באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא קמא · דף כב.
תנן הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למאן דאמר אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא. דכלב שעשה מזיק פטור ועיין בתוס'. ומשני אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי דעל חררה משלם נזק שלם ועל מקום גחלת משלם ח"נ ועל שאר הגדיש פטור. ור' יוחנן דאנחה אנוחי ועל חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פ"ב מהל' נ"מ הל' י"ז כלב שנטל חררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק הגדיש על החלה ועל מקום הגחלת משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נ"ש ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור בד"א בששמור בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל החררה מעל האש אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החלה ועל מקומה והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל וכן המ"מ כתב דאינו יודע לתרץ דברי רבינו והנראה בזה דהנה בהניח הכלב החררה על הגדיש פסק כר' יוחנן דעל מקומה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש דכחו הוא וצרורות הוה משלם חצי נזק. אבל בהיה מגרר ומגלגל החררה כבר בארתי בחידושי לעיל דכל דבר הנסתבך ונקשר מאליו לבהמתו והדבר המסתבך היזיק בדרך הלוכה פטור בעל הבהמה דלא הוה כשליף שעליה דממעטינן היכי דשורו עשה אש או בור או כל דבר המזיק. וע"כ הכא אם גרר וגלגל החלה לאו חציו הוא אלא הוה כדבר הנסבך ברגליה דפטור בעל הכלב אם הדבר ההוא היזק. והיינו פי' דאדייה אדויי דמוקי לר"ל דהיינו דגילגל החררה ואף ר"י מודה בזה דלאו חציו הוא. אבל אמקום הגחלים מחשיב כחו וצרורות כמו דרס על דף והיה כלים תחתיו דחשיב ליה בירושלמי כצרורות. וכן פי' ר"ח הובא בש"מ וז"ל דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דידוי הביאה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעלים ועל מקום הגחלת חייב ח"נ שמעשה עשה בידים אבל משונה ומשלם ח"נ ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת לא מחייב דאוקימנא ששמר גחלתו. ור"י מוקי לה באנחה אנוחי כגון שעקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מחייב דשמר גחלתו וכו' עכ"ל. הרי ממש כאשר בארתי. והא דכתב דאמקום גדיש ח"נ משום משונה היינו משום דאוקי לה לעיל הכי כסומכוס ומשום שינוי. וכתב רבינו במה דברים אמורים ששימר גחלתו אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב ונראה דקאי על שני הבבות אף ברישא היכא דאנחיה אנוחי. וכן משמע מדברי ר"ח ז"ל שהעתקתי לעיל כיון דלא שמר גחלתו הוה כמו קשר אותה להכלב ומחייב משום אשו ולא הוה כצרורות דעגלה אלא אשו הוא דהלך על ידי רוח מצויה דהכלב. ולא דמי לשור שדחף לבור דהתם השור בדחפתו נמי מזיק הוא. אבל הכא רק כח האש הזיק אלא שהלך ע"י הכלב והוה כמו שהלך ע"י הרוח והוה כמו הניח חנוני נרו מבחוץ דרק החנוני מחוייב אף דע"י הגמל הלך האש. אבל על מקום הגחלת מחוייב רק בעל הכלב דכחו לבד הזיק. וכן אמרינן לעיל ד' ו' גבי בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא פי' וחייב רק הזורק דהוה כמו על מקום גחלת דהכא. והנה אף דעת רבינו כרש"י ז"ל דכל היכי דאזיק בכחו מחוייב רק בעל הכח. אלא דלרש"י ז"ל באנחה אנוחי מחשיב חציו דבעל הכלב אף אם לא שמר זה גחלתו. ולדברי רבינו אם לא שמר זה גחלתו מחשיב כח דאשו דהזיק ע"י רוח מצויה כמו שבארתי וכדמשמע מדברי ר"ח ז"ל. והנה לרבינו ורש"י וראב"ד ז"ל הא דפריך לקמן על הניח חנוני נרו מבחוץ ואי במסכסכת אמאי חייב יהי' הפי' דלפטור החנוני לגמרי ובעל הגמל יתחייב הכל דלא כהתוספות:
ויש לדקדק על הירושלמי דמחשיב בדרס על דף וכלים תחתיו כצרורות דלקמן דף מ"ד פריך הגמ' בהפיל הכותל דצרורות הוה ומשני דקאזיל מיניה מיניה וא"כ דרס על דף והיו כלים תחתיו הא הוה כמו מיניה דהתם. והנראה דהירושלמי מיירי בדף ארוך וכלים בצד אחד ודרס מצד אחר עד שהוגבה הדף ואחרי דסלק רגלו הזיק או מיירי בדחף הדף ובעת השבירה לא נגע והיינו אזיק בגרירא שהביא רבינו על מקום הגחלת כדבארתי ודו"ק:
שם ת"ש גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דבעל גמל הוה אלא למ"ד אשו משום ממונא האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוה. אמר לך ר"ל הכא במאי עסקינן במסכסכת כל הבירה כולה. אי הכי אימא סיפא אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב ומשני כשעמדה. ופריך עמדה וסכסכה כ"ש דחנוני פטור ובעל גמל חייב. אמר ר"ה בר מנוח משמיה דרב איקא הכא במאי עסקינן כגון שעמדה להטיל מימיה רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה סיפא חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי. וז"ל הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' נ"מ הל' י"ג גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב מפני שהרבה במשאו בין שעמדה הבהמה ובין שלא עמדה. וכתב המ"מ ויש מי שפירש שמה שאמרו בעל גמל חייב פי' על מקום שלהבת הראשון נזק שלם ועל שאר הבירה חצי נזק דהוה צרורות. דומה לכלב שנטל חררה שנתבאר דינו לעיל. ובמסכסכת פי' שהדליק כל הבירה בבת אחת אז תהי' כולה כמקום שלהבת הראשון וחייב נזק שלם ורבינו ז"ל הביא המשנה כפשוטה ותמיהני דאין דרך רבינו להביא משנה כפשטה במקום שיש חלוקי דינים ובמקום שמשלם ח"נ לכתוב סתם חייב. ועוד למאי הוסיף בזה דברים בין שעמדה ובין שלא עמדה. וכן קשה בסיפא דסתם דאם הניח חנוני נרו מבחוץ הטני חייב דהוה ליה לכתוב דעל מקום הדלקה חייב בעל הגמל כמו לעיל בכלב באנחה אנוחי. והנראה דלא דמי לכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דהתם בעל הכלב לא חייב על הדלקת הגדיש אלא משום שמכח שורו נעשה אש וע"כ שאר הגדיש הוה רק כצרורות אבל הכא דהוסיף במשא ונכנסה פשתנו לתוך החנות הוה כמו הביא עצים לאשו של חבירו ובהדלקת פשתנו הוה כמו אשו דהא העצים שלו נדלקו ע"י פשיעתו אף דהגמל הדליק הלא לר' יוחנן מחשיב הדלקת גמל לחציו וע"כ אשו הוא דעשה על שליף דבהמתו. משא"כ לעיל בכלב שנטל חררה דהכלב קשר בעצמו וחיובי רק דחשיב כחו דהכלב וע"כ הוה רק צרורות ואשו לא מקרי דהכלב שעשה דבר המזיק פטור כדבארתי לעיל. אבל לר"ל דאשו משום ממונו פריך דהא הגמל הדליק והתורה פטרה בשעשה שורו דבר מזיק ואף דהעצים שלו סוף סוף הגמל הדליק ולא הוה אשו. ומשני דמיירי במסכסכת פי' דהתקרבה עצמה אל הבירה והדליקה דהוה כמו מקום גחלת דאנחה אנוחי דלעיל דחייב משום רגל ולא הוה כרגל ברה"ר דכיון דהתקרבה עצמה וסיכסכה הוה כמו רגל ברה"י. אי הכי אם הניח חנוני נרו מבחוץ אמאי חייב בשלמא לר' יוחנן דלא מיירי במסכסכת הוה החנוני כהניח האש במקום שעצים מצויים לה ואף הפשתן הוה אשו שלו והגמל דהלך בדרך הלוכו ברה"ר אף על מקום הגחלת פטור דהוה רגל ברה"ר. אבל לר"ל דהתקרבה עצמה אל הכותל א"כ המקום גחלת הוה כמו הזיקה ברגל ברה"י והוה כמקום גחלת דכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דחייב אף אם לא שמר זה גחלתו. ומשני דמיירי בעמדה ועמדה באונס להטיל מימיה ולא במסכסכת אלא ע"י עמידתה נדלק. וע"כ ברישא דבעל הגמל פשע דהרבה במשא מחייב בעמדה דכיון דעמדה הוה כמו אנחה אנוחי ברה"י דהכלב דלעיל אף דדרכה בעמידה כזה לא הוה כרגל ברה"ר דמצרפינן הפשיעה דהרבה במשא והוה כעמדה שלא ברשות והוה כרגל ברה"י ומחייבינן אמקום גחלת. אבל בסיפא דלא פשע פטור על העמידה כיון דהיה כדרכה והוה כרגל ברה"ר. אבל לר"י א"ש הרישא אף דלא עמדה מחויב בעל הגמל שפיר משום אשו כדבארתי. וזה שדיקדק רבינו לכתוב דמחייב בין עמדה ובין לא עמדה, ובזה ניחא הסוגיא דאיצטרך לאסוקי לר"ל דרישא בעל גמל חייב דלא בעי לאפושי בטעינה. והקשו התו' דהא מעיקרא הוה נמי טעמא דרישא וסיפא בהכי. ולמה שבארתי ניחא דבא להוסיף דאף דעמדה באונס מצרפינן הפשיעה דאפושי בטעינה וחשבינן ליה פושע נמי על העמידה והוה כמו שהזיקה בכחה ברה"י ודו"ק: