באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא קמא · דף פד:
אמרי כי קא עבדינן שליחותייהו בממונא ולא בקנסא. ופריך אדם באדם דממונא הוא נעבד שליחותייהו. ומשני כי קא עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא אדם באדם דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו וכו' ומסיק דלא עבדינן שליחותייהו אלא במלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו וכו'. מקשין מכאן על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ה מהל' חו"מ שהחובל שהודה מעצמו פטור מן הנזק והצער וחייב בשבת וריפוי ובושת ע"פ עצמו וכו' ולמה משלם ג' דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והריפוי ממון ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו וכו'. ואיך כתב רבינו דנזק וצער קנסא הוא דהא הכא אמרינן דאדם באדם ממונא הוא. ותירץ המ"מ דהא דקאמר הכא דממונא הוא קאי על שאר דברים שהם ממון לדברי רבינו. אך באמת זה אי אפשר לומר למה שכתב רבינו פ"ה מהל' סנהדרין דריפוי ושבת דנים בח"ל ובושת הא כתב רבינו דקנס הוא וא"כ ע"כ הא דקאמר הגמרא הכא דממונא הוא ואין דנים בח"ל מטעם דלא שכיחא ע"כ לא קאי אלא אנזק לדברי רבינו. ועוד השיג המ"מ על רבינו דכן לעיל (דף ד':) אמרינן דר' אושעיא דתני י"ג אבות נזיקין ובכללן ה' דברים דבממונא קמיירי ולא בקנסא. וכן פסק רבינו בהל' נערה דמשלם פגם ע"פ עצמו והיינו נזק. וכן כתב בפ"ה מהל' סנהדרין דפגם ובושת וכופר משלם ע"פ עצמו. וכן כתב שם בהל' י"א דבהמה שהזיקה את האדם אין גובין דייני ח"ל מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא כתב דקנס הוא. והנראה בזה דס"ל לרבינו דכל מידי דלית ביה חסרון כיס מקרי קנס וע"כ לא מבעיא באותן מומים והזיקות דלא בטלו ממלאכתו כגון קטע ראש אזנו או ראש נחיריה ושינו וכיוצא בזה אלא דשמין אותו כעבד כנעני דהלוקח נותן עיניו ביפיו וסבר רבינו דקנס הוא דהא אינו עומד למכור בעבד כנעני ולא אפחתיה מידי אלא אפי' חסר בו אבר שביטלו ממלאכתו כגון קטע ידו או רגלו וכיוצא בזה אך כיון שכתב רבינו דגובין השבת בלא נזק אם כן ודאי דנותן השבת מאדם בריא וכיון דישלם לו השבת דכל ימי חייו לא נשאר בנזק אלא דמים היתירים דשמין אותו כעבד ואמרינן דקנס הוא דאינו עומד למכור בעבד כנעני ואין דמים לבן חורין. והא דמשמע מהסוגיא דלעיל (דף ד':) דה' דברים ממונא הוא היינו בעבד כולם ממונא הוא ובבן חורין איכא מינייהו דממונא הוה ואיכא מינייהו דהוה קנסא. וכן הא דמסיק הכא דאין דנים אותם בחו"ל משום דלא שכיח היינו משום עבד הוצרך לומר הטעם הזה דממונא הוא. אבל פגם דאנוסה היה שפיר ממונא אף דהיא כנגד נזק דנזקין לא דמי ליה דהא אפחתה מכספה לענין מכירה וכן לענין קדושין. ואף דלא נוכל לשום הפגם דקדושין דפעמים ישיא בתו לאדם זול ויקבל הרבה ולפעמים ישיא אותה לחשוב ויתן עוד ממון ועל כן שמוה כשפחה דזה ודאי הפחיתו וע"כ ממונא הוה:
ונראה דרבינו אזיל בזה לטעמיה שכתב פ"י מהל' נ"מ הל' י"ד נ"ל שהתם שהמית עבד שלא בכוונה אע"פ שהוא פטור מקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתורה משלם חצי דמי העבד או השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו ומשמע מדבריו דבן חורין אין לו דמים. והשיגו עליו מהסוגיא (דף מ"ד) דקאמר שם רבה דאף לבן חורין אית דמים. ועיין במ"מ שפי' דרבינו ס"ל דאין הלכה כרבה ואין דמים לבן חורין והיינו כמו שבארתי בשיטתו דהכא דס"ל דאין דמים לבן חורין דאינו עומד למכור כעבד ולא חסריה ממון להיורשים דהא לא יכלו למכור אביהם וחיובא דכופר הוא גזירת הכתוב לכפרה על דלא נטריה לתורא וע"כ משלם ע"פ עצמו דאף בתם סברינן לעיל (דף מא:) דמשלם על פי עצמו משום דכופרא כפרה והנראה בזה דרבה דלעיל (דף מ"ד.) דס"ל דאית דמין לבן חורין אזיל לטעמיה דהכא בסוגיין למ"ד עין תחת עין ממש פי' דאין שמין אותו כעבד אלא כבן חורין. ועל כרחך דה"פ דשמין אותו כמה רוצה ליתן על ידו המוכתב למלכות שלא לקטעה כדמוקי לה לקמן לענין צער דאי לאו הכי מאי נ"מ דאטו בן חורין דמיו יקרים. ולרבה מתני' דשיימינן כעבדא היינו לפחות מזה השומא ואביי פליג הכא על רבה דאין דמין לבן חורין וכן רב אשי:
ובזה ניחא דשלח לו רב חסדא לר"נ לעיל (דף כ"ז) וחפץ לגבות נזקי אדם ושלח לו ר"נ חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל. והנראה בזה דר"ח ס"ל כרבה דאית דמים לבן חורין ומגבינן בבבל וכן סבר ר"ח לעיל (דף מ') דכופרא ממונא הוא ור"נ פליג עליה כיון דשיימינן כעבדא קנס הוא דאינו עומד למכור כעבד ואין גובין זה בבבל. ומדוייק בזה לשון הגמ' דכל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל דטעם הוא דמשום זה אין גובין אותו בבבל דאינו עומד למכור כעבד וקנס הוא
ובזה נראה לתרץ דברי רבינו שפסק פ"ד מהל' חו"מ לענין דמי ולדות דהוו דבעל ואם מת הבעל נותנים ליורשים ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. ותמהו עליו דזה כנגד הסוגיא דלעיל (דף מ"ט) דרבה אמר התם דחבל בה לאחר מיתת הגר זכתה. ורב חסדא פריך עליה דאטו ולדות צררי נינהו וסלקא שמעתתא בהכי ואף רבה לא קאמר דזכתה אלא בגר דזכתה מן הפקרא אבל בבן חורין ודאי הוה ליורשיו. ולמה שבארתי ניחא דלרבה ור"ח דס"ל דיש דמים לבן חורין וע"כ הא דדמי ולדות לאב בדינא הוא משום דהאב יורש את בניו ואם אין האב זכו בהו יורשי האב ולא האם דאין האם יורשת בנה ורק בגר סבר רבה דחבל בה לאחר מיתת הגר דזכתה מהפקרא. ור"ח פריך עליה דאטו ולדות צררי נינהו דאין זכיה בבן חורין והוה הולדות כגר שאין לו יורשים וזכה החובל בהדמים. אבל למאי דקי"ל דאין דמין לבן חורין הא דמשלם דמי ולדות לבעל לאו מדינא דירושה הוא דבאמת לא שוו מידי דאין עומדים למכור ולא אפחתה מידי לאב אלא קנסא היא דקנסה התורה לשלם דמי ולדות וזכתה אותם התורה לבעל. וע"כ לא זכו בהם יורשיו אלא היכי דזכה האב והיינו בחבלו בה בחייו אבל היכי דחבל בה לאחר מיתת הבעל כיון דקי"ל עובר ירך אמו הוא הוה כמו חבל בה באיזה אבר דשיימינן לה כעבדא וא"כ זכתה האם בהולדות דהא ירכה הוא ואף דלא תוכל למוכרם בכ"ז קנסה התורה להחובל ובמאי גרעה היא משאר חובל:
וכן נראה להביא ראיה לרבינו דאין דמים לבן חורין ולא קי"ל כרבה ור"ח דאמר רב פפא לעיל (דף מ"ט) דשור שנגח השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות מ"ט חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק ואם איתא דאיתא דמים לבן חורין הא אף בן חורין חמרתא מעברתא הוא. ומדברי רב פפא האלו לקח רבינו דינו דתם שהמית עבד או שפחה שלא בכוונה דמשלם דמים דהוה כמו שהמית חמורו או שורו:
עוד כתב רבינו בהל' זה דהא שמשלם בושת ע"פ עצמו משום שהבושת הגיעה לו בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהחובל שלא בפני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היה שבייש אותו. ולכאורה דבריו תמוהים דהא בושת דברים הוא ועוד כיון שזה תובעו הוא מבייש עצמו. ועוד דרבינו כתב בהל' טוען שיכול להשביעו על בושת ולמה צריך שבועה כיון דכפר לא ביישו. והנראה בזה דבאמת ודאי מיירי שביישו בפני רואים וכ"ש בושת חבלתו שתמיד מתבייש כ"ז שאנו רואים אותו חבול ורבינו הכי קאמר כיון דבשעת ספורו והודאתו הוא מתבייש כמו שעה הראשונה א"כ חזינן כמו שעת בושתו נמשכת עד עתה בשעת הודאתו ואם כן בית דין רואים שעת בושתו ולא הוה כמודה בקנס ודו"ק: