באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא קמא · דף כג.
אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטור רחמנא היכי משכחת לה דכיון דחציו הוא לא שייך לחלק בטמון וקאמר דניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו. ופריך אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו ומשני אלא למאן דאית ליה משום חציו אית לה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה. ופרש"י דקאי ה דנפל גדר דלענין גלוי חייב משום ממונו דהיה לו לגודרה דהתם שורו ולא טפח באפיו. וקאמר הגמ' וכי מאחר דמאן דאית ליה חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. ופרש"י היינו היכי דלא כלו חציו מחייב בד' דברים. ועיין בתו' שדחקו דהא הרבה נ"מ א"ב לענין טמון ולענין דיני נפשות וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל סתם בפי"ד מהל' נ"מ פטור דטמון ולא כתב דוקא בשנפל גדר שלא מחמת דליקה. והשיגו הרב המגיד שם בהל' ט"ו דהא פסק כר"י. וכן סתם רבינו בהל' ט"ו דעל אש תמיד מחויב בד' דברים וז"ל שם אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו וצערו ובבושתו כאילו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקו בחציו. ולפרש"י הוא תרתי דסתרי דהיכי שהוא ממונו לאו חציו הוא. והנראה בזה דרבינו מפרש דהא דקאמר אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון דהיה לו לגודרה ולא גדרה הוא חוזר מתי' הראשון דאוקמיה בנפל גדר אלא מסיק דמאן דאית ליה משום חציו מעורב ביה נמי משום ממונו ולאו חציו ממש הוא ובאיזה אופן הוא דליכא חציו ממש כגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה וכיון דיכול לעכב האש בעת הבערתו לאו חציו הוא ובדיני נפשות פטור דדמי לזרק חץ ותריס בידו או סם בידו דמבואר בסנהדרין ד' ע"ז דפטור וע"ש בתו' וה"נ כיון דיכול לגודרה לאו חציו הם ופטור בדיני נפשות בכ"ז מחוייב הכא באש דלא גרע משורו ולא טפח באפיו. והיינו דמחלקין בסוגי' דלקמן ד' ס"א בין הדליק בשלו ובין הדליק בשל חבירו דהדליק בשלו ע"כ מיירי דיכול לעכבו דאי אין יכול לעכבו היינו הדליק בשל חבירו וע"כ חילוק זה כבר נזכר בדברי רבינו דפטור דטמון הוא דוקא בהדליק בשלו אבל בשל חבירו חייב טמון. וקאמר הכא הגמ' דכיון דמ"ד משום חציו לאו חציו ממש הוא אלא הוה נמי משום ממונו וא"כ למאי קרי ליה חציו וקאמר דנ"מ לענין ד' דברים. וע"כ מחייב רבינו הד' דברים בכל אנפי אש. ובזה ניחא דלא הוה מצי הגמ' למימר דנ"מ לענין דיני נפשות או לענין טמון ובהמתו שעשה אש. דלאו בזה האש איירי קרא. והחיובים האלה רק בחציו ממש שלא היה יכול לגודרה. והקרא לא איירי אלא בהיה יכול לגודרה מדפטר טמון ופלוגתא דר"י ור"ל אאש דקרא קאי:
ובזה ניחא לי דברי רבינו שכתב בפי"ד הל' י' המדליק בתוך של חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני האדם לעשות בגדיש היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והשיגו הראב"ד ז"ל דהא לאו בטמון מיירי ולמה ליה למימר בתוך של חבירו. ולדברינו ניחא דמשום סיפא נקטיה דאין מחייב מיתה על העבד אלא א"כ הדליק בשל חבירו דהיינו שלא היה יכול לעכב האש. והא דסיים שכן דרך בני האדם לעשות כן נראה דכל שאין דרך להניח פטור אף בגלוי. דהא בשל חבירו לא מפטר משום טמון בכ"ז מחלק הגמ' בין דבר שדרכו להניח או לא ודו"ק: