באר מים חיים (נוסינזון)· רבי חיים נוסינסון
מסכת בבא מציעא · דף טו:
הכא במאי עסקינן כגון שעשאו אפותיקי דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. הרי"ף והרא"ש ז"ל והרבה מן הראשונים כתבו בזה דאף דלא מסיק אלא שיעור ארעא שקיל שבחה היותר על ההוצאה חנם אף מן היתומים וממקבל מתנה ואינו נותן להם רק שבח כשיעור הוצאה והקשה הש"ך ע"ז בסי' קט"ו ס"ק כ"ו דהלא השבח שהשביח האב או המוכר לא יגבה בחנם יתר מחובו כדכתבו המפרשים וא"כ ע"כ דלא חשוב כמכורה לו למפרע משעה שעשה אפותיקי וא"כ מ"ט גובה מהלוקח והיתומים בחנם ומאיזה זמן חשוב כמכורה לב"ח דנימא דהוה לוקח כיורד שלא ברשות. ועוד דהא בעי שומא בגביה ומאן שם לו ועוד דהא המלוה לא יכול לא להקדישה ולא למוכרה וא"כ למה נחשוב ללוקח כיורד שלא ברשות. ועוד דאם הוה כשל המלוה אף פרי יגבה ומאי פריך אי בב"ח אימא רישא לשני דמיירי באפותיקי. וכן לעיל על הא דאימליך וכתוב פירי פריך אי בב"ח מי אית ליה פירי לוקמא משום דחיישינן דעשאו אפותיקי. והנראה לתרץ סברת הראשונים דבאמת לא זכה בהקרקע אפי' באפותיקי עד שעת הגביה והשומא. והא דיגבה בחנם מהלוקח או המקבל מתנה או היתומים דאמר להו אתם זרים בשדה זו ומעולם לא זכיתם בה כיון דלא תוכלו לסלקני בזוזי ומקח בטלה הואי וא"כ לא זכיתם בהשבח והרווח שנעשה בהאי ארעא. ואף המוכר לא זכה בהשבח דכיון דמכר השדה נסתלק ממנה כדאמרינן בעובד כוכבים שמכר שדה וקיבל המעות עד שלא כתב השטר דעובד כוכבים סלוקי סליק נפשיה מהכא ולא אמרינן דרק אדעתיה דלוקח נסתלק אלא לגמרי נסתלק ומעת שמכרה כיון דמכר חל הוה כהפקר ונסתלק מכל הזכותים שעתיד לבא בשדה זו. וכן היתומים כיון דלא יוכלו לסלוקי בזוזי מחשיבי כזרים ולא זכו בהאי ארעא וא"כ ממילא זכה זה בהשדה ובהשבח ובכל אשר בה מדין הפקר ובזה ניחא הא דקאמר לעיל דלמ"ד דכל ב"ח לא יכול לסלוקי בזוזי דיגבה השבח היתר על הוצאה בחנם אבל הפירות דכבר זכה בהו הלוקח וודאי דשלו הוא ולא יכול הבעל חוב לתבוע כלל דהא רק משעת הגביה זכה בהאי ארעא הב"ח. וכתב הרמב"ם ז"ל והש"ע דכל הפירות שאכל הלוקח אינם נטרפים אבל הפירות המחוברים לקרקע אף על פי שאינם צריכים לקרקע כענבים שהגיעו לבצור הרי ב"ח גובה מהם כמו שגובה השבח. והשיג בזה הש"ך דהא סבירא ליה להרמב"ם ז"ל דבכל מילי ענבים שהגיעו לבצור חשיבי כמטלטלין וכתלושים דמי לבד משומרים כדמבואר לעיל סי' צ"ה. ולפי המבואר לעיל ניחא כיון דאדעתא דמוכר השביח וזיכה כל השבח למוכר וע"כ הוה הלוקח כשומר בהאי שדה וכ"ז דלא זכה בהני פירות והפירות עודם מחוברים הוו למוכר וע"כ גובה המלוה אותם. והא דאמר בכתובות דב"ח לא גביא מתמרי דחזיא לבודיה התם ביתמי מיירי דשלהם היא ואין להשדה בעלים אחרים וע"כ אמרינן בהם דכל העומד לתלוש כתלוש דמי כדמבואר בסי' צ"ה. וצדקו בזה דברי הסמ"ע שכתב דאין גובה מפירות התלושין משום שזכה בהו הלוקח ומחשיבי כמטלטלין שלו אבל אם לא היה זוכה היה גובה מהם הב"ח משום דהמוכר זכה בהו. והש"ך השיג את הסמ"ע בזה אבל לפי שיטת הרמב"ם דברי הסמ"ע מאד נכונים וכל שכן באפותיקי דכ"ז דלא נתלשו לא זכה בהו הלוקח כדבארתי כיון דאין לו זכיה בהקרקע ולא שייך בזה כל העומד לתלוש דבמאי זכה בהו:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב פכ"א מהל' מו"ל הל' ו' היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואים חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצהה מבעל חוב שהרי אומר לו בעל חוב שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה ואין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד. ועיין בהמפרשים שהשיגו עליו וכן הש"ך דחה דבריו בשתי ידים. והנראה לענ"ד דבאמת דברי רבינו ברור מללו דרבינו מיירי במסיק ביה שיעור ארעא ושבחה דכוליה פירקין דרבינו בהכא מיירי ודבר הלמד מענינו הוא וכתב רבינו דגובה חצי השבח ואף ההוצאה מזה החצי אין צריך ליתן להלוקח דלא גרע מלא עשה אפותיקי דגובה מהשבח וההוצאה משום דכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' ואדעתא דמוכר הוציא ואף הוצאה הוה כדמוכר הוא. וחצי השבח הנשאר שייך ללוקח אך אין לו ללוקח בזה אלא ההוצאה משיעור שבחיה ואם השבח יתר על הוצאה המותר לבעל חוב הוא בחנם כדבארתי לדעת הרי"ף. וכתב רבינו הטעם בזה שהרי אומר לו בעל חוב שדי הוא שהשביחה והיינו כדבארתי דלא זכה הלוקח בשבח ההוא כיון דאין לו זכיה בהקרקע אלא חוזר הלוקח וגובה מן המוכר דקיבל עליו אחריות. והא דקאמר רבינו חצי השבח יתר על ההוצאה היינו הוצאה דחצי השבח קאמר דצריך לשלם להלוקח. וקאמר דאם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה דיליה דהיינו דחצי ההוצאה עולה יותר מחצי השבח אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שניטרף בלבד פי' חצי הוצאה כשיעור שבח והמותר מפסיד כיון דאין כאן שבח. ומזה מוכח דאף רבינו ס"ל דגובה הב"ח מההוצאה שהשביח הלוקח כדעת הרי"ף רבו וכדמוכח מהגמ' ודלא כהגאונים ועיין בזה בש"ך ס"ק ט' שם ודו"ק: