באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
ספר שמות
א ענין מנאן הקב"ה. ר"ל שנזכר מנינן בתורה שהוא ספר ד'. וענין מנאן בחייהן ובמותן. ר"ל שזכר מנינן בסדר ויגש במקום שספר שמה מן תחלת ירידתן למצרים. וזכר מנינן כאן בספור מיתתן כמ"ש אח"כ וימת יוסף וכל אחיו וגו' ואמרו ז"ל שזה להודיע חבתן כי הדבר החשוב ימנה אותו בעליו תמיד. ולהיות יעקב ובניו שבטי י' הקדושים והטהורים. כולם מטע נאמן וטהור ומהם השתלשלו במצרים זרע ישראל עם ד' שסופר מקריהן להלן בספר זה לכן זכר מנינם בתחלה וגם בסוף כאן לפני ספור מקרה בניהם:
ה ביאור זה דע"כ לא הודיענו הכתוב שיוסף אינו בכלל חשבון ע' נפשות לפי שהי' במצרים מכבר וחשבון זה אינו רק ביורדי מצרים עם יעקב דבאמת ז"א כמ"ש בסדר ויגש דיוסף ובניו נחשבים בכלל השבעים נפש. וע"כ שלא הודיענו הכתוב כאן זולת שיוסף הי' כבר במצרים לפני רדת יעקב ובניו שמה וזה ידוע מכבר וא"צ ללמדנו זה וע"כ הפירוש המדות ששם יוסף מעורר עליהם והם הענוה והצדק היו בו גם במצרים. והוא כעין שם התואר ובשביל הרמז הזה בא הכתוב כאן אבל אונקלוס תרגם ויוסף דהוה במצרים וחסר ש' שהי' לדעתו וא"כ הודיענו הכתוב להפך שלא נטעה לומר שיוסף אינו בחשבון השבטים:
ז פרו משמע א' מוליד אחד ורבו משמע אחד מוליד הרבה כמ"ש רש"י ז"ל בסדר בראשית בפסוק פרו ורבו האמור אצל ברכת הדגים. אבל כאן שכתוב ג"כ וישרצו מורה רבוי המופלג כשרצים רבי ההולדה המולידין ולדות הרבה בבת אחת ותפסו ז"ל ששה לגוזמא ואסמכוה אקרא דהכא בב"ר הובא ברא"ם. פרו חד וישרצו חד וירבו חד ויעצמו חד במאוד חד מאוד חד. אבל באמת אינו יוצא מזה אלא אסמכתא דמנין ששה אבל עיקר דרשת הרבוי המופלג שהוא ע"י עבור ילדות הרבה מוישרצו נפקא להו ובזה סר מה שהקשה בעל צל"ד על מ"ש רש"י ז"ל דרשה דהכא אוישרצו דוקא ולא בתחלת הפסוק במלת פרו או בסופו דז"א דעיקר כוונת רש"י ז"ל לבאר מלת וישרצו ומזה ג"כ עיקר דרשתם ז"ל וכנ"ל:
ח מ"ד שנתחדשו גזירותיו טעמא דידי' מדלא כתיב וימת וימלוך כמנהג הספור. מדברי הרא"ם ז"ל:
י ר"ל שהוא מענין הכנה והתעוררות לפעולה כמו הבה נרדה ונבלה וגו' ואינו מן ענין הבי המטפחת. שאין נופל כאן ענין נתינה:
(ד"ה נתחכמה) ר"ל לפי פשוטו האומה בכלל יאמר בה לשון יחיד אבל ר"ד מכח זה שמרמז למושיען של ישראל:
יא (ד"ה מסים) ר"ל כל חוק הראוי למלך יקרא מס ולכן לפי שסיים כאן למען ענותו בסבלותם. ואם פי' מס כאן מס ממון דוקא לא יפול על זה לשון עינוי וסבלות המורה עבודה לכן צ"ל שמס זה הוא מ"ש אח"כ ויבן ערי מסכנות וגו'. מדברי בעל צדה לדרך ז"ל:
(ד"ה למען) ר"ל ואין הפירוש סבלות ישראל דומיא דוירא בסבלותם האמור להלן אצל משה דא"כ למען ענותו בסבלותיו או למען ענותם בסבלותם מיבעי' לי'. מדברי הרא"ם ז"ל. ור"ל דלמה דלג באומה אחת מלשון יחיד ללשון רבים (ד"ה את) מה מאוד עמלו ויגעו המפרשים ז"ל כאן לבאר הכרח דברי רש"י ז"ל ונלאיתי לכותבם כי לא מצאתי קורת רוח בדבריהם ואם הם ז"ל נכנסו בפרצה דחוקה כדי להבין דברי רש"י ז"ל. אבל מי דחקו לרש"י ז"ל עצמו אל תוך הפרצה ההיא הצרה ודחוקה. ובפרט מ"ש הרא"ם ז"ל בכאן דדיוקו של רש"י ז"ל. מדלא כתיב ויבן את פתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה עכ"ל. אני אומר דנהפוך הוא שלשון הזה הי' נוטה יותר למ"ש רש"י ז"ל כאן מלשון הכתוב שלפנינו ויותר הי' לו לומר שיצא לו זה לרש"י ז"ל מיתורא דערי מסכנות. ולא הי' לו לו' רק ויבן לפרעה את פתום ואת רעמסס כי אין כוונת הכתוב בזה להודיענו שפרעה בנה לו ערי מסכנות רק כוונת הספור להודיענו שפרעה ענה לישראל בעבודת בנין הערים ומזה הכריח רש"י ז"ל שישראל לא בנו באמת ערים חדשות. רק עשאו הערים הבנויות מכבר לערי מסכנות בבנותם להם מבצר וכדומה. אבל באמת גם את זה ישא רוח כי מדרך הספור לספר גם הפרט. כשאינו מאריך בשביל זה. אבל לבי אומר לי כי לא הגדיל רש"י ז"ל בין רעמסס בפתח ובין רעמסס בשוא. שלא כדעת הראב"ע ז"ל כאן. ולכן לפי שמצינו בפ' ויגש שכבר הי' רעמסס בנוי קודם שבא יעקב למצרים לזה הוכרח רש"י ז"ל לומר שישראל לא בנאום לערים רק לערי מבצר תיקנום:
יב הנה פירש"י ז"ל שהיוד על המחשבה. לכך נופל העתיד בבחינת הפעל שהמחשבה קודמת לפעל וכמו אז ישיר משה אז ידבר יהושע וכמו שפי' רש"י ז"ל במקומותם אז עלה בלבו שישיר. ולכן לא אמר שר. דבר. ואולם פי' זה מוכרח במקומות הללו שלא הי' הפעל ההוא רק פעם אחת ולא יותר, ולא הי' דבר ההוה ורגיל להיות תמיד אבל כאן שהי' פעל הענוי והרבי' דבר ההוה ורגיל להיות תמיד. יותר הי' לו לרש"י ז"ל לפרש כפשוטו שיבוא בלשון עתיד להיותו דבר ההוה ורגיל להיות תמיד. וכמו שפירש"י ז"ל עצמו בחומש בפסוק ויש אשר ישכון עליו הענן וגו' ובאיוב בפסוק ככה יעשה איוב וגו' ובאור זה לפי שהפעולה ההיא בהוה בזמן העשותה וגם תעשה אח"כ בעתיד. ודרך המספר להעמיד עצמו במחשבתו לפעמים בזמן המאורע שמספר ממנו לכן ישתמש בלשון עתיד. הבא לפעמים במקום הבינוני כדי לכלול בתוכו העתיד וההוה. ויותר קשה שבדבור הסמוך פירש"י ז"ל באמת כפירוש הב' הנ"ל. שבא העתיד במקום העבר להיותו דבר ההוה ורגיל וא"כ אין היוד על המחשבה לפי' זה. ורש"י ז"ל סותר דברי עצמו. ואולם אחרי העיון היטיב בדבריו ז"ל. פירש"י ז"ל באמת כפירוש הב' הנ"ל שבא העתיד במקום העבר להיותו דבר ההוה ורגיל להיות תמיד. וכמו שפי' אח"כ בד"ה כן ירבה שפירושו כן רבה וכן פרץ ור"ל שבא כאן העתיד במקום העבר והוא ע"כ מטעם הנ"ל. אלא שבכל דבור תקן רש"י ז"ל ענין אחר. בד"ה כן ירבה תקן העתיד. וכאן תקן ענין ההשואה כאשר יענו וגו' כן ירבה וגו' ובאמת שהמה דברים מקבילים כי הנמשך מן הענוי הוא מיעוט ההולדה. רק שהקב"ה עשה להם נס. ובא הרבוי לפי שהי' יולדות ששה בכרס אחד וגם שהיו ישראל משתדלים בהולדה ע"י תוספת כח ממרום כמו שדרשו ז"ל בפסוק תחת התפוח עוררתיך וגו'. ואין לומר שההשואה בבחינת הכמות שכמות הרבוי ככמות העינוי. שזה אינו זולתי תמהון שא"כ הי' הרבוי עולה ויורד כמו הענוי. ובאמת שהרבוי הי' תמיד באופן אחד. ועוד שהי' הרבוי בהם גם קודם הענוי כמ"ש ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ויאמר וגו' רב ועצום ממנו הבה נתחכמה וגו' לכן פירש"י ז"ל כאן שההשואה בבחינת ההשגחה ונתינת לב עליהם כמו שפרעה נתן עליהם לב תמיד לבטל רבויים בתחבולות מזמות רשע. כן נתן הקב"ה לב עליהם להרבות והפרות אותם וכתב רש"י ז"ל אח"כ שלפי מדרשו כאשר אינו על ההשואה רק מורה על הזמן וכמו כאשר תבואו אל הארץ ושיעור הכתוב לפ"ז וכאשר הי' רגילין לענותם פן ירבה הי' רוח הקודש אומר על ישראל כן כלומר באמת ירבה בודאי. או כמו שיראתם כן הוא כי ירבה בוודאי (ד"ה כן) מפורש בסמוך בטוב טעם בעזה"י:
(ד"ה ויקוצו) ר"ל שאינו מפורש בכתוב במה קצו והוא דבר הלמד מענינו שקצו בחיים. אבל ר"ד מכח זה שהוא מלשון קוצים. ור"ל שנעשה בשרן חדודין חדודין. וכאלו בהם קוצים הדוקרים את גופם וז"ש רש"י ז"ל כקוצים היו בעיניהם ר"ל המצרים הי' בעיני עצמם כקוצים וכמו שפירש"י ז"ל בסוטה הובא ברא"ם וז"ל הי' נראה להם כאלו כל גופם מלא קוצים בראותם את ישראל פרים ורבים עכ"ל:
טו ר"ל מולידות הוא מבנין הכבד הנוסף ויוצא לג' על הולד. ומילדות הוא מבנין הדגוש וגם הוא יוצא לשלישי כאן. לזה הביא רש"י ז"ל ראי' שמצינו גם בפעלים אחרים שיש להם הוראה אחת בשני בנינים ששובר בקל יוצא לשני וכן משבר בבנין הדגוש:
טז גם כאן כתב זה רש"י ז"ל לכוונה הנ"ל ששני הבנינים הוראה אחת להם ופשוט (ד"ה שפרה) זה הי' להם ז"ל בקבלה ופשוט:
(ד"ה וחי') ר"ל הויו השיבו לעתיד כדין ויו ההפוך:
יח כתב הרא"ם ז"ל. דיצא לו לרז"ל זה מיתורא דותחיינה את הילדים שהרי כבר כתיב ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים ותמה על רש"י ז"ל שפי' בפ"ק דסוטה דדייקו זה דאל"כ הל"ל ולא המיתו את הילדים. דהרי גם זה יתור לשון דכבר כתיב ולא עשו וגו' ואמאי לא פירש כפשוטו שכל המאמר מיותר א"ד ז"ל. וכתב בעל צל"ד. שכדברי הרא"ם כן הוא להדיא בב"ר וז"ל. וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן אין אנו יודעין שקיימו את הילדים למה הוצרך לומר ותחיינה אלא כו'. ובאמת שיש לתמוה ג"כ על פירש"י ז"ל שלדבריו שפעל ותחיינה היוצא לב' אינו נופל על מניעת נטילת החיים לבדו רק יורה עוד נוסף לזה סבות העוזרות לחיים. א"כ מה יעשה בפסוק י"ח שגם פרעה אמר להם ותחיינה. ואם פרעה ידע שספקו להם מזון אין טעם לתשובת המילדות כי חיות הנה ועוד הרי גם בגזירת פרעה למצרים אמר להם וכל הבת תחיון ובודאי שלא צוה פרעה לעמו שיספקו להם מים ומזון. אבל לטעם הרא"ם וב"ר א"ש דלדידהו אין פירוש ותחיינה סבות החיים רק בפסוק י"ז ומכח יתור הלשון ובאמת שגם הראב"ע ז"ל הסכים לדרשה זו עפ"י הפשט מכח הכרח הב"ר וז"ל ותחיינה בכל כוחן יותר ממשפטן הראשון. כי מה צורך הי' להאריך עכ"ל ז"ל:
בא"ד תרגום הראשון וכו' תוכן דבריו עפ"י הכלל הידוע בדקדוק שאין הבדל בלשון העברי בין רבות נסתרות ובין רבות נמצאות בלשון עתיד. ופעל תפעולנה משמשת לשתיהן אבל לזכרים יאמר ברבוי הנסתר יפעלו וברבוי הנוכח תפעלו וכן כאן ותחיינה הא' לנסתרות והב' לנמצאות ואין כאן קושי כי כן משפט הלשון:
יט לפי' הא' פי' חיות מילדות כמו שהוא בארמי. אבל לפי שבלי ספק לא עסקו כל נשי ישראל באומנות זו. לכן צריך להוסיף בקיאות כמילדות ר"ל פקחות כמילדות. וכתב רש"י ז"ל אבל ר"ד הרי כו' שא"ת מילדת ממש וכי מילדת א"צ מילדת להולידה. ור"ל ומה טעם בטרם תבוא אליהם וגו' ומ"ש רש"י ז"ל ועוד כתיב כו' ר"ל שמלת אמך כנוי לכנסת ישראל בכללה. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת באור:
כ כל אלו המשלים שהביא רש"י ז"ל כאן הם מנחי הלמד הא ושרשם גלה רבה פנה והכניס רש"י בכלל הזה גם פעל וייטב שבכתוב זה אף שהוא מעלומי רעין. ומ"ש רש"י ז"ל בתיבה שיסודה ב' אותיות אין ר"ל ששורש התיבה אינו רק ב' אותיות שזה לא יתכן רק בפעלים המכונים נחי העין ולדעת חכמי צרפת אין הויו מיסוד התיבה והם מהפעלים השנים לדעתם. ר"ל ששרשם רק ב' תיבות אבל פעלי נחי למד ה"א ההא בהם יסודית לכל הדעות. אבל כוונת רש"י ז"ל שאותיות התיבה כולן שמושיות והיסוד אינו בתיבה הכתובה יותר משתי אותיות. כמו ויפן וירב שאותיות היסוד אינן רק שתים פן רב. והרא"ם ז"ל כתב שלדעת הצרפתים גם פעלי נל"ה הם מהשניים ואין ההא בהם יסוד. ובאמת אין נראה זה מלשון רש"י ז"ל בפסוק ותאמר כי מן המים משיתיהו שכתב וז"ל. שפעל משיתי אינו אלא מגירת תיבה שפעל שלה מיוסד בהא בסוף עכ"ל. אלא שבאמת אם לא נאמר כפי' הרא"ם ז"ל יקשה על הכלל הזה שכתב רש"י ז"ל כאן הרי מצאנו ויסב אל' את העם וגו' בראש פרשת בשלח וגם תיבה זו אין ביסוד' רק ב' אותיות ובכל זה באה היוד בפתח בהפעיל ולא בציירי ולא בסגול. אבל לדברי הרא"ם ז"ל לק"מ. כי פעל ויסב איננו בכלל הזה שאיננו מהשניים רק מהכפולים. ובדבר שאלתי הנ"ל ממ"ש רש"י ז"ל להלן בפעל משיתי. י"ל שאין כוונת רש"י ז"ל שם שההא יסודית בפעל משה רק שדרך הפעל הזה שיתוסף בו הא בסוף. והנה כתב רש"י ז"ל שההבדל בפעלים אלו בין הקל וההפעיל הוא מצד נקודת יוד האיתן שבקל נקודתה בחיריק ובהפעיל בצירי או סגול. וכתב רש"י ז"ל עוד. ואל תשיבני כו' ר"ל שאין תיבות אלו בכלל זה להיותן מן גזרת חסרי פא הפעל יוד והיוד בהם יסוד ומבואר:
(ד"ה וייטב) וכן הסכים הראב"ע ז"ל כי ויעש להם בתים שב למ"ש בפסוק שלפניו וייטב וגו' ופשוט:
כא וכ"כ הראב"ע ז"ל שהוא כמו כי בית יעשה לך ד' עכ"ל ור"ל שיצאו מהם משפחות גדולות וזרע רב ומפורסם בכבוד ומעלה וחז"ל אמרו בתי כהונה ולוי' ומלכות לפי קבלתם שהמילדות היו מרים ויוכבד:
כב יש שהקשה הא רש"י ז"ל גופי' כתב לעיל בפסוק הבה נתחכמה טעם אחר שמה שצוה פרעה להמית הזכרים במים דוקא ולא במיתה אחרת הוא משום שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם והקב"ה משלם מדה במדה. ונכנס משום זה ליישב בדוחקים. ובאמת אין זו קושיא כי בש"ר אשר משם לקח רש"י ז"ל דברים אלה ישנם ב' טעמים הללו ר' יוסי בר חנינא אמר לטעם שכתב רש"י ז"ל כאן ורבנן אמרי כטעם שכתב רש"י ז"ל לעיל בפסוק הבה נתחכמה. וזה דרכו של רש"י ז"ל בכמה מקומות לפרש תרי טעמי מתרי אמוראי במקום די"ל דתרווייהו איתנייהו כמו בכאן די"ל דריב"ח ורבנן ל"פ אהדדי עכ"ל בעל צל"ד ואני שמעתי ולא אבין. שהרי התירץ פשוט שלעיל אמר הכתוב שלא גזר אלא על בני העבריים ע"כ אין לומר בטעם דהכא שהרי אמרו לו האצטגנינים שאינם יודעים אם יולד המושיע מישראל או ממצרים וע"כ לומר כטעם שכתב רש"י ז"ל אליבא דרבנן משום שנשבע כו' אבל בכתוב שלפנינו. שאמר שהיתה הגזירה כוללת אח"כ למצריים ג"כ ע"כ אין לומר רק כטעם שכתב רש"י ז"ל הכא אליבא דריב"ח. שוב ראיתי שזה טעות שהרי הגזירה הראשונה שהיתה רק על העבריים לא היתה להשליכם ביאור. רק והמתן אותו וע"כ שכתב זה רש"י ז"ל לעיל לנתינת טעם אגזירה הכוללת הנזכרת כאן ויפה הקשה מי שהקשה שהרי אם צריכין אנו לטעם ריב"ח על כללות הגזירה מ"מ על אופן הגזירה והיא לטובעס במים. י"ל כטעם שכתב רש"י ז"ל לעיל וצריכין אנו לתירוצו של בעל צל"ד ז"ל:
פרק ב
א ז"ל הרשב"ם ז"ל וילך איש מבית לוי הוא עמרם ויקח את יוכבד בת לוי כו' עכ"ל. דטעמו כדכתיב בהדיא בקרא בפרשת וארא ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים עוד כתב הרשב"ם ז"ל וז"ל והרבה שנים לקחה מלפני לידת משה שהרי אהרן בן פ"ג שנה ומשה בן פ' שנים בדברם אל פרעה עכ"ל ובאור דבריו ז"ל שמסדור הכתוב הזה נראה שלקחה אחר גזירת פרעה והרתה מיד אחר הלקוחין ונולד משה וא"כ אם הי' הלקוחין האלו הראשונים הי' משה הבכור מה שאינו כן כמ"ש הרשב"ם ז"ל. ועוד מה טעם וילך ויקח דל' הליכה לא נמצא בשום מקום אצל קיחת נשואין ועיין ראב"ע ז"ל שבקש ליישב לשון הליכה הנזכר כאן מכל הלין טעמי צ"ל שהלקוחין שזכר הכתוב כאן הם לקוחין שנים לעמרם ובזה מיושב הכל. שאותן לקוחין השניים הי' באמת אחרי גזירת פרעה וכן תיכף אחר לקוחין הללו נולד משה אבל אהרן נולד לעמרם אחר לקוחין הראשונים ולכן אמר ג"כ וילך ויקח כמ"ש יפה הרא"ם ז"ל מפני שלשון הליכה נופל על התעוררות פעולה ולפי שעשה הפך ממה עשה תחלה שפירש ממנה וחזר ולקחה אמר וילך ויקח:
ב ידוע שכל האמות טובות בניהן בעיניהן ומשתדלות בהצלתן גם אם אינם טובי תואר וא"כ למה נתן סבה שהצפינה אותו כי הי' טוב תואר לכן דרשו ז"ל שיתרון הטובה היתה שנתמלא הבית אורה ודרשו ז"ל בסוטה ג"ש כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב. ולפי שראתה בו שינוי מופלא התעוררה לעשות הפעל ההוא להצפינו ואף שידעה שסוף סוף לא תוכל להצפינו. כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ [ד"ה ולא יכלה] מ"מ בטחה שהיא תעשה שלה והקב"ה יעשה לו נס. ולכן נתעוררה גם אח"כ לעשות הפעל המופלא לשומו בתיבה ולהשליכו היאורה. והא דלא פירשו חז"ל טוב צדיק שראתה כי צדיק הוא דאיך יוכר זה בילד קטן וע"כ שראתה בו סימן המורה על צדקתו בעתיד ועיין רשב"ם ז"ל שגם הוא מיאן לפרש כפשוטו מכח קושיא הנ"ל מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב. (ד"ה ולא יכלה) הוא דלא כמ"ש בש"ס סוטה. והכי איתא התם דלא מנו לה מצראי אלא מדאהדרה עמרם והיא הות מיעברא ג' ירחי מעיקרא. וא"כ משמע שילדתו לתשע חדשים וכבר הקשו זה בתוס' ז"ל שם ותירצו שבאגדת ד"ה כתוב כמ"ש רש"י בחומש עכ"ל. ומ"מ קשה איך הניח רש"י ז"ל תלמוד ערוך ונטה אחר אגדת דה"י החולקת על תלמוד שלנו וצ"ל מפני שהאגדה ההיא קרובה יותר לפשוטו של מקרא. דוילך ויקח וגו' ותהר וגו' משמע שלא הרתה עד אחר לקוחין השנים. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה גומא) ר"ל ולכן בחרה בגומא שהוא ספוגי ולא יזיקנו אם יהי' נתקל בסלע או בשאר דבר קשה וכן יש בו קושי קצת ועומד בפני רך:
(ד"ה בחמר) דרשו כן מפני סבת השנוי דלמה לא טחה הכל בזפת. בשלמא הא דלא טחה הכל בחמר הוא משום שהזפת מדביק יותר מהחמר ופשוט:
ה ר"ל על היאור דבוק עם ותרד ובא על במקום אל. ואינו דבוק עם לרחוץ כי פעל רחץ קשור בכל המקרא עם בית לא עם אל. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור (ד"ה אמתה) פשוט כי מן הנפרד אמה בא בנטי' אמתה אבל מן הנפרד אמה בדגוש בא בנטי' דד אמתה כידוע בדקדוק ומ"ש רש"י ז"ל ונשתרבבה כו' באו ז"ל ליישב למה נקרא היד אמה
ו הרבה פעמים יבוא בלה"ק השם אחר הכנוי כמו להם לבני ישראל ביהושוע א' יביאה את תרומת ד' ומדרשו את במקום עם. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה והנה נער) בש"ס סוטה אמרו קרי לי' ילד וקרי לי' נער תנא ילד הוא וקולו כנער:
(ד"ה מן) דאל"כ מאי שנא מן העבריות:
ח דאל"ה העלמה למה לי ולא הל"ל רק ותלך ותקרא. אבל לפי שרצתה בזריזות מרוב שמחה אמר העלמה:
ט כבר הודעתיך בסדר בראשית ענין זה בארוכה ואין צורך לבאר עוד
י לדעת בן מנחם. מה שתרגם אונקלוס מלשון הוצאה הוא לפי הענין ולא לפי הלשון ולדעת רש"י ז"ל תרגם לפי הלשון שגם בלה"ק הוא מל' הוצאה. והנה רש"י ז"ל סתר דעת בן מנחם כזה שאם הוא מל' הסרה הוא מנע"ו ושרשו מוש ושני הפעלים מש וסר עומדין תמיד בקל כמו לא ימוש ספר התורה לא ימושו מפיך לא ימוש מן האוהל כי הדבר המוסר הוא הפועל בעצמו בקל וכן הוא בפעל סר. ויסורו אל ביתו ויסר הערוב ממך וסרו הצפרדעים אכן כשהוא מדבר בלשון יוצא לבל ישתמש בבנינים הכבדים. ויאמר המישותי הסירותי בהפעיל או ומשתי בבנין הדגוש. ולכן הביא רש"י ז"ל לדוגמא שבכל פעלים כאלו מגזרה זו כשהם עומדין בקל יצאו לב' בבנין הפעיל כמו קם הקימותי שב השיבותי או שבתי ועוד הקשה רש"י ז"ל שהיוד שבאה אחרי למד הפעל שין אין לה ענין בגזרה זו בקל. זולתי בהפעיל לסימן הבנין כי יאמר מן שב שבתי ולא שביתי אבל מן שבה יאמר שביתי והיוד תמורת הא לה"פ ומכל זה הוכיח רש"י ז"ל שגם כאן שרשו משה כל זה נכלל בדברי רש"י ז"ל ומבואר:
(ד"ה וירא) פעל ראה כשקשור עם את הוראתו ראות העין לבד. אבל בקשורו עם בית ענינו הראי' עם הסתכלות המחשבה בדבר הנראה (ובל"א בטראכען) ומזה המה יביטו יראו בי וזה הפירוש גם כאן נסתכל בסבלותם (ד"ה איש) השוטרים היו מבני ישראל ממונים על עושי המלאכה להשגיח עליהם והנוגשים הי' מן המצריים ממונים על השוטרים. וכשהי' עושי העבודה מתרפים במלאכתם הי' השוטרים מוכים על ידם להתרשלות ההשגחה וכמ"ש להלן והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם וגו' ויוכו שוטרי בני ישראל וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:
[ד"ה מכה] הם ז"ל הי' להם בקבלה שאותו מצרי שהכה את העברי בא על אשתו ומפני שהרגיש אח"כ הישראל בדבר הי' מכהו כל היום. ואולם מה שאמרו ז"ל עוד שישראל המוכה הי' בעלה של שלומית בת דברי נפקא להו ממקלל שהי' בן מצרי ושם אמו שלומית בת דברי כמ"ש הרא"ם ז"ל בשם הש"ר. וז"ל מנין שלא נחשדו ישראל על העריות שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב עכ"ל ור"ל ממה שפרט לנו הכתוב שם אמו של בן המצרי שהיא שלומית ולאיזה צורך פרט לנו זה ע"כ כדי להודיענו שלא היתה אשה אחרת שנבעלה למצרי אלא זו בלבד:
יב ר"ל מה עשה לו בבית שבא על אשתו. ומה עשה לו בשדה שהכהו ולפי פשוטו כמשמעו שפנה כה וכה לראות אם אין רואה ויכנו נפש:
(ד"ה וירא) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל בשינוי לשון קצת ואף שיצא ממנו המקלל. מ"מ זה כבר יצא ממנו שהרי נתעברה ממנו קודם שהכה את בעלה ואפי' הי' צדיק גמור לא הי' נמנע מלהורגו. ולכן דייק רש"י ז"ל לכתוב שאין איש עתיד לצאת כו' אבל מה דהוה הוה ולא יבטל לצאת ממנו גם אחרי מותו ומכ"ש להל' שבש"ר שאמרו וז"ל ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו וכו'. עכ"ל. וזה המקלל רשע הי' ומה יתרון ביציאתו א"ד ז"ל. והנה הכרח דרשתם ז"ל נ"ל שלפי סדר הכתוב נראה שבמקום שהכה את העברי שם הרגו לאותו מצרי וא"כ הי' זה במעמד שוטרי ישראל והעובדים מישראל והי' לו לומר א"כ וירא כי אין איש מצרי אבל כי אין איש מורה שלא הי' שם שום אדם אף מישראל. לזה אמרו ז"ל שבאמת הרגו במעמד ישראל כי למה הי' לו לירוא מישראל אחרי שהוא מקנא את נקמתם ופירוש כי אין איש. אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ואל תשיבני ממה שאמר אח"כ אכן נודע הדבר שמשמעו א"כ שחשב שגם איש ישראל אינו יודע מן הדבר הזה שבאמת פירשו ז"ל גם שם בדרך אחרת וכמ"ש רש"י ז"ל שם כל זה לפי הדרש. אבל לפי פשוטו צ"ל שבאמת הרגו אח"כ במקום שלא הי' שם אפי' אדם מישראל. וכהוראה הפשוטית של מאמר אכן נודע הדבר כי גם מישראל פחד שא"א שלא יהי' ביניהם רשעים ודלטורין וכמו שקרה לו באמת אח"כ עם דתן ואבירם:
יג בש"ר הובא ברא"ם יליף לה ר"ש בן לקיש מג"ש נאמר כאן אנשים ונאמר להלן במחלוקת קרח סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה מה להלן כו'. וי"ל שג"ש זו הוא בדרך אסמכתא וגוף הענין הי' להם בקבלה ואין לומר שהי' להם רק הג"ש בקבלה ללמוד ג"ש אנשים אנשים דזה י"ל באנשים דהכא ודהתם שהם מופנים שלא הי' לו לומר כאן רק והנה שני עברים נצים. וכן שם סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה. אבל אנשים דכתיב גבי מן אינו מופנה דהתם לא כתיב אלא ויותירו אנשים ממנו עד בוקר. לכן צ"ל שכל גוף הענין הי' להם בקבלה ואסמכיה אג"ש כדרכם ז"ל:
(ד"ה למה) בפרק ד' מיתות ובש"ר הובא ברא"ם אמרו הכית אין כתיב כאן אלא תכה וכו':
ועיין מה שאכתוב בדבור הסמוך:
(ד"ה רעך) מלשון הכתוב ויאמר לרשע למה תכה. משמע שהאחד הי' רשע ומשה ע"ה קצף על הרשע אבל לפי קבלתם ז"ל שהי' האנשים ההם דתן ואבירם. א"כ אינו נופל תואר לרשע הכתוב בפסוק דאין תואר זה מיוחד לאחד יותר מלחברו דהא שניהם הי' רשעים ואם הי' משה מפיל תואר זה על המכה לומר לו רשע למה תכה רעיך. יתכן התואר הזה וכדרך הקוצף על חבירו על העול שעשה לרעהו אבל באמת מ"ר ע"ה לא אמר רק למה תכה רעיך אבל הכתוב אמר שאמר זה לרשע וכיון ששניהם הי' רשעים לא הי' לו לומר רק ויאמר אל האחד למה תכה רעיך. אבל בא הכתוב להורות לנו בתואר זה מה שהרים יד על רעהו להכותו. וכמ"ש רש"י ז"ל בדבור הקודם בבחינה זו לבד נקרא ג"כ רשע ומזה עיקר הוכחת רש"י ז"ל שם דכפשוטו אין מוכח מלשון רש"י ז"ל שם מה שאמר תכה בעתיד רק שלא יאות לעשות כן אבל זה לא שמענו עדיין שנקרא רשע בשביל כך ואולם מה שכינה זה הכתוב פעל רשע בבחינת ההכאה לבד זה לא יתכן רק אם המוכה עושה מעשה עמך ואינו רשע. אבל כאן שהי' המוכה רשע א"כ אין המכה נקרא רשע בבחינה זו לזה תירץ רש"י ז"ל דז"א רק אם המכה איננו רשע אבל כאן שהי' המכה חבירו של המוכה ברשעות ושניהם שקולים בערך אחד א"כ נופל על המכה תואר רשם גם בבחינת ההכאה לבד ולכן כתב רש"י ז"ל כאן והוא מב"ר כמ"ש הרא"ם ז"ל רעך רשע כמותך ואין כוונתם ז"ל דמשה לא כוון רק לזה באמרו רעך וכמ"ש הרא"ם ז"ל דלמדו זה מייתורא דמלת רעיך דבאמת אין מלת רעיך מיותרת שבאה לעורר ההתפעלות וכדרך המוכיח. ולפי' הרא"ם ז"ל קשה לאיזה צורך אמר זה משה כאן שהוא רשע כמותו הלא זה ממעט ההתפעלות ואין נופל למוכיח לומר למה תכה את הרשע אמנם כוונתם ז"ל שממילא נכלל במלת לרעיך ב' הבחינות רעיך גם ברשעות שאין לך להכותו להיותו רעך אדם כמותך ובן אומתך ועיקר מה שזכר משה מלת רעיך הוא לעורר ההתפעלות וככונה הפשוטה רק שממילא מצד שהמוכה רשע נכלל ג"כ במלה זו צד זה שגם מצד רשעות המוכה בכל זאת לא הותרה אליו ההכאה ולא למדו ז"ל זה מייתורא. רק שכן דרכם ז"ל בכמה מקומות להעמיד בלשון המדבר שני הכוונות אם לשונו סובל שתיהן ושתיהן אמיתים ושתיהם לצורך כמו כאן ופשוט שעיקר הכוונה בלשון לרעיך כפשוטו אבל בסתר לשונו צפון גם כוונה השנית ומבואר:
יד והוא מב"ר ולמדו זה מייתור מלת לאיש דהל"ל מי שמך לשר ושופט וא"כ יחסר ויו החבור בכתוב וכמו שמש ירח עמד זבולה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה הלהרגני) בש"ר הובא ברא"ם אמרו הלהרגני אתה מבקש אין כתיב כאן אלא אתה אומר מכאן כו' עכ"ל ובאמת שאין כוונת הדרש שהרשע כוון לזה באמרו אתה אומר כי מצאנו גם אמירה בלשון מחשבה כמו ויאמר בלבו. אמרתי אני עם לבי ושיעור הכתוב הלהרגני אתה חושב וכמו שפירשו המפרשים ז"ל רק כוונתם שאף שהרשע הזה לא כוון לזה מ"מ הכתוב כאן כוון לזה ללמדינו זה. והוא ע"ד שכתב הרא"ם ז"ל במקום אחר והבאתיו כמה פעמים שבכל מקום שיש שם המשותף לשני ענינים והענין האחד משני' ענינים הנ"ל. יש לו ג"כ שם אחד המיוחד אליו לבדו ויתפוס הכתוב להוראות ענין הנ"ל את השם המשותף ולא יתפוס השם המיוחד. דרכם ז"ל לדרוש שהכתוב מרמז לנו כאן גם הענין השני שהונח עליו השם הנ"ל:
וכן כאן שלא אמר הכתוב חושב או מבקש המורה רק על מחשבת הלב. ותפס לשון אומר המורה גם על האמירה. רמז הכתוב גם לענין האמירה שהרגו למצרי בשם המפורש ובזה סר מה שנדחק הרא"ם ז"ל ליישב מה שקשה א' דלשון זה משמע שהרגו לרשע ג"כ בשם המפורש וז"א כי דתן ואבירם חיו גם בזמן קרח. ב' מאין ידע זה הרשע שהרגו למצרי בשם המפורש ובאמת שלפי הנ"ל לא כוון הדרש רק שנכללו ב' ההוראות במלת אומר המחשבה שכוון אלי' הרשע והאמירה בדרך רמז ולא אמר הדרש שהרשע כוון לזה רק ששם הכתוב זה בפי הרשע לרמז לנו זה והבן:
(ד"ה וירא) למ"ש רש"י ז"ל אח"כ בד"ה אכן וגו' שהוא כמשמעו שנתפרסם הריגת המצרי. כתב רש"י ז"ל ג"כ כאן שמלת ויירא כפשוטו ר"ל שאחר שראה שנתפרסם זה פחד מפני פרעה אבל הדרש דכאן נמשך לפי הדרש שכתב רש"י ז"ל בד"ה אכן וגו' שנודע לו טעם הגלות והענוי ולפ"ז אין טעם והמשך למאמר ויירא וגו' דכאן עם מאמר אכן וגו' שאחריו לכן דרשוהו ז"ל מענין דאגה ולא מענין מורא ופתר שמורא אינו נופל זולת ברע המעותד לבוא על המתיירא. אבל דאגה נופלת ג"כ ברעה המוצאת לזולתו וגם לא בענין רע עתידי דוקא אבל גם בהמשך הרעה המוצאת אותו מכבר גם לימים הבאים והנה הדאגה ההיא יש לה ענין עם מאמר אכן נודע הדבר. שלפי שהתוודע אליו טעם הגלות והענוי דאג אולי אינם ראויים ליגאל בשום זמן מטעם זה:
(ד"ה אכן) כבר כתבתי הכרח דרשתם ז"ל בפסוק וירא כי אין איש קחנו משם וא"צ לכפול הדברים
טו (ד"ה ויבקש) לא אמר הכתוב ויצילני מיר פרעה. וכדרך הל' בכל מקום דמשמע שהצילו ממיתת פרעה סתם אבל אמר מחרב בפרט ומאין ידע שבקש להרגו בחרב ולא במיתה אחרת לכן דרשו מסרו כו':
(ד"ה וישב) דכשברח לארץ מדין מה לו לשבת על הבאר וכי טייל הי' לראות איך ישקו הרועים את הצאן והי' לו ללכת העירה מיד לבקש לו מלון וכדרך ההולכים מן מקום למקום לכן אמרו ז"ל למד מיעקב כו' עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובאמת בימי קדם. רוב גם בנות חורי הארץ היו רועים וכן בנות לבן ובניו הי' רועים וגם יעקב חתנו אף שכולם היו גדולי הארץ וכן בני יעקב רועי צאן היו וגם בנות יתרו רב מדין רועות היו וכן משה הי' רועה את צאן יתרו חותנו. ולכן כל הרוצה לבחון בבנות הצנועות אין דרך טוב מזה ללכת בעקבות הרועים ולבחון טוב מדותם בהתנהגותם עם הצאן ועם הרועים חביריהם. ומניעתן לרעות בשדה חביריהם ושתיקותם והתנהגותן בנחת עם המריבים עמהם בדבר הרעי' והשקאת הצאן ונדיבת לבם בדבר העזר זה לזה בענין המרעה וההשקאה וכדומה לזה מה שלא יוכלון לדעת כל זאת בבנות העיר שלא ימצא בהם מקום לבחון אותם. ולהסתכל היטיב בתכונת רוחם וזה טעם אבותינו ע"ה מה שהיו מבקשים תמיד זווגם על הבאר:
טז דאל"כ איך נשא משה בת כומר לע"ז ועוד איך אפשר שיעיזו הרועים פניהם לגרש בנותיו. וכולם נכנעים תחתיו שהי' רב וכומר שלהם. ומה שפירש"י ז"ל רב מדין ולא כפשוטו שהי' כומר לע"ז. לפי שיקשה על הכתוב שיכנהו בשם זה של גנאי שהי' נקרא בו כשהי' עע"ז גם אחרי שנתגייר וכ"ש שיקראנו בשם זה גם אחרי היותו חותן משה כמ"ש להלן בראש סדר יתרו. וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה את) ר"ל ויקרא משום זה רהטים כי תרגום רץ רהט. כמ"ש רש"י ז"ל בסדר חיי:
כ בש"ר אמרו וז"ל וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן. וישק את צאננו לא נאמר אלא וישק את הצאן מלמד שאף צאן שאר הרועים השקה בדלי' שדלה לנו כו' ומהו לנו שאף לנו דלה שהרועים השליכונו למים והוא הוציאנו עכ"ל. וביאור זה שדקדקו ז"ל שמתחלה אמר וגם דלה לנו דמשמע שלא דלה רק להם ובתר הכי כתיב וישק את הצאן דמשמע שאף צאן שאר הרועים השקה לזה אמרו מלמד כו' ר"ל שנתברכו המים על ידו והשקה גם צאן שאר הרועים בדלי' שדלה להם לבד והקשו עוד ומהו לנו ר"ל שלא הי' לו אלא לומר. וגם לה דלה וישק את הצאן שלשון זה משמעו שהשקה כל הצאן. דוממילא היינו יודעין שלא דלה רק להם. כי מה הי' לו לטרוח בעבור הרשעים עע"ז לדלות להם ולהשקות צאנם. וע"כ שרק בעבור בנות יתרו טרח להציל העשוקות מיד עושקם. ולדלות להם ולמלאות הרהטים רק לפי שנתברכו המים שבדלי על ידו הי' די ביתר המים שברהטים. להשקות גם צאן באר הרועים בדלי' זו וא"כ מלת לנו מיותרת לכן תירצו שאף לנו כו'. ובזה מתוקן הכל ולא ידעתי למה נדחק הרא"ם ז"ל כאן והקשה דלפי דרש האחרון שאף לנו דלה מהיכן הוציאו דרש הראשון שנתברכו המים אולי דלה דלה בעד כל הצאן והשקה אותם ובאמת שזה לא ניתן להאמר כלל וכנ"ל. והנה מ"ש רש"י ז"ל כאן הכיר בו כו' שהמים עולים לקראתו ואף דבב"ר לא זכרו רק שנתברכו המים שבדלי או שברהטים ולא שעלו המים לקראתו מן הבאר. דבאמת הוא הוא דגם עליית המים שבבאר אינו אלא לפי שהמים מתרבים ומתברכים ועי"ז יגבהו ויעלו למעלה. וא"כ אם המים שבדלי וברהטים מתברכים על ידו הוא סימן ג"כ שיעלו המים לקראתו ולפי שזה הי' מפורסם שהי' רגילין המים לעלות לקראת האבות. אחז רש"י ז"ל לשון זה שהמים עולים לקראתו ולא אמר סתם שהמים מתברכים לקראתו ופשוט:
(ד"ה ויאכל לחם) בצל"ד הביא דעות שונות לפרש דיוקו של הדרש כאן. ובאמת שהדרש הזה אינו אלא רמז ומדרכי דורשי רשומות. שאינם מוציאים דבריהם בהכרח ודייק רק לרמז וצחות מליצה שמה שקרה למשה אח"כ עם יתרו. שלקח בתו לאשה נרמז בדרך המליצה תיכף בדברי יתרו כאן ובפרט שג"כ קרוב לומר שיתרו כשהכיר נדיבת מעשהו עם בנותיו ואומץ לבו נגד הרועים ועלות המים לקראתו הבין היותו מן אנשי השם כאבותיו אברהם יצחק ויעקב ע"ה. ונכסף מיד לדבק במשה ולהתחתן עמו. ואמר זה דרך רמז לבנותיו ולכן לא אמר ג"כ ואעשה לו משתה רק ויאכל לחם אבל האמת שהוא מדרשת דורשי רשומות ומבואר:
כא והביאו בדרש ראי' לזה ואמרו אין ויואל אלא שבועה דכתיב ויואל שאול את העם ופשוטו כתרגומו וצבי משה
כג כבר הודעתיך בכמה מקומות בספר בראשית ענין אמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה דר"ל שהתורה בחרה בספורי' סדר הקדימה והאחור לא לפי הזמן רק סדר אחר יותר נאות לפי התייחסות הענינים זה לזה ר"ל כל שהתייחסות ענין זה בחבירו יותר נאות מהתיחסותו בענין האחר יוקדם להענין האחר הקודם לו בזמן ויחס הענינים זה לזה הוא עפ"י רוב בנושא ששני הענינים בנושא אחד ולכן תקשר התורה ספורי מקרי האבות כאחד אף שקצתן נתהוו אחרי התהוות מקרה הבנים המסופר אח"כ ובאמת כי סדר זה ראוי להיות לו קדימה על סדר הזמן ומכ"ש כאן בספור הכתובים שלפנינו שאף אם נאמר שמיתת מלך מצרים הי' אחרי שכבר גר משה במדין ולקח שמה אשה והוליד בנים ממנה וכן מראה הסנה שבוודאי לא היתה עד אחרי מות מלך מצרים מ"מ אין לענינים אלו רק סדר זמני שאינו נאות ההתקשרות הזה בדוגמת הספור שלפנינו אפי' בחוק חכם מבני אדם ומכ"ש בחוק נותן התורה ית' שאין לשלשת פסוקים אלו ויהי וגו' וימת מלך מצרים וגו' וישמע אלקים את נאקתם וגו' וירא אלקים וגו'. עם הענין הקודם לא סדר היחס בנושא לפי שנושא ספור הקודם משה ונושא ספור הזה הוא עם ישראל וגם לא סדר היחס בנשוא שנשוא ספור הקודם הוא מה שקרה למשה במדין. ונשוא ספור הזה הוא עינוי עם ישראל וכובד עבודתם וזעקתם לד' על ככה ולפי הסדר הנאות הי' לו להסמיך ג' פסוקים אלו לפני פרשת וילך איש מבית לוי וגו' שכל הספור שם מישראל וכובד ענים והענינים מתייחסין זה לזה הן בנושא והן בנשוא ואחר זה יתחיל לספר מוילך איש מבית לוי וגו' כל ספורי משה. ולהסמיך ספור מראה הסנה אל ספור לירח גרשון ולכן תירץ רש"י ז"ל שהסדר שלפנינו הוא סדר נאות מאוד. ולא לפי הזמן לבד רק סדר הסבה והמסובב ממנה שהוא התייחסות יותר ראוי' מהתייחסות הנושא או הנשוא. והנה הסבה הגורמת למראה הסנה היתה קושי השעבוד בישראל אחרי מות מלך מצרים דלפי שהוצרכו ישראל אז לתשועה. לכן ומשה הי' רועה וגו' ובאה תשועה על ידו ולכן הי' מן הצורך להסמיך ג' פסוקים הללו לפרשת ומשה הי' רועה וגו' שאחריהם. שהוא ספור מראה הסנה ולפי שלצורך ספור מראה הסנה ומו"מ שהי' אז למשה עם השי"ת הנראה אליו צריך להקדים ספור בוא משה למדין והתחתנו שמה ביתרו כדי שיובן מה שבא בכתובים אחרי ספור שליחות השי"ת למשה שהלך משה לטול רשות מיתר חותנו והודיעו השי"ת שיוכל ללכת מצרימה כי מתו שמה כל האנשים המבקשים את נפשו ואח"כ לקח אשתו ובניו וירכיבם על החמור ללכת אתם מצרים ומה שקרה לו עוד בדרך במילת בנו. שזהו ספור מקרי משה התלויים בספור שליחותו לכן ספר ג"כ הכתוב מקודם ספור מראה הסנה כל ספורי מקרי משה הקודמין והוא מתחלת לידתו עד בריחתו ממצרים ובואו למדין וקחתו שם אשה והולידו ממנה שמה בנים. ושלשת פסוקים שלפנינו המדברים מעינוי ישראל וזעקתם שבאו בין ספורי לידת משה בארץ מדין ובין ספור מראה הסנה לא באו ג"כ בעיקר לצורך ספורי ישראל לבד. אבל גם לצורך ספורי משה לפי שזאת היתה הסבה לשליחות הסנה ומן שלשת פסוקים הללו והלאה יבואו ספורי מקרה משה ומקרי ישראל כאחד עד תום כל התורה כולה לפי שמקרי משה ומקרי ישראל תלויין זה בזה מכאן ואילך זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן וכוונתו בקיצור דגם ג' פסוקים הללו מתייחסין לספור מקרי משה ורק בשבילם באו:
(ד"ה וימת) והוא בש"ר שהמצורע חשוב כמת שנאמר אל נא תהי כמת ואומר בשנת מות המלך עוזיהו. ור"ל דאל"כ מה זה אנחה ואדרבה באבוד רשעים רנה. מדברי הרא"ם ז"ל. ועיין ברמב"ן שיישב הפי' הפשוט שכן הדרך במות רשע עריץ ירגישו העבדים בעולו הכבד. ויאנחו ויזעקו שיקום להם מלך רחמן אשר יקל עולם:
פרק ג
א ר"ל ולכן זכר הכתוב שנהגם אחר המדבר להזכיר עם זה צדקתו:
ב ח"ג ברש"י בלבת אש בשלהבת אש ד"א בלבו של אש וכו'. ולפי' הראשון בלבת אש כמו בלהבת אש ולפי' הב' ענינו שנראה אליו המלאך באמצעיתו של האש ממש:
(ד"ה מתוך) כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה שהראה לו הקב"ה למשה שאני מדבר עמך מתוך אילן קוצים כביכול שאני שותף בצערן ורש"י ז"ל בחר בטעם זה מכל השנים עשר טעמים המפורשין בש"ד לפי שזהו קרוב יותר לפשטות הענין כ"כ המפרשים ז"ל רא"ם ובעל צל"ד ז"ל:
ומה יפה אף נעים הטעם הזה באמת שהוא לפי ענין המראה ותוכנה. וכמו שאמרו ז"ל ג"כ במקומות אחרים שהקב"ה נגלה לנביאים כפי תוכן המראה ולכן בסיני נגלה כזקן ויושב בישיבה ועל הים נגלה כבחור דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן ואין לך נאה במלחמה אלא בחור וכן הוא הענין גם במראה זו שתוכן המראה הוא בספור איך הגיע אליו ית' צער ישראל וגודל ענים וקושי שעבודם ולכן עלה במחשבה לפניו לגאלם וכענין הזה היתה אופן הגלוי שלא נגלה לו הקב"ה למשה מתוך אילנות גדולי הקומה ורבי הפוארות רק מתוך השפל שבאילנות אילן קוצים למען הראותו בזה הגעת צער ישראל אליו ורצונו לפדותם וכביכול כמשתתף בצערן ואינן נוח לו להתהדר ומבואר מאוד:
(ד"ה אוכל) ר"ל אוכל ונאכל הוראת שניהם הוא הנפעל אלא שזה קל וזה כבד:
ג מדרך הלשון בכמה מקומות לכנות את הפעל אחרי התחלתו כשיש בפעל האחד הזה שני ענינים כמו כאן שהקרב אל איזה מקום יסור מן המקום שעומד שם ויקרב אל המקום האחר יכנה הקריבה ההיא אחרי התחלתה שהיא ההסרה ולכן לא אמר כאן אקרב נא ואראה:
ה (ד"ה אדמת) הנה רחבין דברי רש"י ז"ל כאן צריך להקדים שתי הקדמות, הקדמה א' שמדרכי המליצה (להיותה הדבור מתוך ההתפעלות) לכפול הנושא כשתבוא ליחס לו איזה נשוא יקר מאוד כדי לעורר בזה ער יקרת הנושא בהיות לו נשוא יקר כמוהו. כמו ימינך ד' נאדרי בכח ימינך ד' תרעץ אויב השיעור ימינך ד' אשר הוא נאדר בכח הימין ההיא תרעץ אויב וכן נשאו נהרות ד' נשאו נהרות קולם וכאלה רבות מאוד. והכלל שכפילת הנושא במליצה הוא למען עורר על יקרחו וגדלו. עוד הקדמה שני' מלת הוא תשמש לשני הוראות. א' לכינוי הנסתר, תחת הגוף המדובר ממנו ויתורגם כפן הזה (בל"א ער) ב' לקשר הנושא בנשואו ויכונה דבור המציאות ויתורגם בפן חזה (בל"א איזט) באמרנו ד"מ ראובן הוא חכם וגם הוא שוקד מאוד על למודו הנה הוא הראשון ע"כ אינו לכנוי הנסתר שהרי זכר לפניו את שם הגוף ראובן והוא א"כ מלת המציאות לקשר הנושא בנשואו (וילועז איזט) אבל הוא השני הוא לכנוי הנסתר תחת שם ראובן הנושא (זילועז, ער) ומדרכי לשון הקורט להשמיט הוא כשתשמש לקשר הנושא בנשואו ואינה דק דבור המציאות ונוכל לומר ג"כ ראובן חכם בהשמטת מלת הוא כמו והאבן גדולה על פן הבאר שיעורו האבן שעל פי הבאר היא גדולה וכן הוא על פי הרוב במקרא להשמיט דבור המציאות. ואחרי הוצעות הללו תבין דברי רש"י ז"ל כאן כי הנה מלת הוא בפסוק שלפנינו יש לפרשו באחת משני הוראות הנ"ל. אם לדבור המציאות, והשיעור המקום אשר אתה עומד עליו הוא אדמת קודש ויש לפרשו ג"כ לכנוי הנסתר ואף שכבר זכר הנושא והוא המקום אין תימא כי הנבואה תשמש ג"כ בדבור ההתפעלות ולזה כפר את הנושא ליוקר הנושא בשביל נשואו היקר והוא הקדושה ולפ"ז יהי' השיעור המקום אשך אתה עומד עליו אדמת קודש הוא המקום הזה ויחסר מלת המציאות בכתוב כדרך הלשון ובתשלומו הי' ראוי להיות אדמת קודש הוא הוא ויהי' הוא הא' לדבור המציאות והוא הב' לכנוי הנסתר תחת הגוף שהוא הנושא. ואולם להכריע הפרושים נחזי אנן כי מלת הוא אם תשמש לדבור המציאות לקשר הנושא עם נשואו דרכה לבוא בין הנושא והנשוא אם שיקדם לה הנושא או שיקדם לה הנשוא מקומה בין הנושא והנשוא תמיד ויש לומר ראובן הוא חכם וכן נוכל לומר ג"כ שובה הוא הארץ ההיא בהקדמת הנשוא אבל כאן וכן בכתוב לא תאור את העם כי ברוך הוא שבאה מלת הוא אחרי הנושא והנושא זה יכריע לומר שחסר כאן דבור המציאות ומלא הוא הוא נושא המאמר ובאת לכנוי הנסתר תחת הגוף זהו כוונת דברי רש"י ז"ל בדבור הקצר הזה:
י הנה אמר הכתוב לכה ואשלחך אל פרעה ולא זכר מהו יטריחות הזה אלא שמובן ממילא ממ"ש אח"כ והוצא וגו' שהשליחות הוא אל פרעה שיוציא את ישראל מארצו וא"כ פרעה הוא המוציא בעיקר ומשה לא נקרא מוציא בערכו רק בשתוף השם ויותר הי' לו לומר א"כ לכה ואשלחך אל פרעה להוציא את עמי וגו' לכן אמר רש"י ז"ל שהכוונה בדבור זה כדי שלא יספק משה אם יצליח בשליחותו כי פן מאן ימאן פרעה להוציאם כאשר הי' הדבר באמת לכן אמר לו לכה והוצא כלומר שאין הדבר בספק כלל אם תלך אז תוציא בוודאי והמניעה רק מצדך עשה אתה את שלך ולכה אל פרעה ואתה תוציאם בהחלט בין יקבל דבריך או לאו ובדבור האחרון הזה והוצא וגו' כלל א"כ מהות השליחות המובנת ממילא מדבור זה וההצלחה בשליחותו זה בהחלט כאחד ומבואר:
יא (ד"ה ובי) הנה משה רבינו ע"ה תפס בלשונו שני בחינות מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו' ואם היתה כוונתו רק לבחינה אחת מי אנכ' כי אלך אל מלך אדיר כפרעה בדבר שליחות הזה להוציא את ישראל מן ארצו שהוא דבר הנוגע לכבודו הי' לו לומר מי אנכי כי אלך אל פרעה להוציא אח ישראל ממצרים אבל עכשיו שאמר כי אלך וגומר וכי אוציא וגו' משמע שכל אחד הוא ענין בפ"ע ותחלה אמר דרך כלל בסתם מי אנכי כי אלך אל פרעה בכל דבר שליחות כי מה חשוב אני לדבר עם המלכים וכמו שפירש"י ז"ל בדבור הסמוך הקודם ואח"כ אמר ועוד וכי אוציא וגו' ויש לפרשו כפשוטו ועוד מה אני חשוב לשליחות גדולה ונשגבה כמו להוציא את ישראל ממצרים והנה אמר תחלה דרך כלל מי אנכי כי אלך אל פרעה בכל דבר שליחות ואח"כ אמר וביותר לשליחות ההוצאה ההיא שהיא יקרה מאוד הן מצד מעלתה בעצם לשלח חפשי עם רב כזה והן מפני קושי דבר השליחות הזה בעיני פרעה ושריו אבל רש"י ז"ל כתב בכוונת המאמר דב' הנ"ל וכי אוציא וגו' דרך הדרש בזה. שהכוונה. ועוד גם אם כדאי אני וחשוב לדבר עם המלכים מה זכו ישראל ליגאל והוכרח רש"י ז"ל לפירוש זה מפני התשובה שבפסוק שאחריו אשר ממנה נראה שהי' מאמרו בבחינת זכות ישראל וכמו שפירש"י ז"ל אח"כ
יב הנה בפסוק זה יש שאלה מפורסמת שמשמעה הפשוט שעבודת ישראל את ד' אצל ההר ההוא בקרבנות כמו שהי' קודם מתן תורה כמ"ש בסדר משפטים הוא האות למשה על היותו שליח השם ב"ה והצלחת שליחותו ואיך יהי' האות העתידי שיבוא אח"כ מופת וסימן על התאמתות הדבר שיגמר קודם בוא האות ההוא. לכן הסב רש"י ז"ל בחינת המקרא על דרך אחרת ובזה יתיישב הכל. והנה בטעם חזיון הסנה והתייחסותו אל תוכן הנבואה אשר בעבורו באה המראה ההיא שיבחן בחזיון ההוא ג' ענינים שונים. הסנה והיותו בוער באש ובכל זה הסנה איננו אוכל. כבר ביאר רש"י ז"ל לעיל ענין הסנה שבמראה כי הוא ע"ד הכתוב עמו אנכי בצרה אבל כאן ביאר רש"י ז"ל ענין המראה באופן שיתיישבו על ידו גם כל יתר חלקי המראה כי באמת משה רבינו ע"ה ה' השליחות הזה בעיניו כנכנס בסכנה עצומה לשני טעמים האחד שרועה צאן לפני מלכים יתייצב ובפרט לפני מלך גדול כפרעה ועוד גם לו הי' מרואי פניו ושריו איך יאמר לו לשלח עם רב שתחת ידו חפשי הכי נביא מפורסם הי' ואין לך מרד גדור ועצום מזה ולפי שסכנה זו משולה לנכנס באש הלא ישרף בהבל פי פרעה המלך העריין לזה באתהו כל מראה הסנה שהוא הפחות שבאילנות משל לישפרות שהיו משה בעיני עצמו והיות הסנה בוער באש של על הסכנה שהי' בה משה והסנה איננו אוכל הוא משל על ההצלה וכי לא יזיק לו שליחותו כלל. ולפי ששני בחינות הסכנה האלו כלל משה במאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה שכולל סכנת נפשו הן מצד קלותו בעיניו להכנס בחצרות המלכים ולדבר עמהם והן מצד קושי השליחות הזה שנשתלח בה לפרעה השיבו הקב"ה ראי' ממראה הסנה על העדר הסכנה וא"כ הסנה הוא האות ואיננו מוסב למטה על אמרו ית' תעבדון את האלקים וגו' ושיעור הכתוב לפ"ז בדבר הסכנה אשר אתה דואג עליו מצד שפלותך בעיניך ומצד עצם שליחותך אל תירא בדבר הזה כלל כי הנני מבטיחך שאהי' עמך וזה המראה אשר אתה רואה בסנה היותו בוער באש ואיננו אוכל הוא לך האות כי אנכי שלחתיך לא משלך דשליחות הזה. והענין כמ"ש יפה הרא"ם ז"ל שהנביאים בעת תבואם בפעם הראשון מראה הנבואה יסתפקו אז באמתת נבואתם. כי אולי איננו זולתי חזיון דמיוני לכן מצאנו ג"כ אצל גדעון כאשר באתהו הנבואה בפעם ראשון אמר ועשית לי אות שאתה מדבר עמי אלו דבריו ז"ל וכענין הזה י"ל גם כאן שאמר לו הקב"ה למשה שאין ך לספק בשליחותך כי מראה השנה הזה אשר הנך רואה שהוא מכוון לענין דאגתך לך האות כי לשוא דאגת נפשך כי אנכי שלחתיך באמת וממילא תצליח א"כ בשליחותך אינך נזוק. והנה הוסיף רש"י ז"ל להעמיק בדבר שלא אמר הכתוב כי שלחתיך אבל אמר כי אנכי שלחתיך שהוא על רך אני ד' האמור במקום אחר שפירושו בכל מקום לפי ענינו האמתות והיכולת אני נאמן לשלם שכר לצדיקים ליפרע מן הרשעים וכן אני אל שדי פירושו אני שיש יכולת ידי וכן כאן כלל ג"כ הכתוב בחינה זו במאמר כי אנכי שלחתיך ר"ל כי שלחתיך ואני הוא השולח אותך אני שיש יכולת בידי וכדאי אני להציל. והנה עד כאן באתהו התשובה מאמר מי אנכי וגו' שהוא בחינת סכנת השליחות ואח"כ אה התשובה למאמר וכי אוציא וגו' שהוא השאלה על זכות ישראל מה זכו ליגאל ועל זה נאמר לו בהוציאך את העם ו' כלומר שקבלת התורה שעתידין לקבל על ההר הזה לומר נעשה ונשמע אשר בעבור זה יקדם להם עבודת קרבנות הוא הזכות שיגאלו על ידו זהו הפי' הראשון שכתב רש"י ז"ל. אבל לפי' האחר שכתב רש"י ז"ל לא שאל משה כלל על זכות הגאולה. ומאמר מי אנכי וגו' וכן מאמר וכי אוציא וגו' הם שני בחינות הסכנה שבשליחות מפאת נקלתו בעיניו לבוא אל שער המלך ומצד עצם השליחות שנשתלח אליו וכפירוש הפשוט שכתבתי לעיל והנה על שני בחינות הסכנה הנ"ר השיבו הקב"ה במאמר כי אהי' עמך ר"ל וא"כ אין לך לירוא מסכנה ומה שאמר אח"כ עוד וזה לך האות וגו' אינו לתת לו אות על אמתת השליחות בעבר רק הוא ענין אחר כי כבר אמרתי למעלה שהעבר הוא אות על העתיד אבל אין העתיד אות על העבר ואיך יתאמת הדבר במה שלא הי' עד אחרי ביאת הדבר מככר אבל המאמר הזה הוא מקרא מסורס וענינו וזה אשר אנכי שלחתיך לך האות על הבטחה אחרת והוא קבלת התורה ואולם לפי שלשון וזה לך האות משמע שכבר האות הזה נראה והוא מרמז עליו ואומר שזהו אות לדבר עתידי ולפירוש הא' ניחא דקאי על מראה הסנה וא"כ כבר נראה האות ההוא אבל לפי' הב' שהאות הוא הצלחת השליחות עצמו איך יאמר א"כ וזה לכם האות ועדיין אות זה צריך אות ואיך יאומת הדבר בדבר אחר בלתי מאומת עדיין לכן כתב רש"י ז"ל שמצינו לשון זה גם בישעי' שפירושו דוגמתו שאמר וזה לך האות הוא מפלת סנחריב על ברכת הספיחים והפירות ואף שעדיין לא הגיעה מפלת סנחריב מ"מ יאמ' כי אחר זמן בהגיע מפלת סנחריב ואומ' לכם גם זאת והנה לב' הפירושים שכ' רש"י ז"ל מרת כי במאמ' כי אנכי שלחתיך משמשת במקום כאשר ופשוט ובמ"ש רש"י ז"ל כאן שעתידים לקבל התורה לסוף ג' חדשים כו'. כתב בעל צל"ד וז"ל. יגעתי ולא מצאתי מהיכן הוציא רש"י ז"ל דברים הללו לסוף ג' חדשים, וביש"ר שמשם לקח רש"י ז"ל דברים אלו לא זכר ולא פקד כלל הלשון הזה ויעויין מה שפירש בזה במהרא"י ז"ל. ובס' א"ש תמצא ד' פירושים בל"ז עכ"ל, והנה לכל הפירושים מה שלא פירש"י ז"ל כאן כפשוטו שקבלת התורה הוא אות על אמתת השליחות הוא כנ"ל מפני שדבר העבר הוא אות על העתיד ואין העתיד אית על העבר:
יד השם הקדוש הזה אלקי' לפירוש זה הוראתו ההשגחה. והנה אמר משה אם אני מזכיר השם הזה א"כ צריך אני לבאר להם הרמז בזה להיות שהשם הזה איננו תיבה יחידית כשאר שמות העצמים רק מאמר שלם אהיה אשר אהיה, וא"כ לענין הוראת ההשגחה לבד די בפעם אחת אהיה. לזה רא אזכיר להם רק פ"א. ובאמת שהש"י לא באר השם הזה רק כלפי משה. לזה השיב לו אח"כ הש"י יפה כוונת וגם אני לך לבד גליתי הסוד ההוא אבל לישראל לא תאמר רק בפ"א ולכן אמר אח"כ הכתוב כה תאמר לב"י אהיה וגו'
טו טעות נפל בספרים כמ"ש הרמ"א ז"ר כי לא פגע ולא נגע זר"ז. שהרי פסוק זה מזכיר בשניהם שם ההוי' וא"כ הוא תיובתא ולא סייעתא עכ"ל בעל צל"ד ז"ל. ואולם לע"ד א"צ לשבש הספרים שהרי בלא זו צריך להבין דברי רש"י ז"ל שכתב למדו האיך נקרא. ולפ"ז משמע דקאי על שם ההוי' שלמדו דאיך שם ההוי' נקרא ואין נופל על הלשון לומר כן כי איך יקרא שם בשם אחר. ועיקר הכוונה שלמדו שלא להגות שם ההויה רק שת של אדני. אבל באמת יפה דקדק רש"י ז"ל לפי לשון הכתוב וזה זכרי לדור דור. ולמה יקרא שם שר אדני זכרי הלא שניהם שמות המה אלא ששם ההויה אסור להגותו ושם אדני מותר להגותו ואם לומר שנקרא שם אדני זכרי בעבור שמזכירין אותו בפה א"כ יקשה א' שהזכרון במחשבה תמיד ולא בפה. וא"כ היל"ל הזכרתי ולא זכרי כי בשמש פעל זה להדבור בפה יבוא בהפעיל לפי שע"י הדבור יתעורר הזכרון לעצמו או לאחרים. ב' הרי גם שמות הקודש אלקים ואהיה מותר להניחם ומזכירין אותם בפה ולא יכונו זכרי ויותר היה לו א"כ לומר זה שמי לעולם וזה שמי לדור ודור ר"ל שם ההויה נעלם אבל שמי אדני לדור ודור אבל באמת יתיישב כל זה אם נאמר שנקרא שם אדני זכרי לא בעבור שמותר להגותו רק בעבור היותו זכרון לשם ההויה כי במקום שנכתב שם ההויה שאסור להגותו אז השם הזה נשוא רק במחשבה. ובהגיון אומרים שם של אדני ובעת הגיון שם של אדני בפה חושבין במחשבה בשם ההויה. ולטעם זה נק' אדני זכרי בעבור היותו סימן וזכר לשם של הויה. וכעין שכתבו המקובלים ז"ל כי שם אדני הוא היכל הוי' ר"ר שע"י שם אדני נזכר שם דהוי' ב"ה במחשבה. ואל תתמה א"כ הי' לו לומר וזה זכרו ר"ל ששם אדני הוא זכר לשמי שהוא ההויה ולמה אמר וזה זכרי. שזה אינה שאלה כי באמת אצל הש"י שמו הקודש הוא עצמו ית' כמ"ש החוקרים והמקובלים ז"ל וא"כ באמרו וזה זכרי ר"ל זכר שמי והבן זה וא"צ להאריך עוד ולכן ב' רש"י ז"ל בקיצר לשונו זה שמי לעלם העלימוהו וכו' ר"ל כשתרצה להזכיר שם ההויה ב"ה אל תזכירהו בפה רק העלימהו במחשבה וזה נופל רק על המחשבה שיהיה הדבר לך לבדך ואין לזרים אתך. ואלו היה הכוונה על שאסור להגותו לבד לא היה נופל בזה העלם רק הול"ל שאל תזכירהו אבל באמת שהכוונה ג"כ לבד איסור ההגיון שיהיה נשוא גם במחשבה. ולכן סיים הכתוב אח"כ וזה זכרי ר"ל שע"י שום אדני תזכירו שם ההויה ב"ה במחשבה, ומפני שצריך לחשוב רק בהויה רק להוציא המחשבה ההיא בפה מוציאין אותה ע"י שמשימין שם אדני במקום שם ההויה במבטא יפה כתב א' רש"י ז"ל למדו האיך נקרא כו' ר"ל ששם של אדני אינו שם בפ"ע ומזכירין אותו בהוראתו שהיא האדנות והוא המושם תחת שם ההויה שז"א אלא שמזכירין שם ההויה ב"ה בזמן קריאתו ושם ההויה נקרא על ידו, כי פירוש אדני הוא הויה. והשם אדני הוא סימן וזכר לו. ולכן שפיר הביא רש"י ז"ל ראיה וכן דוד הוא אומר ד' שמך וגו' ד' זכרך וגו' שלפירש"י ז"ר אין מלת ד' שבשני המאמרים נושא המאמר ושמך וזכרך נשואי המאמר ויהי' כפ"ז שיעור הכתוב אתה ד' שמך הוא לעולם ד' וכן ד' הוא זכרך לדור ודור. וכן הבין מהרמ"א שבצל"ד פי' הפסוק ולכן הקשה מה שהקשה אבל ז"א שא"כ כל כוונת הפסוק אינה אלא שהבורא ית"ש נקרא לעולם ולדור דוד בשם ד' ואין לכוונה זו התקשרות כלל עם ענין המזמור לא עם הפסוקים הקודמין לפסוק זה ולא עם פסוקים שאחריו אבל באמת שמך וזכרך הם ג"כ נושאי המאמר ומלות לעולם ולדור דור הם נשואי המאמר פירושו אתה ד' שמך הוא לעולם וכן אתה ד' זכרך הוא לדור דור. ובזה יתקשר מאוד הכתוב הזה עם כל הפסוקים שבמזמור הקודמין והמאוחרין לו. שבפסוקין הקודמין ספר נפלאות הבורא ית' מוצא רוח וגו' שהכה בכורי וגו' ולכן אמר אח"כ ד' שמך וגו' ד' זכרך וגו' וד"ל ע"י נפלאותיך שמך וזכרך לעולם ולא ישכח וא"כ ש"מ ששמך וזכרך הוא הנושא בשני המאמרים ולעולם לדור ודור הנשוא בשניהם. והנה הפסוק הזה כפל דבריו בדרך המליצה שמך לעולם זכרך לדור דור וא"כ מלת זכרך נרדף לשמך ופירוש שניהם שם. ולזה דקדק רש"י ז"ל שרא נמצא בשום מקום שיקרא השם זכר. לזה פירש"י ז"ר שמלת זכרך הוא על שם אדני להיותו זכר לשם ההויה ע"ד שכתבתי לעיל. והכי קאמר דוד אתה ד' שמך הוא לעולם ר"ר שם העצם הוא שם ההויה ב"ה שנקרא שמך הוא לעולם ע"י נפלאותיך הגדולים והנוראים ובא אח"כ המאמר הב' כמפרש לדברי המאמר הא' שאמר ששם ההויה ב"ה הוא לעולם ואיך יתכן זה והלא אסור להגותו לכן אמר אח"כ כיצד שמך לעולם רפי שאתה ד' זכרך לדור ודור כלומר לפי שמשם אדני שמותר לשאת אותו על שפתיו הוא זכרך זכר שם ההויה לכן שמך לעולם. ואולם כל זה אינו רק ע"ד הרמז והדרש כי לפשוטו אין זכרך נרדף לשמך אבל נהפוך הוא כי שמך נרדף לזכרך ופירוש שם הוא זכר על צד ההשאלה והמליצה כי השם הוא סימן העצם. וע"י השם נזכר העצם. וכוונת הכתוב ג"כ כבאור הג"ר שזכרך רא ישכח לעולם בגלל נפלאותיך. אבל אף שזהו פשטות הכוונה מ"מ על צד הרמז והדרוש בדרך שירי רוח הקודש, כ' רש"י ז"ל שזהו בכח המאמר לרמז ששם ההויה ב"ה לא כשהוא נכתב הוא נקרא ורש"י ז"ל לא כוון בזה שזה מרמז ששם אדני דיקא הוא זכר שם ההויה ב"ה כמו שהבין מהרמ"א ז"ל רק שרמז על דרך כלל ששם אחר הוא זכר לשם ההויה ב"ה וראיה שהרי לא זכר רש"י ז"ל מקודם שאדני הוא זכר ההויה רק זכר דרך כלל ששם אחר הוא זכר ההויה ב"ה הארכתי עד כה לברר וללבן דברי רש"י ז"ל:
טז ר"ל שמכאן ראיה ששם זקנים הושאל להמיוחדים לעצה ובית הועד וכמאמרם ז"ל אין זקן אלא שקנה חכמה:
יח הרמב"ן ז"ל הקשה שהרי שני הפסוקים הם לשון הכתוב בשם יוסף ולא נמצא לשון זה כלל אצל יעקב והשיב אולי ידרוש הרב ז"ל כי יוסף אמר פעמים פקוד יפקוד להגיד שהיתה מסורת בידו מאביו עכ"ל ואולם בש"ר שמשם לקח רש"י ז"ל דברים הללו לא נזכר כלל יעקב רק יוסף. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
(ד"ה יקרה) והכלל בזה הגלות המראה נקראת מקרה כי תבוא להרואה בפתע פתאום והיא נופלת עליו כי אף אם הנביא משתדל ומכין א"ע לנבואה בכל זאת אינה בידו ולא בכל עת יפעול בהשתדלותו שתחול עליו השפע רק ישחד אולי ינוח עליו הרוח ותבואהו המקרה הזה:
יט ופי' מרת ולא לפ"ז אם לא והויו במקום אם והרבה כיוצא בזה במקרא. ואח"כ כ' רש"י ז"ל כלומר כו' ר"ל שהוא סירוס לשון והשיעור. ואני ידעתי כי אם לא ביד חזקה לא יתן וגו':
(ד"ה לא) ר"ל שגם בזה יפול לשון נתינה שהוא מענין נתינת רשות וחירות ואח"כ כ' רש"י ז"ל ויש מפרשים כו' וכ' על זה הרא"ם ז"ל וז"ל. הנה כפירוש הזה תרגם אונקלוס רק שנאמר לרש"י ז"ל משמו של ר' יעקב בר' מנחם המשך הכתובים ע"פ פירוש זה באופן אחר ממה שפירש בו אונקלוס. והשיעור ואני ידעתי כי לא יתן וגו' ולא בשביל שידו חזקה. ועל זה בא פסוק שאח"כ ושלחתי וגו' והכיתי וגו' ואח"כ ישלח וגו' ור"ל שפסוק זה הוא לראיה על מאמר הקודם ולא ביד חזקה ולכן אמר אח"כ ולראיה לזה כי אח"כ בשלחי את ידי והכיתי את מצרים אח"כ ישלח אתכם מזה עכ"ל ז"ל:
כב ביאור זה כי מנחם חברו במחברת הפעלים שפא הפעל שלהם אות צדי. כי לדעת חכמי צרפת ז"ל הנהות והחסרות אינן מן היסוד ושורש הציל צל ושורש הפיל פל. ורש"י ז"ל אף שגם הוא מבעלי הדעה הזאת מ"מ סתר כאן דעתו דאם אין הגון כאן יסודית א"כ ע"כ בון ונצלתם נון נפעל והי' א"כ ענינו שתקבלו אתם ההורקה ממצרים לא שאתם תריקו אותם. וזהו הפוך הכוונה. ומזה הוכיח רש"י ז"ל שהנון כאן מן היסוד. ואח"כ כ' רש"י ז"ל במקשה על דברי עצמו שדרך הגון פא הפעל שהוא יסוד נופל לרוב כשהיא מדברת בלשון מעלתם שתנקד הגון בשוה כמו ונשאתם ונתתם. לזה יישב רש"י ז"ל כאן הוא מלשונות הכבדים והוא כמו ודברתם ולמדתם והוא שקראוהו המדקדקים ז"ל בנין הדגוש. ולכן נקודה הנון בחיריק ודגוש אחריה כן פירש בעל באר רחובות ונכון הוא. והרא"ם ז"ל כתב בביאור דברי רש"י ז"ל אלו שדעתו שהנון כאן יסוד קיים שאלו היתה יסוד נופל היה לה להנקד בשווא כמו ונחתם עכ"ל ולא הבינותי זה כי למה לא יוכל להיות כאן נקודת בנין הכבד. גם בהיות הנון יסוד נופל ומה ראיה ממלות ונשמתם ונתתם שהרי אין כל השרשים הולכים בדרך אחד מהם הולכים ע"ד הקר ומהם ע"ד הכבד ולא עוד אלא שגם בשורש אחד נמצא במקרא לרוב שילך פעם ע"ד הקל ופעם ע"ד הכבד לפי הוראת הפעולה כידוע כל זה בדקדוק ועוד מה יעשה במלת נגש יוסף ורחל וכן ונגשתם שהנון יסוד נופל בשורש זה בפעל העתיד ובכל זה ילך ע"ד הכבד:
פרק ד
ב ופשוטו וכו' אין זה נגד הדרש שהרי הדרש בא ליישב ענין אחר מה שנכתב תיבה אחת אבל הוא מילתא באנפי נפשא כי שאלה על הספק לא יתכן אצל הש"י לכן כתב רש"י ז"ל כי פשוטו כאדם כו' ולא כתב רש"י ז"ל שהוא כדי להכנס עמו בדבור כמו שפירש"י ז"ל בסדר בראשית בשאלת איכה לאדם ושאלת אי הבל אחיך וכן בפ' בלק בשאלת מי האנשים האלה עמך שלא יתכן פירוש זה אלא במקומות הללו כי הם כולם התחלת דבור משא"כ כאן שהוא באמצעות הדבורים. מדברי הרא"ם ז"ל:
ג כבר הודעתיך שמדרכי דורשי רשומות לדרוש שלא נפל הענין במקרה מה שהיה על אופן זה דוקא ולא על אופן אחר במו שהארכתי בזה במקומות אחרים:
ז בפסוק הקודם אמר ויוציאה והנה ידו מצורעת כשרג ולא אמר ויוציאה מחיקו אבל בפסוק זה אסר ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו ובשביל השינוי הזה דרשו ז"ל שמתחלה כשלקה בצרעת לא דקה עד אחרי הוציאו ידו מחיקו ולבסוף כשנתרפא בעודה בחיקו כבר ישבה כבשרו. ולכן סמך בפסוק זה מלת מחיקו לוהנה ישבה וגו' מה שאינו בפסוק הקודם לדרוש בו ע"י שינוי זו מחיקו שבה כבשרו ד"ר בעודה טרם הוציאו אותה. ופשיט:
ח כ' הרא"ם ז"ר וז"ל אם בא רש"י ז"ר ליישב מה אולמא דאות האחרון יותר מאות הראשון שיאמינו בו יותר מאות הראשון קשה מה יעשה עדיין באות הדם ומה אולמא דידי' יותר משני אותות הקודמין עכ"ל. וד"ל שבע"כ צ"ל שרק ברבוי האותות תהיה האמונה. וכ' ע"ז בעל צר"ד וז"ל. ולק"מ. וכבר תירצו זה בש"ר אצל אות הדם וז"ל ומה אות היה להם לישראל אמר להם בזה האות ילקו המצרים תחלה כו' עכ"ל ור"ל כי מכת דם היה מכה ראשונה. וא"כ אות נאמן היה להם עכ"ל ז"ל. אבל אף כי נכון הדבר מצד עצמו שאות הדם יותר חזק מאותות הקודמין בהיותו אות כפול כי הוא אות גם לעתיד. ומשה רבינו ע"ה הודיע לישראל היותו אות גם לעתיד ובזה יאמינו לו כי מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. בכל זה לא נתקנו עדיין דברי רש"י ז"ל בזה כי מדוע ביאר לנו רק בכאן חוזק אות הצרעת מאות הקודם ולא ביאר גם באות הדם אולמתו יותר משני האותות הקודמין ולכן נ"ל שבאמת לפי פשוטו א"צ לכל זה כי אף אם כל האותות שווין בערכן ואין אות אחד חזק מחבירו מ"מ ברבוי האותות תתאמת הנבואה יותר. ולכן אמר הש"י והיה אם לא יאמינו וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון ור"ל בצרוף עם האות הקודם. ואח"כ אמר והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות וגו' ולקחת וגו' ור"ל יאמינו לאות השלישי, בצרוף עם שני אותות הקודמין אלא שכבר ידוע לגו הכלל דאף דדברה תורה כלשון בני אדם מ"מ היכי דאיכא למידרש דרשינן ולכן אף שפשטות הכתוב במ"ש והאמינו לקול האות האחרון ר"ל בצרוף עם הראשון אף שלא אמר בפירוש והאמינו לקול האות הראשון והאחרון כי אין המדבר צריך לדקדק בלשונו לבאר מה שמובן ממילא בכוונתו מ"מ דרך הדרש לתפוס דקדוק הלשון ותמציתו כפי משמעותו בזולת הכוונה שצריך להוסיף בו והוא כלל גדול מאוד בדרכי הדרשות שמנהגם לדרוש כפי הלשון. ולזה דייקו ז"ל לשון הכתוב כאן שלא והאמינו לקול שני האותות או לקול אות האחרון והראשון שזה לשון המדוקדק רפי הכוונה אבר אמר והאמינו לקול האות האחרון שלפי דקדוק המאמר לבד משמעו שהאות הזה לבדו יסופק שיאמינו בו גם לולי האות הקודם. ולזה ביארו ז"ל כאן אלמותו מהקודם אבל אצל אות הדם שרא אמר שם והאמינו לקול אות הדם רק אמר סתם והיה אם לא יאמינו וגו' ולקחת. לכן יובן ע"פ פשוטו שיעשה לעיניהם עוד מופת כדי שיתאמת הדבר יותר ברבוי העדים ועדי הנבואה הן האותות:
ט (ד"ה והיה) הרמב"ן ז"ל טען שאין ראיה כלל מכפל מלת והיו שכן דרך המקרא לרוב בשביל מצוע דברים והפסק שבין הנושא והנשוא שבא ההפסק ההוא לסמן הנושא לכפול מלת והיו עם נושא המאמר כמו והיה ערכך הזכר מבן חמשים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים כסף. והנה ערכך הזכר הוא הנושא והיה חמשים כסף הוא הנשוא ולפי שבא בין הנושא ערכך הזכר ובין הנשוא חמשים שקרים כסף. הפסק ומצוע דברים מבן חמשים שנה ועד בן ששים שנה כדי לסמן הנושא שהוא ערכך הזכר. לכן כפל מלת והיה עם הנושא וחזר שנית ואמר והיה ערכך חמשים שקלים כסף. וע"ד זה הוא ג"כ כאן שלפי שהפסיק בין הנושא ודם המים ובין הנושא והי' לדם במאמר אשר תקח מן היאור כדי לסמן הנושא שהוא המים כפל שוב שנית הנושא עם מלת והיו. וחזר ואמר והיה המים לדם ביבשת וכאלה רבות במקרא. אלו דבריו ז"ל בתוספת ביאור הרבה עם שאין זה לשונו ממש. אבל רע"ד שכוונת רש"י ז"ל שבאמת מאמר אשר תקח מן היאור נראה מיותר דלאיזה צורך האריך לומר אשר תקח מן היאור ובשביל זה הוצרך לכפול אח"כ ולומר שוב שנית והיה המים לדם ביבשת. ולמה לא אמר ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת ומייתור לשון זה נראה שבשביל כך הוסיף לומר והי' המים אשר תקח מן היאור להורות לנו שבשעת לקיחה מן היאור עודם בידו יתהוו לדם. ומ"ש אח"כ ביבשת הוא רק למראית עיני ישראל מפני שדם לא יראו היותו לדם, ער שיהיו המים ביבשה. ומפני כך צוה הש"י לשפוך המים ליבשה בדי שיהיה הנס נגלה לעיני הכל. לזה כ' רש"י ז"ל שע"כ זה אינו שהרי חזר אח"כ ואמר והיו לדם ביבשת ואין כוונת רש"י ז"ל שמפני כפר מרת והי' צריך לפרש שאחר שישפוך המים ליבשה יהיה לדם. רק כוונתו ז"ל שלשון והיה לדם ביבשת בעצמו מורה ע"ז בזולת הכפל שרא יתהפכו לדם עד אחרי הגיע המים ליבשת וא"כ צ"ל שמה שהאריך מקודם זה לומר אשר תקח מן היאור הוא רק רחמן המים שלא תאמר שיהפכו כל מימי היאור לדם אחרי לקיחתו בידיו ממימי היאור ושיעור דברי רש"י ז"ל כך הם. אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת הייתי אומר כי מייתור לשון אשר תקח מן היאור נראה כי עודן בידו נתהפכו לדם כי אשר תקח מורה משעת לקיחה. אבל עכשיו שאמר אח"כ והיו המים לדם ביבשת. ומזה מוכרח א"כ שלא נהפכו המים לדם זולתי אחרי שנשפכו ליבשה וא"כ ע"כ מ"ש מקודם אשר תקח מן היאור הוא רק כדי לסמן המים וכנ"ל. ובזה יצאו דברי רש"י ז"ל כנים ומזוקקים. והרא"ם ז"ל נכנס בכאן בפרצות דחוקות ללא צורך:
י כצ"ל ברש"י והוא היה עומד ביום הז' כשא"ל וכו'. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ונביא היה שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך וגו' ר"ר לפי שכתוב שם לבית אביך ובית אביו של עלי היה אהרן לפי שעלי כהן היה ולכן כ' ג"כ רש"י ז"ל עוד אח"כ שמה שכתוב ביחזקאל ואודע לכם בארץ מצרים וגו' אותה נבואה לאהרן נאמרה ור"ל לפי שמצינו אצל עלי שנגלה הש"י לאהרן במצרים. ואולם לא מצינו איזה נבואה נאמרה לו א"כ מסתמא יש לנו לומר שאותה נבואה הכתובה ביחזקאל שנאמר' לישראל במצרים לאהרן נאמרה:
(ד"ה כבד) ר"ל כי פי' כבד פה כבד הדבור כמו שנמצא בכמה מקומות שנקראת הפעולה בשם כרי הפעולה כמו שמכונה הגבורה יד על שם שלוחמין בכלי זיין שביד. וכן כאן נקרא הדבור בשם הפה כלי הדבור:
יא וכן המשיך רש"י ז"ר כל הכתוב הזה לפרשו כנגד משה כמו שהראה בדבור הסמוך ולא כוון רש"י ז"ל בזה שאין כוונת הכתוב על מין האדם בכלל לומר שהוא ית' הסבה הראשונה לכל אלא שלפי שבאמת יש ג"כ להמשיך כל חלקי דכתוב הזה ער משה לבדו בענין הנסים שקרו אליו א"כ התשובה נצחת ביותר אם הדברים הדם רומזים אליו וכלומר הרי אתה בעצמך מופת על הדבר ואיך שכחת דנסים שנעשו לך בעצמך וא"כ אם נאמר שכוונת הכתוב רק על מין האדם בכלל יקשה א"כ מדוע לא השיבו הש"י תשובה נצחת מזה ממנו ומעצמו. וע"כ צ"ל שהש"י אמר זה באמת בעיקר כלפי משה. אלא שרמז לו זה בהסתר דרך כלל על כל מין האדם והשומע ירגיש חרפתו בעצמו מכלל הדברים. וכן הנהוג לפעמים גם בין בני האדם בדבר איש לרעהו להשמיע לחבירו חרפתו במה שיש בו בהסתר ע"י דוגמא מדבר אחר וזהו עושה רושם יותר בנפש זהו כוונת דדרש בכאן ולכן לא קשה מה שהקשה הרא"ם ז"ל הרי מ"ש הש"י או פקח אינו מוסב על משה לבדו וע"כ הכוונ' במין האדם בכלל שבאמת הש"י אמר דכל דרך כלל. והכוונ' ג"ב דרך כלל אלא שאמרו ז"ל שרמז לו בהסתר הכלל ההוא על הפרט ג"כ וכדרך לעשות בכיוצא בזה וכנ"ל:
(ד"ה או) דבור זה צריך ביאור. שאם פרעה הי' אלם בדבר הריגת משה א"כ איך נעשו משרתיו חרשים לבלתי שמוע לצוואתו הלא לא יכול לצוות כלל עליו. ועוד אם פרעה אלם ומשרתיו חרשים ולא שמעו בצוואתו למה הי' צריך לברוח מהבימה ועוד קשה הרי פירש"י ז"ל בעצמו לעיל בפסוק וישמע פרעה ויבקש וגו' שמסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב א"כ הרי שפרעה צוה עליו להרגו ולא נשתתק וכן משרתיו שמעו לצוואתו ולא נתחרשו וגם לא ברח משה מהבימה זולתי שניצל ע"י שלא שלטה החרב בצווארו. ולכן צ"ל בבאור זה שמתחלה צוה פרעה להרגו ותפסוהו והעלוהו לבימה ובראותם שלא שלטה בו החרב הניחוהו שם בבימה להכין לו כלי מות אחרים להרגו בהם ומשה ברח ונעשה לו נס שהוכו כל השוטרים בסנורים וכשהוגד לפרעה אח"כ כי ברח משה צוה שירדפו אחריו אלא שלא נתאמץ לצוות לתפסו בהכרח רק צוה על זה בשפה רפה אלא שאעפ"י כן שלא היתה גזירת פרעה לחוצה כל כך היו להם למשרתיו לשקוד על קיום רצון המלך אלא שנעשו משרתיו חרשים ולא שמעו בצוואתו כן ביאר הרא"ם ז"ל הדברים הללו ליישב שלא יהיו האגדות חלוקות ועדיין צ"ע:
(ד"ה הלא) ר"ל שאין מלת ד' הנשוא ומלת אנכי הנושא והשיעור הלא אנכי שמי ד' וא"כ יש, היכולת בידי לעשות כל הכתוב מקודם בפסוק זה וחסר מלת הוא בכתוב כדרך הלשון. שאם הכוונה כן ישאר שאלת מי שם פה לאדם או וגו' בלי תשובה מבוארת והוא מקרא קצר מה שאין צורך לזה לכן יותר נוח לפרש שמאמר הלא אנכי ד' הוא לתשובת שאלת מי שם וגו' וא"כ גם שם ד' הנושא. והשיעור הלא אנכי ששמי ד' עשיתי כל זאת שמתי פה וכו':
יג לא אמר משה שלח נא ביד זולתי רק שלח נא ביד תשלח שהוא פער עתידי וא"כ אין טעם לדברי משה שיאמר שלח נא ביד תשלח בעתיד. והלא הקב"ה חפין באמת לשלוח על ידו בעתיד כמו שהי' בפעל אח"כ וא"כ אדרבה אמר משה שישלח הקב"ה השליחות דזה בידו והלשון הפך כוונתו ולכן פירש"י ז"ל תחלה שטעם העתיד ער ההוה ורגיל להיות ואיננו עתידי ממש והכוונה שלח ביד שאתה רגיל תמיד לשלוח על ידו והוא אהרן וכמו שפירש"י ז"ל לעיר בפסוק יוד מן הכתוב בערי וביחזקאל שאהרן הי' נביא בישראל במצרים לפני משה וכן פירש גם הראב"ע ז"ל ולדבר אחר פירש"י ז"ל שתשלח הוא פעל עתידי ממש, ואולם אין העתיד הזה על גאולת מצרים רק על הכניסה לארץ וגאולה העתידה. והשיעור שלח נא ביד אשר תשלח בעתיד להכניסם לארץ שלחהו נא גם עתה להוציאם ממצרים הרי מזה מוכח שיש לך שלוחים הרבה ומדוע בחרת עתה רק בי זהו הפירוש הב' ואולם עדיין צריך ביאור, כי באמת יקשה אם ראה משה ברוח קדשו שיהושע תלמידו יכניסם לארץ איך סרב א"כ בשליחות זה הלא ראה א"כ כמו כן שהוא יוציאם ממצרים ואיך יספק בקיום קצת המראה ובבטול קצתה. ומה שיש לומר בזה כי בתחלת נבואתו חשב משה כי יכניסם הקב"ה מיד לארץ חמדה זמן מה אחרי צאתם ממצרים כי למה ינועו במדבר העמים ותכלית ההוצאה ממצרים הוא בואם לארץ (וכמו שהי' זה באמת לולי חטא המרגלים) וכן אמר לו הקב"ה בתחלת מראה הסנה ראה ראיתי את עני עמי וגו' וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' אל ארץ טובה וגו' ארץ זבת וגו' אל מקום הכנעני והחתי וגו'. והנה בכל זה בציווי השליחות נאמר לו ועתה לכה ואשלחך וגו' והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולא נאמר לו ג"כ והעל אותם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם לתת להם אף שההעלאה הזאת לבדה הוא תכלית ההוצאה ומזה הרגיש משה שהוא לא יהי' השליח בהכנסה. ומפני שחשב משה שלא יהי' שיהוי זמן בין ההוצאה ממצרים לכניסתם לארץ לכן אמר משה לפני הקב"ה הרי השליח מוכן לפניך להכניסם במעט זמן לארץ שלח נא ג"כ שליחות ההוצאה על ידו ולא אמר זה משה ח"ו בדוך תרעומת שאינו רוצה בשליחות זה מפני שלא ישלח על ידו שליחות ההכנסה דא"כ הי' זה גאוה ולא ענוה. ועוד וכי יאות לומר שאינו חפץ במתנה הזו מפני שלא ירצה ליתן לו מתנה האחרת ואין לך מרד עצום מזה גם בחוק מלך ב"ו אף כי בחוק מלך מלכי המלכים הקב"ה אלא שמשה רבינו אמר זה בענותו הגדולה שאינני כדאי לשררה זו והרי לפניך איש הראוי שתשלח על ידו להכניס ישראל לארץ שלח נא על ידו שליחות הוצאתם ג"כ ולא על ידי שאינני כדאי וראוי לכך:
יד (ד"ה הנה) לשון יוצא לקראתך לא יפול זולתי אם שניהם מתנונעים ולא כשהאחד נח והשני מתנונע לקראתו וא"כ משה שהי' עומד במקומו בסדין לא שייך לומר שאהרן יוצא לקראתו רק שאהרן הולך אליו לכן כתב רש"י ז"ל כשתלך למצרים וכן הי' באמת כמו שתראה בהמשך הכתובים להלן:
(ד"ה וראך) לא כשאתה כו' כמ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק יוד:
טז ופשוט הוא דאל"כ ודבר לך אל העם הם תרתי מילי דסתרי אהדדי דאם לך אינו אל העם ואם אל העם אינו לך:
יח והוא כמ"ש רש"י ז"ר לעיל בשם הדרש בפסוק ויואל משה:
יט כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק והנה שני אנשים עברים נצים שהאנשים האלה הם דתן ואבירם:
כ דבר זה הי' להם ז"ל בקבלה ואמרו שנרמז ג"כ בחורה מדכתיב החמור בהא הדעת ופשוט. ר"ל כי פירוש ויקח משה את מטה וגו' וכבר לקח את מטה האלקים בידו שע"כ לקחו לפני שובו מצרימה ומ"ש רש"י ז"ל אין מדוקדק מאוחר ומוקדם במקרא ר"ל בלשון כי כן דרך הלשון לפעמים לספר העיקר תחלה ואח"כ יספר הטפל והוא המוקדם בזמן ולכן ספר תחלה שובו למצרים שזה עיקר מגמת הספור ואח"כ ספר לקיחתו המטה שהוא הטפל בספור אף שהוא מוקדם לו בזמן:
כ ר"ל פעל ראה אינו מוסב על אמרו אח"כ כל המופתים. שיראה כל המופתים ויעשם לפני פרעה. ונצטרך כומר א"כ שענינו שום לב וזכור כל המופתים ועשיתם לפני פרעה. וזה אינו שהרי לפי מ"ש רש"י ז"ל אח"כ בד"ה אשר שמתי שע"כ כוונת הכתוב רק על המופתים אשר ישים ית' לפניו בעתיד ולא על המופתים אשר צוהו עליהם מקודם במראה הסנה וא"כ איך יתכן לומר שיצוהו ית' עתה בדרך הליכתו למצרים על זכירת מופתים העתידים אשר לא ידעם כלל לעת הזאת לכן פירש"י ז"ר שפעל ראה מוסב ער פעל ועשיתם וגו' שאמר אח"כ וא"כ השיעור ראה נא לעשות כל המופתים לפני פרעה ולמה הוצרך לצוותו על זה אחרי שכבר קבל השליחות עליו וע"כ הכוונה שתהא גבור ואמיץ לב בזה חזק ואל תירא מפניו ולכן אמר לו זה בדרך לכתו מצרימה כי כן הדרך לזרז את העושה קודם המעשה שיהא זריז ומוכן למעשהו ושליחותו ומבואר:
(ד"ה אשר) ר"ל אחרי שמוכרח ע"כ שכוונת המאמר אינו ארא על המופתים העתידים צריך לומר בתקון לשון אשר שמתי שבא בעבר שהכוונה כזה. בלכתך לשוב מצרימה שאתה הולך א"כ בשליחותי ראה שתהא זריז וגבור בכל דברי שליחותי לעשות בכל פעם בצוותי אותך על דבר המופתים שתעשה אח"כ המופתים אשר שמתי בידך בשעת הצואה בזריזות ואומץ לב וכן דרך המדבר לפעמים לתפוס סגנון הדבור הזה בלשונו כמו שידוע בלשון לע"ז:
כב ר"ל ואין זה האמירה הא' שהרי כתוב אח"כ ותמאן לשלחו וע"כ שכבר אמר לו מקודם לשלחם וימאן בדבריו וע"כ שזהו אמירה השניה
כג ר"ל שאין ואומר אליך וגו' מדברי השי"ת אף שמאמר הקודם לו וכן מאמר שאחריו הן מדברי השי"ת שהרי אמר מקודם כה אמר ד' בני בכורי ישראל וכן אח"כ אמר שלח את בני ויעבדני וגו' הכל מדברי השי"ת מ"מ שתי מלות הללו ואומר אליך הם מדברי משה שהרי לא אמר לו השי"ת בעצמו כלל רק הכל ע"י משה ומבואר מאוד:
כד ר"ל. ואיננו כמו ויהי בימים הרבים ההם. ויהי בימי אמרפל. והרבה כיוצא. שמלת ויהי מורה בם על הענין המסופר אח"כ ויהי דבר זה כי לא אמר ויהי בהיותו בדרך במלון, ויפגשהו וגו' או ויהי בדרך במלון ויפגוש ד' את משה אבל אמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו וכנוי ויפגשהו שם בהכרח אל הנזכר למעלה בפסוק זה והוא הרמוז במלת ויהי שהוא משה מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה ויבקש) פירש הר"א ממיץ ז"ל במס' נדרים הובא ברא"ם דהכי פירושא דהך ברייתא מפני מה נענש אחר שלא הי' אפשר לו למול קודם בואו למצרים והשיב מפני שנתעסק במלון תחלה דנהי דלא הי' אפשר לו למול ולצאת לדרך מ"מ כבר הי' קרוב למצרים ויכול הי' למול אותו במלון ולהביאו מצרימה בלי שום שכנה כמו שהי' באמת אח"כ שמלה צפורה את ערלת בנה ולא קרהו נזק בדבר. ובשביל שנתעסק במלון תחלה והניח המילה שתהי' באחרונה לכך נענש אבל ח"ו לחשוד רמשה בהתרשלות גדולה כזאת שהי' יכול למולו קודם לכתו למצרים אלו דבריו ז"ל. ומלבד שהסברא מחייבת כדברי הברייתא הוא מדוקדק ג"כ בפסוק שלא הי' לו לומר ארא ויהי בדרך ויפגשהו ד' ויבקש המיתו ולאיזה צורך אמר ויהי בדרך במלון אלא ע"כ שמלת במלון הוא צורך הספור שהעונש הזה הגיעו בסבת המלון:
כה ד"ה כי חתן יבואר להלן:
כו (ד"ה אז) ר"ל דקשה מהו אז אמרה הלא ע"כ גם מקודם הבינה סבת העונש כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ד"ה ויבקש וראי' ממה שלקחה צפורה צור לכרות ערלת בנה וגם ממה שאמרה חתן דמים אתה לי אלא שמתחלה לא הי' הבנתה ברור לה רק השערה בעלמא ועכשיו שהרף המלאך ממנה אחר המילה הבינה בהחלט ובברור גמור שהי' ענשו בסבת התרשלותו במילת בנו ופשוט:
(ד"ה למולות) ר"ל שאין מורות פעל והלמד ליחס גבול שאליו רק מילות שם דבר והלמד במקום על:
בא"ד ואונקלוס תרגום כו' אבינך כאן באורך קצת מה בין דברי רש"י ז"ל לתרגומו של אונקלוס ז"ל. לדברי רש"י הוראת שם דמים בשני המאמרים על דם הריגה כמו אנשי דמים איש דמים. והשיעור במאמר הראשון שכרתה צפורה ערלת בנה ותגע לרגליו של משה ותאמר על בנה כי חתן דמים אתה לי והטעם כי איש חתן דמים אתה לי וחסר הנסמך איש כדרך הכתובים בכמה מקומות. ואני תפלה שר"ל ואני איש תפלה וכן אני שרים וכי אדבר וגו' ר"ל אני איש שלומים והמה למלחמה וכן כאן אמרה צפורה כי איש הורג חתן אתה לי והי' ראוי לה לומר א"כ כי איש דמי חתן אתה לי אלא שמדרך המקרא לפעמים להפוך השמות. ולהציג הנסמך באחרונה ע"ד הנפרד ולהסמיך אליו השם האחר שראוי להיות ע"ד הנפרד ולהציגו ראשונה. והשיעור לפ"ז גם בפסוק שלפנינו כי איש דמי חתן אתה לי. ושיעור מאמרה השני שאחרי שהרפה המלאך ממנו אז אמרה על משה היותו חתן דמים למולות ואין חסר במאמר זה מלת איש כי הכנוי חתן דמים בכאן על הנהרג ולא על ההורג והכנוי על המחשבה בעבור שחשב המלאך להרגו וכמעט קט נהרג וא"כ גם הסמיכות בכאן על הסדר הראוי והוא כמו דמים לו אין לו דמים האמור בבא במחתרת בסדר משפטים שענינו אין לו חיוב הריגה וכן כאן אמרה צפורה כי חתני הי' חתן דמים למולות מחוייב הריגה ומות על דבר המירה והנה לפירוש זה פעל ותאמר במאמר הראשון מוסב על בנה ופעל אז אמרה במאמר השני מוסב על משה וכן תואר חתן דמים במאמר הראשון הוא על בנה ותואר חתן דמים במאמר השני הוא על משה. כי במאמר הראשון הוא לתואר ההורג ובמאמר השני הוא תואר לנהרג. אבל לתרגומו של אונקלוס ז"ל פעל האמורה מוסב בשני המאמרים רק על משה לבדו וכן תואר חתן דמים שבשני המאמרים הוא תואר דק למשה לבדו ואין כאן חסרון מלת איש בשום מאמר וגם ששם דמים בפסוק זה אינו מענין הריגה רק הוא על דם המילה. והנה הכוונה בתואר חתן דמים למשה כי ההתחתנות עמה הוא בעבור דם המילה כי הי' אישה הקדוש חביב כל בך בעיני' עד שחשבה ההתחברות שנתקיים לה עמו בעבור דם המילה כחתון חדש. ולפי שהחתון הזה הוא בסבת דם המילה קראה אותו חתן דמים והסמיכות הזה הוא כסדר ולא מהופך לפירוש זה ובאמת שהטעם הזה הוא נעים מאוד ושיעור המאמר הראשון לדעת אונקלוס שאחרי כרות צפורה את ערלת בנה ותגע לרגליו של משה אמרה על משה בעלה חתן דמים אתה לי ור"ל אתה חתן לי ע"י דמי המילה ההיא ולכן ביאר אונקלוס המאמר הזה בטעם נעים מאוד לפי הענין ולא לפי הלשון ואמרת בדמא דמהולתא דא איתייהיב חתנא לנא וכוון ז"ל בזה לפרש טעם כנוי חתן דמים למשה והוא סמיכות המסובב אל הסבה לדעתו. והשיעור במאמר השני שאחרי שהרף המלאך ממנו אז הבינה בברור גמור ובהחלט שהחתון החדש הזה הוא בסבת דם המילה והי' ראוי להיות א"כ לפי הפירוש חתן לדמים מולות ר"ל חתן לדמי מולות חתן בעבור דמי מולותי והלמד למד הסבה ובא הנפרד במקום הסמוך כמו שנמצא הרבה במקרא בדבור כזה שהוא דבור מליצי מאמר קצר ורב הכוונה וההתפעלות. אבל אמרה חתן דמים למולות צריך לפרש שהלמד רק לתקון הלשון ולא להוראת הסבה וכאלו אמרה חתן דמים מולות ור"ל חתן דמי מולות. ומפני שעיקר הכוונה במאמר הראשון הוא הכנוי למשה בתואר חתן דמים ועיקר הכוונה במאמר השני הבנתה בהחלט ולא מהשערה לבד שיאות למשה תואר חתן דמים כי אחרי שהרף ממנו המלאך בכרתה את ערלת בנה א"כ מבורר שרק בעבור התרשלותו במצות מילה הי' חפין המלאך להמיתו מטעם הזה אונקלוס המתרגם ז"ל שדרכו לתרגם לפעמים לפי הכוונה לבד במקומות הצריכין. תרגם במאמר הראשון ואמרת בדמא דמהולתא דא איתייהיב חתנא לנא אבל במאמרה השני תרגם ואמרת אילולי דמא דמהולתא איתחייב חתנא קטול. ור"ל שאז אמרה כי צדקה מאוד בדברי' תחלה לכנותו חתן דמים שהרי עתה אני רואה שתלוי הריגתו במילה ולולי המילה הי' נהרג ותרגם ז"ל שני המאמרים דהם לפי הכוונה ולא לפי הלשון ותרגומו ז"ל עולה יפה מאוד כל זה ביאור דברי רש"י ז"ל ודברי אונקלוס ע"ד ובזה סר כל מה שתמה הרא"ם ז"ל בכאן ועמד בצ"ע הן על פירש"י ז"ל והן על תרגום אונקלוס ז"ל וגם מה שתמה בדברי רש"י ז"ל בד"ה אז אמרה והכל ברור ונכון.