ומודדים אלפים לכל רוח מחוץ משלשתם. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דמשמע מדברי רבינו דליכא בין החיצונים רק רפ"ג פחות שליש ובגמ' אמרינן דאיכא בין החצון לחצון ואפי' ד' אלפים. והטור והמ"מ תירצו דהרפג' פחות שליש דקאמר רבינו היינו מלבד רוחב כפר האמצעי דאמרינן בו רואים. אבל פשטות דברי רבינו מורים כאשר הבין הראב"ד ז"ל. ועוד איך יפרנס רבינו הסוגי' הכא איכא למימר מלא והתם ליכא למימר מלא דליכא לפרש לרבינו כחילוק הא' שכתבו התו' דלהאמצעית מודדים לה ממקומה דבפי' כתב רבינו דהרי שלשתם כמדינה אחת ומודדים אלפים לכל רוח מחוץ משלשתם ק וכן ליכא להלום בדבריו כחילוק הב' שכתבו דהיינו דאם איכא פחות מב' אלפים מהיתר לקשת לא איכפת לן אף אם יש יותר מד' אלפים בין שני ראשי הקשת מדלא פי' כן בעיר העשויה כקשת ואין דרכו של רבינו להשמיט חילוק שמחלק הגמ'. וכן לא חילק נמי דאם הי' אמצעית יותר גדולה מהאויר דלא אמרינן רואים א"כ לא ס"ל נמי כתירץ הג' שכתבו התו' והנראה לפרש לדברי רבינו דבעיר העשויה כקשת דבעינן שיהי' בין שני ראשיה פחות מד' אלפים היינו בההיקף מן הקצה אל הקצה ולא בין שתי רוחב קצי הקשת וטעמא משום דבעינן שיהא בההיקף הבלעת תחומים. וכן הכא דבעי מיניה רבא מאביי כמה יהיה בין חצון לחצון היינו נמי בההיקף באם ילך דרך האמצעית. ועל זה קאמר דאפילו ארבע אלפים אבל ברוחב כבר פי' המשנה דיהיה רק שני פעמים קמ"א ושליש דאיכא הבלעת קרפיפות דשלש עירות וע"כ אמרינן רואים אבל אין רואים בזה על רוחב כפר האמצעי דכולי האי לא אמרינן כיון דליכא בתים. ופריך והא בעיר העשויה כקשת בעינן שיהיה פחות מארבע אלפים ההיקף וק"ו כאן דליכא בתים ומשני דהתם ליכא למימר מלא דהא שני הראשים רחוקים הם אבל הכא דליכא בינייהו אלא רפ"ג פחות שליש דאיכא הבלעת קרפיפות אמרינן מלא ורואים:

ומסתייע להדין פירושא דכתב רבינו בהל' י"א בגיא דמבליעו בחבל המדה והוא שיהיה בעמקו פחות מד' אלפים ולקח זה מפי' שם בגמ' ועיין במ"מ. ונראה דה"פ שיהיה מדידת השיפועים פחות מד' אלפים דלהוי הבלעת תחומים אבל ביותר מזה מודדים כל העמק. ואי לאו הכי הוה דברי רבינו כהלכתא בלא טעמא וכדברי נביאות. וא"כ נראה ק"ו דבעיר העשויה כקשת דבעינן הבלעת תחומים בההיקף להבליע היתר. וכן כתב המ"מ בשם הרשב"א דמעיר העשויה כקשת לקח זה רבינו. והא דאמרינן לעיל דף מ"ד בשבת במערה שתוכה ארבע אלפים כיון דבגגה פחות מארבע אלפים דמהלך את כולה וחוצה לה אלפים דהבלעת תחומים מלתא היא. התם מקלינן דשבת באויר מחיצות. וזה דקאמר התם ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת. והא דאמרינן לעיל דאפי' יותר מב' אלפים מהיתר לקשת היינו בצד אחד הוא יותר משני אלפים אבל צד השני קצר הוא כדי שיהיה ההיקף פחות מד' אלפים ודו"ק:

דף ע.

בעא מיניה אביי מרבה ה' ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהם ולא עירב צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא. אמר לו צריך לבטל לכל אחד ואחד. ופי' התוס' דלא שמיע ליה ברייתא דלעיל דף כ"ו דפלוגתא דר"א ורבנן היא וכו'. ואתיביה אביי דתניא דאחד שלא עירב מבטל רשות לאחד שעירב ה"ד אי דליכא אחרינא בהדיה מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא וקתני לאחד שעירב. ושני רבה הב"ע דהוה ומיית. ופריך אימא סיפא אבל אין אחד שעירב נותן רשות לאחד שלא עירב ואי דהוה ומיית אמאי לא וכו'. ומשני מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא פי' דרישא מיירי בדמיית וסיפא מיירי בדלא מיית. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' עירובין הל' ב' פסק דהמבטל רשות חצירו צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. ובהל' ד' כתב אחד שעירב אינו מבטל רשות לאחד שלא עירב אבל האחד שלא עירב מבטל רשות לאחד שעירב. והשיגו עליו דכיון דפסק דצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש הוה ליה לפרושי הסיפא דמיירי בדמיית ומדברי רבינו נראה דבכונה השמיט האוקימתא דגמרא דלא העתיק מהברייתא רק אלו שתי הבבות דמקשה מינייהו אביי לרבה. והנראה לענ"ד בזה דרבינו מפרש דאבעי' דאביי מרבה לאו היינו כפלוגתא דר"א ורבנן דפליגי אם ביטל לאחד בסתם אם הוה כמו ביטל לכולהו ופסק בזה כרבנן דצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. אבל הכא מיבעיא ליה לאביי אם ביטל רק לאחד בפירוש לר"א ולרבנן בסתמא אם מועיל הביטול לאותו אחד דאפשר דהנך דעירבו עמיה לא אסרי עליה דכחד חשיבי או דבעינן שיבטל לכולהו ואם ביטל לאחד אסרי הנך עליה אף שעירבו עמו. ופסק רבינו בזה לקולא כאביי דמועיל הביטול לאחד והנך שעירבו עמו לא אסרי עליה. דפשטות הברייתא כוותיה דלרבה צריך לאוקמי בשינויי דחיקי דמיית האחד ורישא וסיפא לאו בחדא גווני מיירי. ועוד דהלכה כדבר המיקל בעירובין ודו"ק:

דף עח.

אמר ר"ה עמוד ברה"ר גבוה י' ורוחב ד' ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו. אמר רב אדא בר אהבה ובגבוה שלשה. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"פ שאין גבוה שלשה מ"ט לא משתמש ליה. רב אשי אמר אפי' שגבוה ג' מ"ט אפשר דתליא בה מידי. ופירש"י דרב אשי פליג על עיקר הדין דר"ה דלא ממעט. ואין לישנא דהגמ' משמע כן דהוה ליה לפרש דפליג ולא כבלשון רבותא אלישנא דאביי ורבא. והרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות שבת הל' ט' כתב עמוד ברה"ר גבוה י' ורוחב ד' ה"ז רה"י נעץ בגובהו יתד כ"ש אפי' אינו גבוה ג' הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו ה"ז ממעטו ונעשה כרמלית ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה ואפי' מלאוהו כולו ביתדות ה"ז ממעט גובהו שהרי תולין באותן היתדות ומשתמשים בהם. ודחקו המפרשים ליישב דברי רבינו בטעמיה ולפרש הסוגיא אליביה דאם פסק כר"ה ואביי ורבא ודלא כרב אשי איך הביא טעם דרב אשי משום דראוי לתלות בו מידי אדרבה משום זה לא הוה ליה למעט. ובדאו גי' חדשה בש"ס לרבינו אשר לא נמצא בהספרים והבינו בדברי רבינו דהיתד נעץ מן הצד והשקלא והטריא לענין למדוד מן היתד למעלה הי' טפחים. ולא משמע כן בדברי רבינו שכתב בגובהו דמשמע למעלה. ועוד דמי עדיף האי יתד מסולם או מדרגה הלא אמרו סולם תורת מחיצה עליו וכן בהר המתלקט י' מודדים לו מתחתיתו ואף דרבים משתמשים בתחתיתם. ועוד דבפי' אמרו לעיל באילן שרבים מכתפים על הטפח הט' דהיה רה"ר ובטפח יותר הוה רה"י ומודדים מתחתיתו. ודחקו לפרש הסוגיא לרבינו אף להגירסא אשר בדאו. והנראה לע"ד בזה דבאמת גי' רבינו כגי' הספרים ופירושו בזה בגובהו למעלה בגבה קאמר כפירש"י. והא דקאמר ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה ה"פ דאתא לשנויי דהלא אין ברוחבו נשאר ד' על ד' ואיך הוה כרמלית וע"ז קאמר דמודדין למעלה מן היתד ומצטרפין התחתון לעליון וחזינן כאילו הוא שוה למעלה דהיתד כיון דראוי להשתמש בו ע"י תליה. וה"פ הסוגיא אליביה אמר ראב"א ובגבוה ג' דאז עושה היתד כולו למקום פטור כיון דאין במקום אחד רוחב ארבע. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפי' אין גבוה ג' ה"ז ממעטו וע"כ לא דלהוי מקום פטור קאמרי דהא אין גבוה ג' ובכ"מ מצטרפי אהדדי אלא דלהוי כרמלית קאמרי כיון דלא משתמש בטוב היה כרמלית כמו בית שאין בתוכו י' אף דחלוק מרה"ר במחיצות גמורות ועל גגו הוה רה"י כיון דלא משתמש להדי הוה כרמלית וה"נ בעמוד שנעץ בו יתד אף שאין גבוה שלשה ולא הוה מקום פטור. וע"ז קאמר רב אשי דאפי' בגבוה שלשה לא הוה מקום פטור אלא כרמלית כיון דיכול לתלות בו מידי ולהשתמש מצטרפין התחתון לעליון. וא"ש דאפי' דרב אשי קאי על אביי ורבא דלהוי כרמלית בגבוה ג' כמו באין גבוה ולפלוגי על ראב"א אתא דסבר דבגבוה ג' הוה מקום פטור. והנה לענין רבותא דהוי כרמלית ולא מקום פטור הוה רבותא טפי דאפי' גבוה ג' הוה כרמלית אבל לענין למעוטי מרה"י דלא משווינן לה לרה"י הוה רבותא טפי אפילו באין גבוה ג'. ובזה מדוייק דברי רבינו דכתב אפי' באין גבוה ג' פי' דממעטו דלא הוה רה"י אלא כרמלית ואפי' מלאוהו כולו ביתדות לא הוה מקום פטור אלא כרמלית כיון דראוי להשתמש ע"י תלייה ודו"ק:

דף עט:

ומזכה להם ע"י אשתו וכתבו התוספות דבנדרים דף פ"ח מוקי לה שיש לה בית באותו מבוי דמיגו דזכי לנפשה זכיה נמי לאחריני אבל אין לה בית לא דיד אשה כיד בעלה. והקשו ע"ז דבמאי מיירי אי במקבלת פרס הא אינה צריכה לזכות לעצמה וכו' ואי אינה מקבלת פרס אפי' אין לה בית נמי תזכה דאין ידה כיד בעלה במעשה ידיה כיון דלא זיין לה. ותמיהני על דבריהם דמאי ענין ידה כידו לענין מעשה ידיה דהפלוגתא אם יש לה יד היינו דתזכה במתנה והבעל לא יאכל פירות והן בניזונת והן באינה ניזונת זכתה בגוף המתנה והבעל אוכל פירות וכן כתבו התוס' בקדושין דף כ"ד. ולמ"ד דידה כיד בעלה היינו דאין לה יד לזכות בהפירות ואפי' באינה נזונת וע"כ חשבינן דידה אגידה בו וכידו דמיא וע"כ לא תוכל לזכות לאחרים מיד בעלה כלל דאין אדם מזכה לאחרים ע"י עצמו. והנה הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"א מהל' עירובין הל' כ' סתמו דמזכה להם ע"י אשתו והשמיטו סוגיא דנדרים דמוקי לה ביש לה בית באותו חצר משום מיגו דזכי לנפש זכיה לאחריני. והר"ן כתב ע"ז בפ"ב דביצה לדעת הרי"ף דהא דמוקי לה בנדרים ביש לה בית היינו אליביה דר"מ דס"ל דאין קנין לאשה בלא בעלה ולא יכול להקנות לה בע"מ שאין לבעלה רשות בה אבל אנן קי"ל כרבנן דס"ל דיש קנין לרשה בלא בעלה. והנה התירץ הזה לא יתכן להרמב"ם ז"ל דפסק פ"ג מהל' זכיה ומתנה כר"מ ופסק דבעי תרתי לישנא ע"מ שאין לבעלך רשות בהם ושתהיה לכך וכך וע"ש במ"מ ובר"ן בנדרים. והנראה בזה דהיינו טעמא דרבותינו דהשמיטו אוקימתא דרב אשי דנדרים דמוקי לה ביש לה בית באותו מבוי משום דפסקו כאוקימתא דרבא שם לעיל מזה דמודה ר"מ דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיה. פי' דהא דאין לה יד דוקא אם אחר יתן לה אבל אם בעלה הוא הנותן הלא הקנה לה ידה וע"כ אמרינן דיש לה יד לזכות במתנה מיד בעלה משום דאמרינן דבעלה הקנה לה היד לזכות בה וזכותה וידה באים כאחת וה"נ בלזכות לאחרים מיד בעלה אמרינן דהקנה לה ידה לזכות להם דמ"ש. ולא קי"ל כחילוקא דרב אשי דמפליג דדוקא ביש לה בית באותו מבו מיגו דזכיה לנפשה יזכי נמי לאחריני. דרבא נמי מפליג בזה בב"מ דף ח' לענין המגביה מציאה לחבירו. ואנן קי"ל דלא כוותיה בזה ואמרינן כי היכי דיש לה יד לזכות לאחרים ביש זכות לנפשיה ה"ה בליכא זכות לנפשיה יכול לזכות לאחרים וה"נ הכא לא מפלגינן בזה. ור"א דמפליג בזה היינו אליביה דהך ברייתא דאמרינן דלא ע"י אשתו וכיון דלא הביא הגמ' זה בדוכתא דעירובין סבר רבינו דלא קי"ל כהאי חילוקא וכהאי אוקימתא. ותמיהני על המ"מ שכתב בפ"ד מהל' זכי' הל' ו' על דברי רבינו דיכול לזכות להם על ידי אשת איש וכתב ע"ז המ"מ דאם בעלה הוא המזכה אין האשה זוכה אלא א"כ יש לה זכות בזה כדאמרינן בנדרים דף פ"ח וכן הגי' הרמ"א בסי' רמ"ג סעיף י"ד. ותמהני על דבריהם הא רבינו לא פסק בפ"א מהלכות עירובין כההיא סוגיא דנדרים כדבארתי ודו"ק:

דף פ.

ההוא טורזינא דלא אוגיר להו רשותא ואמרי מהו למיגר מדביתהו. אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. מיתיבי נשים שערבו שלא מדעת בעליהם אין עירובן עירוב. ומשני לא קשיא הא דאסר הא דלא אסר. ופירש"י דלא בעינן דעתו באסר ומתני' בדלא אסר כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה. וקאמר הכי נמי מסתברא דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני המבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלים שיתופם ממנו בעל כרחו רגיל אין שאין רגיל לא ולעיל לא מפליג שמואל ואפי' בלא רגיל מערבת שלא מדעתו אע"כ דלעיל בדאסר והכא בדלא אסר. ופי' התוס' דרגיל אסר כמו פתח הרגיל ושאינו רגיל אינו אוסר ונוטלין שיתופו בע"כ דקאמר היינו של בעל הבית אבל דעת אשתו צריך. והרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' עירובין הלכה ה' כתב אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו והוא שלא יאסור על שכניו אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת אלא מדעתו כיצד אוסר כגון שאומר איני מערב עמכם ואינו משתתף עמכם. ופירשו המפרשים היינו בדמיחה על אשתו והקשה הכ"מ איך יפרנס רבינו הסוגיא במאי דקאמר רגיל אין שאינו רגיל לא וכתב דלא גריס לה רבינו. והראב"ד ז"ל השיגו הא טורזינא מיחה על אשתו. ועוד יש לדקדק בדבר רבינו דבהל' ב' כתב דבני מבוי נוטלים שיתופם בע"כ ומשמע דמיחה. וכן לא כתב שם דבעינן דעת אשתו. והנראה בזה דרבינו אזיל לטעמיה דכתב לעיל בהל' ב' באחד מבני מבוי שביקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן בטל השיתוף שהרי גילה דעתו שאינם כשותפין שאין מקפידין זע"ז. דס"ל דבעינן דיהיה כחבורה אחת שאינם מקפידים מלותר לחבירו דברים קטנים. וה"נ כיון דאמר אינו מערב ואינו משתף והסתלק עצמו מהחבורה והשותפות א"כ אפי' זיכה לו אחר העירוב והשיתוף אוסר וזהו הפי' דאוסר. אבל אם לא הסתלק עצמו מן החבורה אלא דאינו חפץ לתת העירוב אפי' אם מיחה באשתו מלתן העירוב בזה אמרינן דאשתו נותנת בעל כרחו ובני מבוי נוטלין בע"כ. והא דקאמר רגיל אין שאין רגיל לא ה"פ רגיל דרגיל עמהם והוא מבני חבורתם מהני עירוב ונוטלים ממנו בע"כ אבל אינו רגיל עמהם כיון דלא חפץ להיות בחבורתם לא מהני בע"כ. וא"ש הסייעתא דבפי' מחלק שמואל בין אוסר ללא אוסר והיינו אין רגיל לרגיל. וא"ש בההיא טורזינא דמשכרת בע"כ ואף אם מיחה דלא איכפת לן בהמחאתו וכן משמע מרבינו ז"ל פ"ב דמשכרת בע"כ:

והא דאמר אביי לעיל דף ס"ח ואי אקנו להו פיתא בסלא כיון דאי בעי להו מינאי ולא אפשר ליתבה נהלייהו בטל השיתוף דתניא אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף ואף דאביי לא הסתלק מבני החבורה. התם ה"פ דאביי מסברא קאמר דבעינן שיתוף וזיכוי גמור אלא דמביא ראיה דבטל השיתוף מעיקרא היכי דאיגלאי מלתא דאינו שיתוף גמור ואינם בני חד חבורה וה"נ איגלאי מלתא דלאו זיכוי גמור הוה ודו"ק:

דף פז.

אמת המים העוברת בין החלונות פחות מג' משלשל דלי וממלא ג' אין משלשל דלי וממלא רשב"ג אומר פחות מד' משלשל דלי וממלא ד' אין משלשל דלי וממלא. במאי עסקינן. פירש"י הא שיעורה דג' וד'. אילימא באמת המים גופה אלא הא דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן אין כרמלית פחותא מד' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה. אלא באגפיה ולהחליף והאמר רב דימי אר"י מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"י ולבני רה"ר לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ומשני התם רשויות דאורייתא הכא רשויות דרבנן. ופירש רש"י ברשויות דרבנן אף מחליפין דרך מקום פטור ואף דרב דימי חשיב מקום פטור פחות מד' והכא קאמרי רבנן דוקא פחות מג' הוה מקום פטור. ותירץ רש"י ז"ל דהתם בין רשויות דאורייתא דחשיבי הוה פחות מד' מקום פטור אבל לגבי כרמלית לא בטיל מכי הוה רוחב ג'. ויש לדקדק דא"כ לעיל דס"ד באמת המים גופה לישני כי הא דאף התם מיירי ברשויות דרבנן. ופריך והא ר' יוחנן ברשויות דרבנן נמי אמר וכו'. ומשני ההיא זעירי אמרה משמיה דר"י אבל רב דימי משמיה ס"ל דמותר להחליף כן פרש"י. ופריך ולזעירי קשיא. ומשני זעירי מוקי לה באמת המים גופה. ורב דימי פירש"י דאמר אין כרמלית פחותה מד' תנאי היא. ופריך ותהוי כי חורי כרמלית. ופירש"י האי אמה אפי' לית בה שיעורה ליתסר משום חורי כרמלית הואיל ויש בה שיעור כרמלית קודם שתכנס לעיר השתא נמי תתסר דמכרמלית אתיא. ומשני אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו אין חורין לכרמלית. רב אשי אמר אפילו תימא יש חורין לכרמלית ה"מ בסמוכה הכא במופלגת. רבינא אמר כגון דעבד לה ניפקא אפומה ואזדו רבנן לטעמייהו ורשב"ג לטעמיה. ופירש רש"י דרבינא אתא לשנויי הברייתא דהאי שיעורה דג' וד' לא באמה גופה ולא באגפיה ולהחליף אלא דעבד לה ניפקא אפומה בכניסה ויציאה בתוך אוגנה ולא חברה באמצע ואמרי רבנן דפחות מג' אמרינן לבוד אבל ג' פרצה היא ורשב"ג לטעמיה דבד' אמרינן לבוד. וז"ל הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' שבת הל' י"ד אמת המים העוברת בין החצירות וחלונות פתוחות אליה אם אין בה כשיעור משלשלין דלי מן החלונות וממלאים ממנה בשבת בד"א כשאינה מופלגת מן הכותל ג' טפחים אבל אם היתה מופלגת מן הכותל ג' טפחים אין ממלאים ממנה אלא אם כן היו פסין יוצאין מן הכותלין מכאן ומכאן שנמצא האמה כאילו היא עוברת בתוך החצר. והשיגו הראב"ד ז"ל דאם אין בה כשיעור ודאי מותר למלאות בכל ענין אפי' אם יש ג' טפחים באגפיה דממקום פטור ממלא דרך מקום פטור דדוקא כשיש בה כשיעור אמרינן לשיטת רש"י דאגפיה אף בג' חשיבי דלא להוי בטילי משא"כ כשאין בה כשיעור. ועוד דרבינו לא איירי להחליף וכאיזה מן האוקימתות פסק כאן ומאיזה מקום לקח רבינו כל החילוקים האלה. והנראה בזה בטעמא דרבינו דבמופלגת ג' מצטרפין שני צדדי אגפיה למקרי כרמלית ואמת המים בטיל לגבייהו אפי' אם עמוקה י' ואין בו ד' לא מחשב למקום פטור כמו שכתב רבינו לעיל פי"ד הל' ו' דבור שבכרמלית דאין בו ארבעה אפי' עמוק מאה אמה הרי הוא ככרמלית דבטיל לגבי כרמלית ולא מחשב כמקום פטור. אבל באין מופלגת ג' יבטלו שני הצדדים להכותלים דהחצירות וכולי כותל עקומה מקרי כדאמרינן בסוכה דף ד' בחקק דאם יש משפת חקק ולכותל ג' אין מצטרפים וחקק פחות מג' מצטרפין לכותל ואז אמת המים דאין בה כשיעור תהיה מקום פטור כיון דאין כאן כרמלית:

וה"פ הסוגיא אליביה אלא באגפיה ולהחליף פי' דמיירי דאין בה כשיעור ופלוגתייהו באגפיה דלת"ק אסור בג' דג' אין מצטרפים עם הכותלים דהחצירות וכיון דאין מצטרפים עם הכותלים מצטרפי שני הצדדים ומקרי כרמלית ורשב"ג דאית ליה לבוד עד ד' סבר דעד ד' מצטרפין אגפיה לכותלי החצירות. וס"ד השתא דאף דאגפיה כרמלית אמת המים גופה כיון דאין בה כשיעור הוה מקום פטור דלא בטילה לגבי כרמלית בכ"ז אסור למלאות דגזרינן למלאות ולהחליף דרך אויר כרמלית שמא ינוח בתוך הכרמלית כדגזרו באופן הזה במפסיק רה"ר כדמבואר לקמן דף צ"ט ובדברי רבינו הל' ט' דבעינן שיהיה בחוליתה י' טפחים. ופריך ע"ז והאמר רב דימי אר"י דמקום פטור מותר לכתף לבני רה"ר ולבני רה"י ולא גזרינן דלמא אתא לאפוקי לרשות אחרת דבאיסורא דרבנן לא חיישינן והכי נמי לא נגזור במעביר ממקום פטור דרך אויר כרמלית לרה"י ולא ניחוש שמא ינוח בכרמלית:

ובזה ניחא דברי רבינו דכתב פ"ג מהל' עירובין הל' כ"ג באר שבאמצע השביל בין שני כותלי חצירות אע"פ שהיא מופלגת מכותל זה ד' טפחים ומכותל זה ד' טפחים ממלאים ממנה ואין צריכים להוציא זיזים על גבה שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. וע"כ מיירי דהאי שביל הוה כרמלית כדכתב רבותא דמקום ד' ועוד נבאר לקמן דמיירי בשביל ובור דהפקר ואף חצר שלא עירבה ככרמלית נדונה ולא בעי שיהיה לה חוליא עשרה טפחים. והראב"ד השיגו בזה:

ומשני דהכא רשויות דרבנן מחמרינן דלמא אתא להוציא דרך הנחה דיעשה איסורא דרבנן משא"כ התם דרשויות דאורייתא לא גזרינן בהחלפה דאיסורא דרבנן הוא והיינו כסברת רב דלעיל. ופריך והא ר' יוחנן אף ברשויות דרבנן לא גזר ופליג אדרב דלעיל. ומשני ההוא זעירי אמרה וכו'. ופריך ותהוי כי חורי כרמלית פי' כיון דאגפיה חשיבי כרמלית כדבארתי א"כ אף אמת המים תחשב כרמלית דהוה כי חורי כרמלית ולא הוה כמקום פטור וקשיא לזעירי דמוקי לה באמת המים גופה ואם אין בה כשיעור מתיר לדלות ממנה דרך אויר אגפיה שהיא כרמלית דהא אמת המים גופה הוה כרמלית אף אם אין בה כשיעור. ותירץ דאין חורין לכרמלית. ורב אשי תירץ דה"מ בסמוכה פי' דהכרמלית סמוכה וגדולה וע"כ תבטל החור שבה לגבה אבל במופלגת פי' כי הכא דאין בה כשיעור במקום אחד דאמת המים מפסיקה אלא דמצרפינן שני הצדדין לא תבטל לגבה. ורבינא יתרץ דאפילו בכרמלית מופלגת כי הכא הוה חורי כרמלית ואמת המים תבטל לגבה והכא כגון דעביד לה ניפקא אפומה דהיינו דעשה פסין לאגפיה מכאן ומכאן שנמצא כאילו היא עוברת בחצר. ובזה אם אין בה כשיעור לא אסרי אהדדי:

ונמצא כל חילוקי רבינו מבוארים בגמ' דהיכא דליכא באגפיה רוחב שלשה ודאי לכולי עלמא מותר דיתבטלו להכותלים ואם יש בהם רוחב ג' דאז הוה אגפיה כרמלית דמצרפינן שני הצדדים אז בעי דעביד ניפקא אפומא דהיינו פסין המוזכרים בדברי רבינו דאל"כ הוה חורי כרמלית דפסק כרבינא דמסקנה דשמעתין דחורי כרמלית ככרמלית, וכן אמר רבא לעיל ד' ט' דמצא מין את מינו וניעור:

וע"כ פסק רבינו לעיל פי"ד דבור שבכרמלית דאין בה ד' לא חשיב כמקום פטור משום דהוה כי חורי כרמלית משא"כ חריץ שברה"ר מחשיב שפיר כמקום פטור דקי"ל כרבא בשבת דף ז' דאין חורין לרה"ר. והמפרשים הניחו בתימא דברי רבינו אלו:

ובזה ניחא דאמרינן פרק חלון בחריץ שהוא מפסיק בין החצירות דבעינן שיהיה רוחב ד'. והיינו טעמא דבאיכא ביה רוחב ד' מקרי כותלי החריץ מחיצות אבל לפחות מד' לא מקרי מחיצות כדפירש"י לעיל אלא מקרי חור וליכא כאן הפסקה והיינו שכתב רבינו פ"ג מהל' עירובין דאם מיעט רוחבו באורך כל החריץ בלוח או בקנה מערבין אחד ולא שנים דכיון דמיעטו מרוחב ד' אין כאן מחיצות אלא חורי רה"י:

ונראה דבכותל שאין גבוה י' ובא לחקוק אצלו להעמידו על י' דצריך לחפור ברוחב ד' דלפחות לא מחשיב מחיצה. אף כי לעיל אמרינן דשדינן אגפיה להכותל אף דאין באמת המים כשיעור דהתם כבר איכא שיעור כותל אמרינן דכותל משופע היא עד תחתי' אבל הכא דלשויה כותל לפחות מד' לא הוה מחיצה ודו"ק:

דף פח.

וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהם אסורות עד שיערבו. ופירש"י דאין מכוונות זו על זו אלא משוכות זו מכנגד זו. אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת עליונה מותרת ורב לטעמיה דאמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. ופירש"י בסמוכה שאינה רחוקה מהתחתונה במשך הכותל ד' טפחים אבל במופלגת שרחוקה במשך הכותל ד' עליונה מותרת דאין תשמיש לתחתונה בעליונה אלא דרך אויר זריקת משך ד' טפחים. וכן פירש"י לעיל דף פ"ה דאין אוסר על חבירו באויר בתשמיש מופלג כזה שצריך לזרוק ד' טפחים. וכתב רש"י ז"ל ואני שמעתי סמוכה שאינה גבוה ממנה י' טפחים והקשה ע"ז רש"י ז"ל דמה לי גבוה ומה לי נמוכה הא איהו דאמר לזה בשילשול ולזה בזריקה שניהם אסורים. אמר רבה אמר ר' חייא ורב יוסף אמר ר' אושעיא יש גזל בשבת וחורבא מחזיר לבעלים ומסקינן דה"פ יש דין גזל בשבת כיצד דחורבא מחזיר לבעלים. אמר רבה ומותבינן אשמעתין וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו וכו' ואי אמרת יש דין גזל בשבת אמאי אסורות. ופירש"י הא רשותא דעליונה היא ותחתונה שלא כדין משתמשת בה. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שעשו מחיצה בשותפות. ופריך אי הכי כי עשו לתחתונה נמי ומשני כיון דעשו לתחתונה גלויי גליא דעתיה דלא ניחא ליה בהדי אינך. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פ"ד מהל' עירובין הל' כ"ד שתי גזוזטראות זו למעלה מזו שהן למעלה מן המים אע"פ שעשאה כל אחת מחיצה גבוה עשרה טפחים יורדות מכל אחת ואחת אם היו שתי הגזוזטראות בתוך עשרה טפחים הרי אלו אסורות למלאות עד שיערבו שניהם עירוב אחד מפני שהם כגזוזטרא אחת ואם היה בין העליונה והתחתונה יותר על י' טפחים ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שתיהם מותרים למלאות לא עשתה העליונה מחיצה ועשתה התחתונה אף התחתונה אסורה למלאות מפני דלי של בני העליונה שהם אסורים שעובר עליה עשתה העליונה מחיצה ולא עשתה התחתונה העליונה מותרת למלאות והתחתונה אסורה ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו שתיהם אסורים למלאות עד שיערבו עירוב אחד. ודברי רבינו צריכים ביאור דמ"ש דעשו לתחתונה לבדה דהעליונה אוסרת עליה ואם עשו לעליונה לבדה אין התחתונה אוסרת. ואיך יפרש הסוגיא דכאן ודלעיל דף פ"ה דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר וכן קשה עליו קושית רש"י דמה לי גבוה ומה לי נמוכה הא רב אמר דלזה בשילשול ולזה בזריקה ושילשול שתיהם אסורות. ומלשונו נראה ששתי הגזוזטראות זו על גב זו וכן כתב הכ"מ ואיך יפרנס הסוגיא דלעיל. והכ"מ כתב דאין ישוב לבאר דברי הגמרא אליביה דרבינו. והנראה בביאור דברי רבינו דהגזוזטראות זו על גב זו כמו שהבין הכ"מ והדלי עובר מן העליונה דרך התחתונה ואם אין בין הגזוזטראות י' טפחים והמחיצה דכל אחת יורדת למטה א"כ מחיצה של עליונה מדובקת לתחתונה וע"כ קאמר דשניהם אסורים עד שיערבו דהוה כמו גזוזטרא אחת כיון דהמחיצה דעליונה מדובקת עד לתחתונה. אבל במופלגת יותר מעשרה טפחים דהמחיצה דהעליונה אינה מדובקת וניכר מעט הפסק ביניהם מותרים אם ערבה כל אחת לעצמה דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואם עשתה העליונה לבדה בלא שותפות התחתונה ובמופלגת דיש יותר מי' טפחים דמחיצה דעליונה אינה מדובקת לתחתונה העליונה מותרת. וע"ז קאמר הגמרא דרב לטעמיה דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר פי' אף דהדלי דהעליונה עובר באויר של התחתונה וקאמר דאין אויר חצירו של חבירו אסור בשימוש אף דלא עירבו דלא גזרו אלא במשתמש בגוף חצר חבירו אבל לא במשתמש באויר חצירו של חבירו. ומה שעובר דלי של העליונה באויר גזוזטרא התחתונה מקרי דרך אויר דהמים הם של הפקר ומה שתחתונה ממלאת ע"י מחיצה של העליונה נמי אין אוסרת דאין לה רשות להשתמש בעליונה. אבל בעשו לתחתונה ולא לעליונה כיון דהמחיצה התחתונה היא המתרת לא מקרי דרך אויר אלא משתמש בגוף התחתונה דהא ע"י מחיצתה מותרת למלאות ולהעליונה יש לה רשות לעבור עליה וע"כ אוסרת על התחתונה אם לא ערבו דרגל האסורה אוסרת ה"פ הסוגיא דלקמן אמר רבה ומותבינן אשמעתין שתי גזוזטראות זו למעלה מזו וכו' ואי אמרת יש דין גזל בשבת אמאי אסורות וס"ד דמיירי במופלגת וא"כ אמאי אוסרת התחתונה על העליונה כיון דאין לתחתונה דרך על העליונה וגזל מה שמשתמשת במחיצת העליונה. ומשני כגון שעשו מחיצה בשותפות דיש לה רשות להשתמש בעליונה וע"כ אוסרת אם לא ערבו. ופריך א"כ אף עשו לתחתונה נמי פי' דבעשו לתרווייהו ומופלגת יאסרו בלא עירבו אם יש להם שותפות בעליונה. ומשני דאם התחתונה עשו סלוקי סלקי נפשייהו מהכא. ונמצא דכל חילוקי דינים דרבינו מבוארים בהשקלא וטריא דהסוגיא:

והכי פי' הסוגיא דלעיל דף פ"ה בור שבין שתי חצירות מופלגת מכותל זה ארבעה ומכותל זה ארבעה וקאמר דלרב מותרין בלא שום תיקון דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ולרבותא קאמר ברחוק ד' דמותרין אף דעובר בדרך אויר כרמלית וכ"ש באין רחוק ד' דמותרים דדרך פטור קאזיל דלי ואין אוסר על חבירו דרך אויר פי' כיון דאין לשניהם שימוש בזה השביל אלא דרך אויר דמעבירים הדלי באויר ודולין מים של הפקר וכיון דלא יניחו חפציהם בזה השביל אלא משתמשים באוירו אין אוסרים אהדדי:

וכן כתב רבינו פ"ג מהל' עירובין הל' כ"ג באר שבאמצע השביל בין שני כותלי חצירות אע"פ שהיא מופלגת מכותל זה ד' טפחים ומכותל זה ד' שניהם ממלאים ממנה ואינם צריכים להוציא זיזין דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. והיינו כדפרשתי:

ופריך דשמואל מהיכא אילימא מהא דאמר ר"נ אמר שמואל גג הסמוך לרה"ר צריך סולם קבוע להתירו וה"פ כיון דהגג בתוך י' לאויר רה"ר בני רה"ר שולטים באוירו וא"כ ס"ל דאוסר דרך אויר. ודחי דלמא כדרב פפא דרבים משתמשין בו בכימתא וסודרא ולא משום דשולטין באויר. וקאמר ודרב מהיכא וכו' אלא מהא שני בתים ושלשה חורבות ביניהם זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה וזה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה והאמצעי אסור וה"פ דדייק דכל אחד משתמש בסמוך לו ע"י זריקה וכיון דקאמר ע"י זריקה מסתמא רחוק הכותל מהחורבא וא"כ יעבור החפץ ומשתמש באויר דחצר דשותפים בו אלא ע"כ דאין אוסר על חבירו את האויר אף דלא עירבו. ופריך על האי מימרא מדוע שניהם משתמשין בסמוך להם והא מר הוא דאמר לזה בשילשול ולזה בזריקה שניהם אסורים וה"נ אף כי לזה רחוק ולזה קרוב יאסרו שתיהם. ויתרץ מי סברת דקיימי כשורא לא דקיימי כחצובא פי' כרגלי הקנקן בולטים זו מזו דהחצר גבוה מצד אחד ונמוך מצד אחד והחורבות כל שסמוך לה שוה לזה וגבוה או עמוקה להשני והוה לזה תשמישו בנחת ולזה בקשה וע"כ נותנים לזה שתשמישו בנחת:

ובזה ניחא דברי רבינו דכתב פ"ג מהל' עירובין הל' י"ז שני בתים שביניהם חורבא שהיא רה"י אם יכולים שניהם להשתמש בחורבא ע"י זריקה אוסרים זה על זה ואם היה תשמישה לזה בנחת והאחר אינו יכול לזרוק לה מפני שהיא עמוקה ממנה הרי זה שהיא לו בנחת משתמש בה ע"י זריקה. והיינו כמו שבארתי וכל דברי רבינו לקוח מהגמ'. והמ"מ כתב שרבינו השמיט הרבה דינים מהגמ' ובאמת לא השמיט כלום:

וה"פ הסוגיא דלעיל דף פד: דפריך לשמואל דס"ל דלזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה דבשלשול משתי גזוזטראות דעשו מחיצה לעליונה ולא לתחתונה דשניהם אסורים עד שיערבו ושמואל דס"ל דאדם אוסר על חבירו דרך אויר א"כ איירי אפי' במופלגת דהתחתונה אוסרת את אוירה על העליונה ופריך דהא ע"כ התחתונה לא תוכל להשתמש באוירה אלא דרך מחיצת העליונה בזריקה והעליונה משתמשת בשלשול וא"כ הלא נותנים אותה להעליונה דלה תשמישה בנחת והתחתונה דלה תשמישה בקשה ע"כ סלוקי סלקי נפשה מהכא ומאוירה ואינה אוסרת. ותירץ אביי כגון דקיימי בתוך עשרה דהדדי והיינו כדאוקמא רב בסמוכה דכיון דמחיצה דעליונה מדובקת לתחתונה כחדא חשיבי. ומייתי ראיה מר"נ אמר שמואל דאמר דגג הסמוך לרה"ר צריך סולם קבוע להתירו מ"ט כיון דבתוך י' דהדדי קיימי אסרי להדדי פי' דשמואל לטעמיה דאוסר דרך אויר וכיון דאין הפסק בין אויר רה"ר לאויר הגג הוה כמו מדובקת דהכא וכחדא חשיבי. ודחי רב פפא דלמא כשרבים מכתפים עליו בכומתא וסודרא נמצא כל הסוגיות עולין כשטת רבינו ודו"ק:

דף צח.

היה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו ומשהגיע לי' טפחים הופכו על הכתב. ומוקי לה רבה באסקופה הנדרסת ומשום בזיון כתבי הקדש שרו רבנן. איתיביה אביי תוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לד' הופכו על הכתב ואי אמרת באסקופה הנדרסת מה לי תוך ד' אמות ומה לי חוץ לד' אמות אלא אמר אביי הכא באסקופה כרמלית ורה"ר עוברת לפניה תוך ד' אמות דאי נפל ומייתי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן חוץ לד' אמות דאי נפל ומייתי אתא לידי חיוב חטאת לא שרו ליה רבנן. ופירש"י ומייתי ליה מרה"ר לאסקופה אין כאן חיוב חטאת ואפי' אין אוגדו בידו הכא דאוגדו בידו שרו ליה לכתחילה. ופריך אי הכי תוך ד' אמות נמי נגזור דלמא מעייל מרה"ר לרה"י. ופירש"י נגזור דלמא נפל כולה ומייתי ליה ברגליו מרה"ר לתוך הבית דרך האסקופה וכו'. ומשני הכא במאי עסקינן באסקופה ארוכה אדהכי והכי מדכר. ואי בעית אימא לעולם באסקופה שאינה ארוכה וכו' והא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי. ועיין ברא"ש שהביא מהרז"ה שדחי תי' דאביי דשינויא דאסקופה ארוכה דלא כהלכתא הוא דקי"ל כרבה דאמר לא יקרא לאור הנר שמא יטה ואפי' גבוה שתי קומות ולא אמר אדהכי והכי מדכר וכן לא קי"ל כבן עזאי. והרמב"ם ז"ל פסק כאוקימתא דאביי והשמיט האוקימתא דאסקופה ארוכה אף דפסק דלא כבן עזאי. וז"ל פט"ו מהל' שבת הל' כ"א הקורא בספר בכרמלית ונתגלגל מקצת הספר לרה"ר ומקצתו בידו אם נתגלגל חוץ לד' אמות הופכו על הכתב גזירה שמא ישמט כולו מידו ויעבירנו ד' אמות נתגלגל לתוך ד' אמות גוללו אצלו וכו' היה קורא ברה"י ונתגלגל ברה"ר אם נח בה הופכו על הכתב. ותמהו עליו מדוע השמיט האוקימתא דאסקופה ארוכה. והנראה בזה דרבינו מפרש דהא דפריך הכא תוך ד' אמות נגזור דלמא מעייל מרה"ר לרה"י לאביי פריך דאית ליה לעיל דף ט' בין לחיים אסור דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי והא דמותר לכתף לבני רה"ר ולבני רה"י על מקום פטור מוקי לה דוקא בגבוה ג' דמדכר וכן באסקופה ארוכה מדכר דדמי לגבוה ג' וה"ה דמצי נמי לאוקמי הכא בגבוה ג'. אבל אנן קי"ל כרבא בההיא דלעיל דמותר לכתף על מקום פטור אף בלא גבוה ג' ולא גזרינן דלמא מעייל מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור וא"כ לא שייך לאקשויי כלל הא דמקשה לאביי וניחוש דלמא מעייל מרה"ר לרה"י. וכאוקימתא דאביי קי"ל דלקמן מייתי לה סתמא דגמ'. ותמיהני על המפרשים דמוקמי הקושיא אליבא דהילכתא הא במקום פטור מותר לכתף ולא חיישינן דלמא מעייל מרה"ר לרה"י וליכא לחלק דהא דמותר לכתף דוקא לעומד ברה"ר או ברה"י אבל לעומד במקום פטור אסור לכתף דהא בגמ' בשבת דף ח: אמרינן בפי' דאפי' לעומד במקום פטור מותר לכתף דמוקי דעומד אדם באסקופה דמקום פטור ונוטל מבעה"ב ונותן לו ונוטל מעני ונותן לו ובלבד שלא יחליפו ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה