באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת ברכות
דף יב.
פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא דהא תנן על כולם אם אמר שנ"ב יצא. אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח ובירך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. ופירש"י פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא תחילת הברכה אמר ע"מ שהכל וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר בפה"ג פשיטא לן דיצא דהא אפי' סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל על היין יצא דתנן וכו'. אלא הא קמבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה"ג וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו בתר עיקר הברכה אזלינן ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שסיים ביין ואין ברכת יין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן. ת"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החתום. ופירש"י פתח ביוצר אור כלומר אדעתא דלימא יוצר אור וסיים במעריב ערבים כשאמר מלך העולם נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים. ומשני שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. ופירש"י כלומר דלמא פתיחה אינה כלום והא דקתני יצא לפי שחזר וחתם בה בברוך יוצר המאורות וע"י חתימתה קאמר דיצא אלא שהכל שאין חותם בה בברוך ופתיחתה אדעתא דבורא פרי הגפן אימא דלא יצא. ופריך הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר. ופירש"י היכי נפיק משום חתימתה הא אין מלכות בחתימתה. אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרווייהו קאמר. ופירש"י אלא לא תימא משום חתימתה יצא אלא פתיחתה נמי מעליתא היא ולא תפשוט מיניה לחמרא ושכרא דלגבי ברכות ערבית ושחרית הוא דמצי למימר דכי פתח בזו וסיים בזו יצא דהא וכו' כי פתח אדעתא דתרווייהו הוה. ופי' הרי"ף השתא דלא איפשטא בעיין אזלינן לקולא ואפי' פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. ועיין ברא"ש ור"י פי' אחר בזה הסוגיא. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' ברכות הל' י"א לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה ע"מ לומר שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירים אותו וכן אם היה לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה ע"מ לומר בפה"א ואמר בורא פרי העץ אין מחזירים אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח ע"מ לומר במ"מ וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו עכ"ל. ותמהו המפרשים על רבינו שהעתיק דינו שלא בסגנון הש"ס דבעיית הגמ' היא היכא שתחילת הברכה הי' שלא כהוגן והסוף כהוגן ורבינו העתיק היכא דתחילת הברכה היה כהוגן והסוף שלא כהוגן ואם דעתו לפסוק בזה כדעת הרי"ף רבו לקולא איך כייל כללא ואמר שהולכין אחר עיקר תחילת הברכה וא"כ משמע מלשונו היכא דתחילת הברכה היה שלא כהוגן והסוף כהוגן באופן דבעיית הגמ' דלא יצא ויהיה לחומרא ומנא ליה לפשוט לקולא בצד זה יותר מזה. ועוד דרבינו פ"א מהל' ק"ש פסק שכל הברכות הולכין אחר חתימתן וע"כ שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא אבל פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות יצא וכו' ע"ש. ועיין בכ"מ ול"מ מה שכתבו בזה ולא העלו ליישב דעת רבינו על נכון והתשובה אשר הועתק בזה לחכמי לוניל ודאי איזה תלמיד השיב בשמו אשר לא נחת לעומק השאלה ולא מדברי רבינו יצא הדברים. והנראה לענ"ד דטעמא דרבינו היכא דהתחיל הברכה ואמר שם ומלכות ע"מ לאמר כהוגן וטעה וסיים בברכה אחרת שלא כהוגן דיצא דרבינו אזיל לטעמיה שפסק בפ' א' מהל' ברכות הל' ז' דכל הברכות אם בירך בלבו יצא דהרהור כדבור דמי וע"כ כאן כיון דאמר עיקר הברכה ע"מ לומר כתקנו לא גרע מהיכא דהרהר כולו דה"נ הסוף הוה כהירהר אותו ולא סיים כלל ומה שניתקל בדברו וסיים בדבר אחר הוה כסח בעלמא. ואף דקי"ל סח בין ברכה לאכילה חוזר ומברך היינו דוקא בסח בכוונה אבל הכא דאתקליה מלוליה לא הוה כהיסח הדעת. וזה לא דמי כלל להא דפסק בהל' ק"ש דהברכות הולכים אחר חתימתן דהתם אף הסוף בשם וע"כ שניהם עיקרים וטעה בסוף ע"כ מחזירים אותו והא דטעה שם בתחלה אין מחזרים היינו כדמסיק כאן הגמ' כיון דמזכירים מדת לילה ביום לאו טעות מקרי. וא"כ טעמא דרבינו כאן אינו ענין כלל לטעמא דאבעיית הגמרא דהכא דרבינו דאזיל הכא בתר עיקר הברכה הוא מטעמא דפרשתי ואבעיית הגמ' הוא מטעמא אחרינא היכא דתחלת הברכה היה ע"מ לומר שלא כהוגן מבעיה ליה אם הוה כמתעסק בתחלת הברכה כמו אם התעסק ללמוד ברכה ואחר כך נמלך וגמר אותה לשם ברכה דודאי לא יצא ולא דמי ללא נתכוון בעלמא או דילמא דשאני הכא כיון דנתכוון לשם ברכה בעולם ועדיף טפי ממתעסק. והרי"ף פסק בזה לקולא ור"ח לחומרא. ורבינו אף דפסק דספק ברכות לקולא אף בברכות הנהנים כמו שכתב כאן בהל' י"ב וכן בפ"ד הל' ב' לא ניחא ליה בזה בפסק דרבותיו משום דקי"ל בר"ה דהתוקע לשיר לא יצא ובעי כוונה וא"כ סוגיא דילן אזיל אליביה דמ"ד דלא בעי כוונה במצות. ואפשר דזה טעמא דר"ח ז"ל דפסק בזה לחומרא ומשום דרבו הרי"ף פסק בזה לקולא ולרבינו לא מסתבר זה ע"כ השמיט האבעייא הזאת ולא אמר בה לא איסור ולא היתר. וכן מבואר בכללי הפוסקים שדרך רבינו להשמיט דבר שהוא מסופק בו ודעת הרי"ף בזה דלהסברא דלא הוי מתעסק אף מכוון מקרי כיון דכוון לשם ברכה בעולם ודו"ק:
דף כא.
אמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא וכו'. תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לפניה ולאחריה ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברך לאחריה. ומשני אי משום יציאת מצרים הא אידכר ליה בק"ש ונימא הא ולא נימא הא ק"ש עדיפא דאית ביה תרתי. ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש והקשו המפרשים לשמואל דאמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר קורא דהא לעיל ד' ט"ז אמרינן דטעה בין פ' לפרק יחזור לפרק ראשון ומ"ש מספק קרא ק"ש. והנראה בזה לפי מה שפסק הש"ך בי"ד סי' ק"י וקי"א היכא דאיתחזק איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות לא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא וכן אבאר אי"ה לקמן בפסחים ובנזיר דכן דעת הרמב"ם ז"ל וע"כ ניחא דכיון דע"כ טעה באחת מהם וא"כ איתחזק איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות וע"כ לא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא דמאי חזית לאמר על האחרון יותר מהראשון משא"כ בספק קרא ק"ש דלא איתחזק טעות:
והנה הפוסקים פסקו בזה כר"א דספק קרא ק"ש דחוזר וקורא. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פ"ב מה' ק"ש הל' י"ג ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך. ועיין בכ"מ שהקשה הרשב"א ע"ז דהא רבינו פסק דכל היכא שנסתפק בעשית מצוה אף במצוה דאוריי' דמחויב בעשית המצוה בכ"ז אין מברכים עליה כיון דהברכות דרבנן ומדוע פסק כאן בספק קרא ק"ש דחוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. והנראה דרבינו לקח זה מדאמר ר"י ספק אמר אמת ויציב דחוזר ואומר משום דזכירת יציאת מצרים דאורייתא ואע"ג דאפשר לו להזכיר יציאת מצרים בפרשת ציצית דאית בה ה' דברים כדאמר לעיל ולמה חוזר ואומר אמת ויציב דאית ביה ברכה לבטלה. וע"כ מפרש רבינו דה"ק דבאמת חוזר ואומר פרשת ציצית וגרר עמה הברכה שעליה היינו אמת ויציב. משום דאלה הברכות לא דמי לברכת הנהנין והמצות דהתם הברכה על מעשה דאותה שעה ואם יאמרם לבטלה עובר על לא תשא כדכתב רבינו בפ"א בהל' ברכות דין ט"ו וע"כ בספק אין יכול לברך משום חומרא דלא תשא משא"כ ברכות האלה דהם שבח והודאה על האורה ועל נתינת התורה ועל גאולת מצרים ובזה אף אם יאמר כמה פעמים ביום אין עובר בלא תשא דכמה שירות ותשבחות אומרים ביום עם הזכרת השם. וכמו שאמרו ולואי שיתפלל אדם כל היום דהיינו דאין כאן לא תשא דשייכים כל היום אף דלכתחילה אין להוסיף על התפלות. ועין בתוס' ורא"ש. וכן אמרינן לעיל דמר מברך על התורה אשר ציונו לעסוק ומר מברך אשר נתן לנו התורה ומסיק הגמ' דהלכך נימרינהו לכולהו משום דכולהו שייכים ואין כאן ברכה לבטלה. וע"כ הכא בספק קרא ק"ש דכיון דאמרו דברכות דק"ש מעכבים כמו שפסק רבינו פ"א מהל' ק"ש הל' ז' וע"כ מאי יתקן אם יקרא הק"ש עתה בלא הברכות דהא אף ידי הק"ש לא יצא וא"כ מאי מהני התיקון בזה וע"כ חייבו אותו אף בברכות כיון דליכא ברכה לבטלה כמו שבארתי כמו בספק התפלל משא"כ היכא דהספק על הברכות לבדהן אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא ואינו חוזר ומברך:
והנה הרב בעל שאגת אריה בסי' ב' הביא ראיה דאף למאי דפסקינן דק"ש דאורייתא פרשת שניה אינו אלא מדרבנן מדלא מנה הרמב"ם ק"ש לשתי מצות דהא אין מעכבות זו את זו. ותמהני על דבריו דהא הזכרת יציאת מצרים ודאי דאורייתא ואמאי לא מנה רבינו למצות עשה בפני עצמה דהא אין מעכבים זו את זו אלא ע"כ סבר רבינו דכולם ענין אחד לדבר בשכבך ובקומך ממלכות שמים אף דאין מעכבות כולם מצוה אחת היא כמו שכתב רבינו בשרש הי"א מספר המצות לענין ציצית כי הכוונה בציצית למען תזכור אם כן כלל הדבר המחויב בזכרון ימנה מצוה אחת וה"נ כולם ענין אחד לספר ממלכות שמים. ובאמת זה דוחק לאמר דבשכבך ובקומך דפרשה ראשונה קאי לדבר בפרשה זו ולדבר בם בשכבך ובקומך דפרשה שניה קאי על דברי תורה בעלמא. וכן דייק רבינו בספר המצות דק"ש דאורייתא מדכתיב ודברת בם דהיינו בפרשה זו דמשתעי בה וא"כ תרווייהו בם כתיבה ודו"ק:
דף כא:
אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. וריב"ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל, במאי קמפליגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומ"ס אין יחיד אומר קדושה. ופירש"י ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדושה והלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה לית לן בה אבל מודים וכו'. והנראה דלהכי פי' רש"י ז"ל דמיירי ביחיד המתפלל עם הצבור דקשיא ליה דהא במגילה אמרינן אין פורסים על שמע ואין עוברין לפני התיבה פחות מי' וא"כ איך יפלוג ר"ה על המשנה דיחיד לבדו יכול לאמר קדושה וע"כ מפרש דמיירי ביחיד המתפלל עם הצבור ואז יכול לאמר קדושה וה"פ דהיינו כשיגיע לקדושה יאמר הקדושה בקול רם והצבור יענו אותו אף דהצבור כבר יצאו ידי קדושה. כמו שכתבו התוס' מגילה דף כג: ד"ה ואין פורסין על שמע בשם תלמידי רש"י שפי' משמו דאפי' בשביל אחד שלא שמע יכולים לפרוס וע"כ אין צריך הכא לזהור ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה דהא כשיגיע לקדושה שלו הצבור יענו עמו. וריב"ל פליג בזה וסבר דעל פריסת שמע בעי י' שלא שמעו כמו שכתבו התוס' שם בשם הקונטרס. ובזה ניחא סתירת דברי רש"י שם אהדדי דכיון דפליגי אמוראי בזה וע"כ פסק להם כריב"ל דהלכה כמותו אפי' לגבי ר' יוחנן ותלמידי רש"י ז"ל דהעידו משמו היינו דפסק להם כר"ה משום דמלתא דרבנן הוא באמירת קדושה בי' ועיקר האי קרא מיירי בקדושת השם דבעי י' וע"כ אזלינן ביה לקולא ואף מסתבר טעמייהו כמו שכתבו התוס' שם. והטורי אבן כתב שם דט"ס הוא ברש"י דהכא ונשאר בתימה על ר"ה איך יפלוג על המשנה ולדברינו הכל ניחא ודו"ק:
דף לו:
פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום וכו'. מיתיבי היה ר"מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו אינו יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזהו זה הפלפלין ללמדך שהפילפלין חייבים בערלה וכו' ומשני לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא. ויש לדקדק דמאי מקשה דכמו דפילפלין פטיר ליה מברכה ופטיר ליה באם אכליה ביומא דכפורי משום דלא חזיא למיכל בעיניה וה"נ לא מקרי פירי לענין ערלה דמאי ענין ברכה לערלה דהא הנובלות מברכים עליה שהכל בכ"ז מקרי פירי לענין ערלה וה"נ הפילפלין מקרי פירי דחזיא לתבל בהם הקדרה וכמה סוגיות דבתבלין יש ערלה. והא דמדמה לעיל בסוגיא ערלה לברכה התם לא קאמר אלא לענין אם מקרי פירי או דהוה כעלין ועץ משום דיש שם פירי אחר ובערלה פריו כתוב אף דראוי לאכילה אבל הפילפלין ודאי פרי הוא דאין שם פרי אחר אלא דלא חזיא למיכל בעיניה ומתאכל ע"י תערובות כמו שמן זית ודאי פירי הוא:
והנה רש"י ביומא דף פ"א פירש דפריך אלמא מאכל קרי ליה. והנראה דפירושו דקושית הגמרא רק על הלשון דמדרבי ליה מעץ מאכל דמשמעו שראוי לאוכליה בעיניה. אבל באמת לא מקשה מהא דנוהג בהם ערלה דהא לא חזי לאכילה כדבארתי דאף דאינו חזי למיכל בעיניה אלא ע"י תערובות מקרי שפיר פירי לענין ערלה. ובזה ניחא דברי רש"י ז"ל בסוכה דף ל"ה. דפי' דהא דאיצטרך לרבויי פלפלין מעץ מאכל דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמו רותם שאינו גבוה מן הארץ אבל משום דאין ראוי לאוכליה בעיניה לא הוה לן למפטרי כיון דראוי ע"י תערובות מקרי שפיר פירי. וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו דבפילפלין רטיבתא מברכים בפה"א משום דלא פסקי כר"מ אלא כרבנן דפלפלין לאו עץ הוא אלא עשב דאין עצו נשאר קיים אלא מעיקרו הדר צמח כההיא דתוספתא שהביא הרא"ש בפרק זה סי' נ"ג. וע"כ השמיט הרמב"ם ז"ל הא דפילפלין חייב בערלה. אבל התוס' בסוכה שם ד"ה ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה הקשו שם על פירש"י מהסוגיא ופירשו דמשום דביבשתא אין ראוי לאכילה ע"כ בעינן רבוי לחיובא ברטיבתא. וקשה לדבריהם כאשר בארתי דכמה סוגיות מוכיחות דתבלין מקרי פירי לענין ערלה ומ"ש משמן זית דמקרי פירי אף דלא מתאכל ג"כ אלא ע"י תערובות אניגרון כדאמר לעיל וע"כ צריך לחלק לדבריהם דשאני שמן זית דהיה מקודם פירי דמתאכל בעיניה. אבל קשה דהכא נמי בפילפלין היה מקודם פרי ברטיבתא וא"כ אף אם נתייבשו לחייב אחרי כן משום ערלה כמו ש"ז וכמו שומר דפרי. והנראה ליישב דבריהם דלפי האמת אף ביבשתא חייב מטעמא דפרשתי הם כתב זאת רק למאי דס"ד והנה לפי מאי שבארתי א"כ בעץ הקאווע דאינו ראוי לאוכליה בעיניה אלא דיעשו ממנו משקה אם חייב בערלה יהיה תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' דלרש"י חייב בערלה ולדברי התוס' פטור מערלה כאשר בארתי ודו"ק:
דף מא.
היה לפניו מינים הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהם מין שבעה עליו הוא מברך. וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה. אמר עולא מחלוקת בשברכותיהם שוות דר"י סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל בשאין ברכותיהם שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך ע"ז. ופרש"י בשברכותיהם שוות כגון זתים ותפוחים דתרווייהו ב"פ העץ ובא לפטור שתיהם בברכה אחת אבל בשאין ברכותיהם שוות דאין ברכה אחת פוטרת את חברתה שוב אין כאן מחלוקת ור"י מודה לחכמים אע"ג דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליה בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא פטר את הזית עכ"ל. מיתיבי היה לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר הזית. ומשני הב"ע שהצנון עיקר וכו'. פליגי בה ר"י נפחא ור' אמי ח"א מחלוקת בשברכותיהם שוות וכו' וחד אמר אף בשאין ברכותיהם שוות נמי מחלוקת ופריך בשלמא למ"ד בשברכותיהם שוות מחלוקת שפיר אלא למ"ד בשאין ברכותיהם שוות פליגי במאי פליגי. ופרש"י הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה. ומשני בלהקדים וכו'. וכתבו התוס' ד"ה אבל בשאין ברכותיהם שוות דברי הכל מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז וכו' ומ"ש ה"ג דבפה"ע תקדים לבפה"א דמבוררת טפי היינו לפי המסקנא דפליגי בשאין ברכותיהם שוות וקי"ל כר"י וכו' ודבריהם צ"ע דהיכא משמע להאי לישנא דר"י אית ליה דבפה"ע קודמת לבפה"א יותר מדרבנן דהא רבנן אית להו חביב עדיף ור"י אית ליה מין שבעה עדיף אבל דבפה"ע דעדיף לר"י מבפה"א לא שמעינן מידי לר"י יותר מרבנן. עוד כתבו בד"ה מיתיבי היה לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית ופריך אלמא דמברך בפה"א אפי' לפטור בפה"ע אפי' לגבי זית שהוא משבעת המינים וכ"ש קליות שהן כמו כן משבעת המינים דמברך עליהם בפה"א לפטור התפוחים וכן צריך לנהוג כדפרישית לעיל בשאין ברכותיהם שוות כמו תפוחים וקליות עכ"ל. והנה מפרשי התוס' דחקו מאד בדברי התוס' הזה דמאי דייקי מהמיתבי דהא לא קאי לפי המסקנא ומוקי לה במילי אחרינא ומאי קאמרי כדפרישית לעיל דלא פרשו בזה לעיל כלום. והגר"א הגיה כאן בדברי התוס' עיין בגליון. והנראה לע"ד בזה לדברי התוס' דסברי דלמ"ד בשאין ברכותיהם שוות פליגי סברי רבנן דמברך בפה"א ופוטר העץ כדעת המקשה וכפשטות הברייתא דצנון וזית דחכמים סברי דמברך על הצנון ופוטר את הזית דסברי דאין עדיפות במין שבעה וע"כ יותר טוב לברך על הצנון דפוטר את הזית דלמעוטי בברכות עדיף והוה כברכה שאינה צריכה אם יברך על העץ ואע"ג דלכתחלה אין לברך על פירות האילן בפה"א הכא ממילא נפטר בדמברך על הצנון. ור"י סבר דמין שבעה עדיף ומברך על הזית וא"כ לא סבר דלמעוטי בברכות עדיף דכיון דלכתחלה אין לברך על פירות האילן בפה"א ה"נ לא יברך על פרי האדמה אחר למפטר העץ וא"כ ע"כ סבר דהעץ קודם כדכתב ה"ג דאם יברך על פרי האדמה קודם א"כ ממילא נפטר נמי הזית ואנן אמרינן דאף זה הוה כלכתחלה דאין לברך על פירות האילן בפה"א. והא דקאמר ר"י טעמא דהיה הזית מין שבעה ולא קאמר משום דהוה בפה"ע משום דיוקא נקטיה לאפוקי אם היה פרי האדמה מין שבעה והעץ לאו מין שבעה כמו בקליות ותפוחים דאז מודה ר"י לרבנן דמברך על פרי האדמה ופוטר את העץ משום דכיון דמן שבעה לכתחלה עדיף וע"כ תדחה העדיפות דלכתחלה לא יברך על פירות האילן בפה"א אבל בלאו הכי העץ קודם דמבורר טפי וע"כ אין מברכים על פירות האילן בפה"א לכתחלה. וכן נראה מדברי התוס' דלקמן ד"ה במאי פליגי כדבארתי דנאדו מפרש"י דמפרש בזה דהא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה והתוס' קאמרי בזה דהכי פריך מ"ט דר"י דאמר שבעת המינים עדיף דמאי עדיפות שייך בהו כיון שאין יכולים לפטור שאר המינים ומשמע דטעמא דרבנן דעדיפות דצנון משום דפוטר הזית אבל לר"י תמהו מאי עדיפות בהזית כיון דאין פוטר הצנון והלא למעוטי בברכות עדיף ומשני דהעדיפות הוי משום הקדמה כיון דצריך להקדימו וע"כ עדיף אף דאין פוטר וכדבארתי. וה"ה דהוה מצי למימר משום דהעץ קדים דמבורר טפי ואין לברך על פירות האילן בפה"א אלא קאמר האי טעמא משום דיוקא דבזה מדייקינן מדר"י דמודה לרבנן באם הפרי אדמה ממין שבעה והעץ לאו מן שבעה דתדחה העדיפות דמין שבעה את העץ אף דמבורר טפי משום דלמעוטי ברכות עדיפי. ובזה א"ש כל דברי התוס' דקאמרי דצריך לנהוג הכי בתפוחים וקליות כדפרישית לעיל פי' היינו כדפסקו לעיל כר"י וכלישנא דאין ברכותיהם שוות פליגי. וכן משמע מדברי הרא"ש דכתב אליביה דה"ג דהא דקאמר בדאין ברכותיהם שוות דמברך על זה וחוזר ומברך ע"ז לאו לענין הקדמה מיירי אלא לפטור חבירו א"כ משמע דלמ"ד דאף באין ברכותיהם שוות פליגי מיירי לענין לפטור חבירו ודו"ק:
דף מג.
אמר ר"ח אמר זעירי כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמן חיה שמברכים עליו בורא מיני בשמים. וכתב בזה הרא"ש ז"ל בסי' ל"ה שחי' ידוע הוא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מושק. והרז"ה היה אוסר לאוכלו מפני חשש דם. וה"ר יונה פי' דיש טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש שנפל לתוכו חתיכה של איסור אע"פ שהאיסור נמוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר הכי נמי אף על פי שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן אע"פ שנותן טעם לשבח בתבשיל. וכתב על זה הרא"ש ז"ל ונראה דאפילו ראיתו צריכה ראיה עכ"ל. והנה דברי רבינו יונה צ"ע דהאיך כתב דהאיסור שנחזר לדבש מותר דהא קי"ל דכל היוצא מן הטמא אסור ועיין בבכורות דדבש גיזים וצרעה אסיר למ"ד דממצות אותו מגופן. ועוד קשה דהא ע"כ האי מושק לא נפסל מאכילות כלב והא קי"ל דכל האיסורים אם לא נפסלו מאכילת הכלב אסורים. והנראה בזה דהיינו טעמא רבינו יונה באיסור שנפל לתוך הדבש ונחזר לדבש דכיון דנתהפך למין היתר אמרינן דאיתעכולי אתעכל דכיון דגבר עליו ההיתר ואפכיה למינו אמרינן דנתבטל ונתעכל האיסור כמו בהמה שנתפטמה באיסור. ולא דמי ליוצא מן הטמא דהתם מין בפני עצמו יצא ואמרינן דעדיין האיסור בעצמו אלא דנשתנה במראיתו משא"כ כאן דההיתר עיכלו והפכו למינו ונתהפך לדבש דהיתר כמו היתר דיינינן ליה והנה חית המושק ע"כ חיה טהורה היא דאי חיה טמאה היא ודאי כל היוצא מן הטמא טמא אלא חיה טהורה היא והשאלה משום דנתהוה מן דם וע"כ אמר כיון דנהפך למין טהור מותר דעיכולי עכליה ונראה להביא ראיה להר"י מהדבש דרדה שמשון מגוית הארי דכיון דדרך הדבש להפוך כל דבר לדבש א"כ בשר הארי ודאי נהפך לדבש וכן מדויק דברי שמשון דאמר מהעז יצא מתוק דהיינו מגוף העז והיה המתוק דאי לאו הכי מאי חידש בהחדה הזאת וא"כ איך אכלו אותו הצדיקים שמשון ואביו וראיה טובה היא וודאי ממנה לקח הר"י דינו. ועוד נראה להביא ראיה להר"י דהא כל שומן ובשר יתהוו ונהפכו מן דם אלא דם רק בעיניה אסר רחמנא ומה שנתהפך ממנו מותר. ולא דמי לחלב דהגמ' חפץ לאסרו בבכורות ד' ו' משום דדם נעכר ונעשה חלב דהתם הבהמה מחיים כמו טמא דיינינן לה וכל שיצא ממנה אסור אבל לאחר שחיטה כל מה שימצא בה מותר לבד האיסורים בעיניה כמו חלב וגיד ודם אבל לא מה שגדלו מהאיסורים בחיי הבהמה ודו"ק:
דף מג:
ת"ר הביאו לפניו שמן והדס ב"ש אומרים מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן. אמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וסיכתו הדס לריחו זכינו לסכתו לא זכינו וכו'. ופסקו הפוסקים כב"ה והמפרשים לא פרשו טעמא דב"ה. ויש להקשות הא שמן הוה משבעת המינים וא"כ ליקדם. והנראה בזה דכלל בברכות דהמשובח עדיף כדאמר לעיל דף ל"ט. והנראה דה"ט דר"י ורבנן דלעיל דר"י סבר דשבעת המינים עדיפו לברכה מדנשתבחו בהם א"י א"כ הם משובחים מכל המינים וכן כל מה שקודם בפסוק הוא משובח מחבירו והוא עדיף ורבנן סברי דחביב עדיף דכיון דלדידיה זה משובח אזלינן בתר דעתו. ור"י סבר דבטלה דעתו אצל כל אדם והאי נמי טעמא דב"ה דמברך על ההדס דריחו נודף מהשמן והא דהשמן נשתבח בשבח א"י היינו באכילה. וטעמא דב"ש כר"ג דשמן כיון דסך ממנו והנאתו מרובה הוא עדיף. וב"ה סברי דאזלינן רק בתר הריח דמברכינן עליה ובזה ההדס עדיף אף דיהנה יותר מהשמן. והנה חטה ושעורה דקרא דבשבח א"י ע"כ מיירי דעביד מהם לחם ומזון כדאמר לקמן דאף לר"ג דמברך על שבעת המינים שלש ברכות מודה בכוסס החטה דאין מברך. וכן פסקו הפוסקים דלא מברך ע"ז מעין שלש דלאו זה חטה ושעורה דקרא וא"כ תמוה דברי התוס' דלעיל דף ל"ז דקליות ותפוחים מברך על הקליות דהוא מין שבעה דהא הקרא לא מיירי אלא בדיעביד ממנו מזון אבל בכוסס החיטים אפשר דהחיטים גרועים מהתפוחים וא"כ התפוחים עדיפי לברכה כמו הכא בהדס ושמן ודו"ק: