באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא מציעא · דף קב.
הזבל של בע"ה ומסיק לא צריכה אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה ופרש"י שמיירי בלא השכיר החצר. מסייע לר"י בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. מיתיבי הזבל היוצא מן התנור וכיריים וקולט מן האויר שלו ושברפת ושבחצר הרי הוא של בע"ה ואם איתא להא דר"י בר"ח קולט מאויר אמאי הרי הוא שלו אויר חצירו הוא. אמר אביי במדביק כלי בשולי הפרה. רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ופריך שברפת ושבחצר הרי אלו של בע"ה תרתי. אמר אביי ה"ק שברפת שבחצר הרי אלו של בע"ה. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר הרפת שבה. ופרש"י תרתי למה ליה לאשמועינן דמה לי רפת ומה לי חצר דס"ד דמיירי בחצר שלא השכיר. ומשני אביי דמיירי בחצר המושכרת ואשמועינן דרפת שבה לא השכיר. ועיין בתו'. ויש לדקדק בזה הסוגי' דרבא אמר בחצר דאין מושכר להשוכר ומפסיק כלי דהשוכר דקני ליה כליו להשוכר והא קי"ל דאין כלי קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו ונשאר בתיקו בבבא בתרא (דף פ"ד) אם הכלי מתבטל אצל הרשות. ונראה דמיירי דיש לו רשות להשוכר להשתמש בחצר כדרך בית הפתוח לחצר וחצר דמשכיר דקאמר היינו דלא יחד להשוכר כל החצר וכן משמע מדברי התו' דהכא ודלעיל (דף י"א):
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' שכירות הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. והקשה הל"מ א"כ היכי מוכח דהמשכיר חצר לא השכיר רפת שבה ע"ש. והנראה לדעת רבינו דהא דמהני קליטת כלי של השוכר דוקא בחצר המושכר לו דיש לו רשות להניח כליו כדבארתי והיינו דקאמר שברפת ושבחצר הרי הוא של בע"ה ולא מהני קליטת כלי. ופריך תרתי דהא ברישא קאמר דמהני קליטת כלי בחצר. ומשני אביי דחדא קתני ורק על הרפת שבחצר קאמר דלא מהני קליטת כלי משום דלא השכירו להשוכר וניחא דקאמר ש"מ דהמשכיר החצר לא השכיר רפת שבה. ולדברי רבינו ניחא דאמר לקמן (דף ק"ט) דכל מה שגדל ולית ליה פסידא להחוכר דהרי הוא של מחכיר ושמע מינה דהחצר זוכה להמשכיר ולא להשוכר. והא דאמרינן בהזורק אשה מה שקנתה אשה קנה בעלה נראה דבעל שאני דהוה לוקח וידו עדיפה מידה:
ועוד השיגו המפרשים את רבינו מהא דאמרינן לעיל (דף י"א) ומקומו מושכר לו ושוכר את מקומו. ותי' הש"ך דדעת אחרת מקנה אותו שאני והקשה עליו הקצה"ח דהא אין חצר הנותן זוכה להמקבל כדמבואר בסי' ר' סעי' ב' ובנה"מ תי' דכיון דהשכיר לו החצר לזכות הוה כפועל ששכרו לזכות במציאה ותמהיני על דבריו דאטו פועל יכול לזכות משלו לבע"ה ע"י עצמו. וכן ביארתי לעיל בחי' פ' הזורק לדעת הרמב"ם דלא קני חצר לשוכר מיד המשכיר. והנראה בזה דמטעם אגב קרקע קני התם כמו שמסיק לעיל (דף י"א). וע"כ רתח עולא על ר' אבא שם דס"ד דמטעם חצר הוא. וקאמר ליה דדמי ההוא מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא דמטעם חצר לא יכול השוכר לקנות מיד המשכיר. ובזה ניחא דדחו רבינו והרי"ף והשמיטו תי' ר"פ שם דמוקי דעל כן מהני שם חצר שאין משתמרת דדעת אחרת מקנה אותה שאני. והיינו טעמא משום דאיהו מוקי להברייתא דקנו מטעם חצר ואנן קי"ל דחצר המושכר לא קני להשוכר כדמוכח מסוגיין. וכן סוגי' דהש"ס בקדושין (דף כ"ו) מוקי לה מטעם אגב קרקע וכן כתב רבינו במשוך פרה לקנות הכלים שעליה דלא קנה אף בכפיתה אף דהשאיל לו הפרה כמו שהקשו התו' לעיל (דף ט') אלא דבחצר המושכר לא קני מהמשכיר:
ובזה ניחא דברי רבינו פ"ג מהל' מכירה הל' ט' דכתב דבהיו צבורין לתוכה לא בעי בקנין אגב שיאמר אגב וקני. ותמהו עליו מניין לו זה ובמה שבארתי ניחא דלפי' מקומו מושכר לו הוא מטעם אגב ולמה דוקא אמר מקומו אלא דהוה במקום אגב וקני:
אבל אם היה ברשות המופקדים אצלו קנה שפיר בשכירת מקום מטעם חצר כיון דזה הקנה לו חצירו ונתן לו כח שלו מטעם דהנה"מ הנ"ל ועיין בחיד' בהזורק ודו"ק: