אור ברסלב
באר יצחק על פירשי ספר שמות › פרק ג

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר שמות · פרק ג

פרק ב

א ר"ל ולכן זכר הכתוב שנהגם אחר המדבר להזכיר עם זה צדקתו:

ב ח"ג ברש"י בלבת אש בשלהבת אש ד"א בלבו של אש וכו'. ולפי' הראשון בלבת אש כמו בלהבת אש ולפי' הב' ענינו שנראה אליו המלאך באמצעיתו של האש ממש:

(ד"ה מתוך) כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה שהראה לו הקב"ה למשה שאני מדבר עמך מתוך אילן קוצים כביכול שאני שותף בצערן ורש"י ז"ל בחר בטעם זה מכל השנים עשר טעמים המפורשין בש"ד לפי שזהו קרוב יותר לפשטות הענין כ"כ המפרשים ז"ל רא"ם ובעל צל"ד ז"ל:

ומה יפה אף נעים הטעם הזה באמת שהוא לפי ענין המראה ותוכנה. וכמו שאמרו ז"ל ג"כ במקומות אחרים שהקב"ה נגלה לנביאים כפי תוכן המראה ולכן בסיני נגלה כזקן ויושב בישיבה ועל הים נגלה כבחור דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן ואין לך נאה במלחמה אלא בחור וכן הוא הענין גם במראה זו שתוכן המראה הוא בספור איך הגיע אליו ית' צער ישראל וגודל ענים וקושי שעבודם ולכן עלה במחשבה לפניו לגאלם וכענין הזה היתה אופן הגלוי שלא נגלה לו הקב"ה למשה מתוך אילנות גדולי הקומה ורבי הפוארות רק מתוך השפל שבאילנות אילן קוצים למען הראותו בזה הגעת צער ישראל אליו ורצונו לפדותם וכביכול כמשתתף בצערן ואינן נוח לו להתהדר ומבואר מאוד:

(ד"ה אוכל) ר"ל אוכל ונאכל הוראת שניהם הוא הנפעל אלא שזה קל וזה כבד:

ג מדרך הלשון בכמה מקומות לכנות את הפעל אחרי התחלתו כשיש בפעל האחד הזה שני ענינים כמו כאן שהקרב אל איזה מקום יסור מן המקום שעומד שם ויקרב אל המקום האחר יכנה הקריבה ההיא אחרי התחלתה שהיא ההסרה ולכן לא אמר כאן אקרב נא ואראה:

ה (ד"ה אדמת) הנה רחבין דברי רש"י ז"ל כאן צריך להקדים שתי הקדמות, הקדמה א' שמדרכי המליצה (להיותה הדבור מתוך ההתפעלות) לכפול הנושא כשתבוא ליחס לו איזה נשוא יקר מאוד כדי לעורר בזה ער יקרת הנושא בהיות לו נשוא יקר כמוהו. כמו ימינך ד' נאדרי בכח ימינך ד' תרעץ אויב השיעור ימינך ד' אשר הוא נאדר בכח הימין ההיא תרעץ אויב וכן נשאו נהרות ד' נשאו נהרות קולם וכאלה רבות מאוד. והכלל שכפילת הנושא במליצה הוא למען עורר על יקרחו וגדלו. עוד הקדמה שני' מלת הוא תשמש לשני הוראות. א' לכינוי הנסתר, תחת הגוף המדובר ממנו ויתורגם כפן הזה (בל"א ער) ב' לקשר הנושא בנשואו ויכונה דבור המציאות ויתורגם בפן חזה (בל"א איזט) באמרנו ד"מ ראובן הוא חכם וגם הוא שוקד מאוד על למודו הנה הוא הראשון ע"כ אינו לכנוי הנסתר שהרי זכר לפניו את שם הגוף ראובן והוא א"כ מלת המציאות לקשר הנושא בנשואו (וילועז איזט) אבל הוא השני הוא לכנוי הנסתר תחת שם ראובן הנושא (זילועז, ער) ומדרכי לשון הקורט להשמיט הוא כשתשמש לקשר הנושא בנשואו ואינה דק דבור המציאות ונוכל לומר ג"כ ראובן חכם בהשמטת מלת הוא כמו והאבן גדולה על פן הבאר שיעורו האבן שעל פי הבאר היא גדולה וכן הוא על פי הרוב במקרא להשמיט דבור המציאות. ואחרי הוצעות הללו תבין דברי רש"י ז"ל כאן כי הנה מלת הוא בפסוק שלפנינו יש לפרשו באחת משני הוראות הנ"ל. אם לדבור המציאות, והשיעור המקום אשר אתה עומד עליו הוא אדמת קודש ויש לפרשו ג"כ לכנוי הנסתר ואף שכבר זכר הנושא והוא המקום אין תימא כי הנבואה תשמש ג"כ בדבור ההתפעלות ולזה כפר את הנושא ליוקר הנושא בשביל נשואו היקר והוא הקדושה ולפ"ז יהי' השיעור המקום אשך אתה עומד עליו אדמת קודש הוא המקום הזה ויחסר מלת המציאות בכתוב כדרך הלשון ובתשלומו הי' ראוי להיות אדמת קודש הוא הוא ויהי' הוא הא' לדבור המציאות והוא הב' לכנוי הנסתר תחת הגוף שהוא הנושא. ואולם להכריע הפרושים נחזי אנן כי מלת הוא אם תשמש לדבור המציאות לקשר הנושא עם נשואו דרכה לבוא בין הנושא והנשוא אם שיקדם לה הנושא או שיקדם לה הנשוא מקומה בין הנושא והנשוא תמיד ויש לומר ראובן הוא חכם וכן נוכל לומר ג"כ שובה הוא הארץ ההיא בהקדמת הנשוא אבל כאן וכן בכתוב לא תאור את העם כי ברוך הוא שבאה מלת הוא אחרי הנושא והנושא זה יכריע לומר שחסר כאן דבור המציאות ומלא הוא הוא נושא המאמר ובאת לכנוי הנסתר תחת הגוף זהו כוונת דברי רש"י ז"ל בדבור הקצר הזה:

י הנה אמר הכתוב לכה ואשלחך אל פרעה ולא זכר מהו יטריחות הזה אלא שמובן ממילא ממ"ש אח"כ והוצא וגו' שהשליחות הוא אל פרעה שיוציא את ישראל מארצו וא"כ פרעה הוא המוציא בעיקר ומשה לא נקרא מוציא בערכו רק בשתוף השם ויותר הי' לו לומר א"כ לכה ואשלחך אל פרעה להוציא את עמי וגו' לכן אמר רש"י ז"ל שהכוונה בדבור זה כדי שלא יספק משה אם יצליח בשליחותו כי פן מאן ימאן פרעה להוציאם כאשר הי' הדבר באמת לכן אמר לו לכה והוצא כלומר שאין הדבר בספק כלל אם תלך אז תוציא בוודאי והמניעה רק מצדך עשה אתה את שלך ולכה אל פרעה ואתה תוציאם בהחלט בין יקבל דבריך או לאו ובדבור האחרון הזה והוצא וגו' כלל א"כ מהות השליחות המובנת ממילא מדבור זה וההצלחה בשליחותו זה בהחלט כאחד ומבואר:

יא (ד"ה ובי) הנה משה רבינו ע"ה תפס בלשונו שני בחינות מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו' ואם היתה כוונתו רק לבחינה אחת מי אנכ' כי אלך אל מלך אדיר כפרעה בדבר שליחות הזה להוציא את ישראל מן ארצו שהוא דבר הנוגע לכבודו הי' לו לומר מי אנכי כי אלך אל פרעה להוציא אח ישראל ממצרים אבל עכשיו שאמר כי אלך וגומר וכי אוציא וגו' משמע שכל אחד הוא ענין בפ"ע ותחלה אמר דרך כלל בסתם מי אנכי כי אלך אל פרעה בכל דבר שליחות כי מה חשוב אני לדבר עם המלכים וכמו שפירש"י ז"ל בדבור הסמוך הקודם ואח"כ אמר ועוד וכי אוציא וגו' ויש לפרשו כפשוטו ועוד מה אני חשוב לשליחות גדולה ונשגבה כמו להוציא את ישראל ממצרים והנה אמר תחלה דרך כלל מי אנכי כי אלך אל פרעה בכל דבר שליחות ואח"כ אמר וביותר לשליחות ההוצאה ההיא שהיא יקרה מאוד הן מצד מעלתה בעצם לשלח חפשי עם רב כזה והן מפני קושי דבר השליחות הזה בעיני פרעה ושריו אבל רש"י ז"ל כתב בכוונת המאמר דב' הנ"ל וכי אוציא וגו' דרך הדרש בזה. שהכוונה. ועוד גם אם כדאי אני וחשוב לדבר עם המלכים מה זכו ישראל ליגאל והוכרח רש"י ז"ל לפירוש זה מפני התשובה שבפסוק שאחריו אשר ממנה נראה שהי' מאמרו בבחינת זכות ישראל וכמו שפירש"י ז"ל אח"כ

יב הנה בפסוק זה יש שאלה מפורסמת שמשמעה הפשוט שעבודת ישראל את ד' אצל ההר ההוא בקרבנות כמו שהי' קודם מתן תורה כמ"ש בסדר משפטים הוא האות למשה על היותו שליח השם ב"ה והצלחת שליחותו ואיך יהי' האות העתידי שיבוא אח"כ מופת וסימן על התאמתות הדבר שיגמר קודם בוא האות ההוא. לכן הסב רש"י ז"ל בחינת המקרא על דרך אחרת ובזה יתיישב הכל. והנה בטעם חזיון הסנה והתייחסותו אל תוכן הנבואה אשר בעבורו באה המראה ההיא שיבחן בחזיון ההוא ג' ענינים שונים. הסנה והיותו בוער באש ובכל זה הסנה איננו אוכל. כבר ביאר רש"י ז"ל לעיל ענין הסנה שבמראה כי הוא ע"ד הכתוב עמו אנכי בצרה אבל כאן ביאר רש"י ז"ל ענין המראה באופן שיתיישבו על ידו גם כל יתר חלקי המראה כי באמת משה רבינו ע"ה ה' השליחות הזה בעיניו כנכנס בסכנה עצומה לשני טעמים האחד שרועה צאן לפני מלכים יתייצב ובפרט לפני מלך גדול כפרעה ועוד גם לו הי' מרואי פניו ושריו איך יאמר לו לשלח עם רב שתחת ידו חפשי הכי נביא מפורסם הי' ואין לך מרד גדור ועצום מזה ולפי שסכנה זו משולה לנכנס באש הלא ישרף בהבל פי פרעה המלך העריין לזה באתהו כל מראה הסנה שהוא הפחות שבאילנות משל לישפרות שהיו משה בעיני עצמו והיות הסנה בוער באש של על הסכנה שהי' בה משה והסנה איננו אוכל הוא משל על ההצלה וכי לא יזיק לו שליחותו כלל. ולפי ששני בחינות הסכנה האלו כלל משה במאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה שכולל סכנת נפשו הן מצד קלותו בעיניו להכנס בחצרות המלכים ולדבר עמהם והן מצד קושי השליחות הזה שנשתלח בה לפרעה השיבו הקב"ה ראי' ממראה הסנה על העדר הסכנה וא"כ הסנה הוא האות ואיננו מוסב למטה על אמרו ית' תעבדון את האלקים וגו' ושיעור הכתוב לפ"ז בדבר הסכנה אשר אתה דואג עליו מצד שפלותך בעיניך ומצד עצם שליחותך אל תירא בדבר הזה כלל כי הנני מבטיחך שאהי' עמך וזה המראה אשר אתה רואה בסנה היותו בוער באש ואיננו אוכל הוא לך האות כי אנכי שלחתיך לא משלך דשליחות הזה. והענין כמ"ש יפה הרא"ם ז"ל שהנביאים בעת תבואם בפעם הראשון מראה הנבואה יסתפקו אז באמתת נבואתם. כי אולי איננו זולתי חזיון דמיוני לכן מצאנו ג"כ אצל גדעון כאשר באתהו הנבואה בפעם ראשון אמר ועשית לי אות שאתה מדבר עמי אלו דבריו ז"ל וכענין הזה י"ל גם כאן שאמר לו הקב"ה למשה שאין ך לספק בשליחותך כי מראה השנה הזה אשר הנך רואה שהוא מכוון לענין דאגתך לך האות כי לשוא דאגת נפשך כי אנכי שלחתיך באמת וממילא תצליח א"כ בשליחותך אינך נזוק. והנה הוסיף רש"י ז"ל להעמיק בדבר שלא אמר הכתוב כי שלחתיך אבל אמר כי אנכי שלחתיך שהוא על רך אני ד' האמור במקום אחר שפירושו בכל מקום לפי ענינו האמתות והיכולת אני נאמן לשלם שכר לצדיקים ליפרע מן הרשעים וכן אני אל שדי פירושו אני שיש יכולת ידי וכן כאן כלל ג"כ הכתוב בחינה זו במאמר כי אנכי שלחתיך ר"ל כי שלחתיך ואני הוא השולח אותך אני שיש יכולת בידי וכדאי אני להציל. והנה עד כאן באתהו התשובה מאמר מי אנכי וגו' שהוא בחינת סכנת השליחות ואח"כ אה התשובה למאמר וכי אוציא וגו' שהוא השאלה על זכות ישראל מה זכו ליגאל ועל זה נאמר לו בהוציאך את העם ו' כלומר שקבלת התורה שעתידין לקבל על ההר הזה לומר נעשה ונשמע אשר בעבור זה יקדם להם עבודת קרבנות הוא הזכות שיגאלו על ידו זהו הפי' הראשון שכתב רש"י ז"ל. אבל לפי' האחר שכתב רש"י ז"ל לא שאל משה כלל על זכות הגאולה. ומאמר מי אנכי וגו' וכן מאמר וכי אוציא וגו' הם שני בחינות הסכנה שבשליחות מפאת נקלתו בעיניו לבוא אל שער המלך ומצד עצם השליחות שנשתלח אליו וכפירוש הפשוט שכתבתי לעיל והנה על שני בחינות הסכנה הנ"ר השיבו הקב"ה במאמר כי אהי' עמך ר"ל וא"כ אין לך לירוא מסכנה ומה שאמר אח"כ עוד וזה לך האות וגו' אינו לתת לו אות על אמתת השליחות בעבר רק הוא ענין אחר כי כבר אמרתי למעלה שהעבר הוא אות על העתיד אבל אין העתיד אות על העבר ואיך יתאמת הדבר במה שלא הי' עד אחרי ביאת הדבר מככר אבל המאמר הזה הוא מקרא מסורס וענינו וזה אשר אנכי שלחתיך לך האות על הבטחה אחרת והוא קבלת התורה ואולם לפי שלשון וזה לך האות משמע שכבר האות הזה נראה והוא מרמז עליו ואומר שזהו אות לדבר עתידי ולפירוש הא' ניחא דקאי על מראה הסנה וא"כ כבר נראה האות ההוא אבל לפי' הב' שהאות הוא הצלחת השליחות עצמו איך יאמר א"כ וזה לכם האות ועדיין אות זה צריך אות ואיך יאומת הדבר בדבר אחר בלתי מאומת עדיין לכן כתב רש"י ז"ל שמצינו לשון זה גם בישעי' שפירושו דוגמתו שאמר וזה לך האות הוא מפלת סנחריב על ברכת הספיחים והפירות ואף שעדיין לא הגיעה מפלת סנחריב מ"מ יאמ' כי אחר זמן בהגיע מפלת סנחריב ואומ' לכם גם זאת והנה לב' הפירושים שכ' רש"י ז"ל מרת כי במאמ' כי אנכי שלחתיך משמשת במקום כאשר ופשוט ובמ"ש רש"י ז"ל כאן שעתידים לקבל התורה לסוף ג' חדשים כו'. כתב בעל צל"ד וז"ל. יגעתי ולא מצאתי מהיכן הוציא רש"י ז"ל דברים הללו לסוף ג' חדשים, וביש"ר שמשם לקח רש"י ז"ל דברים אלו לא זכר ולא פקד כלל הלשון הזה ויעויין מה שפירש בזה במהרא"י ז"ל. ובס' א"ש תמצא ד' פירושים בל"ז עכ"ל, והנה לכל הפירושים מה שלא פירש"י ז"ל כאן כפשוטו שקבלת התורה הוא אות על אמתת השליחות הוא כנ"ל מפני שדבר העבר הוא אות על העתיד ואין העתיד אית על העבר:

יד השם הקדוש הזה אלקי' לפירוש זה הוראתו ההשגחה. והנה אמר משה אם אני מזכיר השם הזה א"כ צריך אני לבאר להם הרמז בזה להיות שהשם הזה איננו תיבה יחידית כשאר שמות העצמים רק מאמר שלם אהיה אשר אהיה, וא"כ לענין הוראת ההשגחה לבד די בפעם אחת אהיה. לזה רא אזכיר להם רק פ"א. ובאמת שהש"י לא באר השם הזה רק כלפי משה. לזה השיב לו אח"כ הש"י יפה כוונת וגם אני לך לבד גליתי הסוד ההוא אבל לישראל לא תאמר רק בפ"א ולכן אמר אח"כ הכתוב כה תאמר לב"י אהיה וגו'

טו טעות נפל בספרים כמ"ש הרמ"א ז"ר כי לא פגע ולא נגע זר"ז. שהרי פסוק זה מזכיר בשניהם שם ההוי' וא"כ הוא תיובתא ולא סייעתא עכ"ל בעל צל"ד ז"ל. ואולם לע"ד א"צ לשבש הספרים שהרי בלא זו צריך להבין דברי רש"י ז"ל שכתב למדו האיך נקרא. ולפ"ז משמע דקאי על שם ההוי' שלמדו דאיך שם ההוי' נקרא ואין נופל על הלשון לומר כן כי איך יקרא שם בשם אחר. ועיקר הכוונה שלמדו שלא להגות שם ההויה רק שת של אדני. אבל באמת יפה דקדק רש"י ז"ל לפי לשון הכתוב וזה זכרי לדור דור. ולמה יקרא שם שר אדני זכרי הלא שניהם שמות המה אלא ששם ההויה אסור להגותו ושם אדני מותר להגותו ואם לומר שנקרא שם אדני זכרי בעבור שמזכירין אותו בפה א"כ יקשה א' שהזכרון במחשבה תמיד ולא בפה. וא"כ היל"ל הזכרתי ולא זכרי כי בשמש פעל זה להדבור בפה יבוא בהפעיל לפי שע"י הדבור יתעורר הזכרון לעצמו או לאחרים. ב' הרי גם שמות הקודש אלקים ואהיה מותר להניחם ומזכירין אותם בפה ולא יכונו זכרי ויותר היה לו א"כ לומר זה שמי לעולם וזה שמי לדור ודור ר"ל שם ההויה נעלם אבל שמי אדני לדור ודור אבל באמת יתיישב כל זה אם נאמר שנקרא שם אדני זכרי לא בעבור שמותר להגותו רק בעבור היותו זכרון לשם ההויה כי במקום שנכתב שם ההויה שאסור להגותו אז השם הזה נשוא רק במחשבה. ובהגיון אומרים שם של אדני ובעת הגיון שם של אדני בפה חושבין במחשבה בשם ההויה. ולטעם זה נק' אדני זכרי בעבור היותו סימן וזכר לשם של הויה. וכעין שכתבו המקובלים ז"ל כי שם אדני הוא היכל הוי' ר"ר שע"י שם אדני נזכר שם דהוי' ב"ה במחשבה. ואל תתמה א"כ הי' לו לומר וזה זכרו ר"ל ששם אדני הוא זכר לשמי שהוא ההויה ולמה אמר וזה זכרי. שזה אינה שאלה כי באמת אצל הש"י שמו הקודש הוא עצמו ית' כמ"ש החוקרים והמקובלים ז"ל וא"כ באמרו וזה זכרי ר"ל זכר שמי והבן זה וא"צ להאריך עוד ולכן ב' רש"י ז"ל בקיצר לשונו זה שמי לעלם העלימוהו וכו' ר"ל כשתרצה להזכיר שם ההויה ב"ה אל תזכירהו בפה רק העלימהו במחשבה וזה נופל רק על המחשבה שיהיה הדבר לך לבדך ואין לזרים אתך. ואלו היה הכוונה על שאסור להגותו לבד לא היה נופל בזה העלם רק הול"ל שאל תזכירהו אבל באמת שהכוונה ג"כ לבד איסור ההגיון שיהיה נשוא גם במחשבה. ולכן סיים הכתוב אח"כ וזה זכרי ר"ל שע"י שום אדני תזכירו שם ההויה ב"ה במחשבה, ומפני שצריך לחשוב רק בהויה רק להוציא המחשבה ההיא בפה מוציאין אותה ע"י שמשימין שם אדני במקום שם ההויה במבטא יפה כתב א' רש"י ז"ל למדו האיך נקרא כו' ר"ל ששם של אדני אינו שם בפ"ע ומזכירין אותו בהוראתו שהיא האדנות והוא המושם תחת שם ההויה שז"א אלא שמזכירין שם ההויה ב"ה בזמן קריאתו ושם ההויה נקרא על ידו, כי פירוש אדני הוא הויה. והשם אדני הוא סימן וזכר לו. ולכן שפיר הביא רש"י ז"ל ראיה וכן דוד הוא אומר ד' שמך וגו' ד' זכרך וגו' שלפירש"י ז"ר אין מלת ד' שבשני המאמרים נושא המאמר ושמך וזכרך נשואי המאמר ויהי' כפ"ז שיעור הכתוב אתה ד' שמך הוא לעולם ד' וכן ד' הוא זכרך לדור ודור. וכן הבין מהרמ"א שבצל"ד פי' הפסוק ולכן הקשה מה שהקשה אבל ז"א שא"כ כל כוונת הפסוק אינה אלא שהבורא ית"ש נקרא לעולם ולדור דוד בשם ד' ואין לכוונה זו התקשרות כלל עם ענין המזמור לא עם הפסוקים הקודמין לפסוק זה ולא עם פסוקים שאחריו אבל באמת שמך וזכרך הם ג"כ נושאי המאמר ומלות לעולם ולדור דור הם נשואי המאמר פירושו אתה ד' שמך הוא לעולם וכן אתה ד' זכרך הוא לדור דור. ובזה יתקשר מאוד הכתוב הזה עם כל הפסוקים שבמזמור הקודמין והמאוחרין לו. שבפסוקין הקודמין ספר נפלאות הבורא ית' מוצא רוח וגו' שהכה בכורי וגו' ולכן אמר אח"כ ד' שמך וגו' ד' זכרך וגו' וד"ל ע"י נפלאותיך שמך וזכרך לעולם ולא ישכח וא"כ ש"מ ששמך וזכרך הוא הנושא בשני המאמרים ולעולם לדור ודור הנשוא בשניהם. והנה הפסוק הזה כפל דבריו בדרך המליצה שמך לעולם זכרך לדור דור וא"כ מלת זכרך נרדף לשמך ופירוש שניהם שם. ולזה דקדק רש"י ז"ל שרא נמצא בשום מקום שיקרא השם זכר. לזה פירש"י ז"ר שמלת זכרך הוא על שם אדני להיותו זכר לשם ההויה ע"ד שכתבתי לעיל. והכי קאמר דוד אתה ד' שמך הוא לעולם ר"ר שם העצם הוא שם ההויה ב"ה שנקרא שמך הוא לעולם ע"י נפלאותיך הגדולים והנוראים ובא אח"כ המאמר הב' כמפרש לדברי המאמר הא' שאמר ששם ההויה ב"ה הוא לעולם ואיך יתכן זה והלא אסור להגותו לכן אמר אח"כ כיצד שמך לעולם רפי שאתה ד' זכרך לדור ודור כלומר לפי שמשם אדני שמותר לשאת אותו על שפתיו הוא זכרך זכר שם ההויה לכן שמך לעולם. ואולם כל זה אינו רק ע"ד הרמז והדרש כי לפשוטו אין זכרך נרדף לשמך אבל נהפוך הוא כי שמך נרדף לזכרך ופירוש שם הוא זכר על צד ההשאלה והמליצה כי השם הוא סימן העצם. וע"י השם נזכר העצם. וכוונת הכתוב ג"כ כבאור הג"ר שזכרך רא ישכח לעולם בגלל נפלאותיך. אבל אף שזהו פשטות הכוונה מ"מ על צד הרמז והדרוש בדרך שירי רוח הקודש, כ' רש"י ז"ל שזהו בכח המאמר לרמז ששם ההויה ב"ה לא כשהוא נכתב הוא נקרא ורש"י ז"ל לא כוון בזה שזה מרמז ששם אדני דיקא הוא זכר שם ההויה ב"ה כמו שהבין מהרמ"א ז"ל רק שרמז על דרך כלל ששם אחר הוא זכר לשם ההויה ב"ה וראיה שהרי לא זכר רש"י ז"ל מקודם שאדני הוא זכר ההויה רק זכר דרך כלל ששם אחר הוא זכר ההויה ב"ה הארכתי עד כה לברר וללבן דברי רש"י ז"ל:

טז ר"ל שמכאן ראיה ששם זקנים הושאל להמיוחדים לעצה ובית הועד וכמאמרם ז"ל אין זקן אלא שקנה חכמה:

יח הרמב"ן ז"ל הקשה שהרי שני הפסוקים הם לשון הכתוב בשם יוסף ולא נמצא לשון זה כלל אצל יעקב והשיב אולי ידרוש הרב ז"ל כי יוסף אמר פעמים פקוד יפקוד להגיד שהיתה מסורת בידו מאביו עכ"ל ואולם בש"ר שמשם לקח רש"י ז"ל דברים הללו לא נזכר כלל יעקב רק יוסף. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

(ד"ה יקרה) והכלל בזה הגלות המראה נקראת מקרה כי תבוא להרואה בפתע פתאום והיא נופלת עליו כי אף אם הנביא משתדל ומכין א"ע לנבואה בכל זאת אינה בידו ולא בכל עת יפעול בהשתדלותו שתחול עליו השפע רק ישחד אולי ינוח עליו הרוח ותבואהו המקרה הזה:

יט ופי' מרת ולא לפ"ז אם לא והויו במקום אם והרבה כיוצא בזה במקרא. ואח"כ כ' רש"י ז"ל כלומר כו' ר"ל שהוא סירוס לשון והשיעור. ואני ידעתי כי אם לא ביד חזקה לא יתן וגו':

(ד"ה לא) ר"ל שגם בזה יפול לשון נתינה שהוא מענין נתינת רשות וחירות ואח"כ כ' רש"י ז"ל ויש מפרשים כו' וכ' על זה הרא"ם ז"ל וז"ל. הנה כפירוש הזה תרגם אונקלוס רק שנאמר לרש"י ז"ל משמו של ר' יעקב בר' מנחם המשך הכתובים ע"פ פירוש זה באופן אחר ממה שפירש בו אונקלוס. והשיעור ואני ידעתי כי לא יתן וגו' ולא בשביל שידו חזקה. ועל זה בא פסוק שאח"כ ושלחתי וגו' והכיתי וגו' ואח"כ ישלח וגו' ור"ל שפסוק זה הוא לראיה על מאמר הקודם ולא ביד חזקה ולכן אמר אח"כ ולראיה לזה כי אח"כ בשלחי את ידי והכיתי את מצרים אח"כ ישלח אתכם מזה עכ"ל ז"ל:

כב ביאור זה כי מנחם חברו במחברת הפעלים שפא הפעל שלהם אות צדי. כי לדעת חכמי צרפת ז"ל הנהות והחסרות אינן מן היסוד ושורש הציל צל ושורש הפיל פל. ורש"י ז"ל אף שגם הוא מבעלי הדעה הזאת מ"מ סתר כאן דעתו דאם אין הגון כאן יסודית א"כ ע"כ בון ונצלתם נון נפעל והי' א"כ ענינו שתקבלו אתם ההורקה ממצרים לא שאתם תריקו אותם. וזהו הפוך הכוונה. ומזה הוכיח רש"י ז"ל שהנון כאן מן היסוד. ואח"כ כ' רש"י ז"ל במקשה על דברי עצמו שדרך הגון פא הפעל שהוא יסוד נופל לרוב כשהיא מדברת בלשון מעלתם שתנקד הגון בשוה כמו ונשאתם ונתתם. לזה יישב רש"י ז"ל כאן הוא מלשונות הכבדים והוא כמו ודברתם ולמדתם והוא שקראוהו המדקדקים ז"ל בנין הדגוש. ולכן נקודה הנון בחיריק ודגוש אחריה כן פירש בעל באר רחובות ונכון הוא. והרא"ם ז"ל כתב בביאור דברי רש"י ז"ל אלו שדעתו שהנון כאן יסוד קיים שאלו היתה יסוד נופל היה לה להנקד בשווא כמו ונחתם עכ"ל ולא הבינותי זה כי למה לא יוכל להיות כאן נקודת בנין הכבד. גם בהיות הנון יסוד נופל ומה ראיה ממלות ונשמתם ונתתם שהרי אין כל השרשים הולכים בדרך אחד מהם הולכים ע"ד הקר ומהם ע"ד הכבד ולא עוד אלא שגם בשורש אחד נמצא במקרא לרוב שילך פעם ע"ד הקל ופעם ע"ד הכבד לפי הוראת הפעולה כידוע כל זה בדקדוק ועוד מה יעשה במלת נגש יוסף ורחל וכן ונגשתם שהנון יסוד נופל בשורש זה בפעל העתיד ובכל זה ילך ע"ד הכבד:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה