באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא קמא · דף סב.
א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן. א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אר"ה תלוה וזבין זביניה זבינא. ומשני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. ועיין בתוס' שכתבו דחמסן דיהיב דמי אף דשקל בע"כ אינו פסול אלא מדרבנן דלא תחמוד וחמסן דקרא היינו בדלא יהיב דמי. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' גזילה דהחומד דבר של חבירו שאפשר לו שיקנהו ממנו והפציר עליו ברעים עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים עובר בלא תחמוד. והיינו ע"כ בדאמר רוצה אני דהא לא אנסוהו אלא הפציר. ועיין בל"מ פ"י מהל' מכירה שהקשה דהא לדעת רבינו אף דעבר אלא תחמוד בכ"ז מקחו קיים דהא בדר"ה תלוהו וזבין דזביניה זבינא עבר בלא תחמוד לדעת רבינו ז"ל ואם כן מאי מקשה הכא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אר"ה תלוה וזבין דזביניה זבינא ומאי קושיא שאע"פ שהוא חמסן ועבר על לאו מקחו קיים כמו שהוא האמת בלא תחמוד. והנראה בזה דהנה הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' עדות פסק דחמסן פסול מדרבנן ודוקא בדאנס ולקח בע"כ שלא ברצון הבעלים. והנה הא דלא מפסיל משום לא תחמוד עיין בב"ש באה"ע סי' כ"ח משום כיון דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו כדאמרינן בבבא מציעא לא מפסיל כמו שכתב רבינו פי"ב מהל' עדות דבעבר עבירה שלא פשט איסורו צריכים להזהירו וכעובדא דהני קבוראי בסנהדרין (דף כ"ו). והנראה דהא דפסלוהו מדרבנן היכי דלקח בע"כ ובדלא אמר רוצה אני היינו משום שחייב ממון דהא צריך להשיב המקח. וע"כ פריך הכא כיון דאמר ר"ה תלוהו וזבין זביניה זבינא ואם כן למה פסלוהו כיון דלא מחויב ממון דאין צריך להשיב המקח ומשום דעבר אלאו דלא תחמוד לא מפסל כדבארתי. וע"ז תירץ דהא דר"ה היינו בנתרצו הבעלים והא דפסלו חמסן היינו בלא נתרצו הבעלים דאז צריך להשיב המקח:
ועוד כתב רבינו שם דאין לוקין אלאו דלא תחמוד מפני שאין בו מעשה ואינו עובר בלאו הזה עד שיקח החפץ שחמד ותמהו עליו כיון דבעי שילקח החפץ למה כתב שאין בו מעשה והנראה בזה דרבינו ס"ל דעבר בלאו הזה אף היכא דאחרים הרעים אשר הפציר לקחו עבורו כמו מעשה דנבות ואחאב. והלקיחה דבעינן הוא רק שיגמר מעשיו הרעים דבענין אחר לא מקרי חימוד כמו שהביא מהפסוק לא תחמוד כסף וזהב וגו' ולקחת לך. אבל עיקר החטא על מחשבתו הרעה ויכול להתקיים בלא מעשה כדבארתי ואף דעכשיו עשה מעשה כיון דיכול לעבור אף בלא מעשה א"כ עיקר החטא אין תלוי במעשה. כמו שאמר בעדים זוממין שישנם באין עיין בהרי"ף פ' ארבע מיתות אף דעכשיו דברו בפיהם והלכו ברגליהם עיקר החטא יכול להתקיים בלא מעשה וא"כ לא הקפידה התורה על המעשה. וה"נ העברת הלאו תבא רק על מחשבתו הרע אך בעינן שיפיק זממו הרע:
ובזה ניחא דבמוציא שם רע בעי ר' יהודה שיש כור עדים בכ"ז חשיב ליה לאו שאין בו מעשה. דאפשר דס"ל דאף אם שכר ע"י אחרים מחוייב:
והנה ראיתי להאחרונים שדמו מסייע דניקף ללאו שאין בו מעשה משום דמסייע אין בו ממש. איברא מעשה גדול חזינא הכא דמה לי אם מעביר התער על בשרו או בשרו על התער. וה"נ התם במסייע מעביר בשרו על התער. עיין במנחת חינוך מצוה רנ"א ודו"ק: