באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא מציעא
דף ב.
שנים אוחזים בטלית וכו'. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכו' ויחלקו. והקשו בתוס' דמ"ש מההיא דארבא דאמרינן כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (דף ל"ד). ותירצו דאוחזים שאני דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה. וכן לקמן במנה שלישי דמדמי בגמ' לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו לכך משני דהתם ודאי דחד מיניה ואין החלוקה יכולה להיות אמת אבל טלית דאיכא למימר דתרווייהו הוא יחלוקו וכו' וכן כתב הרא"ש ז"ל וביאר כיון דהנפקד מוחזק מכח שניהם ויד הנפקד כידם וע"כ הוה כאילו שניהם מוחזקים בו. ובדבריו ניחא שבבבא בתרא אמרינן דאי תפסינן לא מפקינן ויהא מונח וכן באחד דמצא שטר של אחרים אף דהחלוקה יכולה להיות אמת כמו שכתבו התוס'. וכן בלקח מאחד מחמשה ואינו יודע מאיזה מכם אף דחלוקה יכולה להיות אמת דהיו במעמד אחר ואימור שותפי נינהו. ופסקינן בכולהו דיהא מונח משום דהתם לא תפיס מכח שניהם ואין ידו כידם:
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מהל' מכירה נאמן בעל המקח לאמר לזה מכרתי וכו' ואם נטל הדמים משנים מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי בעל כרחו בין שהיה המקח בידו ובין ששניהם תופסים בו וכו' כל אחד מהם נשבע בתקנת חכמים וכו' ונוטל חצי המקח וחצי הדמים וקשה מדוע חולקים בהיה המקח בידו דהא לא תפיס מכח שניהם. ועוד קשה דהא אין החלוקה יכולה להיות אמת. בשלמא בשניהם תופסים בו אמרינן כיון דהוציא החפץ מתחת ידו לא קפיד והקנה אח"כ לשניהם לכל מי שיזכה מהם. אבל הכא דעדיין לא משכו ואנו דנין רק על קנין המעות ממי קיבל מדעתו א"כ רק של האחד הוא ומ"ש מלקח מאחד מחמשה. והנראה בזה דטעם החלוקה לדעת רבינו בזה הוא משום דלכל אחד איכא דררא דממונא וחולקים בזה הן בשניהם מוחזקים והן דאין כל אחד מוחזק. כדאמרינן בבבא בתרא דפריך על הא דאמרינן בההיא דארבא כל דאלים גבר מהמחליף פרה בחמור דיחלוקו ופי' שם התוס' דע"כ לא פליגי רבנן עליה דסומכוס אלא דאזלינן בתר המוחזק אבל היכי דתרווייהו אין מוחזקים מודו דחולקים. ומשני דבהמחליף פרה בחמור איכא דררא דממונא למר ולמר דהא הפרה היה מקודם של זה ועתה של זה ולשניהם יש גרירא בזה הממון אבל בההיא דארבא ליכא דררא דממונא. וע"כ הכא נמי כיון דנקט זוזי מתרווייהו מחשיב כדררא דממונא לשניהם וע"כ חולקים אף במונח ביד אחר ואין שניהם מוחזקים. וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בכל האיבעיות דפרק המפקיד (דף ל"ד) באמר הריני משלם וחזר ואמר אינו משלם או ששלמו הבנים או ששלמו בנים לבנים וכו' דיחלקו וסיים בזה הרמב"ם ז"ל בטעמא דכל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהם לפיכך חולקים הכפל וכו' אף דאין החלוקה יכולה להיות אמת וזה לא תפיס מכח תרווייהו דהא בעצמו תפיס בע"כ כמו בגזל מאחד מחמשה אלא כיון דאיכא דררא דממונא למר ולמר חולקים אף דמונח ביד אחר וכן בשנים אוחזים בטלית כיון דתרווייהו אוחזים מחשיב כדררא דממונא. וכן מה שכתב רבינו פ"ט מהל' טוען דשנים שהיו יושבים בצד ערימה של חיטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם וכל אחד אומר כולו שלי יחלוקו מחשיב נמי כדררא דממונא לתרווייהו כיון דמונח ברשות שניהם. ובזה ניחא דפריך ממנה שלישי כיון דמונח ביד אחר ותרווייהו אין מוחזקים בו דהוה לן למימר דיחלוקו. ומשני דהתם ודאי הוה מנה דחד מינייהו פי' וליכא דררא דממונא להאי ולהאי וע"כ יהא מונח אבל הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא פי' דמיתחזי לן דתרווייהו הוא כיון דשניהם אוחזים ואיכא דררא דממונא להאי ולהאי וע"כ חולקין. והא דקאמר בסוגיין אפי' תימא מתני' כסומכוס כי אמר סומכוס היכי דאיכא דררא דממונא אבל היכי דליכא דררא דממונא לא. ה"פ דסומכוס איכא דררא דממונא לכל אחד דכולו שלו וע"כ אין יכולים לשבע אבל הכא דליכא דררא דממונא דלכל אחד היא אלא אדרבה דהדררא דממונא דהוא של שניהם יכולים שפיר לשבע. וע"ז שפיר פריך דלאו קל וחומר הוא דאדרבה דהתם דהדררא דממונא דכולו דמר וכולו דמר הוה לן לאצרוכי שבועה כדי שיפרוש אבל הכא דמתחזי לן דתרווייהו למה לן לאשבעינהו והתוס' דחקו בזה:
ובזה ניחא דבשני שטרות היוצאים ביום אחד דפסקינן שודא משום דליכא למיקם עלה דמלתא כתב הרי"ף בזה פרק הכותב דבשטרי מכר מיירי דליכא דררא דממונא אבל בשני שטרי מלוה דאיכא דררא דממונא חולקין:
וכן בגיטין בהולך מנה לפלוני (דף י"ד) דפסקינן שם שודא התם נמי ליכא למיקם עלה דמלתא וליכא דררא דממונא לחלוק:
כלל הדינים העולה משמעתין אליבא דרבינו הרמב"ם ז"ל דהיכי דאיכא דררא דממונא למר ולמר יחלוקו הן בתרווייה מוחזקים או אין מוחזקים או מונחים ביד אחר. והיכי דליכא דררא דממונא כל דאלים גבר ובמונח ביד שליש יהא מונח כדפסקינן שם בב"ב אי תפסינן לא מפקינן ואפי' למ"ד שם מפקינן היינו משום דתפסו שלא ברשות. והיכא דליכא למיקם עלה דמלתא שודא דדייני אפי' במונחים ביד אחר כההיא דגיטין ועיין בהידושי לב"ק (דף צ"ו) ולקמן (לדף כ"ו:). ונראה דאף דעת רש"י ז"ל כדבארתי לדעת הרמב"ם ז"ל שפירש בהא דפריך ולחזי זוזי ממאן נקיט דנאמין להמוכר אף דאין מקחו בידו כיון דקיבל מחד מדכר דכיר. אף דהוא רק ע"א נראה דס"ל דלא חשיבי מוחזקים כיון דתפיסי בכרכשתא ומחולקין בו הוה כמונח ע"ג קרקע ואזלינן בתר חזקת מריה קמא וחשיב כעומד ברשות המוכר וע"כ נאמן המוכר בזה וא"כ ע"כ ס"ל דטעם החלוקה משום דררא דממונא כדבארתי אלא דבעי נמי שלא יהיה ודאי רמאי כפי פי' בגמ' ודו"ק:
שם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע. והקשו המפרשים דהא אין החלוקה יכולה להיות אמת דאם הגביהו תרווייהו איך קנה זה ג' חלקים וזה רביע. והנראה בזה דאם הגביהו שניהם בבת אחת והאחד הגביה ע"מ לקנות כולה והשני הגביה ע"מ לקנות חציה דחציה האחת ניקנית לשניהם כיון דשניהם חפצו לקנות אותה והוגבה מכח שניהם אבל חציה האחרת זכה רק האחד דהא תרוייהו אדעתא דידיה הגביהו וכן במקח וממכר כיון דאמרינן לשניהם נתרצה היינו לכל מי שיזכה א"כ אם כוונו לקנות באופן הזה הדין בזה כמו במציאה. ובזה לכאורה נוכל לתרץ קושית התוס' דהקשו דליהמן האי דקאמר חציה שלי במיגו דאי בעי אמר כולה שלי דאף אם האמת כמו שאמר זכה רק ברביע אלא דלא יתכן זה לתרץ היכא שטוען שזכה ע"י שתפס חציו בידו או באומר אני ארגתיה והוצרכו לומר דמיגו להוציא לא אמרינן ודו"ק:
דף ט.
ת"ש אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה ש"מ רכוב קני ודחי דמיירי במנהיג ברגליו. ופריך אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה וכו'. ומסיק דזה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה כיון דהוגבה מכח חמור וכח זה וכח החמור אין מועיל לזכות לזה. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה פי"ז מהל' גזילה ואבידה הל' ז' היה אחד רכוב ואחד אחוז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמה וזה קנה מה שאחוז בידו ושאר המוסירה לא קנה אחד מהם. ולכאורה דברי רבינו תמוהים דפסק דשאר המוסירה לא קנה לא זה ולא זה דהלא זה מסיק למאי דמוקים במנהיג ברגליו אבל למ"ד דרכוב קני אתי הברייתא כפשוטא דאוחז מוסירה קנה כל המוסירה. והנראה דהא דפסק רבינו דרכוב לחודא קני משום דאזיל לטעמיה דפסק בהל' כלאים דהיושב בקרון סופג הארבעים דלא כשמואל והמקשה דהכא אזיל אליבא דשמואל דפטר היושב בקרון וס"ל דרכוב סתמא לא אזיל כלל מחמתיה בכ"ז ס"ד למימר דרכוב קני משום דתפיס בה לבד וע"כ א"ש ליה הבריי' אם רכוב לחודא קני דזה קנה החמור וזה קנה המוסירה דכולה מוסירה מחמתו הוגבה והחמור לא סייע כלל דלא זז ממקומו אבל רבינו דפסק דרכוב קני משום מתני' דכלאים דס"ל דסתמא אזיל מחמתיה וא"כ הוה כמנהיג ברגליו דאוקמינא דהשאר לא קנה לא זה ולא זה:
ובזה ניחא הא דכתב שם בהל' ו' בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג אבל קנה המוסירה ומשמע דקנה כל המוסירה והיינו דשם מיירי דהבהמה עומדת וא"כ המוסירה נגבה כולה רק מכח האוחז והחמור לא סייע כלל בהאי הגבהה. ועיין בזה בח"מ סי' רע"א בסמ"ע וש"ך וט"ז שדחקו בזה. והא דפסק דקנה הרוכב מה שעל לחיי הבהמה אף דפסק דלא קנה הכלים במשוך בהמה לקנות כלים שעליה נראה דשאני בית פגיה דהוה כמו תכשיטי הבהמה ודו"ק:
דף יב:
מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר שב"ד נפרעים מהם. וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מהל' גזילה ואבידה הל' י"ד כל שטרות הנמצאות שדינם שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובים בהם ואין מוציאים מתחת יד בעליהם והרי הם בחזקתם ואין חוששין להם. והשיגו עליו דהא לקמן (דף י"ט) בשטר שחרור אמרינן דכי אתא למטרף אמרינן ליה אייתא ראיה אימת מטו שיחרור לידך וכ"ש הכא שאין הלוה מודה ותפיס בעדים. והנראה בזה דשאני שטרי ממון שגופן ממון דהא מזדבני בשוקא ככל ממון והוה כמו כל אבידה ומציאה דנראה אם תפס אחד מהמוציא ואמר שלי הוא דאין מוציאים מידו משום דהמציאה היכא דשנים מדיינים עלה כיון דליכא דררא דממונא מדינא הוה אמרינן בה כל דאלים גבר. אלא משום דבא ליד אחר אמרינן דיהא מונח כדבארתי לעיל בחידושי (לדף ב') וכדפסקינן בבבא בתרא (דף ל"ד) ואי תפסינן לא מפקינן. וע"כ היכי דתפס אחד מהמחזיק להנחה הדרינן לעיקר דינו דכל דאלים גבר. וה"נ שטרי ממון הוה כדבר שעיקרו ממון. ותדע דהא אם מצאו הבעלים עצמן גבינן ביה כמו שכתבו התוס' לקמן (דף י"ג) והביאו ראיה מדאמר לעיל ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין לא יוציאו עולמית דמשמע אבל אם המלוה מצאו גובה ביה ולא פסלינן ליה משום דאיתרע בנפילה. וכן מהדרינן לצורבא מדרבנן בטביעת עינא אף דלא מקיימינן שטר על פיו. ולא דמי לשטר שיחרור דאינו ממון דאינו במכירה וראיה בעלמא הוא על ממון אחר. וכן בחששא שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דאמרינן נמי לקמן שם דאייתי ראיה אימת מטו שטרא לידך התם נמי אין הטענה בעקירת השטר אלא על הזמן והוה כטענה אחרת:
ובזה נראה לתרץ דהנה בש"ע ח"מ סי' ס"ה סעיף א' סתם דשליש שיש בידו שטר ואין יודע מה טיבו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישית ומקצתו פרוע דאם החזירו השליש להמלוה מוציאים מידו. ובסעיף ט"ז במציאה שהחזיר המוצא הביא פלוגתא בזה והיינו דעת הרמב"ם שהעתקנו לעיל. ועיין בזה בסמ"ע ובנה"מ שדחקו בזה בחילוקים. והש"ך כתב דבסעיף א' מיירי שאין המלוה טוען ברי. ולא משמע כן מסתימת הש"ע. ובמה שבארתי ניחא דשאני שליש דחזקתו מחשיב כחזקת הלוה אם הלוה הפקידו בידו והוה כמו תפס מהלוה עצמו בפני עדים. משא"כ במציאה דיאמר להמוצא את לאו קמודית דהאי חפץ לאו דידך הוא זיל לאו בע"ד דידי את ודינו הוה רק בינו ובין האחר שטוען שלו הוא וע"כ כל דאלים גבר ומהני לו התפיסה:
ונראה דבשנים אוחזים בשטר שחרור והאדון אומר שעדנה לא שחררו ונפל ממנו ומצא אותו העבד והעבד אומר דשחררו ושלו הוא דלא אמרינן בזה יחלוקו כמו בשטרי חוב דשטר שחרור איני שוה מידי וע"כ הוה ככל ספק ראיה דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. וע"כ נראה דמוקמינן בחזקת מרא קמא ועל העבד להביא ראיה אף דהעבד תפיס בגופו. וזה ראיה נמי למה שבארתי ודו"ק:
שם אין בהם אחריות נכסים יחזיר. והקשה התומים בסי' מ"ג ס"ק ג' והובא בנה"מ סי' מ"ג ס"ק ד' מדוע יחזור ניחוש לקנוניא על ב"ח מאוחר וכו'. ותמיהני עליהם ממ"נ אם הב"ח מאוחר באחריות הלא יהיה לו דין קדימה אפי' למאן דסבר בסי' ק"ד דמלוה ע"פ קודם לגבות מבני חרי מב"ח מאוחר באחריות היינו מלוה ע"פ עדים סתמא משום דשיעבודא דאורייתא אבל היכי דכתב בפירוש שלא באחריות או לר"מ סתם שטר שאין בו אחריות דאמרינן דמחל לו האחריות ודאי דב"ח מאוחר באחריות קודם ואם הב"ח מאוחר יהיה נמי בפי' שלא באחריות ליכא כאן פסידא דשניהם שוים כמו בלוה ולוה וקנה או כמו במטלטלין כיון דלא נשתעבדו הנכסים וע"כ יחזור דאף אם עתה יתן השטר ג"כ יחלוקו ודו"ק:
דף יד:
המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח. ופירש רש"י אם השביח הלוקח בזבל או בגדר. גובה לוקח מהמוכר השבח וא"ת הנגזל יתן השבח כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן. דברי רבינו צריכים ביאור לדינא דמה לו להלוקח אם הכסיפה הגזלן כיון דמדינא אית ליה מהנגזל כיורד שלא ברשות. וא"ת דהוה כמו פורע חובו מניין לנו לאמר דנתכוון לפרוע חובו ועיין בהר"ן נדרים (דף ל"ג). ועוד דהא לא ידע דהיא גזולה דנימא דנתכוון לפרוע חובו ומבריח ארי שלא מדעתו הוא. ועוד דשמואל דאמר דאין לו שבח משום דהוה כריבית איזה אגר נטר וריבית יש לו דהא מעותיו דהוציא נוטל. והנראה בזה דרש"י ז"ל לא כתב זה אלא אליבא דרב דאית ליה אחריות טעות סופר הוא אף במכר וע"כ אמרינן בזה דאדעתא דמוכר השביח כדאמרינן לקמן דב"ח גובה השבח עם הוצאה דלוקח משום כיון דכתב המלוה ללוקח אחריות אדעת זה סמך להשביח וה"נ כיון דטורף השבח מהמוכר אדעתא דידיה השביח והוה כמו המוכר השביח. ואע"ג דב"ח לא גבי אלא חצי השבח התם לב"ח אין לו אלא מטעם שיעבוד וזה הוה כמו לוה ולוה ואח"כ קנה דלתרווייהו משתעבד אבל הכא זכתה לו שדהו להנגזל כולה שבחה כיון דאמרינן דהוה כמו המוכר השביח. וזה דוקא לרב אבל לשמואל דאית ליה דאחריות לאו טעות סופר הוא במכר ודאי דאית ליה ההוצאה מהנגזל כדבארתי. והא דכתב רש"י ז"ל לקמן בד"ה בגוזל ונגזל וכגון שגזלה עם פירותיה ומכרה והתם אליבא דשמואל מיירי ה"פ דמיירי דגזלה עם פירותיה ומכרה כך ללוקח אלא שנתוספו הפירות ברשות הלוקח דלא הוציא הלוקח כלום על הפירות וע"כ גובה אותם הנגזל ודו"ק:
דף טו:
הכא במאי עסקינן כגון שעשאו אפותיקי דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. הרי"ף והרא"ש ז"ל והרבה מן הראשונים כתבו בזה דאף דלא מסיק אלא שיעור ארעא שקיל שבחה היותר על ההוצאה חנם אף מן היתומים וממקבל מתנה ואינו נותן להם רק שבח כשיעור הוצאה והקשה הש"ך ע"ז בסי' קט"ו ס"ק כ"ו דהלא השבח שהשביח האב או המוכר לא יגבה בחנם יתר מחובו כדכתבו המפרשים וא"כ ע"כ דלא חשוב כמכורה לו למפרע משעה שעשה אפותיקי וא"כ מ"ט גובה מהלוקח והיתומים בחנם ומאיזה זמן חשוב כמכורה לב"ח דנימא דהוה לוקח כיורד שלא ברשות. ועוד דהא בעי שומא בגביה ומאן שם לו ועוד דהא המלוה לא יכול לא להקדישה ולא למוכרה וא"כ למה נחשוב ללוקח כיורד שלא ברשות. ועוד דאם הוה כשל המלוה אף פרי יגבה ומאי פריך אי בב"ח אימא רישא לשני דמיירי באפותיקי. וכן לעיל על הא דאימליך וכתוב פירי פריך אי בב"ח מי אית ליה פירי לוקמא משום דחיישינן דעשאו אפותיקי. והנראה לתרץ סברת הראשונים דבאמת לא זכה בהקרקע אפי' באפותיקי עד שעת הגביה והשומא. והא דיגבה בחנם מהלוקח או המקבל מתנה או היתומים דאמר להו אתם זרים בשדה זו ומעולם לא זכיתם בה כיון דלא תוכלו לסלקני בזוזי ומקח בטלה הואי וא"כ לא זכיתם בהשבח והרווח שנעשה בהאי ארעא. ואף המוכר לא זכה בהשבח דכיון דמכר השדה נסתלק ממנה כדאמרינן בעובד כוכבים שמכר שדה וקיבל המעות עד שלא כתב השטר דעובד כוכבים סלוקי סליק נפשיה מהכא ולא אמרינן דרק אדעתיה דלוקח נסתלק אלא לגמרי נסתלק ומעת שמכרה כיון דמכר חל הוה כהפקר ונסתלק מכל הזכותים שעתיד לבא בשדה זו. וכן היתומים כיון דלא יוכלו לסלוקי בזוזי מחשיבי כזרים ולא זכו בהאי ארעא וא"כ ממילא זכה זה בהשדה ובהשבח ובכל אשר בה מדין הפקר ובזה ניחא הא דקאמר לעיל דלמ"ד דכל ב"ח לא יכול לסלוקי בזוזי דיגבה השבח היתר על הוצאה בחנם אבל הפירות דכבר זכה בהו הלוקח וודאי דשלו הוא ולא יכול הבעל חוב לתבוע כלל דהא רק משעת הגביה זכה בהאי ארעא הב"ח. וכתב הרמב"ם ז"ל והש"ע דכל הפירות שאכל הלוקח אינם נטרפים אבל הפירות המחוברים לקרקע אף על פי שאינם צריכים לקרקע כענבים שהגיעו לבצור הרי ב"ח גובה מהם כמו שגובה השבח. והשיג בזה הש"ך דהא סבירא ליה להרמב"ם ז"ל דבכל מילי ענבים שהגיעו לבצור חשיבי כמטלטלין וכתלושים דמי לבד משומרים כדמבואר לעיל סי' צ"ה. ולפי המבואר לעיל ניחא כיון דאדעתא דמוכר השביח וזיכה כל השבח למוכר וע"כ הוה הלוקח כשומר בהאי שדה וכ"ז דלא זכה בהני פירות והפירות עודם מחוברים הוו למוכר וע"כ גובה המלוה אותם. והא דאמר בכתובות דב"ח לא גביא מתמרי דחזיא לבודיה התם ביתמי מיירי דשלהם היא ואין להשדה בעלים אחרים וע"כ אמרינן בהם דכל העומד לתלוש כתלוש דמי כדמבואר בסי' צ"ה. וצדקו בזה דברי הסמ"ע שכתב דאין גובה מפירות התלושין משום שזכה בהו הלוקח ומחשיבי כמטלטלין שלו אבל אם לא היה זוכה היה גובה מהם הב"ח משום דהמוכר זכה בהו. והש"ך השיג את הסמ"ע בזה אבל לפי שיטת הרמב"ם דברי הסמ"ע מאד נכונים וכל שכן באפותיקי דכ"ז דלא נתלשו לא זכה בהו הלוקח כדבארתי כיון דאין לו זכיה בהקרקע ולא שייך בזה כל העומד לתלוש דבמאי זכה בהו:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב פכ"א מהל' מו"ל הל' ו' היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואים חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצהה מבעל חוב שהרי אומר לו בעל חוב שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה ואין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד. ועיין בהמפרשים שהשיגו עליו וכן הש"ך דחה דבריו בשתי ידים. והנראה לענ"ד דבאמת דברי רבינו ברור מללו דרבינו מיירי במסיק ביה שיעור ארעא ושבחה דכוליה פירקין דרבינו בהכא מיירי ודבר הלמד מענינו הוא וכתב רבינו דגובה חצי השבח ואף ההוצאה מזה החצי אין צריך ליתן להלוקח דלא גרע מלא עשה אפותיקי דגובה מהשבח וההוצאה משום דכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' ואדעתא דמוכר הוציא ואף הוצאה הוה כדמוכר הוא. וחצי השבח הנשאר שייך ללוקח אך אין לו ללוקח בזה אלא ההוצאה משיעור שבחיה ואם השבח יתר על הוצאה המותר לבעל חוב הוא בחנם כדבארתי לדעת הרי"ף. וכתב רבינו הטעם בזה שהרי אומר לו בעל חוב שדי הוא שהשביחה והיינו כדבארתי דלא זכה הלוקח בשבח ההוא כיון דאין לו זכיה בהקרקע אלא חוזר הלוקח וגובה מן המוכר דקיבל עליו אחריות. והא דקאמר רבינו חצי השבח יתר על ההוצאה היינו הוצאה דחצי השבח קאמר דצריך לשלם להלוקח. וקאמר דאם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה דיליה דהיינו דחצי ההוצאה עולה יותר מחצי השבח אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שניטרף בלבד פי' חצי הוצאה כשיעור שבח והמותר מפסיד כיון דאין כאן שבח. ומזה מוכח דאף רבינו ס"ל דגובה הב"ח מההוצאה שהשביח הלוקח כדעת הרי"ף רבו וכדמוכח מהגמ' ודלא כהגאונים ועיין בזה בש"ך ס"ק ט' שם ודו"ק:
דף יט:
ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזור לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתיבתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק לשובר דכתב בניסן ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין. ואמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו וליכא למיחש דשובר בזמנו טריף. וכתב ע"ז הרי"ף ז"ל דאע"ג דזבינתה לכתובה מניסן ועד תשרי כיון דכתבה ליה שובר בניסן זכה הבעל בההוא קרקע דכתובה משעת חתימת העדים ואע"ג דלא מטא לידיה הויא ליה מחילה וכשהוא טורף מניסן כדין טורף וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל בסי' מ"ט דמשמע מתוך דברי הרי"ף דהא דאמרינן לעיל דלא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אלא היכא דמטא לידיה בסוף היינו דוקא דבר שצריך מקבל השטר לזכות ע"י השטר דבר שאין בידו כגון שטר הלואה שזוכה המלוה בשיעבוד נכסי הלוה ע"י השטר אבל כשזוכה בדבר שהוא כבר תחת ידו זוכה בשעת חתימה אפילו לא יבא השטר לידו לעולם. ועוד שמעינן מדבריו דבשטר מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתו דלא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו משעת חתימתו אלא נתבטלה זיכוי החתימה כיון שנתן לאחר קודם שיבוא השטר לראשון דאם לא תימא הכי מי הזקיקו לרב אלפס ז"ל לפרש דאף על גב דלא מטא לידיה זכה משעת חתימה משום דהויא ליה מחילה אף בלא טעם מחילה כשמחזירים השובר לבעל זכה הבעל למפרע משעת חתימה ונתבטל מכר הכתובה אלא ודאי כל כה"ג קנה הקונה. ולא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו משעת החתימה ואין במכירתו כלום שמכר בין חתימה למסירה אלא דוקא לענין שיעבוד דלא להוי שטר מוקדם:
ודברי רבינו צריכים ביאור וטעם על כל החילוקים האלה ומ"ש מכר מהלואה. ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק ל"ט שהשיג על כל זה והקשה דלעיל אף בשוברים חיישינן לנמלך וא"כ לא זכה עד דמטא לידיה. והנראה בזה לדעת רבינו הרי"ף ז"ל דטעמא דעדיו בחתומיו זכו דהוה כאומר לעדים זכו בשטר זה לפלוני דליקני בשיעבוד או בהמכר מעכשיו ע"מ אם אגמור ההלואה או המקח. וע"כ כתב הר"ן ז"ל דאף למאן דפליג על אביי אם אמר לעדים בפי' שיזכו בהשטר להמלוה מעכשיו דמהני. וס"ל לאביי דסתם הוה כאומר לעדים בפי'. וע"כ במכר או במתנה אם אמר לעדים זכו בשטר זה לפלוני מעכשיו אם אגמור לו אח"כ המקח ובתוך כך מכר השדה לאחר נתבטל הזכוי דאינו יכול לקיים תנאו דאין השדה עתה שלו. ועל כן הכא בשובר דאם נאמר דזכתה לו בהשובר ומחלה לו השיעבוד אם תתפרע אחרי כן הוה לן למימר דאם מכרה הכתובה ממילא נתבטל התנאי ולא תוכל עוד לקיימו דהיא עתה אינה בעליה להתפרע. ואף להפוסקים דבמכר שטרו יכול לפרוע להמלוה היינו משום דשמואל דהוה כמחילה אבל הכא דחינן דלית לן דשמואל וע"כ הוכרח הרי"ף לומר דשאני שובר דזכה זה בהמחילה על תנאי שלא יכול עוד למוכרו לאחר אבל בכ"ז בעינן דיתפרע לבסוף ואז איגלאי מלתא למפרע דזכה במחילתו. והיינו דחיישינן לעיל שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם דלא נתפרע כלל והוה כסמפון היוצא מתחת יד המלוה דלאו כלום הוא. ובזה ניחא דאמרינן לעיל בשחרור דעדיו בחתומיו זכין לו ולא נתבטל השיחרור במה דמכר הנכסים שקנה העבד דהא תנאו הוא שמזכה לו השיחרור מעכשיו אם ישחררו אח"כ וזה יכול לקיים דהא לא מכר העבד. וזה לא חיישינן שמא מכר העבד. דאפשר לומר דאף אם לא נחזור השטר שיחרור בכ"ז השטר שחרור הנמצא משוי ליה כספק ונאמן העבד לומר דשחררו כיון דהוא מוחזק בגופו ואף האדון הראשון מודה לו ולהאדון השני אין לו חזקת מריה קמא דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי. וכן כתבו התו' בגיטין דף י"ז בשטר שיחרור שאין בו זמן. וע"כ לא קאמר לעיל אלא דחיישינן שמא קנה העבד נכסים ומכרם האדון ולא קאמר שמא מכר האדון העבד כדבארתי. ובמלוה נמי אם שיעבד לו נכסיו בתנאי שילוה אח"כ לא נתבטל התנאי באם מכר נכסיו דהתנאי היה רק על ההלואה וזה יכול לקיימו:
וכן פירש הרי"ף ז"ל שטר הקנאה שטר שכתוב קנין וכתב בתשובה דלא משתעבד אלא היכי דמטא לידו לבסוף והיינו ע"כ דהקנין הוא לזכות בהשיעבוד מעכשיו אם ילוה אח"כ משא"כ בלא קנין דאין זוכה בהשיעבוד אלא בשעה דמטא שטרא לידו למאן דפליג על אביי וע"כ אם קדמה הכתיבה למסירה הוה מוקדם. והרא"ש דחק והשיג על הרי"ף בזה בסי' ל"ו ובמה שבארתי ניחא. ולדעת הרי"ף הא דקאמר לעיל מצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים היינו בחייב מודה והיינו דקאמר בעלים לשון רבים דהיינו המלוה והלוה ולא קאמר להמלוה. וכן מוקי בד' י"ז המימרא דמצא שטר שכתב בו הנפק יחזיר לבעלים בשחייב מודה:
ומה שהקשה הרמב"ן בש"מ למאי דמוקי שמואל כאביי וא"כ בכל שטרות יחזיר לבעלים בשחייב מודה. ונראה לומר דלאביי באמת כל שטרות דזכות הם לו מקרו שטרי הקנאה כיון דבר ניקנו לו וזכו לו העדים ולא אתא לאפוקי אלא שטרות דחוב הוא לו דעדיו אין זכין לו כמו שטרי גיטין וקדושין וכיוצא בזה:
והנה הרמ"א בח"מ סי' ל"ט סעי' י"ג כתב אם כתב בשטר בהדי' שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו הוה כמו שטר הקנאה. ונראה דלקח זה מהנ"י והר"ן באומר לעדים שיזכו בהשטר להמלוה דמהני וס"ל דה"ה אם כתב כן בשטר דהוה כאומר לעדים זכו דהא אביי ס"ל דבכל שטרות עדיו בחתומיו זכין ליה ונתבאר משום דהוה כאומר לעדים זכו וא"כ אפי' לדידן דלא קי"ל כאביי בכ"ז אם גלה דעתו דיחפוץ לזכות מעכשיו אמרינן ודאי דעדיו החתומים מסתמא זכו ליה והש"ך דחה דברי הרמ"א אבל באמת הנכון כדברי הרמ"א ודו"ק:
דף כא:
אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוה יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מייאש מימר אמר סימנא אית לי בגוויה יהיבנא סימנא ושקילנא. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שריא כדבעינן למימר לקמן. כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגוויה מהשתא הוי יאוש והלכתא כאביי. וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' גזו"א הל' א' ספק הנוח לא יגע בו וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו אם עבר ונטלו ואינו חייב להחזירו וכן כתב שם בהל' ו' מצא גוזלות אחר הגדר או אחר הגפה וכו' ה"ז לא יגע בהם שמא בעליהם הניחום שם ואם נטלן הרי אלו שלו. והשיגו עליו המפרשים דהא קודם יאוש בא לידו ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ותי' הכ"מ דיאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש היינו דאסור ליטלן אבל באמת זכה בעבר ונטלן. וסברתו תמוה דמ"ט אסורים ליטלם לכתחילה דמה טובה יגיע לבע"ה ועוד למה הוצרך רבינו להאריך בטעם דספק הנוח לכתחילה לא יטול דמפסיד לבע"ה תיפוק ליה דהוה יאוש שלא מדעת. ועוד קשה דא"כ מאי מקשה לקמן משטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנם בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא סתמא לא דהא אף לאביי תקשי דהא מודה בנתנן בשדה חבירו דזכה בהו. עוד כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' גזו"א המציל מן הנהר ומזוטו של ים או משלוליתו של נהר וכו' אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזור. והשיגו עליו דהא אביי מודה לרבא בזוטו של ים דאף בלא ידע רחמנא שריא. ובפי"א מהל' גזו"א הל' י' כתב דהמוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"פ שיש בו סימן הרי היא של מוצא שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה וכו' יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה. וא"כ משמע דאם לא ידע דאבדה ממנו אינה של מוצאו והוא כנגד הסוגיא דבזוטו של ים בכל אנפי שרי. והנראה בזה דהנה רבינו כתב פי"ד מהל' גזו"א יאוש שלא מדעת לפי' בדבר שאין בו סימן אינו יאוש כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע שנפל אע"פ שכשידע יתייאש אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח ושמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש. ומשמע מדבריו דדוקא כ"ז שלא ידעו הבעלים או בדבר דאפשר דלעולם לא ידעו הבעלים שנאבדו מהם אבל אחר שיודע להם ויתייאשו מהני היאוש אף אם באסורא אתא לידיה. והנראה דרבינו אזיל לטעמיה דס"ל דאף בגזילה שינוי רשות ואח"כ יאוש מהני ולית ליה טעמא דכיון דבאיסורא אתא לידיה לא תהני יאוש. אלא דהתם בגזלן ס"ל דמשלם הדמים כדבארתי בחיד' לב"ק ד' קי"ז משום דמדמים לא מייאש אבל הכא מכולה נתייאש:
והנראה בטעמא דרבינו בזה דיאוש הוה הפקר וכ"ז שלא ידע הלא עדיין לא הפקיר ולא קנה זה אבל בנתייאש אח"כ שבא ליד זה שפיר מהני ומה לי אם באיסורא אתא ליד זה דהא הפקיר זה. ורבא ס"ל כיון דלכי ידע מייאש מהשתא הוה יאוש. ודוקא בדבר שאין בו סימן מהני היאוש אף לאחר שבא ליד זה אף לאביי אבל בדבר שיש בו סימן לא מהני יאוש אחר שבא ליד זה משום דהוה הפקר טעות דאילו ידע דישראל מצא ודעתו להחזירו לא הוה מתייאש והיינו דקאמר אע"ג דשמעיניה דמייאש לבסוף לא הוה יאוש דבאסורא אתא לידיה ויאוש אחר שבא ליד זה. יאוש טעות הוא ולא מהני:
ובזה ניחא טעמא דבעינן בגזילה יאוש ושינוי רשות משום דיאוש כ"ז שהוא ביד הגנב והגזלן לאו יאוש באמת הוא משא"כ אם מכרה והוציא מרשותו מתייאש לגמרי וכן כתב הסמ"ע סי' שס"ח ס"ג לדעת הרמב"ם דכתב במוכסים כותים אם נתנו לאחר דסתמא הוה יאוש ובעצמו כתב שם לקמן דמוכס כותי סתמא לא הוה יאוש ותי' הסמ"ע דשאני הכא כיון דנתנו לאחר והוציא מרשותו מתייאש מסתמא:
ובזה ניחא דשאני אבידה מגזילה דכיון דלא ידע היכן היא מתייאש לגמרי. והתוספות דחקו בזה בב"ק דף ס"ה וא"ש דיאוש הוה כהפקר אם מתייאש לגמרי וא"ש הא דקאמר בב"ק דף ס"ה דיאוש באבידה קי"ל דקנה ומספקא ליה שם בגזילה. והקשו בתוספות דהא אף באבידה לא קני היכי דבאיסורא אתא לידיה. ובמה שבארתי ניחא דבאבידה היכי דמתייאש לגמרי מהני אף היכי דבאיסורא אתא לידיה:
ובזה א"ש הא דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב דיאוש אצל יורש לא מהני דיורש לא הוה כשינוי רשות בכ"ז אם אכל פטור והיינו כיון דנאכל הגזילה מתייאש לגמרי. ולדברי רבינו באמת בזוטו של ים בעי נמי ידיעת הבעלים שנאבדו מהם וכ"ז שלא ידע אסור בו דס"ל דטעמא דזוטו של ים דילפינן מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה ששטפה נהר דאבודה ממנו ומכל אדם היינו משום דחזקתו מתייאש. ועיין בתו' דלקמן שהביאו מירושלמי דמהאי דרשה ילפינן יאוש וא"כ בעינן שידעו הבעלים. והא דקאמר לעיל דמודה אביי בזוטו של ים היינו דאתא לאפוקי אף דיש בו סימן ובא לידו קודם יאוש דמהני היאוש אחר שבא ליד זה משום דנתייאש יאוש גמור דסבר דנאבדה לגמרי מן העולם ואתא לומר דלא הוה ככל אבידה שיש בה סימן אלא כדבר שאין בו סימן:
ובזה א"ש כל הסוגיא בפשיטות דמקשה מברייתא דמצא מעות הרי אלו שלו אע"ג דלא ידע דנפל מיניה שהקשו התוספות מ"ט לא מקשה ממתני' וה"ט דבברייתא איתא מעות סתם דמשמע אף מטבעות אחדים דיוכל היות דלעולם לא יודע לו משא"כ במתני' דקתני מעות מפוזרים משמע הרבה. וע"כ אמר ר' יצחק תי' על הברייתא והתו' דחקו בזה. ומקשה עוד מברייתא דמצא קציעות ואפי' בצד שדה קציעות הרי אלו שלו דלאביי ניחא והיינו טעמא דהוה כמו כל אבידה דאין בה סימן דאולי מעוברי דרכים הוא ואפי' בעל השדה עומד וצווח דשלו הוא אין להאמינו כיון דאין בהם סימן וכמו דנפל ממנו כן יכול להיות דמאחר נפל ועל כן על כרחך נתייאש מהם או דיתייאש אחרי כן אבל בתמרי ורמוני אסור דכיון דאין דרכם ליפול אולי לעולם לא ידע בעל האילן דנפלו מהם וקשיא לרבא. והתוספות דחקו בזה דלדבריהם בעינן דיתייאש מקודם וע"כ מקשו למה ליה לבעליו להתייאש מקודם. וכן לפ"ז א"ש בפשיטות הקושיא משטף נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו אבל אם לא ידעו לא דה"ט דאף בזוטו של ים בעינן ידיעת הבעלים. והתו' דחקו בזה. ומקשה לרבא מר"ש בן יוצדק דדריש דאבידה ששטפה נהר מותרת משום דאבודה ממנו ומכל אדם והיינו דחזקתו דמתייאש כדבארתי וילפינן איסורא דומיא דהיתרא דמה היתרא ביאוש דמהני ואין נ"מ בין יש בו סימן לאין בו סימן ה"נ איסורא כל זמן דלא מתייאש אין נ"מ בין יש בו סימן ובין אין בה סימן. וכן משמע מתוך פי' ר"ח עיין במלחמות להרמב"ן ז"ל ועיין בתוס' שדחקו בזה:
ובזה ניחא לי לבאר הסוגיא דלקמן דאמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולם משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עביד. והעתיק זה רבינו פי"ד מהל' גזו"א הל' ו' הקשו המפרשים מדוע לא מהני השבה אחרי יאוש מ"ש מגזילה דעלמא. ולפי מה שבארתי ניחא דלא דמי אבידה לגזילה דבאבידה מתייאש לגמרי כיון דסבר דאבוד הוא משא"כ בגזילה דלא מתייאש לגמרי ואף אם מתייאש מגופה לא מייאש מדמיו משא"כ באבידה דמכולה מתייאש וע"כ הוי החזרה כמתנה דאין מחוייב לו עתה מדינא אף דמים:
וקאמר עוד דאם נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם כיון דהגביה ע"מ להחזיר קנה חבירו ואם נתייאש אחרי כן הוה יאוש בטעות כמו שבארתי בדבר שיש בו סימן. ואף דרבא ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וסלע הוא דבר שאין בו סי' אך כיון דראה בשעת נפילה וידע ממי נפל מחויב בהשבה כמו בדבר שיש בו סימן וע"כ אף אם נתייאש קודם שהחזירו הוה הפקר טעות:
ובזה ניחא דאמר לקמן בלקח פירות מן התגר ונמצא בם מעות דהוה שלו אבל התגר שקנה מבע"ה חייב להחזיר אף דאין בהם סימן כיון דידע של מי הם הוה כמו ראה דהכא דחייב להחזיר אף בנתייאש אחרי כן. והתוס' כתבו וכן כתב הרא"ש דאף אם התגר בעצמו מצא קנה בדשהה שיעור לערבו עם פירות אחרים משום דהבעלים מתיאשים. וצ"ל לפי' דלא חשבינן כבא לידו באיסורא בקניית הפירות כיון דאין עתיד למצוא ולא קנתה לו חצירו חשבינן כעודם אבודים עד עת שמצא. ותמיהני דהא הרא"ש כתב במצא בגל ובכותל ישן דלא קנתה לו חצירו משום דהוה יאוש שלא מדעת וכן כתב הראב"ד ממצא בחנות וצ"ע:
וקאמר עוד רבא שם דאם המתין לנוטלה עד שנתייאשו עבר משום לא תוכל להתעלם. ונראה דדוקא המתין והיה בדעתו לגוזלה דהוה יאוש גמור ועבר ולא מהני עוד החזרה אבל אם היה בדעתו להחזירו אף דלא הספיק להגביה ושהה עד שנתייאשו הבעלים לא עבר ומחוייב בהשבה והיינו כדבארתי לדעת הרמב"ם משום דהוה יאוש בטעות ודו"ק:
דף כד.
ואלו הם כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרין בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז. ופי' הרא"ש ז"ל דמכריז מחטין וקרדומות מצאתי והלה אומר דבדים היו ושנים היו ופי' כן דלא תקשי דאיך שנים הוה סימן דהא לעיל בשטרות ד' כ' ע"ב ולקמן ד' כ"ה במטבעות אמרינן דתרתי לא הוה סימן כיון דהמוצא מכריז נמי בלשון רבים ידע זה דמיעוט לשון רבים הם שנים. וע"ז מתרץ כיון דהמוצא לא הזכיר בדים בהכרזה ע"כ שפיר אף שנים הוה סימן. והרמב"ם ז"ל כתב פי"ו מהל' גזו"א המוצא מחטין וצנורות ומסמרים אם מצאן אחת אחת הרי אלו שלו שנים שנים חייב להכריז עכ"ל ולא הזכיר כלל רבינו בדים ומשמע דהקרדומות והמסמרים בעצם היו שנים. והשיגו הכ"מ דאמאי שנים חייב להכריז והוה מנין סימן מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפי' עשויים כמגדל אינו חייב להכריז וכו'. עוד יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בפי"ג הל' ב' דאם מצא מעות מכריז מי אבד לו מטבע ומשמע דאינו מכריז מטבעות בלשון רבים וא"כ קשה מדוע שנים לא הוה מנין סימן דהא אין במשמעות הכרזת המוצא דהוו שנים. ועיין בסוגיא דלקמן דף כ"ה. ובפרש"י שם. והנראה לפרש לדברי הרמב"ם ז"ל דבאמת דבתרתי שפיר הוה מנין סימן ולא אמרינן דבמשמעות המכריז הוא זה כיון דלשון רבים כולל אף הרבה ודלא כפרש"י:
וה"פ הסוגיות דד' כ' וד' כ"ה מאי מכריז מנין דהמוציא מכריז המנין ג' דברים מצאתי והלה יאמר את האבידה דשטרות או מטבעות הם. וזה הפי' הוה כמו שפרש"י במכריז מקום (ד' כ"ב) ואף דקי"ל דאמר את האבידה ולא אמר סימניה לא אמר כלום תי' התו' לעיל (ד' כ"ב ע"ב) בזה דשאני בזה דהתם אמרינן כי היכי דזה אבד חפץ זה ה"נ אחר אבד כן אבל כיון דהמכריז הזכיר בצמצום המקום וזה אמר האבידה שפיר אמירת האבידה הוה כסימן וה"נ כיון דהמכריז הזכיר המנין אין לך סימן גדול מזה אם זה אמר את האבידה. ופריך א"כ אפי' תרי נמי הוה סימן אם זה יאמר את האבידה. ומשני כדאמר רבינא טבעא מכריז דצריך המוצא להזכיר מה מצא כר"נ דקיי"ל כוותיה בדינא דגלימא מכריז וה"נ ע"כ צריך המוצא להזכיר מה מצא ושטרי מכריז. וע"כ תרי לא הוה סימן דהא דמנין הוה סימן היינו דוקא במחוברים ומדובקים אם דרך נפילה הם וע"כ הזכיר הברייתא בדים ומחרוזות. וע"כ בשטרות בעינן תלתא כרוכים או אגודים דכריכתם ואגודתם לא יתפרד. וכן במטבעות בתרי לא הוה סימן דאולי דרך נפילה הם אפי' עשויים כמגדלים אבל בג' ניכר דדרך הנוח וע"כ הוה סימן. וכן צבורי מעות וצבורי פירות כיון דנכרים דדרך הנוח הוא אפי' בתרי הוה סימן אפי' אם יזכיר המוצא דציבורי מעות מצא. ובזה א"ש בפשיטות כל הסוגיות ע"ש ויתורץ כל דוחקי התו' דשם ודו"ק:
דף כה:
מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בע"ה. אמר רב אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה ומתני' באדרא ונסכא. תנא אם היה כותל ממולא מהם חולקין וכו'. צ"ע מאי טעמא חולקים לפי' מה שפי' המפרשים בריש המסכתא דהא דחולקים במציאה דוקא בשניהם תופסים. והריטב"א כתב בש"מ דהוה כשניהם תופסים. ותמיהני דע"כ מיירי דתפס וזכה המוצא דאי המוצא לא זכה א"כ יזכה לו חצירו לבעל החצר כיון דידע בו אלא ע"כ מיירי דזכה המוצא עד שלא ידע בעל החצר וא"כ מ"ט חולקים ומוציאים מיד המוצא ומ"ש ממצא בכותל ישן דכתב הרא"ש בזה ואף דהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דשתיך משעה שנתנוהו אבותיו שם מ"מ כיון דאפשר למיתלי נמי דשל אמוריים היו ולא הוחזק ישראל בממון הרי הוא של מוצאו. ועוד דאין החלוקה יכולה להיות אמת דע"כ הם או כולה דמר או כולה דמר. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פי"ו מהל' גזו"א הל' ט' מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבע"ה הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא של אחד מן השוק הרי הוא של מוצאו כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח והכיס פיו מוכיח ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין. ועיין בכ"מ שנתקשו המפרשים בפי'. ונראה דה"פ דאם היה הכותל מלא מכיסין מהם דשנציה לבר ומהם דלגיו חולקין והיינו כיון דמלא מהם הכותל ויש מהם שנציה לבר ולגיו ליכא מוכיח וכיון דמונח בכל הכותל הן בחציו דלחוץ והן בדלפנים מקרי דאיכא דררא דממונא להאי ולהאי דלשניהם מוכיח וע"כ חולקין כדבארתי לעיל בריש מכילתין. ולא מהני תפיסתו של המוצא דכיון דאיכא דררא דממונא והדין דחולקין לא מהני תפיסה וכן באודרא ונסכא דאם היה מלא מהם חולקין דכיון דאיכא דררא דממונא להאי ולהאי וע"כ האי תנא באמת אמתני' קאי כדפי' המפרשים. אלא דרבינו ס"ל כיון דמייתי האי תנא בתר דברי רב אשי אתא להורות לנו דאף באנפי דרב אשי אם היה הכותל מלא מהם חולקים ולא דמי למצא בכותל ישן דהתם ליכא דררא דממונא לבעל הכותל כיון דשתיך טפי ודו"ק:
דף כו:
מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה ולחנוני הרי אלו של חנוני לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני. אמר ר"א אפי' צבורים ומונחים על גבי שולחן הרי אלו שלו וכו' מדקתני לפני שולחני ולא קתני על השולחן. אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות. ופרש"י אי נמי ניתני ברישא מצא בשולחנות הרי אלו שלו כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני שולחני ברישא א"כ אף על השולחן במשמע. וא"כ משמע בדבריו דמצא בחנות דברישא ומצא על התיבה דהוה לחנוני. דבחנות משמע לבד התיבה כמו במצא בשולחנות לפרש"י דהוה לבד השולחן. אבל הרמב"ם ז"ל פט"ז מהלכות גזו"א כתב דמצא בחנות ועל התיבה הרי אלו שלו. והשיגו הטור דהוא כנגד הסוגיא. ועיין בכ"מ שדחק בזה. ועוד נראה מלשון הרמב"ם ז"ל דמפרש דמצא בחנות דברישא הוא תיבה כוללת וקאי נמי על סיפא דכן דיקדק בלשונו הזהב וכתב שם בהל' ה' מצא בחנות השולחני בין כסא ולשולחני. וא"כ קשה איך יפרנס הסוגיא. והנראה בזה דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דקאמר דליתני אי נמי מצא בשולחנות קאי אסיפא דבמקום בין הכסא ולשולחני דהוה לשולחני ליתני מצא בשולחנות ואז הוה משמע אף על השולחן כדקתני רישא מצא בחנות הוה ליה למתני בסיפא נמי לשון כזה לשון נופל על לשון. וזה הוה כא"כ דלעיל דלתני על השולחן אלא דדקדק יותר. ומ"ט תני בין הכסא ולשולחני אלא ע"כ דעל השולחן הרי אלו של מוצאן. וכל השקלא וטריא הוא רק בסיפא דקתני בהרי אלו שלו לפני שולחני ומשמע ליה דוקא לפני השולחן אבל ברישא דקתני רק מצא בחנות דהרי אלו שלו ודאי משמע דבכל מקום בחנות הוא שלו אפי' על התיבה דלא מיעט רק בין התיבה ולחנוני ודו"ק:
דף לז.
ורמי פקדון אפקדון דקתני רישא או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואין יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה ורמינהו שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח וכו'. אמר רבא רישא נעשה כמו שהפקידו בשני כריכות דהוה ליה למידק סיפא נעשה דהוה כמו שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כגון דאפקידו תרווייהו בחד זימנא דאמר להו אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא. וכתב הרא"ש ז"ל בסי' ח' ט' ובשתי כריכות חייב בפקדון אי תבעי ליה ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב בבא לצאת ידי שמים. ותירץ דהתם ברי ושמא הכא ברי וברי:
ועיין בפ"ח שדחק בפי' דברי רבינו הרא"ש בזה ונראה דה"פ דמקשה דמדוע אמרינן הכא דבשתי כריכות חייב מדינא אי תבעי ובמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים והתם נמי הוה ליה למידק כמו בשתי כריכות. ותירץ דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי פי' דהכא אף הוא מודה דחייב ודאי לאחד מהם אבל התם אינו יודע אם נתחייב כלל. וקאמר ומהאי טעמא נמי ניחא לי הא דקתני אביו של אחד מכם הפקיד אצלי. פי' דאמרינן דאף בלא תבעי חייב לצאת ידי שמים והתם קאמר דבלא תבעי פטור אף לצאת ידי שמים והיינו משום דהכא ודאי נתחייב לאחד מהם אבל התם אינו יודע אם נתחייב כלל. ומסיים ולא קתני אחד מכם הפקיד אצלי מנה כדקתני גבי גזל דבכה"ג אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב. ונראה דמלתא באפי' נפשיה הוא לפרש הא דקתני אביו של אחד מכם הפקיד ולא קתני אחד מכם הפקיד דבזה פטור אף לצאת ידי שמים דהמפקיד עצמו הוה ליה למידק. והתו' כתבו בזה דלרבותא קתני. והפ"ח דחק בכל אלה. וכפי מה שבארתי נראה נמי ממאי דמסיק רבינו כללי הדינים בסוף הסימן:
והנה בהג"א כתב לקמן סי' י"ד דהאומר מכרתי אחת משדותי ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתי אינו נאמן עד שיבוא ראיה ולכאורה קשה דהא בשני כריכות הוה ליה למידק וחייב לשלם לכל אחר וא' ונראה דבשני כריכות דמחויב היינו דהוה כשומר דפשע כדאמר לקמן בלא ידענא היכי איתבינהו משא"כ התם דלא נתחייב בשמירה. וכ"ש להפוסקים דפטרי בקרקע אף על פשיעה, בכ"ז צ"ע על דין הזה דיאמר לו הלוקח את לאו קמודית דהאי ארעא לאו דידך היא זיל לאו בעל דברים דידי את וכיון דליכא מערער למה לא יכול זה להחזיק בהאי שדה ולא דמי להאי עובדא דמרי בר איסק דהתם הוא יורש להאב והאח וע"כ כ"ז שלא בא האח נכסים בחזקתו אבל הכא מה לו למוכר בשדה שמכר:
והנה בלקח מאחד מחמשה דקיי"ל דפטור כתב הב"ח בח"מ סי' רכ"ב דמיירי נמי שלקח כשהיו במעמד אחד דלא הוה ליה למידק אבל לקח מאחד ואינו יודע ממי לקח חייב דהוה ליה למידק. והש"ך השיג עליו דהנ"י כתב בזה דמקח שאני דניתן לתובעו לאלתר ולכך לא הוה ליה למידק. ובאמת כדברי הב"ח משמע נמי בש"מ בשם תוספות שאנץ ובשם הר"ף ובאמת סברת הנ"י דחוקה מאד דמה לנו אם ניתן לתובעו לאלתר דהא זה נתחייב להמוכר מעות ובחוב קיי"ל דלא מפטר עד שתבא ליד מי שנתחייב לו. וכן נראה מדברי הרא"ש שמדמה חוב לדהוה ליה למידק. ומה שהקשה הש"ך דהא לדעת הרי"ף והרמב"ם כרך אחד לא מקרי אלא בכרך אחד ממש נראה דשנים שעמדו ביחד ונתנו לו חפץ דהוה ככרך אחד ממש דהא אמרינן דשותפים הם. ובש"ע בסי' ע"ו דמחייב בלוה מאחד משנים דייקו הטור והמחבר דהודיעוהו דשל מי היה המנה ושל מי היה הר' והיינו כדעת הב"ח. וה"ט דחזינן דהקפידו אהדדי וגילו דעתן דקפדי אהדדי. וכן בפקדון אם גילו דעתן דקפדי אהדדי נמי מחייב. והסמ"ע שם מחלק בין מלוה לפקדון וגמגם הש"ך בזה. ובמה שבארתי אין צורך בחילוקים אלא כיון דהודיעוהו גילו בדעתם דקפדי אהדדי:
ועיין לעיל בחי' לב"ק ד' צ"ח ע"ב במה שבארתי דהא דצריך לומר בגזל טעמא דקנסא ולא קאמר דהוה ליה למידק משום דגזלן לא הוה שומר ופטר אם עבד השבה אף דנפסד ע"י גרמתו ודו"ק:
דף מו:
אלא לר"נ דאמר כלי אין אבל פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד. ומשני דה"ק יש דמים שהם כחליפים כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור מ"ט דר"נ סבר לה כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו אינם קונות גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה מלתא דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מכירה ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בנ' זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים והיה לשמעון יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין ואמר לו ראובן מכור אותם לי בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן ואע"פ שלא משך ולא הגביה שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה אבל אם היה לו חוב עליו שלא מחמת מכר ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או יקנה באחד מן הדרכים שהמטלטלין ניקנים בה. ועיין בהמפרשים בזה. ובהלכה א' שם כתב רבינו המחליף פרה בחמור או יין בשמן אע"פ שמקפידים על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה שוה זה. ואח"כ החליפו כיון שמשך האחד או הגביהו קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם וכו'. וכתב בזה הרב המגיד דהא דכתב רבינו יין בשמן דמשמע דאפי' פירות קנה בהחלפה. ולקמן פסק דפירות לא עבדי חליפים דסבר כדעת ר"ת דחליפין שוה בשוה קונה אף בפירות וכו'. והאמת יורה דרכו דאין סברתו במשמע בלשון רבינו דהא כתב אע"פ שמקפידים על הדמים ולדברי המ"מ אדרבה דוקא במקפידים דאם אינם מקפידים ואינו שוה לא קנה. ועוד דאם מסברא הוציא רבינו דין זה הוה ליה למימר בלשון יראה לי כדרכו בזה והוה ליה להביא הקרא אשר דרש ר"ת בזה. ועוד דהוה ליה לרבינו לכתוב זה לקמן בדיני קנין סודר ופירי לא עבדי חליפים ובשוה בשוה קנה. והנראה בזה בטעמו דרבינו דהא דהפקיעו חכמים קנין מעות היינו דוקא במטבע אבל בנותן לו פירות או מטלטלין לדמים הדמים כאלה קנו והיינו דבר שאין מצוי. ועוד דלא שייך כאן התקנה דנשרפו חטיך בעליה דאם לא קנה יאמר לו המוכר נשרפה יין שלך והדמים בעליה ולא שייך בזה תי' התו' משום דמעות קל להציל ואין להם שמירה אלא בקרקע. וע"כ לא הפקיעו חכמים קנין מעות אלא במטבע ולא בשאר דברים אם נתן לו בתורת דמים. וכן משמע מדברי רבינו פ"ו שם הל' ב'. והיינו דכתב רבינו אע"פ שמקפידים על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה זה וכ"ש בשאין מקפידים דמהני אף במטבע כדביאר רבינו בדין ג'. ולא דמי לפירא דלא עבדי חליפין דהתם המכר נעשה במעות והפירא נתן רק לקנין אע"פ שאין בו שוה פרוטה והדר למריה אלא דנהגו לקנות בענין הזה ועיין בזה בחיד' קדושין לד' כ"ו. אבל הכא נותן הפירא לפרעון המקח ודמים נינהו. ונראה דאפי' נתן לו מקצת הדמים בדמים כאלה כמו ערבון קנה בזה כמו קנין מעות בקרקע ובדמים כאלה ביארנו דאוקמוהו אדין תורה. ולקח זה רבינו מדמוקי הגמ' כל המטלטלין קונין זה את את זה בדינר אנקא ואניגרא דפסלתו מלכות או מדינה וסבר רבינו דהוה פירות כמו שכתב פ"ו הל' ו' וכן אמרינן לעיל בפרוטטות דמקני בהחלפה ורבינו סבר דהוה פירא ומוקי לה רבינו דקנה משום דמים ודמים כאלה לא הפקיעו רבנן כדבארתי. וע"כ כתב רבינו בהא דבא לחוב בדמיהם דקנה היינו דוקא בחוב דמכר ולא בחוב דהלואה דהתם קנה רק למי שפרע. דסבר דאזלינן בזה בתר עיקרו ולא תהא החוב והדמין עדיפי מאסרו הבא לידו ואיך יתכן דהלואתו יהא עדיפה מיניה. וע"כ כתב דרק בחוב דמכר יכול לקנות דאף בדבר הבא ממנו היה יכול לקנות אם נתן לו בעין בתורת דמין וע"כ אף אם נתחייב לו בחוב עבור זה חזינן כאילו הוא בעין. ועיין במ"מ ולפ"ז כל דברי רבינו מפורשין בגמ' ולא מלבו הוציא מילין:
והנראה לדעת רבינו דאף בדמי פעולה ואומנות יכול לקנות דרק ממטבע הפקיעו חכמים הקנין אבל בשכר פעולה שפיר קנה דזה נמי דבר שאין מצוי הוא:
ובזה ניחא דכתב רבינו פ"ט מהל' שכירות הל' י' דהשוכר את הפועל לעשות בתבן ובקש וכיוצא בו ואמר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' אם משקיבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. משמע דבקבלה בעלמא קנה אותם בדמי חוב שכירתו דאי לאו הכי הוה ליה לפרש דקנה אותם וזכה בהם כמו שכתב בפ"ג מהל' נזקי שכנים לענין אם נפל כותלו לגנת חבירו. והיינו כמו שבארתי כיון דהחוב לאו מחמת מטבע הוא קנה. וה"נ אם התנה מתחלה איזה חפץ בעד הפעולה דקנה אותו דלא יהא חוב הבא ממנו עדיף מיניה כדבארתי:
ובזה ניחא הא דכתב רבינו פ"ג מהל' מכירה הל' י"ח פשתן שהוא מחובר לקרקע ויבש שאינו צריך לקרקע ואמר לו יפה לי קרקע כ"ש וקני כל מה שעליה כיון שתלש קנה הכל מפני התנאי הזה. ומפרש המ"מ שקנה מטעם אגב דהקנה לו הקרקע כ"ש. אבל בלשון רבינו לא משמע כן דלא כתב כלל שהשאיל או הקנה לו הקרקע כ"ש. ועוד דבקנין אגב צ"ל אגב כמו שכתב רבינו בהל' ט' ורבינו לא כתב זה כאן. ועוד דלמה האריך רבינו בלשונו לומר דקנה הכל מפני התנאי הזה דקנין אגב כבר ביאר לעיל. אלא נראין דדברי רבינו הם כדברי רבו הר"י מיגש שכתב בחידו' לבבא בתרא שקנה לפי שיפה לו הקרקע בתלישתו ממנו הוה ליה כמו ששכרו ליפות קרקע וקנה הפשתן בתורת שכירות פי' דהוה כמו התנה ליתן לו הפשתן עבור שכירתו:
ואך לפ"ז קשה דבע"ז ד' ס"ג גבי אתנן פריך וכי אמר לה בטלה זה מאי הוה הא מיחסרה משיכה. והקשה הרא"ש ז"ל דלקני בשכר פעולה דפועל העושה עם בע"ה קנה שכרו וביאה דבר שנותנים עליה שכר. ודקדק מזה דבהתנה לתת חפץ בשכר פעולה דיכול ליתן לו דמים דגוף החפץ א"א לקנות אלא במשיכה ושכר פעולה הוה כמעות. והביא זה הרמ"א בהג' בסי' של"ב. והנה כאשר הוכחתי מדברי רבינו דקנה הן בדמי הפעולה והן בהתנה לתת חפץ בשכרו קשה מסוגיא דהתם. והנראה בזה דהא דיכול לקנות בדמי הפעולה היינו היכא שעשה לו שבח אף דאין אומן קונה בשבח כלי בכ"ז עשית השבח הוה כמו נתן לו דמים דיש בו ממש ומקרי דמים. וכן אם השכיר לו מטלטלין, והתנה ליתן חפץ בשכרו קנה דהוה כמו החליף מטלטלין בהחפץ דשכירות ליומא ממכר הוא ומקרי דמים. וכן בזונה כותית דמשכרת עצמה לו ומקרי דמים דהא איתא במכירה וע"כ קנתה החפץ ע"י החלפה הזה כמו אם מכרה עצמה בעד החלפה באיזה חפץ דקנתה החפץ כמו החליף יין בשמן דבארתי לעיל. וה"נ במשכרת עצמה כדבארתי. אבל בזונה ישראלית דאינה במכר וכן אין נקנה גופה בשכירות וע"כ אין כאן חליפין לקנות החפץ עבורה והפעולה אשר עשתה נמי אין כאן שבח אלא הנאה בעלמא ודבר שאין בו ממש הוא וע"כ אין יכולה לקנות עבור זה דבקנין דמים בעינן כסף או שוה כסף:
והא דמתחייב בשכירתו עבור פעולה כזאת וכן באדבר עליך לשלטון ושמור לי ואשמור לך נראה דהיינו משום ערבות דערב לו בעד פעולתו:
ובזה ניחא דלקמן דף קי"ח פריך על הא דאמרינן דאם אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו והא תניא שומעין לו. ומשני כאן בשלו כאן בשל חבירו. ופריך דאף בשל חבירו כיון דאמר שכרו עלי שכרו עליו הוא. ומשני דמיירי בשל הפקר. וע"כ דמיירי דאמר שכרו עלי דומיא דשל חבירו דפריך ליה דלא כהסמ"ע בסי' של"ו וכן משמע מהסוגיא ע"ש בכ"ז לא נתחייב בשכירותו בשל הפקר. והיינו כדבארתי דכיון דלא עשה לו שבח וע"כ באמר שכרו עלי לא נתחייב רק מכח ערבות וכיון דצוהו לעשות בשל הפקר הוה כמו תנם על גבי סלע או לכלב דלאו שלה בקדושין דף ח' וע"ש ברא"ש. ומכאן סייעתא גדולה לדעת הזאת דלא מתחייב משום ערבות בהולך לאבוד:
וכן נראה דאם שכרו לגנוב או להזיק כיון דלא קני ליה המשלח אף משום ערבות אין מחוייב דאין שליח לדבר עבירה ולא עדיף משכרו בשל הפקר. וכן משמע בב"ק ד' צ"ב במשנה עשה כן לאיש פלוני ע"מ לפטור דלא מהני והיינו דלא נתחייב באיסור משום ערבות. וכן כתב הרשב"א בתשובה הובא בש"ע ס"ס קע"ז דשותף שאמר לשותפו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם פטור וכו' וביאר שם משום דאין שליח לדבר עבירה ופטור אף על הערבות שקיבל עליו לשלם כל נזק שיגיע לו. והיינו כדבארתי ועיין בפ"ת בסי' קע"ו ס"ק י"ח:
והנה באתנן לא נוכל לפטור תנאי השכירות משום דאין שליח לדבר עבירה ולא נתחייב בערבות דהכא כיון דשניהם עושים מעשה העבירה מחוייב שפיר כמו שותפים שגנבו ועיין לעיל דף ח'. ועוד דאדרבה הוא עושה עיקר המעשה וסוף סוף קיבל ההנאה:
ולפי הביאור הזה דהחיוב הוא משום ערבות לא קנה זה מה שהתנה בשכירות בכל מקום שהוא אלא דחל על גופו של זה חוב ושיעבוד:
ולפ"ז יכול לשעבד עצמו אף בדבר שאין נקנה בקנין כמו שמור לי ואשמור לך דאף דגופו אין נקנה בקנין בכ"ז נתחייב גופו מתורת ערבות. וכן מבואר בסי' ס' דבתורת חיוב יכול להתחייב אף בדבר שאין נקנה בקנין. ואף להרמב"ם דפליג בפי"א מהל' מכירה לענין מזונות ביאר הטעם בזה משום דהוה מתנה אבל בדברים הניקנים באמירה מודה דחל על גופו חוב ושיעבוד. ומכים אותו עד שתצא נפשו כמו כל פריעת ב"ח דמצוה הוא:
וכן נראה בהתנה באתנן שישאנה אף דאין חל קנין ע"ז בכ"ז מתחייב בשכירות וערבות כדבארתי וחל חיוב עליו ומכים אותו לקיים התחייבות שלו כמו כל פריעת ב"ח דמצוה היא דלא כתשובת ח"ס ועיין בפ"ת בהל' נערה:
ולפי הביאור הזה פריך שפיר בע"ז ד' ס"ג באתנן והא מיחסרה משיכה דהטלה אין נקנה עבור הפעולה דהפעולה אין בה ממש ואין זה דמים אלא דמחויב בהטלה משום ערבות דחל על גופו חוב ושיעבוד משום פריעת ב"ח מצוה לקיים דברו וכן היורשים מחוייבים לפרוע משום מצוה ואפשר דהנכסים נמי משועבדים כמו בכל חוב אבל אין כאן קנין. וא"כ אף אם הבטיח ליתן לה קרקע או עבד דנקניס במעות בזה אין נקנים אלא דנשתעבד גופו בתורת חוב. והא דאמרינן בקדושין ד' ס"ג דעשה לפני כדימ' או שחוק או רקוד לפני דשמין אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. קדושין שאני כדבארתי לעיל בחידושי בקדושין דף ו' דלא בעינן רק קבלתה וכיון דקיבלה הנאה ששוה פרוטה שפיר מקנית עצמה. משא"כ בקנין דבארתי שם דבעינן שהקונה יתן דמים משלו וכיון דהמקנה קיבל רק הנאה מדעם נתן ואין כאן כסף ושוה כסף שיקנה עבורו ודו"ק:
דף נב.
ואם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש מקבלה הימנו ואין לו עליו אלא תרעומות. ומפ' בגמ' דמקבלה במידת חסידות ואחר שאינו מקבלה לאחר הזמן אין לו עליו אלא תרעומות. וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות מכירה הל' י"ב הנותן סלע חסירה לחבירו אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש ה"ז מחזירה ואם היה אפשר להוציאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אלא א"כ קבלה ממנו במדת חסידות. ועיין במ"מ ובהמפרשים שתמהו על דברי רבינו. ונראה דה"פ דיכול להוציאו ע"י הדחק מקרי ביוצא בתורת מטבע אף בניכוי ההונאה אבל אם לא תצא כלל בתורת מטבע אלא כמו נסכא וכמו גרוטאות לא שייך בזה כלל דין אונאה בכדי שיראה דהא מין אחר הוא והוה ביטול מקח כמו שחמתית ונמצא לבנה בב"ב ד' פ"ד וכן כתב הרא"ש בשם רב האי במוכר ונמצא בו מום דאין כאן שיעור בכדי שיראה:
ובזה נראה נמי לפרש מה שכתב רבינו בהלכה י' וכן אם היה הסלע חסירה שתות והיו מוציאים הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר הונייה וה"פ דמוציאים הסלעים במנין אבל לא במשקל דאין עושים ממנו משקל אבל במקום ששוקלים כנגדם מבואר לעיל פ"ז מהל' גניבה דאסור לקיימו בחסרה כדי אונאה ויקוץ או יתיך שמא יבוא אחר ויעשנה משקל וא"כ הוה כמו נסכא דהא אסור להוציאה במטבע והוה ביטול מקח כמו שבארתי. והמ"מ הבין בזה דאם מוציאים השקלים במשקל דשוקלים כל סלע שלא יחסר ממנו מאומה וע"כ אף פחות מכדי אונאה חוזר כדין כ"ד שבמדה ומשקל. וזה לא מסתבר כלל דא"כ צורת מטבע למה אלא ודאי דכל מטבע פחות מכדי אונאה אין מדקדקים בה כלל. וכן ע"כ במקום שמוציאים במנין מדקדקים במשקלו דאל"כ אף בכדי אונאה אין חוזר אלא ודאי אין כאן בזה חילוק מקומות. ועוד דאם כדברי המ"מ הוה ליה לרבינו לכתוב זה בדין דלעיל אפחות מכדי אונאה ולא כאן אחסרה בכדי אונאה. ומפרש רבינו הגמ' דהכא והוא דסגי לה היינו דיוצא בתורת מטבע ולא אם לוקחים אותה כמו נסכא ודו"ק:
דף סב:
כיצד לקח הימנו חיטים בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חיטים בל' דינר כו' ואמר לו הרי חטיך עשויות עלי בל' דינר והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו. ופריך וכי אין לו יין מאי הוי והתניא יצא השער פוסקין אע"פ שאין לו. אמר רבה מתני' בבא לחוב בדמיהם וכדתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו וכו' ופסק עמו על החיטין כשער של עכשיו אסור דלאו כאסרו הבא לידו דמי. א"ל אביי אי דלא כאסרו הבא לידו מאי אריא אין לו אפי' יש לו נמי. אלא אמר אביי מתני' כדתני ר"ם בריבית דבי ר' חייא וכו' יש דברים שהם מותרין ואסורין מפני הערמת רבית כיצד אמר לו הלוני מנה א"ל מנה אין לי חיטין במנה יש לי נתן לו חיטים במנה יחזר ולקחם ממנו בכ"ד סלע מותר ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ה"נ דאמר לו הלוני ל' דינר א"ל דינרין אין לי חיטים בל' דינר יש לי ונתן לו חיטים בל' דינרים וחזר ולקחם הימנו בדינר זהב אי אית ליה חמרא ללוה דיהב ליה בל' דינר פירא הוא דקא שקיל מיניה ולית לן בה ואי לית ליה ושקיל זוזי מיניה מחזי כריבית. ופריך רבא על האי אוקימתא ומוקי לה כדתני ר' אושעיה דהרי שהיה נושה בחבירו מנה ופסק עמו על החיטין כהשער וכו' אם יש לו מותר אם אין לו אסור. אמר רבא ש"מ מדר' אושעיה תלת ש"מ מעמידים מלוה על גבי פירות ולא אמרינן דלא כאסרו הבא לידו הוא. ופי' רש"י ודלא כדתני ר' חייא לעיל דאפי' ביש לו אסור וש"מ והוא דיש לו וש"מ כדר' ינאי דאמר מה לי הן ומה לי דמיהם. דאתמר רב אמר עושים אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. ור' ינאי אמר מה לי הן ומה לי דמיהם. מיתיבי כולם אם יש לו מותר וקשיא לרב. אמר ר"ה אמר רב בשמשך וכו' ושמואל אמר הא מני ר' יהודה דאמר צד אחד בריבית מותר דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר ופרש"י אם אין אני נותן לך עד יום פלוני הרי השדה שלך בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור ר' יהודא אומר אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר וכו'. מאי בינייהו אמר אביי צד אחד בריבית איכא ביניי'. רבא אמר ריבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו ופרש"י דר' יהודא לא שרי אלא ע"מ להחזיר ות"ק אסר אפי' בזה ועיין בתוספות שהרבו להקשות ע"ז ודחקו בתי':
והנה הרמב"ם ז"ל השמיט מהלכותיו איקימתא דרבא דאוסר אפילו ע"מ להחזיר. והנראה בזה דהנה רבינו ז"ל כתב בפ"ז מהל' מכירה הל' ד' דמי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חביות של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמו שנתן הדמים והחוזר בו מקבל מי שפרע לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר. והשיגו עליו מסוגיא דקדושין דף מ"ז דאמרינן דאי מלוה להוצאה ניתנה במכר במאי קנה. ועוד הקשה המ"מ מירושלמי דאמר רב חייא בשם ר"י קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע והנראה בזה לדעת רבינו דפלוגתא דתנאי ואמוראי היא בזה בסוגיין. דברייתא דהביא רבה דבקנה בחובו אף אם יש לו אסור דלא כאסרו הבא לידו הוא ס"ל דלא קנה במלוה דמלוה להוצאה ניתנה וע"כ לא כאסרו הבא לידו הוא ומש"ה אסור לפסוק אף אם יש לו דהא לא קנה ואם נתיקרו ברשות מוכר נתיקרו והוה ריבית. ואביי מוקי לה משום הערמת ריבית וס"ל נמי כברייתא דהביא רבה דבמלוה לא קנה והכא מיירי בדלא נתיקר היין ואם יתן לו יין דפירא שקיל מיניה לא מחזי כריבית אך אם יתן לו מעות אסור דהוה כריבית. ורבא מוקי לה כברייתא דר' אושעיה דפליג אברייתא דלעיל וס"ל דאם קנה בחובו אם יש לו מותר וא"כ ע"כ ס"ל דקנה במלוה. ורבא אזיל לטעמיה דמוכיח לעיל דף מ"ח דמעות לא קנה משום דתשומת יד לא אהדר קרא ומאי מוכיח נימא דמשום הלואה היא וע"כ לא קנה אלא דס"ל דהלואה כמעות בעין דמיא וקאמר דמסעייא לר' ינאי דאמר מה לי הן ומה לי דמיהם דס"ל דפוסקין על החוב ומלוה דקנה. ורב סבר דאין עושים אמנה בדמים דאזיל לטעמיה דס"ל בקדושין דף מ"ז דבמלוה לא קנה ומה"ט ס"ל נמי בב"ק דף ק"ד דאם פסק על הפירות ונתיקרו דאסור לקבל מעות משום דהפירות הם חוב ולא קנה בעדם הדמים אא"כ הודיעו להקונה הפירות דליזכי להלוקח הדמים והכל חד טעמא הוא. ופריך על רב מברייתא דר' אושעיה דאם יש לו מותר וא"כ קנה במלוה. ומוקי לה כשמשך או ייחד לו קרן זויות דקנה בהשאלת מקום. ושמואל סבר נמי דמלוה לא קנה ומוקי לה כר"י דאמר צד אחד בריבית מותר כדתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר פי' דהקנה לו שדהו בחובו ומלוה לא קנה וע"כ לוקח אוכל פירות אסור משום ריבית דהא לא קנה והמעות הוה רק הלואה ור' יהודא סבר אף דלא קנה כיון דאוכל בתורת מכר וסבר דשלו הוא אף דטעות הוא מותר והיינו צד אחד בריבית וטעמיה נבאר בזה. ורבא אמר ריבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו פי' דרבא ביארנו דס"ל דבמלוה קנה וע"כ פליג על שמואל דמוקי הברייתא פלוגתא דר"י ורבנן במכר בחובו דבזה שפיר קנה ואין כאן ריבית אלא מוקי לה דמיירי בפירש ע"מ להחזיר דהיינו דאם יחזיר לו המעות יחזיר לו השדה דלא קנה כדלקמן דף ס"ה ע"ב:
ובזה פליגי ר"י ורבנן אם מותר ללוקח לאכול פירות ואף לרבא טעמייהו משום צד אחד בריבית. וא"ש כל הסוגיות שהביאו התוספות דמוכח דפלוגתא דר"י ורבנן בצד אחד בריבית דאזלה שפיר אף לרבא. ובזה ניחא הסוגיא דערכין דפריך על ההוא דקתני דבית דערי חומה ריבית ואינה ריבית מהא דקתני דריבית גמורה היא והתורה התירה ומשני הא ר"י והא רבנן ומפרש בירושלמי דר"י סבר דריבית גמורה היא והתורה התירתו ורבנן סברי דריבית ואינה ריבית היא וזה דלא כפרש"י ותוספות שם. ולמה שבארתי ניחא דר"י סבר דבית דבתי ערי חומה לא קני כלל בכ"ז התורה התירה וה"נ יליף דכל היכי דלא עשה קנין כדין אף דלא קנה כלל או היכא דפירש ע"מ להחזיר השדה דלא קנה כיון דבתורת מכר אכיל הפירות מותר. ורבנן סברי דהיא ריבית ואינה ריבית דסברי דהמכר חל לשעתו ואם יפדה הוא קונה בחזרה ומשום הכי שרי אבל היכא דלא קנה מדינא הוה ריבית גמורה דלא נוכל לליף מבתי ערי חומה. ובזה ניחא הא דפסק רבינו בפ"ו מהל' מו"ל דהמוכר בית או שדה ואמר, לו כשיהיה לי מעות תחזור לי קרקעי דלא קנה וריבית קצוצה היא אם הלוקח אוכל פירות. משום דהא ר"י היכי דלא קנה קרי ליה ריבית גמורה ורבנן לא פליגי עליה אלא דס"ל דלא התירה התורה והתורה התירה התם משום דקני ליה לשעתו אבל היכי דלא קנה ס"ל דריבית גמורה היא:
ובזה ניחא דבסוגיא דלקמן אמרינן כשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור ומוקי לה דלא כר' יהודא ומפרש לה רבינו בפ"ז מהל' מו"ל דמיירי בדלא אמר מעכשיו וא"כ הוה אסמכתא ור' יהודא הלא סבר דאסמכתא לא קניא בכ"ז מותר לר"י אף דלא קני לה כלל והיינו כדבארתי והראב"ד בהשגותיו מוקי לה בדאמר מעכשיו ועיין בחיד' לקמן לד' ע"ב במה דנבאר עוד בזה:
ובזה נראה לי לפרש סוגיא דלקמן ד' ס"ו בהלוהו על שדהו ואמר אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ומוקי לה ר"ה דבשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו והיינו טעמא דאף דסבר דאסמכתא קניא ס"ל דדוקא בשעת מתן מעות מועיל תנאו דקנה לו מעותיו אבל לאחר מתן מעות לא יכול להתנות דבמאי יקנה דס"ל דבחוב והלואה לא יכול לקנות דאזיל לטעמיה דס"ל לעיל כרב רבו דבהלואה אין קונה. והא דקאמר דקני אלא כנגד מעותיו לאו דוקא דקנה כנגד מעותיו אלא דיש לו שיעבוד כנגד מעותיו. וכן פרש"י דאין בדבריו כלום. ור"נ פליג דאף לאחר מתן מעות יכול להתנות דהיינו דס"ל דבחוב והלואה שפיר יכול לקנות. ואפשר לומר דפלוגתא אם מלוה קנה שייכה בפלוגתא שיעבודא דאורייתא וע"כ רבה ורב ושמואל דבארתי דס"ל דמלוה לא קנה אזלי לטעמייהו דס"ל בב"ב דף קע"ה דשיעבודא לאו דאורייתא ודו"ק:
דף סד.
אמר רב האי מאן דיהיב זוזי לגינאה אקרי וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא וא"ל יהיבנא לד בני גרמידא איתניהו שרי ליתניהו אסור. וקאמר כמאן כהאי תנא דתניא ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו וכו' ואמר לו מה שעיזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מותר אבל אם אמר לו מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך וכו' אסור. איכא דאמרי אמר רבא כיון דממילא קא רבו שפיר דמי ופריך והתניא כך וכך אסור. ומשני התם לאו מיניה קא רבו דשקלי ליה להאי ואתא אחרינא בדוכתיה הכא מיניה קא רבו. והקשו המפרשים ע"ז דמ"ש מפרדיסא דאסר רב לקמן ופי' הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מו"ל שמכר פירות הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזה שמכר עתה בזול בי' הוא פרי ששוה כ' כשיגמור נמצא התו' בשביל ההקפה. ותי' הנ"י וכן המ"מ מפני שהקרי קטנים ראויים ללקיטה וכך היה מוכרם ומה לו להמוכר אם הלוקח מניחם לגדל אבל פירות הכרם לא נגמרו ללקיטה ומפסיד בו המוכר טובא וכו'. ונראה דה"פ דהדלועים ראויים ללקיטה ואמרינן דזכה בהו הלוקח עתה כשהם קטנים וליכא אגר נטר דהא ראוי לקבלם מיד והמוכר נמי הא ראוי לו למוכרם עתה לאחר ומה דיתגדל אחרי כן ממילא קא רבי אבל פירות הכרם אין ראוי עתה ואין יכול הלוקח לקבלם מיד ואיכא אגר נטר. והאחרונים לא הבינו כן בדברי המ"מ. בכ"ז קשה דבעיזי חולבות דמותר במכר לו אכסרא והא שם אינו ראוי למכור קודם החליבה. והנראה בזה דשאני פרדיסא דדרך למוכרו כמו שהוא ואית ליה שומא ובקיאות בשויו ולולא הקדמת המעות היה יכול למוכרו עתה ביוקר והוה כמו קץ ליה דטרשא דלקמן (דף ס"ה). אבל בעיזי חולבות אין שום ידיעה ובקיאות ואין דרך למוכרם בענין הזה ותמיד הוא קרוב לשכר ולהפסד. והוה כמו שכתב רבינו בעגל דמותר לקנותו בזול אף דלא ממילא קא רבי משום דהכחשה והמיתה דבר מצוי הוא וע"כ אין שומתו ידוע וקץ וליכא אגר נטר:
עוד תמהו המפרשים על רבינו דכתב שם בלוקח הזמורות והשריגים קודם שיתיבשו ויכרתו דצריך להפוך בהו כשהן מחוברים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו ואם לא הפך נמצא המעות הלואה והם לוקחים בזול מפני ההקפה ואסור. והקשה הל"מ והרב"י מדוע לא כתב בפרדיסא דמהני החזיק במחובר. והנראה בזה דהא בפרדיסא שמכר לו כל פירות הפרדס בעודו מחובר שפיר קנו ליה מעותיו כמו שכתב רבינו פ"א מהל' מכירה הל' י"ז דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וכן בקרי דהכי דכיון דמכרם בעודם מחוברים קנה ליה מעותיו שפיר ומאי תהני החזקה יותר מקנין המעות דאין שם חסרון בקנין והאיסור שם בזה מטעמים אחרים שבארתי. אבל בהנהו דשבשי שיבשי באמת דמי לקרי דהכא דממילא קא רבי ועוד דאין שומתם ידועה. והאיסור שם הוא רק משום חסרון בקנין דכיון דאין ידוע איזה יתייבש ויכרת הוה כמוכר לו דבר שלא בא לעולם ושאין מסויים. ובדבר שלא בא לעולם אסור לפסוק דע"כ כתב רבינו ז"ל פכ"ב מהל' מכירה דיצא השער לא מקרי דבר שלא בא לעולם. ועוד נבאר בזה לקמן בד' ע"ב. משום דכיון דלא קנה הוה המעות הלואה עד שיקבל הזמורות ואז הם שוים יותר וע"כ בעי שיהפוך בהו ויחזיק דלהוי כדקל לפירותיו וא"כ קנה אותם אף שעדיין לא באו ואין כאן הלואה ואגר נטר דמכר לו דבר שאין שומתו ידועה כדבארתי:
והנה התו' כתבו על הקושי' דמ"ש פרדיסא ממה שעיזי חולבות לך דמותר. ותירצו דרב לא אסר פרדיסא אלא דוקא שאמר לו כך וכך. ונראה דמיירי שאמר לו כך וכך פירות דאי יין הא מחוסר שלש ואיכא נמי דבידי שמים והיכא שרי התם שמואל. והג"א כתב דאפי' אמר כך וכך יין ותמיהני ודו"ק:
דף סו.
הלוהו על שדהו ואמר אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו. ומוקי לה דמיירי בדאמר מעכשיו דאי לאו הכי הוה אסמכתא דכל דאי אסמכתא היא. והנה בנדרים (דף כ"ז) אמרינן בההיא דאתפיס זכוותא בב"ד ואמר אי לא אתינא עד ל' יום ליבטלן זכוותאי ומסיק דאסמכתא קניא והוא דקני מיניה בב"ד חשוב. וכתב ע"ז הרי"ף בשם גאון דהאי דינא ליתא אלא במתפיס זכוותא לחוד והסכים עמו הרי"ף ז"ל ורבו בזה הפירושין ועיין שם בר"ן. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' מכירה הל' ז' דכל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך ה"ז קנה אם בא בתוך הזמן שקבע. ושם בהל' י"ג כתב אסמכתא שקנו מידו עליה בב"ד חשוב ה"ז קנה והוא שיתפוס זכיותיו בב"ד כיצד הרי שהתפיס זכיותיו בב"ד וקנו מידו שאם לא בא ליום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו הרי אלו נותנים. וכתב בזה המ"מ דהא דבעי הכא ב"ד חשוב משום דב"ד אשקולהו בע"כ להתפיס זכוותא. או דקנין דהכא מיירי בלא מעכשיו דס"ל לרבינו דקנין מועיל אף בלא מעכשיו וע"כ בעי ב"ד חשוב. אך לפ"ז יקשה על רבינו קושיות חבילות דבנדרים (דף מ"ח) מוכח דקנין אין מועיל לאחר זמן דהא אז הדר סודר למריה. וכן משמע דאמרינן בבבא בתרא דערב שלא בשעת מתן מעות בעי קנין והא לא הוה בב"ד חשוב ולא מעכשיו אע"כ דסתם קנין הוה כמעכשיו וע"כ מהני דאמרינן גמר והקנה. ועוד קשה לשני התי' האלה דכתב שם רבינו בהל' י"ח כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושים קונים מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול מעכשיו וכו'. וקשה דלמה להם זה העסק דהא במעכשיו לבד מועיל וקנה באסמכתא והכא לא אשקול' בע"כ. ועיין בזה בכ"מ ובסמ"ע בח"מ סי' ר"ז ס"ק מ"ו שדחה דברי הכ"מ בדברים נכונים. אך תי' דלרוחא דמלתא עשו כן לא משמע בדברי רבינו דרבינו דינא קתני. והנראה בזה לדעת הרמב"ם ז"ל והרי"ף והגאון דהא דאמרו דהדין הזה ליתא אלא במתפיס זכוותא לבד היינו משום דקא גזים ומחייב עצמו בקנס וע"כ בעי ב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא. וקנין מעכשיו לא מהני בזה דאף דעשה על עצמו חיוב וקנס לא גמר להקנות הקנס אלא עשה חיזוק לדבריו דיקיים תנאו וע"כ בעינן ב"ד חשוב דאלים לאפקועי ממונא או דבב"ד גמיר ומקנה. וכן אמרינן בבבא בתרא (דף ח') בהא דמסיעים על קיצתם דהיכא דאיכא אדם חשוב לא מהני תנאם אלא ע"י הסכמתו. אבל באסמכתות דהקנאה ומכירה דהתם עיקר הדבר נעשה בזה להקנאה ומכירה אלא דאמרינן כיון דתלה בתנאי ובדאי לא גמר והקנה. וע"כ בהקנה מעכשיו אמרינן דחפץ בהקנאה וגמר והקנה אלא דחפץ נמי בקיום תנאו וא"כ שם במעכשיו לא עשה זה כלל לאסמכתא אלא קנין גמור הוא. וכן בערב שלא בשעת מתן מעות אם קנו ממנו והתחייב עצמו מעכשיו גמר והקנה. משא"כ בקנס דלא גמר והקנה. וכן טעמא דרבינו דפסק בערב שהתנה תנאי דלא מהני ביה קנין. דכיון דערב עצמו על תנאי ואיכא תרתי מי יאמר לא גמר והקנה והוה כמו גזים וקנס. וכן כתב רבינו פכ"ה מהל' מו"ל דאם קיבל אחריות על שדה חבירו אף אם קנו ממנו לא מהני. והיינו נמי משום דהוה תרתי מי יאמר דאולי ליכא חוב ולא יטרוף ממנו כלל ואולי יסלקנו זה ולא גמר והקנה דלא סמך דעתו שיהיה כן והוה כמו גזים. וכן אמרינן לר"מ דאף דאדם מקנה בדבר שלא בא לעולם דוקא במידי דעבידי דאתא אבל היכי דאיכא תרתי מי יאמר מודה דלא גמר והקנה. ובזה ניחא דשפיר הוצרכו חכמי ספרד לעסק הזה בקנסות שעושים לכל ענינים ושידוכים ודו"ק:
דף עב:
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' מכירה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק. וכתב המ"מ דזה מבואר במשנתינו. והקשה הכ"מ דמשנתינו אינה שנויה אלא לענין ריבית ומניין לו ללמוד לענין קיום המקח. והנראה בזה לדעת רבינו דבפסק על הפירות ולא נתקיים המקח בקנין כדינא ונתיקרו הפירות דאם יקיים תנאו ויתן לו הפירות יהיה ריבית קצוצה כמו שפסק רבינו באסמכתא ובשאר דברים המבוארים בפ"ו מהל' מו"ל במכר דלא קנה דכיון דלא קנה כדינא המעות הם מלוה ואם יקיים תנאו ויתן לו הפירות בזול הוה כמו משכיר לו בית בפחות דכתב רבינו דהוה ריבית קצוצה. וכן נראה מדברי רבינו שכתב פ"ו מהל' מו"ל הל' ז' הורו רבותי שהמלוה את חבירו ומשכן לו את שדהו ע"מ שיאכל פירותיה כל ימי המשכונה אע"פ שאין מנכה לו כלום הרי זו אבק ריבית וכו' שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת הלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך היא אבק ריבית ואין המשכונה דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו. ונראה דה"פ דהממשכן עתה קנה גוף זה לפירותיו וכיון דאפשר דלא יהיה בו פירות מדעם נתן לו אבל במכר באסמכתא כיון דלא קנה עכשיו א"כ רק בשעת הבצירה והקצירה זכה בהפירות וע"כ הוה כריבית קצוצה. אף על גב דאפשר דלא יהיה בו פירות ולא יהיה לו ריבית בכ"ז מחשיב כריבית קצוצה כמו בשכירות בית דחשיב ליה רבינו רבית קצוצה אף דהיה אפשר דיפול וישרף הבית ולא היה אוכל כמו שהקשו התו'. וכן ה"נ אם היה חשוב דבר שלא בא לעולם ולא קנה וא"כ לא זכה אלא בעת הנתינה שהם שוים הרבה ביוקר הוה כריבית קצוצה. ומקרי נמי קצץ בשעת הלואה המבואר בדין ג' דבעינן בריבית קצוצה משום דהא פסק ע"ז בעת נתינת המעות. וכן מוכח מהא דבארתי לעיל בחי' לד' ס"ב וס"ד. והא דאמרינן לעיל במכר דשלב"ל דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה. צ"ל לפ"ז דמיירי בשלא הקדים המעות או לא נתיקרו הפירות. והיינו דקאמר בזה דהתם זביני פי' דלא הקדים המעות דליכא ריבית אבל הכא דהקדים המעות איכא ריבית אם מקיים תנאו ונתן לו הפירות והדרה פירי דהוה ריבית קצוצה:
והנה הא דכתב רבינו דביצא השער נקנה בקנין אף דהוא דבר שאין ברשותו ואף דקיי"ל דאיש כי יקדיש את ביתו דדבר שאין ברשותו אין יכול להקדיש. והנראה בזה דשאני קנין מהקדש דהא אף סיטומתא קניא דכיון שנהגו לקנות בכזה וה"נ נהגו לקנות ולמכור באופן הזה והא דקי"ל דאין יכול להקנות ולמכור דבר שאין ברשותו ושלא בא לעולם היינו משום דלא סמכה דעתו. וע"כ אמרינן היכא דסמכה דעתו כמו לעיל (דף ט"ז) דניחא ליה דליקו בהימנותא שפיר קנה. וכן הכא ביצא השער שפיר סמכה דעתו. וכן אמרינן לקמן בנתן על תרעא חריפה צריך לאיתחזויי לבי דרי דלהוי סמכא דעתיה ודו"ק:
שם לוים על שער שבשוק ופירש הרמב"ם ז"ל דמיירי בלא קביעות זמן. ופי' המפרשים דמפרש דהא דקאמר לקמן (דף ע"ה) על הא דהלל אוסר ללות ככר בככר זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוים סתם ופורעים סתם דהיינו בלא קביעות זמן וס"ל כהרי"ף דסתם ככר יש לו שער. והקשו ע"ז דבשבת (דף קמ"ח) דייקינן דבחול שרי ללוות ככרות ומוקי לה אפי' להלל ובאתרא דקייץ דמי וא"כ הלל דאוסר מיירי בדלא קייץ דמי. ונראה דלרבינו והרי"ף ה"פ התם דקייצי דמי פי' ומשלמת בדמים אם תתיקר והוה כההוא דאמר הלל שתקוץ דמים. והא דלא קייצי דמי פי' דאין קוצץ דמים אם תתיקר. ולדברי רבינו ניחא דאסרינן לעיל ללות דינר בדינר וודאי יש שער לדינרי זהב דהא מטבע הוא אע"כ דהיכא דקבע זמן אסור ודו"ק: