אור ברסלב
באר יצחק על פירשי ספר שמות › פרק ד

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר שמות · פרק ד

פרק ג

ב ופשוטו וכו' אין זה נגד הדרש שהרי הדרש בא ליישב ענין אחר מה שנכתב תיבה אחת אבל הוא מילתא באנפי נפשא כי שאלה על הספק לא יתכן אצל הש"י לכן כתב רש"י ז"ל כי פשוטו כאדם כו' ולא כתב רש"י ז"ל שהוא כדי להכנס עמו בדבור כמו שפירש"י ז"ל בסדר בראשית בשאלת איכה לאדם ושאלת אי הבל אחיך וכן בפ' בלק בשאלת מי האנשים האלה עמך שלא יתכן פירוש זה אלא במקומות הללו כי הם כולם התחלת דבור משא"כ כאן שהוא באמצעות הדבורים. מדברי הרא"ם ז"ל:

ג כבר הודעתיך שמדרכי דורשי רשומות לדרוש שלא נפל הענין במקרה מה שהיה על אופן זה דוקא ולא על אופן אחר במו שהארכתי בזה במקומות אחרים:

ז בפסוק הקודם אמר ויוציאה והנה ידו מצורעת כשרג ולא אמר ויוציאה מחיקו אבל בפסוק זה אסר ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו ובשביל השינוי הזה דרשו ז"ל שמתחלה כשלקה בצרעת לא דקה עד אחרי הוציאו ידו מחיקו ולבסוף כשנתרפא בעודה בחיקו כבר ישבה כבשרו. ולכן סמך בפסוק זה מלת מחיקו לוהנה ישבה וגו' מה שאינו בפסוק הקודם לדרוש בו ע"י שינוי זו מחיקו שבה כבשרו ד"ר בעודה טרם הוציאו אותה. ופשיט:

ח כ' הרא"ם ז"ר וז"ל אם בא רש"י ז"ר ליישב מה אולמא דאות האחרון יותר מאות הראשון שיאמינו בו יותר מאות הראשון קשה מה יעשה עדיין באות הדם ומה אולמא דידי' יותר משני אותות הקודמין עכ"ל. וד"ל שבע"כ צ"ל שרק ברבוי האותות תהיה האמונה. וכ' ע"ז בעל צר"ד וז"ל. ולק"מ. וכבר תירצו זה בש"ר אצל אות הדם וז"ל ומה אות היה להם לישראל אמר להם בזה האות ילקו המצרים תחלה כו' עכ"ל ור"ל כי מכת דם היה מכה ראשונה. וא"כ אות נאמן היה להם עכ"ל ז"ל. אבל אף כי נכון הדבר מצד עצמו שאות הדם יותר חזק מאותות הקודמין בהיותו אות כפול כי הוא אות גם לעתיד. ומשה רבינו ע"ה הודיע לישראל היותו אות גם לעתיד ובזה יאמינו לו כי מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. בכל זה לא נתקנו עדיין דברי רש"י ז"ל בזה כי מדוע ביאר לנו רק בכאן חוזק אות הצרעת מאות הקודם ולא ביאר גם באות הדם אולמתו יותר משני האותות הקודמין ולכן נ"ל שבאמת לפי פשוטו א"צ לכל זה כי אף אם כל האותות שווין בערכן ואין אות אחד חזק מחבירו מ"מ ברבוי האותות תתאמת הנבואה יותר. ולכן אמר הש"י והיה אם לא יאמינו וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון ור"ל בצרוף עם האות הקודם. ואח"כ אמר והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות וגו' ולקחת וגו' ור"ל יאמינו לאות השלישי, בצרוף עם שני אותות הקודמין אלא שכבר ידוע לגו הכלל דאף דדברה תורה כלשון בני אדם מ"מ היכי דאיכא למידרש דרשינן ולכן אף שפשטות הכתוב במ"ש והאמינו לקול האות האחרון ר"ל בצרוף עם הראשון אף שלא אמר בפירוש והאמינו לקול האות הראשון והאחרון כי אין המדבר צריך לדקדק בלשונו לבאר מה שמובן ממילא בכוונתו מ"מ דרך הדרש לתפוס דקדוק הלשון ותמציתו כפי משמעותו בזולת הכוונה שצריך להוסיף בו והוא כלל גדול מאוד בדרכי הדרשות שמנהגם לדרוש כפי הלשון. ולזה דייקו ז"ל לשון הכתוב כאן שלא והאמינו לקול שני האותות או לקול אות האחרון והראשון שזה לשון המדוקדק רפי הכוונה אבר אמר והאמינו לקול האות האחרון שלפי דקדוק המאמר לבד משמעו שהאות הזה לבדו יסופק שיאמינו בו גם לולי האות הקודם. ולזה ביארו ז"ל כאן אלמותו מהקודם אבל אצל אות הדם שרא אמר שם והאמינו לקול אות הדם רק אמר סתם והיה אם לא יאמינו וגו' ולקחת. לכן יובן ע"פ פשוטו שיעשה לעיניהם עוד מופת כדי שיתאמת הדבר יותר ברבוי העדים ועדי הנבואה הן האותות:

ט (ד"ה והיה) הרמב"ן ז"ל טען שאין ראיה כלל מכפל מלת והיו שכן דרך המקרא לרוב בשביל מצוע דברים והפסק שבין הנושא והנשוא שבא ההפסק ההוא לסמן הנושא לכפול מלת והיו עם נושא המאמר כמו והיה ערכך הזכר מבן חמשים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים כסף. והנה ערכך הזכר הוא הנושא והיה חמשים כסף הוא הנשוא ולפי שבא בין הנושא ערכך הזכר ובין הנשוא חמשים שקרים כסף. הפסק ומצוע דברים מבן חמשים שנה ועד בן ששים שנה כדי לסמן הנושא שהוא ערכך הזכר. לכן כפל מלת והיה עם הנושא וחזר שנית ואמר והיה ערכך חמשים שקלים כסף. וע"ד זה הוא ג"כ כאן שלפי שהפסיק בין הנושא ודם המים ובין הנושא והי' לדם במאמר אשר תקח מן היאור כדי לסמן הנושא שהוא המים כפל שוב שנית הנושא עם מלת והיו. וחזר ואמר והיה המים לדם ביבשת וכאלה רבות במקרא. אלו דבריו ז"ל בתוספת ביאור הרבה עם שאין זה לשונו ממש. אבל רע"ד שכוונת רש"י ז"ל שבאמת מאמר אשר תקח מן היאור נראה מיותר דלאיזה צורך האריך לומר אשר תקח מן היאור ובשביל זה הוצרך לכפול אח"כ ולומר שוב שנית והיה המים לדם ביבשת. ולמה לא אמר ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת ומייתור לשון זה נראה שבשביל כך הוסיף לומר והי' המים אשר תקח מן היאור להורות לנו שבשעת לקיחה מן היאור עודם בידו יתהוו לדם. ומ"ש אח"כ ביבשת הוא רק למראית עיני ישראל מפני שדם לא יראו היותו לדם, ער שיהיו המים ביבשה. ומפני כך צוה הש"י לשפוך המים ליבשה בדי שיהיה הנס נגלה לעיני הכל. לזה כ' רש"י ז"ל שע"כ זה אינו שהרי חזר אח"כ ואמר והיו לדם ביבשת ואין כוונת רש"י ז"ל שמפני כפר מרת והי' צריך לפרש שאחר שישפוך המים ליבשה יהיה לדם. רק כוונתו ז"ל שלשון והיה לדם ביבשת בעצמו מורה ע"ז בזולת הכפל שרא יתהפכו לדם עד אחרי הגיע המים ליבשת וא"כ צ"ל שמה שהאריך מקודם זה לומר אשר תקח מן היאור הוא רק רחמן המים שלא תאמר שיהפכו כל מימי היאור לדם אחרי לקיחתו בידיו ממימי היאור ושיעור דברי רש"י ז"ל כך הם. אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת הייתי אומר כי מייתור לשון אשר תקח מן היאור נראה כי עודן בידו נתהפכו לדם כי אשר תקח מורה משעת לקיחה. אבל עכשיו שאמר אח"כ והיו המים לדם ביבשת. ומזה מוכרח א"כ שלא נהפכו המים לדם זולתי אחרי שנשפכו ליבשה וא"כ ע"כ מ"ש מקודם אשר תקח מן היאור הוא רק כדי לסמן המים וכנ"ל. ובזה יצאו דברי רש"י ז"ל כנים ומזוקקים. והרא"ם ז"ל נכנס בכאן בפרצות דחוקות ללא צורך:

י כצ"ל ברש"י והוא היה עומד ביום הז' כשא"ל וכו'. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ונביא היה שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך וגו' ר"ר לפי שכתוב שם לבית אביך ובית אביו של עלי היה אהרן לפי שעלי כהן היה ולכן כ' ג"כ רש"י ז"ל עוד אח"כ שמה שכתוב ביחזקאל ואודע לכם בארץ מצרים וגו' אותה נבואה לאהרן נאמרה ור"ל לפי שמצינו אצל עלי שנגלה הש"י לאהרן במצרים. ואולם לא מצינו איזה נבואה נאמרה לו א"כ מסתמא יש לנו לומר שאותה נבואה הכתובה ביחזקאל שנאמר' לישראל במצרים לאהרן נאמרה:

(ד"ה כבד) ר"ל כי פי' כבד פה כבד הדבור כמו שנמצא בכמה מקומות שנקראת הפעולה בשם כרי הפעולה כמו שמכונה הגבורה יד על שם שלוחמין בכלי זיין שביד. וכן כאן נקרא הדבור בשם הפה כלי הדבור:

יא וכן המשיך רש"י ז"ר כל הכתוב הזה לפרשו כנגד משה כמו שהראה בדבור הסמוך ולא כוון רש"י ז"ל בזה שאין כוונת הכתוב על מין האדם בכלל לומר שהוא ית' הסבה הראשונה לכל אלא שלפי שבאמת יש ג"כ להמשיך כל חלקי דכתוב הזה ער משה לבדו בענין הנסים שקרו אליו א"כ התשובה נצחת ביותר אם הדברים הדם רומזים אליו וכלומר הרי אתה בעצמך מופת על הדבר ואיך שכחת דנסים שנעשו לך בעצמך וא"כ אם נאמר שכוונת הכתוב רק על מין האדם בכלל יקשה א"כ מדוע לא השיבו הש"י תשובה נצחת מזה ממנו ומעצמו. וע"כ צ"ל שהש"י אמר זה באמת בעיקר כלפי משה. אלא שרמז לו זה בהסתר דרך כלל על כל מין האדם והשומע ירגיש חרפתו בעצמו מכלל הדברים. וכן הנהוג לפעמים גם בין בני האדם בדבר איש לרעהו להשמיע לחבירו חרפתו במה שיש בו בהסתר ע"י דוגמא מדבר אחר וזהו עושה רושם יותר בנפש זהו כוונת דדרש בכאן ולכן לא קשה מה שהקשה הרא"ם ז"ל הרי מ"ש הש"י או פקח אינו מוסב על משה לבדו וע"כ הכוונ' במין האדם בכלל שבאמת הש"י אמר דכל דרך כלל. והכוונ' ג"ב דרך כלל אלא שאמרו ז"ל שרמז לו בהסתר הכלל ההוא על הפרט ג"כ וכדרך לעשות בכיוצא בזה וכנ"ל:

(ד"ה או) דבור זה צריך ביאור. שאם פרעה הי' אלם בדבר הריגת משה א"כ איך נעשו משרתיו חרשים לבלתי שמוע לצוואתו הלא לא יכול לצוות כלל עליו. ועוד אם פרעה אלם ומשרתיו חרשים ולא שמעו בצוואתו למה הי' צריך לברוח מהבימה ועוד קשה הרי פירש"י ז"ל בעצמו לעיל בפסוק וישמע פרעה ויבקש וגו' שמסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב א"כ הרי שפרעה צוה עליו להרגו ולא נשתתק וכן משרתיו שמעו לצוואתו ולא נתחרשו וגם לא ברח משה מהבימה זולתי שניצל ע"י שלא שלטה החרב בצווארו. ולכן צ"ל בבאור זה שמתחלה צוה פרעה להרגו ותפסוהו והעלוהו לבימה ובראותם שלא שלטה בו החרב הניחוהו שם בבימה להכין לו כלי מות אחרים להרגו בהם ומשה ברח ונעשה לו נס שהוכו כל השוטרים בסנורים וכשהוגד לפרעה אח"כ כי ברח משה צוה שירדפו אחריו אלא שלא נתאמץ לצוות לתפסו בהכרח רק צוה על זה בשפה רפה אלא שאעפ"י כן שלא היתה גזירת פרעה לחוצה כל כך היו להם למשרתיו לשקוד על קיום רצון המלך אלא שנעשו משרתיו חרשים ולא שמעו בצוואתו כן ביאר הרא"ם ז"ל הדברים הללו ליישב שלא יהיו האגדות חלוקות ועדיין צ"ע:

(ד"ה הלא) ר"ל שאין מלת ד' הנשוא ומלת אנכי הנושא והשיעור הלא אנכי שמי ד' וא"כ יש, היכולת בידי לעשות כל הכתוב מקודם בפסוק זה וחסר מלת הוא בכתוב כדרך הלשון. שאם הכוונה כן ישאר שאלת מי שם פה לאדם או וגו' בלי תשובה מבוארת והוא מקרא קצר מה שאין צורך לזה לכן יותר נוח לפרש שמאמר הלא אנכי ד' הוא לתשובת שאלת מי שם וגו' וא"כ גם שם ד' הנושא. והשיעור הלא אנכי ששמי ד' עשיתי כל זאת שמתי פה וכו':

יג לא אמר משה שלח נא ביד זולתי רק שלח נא ביד תשלח שהוא פער עתידי וא"כ אין טעם לדברי משה שיאמר שלח נא ביד תשלח בעתיד. והלא הקב"ה חפין באמת לשלוח על ידו בעתיד כמו שהי' בפעל אח"כ וא"כ אדרבה אמר משה שישלח הקב"ה השליחות דזה בידו והלשון הפך כוונתו ולכן פירש"י ז"ל תחלה שטעם העתיד ער ההוה ורגיל להיות ואיננו עתידי ממש והכוונה שלח ביד שאתה רגיל תמיד לשלוח על ידו והוא אהרן וכמו שפירש"י ז"ל לעיר בפסוק יוד מן הכתוב בערי וביחזקאל שאהרן הי' נביא בישראל במצרים לפני משה וכן פירש גם הראב"ע ז"ל ולדבר אחר פירש"י ז"ל שתשלח הוא פעל עתידי ממש, ואולם אין העתיד הזה על גאולת מצרים רק על הכניסה לארץ וגאולה העתידה. והשיעור שלח נא ביד אשר תשלח בעתיד להכניסם לארץ שלחהו נא גם עתה להוציאם ממצרים הרי מזה מוכח שיש לך שלוחים הרבה ומדוע בחרת עתה רק בי זהו הפירוש הב' ואולם עדיין צריך ביאור, כי באמת יקשה אם ראה משה ברוח קדשו שיהושע תלמידו יכניסם לארץ איך סרב א"כ בשליחות זה הלא ראה א"כ כמו כן שהוא יוציאם ממצרים ואיך יספק בקיום קצת המראה ובבטול קצתה. ומה שיש לומר בזה כי בתחלת נבואתו חשב משה כי יכניסם הקב"ה מיד לארץ חמדה זמן מה אחרי צאתם ממצרים כי למה ינועו במדבר העמים ותכלית ההוצאה ממצרים הוא בואם לארץ (וכמו שהי' זה באמת לולי חטא המרגלים) וכן אמר לו הקב"ה בתחלת מראה הסנה ראה ראיתי את עני עמי וגו' וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' אל ארץ טובה וגו' ארץ זבת וגו' אל מקום הכנעני והחתי וגו'. והנה בכל זה בציווי השליחות נאמר לו ועתה לכה ואשלחך וגו' והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולא נאמר לו ג"כ והעל אותם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם לתת להם אף שההעלאה הזאת לבדה הוא תכלית ההוצאה ומזה הרגיש משה שהוא לא יהי' השליח בהכנסה. ומפני שחשב משה שלא יהי' שיהוי זמן בין ההוצאה ממצרים לכניסתם לארץ לכן אמר משה לפני הקב"ה הרי השליח מוכן לפניך להכניסם במעט זמן לארץ שלח נא ג"כ שליחות ההוצאה על ידו ולא אמר זה משה ח"ו בדוך תרעומת שאינו רוצה בשליחות זה מפני שלא ישלח על ידו שליחות ההכנסה דא"כ הי' זה גאוה ולא ענוה. ועוד וכי יאות לומר שאינו חפץ במתנה הזו מפני שלא ירצה ליתן לו מתנה האחרת ואין לך מרד עצום מזה גם בחוק מלך ב"ו אף כי בחוק מלך מלכי המלכים הקב"ה אלא שמשה רבינו אמר זה בענותו הגדולה שאינני כדאי לשררה זו והרי לפניך איש הראוי שתשלח על ידו להכניס ישראל לארץ שלח נא על ידו שליחות הוצאתם ג"כ ולא על ידי שאינני כדאי וראוי לכך:

יד (ד"ה הנה) לשון יוצא לקראתך לא יפול זולתי אם שניהם מתנונעים ולא כשהאחד נח והשני מתנונע לקראתו וא"כ משה שהי' עומד במקומו בסדין לא שייך לומר שאהרן יוצא לקראתו רק שאהרן הולך אליו לכן כתב רש"י ז"ל כשתלך למצרים וכן הי' באמת כמו שתראה בהמשך הכתובים להלן:

(ד"ה וראך) לא כשאתה כו' כמ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק יוד:

טז ופשוט הוא דאל"כ ודבר לך אל העם הם תרתי מילי דסתרי אהדדי דאם לך אינו אל העם ואם אל העם אינו לך:

יח והוא כמ"ש רש"י ז"ר לעיל בשם הדרש בפסוק ויואל משה:

יט כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק והנה שני אנשים עברים נצים שהאנשים האלה הם דתן ואבירם:

כ דבר זה הי' להם ז"ל בקבלה ואמרו שנרמז ג"כ בחורה מדכתיב החמור בהא הדעת ופשוט. ר"ל כי פירוש ויקח משה את מטה וגו' וכבר לקח את מטה האלקים בידו שע"כ לקחו לפני שובו מצרימה ומ"ש רש"י ז"ל אין מדוקדק מאוחר ומוקדם במקרא ר"ל בלשון כי כן דרך הלשון לפעמים לספר העיקר תחלה ואח"כ יספר הטפל והוא המוקדם בזמן ולכן ספר תחלה שובו למצרים שזה עיקר מגמת הספור ואח"כ ספר לקיחתו המטה שהוא הטפל בספור אף שהוא מוקדם לו בזמן:

כ ר"ל פעל ראה אינו מוסב על אמרו אח"כ כל המופתים. שיראה כל המופתים ויעשם לפני פרעה. ונצטרך כומר א"כ שענינו שום לב וזכור כל המופתים ועשיתם לפני פרעה. וזה אינו שהרי לפי מ"ש רש"י ז"ל אח"כ בד"ה אשר שמתי שע"כ כוונת הכתוב רק על המופתים אשר ישים ית' לפניו בעתיד ולא על המופתים אשר צוהו עליהם מקודם במראה הסנה וא"כ איך יתכן לומר שיצוהו ית' עתה בדרך הליכתו למצרים על זכירת מופתים העתידים אשר לא ידעם כלל לעת הזאת לכן פירש"י ז"ר שפעל ראה מוסב ער פעל ועשיתם וגו' שאמר אח"כ וא"כ השיעור ראה נא לעשות כל המופתים לפני פרעה ולמה הוצרך לצוותו על זה אחרי שכבר קבל השליחות עליו וע"כ הכוונה שתהא גבור ואמיץ לב בזה חזק ואל תירא מפניו ולכן אמר לו זה בדרך לכתו מצרימה כי כן הדרך לזרז את העושה קודם המעשה שיהא זריז ומוכן למעשהו ושליחותו ומבואר:

(ד"ה אשר) ר"ל אחרי שמוכרח ע"כ שכוונת המאמר אינו ארא על המופתים העתידים צריך לומר בתקון לשון אשר שמתי שבא בעבר שהכוונה כזה. בלכתך לשוב מצרימה שאתה הולך א"כ בשליחותי ראה שתהא זריז וגבור בכל דברי שליחותי לעשות בכל פעם בצוותי אותך על דבר המופתים שתעשה אח"כ המופתים אשר שמתי בידך בשעת הצואה בזריזות ואומץ לב וכן דרך המדבר לפעמים לתפוס סגנון הדבור הזה בלשונו כמו שידוע בלשון לע"ז:

כב ר"ל ואין זה האמירה הא' שהרי כתוב אח"כ ותמאן לשלחו וע"כ שכבר אמר לו מקודם לשלחם וימאן בדבריו וע"כ שזהו אמירה השניה

כג ר"ל שאין ואומר אליך וגו' מדברי השי"ת אף שמאמר הקודם לו וכן מאמר שאחריו הן מדברי השי"ת שהרי אמר מקודם כה אמר ד' בני בכורי ישראל וכן אח"כ אמר שלח את בני ויעבדני וגו' הכל מדברי השי"ת מ"מ שתי מלות הללו ואומר אליך הם מדברי משה שהרי לא אמר לו השי"ת בעצמו כלל רק הכל ע"י משה ומבואר מאוד:

כד ר"ל. ואיננו כמו ויהי בימים הרבים ההם. ויהי בימי אמרפל. והרבה כיוצא. שמלת ויהי מורה בם על הענין המסופר אח"כ ויהי דבר זה כי לא אמר ויהי בהיותו בדרך במלון, ויפגשהו וגו' או ויהי בדרך במלון ויפגוש ד' את משה אבל אמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו וכנוי ויפגשהו שם בהכרח אל הנזכר למעלה בפסוק זה והוא הרמוז במלת ויהי שהוא משה מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה ויבקש) פירש הר"א ממיץ ז"ל במס' נדרים הובא ברא"ם דהכי פירושא דהך ברייתא מפני מה נענש אחר שלא הי' אפשר לו למול קודם בואו למצרים והשיב מפני שנתעסק במלון תחלה דנהי דלא הי' אפשר לו למול ולצאת לדרך מ"מ כבר הי' קרוב למצרים ויכול הי' למול אותו במלון ולהביאו מצרימה בלי שום שכנה כמו שהי' באמת אח"כ שמלה צפורה את ערלת בנה ולא קרהו נזק בדבר. ובשביל שנתעסק במלון תחלה והניח המילה שתהי' באחרונה לכך נענש אבל ח"ו לחשוד רמשה בהתרשלות גדולה כזאת שהי' יכול למולו קודם לכתו למצרים אלו דבריו ז"ל. ומלבד שהסברא מחייבת כדברי הברייתא הוא מדוקדק ג"כ בפסוק שלא הי' לו לומר ארא ויהי בדרך ויפגשהו ד' ויבקש המיתו ולאיזה צורך אמר ויהי בדרך במלון אלא ע"כ שמלת במלון הוא צורך הספור שהעונש הזה הגיעו בסבת המלון:

כה ד"ה כי חתן יבואר להלן:

כו (ד"ה אז) ר"ל דקשה מהו אז אמרה הלא ע"כ גם מקודם הבינה סבת העונש כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ד"ה ויבקש וראי' ממה שלקחה צפורה צור לכרות ערלת בנה וגם ממה שאמרה חתן דמים אתה לי אלא שמתחלה לא הי' הבנתה ברור לה רק השערה בעלמא ועכשיו שהרף המלאך ממנה אחר המילה הבינה בהחלט ובברור גמור שהי' ענשו בסבת התרשלותו במילת בנו ופשוט:

(ד"ה למולות) ר"ל שאין מורות פעל והלמד ליחס גבול שאליו רק מילות שם דבר והלמד במקום על:

בא"ד ואונקלוס תרגום כו' אבינך כאן באורך קצת מה בין דברי רש"י ז"ל לתרגומו של אונקלוס ז"ל. לדברי רש"י הוראת שם דמים בשני המאמרים על דם הריגה כמו אנשי דמים איש דמים. והשיעור במאמר הראשון שכרתה צפורה ערלת בנה ותגע לרגליו של משה ותאמר על בנה כי חתן דמים אתה לי והטעם כי איש חתן דמים אתה לי וחסר הנסמך איש כדרך הכתובים בכמה מקומות. ואני תפלה שר"ל ואני איש תפלה וכן אני שרים וכי אדבר וגו' ר"ל אני איש שלומים והמה למלחמה וכן כאן אמרה צפורה כי איש הורג חתן אתה לי והי' ראוי לה לומר א"כ כי איש דמי חתן אתה לי אלא שמדרך המקרא לפעמים להפוך השמות. ולהציג הנסמך באחרונה ע"ד הנפרד ולהסמיך אליו השם האחר שראוי להיות ע"ד הנפרד ולהציגו ראשונה. והשיעור לפ"ז גם בפסוק שלפנינו כי איש דמי חתן אתה לי. ושיעור מאמרה השני שאחרי שהרפה המלאך ממנו אז אמרה על משה היותו חתן דמים למולות ואין חסר במאמר זה מלת איש כי הכנוי חתן דמים בכאן על הנהרג ולא על ההורג והכנוי על המחשבה בעבור שחשב המלאך להרגו וכמעט קט נהרג וא"כ גם הסמיכות בכאן על הסדר הראוי והוא כמו דמים לו אין לו דמים האמור בבא במחתרת בסדר משפטים שענינו אין לו חיוב הריגה וכן כאן אמרה צפורה כי חתני הי' חתן דמים למולות מחוייב הריגה ומות על דבר המירה והנה לפירוש זה פעל ותאמר במאמר הראשון מוסב על בנה ופעל אז אמרה במאמר השני מוסב על משה וכן תואר חתן דמים במאמר הראשון הוא על בנה ותואר חתן דמים במאמר השני הוא על משה. כי במאמר הראשון הוא לתואר ההורג ובמאמר השני הוא תואר לנהרג. אבל לתרגומו של אונקלוס ז"ל פעל האמורה מוסב בשני המאמרים רק על משה לבדו וכן תואר חתן דמים שבשני המאמרים הוא תואר דק למשה לבדו ואין כאן חסרון מלת איש בשום מאמר וגם ששם דמים בפסוק זה אינו מענין הריגה רק הוא על דם המילה. והנה הכוונה בתואר חתן דמים למשה כי ההתחתנות עמה הוא בעבור דם המילה כי הי' אישה הקדוש חביב כל בך בעיני' עד שחשבה ההתחברות שנתקיים לה עמו בעבור דם המילה כחתון חדש. ולפי שהחתון הזה הוא בסבת דם המילה קראה אותו חתן דמים והסמיכות הזה הוא כסדר ולא מהופך לפירוש זה ובאמת שהטעם הזה הוא נעים מאוד ושיעור המאמר הראשון לדעת אונקלוס שאחרי כרות צפורה את ערלת בנה ותגע לרגליו של משה אמרה על משה בעלה חתן דמים אתה לי ור"ל אתה חתן לי ע"י דמי המילה ההיא ולכן ביאר אונקלוס המאמר הזה בטעם נעים מאוד לפי הענין ולא לפי הלשון ואמרת בדמא דמהולתא דא איתייהיב חתנא לנא וכוון ז"ל בזה לפרש טעם כנוי חתן דמים למשה והוא סמיכות המסובב אל הסבה לדעתו. והשיעור במאמר השני שאחרי שהרף המלאך ממנו אז הבינה בברור גמור ובהחלט שהחתון החדש הזה הוא בסבת דם המילה והי' ראוי להיות א"כ לפי הפירוש חתן לדמים מולות ר"ל חתן לדמי מולות חתן בעבור דמי מולותי והלמד למד הסבה ובא הנפרד במקום הסמוך כמו שנמצא הרבה במקרא בדבור כזה שהוא דבור מליצי מאמר קצר ורב הכוונה וההתפעלות. אבל אמרה חתן דמים למולות צריך לפרש שהלמד רק לתקון הלשון ולא להוראת הסבה וכאלו אמרה חתן דמים מולות ור"ל חתן דמי מולות. ומפני שעיקר הכוונה במאמר הראשון הוא הכנוי למשה בתואר חתן דמים ועיקר הכוונה במאמר השני הבנתה בהחלט ולא מהשערה לבד שיאות למשה תואר חתן דמים כי אחרי שהרף ממנו המלאך בכרתה את ערלת בנה א"כ מבורר שרק בעבור התרשלותו במצות מילה הי' חפין המלאך להמיתו מטעם הזה אונקלוס המתרגם ז"ל שדרכו לתרגם לפעמים לפי הכוונה לבד במקומות הצריכין. תרגם במאמר הראשון ואמרת בדמא דמהולתא דא איתייהיב חתנא לנא אבל במאמרה השני תרגם ואמרת אילולי דמא דמהולתא איתחייב חתנא קטול. ור"ל שאז אמרה כי צדקה מאוד בדברי' תחלה לכנותו חתן דמים שהרי עתה אני רואה שתלוי הריגתו במילה ולולי המילה הי' נהרג ותרגם ז"ל שני המאמרים דהם לפי הכוונה ולא לפי הלשון ותרגומו ז"ל עולה יפה מאוד כל זה ביאור דברי רש"י ז"ל ודברי אונקלוס ע"ד ובזה סר כל מה שתמה הרא"ם ז"ל בכאן ועמד בצ"ע הן על פירש"י ז"ל והן על תרגום אונקלוס ז"ל וגם מה שתמה בדברי רש"י ז"ל בד"ה אז אמרה והכל ברור ונכון.

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה