אור ברסלב

באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון

מסכת בבא קמא

מסכת סוטה

דף ב:

ומאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף. ומשני אדם דאית ליה מזליה כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף ופירש"י אדם דאית ליה מזלא שיש בו דעת לשמור גופו ל"א דאית ליה מזלא ואינו נח להמיתו כתיב כי יגח שבא עליו בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף אבל נגיפה משמע שמצאו עומד ודחפו ומסיק דמלתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד, לבהמה ומועד לבהמה לא הוה מועד לאדם. והקשו בתוס' דהא לקמן (דף ל"ז) אמרינן דמועד לאדם לא הוה מועד לבהמה ותירצו דמיירי דנגח ג' מינים דאם הוה אדם בתוכן הוה מועד לכל אבל אם נגח ג' מינים לבר מאדם אע"ג דלכל בהמה הוה מועד לא הוה מועד לאדם וה"ר מנחם פי' דה"ק שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוה מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל אם היה מועד לכל וחזר בו מאדם לא הוה מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא. ויש לדקדק בתי' הזה דהא לקמן שם אמרינן דאפי' לרב זביד דס"ל דסתמא הוה מועד בכ"ז ס"ל דחזרה דבהמה חזרה היא ודוחק לאמר דדברי התוס' אזלא לסומכוס. והנראה בזה דההיא דלקמן מיירי לתי' התוס' הזה דהיה מועד לבהמה מסתמא דלרב זביד מועד לאדם הוה מועד לבהמה ואח"כ חזינן דלא נגח לבהמה והדר ביה מבהמה וע"כ ממ"נ תועיל הך חזרה אבל הכא בתי' התוספות מיירי דאייעד לבהמה דכברנגח בהמה דהא אליבא דר"פ מיירי וע"כ אמרינן דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אף דמסתמא מועד לאדם לא הוה מועד לבהמה בכ"ז חזרה מגרע גרע. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' נ"מ הל' ח' פסק דמועד לאדם אינו מועד לבהמה והיינו כרב פפא דלקמן (דף ל"ז) ובפ"י מהל' נ"מ הל' ג' פסק דמועד לבהמה הוה מועד לאדם והוא היפוך מסוגיא דהכא ומסוגיא דלקמן (דף ל"ז) דאמרינן השתא מבהמה לבהמה הוה מועד מאדם לבהמה לא כ"ש. ועיין בזה במ"מ שנשאר בתימה על דברי רבינו וכן הל"מ וע"ש. והנראה בזה לדעת רבינו דמפרש הסוגיא דמועד לאדם הוה מועד לבהמה פי' דמועד לאדם הוה השור המועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוה השור המועד לאדם. וכה"ג איתא פ"ז דנגעים מ"ב נעשית מספחת שאת והפי' שהשאת נעשית מספחת. וה"פ הגמ' אדם דאית ליה מזלא ומתתו בגזירת המקום ע"י עון דדין ד' מיתות לא בטלו כתיב כי יגח דעביד רק נגיחא בעלמא והמיתה בא מאליו דמזליה גרים אבל בבהמה כתיב כי יגוף לשון מגפה דעביד בה הכאת מגפה ומיתה והמיתה באה מטבע מכח גודל הכאה. וע"כ מועד לאדם הוה המועד לבהמה דאדם קל להרוג ומחמירתא לקילתא הוה מועד אבל מאדם לבהמה לא הוה מועד דבהמה קשה להרוג וצריכה בזה כח. ולהתמרמר בחמתה ואולי אין לה כעס כזה. והסוגיא דלקמן ה"פ השתא מבהמה לבהמה היה מועד ולא אמרינן דמין זה קל להרוג א"כ אף מקילתא לחמירתא הוה מועד מאדם לבהמה צריכה למימר דאף דאדם נמי קל להרוג בכ"ז הרי ירא ממנו. וכן מדויק לשון המשנה דלקמן דחשיב הכל מקילתא לחמירתא דקאמר מועד לקטנים אינו מועד לגדולים אבל בהיפוך מגדולים לקטנים ודאי הוה מועד. וה"נ האי בבא דמועד לאדם אינו מועד לבהמה הוה נמי מקילתא לחמירתא אבל בהיפוך מועד לבהמה הוה מועד לאדם:

וה"פ הסוגיא דלקמן (דף מא) דפרכינן וכי מאחר דמתם קטלינן מועד היכי משכחת לה אמר רב אשי וכו' אלא הכא במאי עסקינן כגון שסיכן לג' בני אדם. רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ומועד לבהמה הוה מועד לאדם ופירש רש"י בתמיה. אלא אמר רב שימי כגון שהרג ג' עובדי כוכבים ומועד לעובדי כוכבים הוה מועד לישראל. אלא אמר ר"ל כגון שהרג ג' בני אדם טרפה ומועד לטרפה הוי מועד לשלם. אלא אמר רב פפא כגון דקטל וערק לאגמא. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"י מהל' נ"מ הל' ג' הואיל דכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלים האיך ימצא מועד לשלם כופר כגון שהרג ג' עובדי כוכבים ואח"כ הרג ישראל שהמועד לעבודת כוכבים ה"ז מועד לישראל או שהרג ג' ישראל טריפה ואח"כ הרג שלם או שהרג וברח וברביעי נתפס וכן אם סיכן ג' בני אדם או שהרג ג' בהמות ה"ז מועד להריגה ובעלים משלמים כופר. ונראה דרבינו מפרש הסוגיא בניחותא דמועד לעבודת כוכבים הוי מועד לישראל ומועד לטריפה הוי מועד לשלם ומועד לבהמה הוה מועד לאדם ודלא כפירש רש"י דבתמיה קאמר. והא דקאמר אלא בכל האמוראים נראה משום דמסדרי הש"ס קבעו מקודם דברי רב אשי ודברי רב זביד ליישב דמועד היכי משכחת לה ואח"כ שמעו דברי הראשונים ליישב זה הקושיא וע"כ הביאו זה באלא וקאי אדלעיל דקאמר רב אשי אלא הכא במאי עסקינן וקאמרי אלא הב"ע אמר רב שימי אלא הב"ע אמר ר"ל וקצרו וחסרו מלות הב"ע. אבל ודאי דהראשונים לא באו ליישב המשנה משום הפירכות שנפרכו האחרונים וזה תימה לפירש רש"י. וע"כ רבינו ז"ל הביא מקודם אוקימתות דאמוראים הראשונים ואח"כ דברי האחרונים ושינה מסדר התלמוד והמ"מ שיבש הגי' אלא לדעת רבינו ואין צורך לשבש הספרים ודו"ק:

דף ד:

בתוס' ד"ה ואימא מבעה זה המים וא"ת והני מים ה"ד אי דאישקל עליה בדקא דמיא בכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא כדאמרינן בהנשרפין. וי"ל דמיירי בכח שני וקמ"ל דבכח שני נמי חייב א"נ בתר דנחי ולא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהם דלקמן ואע"ג דאתי במה הצד הוה אמינא דאיצטרך לכותבו לחייב כלים. לכאורה דהכי קאמרי דלא דמי לבור משום דמיירי כגון פותקין ביבותיהם דהיינו ברשות כדלקמן. והקשה ע"ז חכם אחד דא"כ למאי דמסקי דאתא לחיובי כלים וע"כ משום דמים שאני א"כ אף שלא ברשות הוה ניחא לומר כן. והנראה להגי' ולמחוק תיבת ולא וצ"ל ודמי לבור כגון פותקין ביבותיהם. וה"פ דאתי למימר דהכא חייב אף בכח שני ואף בתר דנחו ומיירי באופן דדמי לבור כגון פותקין ביבותיהם דכיון דברה"ר שפך חייב אף בכח שני ואף בתר דנחו ולא דמי לההיא דסנהדרין דאשקיל עליה בדקא דמיא דהתם בנהר אשקיל עליה המים דליכא לחיובי משום בור וע"כ פטור התם בכח שני. והוגה האי ולא בהתוס' משום סוגיא דלקמן דמחלקינן בין פותקין ביבותיהם לבור ודו"ק:

דף ו.

הכותל והאילן שנפלו לרה"ר וכו' אי דאפקרא בין לרב ובין לשמואל היינו בור. וכתבו התוס' דאפי' הזיקו בשעת נפילה דמו לבור ולא לאש דבאש כח אחר מעורב בו ואע"ג דבור אין הולך ומזיק ואלו הולכים ומזיקים יש לנו ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו שהולכים ומזיקים וכו' וכן כתב הרא"ש ז"ל בזה דלא דמו לאבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דהנך נעשו אש ע"י כח אחרים אבל כותל ואילן מחמת רעותא נפלו מעצמן שלא היו יכולים לעמוד יותר ואי משום דהולכים ומזיקים משא"כ בבור לא גריעי משום זה וכ"ש דיש לחייבו יותר וכו'. והקשה הפ"ח דא"כ מדוע לא דמי לאש דאי משום דאין כח אחר מעורב לא גרע משום זה דאדרבה כח אחר מעורב קולא היא כמו שכתבו התוס' לעיל. ועוד יש לדקדק דהא לקמן מחייבינן בכלב וגדי שנפלו והזיקו וע"כ משום אש הוא דהא מחייבינן כלים ואף דהתם נמי אין כח אחר מעורב בו. והנראה בזה דהכי קאמרי דהנך כח אחר מעורב בהם ויש להם כח ההילוך ע"י כח אחר המעורב בהם אבל הכא בכותל ואילן אין להם כח ההילוך אלא יפלו על מקומם והוה כמו בור דמזיק רק במקום התקלה. אבל בכלב וגדי שנפלו מסייע להם הרוח והרוח חיים ושפיר מקרי דהולכים ומזיקים וע"כ נוכל לחייב עליהם משום אש. ודוקא בכותל צר דהוה אש דרוח מצויה דמוכנים הם ליפול אבל בכותל רחב אמרינן לקמן דפטור דהוה כמו רוח שאין מצויה דפטור באש אלא דוקא היכי דתחילתו היה בפשיעה להזיק ברגל וע"כ חייב אף אם נתהוה ההיזק על ידי רוח שאין מצויה משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס בכ"ז תולדה דאש הוא. ולא דמי לנתקל ונתקל ביה גמליה בשעת נפילה דלקמן (דף כ"ח) דהתם הוה כמו דחפו שלא בכוונה למ"ד נתקל פושע והוה שפיר אדם המזיק:

וכן נפל לבור והבאיש מימיו לקמן (דף מח:) ואמר רבא בזה לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מאי טעמא דהוה שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו הכלים. נראה דחיובו דמשעת נפילה הוא משום אש. ובזה ניחא דמקשה הגמ' שם בהיה אביו או בנו לתוכו דמשלם כופר ופריך ואמאי הא תם הוא ואמאי לא מוקי דמיירי בהלך ונפל שלא בכוונה כמו בבא דרישא בנתקל והבאיש המים דמחויב בנפל כמו בכותל צר דלקמן (דף כ"ב). ולדברינו דתולדה דאש הוא א"ש דלא יכול לאוקמי בנפל שלא בכוונה דאש פטור מן הכופר וא"כ לחיובי כופר ע"כ מיירי דהפיל עצמו בבור להזיק וע"כ מקשה דהא תם הוא ומוקי דמיירי דחזא ירוקא ונפל והסמ"ע בסי' שצ"ח ס"ק ג' כתב בנפל לבור והבאיש מימיו דחיובו משום שור הוא ותם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותמיהני מה שייך תם ומועד שלא בכוונה. וכן לא משמע כן מסתימת הרמב"ם ז"ל והפוסקים דהוו מפרשים דתם משלם ח"נ וכן לא משמע כן בהסוגיא דהכלב והגדי שנפלו ודו"ק:

דף ז:

לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זיל ארעתא וגבי נזיקין דיני בעדית ואי אמר ליה הב לי בינונית טפי פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לאו שקול כיוקרא דלקמיה. מתקיף לה רב אחא בר יעקב א"כ הורעת כח של נזקין אצל בינונית וזיבורית דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא. אלא אמר ראב"י אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן לה ב"ח דינו בבינונית ואי א"ל הב לי זיבורית טפי פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לוין דא"ל אילו הוו לי זוזי הוה שקלי כדהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה וכו'. הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי סוגיא אף כי כמה הילכתא גוברין איכא למשמע מינה. והנה הרא"ש ז"ל תמה בהאי סוגיא דהא אם יש להמזיק כמה קרקעות מעדיות או להלוה כמה קרקעות מבינונית הלא יכולים ליתן איזה שירצו ומדוע יכולים הניזק והב"ח לכוף ליתן להם בינונית או זיבורית טפי פורתא וע"ש במה שחילק. והנראה בזה אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאלו האמוראים דמקשו ממיטב אישיב לרבות אפי' סובין ס"ד דטעמא דמיטב דזכות הוא שזכתה לו תורה להניזק לברור בעד היזיקו ממיטב ובדעת ניזק תליא לברור איזה שירצה וע"כ מקשו מישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין דמשמע דהמזיק יכול ליתן לו בע"כ אפי' סובין והא בדעת ניזק תליא מלתא וע"כ סבירא להו נמי דיכול לברור בע"כ של מזיק בינונית וזיבורית. אבל לפי המסקנא דמסקי רב פפא ור"ה בריה דר"י דדינו רק בשוה כסף וטעמא דארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דליקפוץ עליה זביניה ס"ל באמת דאין הניזק יכול לברור איזה שירצה אלא בדעת המזיק לברור לו איזה שירצה כיון דיתן לו מידי דקפיצי עליה זביני וה"נ לא יכול לכוף אותו ליתן לו בינונית וזיבורית טפי פורתא כקושית הרא"ש:

ובזה ניחא דדעת ר"א בר יעקב דב"ח לא יכול לכוף המלוה לברור איזה שירצה כיון דתקנתא דרבנן הוא. ודעת ר"א בריה דרב איקא דאף בעל חוב יכול לברור איזה שירצה כל מבינונית ולמטה דא"כ נעלת דלת בפני לוין. ולפי המסקנא אידחי הני טעמי דכמו בנזקין בדעת המזיק תליא מלתא הכי נמי בבעל חוב. וע"כ השמיטו רבותינו האי סוגיא דלפי המסקנא אידחי להו הני הלכתא דנפקי מהאי סוגיא ודו"ק:

דף ח.

מכר לאחד נכנס תחת הבעלים ומוקי לה רב ששת כגון שלקח עדיות באחרונה ופריך וליתו כולהו וליגבו מעדיות. ומשני משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרינא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית. אי הכי בניזקין נמי נימא הכי. אלא הכא במאי עסקינן ביתמי דלאו בני פירעון נינהו ושיעבודי דיליה עליה דידיה רמיא הלכך ליכא למימר הכי. ופירש רש"י ביתמי דמת הלוה דלא יכול לומר אהדר שטרא דזיבורית למריה דלא תהני אם יהדר להם הקרקע דהוה כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם דלא משתעבד לבעל חוב. והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי אוקימתא וכתבו סתם דנכנס הלוקח תחת הבעלים ומשמע אף אם הלוה חי ולא יכול הלוקח לומר מהדרנא שטרא למריה. והנראה בזה דה"פ הסוגיא אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהא דקאמר אלא הכא במאי עסקינן ביתמי אוקימתא אחריתא הוא. וחוזר מסברתו מטענת דמהדרינא שטרא למריה כדדחי דא"כ אף בנזקין נמי נימא הכי אלא על כרחן דזה לאו טענה הוא אלא מוקי הברייתא דלכך לא גבו כולהו מהעדיות משום דמיירי ביתמי דמת הלוקח וחיסינן על יתמי ע"כ יגבו כל אחד רק כדינו. ופריך ושיעבודיה דיליה עליה דידיה רמיא פי' דהא לאו חובת אביהם הוא אלא חוב הנכסים דלקח אביהם השיעבוד ולא שייך כאן התקנה דמקילינן בנכסי יתומים דאם כן ליגבו כולם מן הזיבורית והלכך ליכא למימר הכי. ואידחי אף האי טעמא. ומסיק דטעמא הוא משום דאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן וכו' וע"כ נכנס תחת הבעל. וא"ש פסקי דרבותינו ודו"ק:

דף טו:

אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למדריס הוה כמו שאכלה פירות וירקות דהוה ליה שן ברה"ר ופטור טרף ואכל חייב דלאו אורחיה הוא. ופירש רש"י דחייב חצי נזק דתולדה דקרן הוא. ופריך למימרא דטריפה לאו אורחיה והכתיב אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו וימלא טרף חוריו. ומשני בשביל גורותיו ובשביל לבאותיו ובשביל חוריו. ופריך והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה משלם נזק שלם. ועיין בתוס' שהקשו דלוקמיה בזאב דאורחיה לטרוף וכו'. ומשני הכא במאי עסקינן שטרפה להניח. הא אכלה קתני. בשנמלכה ואכלה. מנא ידעינן ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא. אמר ר"נ בר יצחק לצדדין קתני שטרפה להניח או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם. רבינא אמר כי תני מתניתא בארי תרבות ואליבא דר"א דאמר לאו אורחיה. ופירש רש"י ותוס' דלרבותא נקט ר"א דהא לאו אורחיה למטריף אפי' אם אינו בן תרבות וע"ש שדחקו. ופריך אי הכי חצי נזק בעי לשלומי. ומשני דאייעד. ופריך אי הכי מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן בעי למתני קשיא. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"א מהל' נ"מ הל' ו' ה' מיני בהמה מועדים מתחילת ברייתן להזיק ואפי' הן בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה ונשיכה ודריסה וכיוצא בהם חייב נזק שלם ואלו הן הזאב והארי והנמר והברדלס והדוב וכן הנחש שנשך ה"ז מועד ואפי' היה בן תרבות. משמע מדבריו דסבירא ליה דדינם כקרן בתר דאייעד כיון דמכוונים להזיק דהא קרן בתר דאייעד נמי אורחיה היא בכ"ז כיון דכוונתו להזיק מקרי קרן ודלא כהתוס' דלעיל. והנה לקמן בפ"ג הל' ז' כתב חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה ואכלה בהמה או בשר משלם נזק שלם. ומשמע מדבריו אבל ברשות הרבים פטור כדין שן. וכתב הרב המגיד דסבירא ליה לרבינו דאם עשו מעשה שן ורגל דינם כשן ורגל ואם עשו מעשה קרן דהיינו חמשה מעשים הנזכרים למעלה נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה דינם כדין קרן לענין חלק הרשויות אלא שהן מועדים מתחילתם. והבין בזה הל"מ דמידי דלאו אורחיה מקרי קרן ומידי דאורחיה מקרי שן. ותמיהני דהא הכא בפ"א אף דרס חשב לה בהדי דקרן דאורחיה הוא ולקמן בפ"ג כתב דאף טרף מקרי שן. ועוד במידי דלאו אורחיה מדוע הוה כקרן בתר דאייעד. והנראה בזה דכוונת הרב המגיד דאם עשו מעשה שן ורגל דהיינו שהזיקו בדרך הלוכם או להנאתם מקרי שן ורגל ופטור ברשות הרבים ואם כוונתם להזיק מקרי קרן וחייב ברשות הרבים אלא שהם מועדים בתחילתם דהיינו כקרן בתר דאייעד כיון דאורחייהו בהכי. וכן לעיל (דף ג') חשיב מעלות דקרן ותלי ליה רק בכוונתו להזיק. וכתב הרב המגיד דפסק דלא כשמואל. ותמה הל"מ מדוע פסק דלא כשמואל. ואיך דחה הסוגיא דכל אמוראי בתראי מתרצי דברי שמואל. וע"ש שדחק עוד כמאן ואיך פסק רבינו. והנראה בזה לדעת רבינו דה"פ הסוגיא אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור פי' דידוע דטריפת החיות הוא ע"י דריסה ביד דמכים ומניחים אריס ואמרינן דאם בעת הדריסה והטריפה אכל א"כ להנאתו עביד ופטור ברשות הרבים דהוה כמו שאכלה פירות וירקות. אבל טרף ואכל פי' שטרף והרג והמית ואחר כך אכל חייב דכיון דבעת הטריפה לא אכל אמרינן דהטריפה היתה כוונתה להזיק ולא לאכול דאם היה כוונתה לאכול היתה אוכלת בעת הטריפה וע"כ חייב נזק שלם כדין קרן בתר דאייעד. ואין חילוק בזה בין ארי לשאר חיות דכולם אוכלים בשעת הטריפה אם טורפים לאכילה ולהנאתם. ופריך והכתיב אריה טורף בדי גורותיו וא"כ אורחיה לאכול בתר הטריפה וא"כ באכל בתר הטריפה להוי כשן דלהנאתו עביד. ומשני לגורותיו עביד הכי אבל מלתא דשמואל דלא היה כאן גורותיו אלא בעצמה אכלה אחרי כן אמרינן דבתחילה כוונתה להזיק הוה ואחרי כן נמלכה ואכלה דאם כוונתה לאכול היה היתה אוכלת בעת הטריפה. ופריך והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם פי' דטרפה הבהמה ואחר כך אכלה הבשר וקתני דוקא בחצר הניזק וע"כ דס"ל דשן הוא ואע"ג דאכלה הבשר אחרי הטריפה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דלהנאתה עבדה ולא להזיק ודלא כשמואל. ומשני הכא במאי עסקינן שטרפה להניח פי' להצניע ולאכול אחרי זמן מרובה דבשביל חוריו אורחיה הוא ולהנאתה עבדה ונמלכה ואכלה מיד. ומלתא דשמואל מיירי שטרפה להזיק ונמלכה ואכלה. ופריך דלמא דשמואל נמי הכי הוא ומנא ידעינן דלמאי נתכוונה אם להצניע או להזיק ומשני ר"נ ב"י דלצדדים קתני ותרתי קתני שטרפה בהמה להניח שהצניעה בחורה או שאכלה בשר היינו דרסה ואכלה בעת הטריפה. ורבינא משני כי תני מתניתא בארי תרבות ואליבא דר"א דמהני תרבות ולאו אורחה להזיק ואמרינן דלהנאתה עבדה לאכול דכיון דלאו אורחה לאכול בעלי חיים וע"כ טרפה בתחילה. ופריך דלר"א חצי נזק בעי לשלומי דאין דרכה לטרוף כלל אף להנאתה. ומשני דאייעד לטרוף ולאכול וחזרה מתרבות שלה לענין אכילה בכ"ז מהני התרבות דלא תאכל מחיים וע"כ הוה שן כיון דלהנאתה עבדה אף על גב דאכלה אחרי הטריפה. ולפ"ז דוקא לר"א נקיט. ופריך דגבי קרן הוה ליה למתני כיון דבא ע"י הודאה אף דדינה כשן. ומסיק בקושיא אבל תיובתא לא הוה דכיון דדינה כשן שני לה בתולדה דשן. ובזה א"ש כל דוחקי וקושיות התו' בזה הסוגיא עיין בדבריהם. וא"ש פסקי דרבינו דכאן בפ"א דמיירי דטרף ולא אכל לכ"ע קרן הוה והדין דבפ"ג דקדק רבינו ושינה מלשון הברייתא דבברייתא קתני טרפה בהמה ואכלה הבשר דמשמע שבתחילה טרפה ואח"כ אכלה הבשר ורבינו כתב שטרפה ואכלה בהמה משמע שפיר דבעת טריפתה אכלה הבהמה. וכתב או בשר דזה נשמע נמי מהברייתא דאכילת בשר שן היא דאורחא בהכי. ופסק באמת כשמואל ושטה מחוורת היא:

ובזה ניחא דלקמן פ' כיצד אוקמיה למתני' דהתם דהשן מועד' והבהמה מועדת דקתני שן דבהמה ושן דחיה. וברישא דהרגל מועדת והבהמה מועדת לא בעי לאוקמיה תרתי הבבות לרגל דבהמה וחיה. משום דברגל היזק דבהמה וחיה שוה דבדרך הלוכם מזיקים בלא כוונה אבל בשן איכא נ"מ באכילתם דזו אין דרכה לאכול אלא פירות וירקות ובזאת דבר הראוי לה אף טריפת בעלי חיים. אבל להתו' ורש"י ז"ל אף ברגל איכא נ"מ הזאת דרגל דחיה דרכה להזיק בכוונה בעלי חיים ורגל הוה ובבהמה קרן הוה והוה ליה לאוקמי הרישא נמי ברגל דבהמה וחיה ודו"ק:

דף יז:

בעא רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו. ותפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרי ליה מנא תבירא תבר ופרש"י מדפטר המשברו והזורק חייב אלמא בתר מעיקרא אזלינא. ודחי דלרבה פשיטא ליה לרבא מיבעיא ליה. ת"ש תרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמים נזק שלם. אמר רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה מיניה ועיין ברא"ש שתמהו הראשונים על הרי"ף ז"ל שפסק לקמן כרבה א"כ ס"ל דבתר מעיקרא אזלינן ולא צרורות הוא ובההיא דתרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי כתב והוא דקאזיל מיניה מיניה אלמא בתר תבר מנא אזלינן. וכן קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק פ"ב מהל' נ"מ בהל' י' וי"ד דמתגלגל צרורות הוה ובפ"ז מהלכות חו"מ הל' י"ב פסק כרבה ולפום סוגיין תרתי דסתרי נינהו והנראה בזה דהא דמוכיח דרבה ס"ל דאזלינן בתר מעיקרא לאו משום פטור השני דהשני ודאי פטור בכל ענין אף אי ס"ל דבתר בסוף אזלינן כיון דהכלי היה עומד להשבר ומדעם עבד. ועוד דלא היה שוה מידי בעת שהזיק כדאמרינן לקמן (דף כ"ז) בזרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן דלרבנן דאמרי דמי ניזק פטור כיון דלא שוה מידי והתם לכ"ע בתר בסוף אזלינא דהסוגיא ע"כ אזלא אליבא דר' יהודה בן בתירה דאמר דהכוהו עשרה בני אדם האחרון חייב עיין בש"מ והראשון ודאי פטור שם בכ"ז פטרינן אף השני לרבנן דאמרי דמי ניזק כיון דלא שוה מידי. ומצאתי אח"כ הסברות האלה בספר המלחמות להרמב"ן אלא דפי' אין עולה להרמב"ם ז"ל דכתב דהראשון מחוייב ולדברי הרמב"ן ז"ל אף הראשון פטור. וכן אמרינן לקמן (דף קי"ז) אבל היכי דאוקמיה עליה מעיקרא מקלי קליא ואף אם נשא ונתן ביד אחרי כן פטור דמדעם עביד. וגדולה מזה נראה מדברי רבינו דהיכי דעשה ראשון ההיזק אף דיכולים עוד להציל ובא השני וגמרו השני פטור והראשון חייב כיון דאיגלאי מלתא דהראשון לא בא להציל א"כ מנא תבירא תבר השני. כדכתב רבינו פ"ו מהל' חו"מ הל' י"ד חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה דאם מתחילה לא היתה מהלכת האחרון פטור. והוא מהסוגיא ד' י' כפי פי' שם עיין במ"מ. והיינו כיון דלא היתה יכולה להלוך מחמת ריבוי המשא דבר ברור היה שתמות אף דהאחרון קירב מיתתה ובעת דהניח האחרון היו יכולים להציל אלא כיון דאיגלאי מילתא דהראשונים לא באו להציל אמרינן דמנא תבירא תבר. והנראה דהא דדייקינן בסוגיין דרבה אזל בתר מעיקרא היינו מדמחייבינן להראשון דמדאמר פטור ולא קאמר פטורים משמע דוקא השני פטור אבל הראשון מחוייב ודייקינן אליבא דרבה דע"כ הא דמחייב הראשון היינו משום דאזיל בתר מעיקרא דהא לא גמר ההיזק אלא גרמא עבד דע"י פטור השני. ודוקא לרבה מוכח הכי דלא דאין דיני דגרמי אבל לדידן דדיינינן דיני דגרמי מחוייב הראשון שפיר אף אי אזלינן בתר בסוף משום דיני דגרמי דאף דלא גמר ההיזק עבד דלא יגבה מהשני כמו שורף שטר ודו"ק:

דף יט:

היה דליל קשור ברגליו משלם חצי נזק אמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב. ופריך נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא ואי לא אצנעיה פושע הוא אלא חייב בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור ופירש רש"י ותוס' דמיירי בתר דנייח ומשום בור. ומסיק אלא מתני' באדייה אדויי ופירש רש"י שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוה צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא חצי נזק בעל התרנגול והקושר פטור. והקשו ע"ז בתוס' מדוע הקושר פטור להוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אש דהאי תרנגול הוה כרוח מצויה וכו'. והנה נראה דסברת רש"י ז"ל בזה כיון דהזיק בכח זריקתו אין לו לבעל הדליל בזה כלום דהוה כמו הזיק בקרדום של חבירו ולא דמי לשור שדחף לבור דהתם ע"י שניהם ביחד נעשה ההיזק אבל הכא רק כח התרנגול הזיק. וכן פירש"י לקמן בקושית הגמ' ולחייב בעל גחלת דהיינו בחצי האחר דפטור בעל הכלב משום צרורות אבל לא בחלק של בעל הכלב. ולא דמי לשור שדחף לבור דהתם הוא דחף השור וממילא נפל לבור אבל כאן השור הביא האש ומאי אית לזה מה שזה הזיק בכחו ובחציו. והא דלא מחייבינן הכא לפירש רש"י את הקושר בחצי האחר דפטור בעל התרנגול כמו לקמן דפריך ולחייב בעל הגחלת. נראה דלא דמי לגחלת דגחלת עצמו מזיק הוא וכן אבנו וסכינו אלא דהלך ע"י כח אחר אבל הכא אם זרקיה בנחת לא היה מזיק כלל ורק כח וגיריה דהתרנגול הוא. ודמי לרקתא דבבא בתרא (דף כ"ד) דבעל הרקתא פטור התם ואמרינן דרק כח הרוח הזיק. אבל דעת התוס' דהוה כשור שדחף לבור ותרווייהו חייבים. ומסיק הגמרא כי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר דליל הפקר אמר ר"ה נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב. ופירש רש"י ותוס' בתר דנייח. ומפרש הגמרא משום מאי חייב משום בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ב מהל' נ"מ הי' י' וי"א היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק. במה דברים אמורים כשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהם מאיליו בעל התרנגול פטור ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל. הצניעו בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהם ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא. והשיגו הראב"ד ז"ל דלמה בעל התרנגול פטור כשנקשר מאליו ולמה בעל החוט חייב ח"נ כשלא שמרו משום בור המתגלגל דאי בתר דנייח כוליה נזק לשלם ואם ע"י גלגול בעל החוט פטור ובעל התרנגול לחייב דכחו הוא וכו' ע"ש. וכן השיג המ"מ וכתב דאינו יודע למה לפי גי' ספרינו וכבר הושג מזה. ונראה דהראב"ד והמ"מ סוברים כרש"י ז"ל דכל דכחו הזיק מחוייב רק בעל התרנגול ולא בעל הדליל. והנראה דטעמא דרבינו הרמב"ם ז"ל בזה דפליג על המפרשים דס"ל דבנקשר מאליו חייב בעל התרנגול דהוה כהזיק בשליף שעליה ורבינו ס"ל דלא מחייב משום שליף אלא היכי דקשרו בעליו אבל בנקשר מאליו והשליף הזיק דרך הלוכו פטור דכמו דדרשינן איש בור ולא שור בור ה"נ כל מזיקים שעשה השור ולא הזיק בכחו פטור. וכן אמרינן לקמן (דף כ"ב) דשור שעשה אש למ"ד דאשו משום ממונו דפטור ועיין בתוס' שם וה"נ בנסתבך דבר ברגלי השור והדבר הזה הזיק בהלוכו פטור בעל השור דשור אחר הזיק ולא כח שורו הוא ומשום שעשה שורו המזיק פטור כדבארתי, ובזה ניחא דברי, רבינו דכתב ברישא דאם קשר בעל התרנגול החוט אז הוה כשליף שעליה ואם נסתבך בו כלי ונתגלגל למקום אחר חייב חצי נזק דנתגלגל צרורות הוה כאשר נבאר מהסוגיא. ובנקשר מאליו בעל התרנגול פטור כאשר בארתי. ואם היה להחוט בעלים ולא שמרו אותו הוה כמו קשרו בעל החוט להתרנגול והוה כמו עגלה או שליף של אחד דקשרו לבהמת חבירו ואם ניתז צרורות מהעגלה מחוייב בעל העגלה לשלם חצי נזק כמו צרורות הניתזים ע"י שורו דאף העגלה כיון דהזיקה בדרך הלוכה, מחשיב כשורו וע"כ אם נסתבך כלי בהחוט ונתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר מחוייב בעל החוט חצי נזק דנתגלגל צרורות הוה ובעל התרנגול פטור כמו שבארתי. וכתב רבינו שהוא כבור המתגלגל דכמו שם באם הזיק בתר דנייח חייב משום בור אף דהתגלגל ולא הזיק במקום שהניחו בעליו ה"נ בהזיק דרך הלוכו חייב משום שור כיון דהולך ומזיק. אבל אם הצניעו שניהם פטורים שהרי בעל החוט אנוס הוא וזה פטור דעל היזק שורו חייב ולא שור שעשה מזיק והאחר הזיק:

ועתה נבאר סוגיית הגמרא לדברי רבינו אמר ר"ה לא שנו אלא שנקשר מאליו דבזה מיירי מתני' דמשלם חצי נזק אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם דהא אין כאן צרורות. ופריך נקשר מאליו מאן חייב אלימא בעל הדליל אי דאצנעיה אנוס הוא ואי דלא אצנעיה פושע הוא וחייב נזק שלם כמו קשרו אדם דליכא כאן צרורות אלא בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דלא דאיש בור ולא שור בור חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור והכי נמי כל המזיקים שעשה שורו פטור כמו שפרשתי. אלא מתני' דאדייה אדויי פי' דנתגלגל כלי הניזק וניזרק להלן וע"כ מחוייב בעל החוט או הקושר חצי נזק דהוה צרורות. ומכאן לקח רבינו דנתגלגל צרורות הוה כסתמא דגמ' דהכא וכדדחויי דרב ביבי דלעיל ולא משום ספק פסק רבינו כן דלא כדעת ה"ה דא"כ הוה ליה למימר ואם תפס לא מפקינן מיניה כדרכו. ומסיק הגמרא דכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר דליל הפקר אם נקשר מאליו פטור ואם קשרו אדם חייב נזק שלם הקושר כיון דליכא כאן צרורות. ומפרש משום מאי חייב משום בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה דכמו דהתם בתר דנייח חייב משום בור ה"נ בהזיק דרך הלוכו חייב משום שור וכדפרשתי בדברי רבינו. ושטה מחוורת היא דלפי' המפרשים דמיירי דברי רב הונא בתר דנייח ומשום בור קשה מאי אשמועינן רב הונא דהא מתני' היא לקמן. ועיין עוד לקמן בחידושי לד' כ"ב ודו"ק:

דף כב.

תנן הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למאן דאמר אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא. דכלב שעשה מזיק פטור ועיין בתוס'. ומשני אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי דעל חררה משלם נזק שלם ועל מקום גחלת משלם ח"נ ועל שאר הגדיש פטור. ור' יוחנן דאנחה אנוחי ועל חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פ"ב מהל' נ"מ הל' י"ז כלב שנטל חררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק הגדיש על החלה ועל מקום הגחלת משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נ"ש ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור בד"א בששמור בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל החררה מעל האש אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החלה ועל מקומה והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל וכן המ"מ כתב דאינו יודע לתרץ דברי רבינו והנראה בזה דהנה בהניח הכלב החררה על הגדיש פסק כר' יוחנן דעל מקומה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש דכחו הוא וצרורות הוה משלם חצי נזק. אבל בהיה מגרר ומגלגל החררה כבר בארתי בחידושי לעיל דכל דבר הנסתבך ונקשר מאליו לבהמתו והדבר המסתבך היזיק בדרך הלוכה פטור בעל הבהמה דלא הוה כשליף שעליה דממעטינן היכי דשורו עשה אש או בור או כל דבר המזיק. וע"כ הכא אם גרר וגלגל החלה לאו חציו הוא אלא הוה כדבר הנסבך ברגליה דפטור בעל הכלב אם הדבר ההוא היזק. והיינו פי' דאדייה אדויי דמוקי לר"ל דהיינו דגילגל החררה ואף ר"י מודה בזה דלאו חציו הוא. אבל אמקום הגחלים מחשיב כחו וצרורות כמו דרס על דף והיה כלים תחתיו דחשיב ליה בירושלמי כצרורות. וכן פי' ר"ח הובא בש"מ וז"ל דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דידוי הביאה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעלים ועל מקום הגחלת חייב ח"נ שמעשה עשה בידים אבל משונה ומשלם ח"נ ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת לא מחייב דאוקימנא ששמר גחלתו. ור"י מוקי לה באנחה אנוחי כגון שעקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מחייב דשמר גחלתו וכו' עכ"ל. הרי ממש כאשר בארתי. והא דכתב דאמקום גדיש ח"נ משום משונה היינו משום דאוקי לה לעיל הכי כסומכוס ומשום שינוי. וכתב רבינו במה דברים אמורים ששימר גחלתו אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב ונראה דקאי על שני הבבות אף ברישא היכא דאנחיה אנוחי. וכן משמע מדברי ר"ח ז"ל שהעתקתי לעיל כיון דלא שמר גחלתו הוה כמו קשר אותה להכלב ומחייב משום אשו ולא הוה כצרורות דעגלה אלא אשו הוא דהלך על ידי רוח מצויה דהכלב. ולא דמי לשור שדחף לבור דהתם השור בדחפתו נמי מזיק הוא. אבל הכא רק כח האש הזיק אלא שהלך ע"י הכלב והוה כמו שהלך ע"י הרוח והוה כמו הניח חנוני נרו מבחוץ דרק החנוני מחוייב אף דע"י הגמל הלך האש. אבל על מקום הגחלת מחוייב רק בעל הכלב דכחו לבד הזיק. וכן אמרינן לעיל ד' ו' גבי בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא פי' וחייב רק הזורק דהוה כמו על מקום גחלת דהכא. והנה אף דעת רבינו כרש"י ז"ל דכל היכי דאזיק בכחו מחוייב רק בעל הכח. אלא דלרש"י ז"ל באנחה אנוחי מחשיב חציו דבעל הכלב אף אם לא שמר זה גחלתו. ולדברי רבינו אם לא שמר זה גחלתו מחשיב כח דאשו דהזיק ע"י רוח מצויה כמו שבארתי וכדמשמע מדברי ר"ח ז"ל. והנה לרבינו ורש"י וראב"ד ז"ל הא דפריך לקמן על הניח חנוני נרו מבחוץ ואי במסכסכת אמאי חייב יהי' הפי' דלפטור החנוני לגמרי ובעל הגמל יתחייב הכל דלא כהתוספות:

ויש לדקדק על הירושלמי דמחשיב בדרס על דף וכלים תחתיו כצרורות דלקמן דף מ"ד פריך הגמ' בהפיל הכותל דצרורות הוה ומשני דקאזיל מיניה מיניה וא"כ דרס על דף והיו כלים תחתיו הא הוה כמו מיניה דהתם. והנראה דהירושלמי מיירי בדף ארוך וכלים בצד אחד ודרס מצד אחר עד שהוגבה הדף ואחרי דסלק רגלו הזיק או מיירי בדחף הדף ובעת השבירה לא נגע והיינו אזיק בגרירא שהביא רבינו על מקום הגחלת כדבארתי ודו"ק:

שם ת"ש גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דבעל גמל הוה אלא למ"ד אשו משום ממונא האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוה. אמר לך ר"ל הכא במאי עסקינן במסכסכת כל הבירה כולה. אי הכי אימא סיפא אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב ומשני כשעמדה. ופריך עמדה וסכסכה כ"ש דחנוני פטור ובעל גמל חייב. אמר ר"ה בר מנוח משמיה דרב איקא הכא במאי עסקינן כגון שעמדה להטיל מימיה רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה סיפא חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי. וז"ל הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' נ"מ הל' י"ג גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב מפני שהרבה במשאו בין שעמדה הבהמה ובין שלא עמדה. וכתב המ"מ ויש מי שפירש שמה שאמרו בעל גמל חייב פי' על מקום שלהבת הראשון נזק שלם ועל שאר הבירה חצי נזק דהוה צרורות. דומה לכלב שנטל חררה שנתבאר דינו לעיל. ובמסכסכת פי' שהדליק כל הבירה בבת אחת אז תהי' כולה כמקום שלהבת הראשון וחייב נזק שלם ורבינו ז"ל הביא המשנה כפשוטה ותמיהני דאין דרך רבינו להביא משנה כפשטה במקום שיש חלוקי דינים ובמקום שמשלם ח"נ לכתוב סתם חייב. ועוד למאי הוסיף בזה דברים בין שעמדה ובין שלא עמדה. וכן קשה בסיפא דסתם דאם הניח חנוני נרו מבחוץ הטני חייב דהוה ליה לכתוב דעל מקום הדלקה חייב בעל הגמל כמו לעיל בכלב באנחה אנוחי. והנראה דלא דמי לכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דהתם בעל הכלב לא חייב על הדלקת הגדיש אלא משום שמכח שורו נעשה אש וע"כ שאר הגדיש הוה רק כצרורות אבל הכא דהוסיף במשא ונכנסה פשתנו לתוך החנות הוה כמו הביא עצים לאשו של חבירו ובהדלקת פשתנו הוה כמו אשו דהא העצים שלו נדלקו ע"י פשיעתו אף דהגמל הדליק הלא לר' יוחנן מחשיב הדלקת גמל לחציו וע"כ אשו הוא דעשה על שליף דבהמתו. משא"כ לעיל בכלב שנטל חררה דהכלב קשר בעצמו וחיובי רק דחשיב כחו דהכלב וע"כ הוה רק צרורות ואשו לא מקרי דהכלב שעשה דבר המזיק פטור כדבארתי לעיל. אבל לר"ל דאשו משום ממונו פריך דהא הגמל הדליק והתורה פטרה בשעשה שורו דבר מזיק ואף דהעצים שלו סוף סוף הגמל הדליק ולא הוה אשו. ומשני דמיירי במסכסכת פי' דהתקרבה עצמה אל הבירה והדליקה דהוה כמו מקום גחלת דאנחה אנוחי דלעיל דחייב משום רגל ולא הוה כרגל ברה"ר דכיון דהתקרבה עצמה וסיכסכה הוה כמו רגל ברה"י. אי הכי אם הניח חנוני נרו מבחוץ אמאי חייב בשלמא לר' יוחנן דלא מיירי במסכסכת הוה החנוני כהניח האש במקום שעצים מצויים לה ואף הפשתן הוה אשו שלו והגמל דהלך בדרך הלוכו ברה"ר אף על מקום הגחלת פטור דהוה רגל ברה"ר. אבל לר"ל דהתקרבה עצמה אל הכותל א"כ המקום גחלת הוה כמו הזיקה ברגל ברה"י והוה כמקום גחלת דכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דחייב אף אם לא שמר זה גחלתו. ומשני דמיירי בעמדה ועמדה באונס להטיל מימיה ולא במסכסכת אלא ע"י עמידתה נדלק. וע"כ ברישא דבעל הגמל פשע דהרבה במשא מחייב בעמדה דכיון דעמדה הוה כמו אנחה אנוחי ברה"י דהכלב דלעיל אף דדרכה בעמידה כזה לא הוה כרגל ברה"ר דמצרפינן הפשיעה דהרבה במשא והוה כעמדה שלא ברשות והוה כרגל ברה"י ומחייבינן אמקום גחלת. אבל בסיפא דלא פשע פטור על העמידה כיון דהיה כדרכה והוה כרגל ברה"ר. אבל לר"י א"ש הרישא אף דלא עמדה מחויב בעל הגמל שפיר משום אשו כדבארתי. וזה שדיקדק רבינו לכתוב דמחייב בין עמדה ובין לא עמדה, ובזה ניחא הסוגיא דאיצטרך לאסוקי לר"ל דרישא בעל גמל חייב דלא בעי לאפושי בטעינה. והקשו התו' דהא מעיקרא הוה נמי טעמא דרישא וסיפא בהכי. ולמה שבארתי ניחא דבא להוסיף דאף דעמדה באונס מצרפינן הפשיעה דאפושי בטעינה וחשבינן ליה פושע נמי על העמידה והוה כמו שהזיקה בכחה ברה"י ודו"ק:

דף כג.

אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטור רחמנא היכי משכחת לה דכיון דחציו הוא לא שייך לחלק בטמון וקאמר דניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו. ופריך אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו ומשני אלא למאן דאית ליה משום חציו אית לה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה. ופרש"י דקאי ה דנפל גדר דלענין גלוי חייב משום ממונו דהיה לו לגודרה דהתם שורו ולא טפח באפיו. וקאמר הגמ' וכי מאחר דמאן דאית ליה חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. ופרש"י היינו היכי דלא כלו חציו מחייב בד' דברים. ועיין בתו' שדחקו דהא הרבה נ"מ א"ב לענין טמון ולענין דיני נפשות וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל סתם בפי"ד מהל' נ"מ פטור דטמון ולא כתב דוקא בשנפל גדר שלא מחמת דליקה. והשיגו הרב המגיד שם בהל' ט"ו דהא פסק כר"י. וכן סתם רבינו בהל' ט"ו דעל אש תמיד מחויב בד' דברים וז"ל שם אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו וצערו ובבושתו כאילו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקו בחציו. ולפרש"י הוא תרתי דסתרי דהיכי שהוא ממונו לאו חציו הוא. והנראה בזה דרבינו מפרש דהא דקאמר אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון דהיה לו לגודרה ולא גדרה הוא חוזר מתי' הראשון דאוקמיה בנפל גדר אלא מסיק דמאן דאית ליה משום חציו מעורב ביה נמי משום ממונו ולאו חציו ממש הוא ובאיזה אופן הוא דליכא חציו ממש כגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה וכיון דיכול לעכב האש בעת הבערתו לאו חציו הוא ובדיני נפשות פטור דדמי לזרק חץ ותריס בידו או סם בידו דמבואר בסנהדרין ד' ע"ז דפטור וע"ש בתו' וה"נ כיון דיכול לגודרה לאו חציו הם ופטור בדיני נפשות בכ"ז מחוייב הכא באש דלא גרע משורו ולא טפח באפיו. והיינו דמחלקין בסוגי' דלקמן ד' ס"א בין הדליק בשלו ובין הדליק בשל חבירו דהדליק בשלו ע"כ מיירי דיכול לעכבו דאי אין יכול לעכבו היינו הדליק בשל חבירו וע"כ חילוק זה כבר נזכר בדברי רבינו דפטור דטמון הוא דוקא בהדליק בשלו אבל בשל חבירו חייב טמון. וקאמר הכא הגמ' דכיון דמ"ד משום חציו לאו חציו ממש הוא אלא הוה נמי משום ממונו וא"כ למאי קרי ליה חציו וקאמר דנ"מ לענין ד' דברים. וע"כ מחייב רבינו הד' דברים בכל אנפי אש. ובזה ניחא דלא הוה מצי הגמ' למימר דנ"מ לענין דיני נפשות או לענין טמון ובהמתו שעשה אש. דלאו בזה האש איירי קרא. והחיובים האלה רק בחציו ממש שלא היה יכול לגודרה. והקרא לא איירי אלא בהיה יכול לגודרה מדפטר טמון ופלוגתא דר"י ור"ל אאש דקרא קאי:

ובזה ניחא לי דברי רבינו שכתב בפי"ד הל' י' המדליק בתוך של חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני האדם לעשות בגדיש היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והשיגו הראב"ד ז"ל דהא לאו בטמון מיירי ולמה ליה למימר בתוך של חבירו. ולדברינו ניחא דמשום סיפא נקטיה דאין מחייב מיתה על העבד אלא א"כ הדליק בשל חבירו דהיינו שלא היה יכול לעכב האש. והא דסיים שכן דרך בני האדם לעשות כן נראה דכל שאין דרך להניח פטור אף בגלוי. דהא בשל חבירו לא מפטר משום טמון בכ"ז מחלק הגמ' בין דבר שדרכו להניח או לא ודו"ק:

דף כו:

ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות בא אחד וסילקן או קדם הוא וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדיי' פסוקי מיפסק גיריה וכתב רב אלפס דאין הלכה כרבה דרבה לטעמיה דלית ליה דיני דגרמי. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' חו"מ הל' ז' כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם וכו' כיצד הזורק כלי שלו ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסילק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר. ובהל' ח' כתב הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קדם אחר וסלקן שניהם חייבים הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממון של זה. והשיגו הראב"ד ז"ל ע"ש ודחקו המפרשים בפי' וטעמו. והנראה לפרש דברי רבינו דבדין ז' מיירי בזרק כלי ע"ג כרים וכסתות של הזורק והאי שלו דקאמר רבינו אחר כלי צריך להיות אחר כרים וכסתות דהכרים והכסתות שלו היו אבל כלי הנזרק אין נ"מ דשל מי היה וע"כ כיון דהכרים והכסתות היו של הזורק חייב המסלק דהמסלק הוא ניהו הגורם והחייב דהוה כמו בור מכוסה בכיסוי שלו ובא אחר וגלה דהמגלה חייב. ובדין ח' כתב דאם לא היו הכרים והכסתות של הזורק ובא בעל הכרים וסלקן אף דזרק כלי של בעל הכרים חייב הזורק דמכסה בור בדליו של חבירו ופטור המסלק בלקח דליו שלו כדאמרינן לקמן. וכן אמרינן לקמן בשור שעלה ע"ג חבירו ובא בעל התחתון ושמט שלו ונפל עליון ומת פטור דעביד אינש דינא לנפשו ויכול לסלק שלו ואין משגיח אם יבוא היזיק לחבירו:

ולפ"ז נראה לי מה שכתב רבינו שם פ"ו הל' ז' שור שעלה ע"ג שור להורגו ברשות המזיק שהוא בעל התחתון ובא בעל התחתון ושמט שורו להצילו ונפל עליון ומת פטור. דלאו משום בבא הזאת נקיט שהיה ברשות בעל התחתון דהא הכא כתב דיכול לסלק הכרים והכסתות שלו ולא חלק ברשויות. ועוד למ"ד דעביד אינש דינא לנפשיה אף ברשות חבירו יכול ליקח שלו. אלא משום סיפא כתב כן בדחפו לעליון ומת דאם לא היה יכול לשומטו פטור. וע"ז כתב דדוקא דהיה ברשות בעל התחתון אבל בר"ה או ברשות העליון אין יכול לדוחפו להזיקו בידים דאין דין רודף בממון. דהיתכן דשור שאכל פירות ברה"ר דיכול לזרוק בו חץ להרגו ולהציל פירותיו. אין כאן דין דעבד לנפשיה אלא לקתה מדת הדין. וה"נ אין יכול להרוג שור שוה ר' שרדף אחר שור שוה ה' אפי' היה הרודף תם דיהי' לו פסידא דאין דין רודף בממון:

וע"כ מפרש רבינו דהיה ברשות הניזק ויכול לדחוף מרשותו ולהרוג הנכנס להזיקו דשלו קודם:

ובבבא השלישית כתב כאן דאם הכרים והכסתות לא היו שלו ולא של המסלק דשניהם חייבים דהוה כמו המכסה בור בדליו של חבירו ובא אחר וסלקן דמסתברא דשניהם חייבים. וטעמו של רבינו בזה הוא ראיות נכוחות. והנה לפי דברי הרמב"ם הנ"ל נראה אם ראובן לקח כלי שמעון וסמך בו חביתו של יין ובא שמעון ונטל כלי שלו ונשבר החביות של יין דפטור שמעון וללא כהג' רמ"א בסי' שפ"ג סעי' ב' ודו"ק:

דף לא.

הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה הראשון חייב בנזקי שני והשני חייב בנזקי שלישי. אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו דראשון משום דהוה ליה לעמוד ולסלק שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו משום דהוה ליה לעמוד אבל אם ממונו הזיק פטור משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. ופירש"י דמיירי בדאפקריה ומשום דהוה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. והא דהראשון פטור על כריית הבור הזה אף דמחויב בנזקין משום אד המזיק דהוה כמו לא שכיח גמלין דלקמן ד' נ"ב:. דאף דמחייב על הגמלין בכ"ז לא חשיב ככורה בור ואם נפלו שורים חרי דארעוה גמלין פטור:

והנה הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן כתבו אף אם לא הפקירו השני פטור משום דאמר ליה האי בור לאו אנא כריתיה. והא דלא אמרינן בזה כיון דעליה רמיא לסלוקי כמאן דכריא דמי כמו דאמרינן לקמן ד' מ"ח ע"א וכתבו הרמב"ם ז"ל פי"ב הל' ג' בחפר שור בור בחצרו או נחפר מאליו. דהתם כיון דהפקיר רשותו ולא בורו ומשתמש בבור עליה דידיה רמיא למלויי או לכסויי בשעה שהפקיר רשותו אבל אם נחפר בור ברשותו וזה אין משתמש בו כמו בחורבה או בבקעה אם אחר חפר החופר מחויב. ובזה ניחא מתני' לקמן ודברי רבינו שם הל' ב' בחפר בור ופתחו לרה"י אחר דהחופר חייב ובעל הרשות פטור וכן בנחפר מאליו פטור שם בעל הרשות. כן נ"ל לשטת הרמב"ם אף דלהפוסקים דרך אחרת בזה ועיין בהגר"א סי' תי"ג. וגדולה מזה אמרינן לקמן ד' נ"ז בנפלה לגנה באונס אפי' היתה שם כל היום כולו פטור בעל השור ואין מחוייב לסלקה וודאי דשור חמור מבור. ולא דמי להראשון דמחוייב לסלק וכדכתב רבינו ז"ל אם נתכוון לזכות בחרסיה. דהראשון מקרי פשע קצת אף דפטור בנזקין אבל לסלוקי מחוייב. אף דהשני על עצמו מחוייב אם לא עמד שאני נזקי גופו מנזקי ממונו דעל ממונו פטור אם נעשה באונס:

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פ"ו מהל' חו"מ ה' שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו ומתה אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה האחרון חייב. ושם בהל' ט"ו שכתב בה' שישבו על הספסל מבואר שם ובגמ' דכולם חייבים אם היו יכולים לעמוד. והיינו כדבארתי דשאני נזקי גופו דכ"ז דיכול להציל גיריה דידיה הוא דאזיק אבל בנזקי ממונו אין מחוייב אלא אם פשע מתחילתו. והסמ"ע בסי' שפ"ג ס"ק י' דחק בזה בדברים שאין להם טעם לדינא.

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פי"ג מהל' נ"מ הל' י"ט הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור ואע"פ שהפקירן לפי שאין דומין לבור שהרי אין תחילתן להזיק ומשמע מדבריו דאם לא הפקירן נמי פטור וסתם רבינו אפי' בזמן ארוך והיינו כדבארתי כיון דנפלו באונס גמור ולאו איהו כריה לא מחוייב לסלוקי אלא על בני רה"ר מוטל לסלק. ותדע דהא בכותל רעוע ב"ד קובעין לו זמן לסתור הכותל ואם לא קבעו לו זמן אף דחזייה דרעוע הוא פטור ולא אמרינן דעליה לסלוקי:

והא דאמרינן בהבית והעליה דאם נפל כותלו לגנת חבירו כופין אותו לפנותו התם משום דאי אפשר לדור בבית חבירו בלא רשותו ומחוייב לפנות מטלטליו שבבית חבירו ומה לו לזה דנפלו באונס ואפי' הפקירן לא מהני. אבל הכא דמשום נזקין אתינן עליה דאסור להניח ברה"ר דבר המזיק וכיון דלאו איהו כרייה אין מחוייב לסלק. ואף הכא יכולים ב"ד לכופו לפנותם ולתן לו זמן אם לא הפקירם כמו בכותל רעוע ואם יזיק אחר הזמן יהא מחוייב דזה מקרי פשיעה. והיינו דכתב רבינו לרבותא ואפי' הפקירם דברשות חבירו אם נפל לא מהני הפקר ויכול לכופו לפנותו אבל ברה"ר מהני הפקר דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. והרב המגיד כתב בזה שם דמיירי בשעת נפילה אבל לאחר נפילה אם לא הפקירן חייב בהיזיקן כיון דמחוייב לסלק כמו דאמרינן אם נתכוון לזכות בחרסיה. ותמהני מדוע מדמה לה להראשון דלאו אונס גמור הוה ולא מדמה להשני דאף ביכול לסלקן פטור, כדאמרינן דהאי בור לאו איהו כרי'. ועוד תימה לדבריו מאי אפי' שהפקירן דקאמר רבינו ודו"ק:

דף לב.

אמר ר"ל שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת. לימא מסייע ליה היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב והא הכא דכרבוצה במהלכת דמי וקתני חייב. ותסברא הא סייעי בעיא לא מסתיי' דלא מסייעי אלא מקשה נמי קשיא טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור והא מתני' דממילא וקתני חייב ומסיק דמתני' דפסקה לאורחא כשלדא הכא כגון דרבעה בחד גיסא דאיבעיא ליה לסגויי באידך גיסא. והרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי אוקימתא ותמהו המפרשים בזה. ותירצו כיון דלא קי"ל כר"ל אידחי ליה האי אוקימתה. ותמיהני דהא ודאי קי"ל כר"ל דהוזקה ממילא פטור דהא שור פקח ביום פטור א"כ היכי דראתה דבר המזיק פטור. ונראה טעמא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דהאי ותסברא אזלה אליביה דאמוראי הראשונים רב ושמואל ור"י דסברי דאדם איבעי ליה לעיוני ומיזל כמו בהמה ומוקי מתני' דהמניח בממלא רה"ר וע"כ מוקי נמי מתני' כשלדא דהיינו בממלא. אבל אנן דקי"ל כר' עולא דלעיל דאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ולא דמי אדם לבהמה כדכתבו התו' לעיל דבהמה דרכה לעיוני. א"ש מתני בפשיטות דלא תיקשי מהוזקה ממילא דבהמה אמתני' דמיירי באדם:

ומכאן סייעתא להרמב"ם דשור פקח אם הוזק בבור חייב ודוקא לענין מיתה אמרינן דפיקח פטור. דהא הני אמוראי מדמו אדם לבהמה בכ"ז חייב, בור בנזקי אדם משום דאי אפשר לשמור עצמו מנזקין דבקל יתנזק וה"ה בשור פקח. ועיין בתו' ד"ה תרווייהו כי הדדי נינהו שפי' שתרווייהו מסייעים בהשבירה אבל אם עמד בעל החבית בלא כשלדא חייב בעל קורה. אבל לפ"ז ה"פ דתרווייהו כי הדדי נינהו היינו דתרווייהו פשעו וגרמו ההיזיק ולא משום דסייעו בהדדי בהשבירה וע"כ אם עמד בעל החבית אף בלא כשלדא כיון דהוא הגורם והפושע פטור בעל הקורה ודו"ק:

דף לג.

שני שורים תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר חצי נזק. וכתב הרא"ש ז"ל דמיירי שהתחילו בבת, אחת או שחבל השני בראשון אחר זמן אבל אם האחד התחיל השני פטור דהוה כשסהו וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכו'. ונראה דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל חילוק זה דכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' נ"מ שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב ח"נ שאע"פ שדרכה להלוך עליה אין דרכה לבעוט. ובפ"ג כתב אכלה כסות או כלים ברשות הרבים משלם, ח"נ וכו' ודרך בני האדם להניח כליהם וכסותם ברה"ר עד שינוחו. ותמהו המפרשים על הרי"ף ורבינו למה כתבו הטעם דדרך בני האדם להניח כליהם דהא כתבו דאין רשות לבעוט אף בשינתה והרא"ש ז"ל תי' בזה דכלים שאני דדרכה לבעוט בהם הלכך אי הוה משנה פטור. ודבריו תמוהים דהא איירי באכלה כסות או כלים וזה ודאי אין דרכה. והנראה בזה דלמאי דמסיק דרבא לית ליה דר"ל משום דנהי דאית לה רשות לסגויי עלה אבל לא לבעוטי היינו דפליג על ר"ל וסובר כשמואל דפליג לעיל על רב ולית ליה כל המשנה ובא אחר ושנה ביה פטור בבהמה. ודוקא באדם המשסה בעצמו אמרינן דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור משום דבעצמו גרם לו והוה כאבידה מדעת. וע"כ הוצרך לומר הטעם משום דדרך בני האדם להניח כליהם עד שינוחו אבל אם שינה פטור דכיון דבעל הכלי הניזק שינה הוה כאבידה מדעת וכשסהו בעצמו. משא"כ בבהמה המשנה דלא שייך בה אבידה מדעת וע"כ אם הזיק אותה מחוייב המזיק אף דשינתה. וכן כתב רבינו דשור האיצטדין אף דפטור ממיתה חייב בנזקין אלא שאין נעשה מועד ודו"ק:

שם ע"כ ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין וכו' שחטו מה שעשה עשוי. ומוקי לה בגמ' לא נצרכה אלא לפחת שחיטה. אמר ר"ה בריה דר"י זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור. ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ח מהל' נ"מ הל' ח' שכתב שחטו גובה מבשרו. ותמה הל"מ למה לא כתב רבינו דמשלם הפסד השחיטה דהא אנן קי"ל המזיק שיעבודו של חבירו חייב דדיינינן דיני דגרמי ורבינו בעצמו פסק כן פ"ז מהל' חו"מ דהעושה עבדו אפותיקי ושחררו חייב המשחרר לבעל החוב שהרי הפקיע שיעבודו וגרם לאבד ממונו וכן פסק שם דחייב בכל דיני דגרמי. והנראה בזה דהרמב"ם ס"ל דדיני דגרמי אין חייב אלא במתכוון להזיק כמו שכתב בתשובתו הובא במ"מ פ"ד הל' ב' וכן אי"ה אבאר כן לדעת רבינו לקמן פ' הפרה וע"כ הכא בשור שהזיק כשהוא תם דהוה קנסא שאין מתחייב אלא עד שעמד בדין וע"כ קודם העמדה בדין לא מקרי מתכוון להזיק דמי יאמר דמחייבי ליה רבנן ולא מקרי מזיק שיעבודו של חבירו ודו"ק:

דף לה:

גופא אמר רבה בר נתן טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. ופריך תנן היו הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו'. הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק. ומשני דראוי ליטול ואין לו ורק תפיסה מהני. וכן פריך מסיפא דהיו אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המע"ה ואי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואמאי חיטין ושעורים נינהו. ומשני נמי דראוי ליטול ואין לו ומהני תפיסה. הרי"ף הביא האי סוגיא והשמיט סוגיא דלעיל דמקשה אף מבבות דרישא מהיה ניזק אחד ומזיקים שנים לרבה בר נתן אף כי כמה הילכתא גוברין איכא למשמע מינה. והרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' נ"מ בהעתקת בבא דרישא כתב היו השורים הרודפים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול היזק והמזיק אומר קטן היזיק היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו היזיק משלם המזיק כמו שאמר ואם טוען הניזק שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועות התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת. ולכאורה הוא כנגד הסוגיא דהגמ' חשיב לה כחיטים ושעורים. וכתב המ"מ שאין זה חשוב כטענו חיטים והודה בשעורים דפטור מן השעורים כיון דיש כאן עדים שחייב לו אחד משני אלו והסוגי' מיירי בדליכא עדים ואזלה לר"פ דס"ל דח"נ ממונא הוא. ועיין בל"מ שהשיג ע"ז דע"כ הסוגי' מיירי ביש עדים. ועוד דהא רבינו ס"ל דהטעם דטענו חיטים והודה בשעורים דפטור מן השעורים משום דזה הודה דאין חייב לו שעורים וא"כ מה מועיל עדים דהא הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא. ועוד דלדבריו בטענו חיטים והביא עדים על שעורים יהיה מחוייב שבועה ולא תהא הודאת עדים גדולה מהודאת פיו ועיין בזה בש"ך סי' ת'. עוד כתב שם רבינו בהל' י"א היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקים שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול והקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן או שהיו אחד תם ואחד מועד הניזק אומר המועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן והמזיק אומר תם הזיק את הגדול והמועד הזיק את הקטן המע"ה לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור למה זה דומה לזה טוען את חבירו חיטים והודה לו בשעורים שהוא נשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורים ואם תפס הניזק הרי משלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק אבל אם לא תפס אין מוציאים מן המזיק כלום. וכתב המגיד משנה דהא דכתב רבינו הכא לא היתה שם ראיה ברורה לא הוה כההוא דלעיל אלא דאין כאן ראיה כלל ועל אחד תם ומועד קאי דהפטור משום חטים ושעורים דבשניהם תמים בלאו הכי פטור משום מודה בקנס ומה שכתב ואם תפס הניזק הרי משלם לקטן מן הגדול אף דזה, ודאי בשניהם תמים מיירי והא מודה בקנס פטור פלגא נזקא שאני משאר קנסות ומהני ביה תפיסה אף שהודה עכ"ל. ואוקימתות כאלה בדברי רבינו מרפסים איגרא דאין זה בסגנון דברי רבינו והאמת יורה דרכו דאין זה במשמעות לשון רבינו ועוד באחד תם ואחד מועד דהודאתו דתם הזיק את הגדול נמי לפטור משום מודה בקנס. עוד כתב רבינו בפ"א מהל' טו"נ הל' ח' כור חיטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חיטים הוא או שעורים ה"ז נשבע היסת ומשלם שעורים וכן כתב בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ותמהו עליו מסוגיין דקאמר אי דאמר ניזק ברי ומזיק שמא לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן א"כ ס"ל להגמ' דאף בטוען הנתבע שמא מחשיב כחיטים ושעורים ועוד דלא נמצא בגמ' החילוקים והדינים האלה שכלל רבינו לפי' המ"מ ומנין לרבינו זה. והנראה בזה לפרש דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסבירי להו דרק בסיפא בהיו הניזקין שנים מקרי חיטים ושעורים דזה טוען לו חיטים הוזקו וזה משיב דשעורים הוזקו משא"כ בבבא דרישא דשניהם מודים מה הוזק אלא דטענתייהו ממי הוזק וממה לגבות אם זה משועבד ויכול לגבות יותר וזה טוען דזה משועבד ולא תוכל לגבות כל כך טענתייהו בממון ולא בחיטין ושעורים:

והנה בבבא דסיפא יטעון לו שתי תביעות ובאחת תובע לו דגדול הזיק את הגדול והמזיק יטעון דבאותו מעשה ומעמד היה הניזק קטן וא"כ התובע הודה לו דהקטן לא ניזק אז וכן בתביעה השנית טען הניזק דבאותו מעשה ומעמד ניזק השור הקטן והלה משיב לו דאז ניזק השור הגדול. ודומה לזה לטוען לו דבאותו זמן בבוקר לוית ממני חיטים ובערב שעורים והלה משיב לו דלא כן דבבוקר שעורים ובערב חיטים פטור מזה ומזה דעל כל מעמד התובע הודה לו דלא נתחייב מה שהודה לו זה. והא דלא אמרינן כאן בהיפוך דטענתם וההכחשה על המזיקים דזה טוען לו דבמעמד דהוזק הגדול היה המזיק גדול וזה טוען דהמזיק היה אז הקטן וכן בתביעה השנית וא"כ טענתייהו רק ממה לגבות כמו בבבא דרישא דבארתי דזה לא חשיב כחיטים ושעורים דהמשנה לא אמרה הכי דאם כן היה המשנה צריכה לומר דטען לו הגדול ניזק מן הגדול והקטן מן הקטן דאז היה משמע דטענתייהו על המזיקים איזה מן המזיקים היה על כל מעמד. ובזה הוה כמאן דאמר בבוקר לוית ממנו חיטים ושיעבדת לי שדה זו ובערב לוית שעורים ושיעבדת לי שדה זו וזה משיב דבבוקר כשלוה החיטים שיעבד לו שדה האחרת ובערב בהלואת השעורים היה שיעבוד שדה הראשונה דודאי דאין כאן טענת חיטים ושעורים. אבל מלשון המשנה דהשתא משמע דהכחשה הוא בהניזקין דקאמר דגדול הזיק את הגדול ומשמע דטען לו דבאותו מעמד ומעשה דגדול שלך הזיק היה הניזק שלי הגדול והלה אומר דהשור הקטן שלך ניזק אז וע"כ משמע דבהנזקין פליגי וא"כ טענתייהו כחיטין ושעורים כדבארתי ואף הסוגי' דלעיל דר"פ דייק דמיירי בברי ושמא רק מהבבא הזאת דייק ולא מהאמצעית וחסר וכו':

וקאמר גופא אמר רבה בר נתן וכו' ופריך עליו ממתני' והוא הקושיא דלעיל דדייק ר"פ ומוקי למתני' בברי ושמא אך סתמא דגמ' פריך הכא אליביה דר' חייא בר אבא דמוקי לה לעיל בברי וברי. ומשני דראוי ליטול ואין לו ומהני לו תפיסה. וסברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיון דהגמ' לא חשש על האוקימתא דר"פ ומתרץ לה בענין אחר לית הילכתא כהשקלא וטריא דלעיל. ודחו סברתו אף בזה דס"ל היכא דהתובע טוען ברי והנתבע שמא דאף זה חשיב כחיטים ושעורים ופטור אף משעורים אלא פסקו בזה כהירושלמי שהובא בס"פ הכונס בהרי"ף ועיין במ"מ בהל' שאלה ופקדון דלפי' רבינו בזה מוכח דבתובע טוען ברי חיטים והנתבע משיב שמא או חיטים או שעורים דחייב בשעורים דאי לאו הכי לא הוו עשו בזה תקנת נפקד. ועוד נראה דרב פפא דלא ס"ל דבחיטים ושעורים מהני תפיסה ע"כ דלא מחשיב ליה הודאה כלל הודאת השעורים כיון דהלה מודה דאין חייב לו וע"כ אף אם משיב שמא שאינו יודע אם חיטים או שעורים הוא הוה כשמא על הלואת חיטים לבדם דהשעורים לא נכנסו כלל בספק. אבל לפי מאי דמסקינן דמהני תפיסה דמחשיבי כהודאה וספק. וע"כ בתפס יכול לאמר לו התובע דהרי אתה הודית דחייב אתה לי שעורים. והטעם בלא תפס דהנתבע יאמר לו דהרי אתה הודית דאיני חייב לך שעורים ואזלינן בטענות כאלו בתר המוחזק כמו בגיטין ד' מ' באומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן. וע"כ בתובע טוען ברי והנתבע משיב שמא דאינו יודע אם חיטים או שעורים כיון דודאי נתחייב לו בדבר אחד ואינו יודע מה הוא הוה כספק מן פרעתי וע"כ חייב בשעורים:

וא"כ, מה שדיקדק הנ"י מהסוגיא באם תבעו מנה והלה הודה בנ' אלא דטען דאין לו לגבות רק מחפץ פלוני דעשאו אפותיקי מפורש דמחשיבי כחיטים ושעורים ליתא לפי מה שבארתי. דכיון דמחולקים ממה לגבות לא מחשיבי כחיטים ושעורים:

ומה שהקשה הריטב"א על טעמא דפי' המפרשים דפטור מן השעורים משום דהוה כהודה לו דאינו חייב שעורים מסוגיא דקדושין דף ס"ו גבי שני אנשים ואשה וחבילה עמהם וכל אחד אומר דאשה שלו וחבילה שלו והאשה אומרת אלו שני עבדיי וחבילה שלה דאם נתנו גט גובה כתובתה מהחבילה דהא טענו חיטים והודה לו בשעורים דהא האשה הודה דאין לה כתובה. לאו קושיא היא דהא דאזלינן בתר הודאת התובע היינו דוקא בהנתבע מוחזק דאין מוציאים מהמוחזק כיון דזה הודה אבל התם בהחבילה אין אחד מהם מוחזק ודינא בזה שודא דדייני וזה הוא השודא דתגבי כתובתה מן החבילה, ובזה ניחא נמי מה שהקשה הנה"מ בזה משנים שהפקידו שני כלים בבבא מציעא (דף ל"ז) וכל אחד אומר גדול שלי דלהוי הקטן כחיטים ושעורים דשניהם הודו דאין הקטן שלהם. והיינו משום דאין מוציאים מהמוחזק דהלא הנפקד לא יחזיק בה כשל ואין טענתייהו עמו ודו"ק:

דף מא.

וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה אמר ר"פ דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא וכתב הרמב"ם ז"ל בזה פ"י הל' ג' שהרג וברח וברביעי ניתפס שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור. וכתב בזה הכ"מ דוקא כשהוא בר סקילה אבל אם אינו בר סקילה כגון שלא בכוונה חייב כופר אף שאין השור בסקילה כמו שכתב רבינו בהל' ט'. ונראה טעמא דהא מלתא דס"ל דהכפרה תלוי בשניהם בסקילת השור ובהכופר כמו בגזל הגר שמתכפר בהכסף והאשם וה"נ מדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו משמע דהכפרה תלוי בשניהם והיכי דלא קיימו השור יסקל לא יוכל להביא חצי הכפרה השני דהשור יסקל משמע קודם תשלומי הממון כמו התם דהכסף קודם לאשם אבל באין השור בסקילה כגון שלא בכוונה רחמנא פטריה מהכפרה הזאת דסקילת השור ומאס כופר מרבינן דחייב בכפרה השניה דהיינו הכופר והמ"ח דחק בזה ודו"ק:

דף מב.

אלא אמר רב אדא בר אהבה אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"ג שיש אסון באשה יענשו כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו ולא שוורים דאפי' נתכוונו לאשה עצמה יענשו כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי והנה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' חו"מ כתב בד"א כשנתכוון לאשה אבל אם נתכוון לחבירו ונגף האשה ויצאו ילדיה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה הרי זה כדבר ואין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות. ועיין במ"מ ובל"מ שהשיגו עליו דהא בפ"ד מהל' רוצח הל' א' כתב המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומים ומן הגלות והיינו דפסק כתנא דבי חזקיה דאין חלוק בין מתכוון לשאינו מתכוון וכדאמר רבא פרק הנשרפים דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן. והנראה בזה דהכא שאני דמיירי דנתכוון להכות חבירו ולא להמיתו דאיכא תרתי למעליותא דלא נתכוון לאשה ואף לחבירו לא נתכוון למיתה אלא להכאה בעלמא וע"כ אם הרג את האשה אונס גדול הוא ולא דמיא לשוגג דהתם נתכוון לזה שהמיתו. ולא דמיא להא דפ"ד מהל' רוצח ולתנא דבי חזקיה דהתם נתכוון להרוג את חבירו והרג את זה דמזיד למיתה דחד וע"כ פטור מתשלומים דלא סגי ליה בתשלומים דעונשו ועבירה שלו חמורה מאד. אבל הכא קאמר רב אדא בר אהבה אטו באסון תליא מלתא בכוונה תליא מלתא דאף דהוה הכא אסון באשה הוה כדבר בעלמא כיון דלא נתכוון לאשה אף להכאה בעלמא ואף לחבירו לא נתכוון למיתה ובזה לכ"ע חייב בתשלומים אף דהוה אסון באשה ואף תנא דבי חזקיה מודה בהא. ורש"י ותוס' דחקו בזה. וע"כ לא כתב רבינו כאן דמיירי ביכול להציל באחד מאבריו דלא יהיה רודף כיון דמיירי דנתכוון להכאה בעלמא לאו רודף הוא. ובזה ניחא דברי רבינו פי"ד מהל' נ"מ דמוקי המשנה דלקמן (דף ס"ב) בהיה עבד כפות להגדיש דפטור מתשלומים משום דקלב"מ דמיירי במדליק בשל חבירו דהיינו משום דבעינן דנתכוון להעבד אבל במדליק בשלו לשם אש בעלמא ליכא משום קלבד"מ ולא מפטר מתשלומים ועיין לעיל בזה בחידושי בדף כ"ה ודו"ק:

דף מח.

אמר רבא נכנס לחצר בע"ה שלא ברשות והזיק את בע"ה או בע"ה הוזק בו חייב הזיקו בע"ה פטור. אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע בו אבל ידע בו חייב דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות. ופרש"י דלא הוה ידע בו שלא ראוהו אבל אם ראוהו אף שלא כיון חייב. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"א מהל' חו"מ דידע בו היינו דהזיקו בכוונה. וכן כתב בפ"ו מהל' חו"מ דהמזיק ממון חבירו חייב בין שהיה שוגג או אנוס וכו' בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא בזדון אבל בשגגה ובאונס פטור. וכתב עוד וכן אם היו שניהם ברשות או שלא ברשות אם הזיק אחד מהם ממון חבירו שלא בכוונה פטור. וכתב הרב המגיד דדעת רבינו לפטור המזיק ברשותו אפי' הניזק הכניס שם כליו מדעתו אם לא שכיוון להזיק. ואף דכתב רבינו לעיל פי"ג מהל' נ"מ הל' ו' דהניח הכד במקום שיש לו רשות כגון במקום הקרנות של גתות ונתקל בה ושברה חייב אם לא שמילא כל הדרך כדים או אם היתה אפילה א"כ חזינן דהיכי דפשע מחייב רבינו אף שלא בכוונה נראה דעת המ"מ לחלק בין מקום שיש לו רשות דהוה כחצר השותפים ובין שנתן לו רשות בחצר שלו דבזה פטור עד שיתכוון להזיק. אך הדבר תמוה דמניין לו לרבינו זה החילוק. ועוד דבגמ' הכא אמרינן דאפי' לרבי בנתן לו רשות הוה כחצר השותפים. ועוד שניהם שלא ברשות מדוע בעי כוונה. והנראה בזה דהא דכתב רבינו וכן אם היו שניהם ברשות שלא בכוונה פטור אתא לאפוקי מכללא קמא דאדם מועד לעולם אבל לא דמשוה לה לרשות המזיק דהכא אם פשע מחוייב והאי שניהם ברשות היינו כל מקום שיש לו רשות בין במקום הקרנות של גתות בין בר"ה בין שנתן לו רשות. וכן כתב רבינו בפ"א מהל' חו"מ דהנכנס לחנותו של נגר בין ברשות ובין שלא ברשות ונתזה בקעת חייב בד' דברים. ופי' המ"מ דחנות שאני דשלא ברשות כברשות דמיא א"כ חזינן דהיכי דפשע מחוייב אף ברשות המזיק ונתן לו רשות. וכן אמרינן לעיל (דף ל"ב) היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דכל מי שפשע מחוייב אף שלא בכוונה דבעי לעיוני כפרש"י. ומשום דקשיא לרבינו על כל אלה דהא אדם מועד לעולם וא"כ אף באונס לתחייב וע"כ מתרץ דהא דאדם מועד אפי' באונס היינו ברשות הניזק אבל בכל אלה אם לא פשע פטור. וא"כ מה שכתב שם רבינו בהל' ה' הרי שמילא חצר חבירו בכדי יין ושמן אפי' הכניסם ברשות הואיל ולא קיבל בעל החצר לשמור ה"ז ניכנס ויוצא בכדרכו וכל שישתבר בכניסתו ויציאתו פטור ע"כ מיירי באופן המבואר לעיל פי"ג מהל' נ"מ דהיינו באפילה או שמילא כל הדרך. ועוד דהכא עדיפא כח של בעל הכדים מהתם דהתם אם הוזק זה באלה האופנים שלא הוה ליה לעיוני חייב בעל הכדים והכא דהכניס ברשות והוזק בעל החצר פטור כדמבואר לעיל פ"ג מהל' נ"מ. וא"כ הא דכתב הראב"ד ז"ל בזה אפשר כשלא נתן לו רשות למלאות פי' דהיה הרשות בסתם אבל אם נתן לו רשות למלאות חייב ודאי דבריו נכונים ורבינו מודה לו בזה והמ"מ והל"מ לא הבינו כן ושיטתם צריכין עיון ודו"ק:

דף מח:

הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות ונפל לבור והבאיש מימיו חייב. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' נ"מ הל' ה' המכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות וכו' ואם נגח הוא לשל בע"ה חייב וכו' נפל לבור והבאיש מימיו אם הבאיש מיד בשעת נפילה חייב וכו' ואם הכניס ברשות בעל השור פטור. והשיגו הראב"ד ז"ל מדוע פטור דהרי הוא לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד ועיין במ"מ ובל"מ. והנראה בזה בדעת רבינו דנפל באמת אונס הוא כדאמרינן לקמן בנפל לגנה ואפי' אם נפשך לומר דדוקא מן הצד אונס הוא אבל בדרך הלוכו פשיעה היא והוה כמו כותל צר דלעיל (דף כ"א) ועוד נבאר בזה לקמן. נראה דהכא אף בירד והזיק דרך הליכתו פטור. ולא דמי לחצר השותפים לשניהם לשוורים ולפירות דחד דחייב שם על רגל דהתם הוה ליה לשמרו וכן הכא בהזיק בשן אבל הכא בהיזיק ברגל פטור דהא להילוך שאל ושיעבד לו החצר:

ובזה ניחא קושית הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכיון דפסקו כרבי למה כתבו בחפר בחצר בורות שיחין ומערות דדוקא שלא ברשות חייב אבל ברשות פטור דהלא לרבי אמרינן דהזיק חייב הוזק פטור. וניחא בזה דכיון דכדרכו בדרך הלוכו הזיק אמרינן דלזה שאלו ודו"ק:

דף נ.

והחופר בורות ברשות היחיד הסמוכה לרה"ר כגון אלו החופרים לאושים פטור ור"י ב"ר יהודה מחייב וכו'. ודייק הגמ' טעמא דלאושים הא לאו לאושים חייב. ופרש"י טעמא דלאושים דברשות ואינו פושע אבל לאו לאושים חייב וא"כ לפ"ז בחפר בור ברשותו סמוכה לרה"ר חייב. ותמה הל"מ על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו הא דברה"י סמוכה לרה"ר חייב ולאושין פטור. והנראה בזה לדעת רבינו דה"פ הסוגיא טעמא דלאושין דהיינו דחפר מן צד רה"ר אבל שלא לאושין דהיינו במקצה מקום והפקיר רשותו ולא בורו לכ"ע חייב וא"כ מוכח דבור ברשותו חייב. אבל באמת הא דברשות אין מועיל לפטור אם הוה חייב מדינא כדאמרינן דכל המקלקלין ברה"ר אפי' ברשות אם הזיקו חייב לשלם. וכן לקמן בנפלה לגנה חשבינן לאונס הא דנפלה מן הצד וס"ל לרבינו דלא מחייב בבור אלא אם יש לו להשור דרך עליו אבל מן הצד פטור. וכן אפשר לפרש דעת רש"י ז"ל כן והא דקאמר דדרך לעשות כן היינו לחפור מן הצד. ובזה ניחא דברי רש"י ז"ל שפי' לקמן רה"י סמוכה לרה"ר במקצה מקום דהוה ליה הפקיר רשותו והאחרונים דחקו בפרש"י הזאת ודו"ק:

דף נ:

ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה ר"נ וכו' אלמא קסבר ר"נ יש חבטה בפחות מי'. פי' דריסוק איברים מחמת חבטה היא. איתיביה רבא לר"נ היו פחותים מי' טפחים ונפל לתוכה שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית ביה חבטה. ודחי לא משום דלית ביה הבלא וסבר ר"נ כרב וכו'. ומסיק אלא היינו טעמא דר"נ סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוה שיתא הא עשרה אישתכח דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט אלא מתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא. אמרי מתני' דאיגנדר לבור. והנה לפי המסקנא פי' המפרשים דר"נ סבר כשמואל והנה הרי"ף השמיט האי מסקנא אליביה דר"נ והביא רק תחילת הסוגיא דר"נ סבר כרב. ותמה בזה הרא"ש ז"ל. וכן פסק הרי"ף כרב ותמה בזה הרא"ש מדוע שבק לדר"נ ושמואל דהילכתא כוותייהו בדיני והנראה בזה לדעת הרי"ף ז"ל דמפרש דהא דקאמר הגמ' אלא היינו טעמא דר"נ דלא חזרה זה מתירץ דלעיל דר"נ סבר כרב דודאי בור דנזקין עומק הבור גופיה הוא י' טפחים כדמשמע כל הסוגיות א"כ ע"כ טעמא משום הבלא הוא אלא ר"נ סבר דלעניין ריסוק איברים דבא מחבטא משערינן אף בפחות מי' משום דמכריסא דתורא לארעא הוה ד' ומצרפינן זה לחבטא. ופריך אלא מתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא פי' דהא לענין חבטא אף בשתא נמי יש בו כדי להמית ולא הוה ליה לתנא למסתם דבפחות מי' אין בו כדי להמית והכי הוה ליה למימר מה בור שיש בו הבל להמית בי' ט'. וע"כ פריך מסיפא ולא מרישא כדלעיל דלאו אדינא פריך דדינא שפיר אתיא דבור דנזקין בעי י' ט' משום הבלא אלא אלישנא פריך כדבארתי ומשני דהא דקאמר התנא בהאי לישנא משום דמיירי אפי' במגנדר יש בבור כדי להמית בי' ט' אבל דינא דקאמר התנא דפחות מי' ט' פטור לא משמע לאוקמי דוקא במגנדר דכללא כייל. ובאמת לפי' המפרשים דחוק מאד לאוקמי כל הני סוגיות דבעי בור י' טפחים דמיירי דוקא במגנדר:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כשמואל וכתב בפי' בפי"ב מהל' נ"מ הל' י' דבעינן שיהא עומק הבור י' טפחים ולא משמע דבמגנדר מיירי דהוה ליה לפרש. ועוד דהוה ליה להביא דאף בבור שיתא מחוייב בלא מגנדר. אלא ע"כ כדפרשתי דר"נ סבר כרב דחיובא דבור משום הבלא וע"כ בעי י' ט' אבל לחבטא איכא מיתה בפחות מי' דמצרפינן אף ממאי דמכריסא לארעא הוה. אבל אנן דקי"ל כשמואל סבירי לן דאף בחבטה אין מיתה בפחות מי' ט' דודאי בור דנזקין לכ"ע לא הוה בפחות מי' בעומקא. וא"כ לשמואל אף לענין טריפות וריסוק איברים בעי דתפול מגבוה י' ולא מצרפינן האי דמכריסא לארעא ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מהל' שחיטה הל' ח' נפולה כיצד שנפלה הבהמה ממקום שגבוה י' ט' או יותר וסתם הדברים ולא זכר דמיירי במגנדר ולא הביא דמצרפינן האי דמכריסא לארעא הוה והכ"מ השיגו בזה ולמה שבארתי ניחא כיון דפסק כשמואל ולשמואל אין חבטה בפחות מי' ט' ודו"ק:

דף ג"א ע"ב בעי רב שיזבי הרחיבה מהו וכו'. אמר רב אשי נחזי אנן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטא מיית הרי קירב היזיקא. איכא דאמרי וכו' אי מההיא גיסא נפל הרי קירב היזיקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פי"ב מהל' נ"מ הל' י"ג חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו אי מחמת הבלא מת האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואי מחמת חבטא מת האחרון חייב שהרי הוא הקריב היזיק בור זה וכן אם נפל השור מאותו צד שהרחיב האחרון חייב שהרי הקריב היזיק בור זה אע"פ שמת מן ההבל ואם מן הצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזהו האחרון מיעט הבלו. והנה רבינו סבר דלא פליגי הני תרי לישני אהדדי. אך דברי רבינו צריכים טעם בהא דרישא דלא נפל מאותו צד שהרחיב דקאמר דאם בחבטא מיית הרי קירב היזיקא דבמאי קירב ההיזק במאי שהרחיב כיון דלא נפל מאותו צד שהרחיב. ועיין בסמ"ע סי' ת"י מה שכתב בזה ודבריו תמוהים ואין להם טעם לדינא. ועוד יש לדקדק דמדוע חייב בכולו דהא הבור של שותפים ומעשיו של זה נמי אהני. והנראה בזה דמפרש דאי בחבטא מיית היינו דרואים דהיתה ההכאה משום דהיה רחב ואילו היה קצר היה נתלה באוירו דהשור היה גדול וכרסתן ולא היה נחבט בבור קצר א"כ ע"י מעשיו דידיה מת וע"כ הוא חייב הכל אבל אי בהבלא מת ונפל מאותו צד שלא הרחיב חייב הראשון הכל והשני פטור דהא לא אהני מעשיו. וכן אם נפל מהאי גיסא דהרחיב האחרון חייב ולא דמי להניח אבן על פי הבור דשניהם חייבים דהכא שניהם שותפים בבור וחשבינן דכולו שלו משא"כ התם דבור של אחר גמר ההיזק ונכונים דברי רבינו לדינא ודו"ק:

דף נב.

כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב. ופריך וראשון עד אימת מפטר וכו' אמר ר"י בכדי שידעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה כסוהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וישכור פועלים ויכרות ארזים וכל שימות תוך זמן זה השני לבדו חייב וכל שימות אחר זמן כזה שניהם חייבים לשלם שהרי שניהם פשעו בו. ותמהו המפרשים מ"ש ראשון משני כיון דנתגלה באונס ומ"ש בראשון דכתב רבינו דלא הוה פשיעה עד אחר הזמן הזה. והנראה טעמא דהא מלתא דהכא הלא מיירי בכסוה הראשון לבדו והשני לא נשתתף עמו בכסוי ומתחילה פשע וע"כ רק להראשון דאנוס הוא נותנים לו זמן בכדי שיכסהו אבל השני הלא פשע בו בתחילה וע"כ מחויב בהיזיק הבור ואין נותנים לו זמן. וכן בבבא דרישא דעבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו כתב רבינו דהראשון לבדו חייב התם נמי מיירי דהראשון פשע דהיינו שגלוהו והיינו הלשון שעבר הראשון ולא כסהו דעליו היה מוטל הכיסוי ועבר עליו ולא עשה זה אף שהניח להשני משתמש פטור השני דהשני עבור תשמישו לא מחשיב כשואל ושומר להתחייב בנזקי הבור דמדידיה משתמש. והיינו לישנא דיש ברירה ולאו דוקא אלא כלומר דעבור השימוש לא מחשיב כשואל דשלי הוא נוטל שנשתעבד לו ואינו חייב עד שימסור לו דליו דאז הוה כקיבל עליו לכסתו ודו"ק:

תוכן העניינים

באר מים חיים (נוסינזון)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה