באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא מציעא · דף כא:
אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוה יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מייאש מימר אמר סימנא אית לי בגוויה יהיבנא סימנא ושקילנא. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שריא כדבעינן למימר לקמן. כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגוויה מהשתא הוי יאוש והלכתא כאביי. וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' גזו"א הל' א' ספק הנוח לא יגע בו וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו אם עבר ונטלו ואינו חייב להחזירו וכן כתב שם בהל' ו' מצא גוזלות אחר הגדר או אחר הגפה וכו' ה"ז לא יגע בהם שמא בעליהם הניחום שם ואם נטלן הרי אלו שלו. והשיגו עליו המפרשים דהא קודם יאוש בא לידו ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ותי' הכ"מ דיאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש היינו דאסור ליטלן אבל באמת זכה בעבר ונטלן. וסברתו תמוה דמ"ט אסורים ליטלם לכתחילה דמה טובה יגיע לבע"ה ועוד למה הוצרך רבינו להאריך בטעם דספק הנוח לכתחילה לא יטול דמפסיד לבע"ה תיפוק ליה דהוה יאוש שלא מדעת. ועוד קשה דא"כ מאי מקשה לקמן משטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנם בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא סתמא לא דהא אף לאביי תקשי דהא מודה בנתנן בשדה חבירו דזכה בהו. עוד כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' גזו"א המציל מן הנהר ומזוטו של ים או משלוליתו של נהר וכו' אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזור. והשיגו עליו דהא אביי מודה לרבא בזוטו של ים דאף בלא ידע רחמנא שריא. ובפי"א מהל' גזו"א הל' י' כתב דהמוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"פ שיש בו סימן הרי היא של מוצא שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה וכו' יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה. וא"כ משמע דאם לא ידע דאבדה ממנו אינה של מוצאו והוא כנגד הסוגיא דבזוטו של ים בכל אנפי שרי. והנראה בזה דהנה רבינו כתב פי"ד מהל' גזו"א יאוש שלא מדעת לפי' בדבר שאין בו סימן אינו יאוש כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע שנפל אע"פ שכשידע יתייאש אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח ושמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש. ומשמע מדבריו דדוקא כ"ז שלא ידעו הבעלים או בדבר דאפשר דלעולם לא ידעו הבעלים שנאבדו מהם אבל אחר שיודע להם ויתייאשו מהני היאוש אף אם באסורא אתא לידיה. והנראה דרבינו אזיל לטעמיה דס"ל דאף בגזילה שינוי רשות ואח"כ יאוש מהני ולית ליה טעמא דכיון דבאיסורא אתא לידיה לא תהני יאוש. אלא דהתם בגזלן ס"ל דמשלם הדמים כדבארתי בחיד' לב"ק ד' קי"ז משום דמדמים לא מייאש אבל הכא מכולה נתייאש:
והנראה בטעמא דרבינו בזה דיאוש הוה הפקר וכ"ז שלא ידע הלא עדיין לא הפקיר ולא קנה זה אבל בנתייאש אח"כ שבא ליד זה שפיר מהני ומה לי אם באיסורא אתא ליד זה דהא הפקיר זה. ורבא ס"ל כיון דלכי ידע מייאש מהשתא הוה יאוש. ודוקא בדבר שאין בו סימן מהני היאוש אף לאחר שבא ליד זה אף לאביי אבל בדבר שיש בו סימן לא מהני יאוש אחר שבא ליד זה משום דהוה הפקר טעות דאילו ידע דישראל מצא ודעתו להחזירו לא הוה מתייאש והיינו דקאמר אע"ג דשמעיניה דמייאש לבסוף לא הוה יאוש דבאסורא אתא לידיה ויאוש אחר שבא ליד זה. יאוש טעות הוא ולא מהני:
ובזה ניחא טעמא דבעינן בגזילה יאוש ושינוי רשות משום דיאוש כ"ז שהוא ביד הגנב והגזלן לאו יאוש באמת הוא משא"כ אם מכרה והוציא מרשותו מתייאש לגמרי וכן כתב הסמ"ע סי' שס"ח ס"ג לדעת הרמב"ם דכתב במוכסים כותים אם נתנו לאחר דסתמא הוה יאוש ובעצמו כתב שם לקמן דמוכס כותי סתמא לא הוה יאוש ותי' הסמ"ע דשאני הכא כיון דנתנו לאחר והוציא מרשותו מתייאש מסתמא:
ובזה ניחא דשאני אבידה מגזילה דכיון דלא ידע היכן היא מתייאש לגמרי. והתוספות דחקו בזה בב"ק דף ס"ה וא"ש דיאוש הוה כהפקר אם מתייאש לגמרי וא"ש הא דקאמר בב"ק דף ס"ה דיאוש באבידה קי"ל דקנה ומספקא ליה שם בגזילה. והקשו בתוספות דהא אף באבידה לא קני היכי דבאיסורא אתא לידיה. ובמה שבארתי ניחא דבאבידה היכי דמתייאש לגמרי מהני אף היכי דבאיסורא אתא לידיה:
ובזה א"ש הא דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב דיאוש אצל יורש לא מהני דיורש לא הוה כשינוי רשות בכ"ז אם אכל פטור והיינו כיון דנאכל הגזילה מתייאש לגמרי. ולדברי רבינו באמת בזוטו של ים בעי נמי ידיעת הבעלים שנאבדו מהם וכ"ז שלא ידע אסור בו דס"ל דטעמא דזוטו של ים דילפינן מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה ששטפה נהר דאבודה ממנו ומכל אדם היינו משום דחזקתו מתייאש. ועיין בתו' דלקמן שהביאו מירושלמי דמהאי דרשה ילפינן יאוש וא"כ בעינן שידעו הבעלים. והא דקאמר לעיל דמודה אביי בזוטו של ים היינו דאתא לאפוקי אף דיש בו סימן ובא לידו קודם יאוש דמהני היאוש אחר שבא ליד זה משום דנתייאש יאוש גמור דסבר דנאבדה לגמרי מן העולם ואתא לומר דלא הוה ככל אבידה שיש בה סימן אלא כדבר שאין בו סימן:
ובזה א"ש כל הסוגיא בפשיטות דמקשה מברייתא דמצא מעות הרי אלו שלו אע"ג דלא ידע דנפל מיניה שהקשו התוספות מ"ט לא מקשה ממתני' וה"ט דבברייתא איתא מעות סתם דמשמע אף מטבעות אחדים דיוכל היות דלעולם לא יודע לו משא"כ במתני' דקתני מעות מפוזרים משמע הרבה. וע"כ אמר ר' יצחק תי' על הברייתא והתו' דחקו בזה. ומקשה עוד מברייתא דמצא קציעות ואפי' בצד שדה קציעות הרי אלו שלו דלאביי ניחא והיינו טעמא דהוה כמו כל אבידה דאין בה סימן דאולי מעוברי דרכים הוא ואפי' בעל השדה עומד וצווח דשלו הוא אין להאמינו כיון דאין בהם סימן וכמו דנפל ממנו כן יכול להיות דמאחר נפל ועל כן על כרחך נתייאש מהם או דיתייאש אחרי כן אבל בתמרי ורמוני אסור דכיון דאין דרכם ליפול אולי לעולם לא ידע בעל האילן דנפלו מהם וקשיא לרבא. והתוספות דחקו בזה דלדבריהם בעינן דיתייאש מקודם וע"כ מקשו למה ליה לבעליו להתייאש מקודם. וכן לפ"ז א"ש בפשיטות הקושיא משטף נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו אבל אם לא ידעו לא דה"ט דאף בזוטו של ים בעינן ידיעת הבעלים. והתו' דחקו בזה. ומקשה לרבא מר"ש בן יוצדק דדריש דאבידה ששטפה נהר מותרת משום דאבודה ממנו ומכל אדם והיינו דחזקתו דמתייאש כדבארתי וילפינן איסורא דומיא דהיתרא דמה היתרא ביאוש דמהני ואין נ"מ בין יש בו סימן לאין בו סימן ה"נ איסורא כל זמן דלא מתייאש אין נ"מ בין יש בו סימן ובין אין בה סימן. וכן משמע מתוך פי' ר"ח עיין במלחמות להרמב"ן ז"ל ועיין בתוס' שדחקו בזה:
ובזה ניחא לי לבאר הסוגיא דלקמן דאמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולם משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עביד. והעתיק זה רבינו פי"ד מהל' גזו"א הל' ו' הקשו המפרשים מדוע לא מהני השבה אחרי יאוש מ"ש מגזילה דעלמא. ולפי מה שבארתי ניחא דלא דמי אבידה לגזילה דבאבידה מתייאש לגמרי כיון דסבר דאבוד הוא משא"כ בגזילה דלא מתייאש לגמרי ואף אם מתייאש מגופה לא מייאש מדמיו משא"כ באבידה דמכולה מתייאש וע"כ הוי החזרה כמתנה דאין מחוייב לו עתה מדינא אף דמים:
וקאמר עוד דאם נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם כיון דהגביה ע"מ להחזיר קנה חבירו ואם נתייאש אחרי כן הוה יאוש בטעות כמו שבארתי בדבר שיש בו סימן. ואף דרבא ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וסלע הוא דבר שאין בו סי' אך כיון דראה בשעת נפילה וידע ממי נפל מחויב בהשבה כמו בדבר שיש בו סימן וע"כ אף אם נתייאש קודם שהחזירו הוה הפקר טעות:
ובזה ניחא דאמר לקמן בלקח פירות מן התגר ונמצא בם מעות דהוה שלו אבל התגר שקנה מבע"ה חייב להחזיר אף דאין בהם סימן כיון דידע של מי הם הוה כמו ראה דהכא דחייב להחזיר אף בנתייאש אחרי כן. והתוס' כתבו וכן כתב הרא"ש דאף אם התגר בעצמו מצא קנה בדשהה שיעור לערבו עם פירות אחרים משום דהבעלים מתיאשים. וצ"ל לפי' דלא חשבינן כבא לידו באיסורא בקניית הפירות כיון דאין עתיד למצוא ולא קנתה לו חצירו חשבינן כעודם אבודים עד עת שמצא. ותמיהני דהא הרא"ש כתב במצא בגל ובכותל ישן דלא קנתה לו חצירו משום דהוה יאוש שלא מדעת וכן כתב הראב"ד ממצא בחנות וצ"ע:
וקאמר עוד רבא שם דאם המתין לנוטלה עד שנתייאשו עבר משום לא תוכל להתעלם. ונראה דדוקא המתין והיה בדעתו לגוזלה דהוה יאוש גמור ועבר ולא מהני עוד החזרה אבל אם היה בדעתו להחזירו אף דלא הספיק להגביה ושהה עד שנתייאשו הבעלים לא עבר ומחוייב בהשבה והיינו כדבארתי לדעת הרמב"ם משום דהוה יאוש בטעות ודו"ק: