באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת שבת
דף ח.
אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוה י' ורחבה ו' פטור ופי' המפרשים שהכוורת עצמה נעשית רה"י כשנחה והוה כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר. רבא אמר אפי' אינה רחבה ו' פטור מ"ט אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה. ופרש"י כיון דעולין למעלה שהוא אויר מקום פטור לא הוה הנחה כולה ברה"ר לאיחיובי. והנה לקמן דף צ"ב אמר ר"א המוציא משא למעלה מי' טפחים חייב ויליף מארון דהיה עם הכפרת י' טפחים וגמירי דכל טונא דמדלי במוטות תלתא מלעיל ותרי תלתא מתחת ואישתכח דהוה למעלה מי'. ולכאורה קשה ע"ז מסוגיא דהכא דלא יהא אלא מונח בארץ הא אמרינן הכא דפטור בדבר שהוא גבוה י' טפחים ומי עדיף דנקיט ליה בידיה ועולה למעלה מי"ט ממה דהניחו בארץ. והתוס' לעיל דף ב' ובעירובין דף ל"ג מחלקים דמעביר חייב מרה"י לרה"י כמו מושיט ומעביר עוד עדיף ממושיט דחייב אף זה כנגד זה ולא בעי בדיוטא אחת כמו מושיט כן כתבו התוס' בעירובין דף ל"ג. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פי"ב הל' י"ב המוציא על כתיפו חייב אפי' שהמשא למעלה מי' טפחים ברה"ר שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מי' טפחים שנאמר בכתף ישאו. וכן כתב פי"ג הל' ח' היה עומד באחת משתי רשויות אלו ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו ויצא באותו חפץ לרשות שניה ועמד שם חייב שעקירת גופו באותו חפץ כעקירת חפץ מאותה רשות ועמידתו בחפץ שעליו כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה. וכן כתב פי"ב הל' י"ד דהמוציא משא על ראשו תיבה או מגדל חייב. וא"כ משמע דמפרש דברי ר"א דחיובו משום מוציא מרה"י לרה"ר וא"כ קשה מכוורת דהכא דהוה ליה לפטור בארון דלא יהא אלא הניח. והנראה לפרש בזה לדברי רבינו דתרתי מלאכות בהוצאה. עקירת חפץ והנחת חפץ ובזה בעינן דהחפץ בהעקירה והנחה יהיה למטה מי' טפחים. ומעביר דנושא משא על גופו דמחויב על עקירת והנחת הגוף וזה לבד חשיב מעשה דהוצאה דאסור לצאת במשא שעליו ולא משום עקירת והנחת החפצים אלא מעשה דהוצאה אחריתא היא משום נושא משא וחיובו בעקירת והנחת הגוף וכיון דהגוף במקום החיוב לא איכפת לן בהמשא אם גבוה או נמוכה. ומפרש הא דקאמר לעיל דף ג' דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי פי' דמעשה דהוצאה אחריתא דאסור לצאת במשא שעליו ומחויב משום עקירת והנחת הגוף:
ובזה נראה לפרש דברי רבינו שכתב פי"ד הל' ט"ו המוציא מרה"י לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהם חייב שהמהלך אינו כעומד ואין צ"ל בזורק שעבר החפץ במקום פטור שאינו חשוב כמו שנח שם היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י והניחו ברה"ר פטור וכן אם הכניס מרה"ר לרה"י ועמד במקום פטור דפטור. ומשמע דלא נח כלל במקום שהוא עומד. וקשה מ"ש מרישא דעובר על מקום פטור דחייב דהא אף כאן לא נח. והגמ' לקמן ע"ב מקשה על הא דאמרינן דאם עמד במקום פטור ונטל מרה"ר והניח ברה"י או להיפוך דפטור מהא דאמר רבא דהמעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב. ויתרץ דהתם לא נח הכא נח. וא"כ הוה ליה לרבינו לפרש דדוקא בדנח מעט במקום פטור וקשה עליו מסוגית הגמ'. עוד כתב רבינו פט"ו הל' א' דאם עמד ברה"י וטלטל ברה"ר ד' אמות דפטור אבל אסור מפני שהוא ברשות אחרת. והשיגו עליו הלא לא נח במקום פטור ולעיל פי"ב הל' י"ד כתב רבינו דהמעביר משא מתחלת ד' לסוף ד' אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב. ובעירובין דף צ"ח מדמה לה אהדדי. ועוד יש לדקדק דמוכח מדברי הרמב"ם והגמ' דזורק ד' אמות ברה"ר בעינן שיעבור ד' אמות במקום חיוב דהיינו למטה מי' טפחים דאמרינן לקמן דף צ"ו זורק ד' אמות ברה"ר מנלן. ומשני אמר ר"ח שכן אורגי יריעות זורקין בו כיאור ביריעה והן עומדים ברה"ר. ופריך והא במקום פטור קאזיל. ומאי איכפת לן אם אזיל במקום פטור כיון דהעקירה והנחה היא ברה"ר ולא נח במקום פטור אלא ע"כ דבעינן שיעבור ד' אמות במקום חיוב. וכן כתב רבינו פי"ג הל' י"ז המעביר ד' אמות ברה"ר זו עם הרה"ר השניה חייב מפני שארבע אמות בשני רה"ר מצטרפין כיון שלא נח החפץ ברשות שביניהם. משמע דבעינן העברת ד' אמות ברה"ר לבד הרשות שביניהם אלא דמצטרפין ב' אמות וב' אמות בזה אף שבאמצע הפסיק ביניהם מקום פטור כיון דלא נח שם אבל בכ"ז בעינן שיעבור ד' אמות במקום חיוב וא"כ קשה ע"ז מדרבא שהעתיקו רבינו פי"ב דהמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אע"פ שהעבירו למעלה מראשו חייב. ולפי מה שביארנו לעיל ניחא הכל דהמעביר ד' אמות ברה"ר למעלה מראשו החיוב משום אדם הנושא משא ולא איכפת לן כלל על המשא אם היא למעלה מי"ט במקום פטור כיון דהאדם הנושא הוא במקום חיוב דמחויב על עקירת והנחת הגוף אבל בזורק ד' אמות ברה"ר דהחיוב משום עקירת והנחת החפץ וע"כ בעינן שיעבור החפץ ד' אמות במקום חיוב דהיינו למטה מי' ובזה ניחא פסק דרבינו פט"ו הל' א' בעמד ברה"י וטילטל ד' אמות ברה"ר דפטור דכיון דהחיוב הוא משום עקירת והנחת החפץ דבעינן דכל הד' אמות יהיה במקום החיוב והכא האדם הוא ברה"י ומושיט ידו לרה"ר ומעביר שם החפץ דידו לאו כרה"י לא כרה"ר אלא מקום פטור הוא כדאמרינן לעיל וא"כ עברו הד' אמות במקום פטור אף דהעקירה וההנחה ברה"ר פטור כדבארתי. וכן אתי שפיר הא דכתב רבינו פי"ד הל' ט"ו דאם עמד במקום פטור ועקר החפץ מרשות לרשות דפטור דכיון דהוא עומד במקום פטור והעביר החפץ דרך עליו הוה כנח במקום פטור דאף דידו לא נח כלל דידו יתבטל לגופו וחשיב כנח במקום פטור. והסוגיא דלקמן מקשה על זה מדרבא דהמעביר ד' אמות למעלה מראשו חייב. והקשו התוס' דליפרוך מדרבנן דבן עזאי דהמוציא מחנות לפלטי' דרך סטיו חייב אף שהעבירו דרך מקום פטור. ולדברינו ניחא דידע המקשה דהתם החיוב משום אדם הנושאם וכיון דלא נח במקום פטור חייב משא"כ כאן דחשיב כנח אבל מקשה מדרבא דס"ד דבחיוב ד' אמות ברה"ר ליכא משום העברת אדם במשא אלא משום עקירת והנחת החפץ, וע"כ מקשה כיון דהעבירו למעלה מראשו דליבטול אצל גופו ולהוי כנח במקום פטור. ומשני דהכא נח כדבארתי אבל התם לא מחשיב כנח דאף בד' אמות דברשות הרבים חייב משום אדם העובר במשא ומחויב משום עקירת והנחת גוף האדם ולא איכפת לן בהחפץ אף דנח במקום פטור כיון דהאדם לא נח. וכן הסוגיא דעירובין דף צ"ט דמדמה דרבא להא דעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר המקשה דהתם ס"ל כדקס"ד הכא אבל באמת קי"ל דלא דמי כדדחי הכא התם לא נח הכא נח ודו"ק:
דף יח.
מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן הקמח ואחד נותן המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. אמר לו אביי ודלמא ע"כ לא קאמר ר' יוסי בר' יהודה אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול אימא לחייב ודחי הגמ' לא ס"ד דתניא אחד נותן האפר ואחד נותן המים האחרון חייב דברי רבי ר"י בר' יהודה אומר עד שיגבל. ומשני ודלמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא. והקשו בתוס' ד"ה אבל דיו דלאו בר גיבול וכו' על המפרש בביצה דף ל"ב קיטמא שרי ליתן מים בתוכו לשרוק התנור דלאו בר גיבול הוא דאדרבא מידי דלאו בר גיבול חייב טפי. והנראה לתרץ קושיתם דתרי מידי דלא בר גיבול נינהו אחד דלא מהני ביה גיבול ואחד דלא צריך גיבול דבנתינת מים לבד זה הוא גיבולו. והכא קאמר דלא צריך גיבול אלא בנתינת מים לבד סגי לגיבולו. והתם בביצה קאמר קיטמא שרי דלא מחזיק גיבולו ואין מתגבל ואין כאן גיבול כמו בכותב על החול:
ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ח מהל' שבת הל' ט"ז המגבל העפר הרי זה לש וכו' ואין גיבולו באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן והנותן זרע פשתן או זרע שומשמין וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שהם מתערבין וניתלין זה בזה עכ"ל. הרי כתב כאן ג' דינים דבעפר כתב דבעי גיבול ובאפר ומורסן כתב דאין גיבול מועיל בהם ובשומשמין זרע פשתן כתב דבנתינת מים לבד חייב. וכן משמע מדבריו לעיל פ"ג דבדיו שרייתו זה הוא גיבולו והיינו כדפירשתי:
וה"פ דברי אביי דהכא דעד כאן לא קאמר ר' יוסי בר' יהודה דבעי גיבול במידי דבר גיבול אבל במידי דלאו בר גיבול אימא לחייב. דטעמא דר"י בר' יהודה דבעי גיבול דס"ל דלש חיובו עד שיתדבקו חלקיו זה בזה ועד שאינו מגבל אינו נדבק וע"כ בדבר המתדבק ונגבל בנתינת מים לבד מודה ר"י בר' יהודה דמחייב בנותן מים לבד ובדבר דלא מתגבל ונדבק כלל כמו במורסן ואפר פטור אף במגבל ומערב היטב דזיל בתר טעמא כיון דאין נדבק בגיבול ליכא כאן גיבול, אבל לסברת רב יוסף דר' יוסי בר' יהודה בכל דבר בעי גיבול א"כ לאו טעמיה דבעי נדבק בלש אלא בעי רק דלתערב יפה וא"כ אף בדבר דלא מתגבל כלל חייב בעירוב יפה. וכן לת"ק דר' יוסי בר' יהודה דמחייב בנתינת מים אף במידי דבעי גיבול להדבק א"כ חייב אף במידי דאין מתגבל כלל דעל עירובו לבד חייב. והכל בחד טעמא גרירי. ודחי הגמרא דברי אביי דהא שמעינן בברייתא דמחייב ר"י בר' יהודה באפר בגיבול ולדבריו באפר לא מהני גיבול אלא ע"כ כדרב יוסף דטעמא דר' יוסי בר' יהודה בגיבול דבעי שיתערב יפה וע"כ בכל מילי מחייב כמו ת"ק אף במידי דלא מתגבל כלל. ומשני הגמרא אליביה דאביי דהאי אפר עפר הוא:
וה"פ הסוגיא לקמן במי שהחשיך דף קנ"ה: אמר אביי אמריתיה קמיה דמר מתני' דקתני נותנים מים למורסן אבל לא גובלין ר' יוסי בר' יהודה היא והיינו לטעמיה כדפרשתי דברי אביי דהכא דטעמא דר"י בר' יהודה בגיבול משום דיבוק וע"כ במורסן דלאו בר דיבוק אינו בר גיבול ומותר ליתן בו מים לכתחלה. והא דאין גובלין היינו מדרבנן כדפריש רבינו פכ"א הלכה ל"ד. ופריך דלמא בדבר דלאו בר גיבול ר' יוסי בר' יהודה מודה לת"ק דחייב והיינו כרב יוסף דהכא דטעמא דר"י בר' יהודה משום דלתערב יפה ובמורסן מתערב יפה בלא גיבול. ומשני דתניא בהדיא דר' יוסי בר"י מתיר ליתן מים לתוך המורסן ורבי אוסר וא"כ ע"כ סבר כדאביי דמידי דלאו בר גיבול אין חייב על גיבולו וע"כ מתיר בנתינת מים לכתחלה דאף מידי דבר גיבול פטור אבל אסור בנתינת מים לבד עד שיגבל וע"כ במידי דלאו בר גיבול מתיר לכתחלה. ולפי' עולה דברי רבינו באר היטב כפי' הגמ' והמפרשים לא פי' כן ודחקו בפי' הסוגיא לרבינו ע"ש:
והמ"מ והל"מ פי' דשריית דיו לרבינו מחייב משום צובע כמו שכתב רבינו פ"ט בהעושה עין הצבע. ולא חשו לקמחיה דהכא בדיו מיירי בדבר גוש דשורין לרככם וע"כ מחייב משום לש והשיעור כדי לכתוב שתי אותיות אבל בעושה עין הצבע מיירי במים מרובים ואין מתגבל כלל דכעין משקה הוא ודרך לצבוע בהם בגדים ושיעורו כמו צובע אבל בדיו דרכו לכתוב ולא לצבוע ואין כאן משום צובע. והסוגיא מאד דחוקה לפי' דמדמה לש לצובע ואינו ענין זה לזה כלל ודו"ק:
דף כב.
תוס' ד"ה סוכה תניא משמע דטעמא דנויי סוכה משום בזוי מצוה. וקשה לר"י דבפרק כירה משמע דטעמא משום מגו דאיתקצאי למצותה ותירץ דצריכי תרווייהו דמשום דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחול המועד דלא שייך מוקצה אלא בשבת ויו"ט ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן היכא דנפלו. משמע מדבריהם דבנפלו בחול המועד שרי דמשום ביזוי ליכא ומשום מוקצה ליכא וכן איתא בהגהות אשר"י ובמהרש"א. ולכאורה קשה ע"ז דהא אמרינן הפריש שבעה אתרוגים לז' ימים דלכולה יומא איתקצאי וא"כ שייך מוקצה בחול המועד. ועוד הביאו התוס' לקמן פ' כירה דף מ"ד דמותר שמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו משום דאיתקצאי למצוותו וא"כ אף בחול אמרינן מוקצה. והנראה בזה דתרתי מיני מוקצות יש מוקצה דאיתקצאי למצותה דאסור משום נדר כמו הפריש מעות לקנות תפילין וילפינן זה מעצי סוכה כמו שכתבו התוס' לקמן ודוקא בדבר דעיקר המצוה ביה תלוי ואם יסתפק מהם יתבטל המצוה כמו בעצי סוכה כדי הכשר סוכה וכן באתרוג ליומו דלכולי יומא איתקצאי או שמן שבנר חנוכה דגוף המצוה תעשה בו והקצה ונדר אותו לשורפו וע"כ אף אם נפלו בחול איתקצאי למצותו ואסור משום נדר אבל היתר מכדי הכשר סוכה או נויי סוכה אסורין רק משום ביזוי מצוה דבזיון המצוה הוא אם יקח מנויי להסתפק אבל לא שייך בזה נדר דאקציה למצוה כיון דלא יתבטל בכך המצוה וע"כ אם נפלו דליכא ביזוי שרי מלבד בשבת ויו"ט דאסורין משום מוקצה דהוקצו מלצרכו ואין דעתו ע"ז. ובזה ניחא דאמרינן בסוכה דף מ"ו דר"ל אמר דאתרוג מותר בשביעי דלמצותו איתקצאי בכ"ז מודה בסוכה דאפי' בשמיני אסורה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וה"ט דאיתקצאי דאתרוג הוא בחול משום נדר אמרינן דרק למצותו איתקצאי אבל בשמיני בסוכה דיו"ט הוא אמרינן שפיר כיון דאקציה דעתו מיניה בין השמשות אסורה לכולה יומא ודו"ק:
דף לד:
ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה. ומפרש לה רבה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים וכן הכסיף התחתון כל זה בין השמשות וזה כשיעור תלתא רבעי מיל. ורב יוסף מפרש משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימים יום הכסיף התחתון זהו בין השמשות והוא כשני תלתא, מיל. אביי חזייה לרבא דהוה קאי דאוי למערב א"ל והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין א"ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימים את המזרח. איכא דאמרי רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח א"ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימין את המזרח וסימנך כוותא. הנה רבים דחקו בפי' הגמרא הזה וכן בדברי ר"ת בתוס' בפי' לענין התלתא רבעי מיל. ואבאר בזה הנראה לע"ד דרבא הוה דאוי למעריב ה"פ דהוה דאוי למערב לראות היכא נוטה אדמימות השמש כנגדו במזרח לידע אם הכסיף התחתון. א"ל אביי והתניא כ"ז שפני מזרח מאדימין וא"כ משמע דכל הפנים מהמזרח בעי להיות מאדימין. א"ל מי סברת פני מזרח ממש דהיינו כל הפנים מהמזרח לא פנים המאדימין את המזרח פי' פנים מהמזרח התחתון והעליון שמאדימין מכנגד השקיעה וסימנך כוותא כפרש"י כחלון שהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה. ובאידך לישנא אמרינן דרבא חזייא לאביי דדאוי למזרח פי' לכל המזרח. א"ל מי סברת וכו' כדלעיל:
ועתה אבאר דברי התוס' ד"ה תרי תלתי מיל דהקשו דהכא משמע דליכא רק תלתא רבעי מיל משקיעת החמה עד הלילה ורבי יהודה גופיה אמר בפסחים דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין הוה וסבר התם דעביו של רקיע אחד מעשרה ביום דסבר דהד' מילין מהלך החמה בחלון בעביו של רקיע. ותי' ר"ת דהתם מיירי בתחילת השקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי רקיע. והנראה בזה דתחילת השקיעה דקאמר ר"ת היינו שמתחלת לכנוס בעובי רקיע בחלונה לפי דעת הגמרא דשם בכ"ז השמש נראה בקצה השמים עוד מבעד החלון או כולה או מקצתה וכן זהרירותה נראה אז על האילנות והגנות ומקומות הגבוהים עד זמן ג' מילין ורביע והא דכתבו המפרשים שאינה נראית על הארץ היינו על שטח הארץ אינה יכולה להגיע זהרירותה כיון דנכנסה בחלון אבל במקומות הגבוהים עוד מכה זהרורותה מכנגד וכן היא בעצמה נראית מהחלון או כולה או מקצתה ומסוף השקיעה היינו שאינה נראית לנו אף מקצתה וכן זהרירותה לא נראית עוד כלל אף על המגדלים ובראשי האילנות ומאז מתחיל בין השמשות במשך זמן ג' רבעי מיל. ובדברינו אלה מתורץ כל הקושיות שהקשה הגר"א בסי' רס"א על דברי התוס' האלה ובשנות אליהו:
וכדברינו נראה מדברי התוס' בפסחים דף ב' דהקשו על הא דקאמר והא קיי"ל עד צאת הכוכבים יממא הוא מהכא דאמרינן דאחרי תלתא רבעי מיל הוא לילה דהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים והיינו כדבארתי דסוף השקיעה הוא תיכף משאין החמה נראית כלל וע"כ הוא שעה גדולה לפני צאת הכוכבים. בכ"ז קושית הגר"א נכונה דהא חזינן דמצפרא לא הוה הכי ומעלות השחר דהחמה בחלונות לא ניראית לנו זמן ארוך:
ונכונה בזה פי' הר"א ממיץ דפי' דהד' מילין היתרים באגדת פסחים הוא אחרי התלתא רבעי מיל דשמעתין ותחילת השקיעה נקרא בעת שאינה נראית לנו כלל וס"ל שמשעה שנכנסה בחלון אין נראית לנו כלל ומאז תתחיל בין השמשות במשך ג' רבעי מיל ואחרי כן נקרא לילה לענין כל הדברים דבעי לילה אף דהחמה מהלכת עוד בעובי הרקיע כשיעור ד' מילין:. נמצא דלענין דינא בפי' הסוגיא דילן אין מחולקים כלל ר"ת והרא"ם ז"ל אלא מחולקים בפי' האגדה דפסחים. דהא הסוגיא דילן ברור מללו דמשהכסיף התחתון במזרח תתחיל בין השמשות והיינו תיכף בשאין השמש נראית לנו. וודאי אין מחלקים בהלכה עבור דברי אגדה דמבואר בהראשונים דאגדה מדעתם אמרוה שחיברו ואספו אל התלמוד כל החכמות שהיה אז כמו הרפואות והתכונה. ורבי כבר הסכים התם לחכמי דעובדי כוכבים דבלילה השמש תלך מתחת הארץ וכן נראה בעליל כפי אשר נתרבה היישוב ולשיטה הזאת ע"כ תלתא רבעי המיל דשמעתין הוא תיכף משאין השמש נראית לנו כלל וכן הקשה הל"מ:
והנה אע"ג דמצפרא מעלות השחר קיי"ל דיממא הוא אף דהכסיף העליון וכל הכוכבים נראים. הנראה בזה דאין לומדים מדצפרא ואדרבה כמו דבצפרא אף דכל הכוכבים נראים כיון דהבריק והתחילה ממשלת היום יממא הוא ה"נ בלילה כיון דהתחילה ממשלת הלילה לילה הוא אף כי עדנה אורה הוא. וכן חזינן בעופות הישנים בלילה דמשקיעת החמה ישנים הם וננערים בעלות השחר. וכשיטת הגר"א שכתב בסי' רס"א הוא עיקר. והמחמירים בזה אינם אלא מן המתמיהים כי יעמידו. דבריהם במקום טעות ועושים תורתינו פלסתר וכבר ביארתי דכן שיטת התוספות והרא"ם וכן בחתם סופר כתב כשיטת הגר"א ודו"ק:
דף לו:
כירה שהסיקוה בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. ופירש"י משום דמוסיף הבל. והקשו בתוס' דאפי' גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה דברים השנויים בבמה טומנים. ועוד דהא חנניא שרי להשהות אף כשאינה גרופה ובהטמנה מודה דאסור וא"כ ע"כ לא דמי שהייה דכירה דממעל הכירה ולא שייך גזירה דשמא יטמין ברמץ כמו בהטמנה דדמי להטמנה ברמץ וע"כ גזרו חכמים בדבר המוסיף הבל דשמא יטמין ברמץ. ועיין בר"ן. ונראה מדברי המפרשים האלה שהבינו דטעמא דרש"י דבעי שלא תוסיף הבל דמשום לתא דהטמנה בעי דגזרו דאין טומנים בדבר המוסיף הבל משום שמא יטמין ברמץ. והנראה לע"ד דמטעם אחרינא כתב רש"י זה דאיך נאמר דשרי להחזיר בשבת בלא נתבשלה כל צרכה על גרופה וקטומה באם מוסיף הבל הוא הא ממהר בשולו ורש"י ס"ל דכל דלא נתבשלה כל צרכה המקרב בישולו חייב משום בישול כדעת הרמב"ם ז"ל פ"ט וכמו שאמרי' לעיל בדף ל"ד גזירה שמא ירתיח ובהסוגי' דף י"ח. ועיין ברא"ש כאן סי' י"א. והכא בכירה אם מוספת הבל ודאי ירתיח ויהיה מצטמק ויפה לו ויש כאן איסור דאורייתא וע"כ פי' דאין כאן הוספת הבל כדי להרתיח. וכן למ"ד להשהות תנן ואסור להשהות בכירה שאינה גרופה כל זמן שמצטמק ויפה לו וא"כ ע"כ צ"ל דבגרופה אינה מוספת הבל כדי שיהיה מצטמק ויפה לו. ולא דמי להטמנה במוסיף הבל דאסרוה רק משום גזירה דשמא יטמין ברמץ דהתם אינה מוסיף רק מעט הבל וודאי לא תרתיח מחמת הבל הזה ובבישול רק הרתחה אסורה דאז מועיל לבשל ולהצטמק. ובזה ניחא לתרץ הא דהקשו המפרשים מהא דשורין בחמים דכלי ראשון דבר המבושל וכאן אסרינן אף דבר המבושל ולדברינו ניחא דהתם בשריה לא יבוא לידי הרתחה אבל בכאן דירתיח יש בישול אחר בישול דאז מצטמק ויפה לו. והרא"ש ז"ל בסי' י"א מחלק בזה דהא דשורין מיירי רק בדבר יבש דבזה אין בישול אחר בישול אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ב לא משמע דאיירי רק בדבר יבש דהוה ליה לפרש:
והנראה דבחמים שנצטננו אסורים להחם אותם אף בשריה דכלי ראשון דלא בעי בהו הרתחה דהרמב"ם ז"ל כתב בהם פ"ט דהשיעור בהם כדי רחיצת אבר קטן וע"כ אם נתחממו רק בכדי שהיד סולדת בהם חייב דראוי לרחיצה אבל בתבשיל אינו חייב רק בהרתחה דאז מועיל לבשל ולהצטמק:
וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג דכירה גרופה וקטומה אינו מוסיף הבל דכתב הטעם דמותר בגרופה וקטומה ואין גוזרין שמא יחתה אף דשייך שמא יחתה לדבריו אף בגרופה וקטומה ע"ש שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל וא"כ ס"ל דאינו מוסיף הבל להיות מצטמק ויפה לו וע"כ מסיח דעתו דאי לאו הכי למה מסיח כאן יותר משאינה גרופה:
ובזה ניחא דברי רש"י דלקמן על הא דפריך מהא דאמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור אי אמרת בשלמא להחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לעל גבה אלא א"א לשהות תנן מה לי תוכה ומה לי על גבה. ופירש"י אא"ב להחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לעל גבה דכי משהי תוכה בשאינה גרופה מטמין ממש ברמץ. והוכרח לפרש כן דאם דלשהות שרי בתוכה א"כ על כרחך אינו מוסיף הבל להצטמק וא"כ מדוע יאסר להחזיר ועל כרחך מפרש משום דמעמידה על הרמץ והתוס' דחקו בזה ודו"ק:
דף נ:
נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ופי' רש"י דודאי משיר במסרק. משמע מדבריו דטעמא דלא סורק משום פסיק רישא וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' נזיר. ועיין במנחת חינוך מצוה שע"ג דתמה על זה דבנזיר מבואר הטעם דסורק דלהשרת נימים המדולדלין מתכוון וכן הביאו הכא בתוס'. והנראה לתרץ בזה דרש"י והרמב"ם ז"ל סברי דהתם בנזיר ודאי אין מכוון ממש לנימין המדולדלין דלמה זה לו אלא דלענין נימים המדולדלין הוה פסיק רישא וכיון דודאי תעשה קרי ליה מכוון דהוה כמו מכוון. עוד הקשה המ"ח על הרמב"ם ז"ל דכתב בזה דאין לוקה ואמאי אינו לוקה בפסיק רישא דהא בפ' א' מהל' שבת מבואר דבפסיק רישא מחוייב אף סקילה ולפי שבארתי ניחא כיון דהפסיק רישא רק בנימין המדולדלין ע"כ אין לוקה דכעקורין הוו ודו"ק:
דף נו.
אמר רב קיבל דוד לשון הרע וכו' מכדי חזייה דציבא שקרא הוא כי הדר אלשין עליה מ"ט קיבלה דכתב ויאמר המלך אל ציבא איה בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא יושב בירושלים וכו'. ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבושת וכו'. אמר ר"י אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלוקו את המלוכה. אמר ר"י אמר רב אלמלי לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודת כוכבים ולא גלינו מארצנו. המאמרים האלה אומרים פרשנו. דידוע להמחוקקים דקנס ועונש יעשה לעצור בהעם מבלי ישובו לכסלה כדי להעמיד מצב הלאומי ואיך גזר הקב"ה על חטא דוד קנס אשר עקר מצב הלאומי ושרש אותם משרשם ואבד דתו ותורתו ואם דוד חטא אלה הצאן מה חטאו:
ואבאר בזה דבאמת מפי העליון לא תצא הרעות והחטא מביא הרע שעבירה גוררת עבירה ומעשה גוררת מעשה אשר תהפך ותעקור בית או משפחה או לאום. הנה מלכות ישראל תשתנה מכל העמים אשר מלכיהם ינהלום בכל עניניהם החצונים והפנימים. יעמידו להם שופטים ושוטרים ויחוקו להם חוקים מקנסות ועונשים לפי ערך התפרצות המדות ולפי העת והזמן לעצור בעד המתפרצים מדרך הטוב והיושר. לא כן עם ישראל כי הם נתיסדו על פי התורה במדות יקרות ונשגבות וביראת ה' טהורה אשר יעצור הלב מלפרות שורש פרה ראש ולענה ויעצור בעם אשר לא יהיה רע כלל. והיה להם סנהדרין ושופטים בכל עיר ועיר והרבה בתי תושיה אשר הפיצו דעת ויראת ה' בקרב העם. והיה עם ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש אין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם חמס ושוד לא נשמע בהם וכל עושה רע מתבל נדוהו והיה שמו לשמצה וקלון לכל ישראל כאשר בארתי זה בסנהדרין פ' חלק והמנהיגים הקדושים ראו להשריש בהעם מדות טובות ויראת ה' טהורה אשר עצר בעם מלצמח איזה רע. והמלך היה רק על החיל אשר הגין בעדם אשר לא יבוא צר ואויב בשערי ארצותיהם וכל עניניהם הפנימים היה ביד הסנהדרין אשר דנו את העם במשפטי התורה. ואף כי אין בהתורה די קנסות לפי התפרצות המדות לפי העת. כי רחוק היה ענין כזה כי רק שקט ושלוה בארצותיהם. אך אם לפעמים קרה איזה מקרה אשר יצא אחד מגדר המדות והצטרכו לקונסו המשפט הזה בא לפני המלך והוא גזר ע"ז משפטו לפי העת ומעשה האכזריה. וע"כ גזר דוד מיתה כאשר סיפר לו נתן ממעשה האכזריה גזל הכבשה דאיש העשיר מהעני כאשר בא אליו האורח:
והנה כאשר בקשו להם ישראל מלך היה בהם רבים ובתוכם דואג ואחיתופל אשר חפצו להפוך קערה על פיה ולעקור מוסדי התורה האלה וחפצו להיות להם מלך לשפוט אותם ככל הגוים אשר יעמיד להם שרים רבים וסגנים וגבוה מעל גבוה עליהם והשרים האלה יקבלו שכר הרבה מבית המלך ויהיו המכובדים והרודים בעם וישימו את ישראל למס עובד. אך שמואל עמד ע"ז והגין על ישראל בעבי גבי מגינו עד כי עלתה בידו בעזרת ה' להעמיד את שאול בחירה ה' למלך על ישראל. אך לשאול היה נחסר לב אמיץ וגבורה לעצור בעד המתפרצים והחותרים לעקור עקרי הדת. ושמואל בראשית ממלכת שאול ניחם על הבחירה הזאת בראותו כי נתחברו לשאול ויהיו לאנשי עצתו דואג וחבריו ותומ"י השיאוהו לעבור את פי ה'. ובכה במר נפשו על הרעה אשר נשקפה לעמו:
וכאשר נביט עד כמה הגיע דיעות המתפרצים אשר פתוהו להחריב מקדש ישראל וחרב נוב עיר הכהנים אשר היתה מעין נובע לחכמה ויראת ה' וממנה יצתה תורה לכל ישראל:
וה' אמר לשמואל למשוח את דוד למלך על ישראל. האיש הזה הדגול מרבבות הכיר אותו דואג בימי ילדותו למנגדו והלשין אותו לשאול אשר יתן לב לבן ישי בית הלחמי הידוע מהולכי הנושנות מכת שמואל אשר עמדו לעומת דיעות החדשות והמנהגים אשר חפצו להפיץ בקרב ישראל דואג וחבריו בשם שאול. ואמר לשאול בל"ה עין בחלק כי ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן גבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו:
הבחירה מדוד קלעה אל השערה. והוא מלא את חובתו בכל פרטיו והקים את מוסדי הדת על תלם בעצמו ישב בשבת תחכמני ותמיד היה בין החכמים מורי הוראה ומפיצי דעת ויראת ה' בקרב ישראל. כל הדיעות הרעות הפיל אותם למשאות וחבר שרי תהלה ממעשי ה' ומהמדות היקרות. והוא היה למראה לכל העם. רוח דעת ויראת ה' התנוסס בקרב העם וכבוד התורה עלתה עד מרום קצה ומשרת המלכות הקטין עד מאד. רבות המשפטים אשר באו לפני המלך שלח אותם לפני הסנהדרין למען להגדיל הסנהדרין והתורה בקרב ישראל. אך שונאים רבים היה לו אשר החזיקו בדיעות דואג ואחד מהם היה אחיתופל והם ראו למצוא לו עלילות דברים ולגנות אותו כי לא טוב הדרך אשר ילך בה. ומה טוב היה למלך אשר בחר בדרכיהם. ובעצת אחיתופל עמד אבשלום לפני שער המלך וגנב לב אנשי ישראל לאמר מי יתן כי יבוא אלי העם ושפטתיו והראה לעם כי לא טוב מעשה המלך אשר ישלח כל הדברים לסנהדרין וגנה המלך בעיני העם:
והנה השגגה אשר שגג דוד בדבר אוריה היה למכשול ולפוקה לבית דוד ושונאי דוד ראו להפיץ אותה בקרב העם ותמיד היה מדברים בה. והיינו מאמר האגדה אפי' בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות:
ועבירה גוררת עבירה דממעשה הזה צמחה מעשה אמנון ותמר. ולדוד לא היו ידים לעמוד ולהתערב בזה כי ידע כי בשלו הסער הזה. וזה נתן לאבשלום ולאחיתופל ידים להתקומם למרוד בדוד:
ואף אחרי כי נהרג אבשלום לא חפצו העם להשיב את דוד למלך עליהם כי כבר נזרעה שנאה גדולה בלבות העם על המלך והדבה כנגדו הכתה שרשיה עמוק בלב העם על המלך. אך ע"י השתדלות רב מאוהביו וזקני העם אשר הבינו טוב מעשי המלך הצליח בידם להשיב המלך את נדחו:
והנה פתאום בקרב המחנה אשר נאספו להשיב המלך נשמע משפט חרוץ של המלך על מפיבושת איש הצדיק והישר בן יונתן רע דוד נכד שאול בחיר ה' אשר גזל ממנו הונו ונחלתו ונתן אותה לעבדו עבור חנופה ודבה אשר הוציא לפני דוד:
השמועה ממעשה האכזריה הזאת עשאת לה כנפים בקרב המחנה והסיר לב העם ברגע אחד מאחרי המלך. ובתוכם היה איש זקן אחד אשר היה מעולי מצרים ושמו שבע בן בכרי ויתן בקול חין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי ויסורו כל העם מאחרי המלך. ואף כי עלתה ביד יואב בחרב וחנית להשקיט הסערה הזאת אך שנאה כבושה נשארה בקרב ישראל על מלכות בית דוד וע"כ כאשר עמד ירבעם בן שבע בן בכרי כמבואר בחלק על שלמה ועל רחבעם מצא לו אזנים ועוזרים רבים. ובהגה אחד אשר יצא מאת רחבעם כנגד דעת העם עלתה ביד ירבעם להסיר לב אנשי ישראל מבית דוד ונחלקה מלכות ישראל אשר קמה ביד ירבעם. והוא נטע עבודת כוכבים בישראל והלכו מרעה אל רע עד אשר נאבדו מגוי:
והנה האגדה הזאת תפיץ אור בהיר על הכתובים איך פתאום נהפך לבב ישראל ובאמצע השמחה השבת מלכם שבו וימרדו בו ודו"ק:
דף ס.
ולא במחט שאינו נקובה למאי חזיא אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה א"ל אביי ותהוי כבירית טהורה ותשתרי אלא תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דר"י הואיל ואשה חולקת בה שערה. ופריך בשבת למאי חזיא ופרש"י דהרי בשבת אינה חולקת שערה. והקשו בתוס' תיפוק לה דהא משוי הוא כיון דאינה לתכשיט אלא לחלוק שערה והנראה בזה לפרש"י דבהתירוץ הזה דחולקת בה שערה לא נדי מאוקימתא קמייתא דאוגרת בה שערה אלא דתרתי עביד בה אוגרת בה שערה ומחלקת ומשום דעל אוגרת פריך דלא הוה לן למיחש דלמא אתי לאתויי. וע"ז יתרץ דמחלקת בה נמי שערה ואחרי כן אוגרת בה שערה ותוחבה בראשה ומשום הכי חיישינן דלמא אתי לאתויי בעת דתיקח אותה לחלוק בה שערה וע"כ דהכי הוא דאטו בידה תישאנה לחלוק בה שערה. וע"כ מסיק רבא דלאו מחלקת ואוגרת אלא מחלקת ואח"כ נותנת כנגד פדחתה להתקשט בטס של זהב שלה ולא גרסינן אלא רק תרגמא רב אדא נרשאה. וכן בהרא"ש ליתא כאן אלא. ומשום הכי הוכרח רש"י ז"ל לפרש בשבת למאי חזיא דאסור לחלוק השער בשבת וליכא למיחש דבעת חלוקת השער אתי לאתויי ד"א בר"ה ודו"ק:
דף עג.
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הבונה והסותר המכבה והמבעיר הקושר והמתיר. והנה לעיל דף ל"א אמרינן כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב רבי יוסי פוטר בשני אלו ומפרש עולא דטעמא דר"י דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוה סותר וע"כ לא חייב אלא בכחס על הפתילה דיבעיר אח"כ זאת הפתילה ויהיה סותר ע"מ לבנות במקומו. והקשו בתוס' כיון דסותר ומכבה אינו חייב אלא ע"מ לבנות ולהבעיר א"כ לתני במתני' סותר ע"מ לבנות ומכבה ע"מ להבעיר כי היכי דתני מוחק ע"מ לכתוב וקורע ע"מ לתפור ויתרצו דהתם לא קתני אלא משום דבעי למתני שיעורה דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במבכה וסותר דמחוייב בכל שהוא לא איצטריך למתני. והתוס' והרא"ש בכאן מספקין אם במתיר בעי ע"מ לקשור או דמחייב במתקן בהתרה לבד. ודבריהם אזלי לר"ש וכשיטתם לקמן דף צ"ד דמלאכה הצריכה לגופה היינו כעין שהיתה במקדש ומשמע מדבריהם דבעי בקורע דוקא ע"מ לתפור אבל לא מהני אם מתקן בהקריעה לבדה וכן במכבה בעי דוקא ע"מ להבעיר:
אבל הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' שבת כתב דהמסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה וכן המכבה גחלת של מתכות כדי לחסמו חייב משום מכבה אף דבאלו אין עושה כדי להבעיר והנראה לדבריו דמכבה לתיקון אחר ולא להבערה נמי חייב וכן נראה מדבריו בקורע דהא דבעי ע"מ לתפור הוא רק שלא יהא מקלקל וה"ה אם קורע לצורך תיקון אחר כמו פותח בית הצואר. וע"כ כתב רבינו הפותח בית הצואר אצל קורע. ולפ"ז יהיה מחוייב בזה אף אם קרע מעט כשיעור שתי תפירות כשיעור קריעה ולא בעי שיגמור כל הקריעה. אבל רש"י ז"ל לעיל דף מ"ח כתב דחיובו משום מכה בפטיש ולפי' בעי דיגמור כל פתח בית הצואר. וכן קורע בחמתו מחוייב לרבינו ושיעורו כדי שתי תפירות. ובזה ניחא דקדוק לשון המשנה דסתם קורע הוא מקלקל וע"כ פי' דבעי ע"מ לתפור וה"ה לצורך תיקון אחר אבל סתם מכבה גחלת של עץ לאו מקלקל הוא דהגחלים תמיד ראויים. וע"כ סתם בזו המשנה וכן רבינו ז"ל פי"ב. וכן סתם סותר אין עושה להשחתה אלא דבעי מקומו. ובגחלת של מתכות דסתמא לא מתקן בה מידי בהכיבוי כתב רבינו ז"ל דדוקא דאם כבה כדי לחסמו. ובזה ניחא דאמרינן לעיל דף מ"ב במכבה גחלת של עץ כדי שלא יזוקו בה רבים דחייב לר"י דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וקשה הא במכבה בעינן ע"מ להבעיר ומודה בזה ר"י כמו בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה כיון דמקלקל הוא. ולמה שבארתי ניחא דסתם גחלת של עץ לאו מקלקל הוא ולא בעינן מכבה ע"מ להבעיר אלא באש בעלמא או בגחלת של מתכות כדבארתי אבל לא בגחלת של עץ ועל כן מכבים גחלת של מתכות כדי שלא יזוקו בה רבים אבל לא של עץ לר"י. וכן כחס על השמן אפילו להסתפק לאו מקלקל הוא וחייב לר"י. אבל למאן דאמר דבעי סותר על מנת לבנות במקומו ובעי התיקון במקומו ועל כן כחס על השמן פטור דסתמא לאו דווקא למקומה עומדת ובעי כוונה לזה ודו"ק:
דף עט.
שלש עורות הן מצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ ושיעורו כדי לצור בו משקול קטנה חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ ושיעורו כדי לעשות קמיע דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ושיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. ופירש"י דשיעור גט קטן מכולם. והקשו בתוס' דהא אשכחן בקלף דשיעורו לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין ונייר דגרע שיעורו בקשר מוכסין וטעמא דקלף שהוא חשוב אין מצניעין אותו לקשר מוכסין וה"נ יש לפרש כאן. והנראה לתרץ לדעת רש"י דבשני מינים שייך לומר דאזלינן בתר תשמיש הרגיל ואי אית ליה קלף קטן יזרקנו לאשפה אף דראוי לקשר מוכסין כיון דלא הורגלו בזה. אבל איך נאמר בעור אחד דאם עבדו במליח לבד דראוי לקמיע יצניענו ואם עבדו עוד בקמיח יזרקנו לאשפה אף דראוי עוד למלאכתו הראשונה לעשות בו קמיע אע"כ דהני שיעורים קטן חד מחבריה:
ודעת הרמב"ם בזה פי"ח מהלכות שבת נראה דסבירא ליה דעבודיה גרעיה ואין ראוי למלאכתו הראשונה משום דנעשה קשה ואין ראוי לצור בו משקולת או לעשות קמיע ודו"ק:
דף פא:
אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולה. מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך. אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מחייב משום תולש היה מונח על גבי יתידות והניח על גבי קרקע מחייב משום נוטע. ופירש"י ותוס' דמחייב מדרבנן דהא ר"ל שרי לטלטלי'. והקשו בתוס' ע"ז מסוגיא דגיטין דעל יתידות חשבינן ליה לתלוש והא בשמעתין לא מחייבינן משום תולש מדאורייתא. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שבת כתב גבשושית של עפר שעלו בה עשבים והגביה מעל הארץ והניחה על גבי יתידות חייב משום תולש היתה על גבי יתידות והניחה על הארץ חייב משום זורע. ומפרש פרפיסא גבשושית של עפר כפי' תשובות הגאונים שהביא רש"י ז"ל. ועיין במ"מ שפי' בזה לדעת רבינו דצרור דר"ל מיירי במונח על גבי יתידות ולא גרסינן חייב חטאת. ולא משמע כן מהסוגיא עיין בל"מ. והנראה בזה לדברי רבינו דצרור לא דמיא כלל לעציץ נקוב ואדרבה לעציץ שאינו נקוב מדמה לה לקמן דף ק"ז. אלא הא דמחייב עליו בשהגביהו מן הקרקע וכן בפרפיסא משום דמקבלים לחלוחית מן הקרקע. וע"כ היה מונח ע"ג יתידות והניח ע"ג קרקע חייב משום זרוע כמו משקה לזרעים דמבואר כאן בהל' ב', ובהיו מונחים ע"ג קרקע והניח ע"ג יתידות חייב משום תולש דלקח לחלוחתם כמו המסתפק משמן שבנר דחייב משום מכבה ודג שלקחו מן המים דחייב משום נטילת נשמה. ואפילו למאן דחשיב כמחובר עציץ נקוב המונח על גבי יתידות בגיטין הכא חייב משום תולש דלקח מהם הלחלוחית והא דשרי ר"ל לטלטלו דסבר דדוקא בהניח ע"ג יתודות חשבינן לתולש אבל מטלטלו בידו לא חשבינן ליה כתולש אלא הוה כמו מגררו על הארץ. ואמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא מותר לטלטלו ובתמיה קאמר דזה לא מסתברא. וע"כ דבתמיה קאמר דאיך נוכל לומר דבניחותא קאמר דהא איכא כאן איסור מוקצה ומתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך כבוד הבריות יאמרו שלא לצורך דאפשר דאיכא כאן איסור דרבנן משום תולש לבד מוקצה אלא דלא מחייב משום תולש. ועל כן השמיט רבינו האי דר"ל דמותר לקנח בצרור שיש בו עשבים דמספקא ליה אם הלכה כמותו כיון דרב פפי תמה על דבריו ודו"ק:
דף פו.
שבר את הלוחות מה דרש מה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים על אחת כמה וכמה. המאמר הזה אומר פרשני דהאי ק"ו לא הוה אלא שלא ליתן לישראל הלוחות אבל לא להשליכן ולשוברם. ועוד תימה דהא באמת מותר מומר בכל המצות ואף ללמוד וק"ו מפסח ק"ו פריכא הוא דשאני פסח דאית ביה קדושה ואסור לטמאים משא"כ כל המצות ודברי תורה ואיך יעשה אדון כל הנביאים ורבן של כל ישראל ק"ו דלא כהלכתא. ועוד יש לדקדק למה לא הניח הלוחות אצל יהושע דהא הודיעהו בשמים דעשו עגל מסכה. וכן יש לתמוה על הפסוקים מדוע לא ידע את קול הענות אשר במחנה. והנראה בזה דודאי ידע משה מהעגל אך לא ידע מעמד ישראל בזה לשום עצות איך להשקיט המרד אם כולם חטאו אשר זה כמעט אי אפשר או מקצתם ואיך ישתקו להם הנשארים. וע"כ כאשר שמע קול הענות דמה יהושע דהוא קול כתות מתלחמים אלה באלה. וענה לו משה דאם היה קול מלחמה היה נשמע קול ענות גבורה וקול ענות חלושה אבל כאן קול ענות אחד הוא שומע וניכר הדבר ששלום במחנה. וע"כ נשאר בדעתו לבוא עם הלוחות אשר היו מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים לפני העדה והזקנים להתוכח עמהם ולהחזירם מאולתם ופחזותם. אך כאשר קרב אל המחנה ראה כי עדת הוללים ופוחזים יסובבו העגל במחולות נמבזות כהמאמר ויקומו לצחק זה גילוי עריות ושאר העדה עומדים במנוחה והשקט ומביטים שאננים על המראה והבין משה כי לא לפני הוללים בתוכחות יבוא דאל תוכח לץ ואל תענה כסיל באולתו. ועשה ק"ו מפסח דאמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו דלכאורה אדרבה ניתן לבן נכר להשיבו לדת אמת אשר יראה איך ישראל יעשו מדור דור מצוות וזכרונות להנפלאות אשר לא ינכרו אותותם. בכ"ז אמרה תורה שלא ליתן לבן נכר כי רק בחכמה יתירה ומדע ובהשתוקקות להאמת נבין אמרי אמת והוא יבוז לשכל מליך ויכחיש הידוע. כ"ש לפני הוללים כאלה אשר יבוזו תוכחות וטענות כי חכמה מה להם והם רק לתאוות הנמבזות ולמחולות. וראה כי אין תקנה להשקיט הקשר רק בחרב וחנית טרם לא יצטרפו ולא יפלו במכמרתם שאר העדה. וראה ממנוחת העדה כי הרגעים ספורים ויצטרך מהירות וזריזות טרם תתלקח כאן מחלוקת גדולה. וישלך את הלוחות מידיו ולקח חרבו בידו ויקרא מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי וצוה להם ליקח איש חרבו בידו ולפול על ההוללים בחרב וחנית לפזרם ולהשקיט הקשר ונפלו אז שלשת אלפים והנשארים נפזרו במחנה ואחרי כי השיב הסדר כבראשונה נתוכח עם העם על אולתם ופחזותם וראה כי מיד אהרן בא זאת כי לא היה לו רוח מושל להשקיט המתפרצים וההוללים ביד חזקה וע"כ נחו העם ושקטו על זאת. ובזה ניחא הרבה קושיות על המקראות אשר סתומים הם ודו"ק:
דף פח:
אמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש לתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו וכו' אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה החזיר להם תשובה אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה לכם שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש בכם מיד הודו להקב"ה:
האגדה הזאת היא מאגדות הסתומות שבש"ס וכבר דברו בזה המפרשים בקושיות חבילות. והנראה בביאור דברי האגדה הנה התורה ומצותיה יעידו על מציאת הבורא והשגחת ה'. אשר ע"י ניסי ונפלאות מצרים והמדבר ראו כל עם ישראל עין בעין מציאת הבורא והשגחתו וע"י זה קבלו ישראל התורה עם כל נזיריה ופרישותיה עם עוד הרבה מצות לזכרון לכל מעשה ומעשה והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור ובכל יום ושעה אשר לא ינכרו אותותם. ועם ישראל בעת שהגיעו לשלמותם במדות התורה והיראה והשראת השכינה היו למחזה לעיני העמים כי עם בחיר ה' הוא. בתי מרזח ותאוות הזרות לא נראו בהם. שלום והשקט ברחובותיהם שוד וחמס לא נשמע בחוצותיהם הדרת קודש שרתה על פני כהניהם ונביאיהם ורוח ה' בפיהם והכל הודו ואמרו כי זרע ברך ה' הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. ועם ישראל עמד לנס לעיני העמים על מציאת הבורא והשגחתו והמדות היקרות ויראת ה' טהורה. ובזה היה טענת המלאכים כי אין לבטוח על האדם כי יעמוד במשמרתו בגרם המעלות והמדות תמיד וע"כ אם יסורו עם ישראל מדרכי ה' יחללו התורה ושמו הנורא בגוים. ויותר טוב להראות לבני אדם מציאת הבורא מן השמים אשר מלאכי השרת יתגלו לחכמי כל דור ומהם יודע מציאת הבורא. ואמר הקב"ה למשה להחזיר להם תשובה וענה כי מתירא אשר ישרפוהו בהבל שבפיהם כי ודאי יכריעהו בטענות ובהשגת המושכלות. ואמר לו הקב"ה לאחוז בכסא כבודו והיינו כי השמים כסאו והארץ הדום רגליו ומידיעות העולם די לו בזה תשובות ברורות ולא יצטרך למושכלות ואז ענה משה כי בתורה כתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והיוכלו להראות השגחת אלהים כאשר יראו ישראל ע"י נפלאות מצרים והמדבר. והיוכלו להראות שמירת השבת לזכר בריאת העולם. והיוכלו להיות למחזה להעמים במעלות המדות היקרות. כי ודאי בני האדם לא ילמדו מעשיהם ממלאכים אשר אין בהם יצר הרע ותאוות העולם הזה ודו"ק:
דף צז:
מרה"י לר"ה ועבר ד' אמות ברשות הרבים ר"י מחייב. אמר ליה רבינא לרב אשי למ"ד דמחייב ר"י שתים אי להכא קבעי להכא לא קבעי לה אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. א"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח. פשיטא היכא דנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' הרי כתב שם משמעון אלא היכא דנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' מהו מי אמרינן הא אפיק ליה או דלמא היכי דבעי הא לא נח. ולאו היינו דאמר ליה רבינא לר"א ואמר ליה באומר כ"מ שתרצה תנוח ודקאמר הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון הכא כמה דלא זריק ארבע לא מזדרקי ליה תמני ופירש רש"י ותוס' דבהך אתקפתא אידחיה אף פשיטותא דלעיל דמדאמר ליה רבינא לרב אשי נוכל להוכיח אף בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דפטור כדאמר התם אי להכא בעי לה להכא לא בעי לה דאי לאו הכי שפיר מחייב התם תרתי אי בעי דתנוח לסוף ד' כשנחה בתחלת רה"ר ע"י קליטה הרי כתב שם משמעון. ואין כיוצא בזה בסוגיות הש"ס. אבל הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' שבת הל' כ"א כתב המתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב שהרי נעשית מחשבתו שהדבר ידוע שאין החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה אבל נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' פטור וכו' עד שיחשוב דכל מקום שירצה ינוח. והנראה בזה לפרש הסוגיא אליביה דרבינו. דהנה יש לדקדק דאמאי מקשה רבינא לר"א אליביה דר"י למאי דס"ד לפרוך אליביה דרבי דאמרי אמוראי לעיל דמחייב שתים דאי להכא קבעי להכא לא קבעי אלא דזה לאו קושיא כלל כיון דדעתו להעבירו מרה"ר לרה"ר דרך רה"י וקלוטה כמו שהונחה דמיא א"כ דעתו אשתים דבהעברה זו יש שתים אבל הכא ליכא למימר כיון דדעתו היה להוציא מרה"י לרה"ר עד העברת ד' אמות ממילא דעתו אשתים דהא לא בעי כלל שתרד בתחלת ד' דר"ה למטה מי' דתהוי קלוטה כמי שהונחה דמיא. ועוד נראה דבד' אמות דברה"ר לא אמרינן קלוטה כמו שמונח דמיא אם חשב דתיזול להלן דאל"כ לא משכחת לה ד' אמות ברה"ר דנימא כיון דעברה שתי אמות דכמו שמונח דמיא ועיין בתוס' לעיל דף ה' ד"ה בשלמא לבן עזאי ובתוס' דף ד' ד"ה דאמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא אלא דאזלינן בזה בתר מחשבתו. וע"כ פריך דאי להכא קבעי דתנוח בסוף ד' אמות דרה"ר להכא לא קבעי למחשבי' כהנחה ועקירה בתחלת ד' דמחשבתו מבטלת דין דקלוטה כמו שהונחה דמיה בד' אמות דרה"ר. ואי להכא קבעי לה דתנוח תיכף בשיצא לרה"ר להכא לא קבעי לה וכיון דאזיל החפץ להלן ד' אמות ממקום שבעי דלנוח פטור דלא מהני ליה הזריקה כיון דאסור להביאו למקום שבעי והוה כמו מקלקל וכן פשיט הכא מזה במתכוון לזרוק ד' וזרק ח' כיון דנפל להלן ד' אמות ממקום שחפץ שתנוח הוה כמו מקלקל. אבל בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דלאו מקלקל הוא אלא מתקן על החצי הוה כמו שכתב שם משמעון דכיון דנח ממש בארץ ואהני מעשיו לתקן אף דחפץ עוד יותר שפיר מחויב כמו כתב שם משמעון. ופריך מדוע פטור בנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' דהרי כתב שם משמעון. פי' אם היה צריך לכתוב שם ונכתב שמעון דודאי מחייב אף דההוספה קילקלה מחשבתו וה"נ מה לנו אם זרק עוד ד' כיון דעברו הד' שלו לחייב. ומשני התם כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון וכיון דגמר השם כמחשבתו לא איכפת לן במאי דקילקלו אחרי כן הכא כמה דלא מזדרקי ד' לא מזדרקי לן תמניא בתמי' דלבעי לזרוק מקודם ד' ואחר כן לגמור עד זריקת ח' דנימא דניגמר מקודם הזריקת הד' אלא הכל נעשה בבת אחת והקילקול באה בבת אחת עד שלא גמר ההנחה כמחשבתו וע"כ פטור ודו"ק:
דף קא.
עמוד ברה"ר גבוה י' ורוחבו ד' ויש בקצר שלו ג'. פירש רש"י שהקצר שלו גבוה ג' וכן כתב הרמב"ם. והקשו בתוס' מ"ש מטרסקל שעל הקנה דבקיעת גדיים מבטלי מחיצות דגוד אחית. והנראה לתרץ דברי רש"י ז"ל דמיירי דהעמוד גבוה י' ברוחב ד' מלבד מקום הקצר וכן משמע לשון הברייתא דאמר עמוד ברה"ר גבוה י' ורוחב ד' משמע דבגובה י' הוא רוחב ד' אלא דבסמוך לארץ הוא מתקצר וקאמר דאפי' אם גובה הקצר הוא למעלה מג' הוה רה"י כיון דלמעלה מהקצר נשאר שיעור מחיצות דרה"י. כמו גזוזטראות ועגלות דלעיל כמו שכתבו התוס' לעיל דף צ"ט ד"ה שני גזוזטראות. וכן נראה בל' הרמב"ם ז"ל ודו"ק:
דף קב:
העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש. הנה הרמב"ם ז"ל פ"י הל' י"ד כתב העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס בהם האורה חייב משום בונה ובהל' ט"ז כתב העושה נקב כ"ש בין בעץ בין במתכות בין בבנין בין בכלים חייב משום מכה בפטיש וכל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו. ועיין בכ"מ. ובל"מ תירץ דרב דקאמר משום בונה אף משום בונה ואינו במשמע לשון הגמרא. והנראה לבאר בזה דבונה בכלים הוא תולדה והוא דוקא במחבר ומדבק דבר לדבר כמו שכתב רבינו פ"ו שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל ה"ז בונה וכן כתב רבינו בפ"ז הל' י"ג המכניס יד הקורדם בעץ שלו או התוקע עץ בעץ וכן העושה כלי אדמה דמחבר רגבי אדמה או מגבן דמחבר רגבי הגבינה בכל אלה כתב דחייב משום בונה. והיינו דפסק כרב בעל שופיתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה. אבל המנפח בכלי זכוכית כתב רבינו דחייב משום מכה בפטיש דליכא חבור או בחקק קב בבקעת נראה מהגמ' דחייב משום מכה בפטיש דליכא חבור וכן אם עשה נקב בכלי ודאי לכולי עלמא אין חייב משום בונה כיון דאין מחבר כמו חקק קב בבקעת ומנפח בכלי זכוכית אלא מחייב משום מכה בפטיש ובעי בזה נקב דחשיב כמו גמר דהיינו שעשוי להכניס ולהוציא אבל בפחות כיון דודאי עתיד להרחיבה לא מחייב משום מכה בפטיש דמנה בפטיש בעינן שיהיה גמר העשיה:
וזה שאמר רבה לקמן דף קמ"ו דדבר תורה פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח דמיירי בפתח דכלים דחיובם משום מכה בפטיש דבעינן בהו גמר עשיה:
ופלוגתא דרב ושמואל בלול של תרנגולים דמחובר בארעא ועשה בו נקב קטן פחות מכדי להכניס ולהוציא אלא כדי להכניס האורה בלבד דרב מחייב משום בונה ואף דעתיד להרחיבה בבנין קבוע מחייב ליה רב משום בונה ולא בעינן ביה גמר עשיה. וזה שדקדק רבינו וכתב בהל' י"ד העושה נקב כ"ש בלול של תרנגולים להכניס האורה פי' להכניס האורה בלבד ולא להוציא ושמואל סבר דאף בבנין קבוע בונה לא הוה אלא במחבר ומדבק אבל על נקב חיובו רק משום מכה בפטיש. ועל כן בעינן ביה גמר עשיה דהיינו נקב גדול דעשוי להכניס ולהוציא. והא דכתב רבינו פרק כ"ג הלכה א' דהעושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול תרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש. לא בא ללמד דין של לול דבעינן ביה להכניס ולהוציא דבאמת כיון שהוא מחובר מחייב אף בפחות אלא הביא אותו למשל דעל נקב כזה שרגילים לעשות בלול של תרנגולים שהוא עשוי להכניס האויר ולהוציא הבל חייב משום מכה בפטיש כיון דיכול להיות כזה גמר עשיה ומחייב אף בכלים וע"כ כתב כגון לול של תרנגולים:
ודע דהעושה נקב גדול כדי להכניס ולהוציא אף בבנין קבוע אין חייב אלא חדא משום מכה בפטיש דהכי אמרינן במ"ק בהמנכש ומשקה לזרעים דאין חייב אלא אחת. ומקשה מדרב כהנא דזומר וצריך לעצים דחייב שתים ונשאר בקושיא וקי"ל דכל היכא דנשאר בקושיא תרווייהו דהלכתא נינהו. וכן פסק רבינו בזה דאין חייב אלא אחת אף דבזומר וצריך לעצים פסק דחייב שתים והחילוק בזה דהיכא דעשה שתי תועלת בשני דברים כמו זומר וצריך לעצים דיפה הקרקע ומעמר העצים חייב שתים אבל היכי דעשה דבר אחד אף דדמי לשתי אבות מחייבינן ליה משום אחת משום הא דדמי יותר וה"נ אין מחויב אלא אחת משום מכה בפטיש וא"ש כל דברי רבינו ודו"ק:
דף קד:
תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב והתניא פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני. ופירש רש"י דבעי זיוני דצריכים הזיינין לזיינן בתגים שלהם ע"כ פטור משום דלא גמר הכתב. אבל הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות שבת סתם אם נתכוון לכתוב ח' וכתב ב' זיינין וכן כיוצא בזה בשאר אותיות פטור. וקשה עליו מסוגיית הגמרא. והנה טעמו פשוט דהוה כמו נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' כמו שהקשו התוס' והנראה דה"פ הגמרא אליביה. הא דבעי זיוני פי' הא דקתני חייב דבעי להב' זיינין ושכח וסבר לכתוב ח' וקודם גמרו נזכר דבעי להב' זיינין ולא גמרו והניח הב' זיינין כדבעי וחייב דלא גרע מאם כבר נכתב ח' ומחקו לגגו ועשאו ב' זינין ועל כן לא הביא רבינו זה דפשוט הוא ונכלל בדבריו ודו"ק:
ע
דף קו.
תני רבי אבוה קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. והתנן כל המקלקלין פטורים ופריך לרבי אבוה. ומשני מתני' ר' יהודא דסבר מקלקל בחבורה פטור ברייתא ר"ש דסבר מקלקל בחבורה והבערה חייב. מ"ט דר"ש מדאצטרך קרא למשרי מילה מכלל דחובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה בת כהן מכלל דהבערה בעלמא חייב. גי' ר"ח ופריך התם מתקן הוא כדרב אשי מה לי לתקן מילה ומה לי לתקן כלי ומה לי בישול פתילה ומה לי בישול סממנים. ועיין ברש"י ותו' שהאריכו ודחקו בזאת הסוגי' דלטעמם חיובו דחובל הוא משום נטילת נשמה. ובחובל וצריך לכלבו לרש"י ז"ל אליביה דר' יהודא היא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותו' כתבו דאליביה דר"ש הוא ומתקן קצת הוא ולאו תיקון גמור ובזה שני חובל ומבעיר משאר מלאכות דחייבין בתקון כזה ודחקו לבאר דהוה מלאכה הצריכה לגופה ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל השמיט הסוגי' לחלק בין מקלקל בחבורה והבערה לשאר מלאכות אלא סתם דבריו כסתם מתני' דכל המקלקלין פטורין ובפי"ב כתב המבעיר חייב והוא שצריך לאפרו וכתב עוד דהשורף גדישו או ביתו של חבירו חייב מפני שכוונתו להנקם ממנו ונתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע בחמתו וכן בחובל בחבירו במריבה חייב. ותימה על דבריו א"כ מאי מקשה הש"ס מהמשנה דחובל ומבעיר להזיק חייב דהא במזיק בחמתו א"ש דחייב. ועוד כתב רבינו בפ"ח דהחובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם וא"כ בצריך לדם מתקן גמור הוא ומלאכה הצריכה לגופה לכ"ע וא"כ היכא גמיר ממילה דהא אין צריך לדם. והנראה בביאור הסוגי' לדעת רבינו דרבי אבוה תני כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואליביה דר"ש תני לה כדמוכח הסוגי' ולר"ש לא יכול להיות חייב אלא בצריך לכלבו ולאפרו אבל בנתכוון להזיק ע"כ פטור דמלאכה שאין צריכה לגופה היא וממתני' דבבא קמא מוכח דחובל ומבעיר בנתכוון להזיק חייב כדפרש"י וא"כ ע"כ סבר ר"ש דאף מקלקל ואין צריך לגופה חייב בחובל ומבעיר. וא"ל ר' יוחנן פוק תני לברא דלר"ש אין מחויב אלא בצריך לכלבו ולאפרו דאף בהבערה ובחבורה בעי צריך לגופה ואין חילוק ביניהם לשאר מקלקלין ומתני' דבבא קמא אתי' כר' יהודא דמחייב בנתכוון להזיק או דמיירי בצריך לכלבו ולאפרו וחייב אף לר"ש דמתקן גמור הוא ודאמרינן בעלמא בסוגיות הש"ס דלר"ש מחייב מקלקל בחבורה והבערה היינו אליביה דר' אבוה אבל לר' יוחנן ליכא בזה פלוגתא דר"ש ור' יהודא כלל ואף לר"ש פטור מקלקל בחבורה והבערה ופריך אליביה דר' אבוה והתנן כל המקלקלין פטורים ולא מחלק בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות. ומשני דמתני' ר' יהודא היא אבל לר"ש יש חילוק בין חובל ומבעיר לשאר מקלקלין. ופריך לר' אבוה מ"ט דר"ש פי' דמנליה דלר"ש יש חילוק בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות. ומשני מדאצטרך למשרי מילה מכלל דחובל חייב אף באין צריך לדם ומדאסר רחמנא הבערה בת כהן ניגמר דמבעיר חייב אף באין צריך לאפרו ומשום דצריך למצותו לא מקרי מתקן דמלאכה שאין צריכה לגופה היא. אבל לר' יהודא דמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה רק אם יהי' לו נחת רוח וה"נ מה דצריך למצותו לאו מקלקל הוא דלא גרע מבחמתו. ופריך התם מתקן הוא כדרב אשי דמה לי לתקן מילה ומה לי לתקן כלי ולאו משום חובל מחייב אלא משום מכה בפטיש דמתקן גברא הוא כמו המפיס מורסא שכתב רבינו פ"י דלעשות לה פה חייב משום מכה בפטיש דזה ממלאכת הרופא היא. והבערה דבת כהן איצטריך משום בישול פתילה כמו שכתב רבינו פ"ט דהמתיך המתכות חייב משום מבשל ולאו משום הבערה:
והמנחת חינוך הקשה על רבינו דאמרינן לקמן דספק נפל ממהלינן בשבת ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בשר בעלמא הוא דלענין מפרק מאי נ"מ דאם נפל הוא ואפי' לאחר מיתה יתחייב כמו דש. ולמה שבארתי ניחא דהחיוב במילה הוא משום מכה בפטיש אבל משום מפרק פטור כיון דאין מתכוון ולא ניחא ליה בדם דפטור אפי' בפסיק רישא אפי' למאי דקי"ל במלאכה שאין צריכה לגופה חייב כמו המפיס מורסא להוציא ממנה ליחה. וע"כ קאמר שפיר דאי נפל הוא מחתך בשר בעלמא ואינו מתקן הגברא:
עוד הקשה הרמ"ך על רבינו דמדוע בהנהו דאין להם עורות אין חייב משום מפרק. והנראה בזה כיון דאין עורו חלוק מבשרו והכל בשר אחד אין דרך מפרק בכך. וזה הטעם דאין חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד משום דבהם העור מחפה המשקין אבל בשאר פירות כיון דהמשקה יוצא מבשר הפרי אין דרך מפרק בכך. ובזה ניחא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח דבשאר שקצים ורמשים אף ביצא מהם דם פטור והיינו כדבארתי. עוד הקשה המ"ח דאמרינן בכתובות אי דם מפקד פקיד אף אי לדם הוא צריך ושרי דאדרבה לענין מפרק כ"ש דמחייב כדבארתי והנראה בזה דהספק ממפקד פקיד היינו דאין העור מחפה כלל הדם אלא הדם פקיד באיזה ווריד וכאשר יפתח הפתח נובע הווריד דמו דפקיד בתוכו. וכן לקמן לענין מוצץ דאמרינן ס"ד דדם מפקד פקיד היינו דאין מוצץ ועוקר ע"י חבורה חדשה אלא מוצץ מהפקיד אשר כבר נידש. והא דאמר בסנהדרין (דף פ"ד) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש ור"ש האמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור. ולמה שבארתי הסוגי' ע"כ אתיא אליביה דר' אבוה דאמר דלר"ש מחייב מקלקל בחבורה ולר' אבוה אף באין צריכה לגופה בארתי דמחויב וכן הקשו התו' לפרש"י. והנראה דלא קשה כלל דהא דלא בעי צריכה לגופו היינו צריך לדם דמפרק אבל מ"מ בעי שיהי' צריך לעשות חבורה אבל התם אף בחבורה לא צריך ולא ניחא ליה כלל. ורבינו דלא חלק בכל אלה דפסק כר' יוחנן דליכא כלל חילוק בין חבורה והבערה בין לר' יהודא ובין לר"ש ודו"ק:
דף קכא:
אריב"ל כל המזיקין נהרגים בשבת. מתיב רב יוסף חמשה נהרגים בשבת ואלו הן זבוב שבא"מ וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה. מני אילימא ר' יהודא הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. ופרש"י והיכי שרי בהני ה' אם אין רצין אחריו אלא לאו ר"ש והני הוא דשרי אחריני לא וכו'. אמר רב יוסף אנא מתריצנא לה ברצו אחריו ודברי הכל. ופרש"י דכי אמר ריב"ל כל המזיקין נהרגין מיירי ברצו אחריו וברייתא דה' נהרגין מיירי בלא רצו וכר"ש. ותו' פי' דברייתא דה' נהרגים מיירי ברצין אחריו דרק בהני ה' שרי אפי' לר"י אבל לר"ש מותר בכל המזקין אף באין רצין אחריו. והנה הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' שבת פסק דהני ה' מותרין להורגן אף באין רצין אחריו ושאר מזיקין מותרין ברצו אחריו. ותמהו עליו דהא פסק כר' יהודא במלאכה שאצל"ג ואיך פסק בהני ה' דמותרין להורגן אף באין רצין אחריו דהא לפי סוגי' דשמעתין ההיתר באין רצון אחריו הוא רק לר"ש. והנה יש לדקדק לשיטת רש"י ותו' ז"ל לר"ש מדוע רק בהני דיש בהם חשש סכנת מיתה מותר הא אמרינן לעיל (דף מ"ב) דבמלאכה שאצ"ל אליביה דר"ש מותר במקום נזקא וצער בעלמא ומכבין גחלת של עץ. והנראה לבאר האי סוגי' אליביה דרבינו וה"פ מני אילימא ר' יהודא תירוצא הוא ועל מימרא דריב"ל קאי דמתרץ דע"כ הא דקאמר ריב"ל דכל המזיקין נהרגין הוא לר"ש דאי לר"י היכי הוה שרי הא אמר מלאכה שאצ"ל חייב וברייתא דה' מותרין כר' יהודא היא ומשום פקוח נפש. ופריך והני הוא דשרי אבל אחריני לא בתמי' פי' כיון דמוקמית להא דריב"ל כר"ש מאי אריא מזיקין דמשמע דממתים הא לר"ש אפי' דאין מזיקין אלא נושכים ומצערים שרי כדאמר לעיל וכדבארתי. ומוקי רב יוסף דהא דאמר ריב"ל מיירי ברצו אחריו ודברי הכל והני ה' דברייתא מיירי אפי' באין רצין אחריו וג"כ דברי הכל כאשר בארתי וא"ש כל פסקי דרבינו ודו"ק:
דף קכג:
דאביי סבר דדבר שמלאכתו להיתר מותר לצורך גופו ומקומו ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ורבא סבר דדבר שמלאכתו להיתר מותר אפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו. איתיביה ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו ומשני ה"נ מחמה לצל. והנה רבה סבר לעיל כאביי דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר ולצורך מקומו אסור ואוקמיה הא דהעלי שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו משום דהוה כסיכי זורי ומזורי כיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום. ולכאורה קשה מדוע לא יאמר רבא כסברת רבה דהוה כסיכי זורי ומזורי דקפיד עלייהו. והנראה בזה דזה בזה תלי דלרבה דאמר דכלי שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו מותר לטלטלו וע"כ בעלי נמי מקפיד עליו מלהשתמש בגופו וע"כ מדמי לה לסיכי זורי ומזורי ולצורך מקומו סבר דבכל, הכלים שמלאכתם לאיסור אסור אבל לרבא דס"ל דכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך מקומו מותר לא יכול לאוקמי דהוה כסיכי זורי ומזורי דנהי דמקפיד בעלי מלהשתמש בגופו אבל אין מקפיד עליו לטלטלו ממקום למקום ולא דמי להני דמשום חשיבותייהו דוכתא מייחד להו ומקפיד עלייהו מלטלטלן ממקום למקום וא"כ מותר לטלטלו לצורך מקומו דמטלטול לא אקציא וע"כ הוצרך לאוקמי מחמה לצל. וע"כ פסק הרי"ף ז"ל בביצה כאוקימתא דרבא דמוקי לה מחמה לצל אף דבכ"מ מספקא ליה אי קי"ל כרבא או כרבה משום דרבא דהכא קאי בשיטתיה דמתיר בכלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו ובזה קי"ל כותיה דרב קאי כוותיה ודוק:
דף קמט.
מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק. ואביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ואמרינן דאיכא בינייהו דכתב אכותל ומדלי למ"ד שמא ימחוק לא חיישינן ולמ"ד שמא יקרא חיישינן. ופריך למ"ד שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא. ותו דבלא יקרא לאור הנר אמר רבה אפי' גבוה שתי קומות וכו'. אלא א"ב דחייק אטבלא ופנקס למ"ד שמא ימחוק לא חיישינן למ"ד שמא יקרא חיישינן. ופריך למ"ד שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא וכ"ת טבלא ופנקס בשטרא לא מחליף והתניא מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי כותל אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופנקס ה"ד אלימא דכתב מכתב מ"ש הכא ומ"ש הכא אלא לאו דחייק וקתני מכתב שעל גבי כותל אבל נא מכתב שע"ג טבלא ופנקס. אלא לעולם דכתב אכותל ומדלי ודקא קשי' לך דרבה. דרבה תנאי היא דתניא וכו'. ופי' הרי"ף ור"ח ותו' דהיינו כאוקימתא קמייתא דפליגי רב ביבי ואביי בכתב שעל גבי כותל ומדלי דלמ"ד שמא ימחוק לא חיישינן ולמ"ד שמא יקרא חיישינן. ופסק הרי"ף ור"ח ז"ל דלא כרב ביבי דאיהו לא ס"ל כרבה וכרבה קי"ל וע"כ חיישינן בכתב אכותל ומדלי ובחייק מיחק פסקו כברייתא דקורין מכתב שעל גבי כותל ולא מכתב שע"ג טבלא ופנקס. אבל הרמב"ם ז"ל פכ"ג הל' י"ט כתב אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבוא למחוק מונה אדם פרפרותיו ואת אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות לפיכך אם היו השמות חקוקים על הטבלא או על הכותל מותר לקרותן מפני שאינו מתחלף בשטר. ודבריו תמוהין דמדוע פסק דלא כהברייתא דמפליג בחקיקה בין כתב שע"ג כותל ובין כתב שע"ג טבלא ופנקס. ועוד דלכאורה פסק כמ"ד שמא יקרא ולדבריו מוקמינן לעיל דאסור בחקיקה. והנראה בזה לדבריו דמפרש דהא דמוקי במסקנה לעולם דכתב אכותל ומדלי ודרבה תנאי היא לאו אפלוגתא דאמוראי דלעיל קאי אלא אברייתא דמפליג בין טבלא ופנקס לכותל קאי. דהמקשה קאמר בזה אילימא דכתב מכתב מ"ש הכא ומ"ש הכא. והמתרץ יאמר בזה דהברייתא מיירי דכתב על גבי כותל ומדלי וע"כ שרי גבי כותל משא"כ ע"ג טבלא ופנקס ודרבה תנאי היא ופליג הברייתא נמי על רבה. והפלוגתא דאמוראי דרב ביבי ואביי נשאר כאוקימתא בתרייתא בחייק מיחק הן על גבי כותל והן על גבי טבלא ופנקס דלמ"ד שמא ימחוק לא חיישינן ולא חייש נמי לשמא יקרא כדאמר לעיל דחקיקה בכתיבה לא מחלפי ומ"ד שמא יקרא סבר דלא פלוג בזה ולא מחלקינן בשבת בין חקיקה לכתיבה דשטרי הדיוטות ורבינו פסק בזה כרב ביבי דבדרבנן אזלינן לקולא ואף דרב ביבי מודה להטעם דשמא יקרא בכ"ז סבר דבחקיקה לא חיישינן וקאמר הטעם בזה כיון דכל הגזירה דקריאת שטרי הדיוטות משום שמא ימחוק וע"כ בחקיקה לא גזרינן וחקיקה בכתיבה לא מחלפי. והא דכתב רבינו הטעם בזה שמא יקרא היינו משום דרב ביבי אית ליה נמי שמא יקרא ונ"מ בכתב ע"ג כותל ומדלי דאסור כדמקשינן באוקימתא קמייתא. ונאדי רבינו מפי' הרי"ף ור"ח ז"ל דהאי מסקנא דכתב ע"ג כותל ומדלי קאי אפלוגתא דאמוראי דא"כ תרווייהו לית להו הא דרבה כדקא דייקי התו' ומשמע דמסקנת הגמ' דלא כרבה דמוקי דהני אמוראי סברי כתנא דפליג על רבה והוה לן למפסק דלא כרבה והמקשה תמה בזה ומקשה עלייהו מדרבה ומשמע דהלכה רווחת כרבה. ולפי' דאברייתא קאי הני אמוראי א"ש כרבה ודו"ק: