אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ויחי

סדר ויגש

כח באמת שאין בפ' זו לא פתיחה ולא סתימה כלל רק מה שאין כאן פיסקא קרי לי' בדרש סתימה. ובזה א"ש מה ששאל הדרש שאלה זו רק כאן ולא שאל הטעם בכל סתימות שבתורה. ומ"ש רש"י ז"ל נסתמו עיניהן ולבן של ישראל כו'. ואף שבחיי יוסף השליט בודאי לא היה שעבוד. וגם אמרו ז"ל והובא להלן ברש"י סדר שמות וסדר וארא בפסוק ושני חיי לוי וגו' יע"ש. שכ"ז שא' מן השבטים היה קיים לא היה בהם שעבוד מ"מ י"ל בזה כמו שדרשו ז"ל בפסוק ויעבידו מצרים את ב"י בפרך שבפרך הוא נוטריקון תחלה בפה רך ואח"כ בקושי וא"כ י"ל שפה רך היה מיד אחרי פטירת יעקב אבינו ע"ה שאז החלו לעשות עמהם סימני שעבוד לטובת העם והמלך. מדברי הרא"ם ז"ל.

כט לא אמר הכתוב ויהי כי זקן ישראל ויקרא לבנו ליוסף. שזה משמעו שמפני הזקנה נתעורר לקרוא לבנו ליוסף ולצוות לו על דבר הקבורה אבל אמר ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא וגו'. ותירץ בדרש שבאמת לא נתעורר לצואה זו מחמת הזקנה שהרי לא הגיע עדיין לימי אבותיו ועדיין לא היה כאן זקנה יתירה אצלו שיצטרך לצוות' אבל התעוררותו היתה מאשר קרבו ימיו למות ור"ל שיעקב הרגיש בעצמו אפיסת כוחות גופו. ומזה הבין כי קרבו ימיו למות וע"כ נתעורר לצואה זו כי הרגיש בעצמו שלא יגיע לימי אבותיו. והביא עוד בדרש ראיה לזה שכל מי שנאסרה בו קריבה למות ענינו כזו וראיה שכ"א מהם לא הגיע לימי אבותיו כמו יעקב ודוד זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:

(ד"ה ויקרא) כן אמרו ז"ל בב"ר הובא ברא"ם לא לראובן שהוא בכור ולא ליהודא שהוא מלך אלא ליוסף שהיה ספוק בידו לעשות עכ"ל (ד"ה שים נא ידך וגו') ר"ל שאין השימה הזו בעצמה השבועה רק שהשימה זו נהוגה בשעת השבועה והיה המנהג הזה כן בימים ההם לאבות הקדושים והטהורים ע"ה המיוחדים במילה ושומרי ברית הקודש כדרך כר הנשבעין בזמן הזה בנקיטת חפץ וראיה לזה שהרי באלעזר הוא אומר שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו' הרי שאין השימה עצמה שבועה ואע"פ שטעם המילה שהיתה חביבה לו לא שייך אלא באברהם לבדו מפני שהיתה המצוה הראשונה שנצטווה עליה ובאה לו ע"י צער. אבל אינו שייך זה ביעקב מ"מ כבר נמשך המנהג הזה גם לאבות הקדושים אחריו מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה חסד) ר"ל כי ו' ואמת אינה לתוספת והם ב' ענינים חסד ואמת רק דכל מוסב על מלת דבר החסר בכתוב וענינו דבר חסד ואמת לפי שהוא חסד של אמת. ואמנם למה נק' החסד הזה חסד של אמת כ' רש"י ז"ל חסד שעושין עם המתים נק' חסד של אמת ואין כוונתו שאינו נק' חסד של אמת אלא החסד שעושין עם המתים לבד שהרי גם אליעזר אמר ללבן ובתואל ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני. וכן המרגלים אמרו לרחב והיה בתת ד' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת. אלא ר"ל החסד שעושין עם המתים לפי שאינו מצפה לתשלום גמור נק' חסד של אמת. ולכן ג"כ כ"מ שאין העושה חסד מצפה לתשלום גמול נק' חסד של אמת ואליעזר קרא החסד שיעשו לבן ובתואר לאדוניו חסד של אמת לשבחם שלא ירצו גמול על חסדם זה. ועוד שא"צ שיתחסד אברהם עמם ועוד שקרא החסד ההוא חסד של אמת כאומר אין שום תשלום גמור כדאי בערך החסד ההוא ולהסביר להם בזה עד מה תגדל הטובה ההיא בעיני אברהם אדוניו וכן רחב קראה את החסד שיעשו עמה המרגלים חסד שר אמת אף שגם היא עשתה עמהם טובה רבה כזו להחיות את נפשם לפי שהתעוררה מן הפחד שנפל עליהם וידעה כי בנפשה הוא אם תגיד את דבריהם. כי סוף שתהיה הארץ כבושה לפני ב"י ושלוחי צבא ד' הם המרגלים ינצלו בנם. לזה אמרה להם ידעתי כי נתן וגו' וכי נמוגו וגו' וכאומר ידעתי כי אתם אינכם צריכין לירא ואין הטובה ההיא שאני עושה עמכם גדולה ולזה החסד שאני מבקש מעמכם שתעשו לי אחרי כבוש הארץ יקרא חסד של אמת. והעולם מקשים ממ"ש רש"י ז"ל אח"כ בפסוק ואני הנה נחתי לך שכם וגו'. וז"ל אתה טורח להתעסק בקבורתי גם אני נתתי לך נחלה שתקבר בו עכ"ל. והרי שהיה לו השלום גמול ובאמת לא קשה מידי שיעקב קראו חסד של אמת כשאר העושין חסד עם המתים שהרי ידע יעקב שיוסף לא עשהו לתקות תשלום גמול ולכן לא הבטיחהו יעקב בזה בשעת בקשתו החסד הזה מיוסף שלא יהא נראה כחסד שאינו של אמת וירע הדבר בעיני יוסף כי יתראה אליו שיעקב מבטיחו זה כדי שיתחסד גם עמו במותו. ואולם אחרי שכבר נשבע לו יוסף לקברו בארץ כנען אז אמר לו לאחר ימים ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ורמז לו בזה שגם הוא יתחסד בקבורתו:

ל הנה סתר רש"י ז"ל הפי' הב' מפני ב' הוכחות א' שאם פי' ושכבתי הוא הקבורה לאיזה צורך כפל אח"כ שנית דברו לאמר וקברתני בקבורתם ועוד שהרי גם אצל דוד נאסר וישכב עם אבותיו ויקבר בעיר דוד ושם מוכח גם מלבד הכפל שענין השכיבה עם אבותיו הוא הגויעה לבד שהרי אבותיו של דוד נקברו בבית לחם ודוד נקבר בעיר דוד הוא ציון וא"כ א"א לפרש ר' וישכב דוד עם אבותיו ל' קבורה רק מר' גויעה. מדברי בעל צר"ד ז"ל:

לא זה נמשך לפי' הא' שכ' רש"י אח"כ ד"ה על ראש המטה שהפך עצמו כו'. וענין זה לתקן ל' הכתוב כי דרך היושב ער המטה להיות פניו כנגד רגלי המטה ואחוריו כנגד מראשותיו וכשהוא משתחוה אל מי שמדבר עמו שהוא כנגד פניו הוא משתחוה כנגד רגלי המטה ולא כנגד ראש המטה ולכן צ"ל שהפך עצמו לצד השכינה ולפ"ז אין לומר שהשתחוואתו לא היתה רק רש"י דרך תודה וכמ"ש הראב"ע ז"ל על שקיבלו דבריו ליוסף דא"כ לאיזה צורך היה אומר כן על ראש המטה דרך כינוי להש"י ולמה לא אמר בפירוש וישתחו ישראל לשם. ולכן ע"כ צ"ל שעיקר השתחוואתו היתה ליוסף אלא שהפך עצמו רצד השכינה שאינו ראוי ונכון להשתחוות לצד אחר שאין השכינה שם. והנה אם השתחואתו ליוסף היתה כדי לחלוק כבוד למלכות א"כ מיד היה ראוי להשתחוות לו תיכף בבואו לפניו ולא אחר שבקש ממנו צרכו ונתרצה לו ונשבע לו על ככה, ולכן צ"ל שהשתחוואתו ליוסף היתה ע"ד אמרם ז"ל תעלא מאני סגיד לי'. ור"ל אפי' לשועל שהוא השפל שבחיות השתחוה לו בעת צרכך אליו. ועד"ז השתחוה ליוסף מפני צרכו אליו ולא מפני היותו מלך. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

(ד"ה על ראש המטה) כבר ביארתי לעיל בסמוך ההכרח לפי' זה ושצ"ל ג"כ לפ"ז שהיתה עיקר השתחוואתו רק ליוסף וכנ"ל באורך. דאל"כ למה רמז הכתוב זה לבד ע"י הוראת מקום כבודו ית' ולא אמר בפירוש שהשתחווה להש"י. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל ומ"ש רש"י ז"ל שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה אף שיעקב לא היה עדיין חולה בעת ההיא מדכתיב בתרי' ויהי אחרי וגו' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וגו' מכלל דמעיקרא לא היה חולה מ"מ תשש כוחו כ"כ עד שהיה כחולה דאל"כ לאיזה צורך היה מבקש אז מקום קבורתו עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכבר כתבתי לעיל של' ויקרבו ימי ישראל למות מורה על הרגש אפיסת כוחותיו. והרב בעל צל"ד ז"ל כ' וז"ל מ"ש רש"י ז"ל מכאן אמרו שהשכינה כו'. קשה בעיני איך אמר מכאן אמרו הלא בפ"ק דשבת ובפ' אין בין המודר בנדרים יליף לי' מדכתיב ד' יסעדנו על ערש דוי. ושמא י"ל דמהתם לא ילפינן אלא שהשכינה אצל החולה. ומכאן ילפינן איה מקום כבודה היותה מראשותיו עכ"ל הרב הנ"ל. ועדיין קשה אכתי למה ליה למילת בתלמודא מקרא דד' יסעדנו וגו' ועדיין אנו צריכין לקרא דוישתחו ישראל ניליף כולי' מקרא דהכא לחוד דתרתי ש"מ מיני' היותה אצל החולה והיותה למעלה מראשותיו ואין לומר דמכאן אין הוכחה די"ל דפירוש על ראש המטה כפירוש הב' שכ' רש"י ז"ל על שהיתה מטתו שלימה השתחוה רשם דא"כ גם היותה למעלה מראשותיו איך ידענו מכאן. וע"כ צ"ל דילפינן זה רפי פירוש הא'. וצ"ל דבאמת מכאן אין ראיה מפני שי"ל דיעקב שאני שהיה תמיד נביא השם תמיד ולא מפני חליו היתה השכינה שרויה אצלו, אבל אחרי דילפינן מקרא דד' יסעדנו שהשכינה אצל כל חולה שפיר ילפינן מיעקב שבכל חולה היא דמעלה מראשותיו. ואמנם ענין אמרם ז"ל שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה נשגבה ממני סודו. ואולי כוונתם שקדוש ד' וחסיד בחליו יותר סוכן להשגה והשפעה עליונית מבימי מצב בריאותו ואיתנו. שעל מטתו ומשכבו הוא מופשט מכל טרדה גופנית ויש מהחסידים שהיו מראים להם עולמם ומדרגתם אחרי מותם עודם בחיים לפני גויעתם. וכעין מעשה דר' אבהו בש"ס. וכדרשתם ז"ל בפסוק ותימחק ליום אחרון הרי ששלמו ההשגה אצל החסידים התחזק עם חורשת גופם:

בא"ד ד"א כו' כבר ביארתי שלפי' הא' שמאמר על ראש המטה הוא קוראת מקום הש"י צ"ל שהשתחוואתו היתה ליוסף. ואולם לפי' הב' שמאמר על ראש המטה הוא סבת דהשתחואה מפני שעתה הכיר במה שקבל יוסף את דבריו ונשבע לו שלא נתקלקל יראתו וצדקתו ע"י גדולתו ומלכותו ושמטתו שלמה, א"כ יתכן להיות שפי' וישתחו הוא לשם. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל בשינוי לשון קצת, ולפי פי' זה מלת ראש מכנין מבחר וחשיבות כמו בשמים ראש ופי' שם מטה בנים. וכמו כן המטה מכונה פוריא בארסי ונקרא כן ע"ש שסרין ורבין עלי':

פרק מח

א ר"ל שדרך הלשון לקצר בכגון זה ולשמש בכינוי הנסתר במקום כנוי הסתמי (מאן בר"א). ומ"ש רש"י ז"ל וי"א אפרים כו' לא בא לתקן קוצר הל' דאין זה צריך תיקון כלל ועוד שגם בפירוש זה לא נתקן כלל ואכתי לשון קצר הוא שהרי לא ביאר לנו הכתוב מי הוא המגיד אלא שרז"ל קברו היותו אפרים. וכתבתי זה לעורר על דברי הרא"ם ז"ל שכ' כאן דליש אומרים הללו אין זה מקרא קצר ולא הבינותי כלל. וכבר אמרתי שהכצור ההוא הוא מטבע הלשון:

ר"ל דקשיא לי' לרש"י ז"ל שהרי בפ' וישלח נאמר שאמר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך וכאן לא ספר רק שא"ל לקהל עמים רבד ולא זכר גם גוי. לזה כ' רש"י ז"ל. שא"ל גוי על בנימין שלא נולד אז אבל עכשיו שכבר נולד אין צורך לזכרו עוד ולא אמר לו כאן לקהל עמים רק להודיעו שע"פ הדבור עתיד אחד משבטיו ליחלק והוא נותן המתנה ההיא ליוסף. כ"כ הרא"ם ז"ל בפ' וישלח והוא נכון. וכ' עוד שם וז"ל דקשיא שממ"ש רש"י ז"ל כאן בסדר ויחי בשרני שעתיד לצאת ממני קהל ועמים משמע דדריש קהל חד ועמים חד הרי שנים ולכן הוסיף ו' ער מרת ועמים וצ"ל שנק' הא' בלשון רבים כמו אף חובב עמים וגו' שמורה על עם ישראל לבדו וכתיב נמי אחריך בנימין בעממיך אבל שם בפ' וישלח כ' רש"י ז"ל גוי זה בנימין. קהל גוים זה מנשה ואפרים ולא הוסיף רש"י ז"ל ו' משמע דמגוים לחודא מפיק מנשה ואפרים ולכן כ' שם הרא"ם ז"ל שצריך לגרום בשניהם או בו' או ברי ו' עכ"ל. וכ' ע"ז בעל צל"ד ז"ל שבאמת אין צורך לתקן הגירסאות דלעיל דייק רש"י ז"ל שפיר דכתיב לעיר מיני' גוי בל' יחיד ממילא מדשינה לכתוב אח"כ גוים בל' רבים אתי לתרי עממין אבל הכא דכתיב לקהל עמים לחוד י"ל דעם אחד קרי לי' עמים כמ"ש הרא"ם ז"ל גופי' שזה נהוג אצל שם עם לקרות היחיד בלשון רבים. לכן דריש לי' מדכתיב לקהל עמים עכ"ל בשם מהרש"ל ז"ל. ואולם צריך להוסיף על דבריו דאף דיפול לומר גם על אומה אחת עמים בלשון רבים כדמוכח מקרא שהביא הרא"ם ז"ל ושם אינו מוכרח ששם גוים על שני גוים הוא אלא מפני השינוי כמ"ש מהרש"ל ז"ל וא"כ איך נכלל כאן בלשון יעקב שאמר לקהל עמים לחוד הכוונה על שני גוים ואם מפני שזכר גם מלת לקהל הרי גם בסדר וישלח זכר לקהל גוים ואף ששם מוכרע מפני השינוי מלשון יחיד ללשון רבים לחוד. גם בלא מלת לקהל שהכוונה על שני עממין וא"כ ממלת לקהל אין ראיה ולמה זכר יעקב כאן לקהל עמים סתם מבלי שיפרש כוונתו על שני עממין. לכן באמת צ"ל שאף שנופל שם עמים ברבוי גם על אומה אחת מ"מ לקהל עמים אינו נופל על אומה א' שזה משמעו אומים רבים. לכן כתב רש"י ז"ל כאן קהל ועמים והכוונה אינו שחסר ו' החבור בכתוב כמו שמש ירח עמד זבולה שזה אינו נופל כאן. והאומר יחטיא את הכוונה אם אינו מובן החבור בלשונו וע"כ שממלת לקהל עמים לחוד גם בלי ו' החבור יוצא המשמעות הזה רבוי העמים וכוונת רש"י ז"ל שמתוספת סלח לקהל משמע הרבוי הזה ואולם בפ' וישלח לא העיר רש"י ז"ל בזה מפני שאין צורך בזה רשם ששם ההכרע מפני השנוי לבד כמ"ש מהרש"ל ז"ל. ומה שבא שם בכתוב מלת לקהל הוא כתיקון הלשון. ומבואר:

ה מלת עד בא להורות או גבול המקומי או גבול הזמני ובשני הבחינות הוראתו אם כל השטח המקומי מהתחלתו עד הגבול. מהמדבר ועד הנהר יהיה גבולכם. ואם ער כל משך הזמן מתחלתו עד הגבול כמו ויוחילו עד בוש. וא"כ לא יפול מלת עד רק על הפעולה הנמשכת מהתחלת הזמן עד סופו. והנה מלת עד בכתוב שלפנינו הוא על גבול הזמני. אבל לא יפול בכאן גדרה הנ"ל שאיך יתכן לומר שנולדו מנשה ואפרים מעת הפרד יוסף מיעקב עד בוא יעקב אצלו. וא"כ לא ירשם כאן במלת עד לא התחלת פעולת הולדת בני יוסף ולא סופה. לזה כתב רש"י ז"ל שענין מלת עד בכאן בעיקר הכוונה כמו לפני. אמנם תיקון מלת עד בכאן איננו להגביל משך הפעולה בזמן המוגבל והוא התחלת וסוף פעולת הלידה זולתי להגביל הזמן שבו היתה הפעולה ההיא ומורה שלילת הזמן המוקדם והמאוחר. אם הזמן שבו נעשתה הפעולה מובדל באיזה ענין מזמן הקודם לו ואחריו ועיקר הוראת מלת עד הוא בכאן על הענין הנמשך בזמן מיוחד מתחלתו ועד סופו וכולל בתוכו ג"כ שבזמן שנמשך בו הענין והפעולה ההיא בזמן הזה נעשית גם הפעולה השניה ור"ל בכאן א"כ שבמשך זמן פרידתינו הנמשך מעת הפרדך ממני עד בואי אליך ולא קודם משך הזמן ההוא ולא אחריו היתה עת הולדת בניך. וז"ש רש"י ז"ל שנולדו משפרשת ממני עד בואי אצרך. ור"ל שמלת עד עיקרה על הפרידה שנמשכה מזמן פרישתו עד בוא יעקב אצלו ולכן יפול כאן מרת עד. ואולם פעולת הלידה היתה ג"כ בזמן ההוא ולא אחריו ותחלה כתב רש"י ז"ל עיקר הכוונה בלשון לפני בואי אליך. ואח"כ ביאר תיקון מרת עד כלומר שנולדו משפרשת כו' והבן זה [ד"ה לי הם] רש"י ז"ל כתב בסמוך פסוק ו' שלא נחלקה הארץ רי"ב חלקים שוין כמנין השבטים רק שנתחלקה הארץ לי"ב תחומים וכל שבט ושבט נטל לפי אוכלסין שלו. לכן צ"ל דמ"ש רש"י ז"ל כאן ליטול חלק בארץ איש כנגדו אינו ר"ל שיטול כל אחד מהן בארץ כשיעור שיטול כל שבט ושבט רק הכוונה בעבור התחומין שיטול כ"א תחום לעצמו כמו שיטול כל שבט ושבט תחום לעצמו. מדברי הרא"ם ז"ל:

ו תורף כוונתו שכל שבט נטל תחום לעצמו לפי אוכלסין שלו וכן אפרים ומנשה לקחו כל אחד תחום לעצמו למספר גולגלותם. אבל הנולד ם אחרי מנשה ואפרים לא לקחו חלק לעצמם כפי מספר גולגלותם. רק שנתנו להם אפרים ומנשה חלק מנחלתם. ולפיכך היו צריכין להרבות חלק ותחום ארצות נחלתם למען יוכלון חת חלק גם לאחיהם הנולדים אחריהם בתוך נחלתם. ואולם הכל יקרא רק על שמם. וזהו ביאור הכתוב על שם אחיהם יקראו בנחלתם. והנה תיקן רש"י ז"ל בכאן עוד ענין אחד מ"ש אשר הולדת אחריהם ובאמת לא מצאנו עוד בנים ליוסף ולכן צ"ל דמלת אשר במקום אם. ובא הורדת עבר במקום עתיד. מדברי הרא"ם ז"ל

ז הויו באה לרוב לקשר המאמרים ולחברם ולפעמים הענין שהויו קושר אליו נזכר בכתוב בהדיא ולפעמים אינו נזכר זה בכתוב בביאור כגון אם הענין שהויו קושר אותו אליו איננו מקרה קרה בפעל. רק מחשבה ורעיון נפשי והרעיון ההוא מובן מעצמו ע"י פעולת הויו מבלתי ביאור על כן נעזב מן המאמר לפעמים במקום הצורך. ועיין דוגמא לזה בפירש"י סדר מקץ בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים. וכמו שביארתי שמה. והנה דוגמת הקשור הזה בא ג"כ כאן שחשש יעקב אולי יקשה זה בעיני יוסף שלא חשב לכבוד אמו רק לכבוד עצמו שאמו רחל הצדקת ע"ה לא קברה בעיר בארץ ישראל רק בדרך. ולא כן הוא עושה עתה לעצמו ומבקש לגמול עם גופו טרחא יתירה ולהוליכו ממדינה למדינה ממצרים לכנען ואמו מתה בארץ כנען ולא קברה בעיר רק בשדה. והנה לא רצה יעקב להתנצל עצמו לפניו בביאור ולומר לו אולי רע בעיניך המעשה שעשיתי לאמך. אחרי רואך מה שאני מצוה אותך לעשות עמדי. וכבדה עלי טרחא קטנה וקלה בעיני טרחת אחרים היתירה כי אין זה מן המוסר שיאמר יעקב ליוסף אני חושדך שאתה חושדני ולכך אני מוכרח להתנצל. שבלי ספק זה יקשה יותר בעיני יוסף. שיחשדנו שחושדו. לכן זכר יעקב דברי התנצלותו בדרך ספור בעלמא ולא כמצטדק ומתנצל והענין שהויו קושרו אליו הוא ההתנצלות. וכמו שפירש"י ז"ל אעפ"י שאני כו' והרעיון הזה קושרו הויו עם מאמר שאחריו. ואני בבואי מפדן וגו' אמנם איך יצא לו ההתנצלות על מעשהו מכלל הספור הזה. יבואר להלן אי"ה בד"ה ואקברה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל בשנוי לשון קצת. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ולא ידעתי מהו וכי בחוצה לארץ נקברה רחל ח"ו והלא בארץ מתה רחל וכמ"ש כאן בפירוש מתה עלי רחל בארץ כנען וגו' וכן כתוב ג"כ בפרשת וישלח עכ"ל. ובאמת שגם רש"י ז"ל בעצמו כ' בסדר וישלח. שרחל מתה בא"י בפסוק ואביו קרא לו בנימין אבל כוונת רש"י ז"ל כאן וכן בד"ה ואקברה. אינו שלא קברה בא"י רק שלא קבר אותה בעיר וארץ נושבת בבית לחם אפרתה. רק בדרך סמוך לבית לחם ומבואר (ד"ה כברת) ר"ל על דעת רבינו משה הדרשן ז"ל. פי' כברת שם מדה ידיעה להם בזמן ההוא ולא נודע א"כ הטעם למה נקראת המדה ההיא בשם כברה. ומ"ש רש"י ז"ל אח"כ. ולא תאמר כו' אין כוונתו שלדעת הדרש פירוש בעוד כברת ארץ. בעוד הארץ חלולה ככברה מחמת יובש ואין זה שם מדה שא"כ הי' לו לרש"י ז"ל לומר ורבותינו דרשו כדרכו ז"ל אבל באמת גם לרבותינו אין כן עיקר פירושא דקרא שא"כ אין זה מקושר עם מ"ש אח"כ לבוא אפרתה וע"כ גם לרבותינו ז"ל פירוש כברת כפשוטו שם מדה אנא שאמרו שגם לזה רמז יעקב דאל"כ הי' לו לומר רק ואני בבואי וגו' בדרך ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם. ולאיזה צורך הזכיר בעוד כברת וגו' וכדרך הדרש בכל מקום:

(ד"ה ואקברה) הספור הזה לפי דעת רש"י ז"ל עפ"י מדרש רבותינו כאחד שמזכיר חטאיו דעי נא מה שעשיתי לאמך ולזה לא אמר ואקברה בדרך אפרת הוא בית לחם. רק אמר ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם. וכאומר להראות בזה בגידה שקברה שם במקום מותה ולא רצה להוליכה יותר ואח"כ אמר בדרך אפרת הוא וגו' כחוזר ומבאר לומר שמקום הקבורה הי' בדרך וגם לא רחוק מהעיר. וכל זה כדי להוסיף ההרגשה בלב השומע כן הוא משמעות המאמר הזה ולכן לא אמר בקיצור אם הי' כוונתו בדרך הודעה לבד ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ואקברה בדרך אפרת הוא בית לחם. אבל אמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך. בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה. ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם שמזה נראה שבא להגדיל שיעור העול כפי ההראות לבני אדם שמתה סמוך לעיר וקברה שם סמוך לאותה העיר. ולבד משמעות המאמר יתראה זה ג"כ במה שספר יעקב ליוסף הדבר בעצמו שאינו אלא דרך וידוי שהלא כבר ידע זה יוסף בלי ספק שהרי הוא הי' ג"כ שם בעת קבורתה. כי המאורע הזה הי' בדרך בשוב יעקב מבית לבן עם כל בניו ובני ביתו הרי שהספור בעצמו וגם אופן הספור מורה שכל כוונת הספור הזה כמזכיר חטאיו אבל זהו בעצמו ההתנצלות שהרי הוא כאומר ליוסף אל תחשוב בלבך שמה שעשיתי לאמך מעצמי עשיתי זאת ומרפיון ידים וכמי שאינו חושש בכבוד אמך ואינו עול ופגם אצלי בחוקה. לא לא בני ידעתי גם אני ידעתי שזה עול בחוקה אני מרגיש זה ואין בי חסרון הרגשה ח"ו ובכל זאת עשיתי כזאת לה. וא"כ בינה מעצמך שלסבה מוכרחת עשיתי מה שעשיתי שהוא על פי הדבור. וא"כ עפ"י ההצעה ההיא הסבה בעצמה רמוזה בספור ולא יצטרך לומר לו בפירוש שהרי במה שהודיעו מהרגישו מה שעשה לאמו הרי הוא כאומר לו הנביא. דע כי מן השמים הוכרחתי למעשה ההיא ולא מרצוני. ודי לחכימא ברמיזא. כן הוא ביאור הכתוב הזה על דעת הדרש, וביארו לנו חז"ל ג"כ מהות הסבה. שתהא לעזרה ולא שהגיד זה יעקב ליוסף:

בא"ד ואונקלוס כו':

ר"ל שגם דעת אונקלוס כדעת ר' משה הדרשן ז"ל שהום שם למדת ארץ ידוע להם אז. אבל אונקלוס ביאר ג"כ הטעם לכנוי כברת ולכן תרגם ז"ל כרוב שהוא מענין ניר וחרישה. כמו שהביא רש"י ז"ל דוגמא לזה. ואלו הי' דעת אונקלוס גם בזה כדעת ר' משה הדרשן ז"ל ששם כברת הוא נעלם מאתנו לא הי' משנה בתרגומו שם כברת לכרוב ומבואר:

ח וכמו שאמרו בתנחומא הובא ברא"ם וז"ל. בכל יום יושבין ועוסקין לפניו. ועכשיו הוא אומר מי אלה עכ"ל. ר"ל והרי מאמר זה הי' בהיות יעקב שבע עשרה שנה במצרים. והכי נוכל לומר כי לא ידע עד כה בני אהובו יוסף:

ט ר"ל שמתחלה הי' סבור יוסף שאינו רוצה לברכם מפני שחשבם יעקב כבני הזונה מחשבו שלא לקח יוסף את אסנת רק לפילגש בלי כתובה וקידושין כיון שלא לקחה מעצמו בבחירתו רק בבקשת וציווי פרעה ואולי לא הי' חפץ בה. לכך הראהו שטר אירוסין וכתובה לראי' היותה אשתו ממש ולא פילגש שפילגש אין לה כתובה. כמו שפירש"י ז"ל לעיל סוף פרשת חיי בפסוק ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וגו' ולגירסא דידן בסנהדרין גם קידושין אין לפילגש וכיון שראה יוסף שעדיין לא בירך אותם אמר בוודאי נסתלקה ממנו רוה"ק ובקש רחמים על הדבר. מדברי צל"ד ז"ל:

יא שורש פלל הונח לפי דעת רש"י ז"ל הנכונה והישרה על התבוננות והמחשבה באיזה דבר שבו שני צדדין מתחלפין אם לכאן אם לכאן. ובזה הוא נבדל משורש דן ושפט המורה על חתוך הדין וגמרו והחלטת אחד מהצדדין האפשרים בדבר הזה. ואלו אמר ראה פניך לא דנתי אי שפטתי הי' משמעותו שנא החליט ראות פניו אבל עכשיו שאמר פללתי מורה שאפי' ספק לא עלה בלבו על אפשרית ראות פניו רק החליט ההפך שלא יראה פניו ולכן לא אמר ג"כ אני שפטתי ראות פניך עוד שאז הי' משמעו ששפט כן אחר הפלילה אבל אמר שלא פלל כלל ראות פניו עוד וז"ש רש"י ז"ל לא מלאני לבי לחקור כו'. ומזה ג"כ הביאו עצה עשו פלילה שעצה הוא עצה נגמרה ושוב אמר אם אין לך עצה עשי פלילה ר"ל חקור בזה עבור עצה אם יש שום צד ואפשרית להנצל. ומזה הענין נקראו הדיינים פלילים על שם המחשבה והמשא ומתן בדין בטרם יוגמר ונקראו שופטים על שם גומרם הדין הקצוב ולכן אמר ג"כ לעיל אצל עצה פעל הביאו ואצל פלילה פעל עשו לפי שזה צריך למעשה:

יב מסדר הכתוב נראה שזה הי' קודם הברכה וא"כ למה הוציא אותם מעם חיקו. אדרבה ישבו אצלו ויברכם ומטעם זה סרס הראב"ע ז"ל את הכתוב יע"ש ואמר שההוצאה ההיא היתה אחרי אשר ברך אותם והוציאם כדי שיפטרו משם. אבל רש"י ז"ל תיקן זה. ואמר שהוציאם מחיקו כדי ליישבם וכו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וישתחו) ר"ל שלא היתה השתחוואה ההיא השתחוואת ההפטר שהרי עדיין לא נפטר מלפניו שהרי היתה ההוצאה קודם הברכה. וע"כ שאינה אלא דרך כבוד כמ"ש רש"י ז"ל כשחזר כו'. אחרי שהוציאם מחיקו ופשוט:

יד הנה לפי הלשון מורה שיעקב עשה זה בהשכל ודעת כי מנשה הבכור והרי הוא א"כ טעם לסתור. שהיא הנותנת שישים יעקב ימינו על ראש מנשה. לכן הוסיף רש"י ז"ל בפירוש הדבר שר"ל כי ידוע לכל וגם ליעקב שהבכור הוא מנשה וע"כ שלסבה שכלית עמוקה עשה זאת וכן הוא כוונת הכתוב על כרחך ששכל וחכמה יש כאן. דאי כפשוטו. הי' לו להשים ימינו על ראש מנשה להיותו הבכור:

טו יישב רש"י ז"ל ההוה שאמר הגואל בפעל בינוני וכן הרועה. לכן אמר שעל כל דבר ההוה ורגיל להיות נופל לשון היה. וכמ"ש רש"י ז"ל כלל זה בכמה מקומות:

יז ר"ל לא שהסיר יוסף ימין אביו מעל ראש אפרים וישימה על ראש מנשה. שא"כ הי' לו לומר ויתמוך וגו' ויסר אותה ולא להסיר. אבל באמת שלא הסיר יוסף כלל ימין אביו שאין זה מן המוסר רק בעבור שחשב יוסף שאביו טעה וידמה על אפרים היותו מנשה בעבור כי כבדו עיניו מראות היטיב. לכן תמך יד ימינו והרימה מעט מראש אפרים ותמכה בידו כדי שאביו יבין בזה טעותו לפי דעתו. וכאשר אמר לו אז בתמכו ביד ימינו לא כן אבי וגו'. ויסירה מעצמו מעל ראש אפרים ולכן לא אמר הכתוב ויסר לבדו. ומאמר ויתמוך וגו' נראה מיותר. אבל להנ"ל מתוקן הכל ולזה אמר ג"כ להסיר בלמד שתמכה יוסף כדי להסיר יעקב ימינו והלמד הוא למד התכלית. וכתוב זה מיוסד ג"כ על הכלל שזכרתיו פעמים רבות. שמדרך לחסר פעל התכלית ולקשר פעל הסבה עם המלה הדבקה לפעל התכלית ובתשלומו הי' ראוי להיות להסיר אותה מעל ראש אפרים ולהשימה על ראש מנשה:

יט ר"ל שאין מאמר ידעתי בני ידעתי דבק עם גם הוא יהי' לעם שא"כ אין זה הפך שאלת יוסף ואחרי שחשב יוסף שלא ידע אביו היות מנשה הבכור. כמו שאמר לא כן אבי וגו'. וע"כ תשובת יעקב ידעתי בני וגו' פירושו ידעתי גם אני שהוא הבכור וא"כ מאמר גם הוא יהי' לעם שאחריו הוא מאמר בפ"ע ומאמר הקודם ידעתי וגו' הוא לשון קצר כדרך הלשון:

(ד"ה וזרעו) לא מצינו שהי' אפרים מלא הגוים יותר משאר השבטים ולכן מיאן רש"י ז"ל בפירוש הראב"ע ז"ל שפירש כפשוטו. שיצאו ממנו גוים רבים רק פירש שחסר מלת שם או שמע וכאלו אמר ושם זרעו או ושמע זרעו יהי' מלא הגוים. מדברי הרא"ם ז"ל:

כ (ד"ה וישם) ר"ל אין קדומה זו קדומה מקומית או קדימה זמנית כי כל זה אינו נופל כאן רק הוא קדימת מעלה ופשוט:

כב כבר הודעתיך שמדרך הויו לקשר ענין שלא נזכר בכתוב אם אינו מקרה שקרה מחדש רק הוא ענין מובן מעצמו וזה מתקון הלשון ויופיו אצל בעלי הלשון הצחה והחכמים ואין צורך לבאר יותר למבינים אשר להם חיך לטעום:

(ד"ה שכם) ר"ל לפי שתיבת שכם נופל על עיר שכם ועל החלק מן הכלל כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ לכן לא הי' צ"ל ואני נתתי לך שכם חלק אחד על אחיך לפי שגם חלק בכלל שכם. ומלת שכם מושך עצמו ואחר עמו. והוא לשון נופל על הלשון וכדרך הצחות וכאלו אמר ואני נתתי לך שכם. שכם אחד על אחיך:

פרק מט

א זה לפי דרכם ז"ל ששם אחרית הימים נופל ברוב על ימות המשיח. ולפי שאן דבר מזה כלל בברכותיו הבאים צ"ל שבקש לגלות ונסתלקה ממנו שכינה. מדברי הרמב"ן ז"ל:

ד (ד"ה כי) ר"ל פחז הוא שם משקל פעל וההרחבה בעבור אות הגרון:

ה בב"ר הובא ברא"ם אמרו שמעון ולוי אחים וכולם אינם אחים. אלא שהם אחים (בכל צד) בעצה ובמעשה שכם ובמכירת יוסף ע"כ והוא מדרכי המליצה כידוע:

ו (ד"ה וברצונם) ר"ל לעקור רצו ולא שעקרו בפעל ממש שהרי יוסף מלך הי' ומושל בכל ארץ מצרים. אלא שמפני שחשבו עקרו. מעלה עליהם הכתוב כאלו עקרוהו בפעל. לכן אמר וברצונם. מדברי הרא"ם ז"ל:

ז [ד"ה אחלקם] לפירוש הראשון ר"ל שהוא מענין פירוד שיהי' פירוד ביניהם אפריד שבט שמעון משבט לוי. שלא יהי' תחומן זה אצל זה. ולפירוש ב' ר"ל שהוא מענין נפיצה ופזור והיינו שיהי' כל אחד מהם נפוצים בקרב שאר השבטים:

ח לא אמר אתה יהודא יודוך אחיך. ויותר הי' לו לומר יהודא אותך יודוך אחיך ועוד יקשה שכל ברכת השבטים היתה בלשון נסתר. גד גדוד יגודנו וגו' זבולון לחוף ימים ישכון וגו' וכן בכולם זולת תוכחתו לראובן וכן ברכתו ליהודא היתה בלשון נוכח. ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר וגו'. ובזה י"ל שכל הברכות שהיו בדרך נבואה לעתיד והם א"כ בדרך ספור בעלמא מה יקרה להם בימים אחרונים אמרם בל' נסתר כן יהי' לגד וכן יהי' לזבולון. אבל התוכחה לראובן שאינו בדרך נבואה לעתיד רק בדרך משפט ודין ובדרך צואה. כך אני גוזר עליך שתנטל ממך הבכורה הראוי' לך, וגם לא יהי' ממך לא כה ונה ולא מלוכה. ובשביל גזירת יעקב קיימו בניו צוואתו אחרי כמ"ש בדה"י ובחללו יצועי אביו נתנה הבכורה ליוסף לכן נאמרה התוכחה לראובן בלשון נוכח. וכשופט המשמיע משפט העונש להחוטא ואומר לו כך וכך יגיעך על חטאך ואולם ליהודא שברכתו הוא ברכת נבואה לעתיד ולא גזירה ממנו. הי' לו לאמרה בל' נסתר כמו לשאר השבטים. לכן כתב רש"י ז"ל. שלפי שראהו יעקב נסוג לאחור על תוכחתו לראשונים לכן דבר עמו בל' רצוי ופיוס וכאומר אל תירא בני. לא כמשפט הראשונים משפטך ומלת אתה שהוסיף בראש מאמרו הוא ג"כ לכוונה זו ומלת אתה הוא לעורר ההפך והוא מאמר בפ"ע ואינו דבוק עם יודוך אחיך והכוונה אבל אתה יהודא. ומלת אתה מושכת בכחה מלת אבל. ומובן מעצמו התשלום מן המאמר שר"ל אתה לא כשאר אחיך. רק אדרבה יודוך אחיך ומדרכי המליצה לסתום הדברים כידוע ולא לבאר באר היטיב. כן נ"ל כוונת רש"י ז"ל בכאן ויש לכוון עוד בלשון רש"י ז"ל שלכן הקדים מלת יהודא למלת אתה שלפי שהי' נסוג לאחור. קראו מתחלה בשמו לגשת אליו וכאדם הקורא לחבירו יעקב יעקב. ואח"כ אמר לו אתה והוא לעורר ההפך כנ"ל:

(ד"ה בני) יצחק אמר ליעקב הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך:

ט (ד"ה גור וד"ה מטרף וד"ה בני) התוך הכתוב לדעת רש"י ז"ל אתה יהודא אשר אתה גור בתחלה ואח"כ ארי' אתה סלקת עצמך מטרף. והוא הריגה ואבוד נפש הן ביוסף והן בתמר כלתך. לפיכך זאת היתה לך כרע שכב כו' בימי שלמה. והנה בד"ה גור תיקן רש"י ז"ל טעם הכנוי והתואר הזה ליהודא. ועוד שני הכנויים המתחלפים הללו נופלים באיש אחד שגור הוא ארי בחור וארי' הוא שם הארי הזקן. ותיקן רש"י ז"ל הכל על דעת אונקלוס בתרגומו ע"ה. וגם ביאור פתרון מלת ובשרויא שבתרגום אונקלוס שענינו בתחלתו. ובד"ה מטרף תיקן רש"י ז"ל ג"כ שני ענינים. א' שאין לשון טרף נופל באדם אם הוא ההורג והנחתו רק על הריגת חי'. ועוד דאיך נרמז זה בכתוב שחשד יעקב ליהודא בדבר הזה עד שהוצרך לומר שיצא אתה מחשד זה הלא אדרבה יעקב אמר חי' רעה אכלתהו וגו'. לכן כתב רש"י ז"ל שרמז יעקב במאמר זה ליהודא לפי שנמשל לארי'. ולפי שחשד ליהודא בהריגתו אמר בלשון מסופק הכולל שניהם חי' ממש ויהודא הנמשל למלך שבחיות ולכן אמר ג"כ כאן לשון מטרף לפי שכנהו ארי' אחז בו לשון הנופל בארי' כדרך המליצה. ויתכן שמה שחשדו יעקב ליהודא יותר משאר אחיו להיותו חם המזג מאוד. כמפורסם כי כאיש גבורתו וסופר ג"כ בספר הישר נפלאות מגבורתו ואומץ לבו. ובד"ה בני תיקן רש"י ז"ל שאין מלת בני דבוק עם מלת מטרף שיהי' הכוונה במלת בני על יוסף שנסתלק מטרף יוסף. רק מלת בני דבוק עם פעל עלית וזה הראה לנו רש"י ז"ל בשני פנים. א' בהציון שציין עצמו כאן בני עלית ואלו מלת בני דבק עם מטרף. א"כ חתך רש"י ז"ל והפסיק את המאמר והי' לו לציין מטרף בני עלית או לציין מלת עלית לבדו. ב' במה שכלל רש"י ז"ל במלת מטרף גם מעשה תמר. ואמנם ההכרח לפירוש זה הוא מפני פסקי הטעמים שבכתוב זה וכמו שרמז גם הרשב"ם ז"ל לזה. ור"ל במה שמלת מטרף בטפחא שהוא טעם מפסיק ומלת בני במונח שהוא משרת ומדבקו למלת עלית שהוא באתנח ומבואר:

י לא יסור משמעות לעולם אפי' בזמן הגלות:

(ד"ה מחוקק) שהוא מלשון חוק המורה על התורה ופשוט:

(ד"ה עד) לפירוש זה שילה כמו שלו ולפי הדרש שילה כמו שי לו. והוא מלה מורכבת משני מלות ולכל הפירושים באה ההא במלת שילה במקום ואו. כמו ויתגל בתוך אהלה. מדברי הרא"ם ז"ל:

יג שם חוף הונח על השפה המבדילה בין הנהר ליבשה ואולם אין כל חוף הים חוף אניות רק חוף המתוקן לכך לצאת ולבוא בו הספינות והוא הנקרא נמל כידוע:

(ד"ה וירכתו) ועל כמו ועליו מטה מנשה. שפירושו סמוך לו ופשוט.

יד לפי פירוש זה יתכן להיות שם חמור סמוך לגרם כמו נדיב לב או שחסר בעל והשיעור חמור בעל גרם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ויותר נוח כפן הראשון והוא סמיכות המתואר התואר כאשר נמצא דוגמתו הרבה במקרא:

(ד"ה רובץ) ר"ל ואין התואר רובץ בין המשפתים משל על יששכר. רק הוא תואר לחמור וכמ"ש הרב ז"ל במורה שאין כל חלקי המשל צריכין להיות בנמשל. כי יבואו קצתם לפעמים ליפות המשל:

טז ומלת ידין איננו מענין דין ומשפט רק מענין נקמה כי מלת דין הונח גם על הנקמה שהיא במשפט. ר"ל עפ"י הצדק והיושר ובזה הוא נבדל ממלת נקמה. הכוללת גם מעשה הנקמה שלא במשפט:

כב (ד"ה בנות) וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל. כי בנות צעדה על דרך זבובי מות יבאיש וגו' עכ"ל:

ומצאנו דוגמת הלשון הזה. היינו פעל היחיד אחרי שם הרבים הרבה במקרא:

(ד"ה פורת) כן הוא מדרכי רש"י ז"ל בכמה מקומות. שתחלה מבאר פירוש המקרא וכוונתו בכלל. ואח"כ הוא חוזר ומבאר פרטי המלות טעמם וגם דקדוקם וכן כאן בכתוב שלפנינו ביאר. תחלה כוונת המקרא בכללו. ואח"כ שב לתחלתו לבאר דקדוקי המלות וביאר שמלת פורת הוא מן אפריון בארמי ויען זאת א"כ אין התיו מן השורש רק לתקון ויופי הלשון כמו על דברת במקום על דבר. ואח"כ בדבור הסמוך ביאר רש"י ז"ל דקדוק עלי שור ופשוט. כבר פירש"י ז"ל לעיל. כי שור הוא מענין ראי' כמו אשורנו וכאן פירש דקדוק המלה ואמר כי עלי שור הוא כמו לשור ומלת עלי מורה התכלית כמו בשביל. ור"ל כי מלת שור איננו שם דבר רק מקור מהקל שדרכו להיות קשור עם אותיות בכל"ם ופעמים חסר אות השמוש וכאן באה מלת עלי במקום למד בכל"ם. ומ"ש בספרים ד"א בשביל לשור צריך למחוק דבר אחר. והוא טעות סופר וכן משמע ברא"ם ופשוט:

כג (ד"ה ורובו) ר"ל מדלא כתיב ורבו פא הפעל בקמץ. רק בחולם ע"כ הוא תולדת בנין הכבד בפלס רומו ושומו שהוא כמו הורמו והושמו. אלא שהורמו ע"י אחרים. ורומו ע"י עצמו כי פעל הורמו הוא מההפעל שהוא תולדת בנין הכבד הנוסף ורומו הוא תולדת פעל הדגוש וידוע כל זה בדקדוק:

כד (ד"ה ויפוזו) ר"ל הטבעת שנתן פרעה על ידו לכבוד ותפארת כנזכר בסדר מקץ. והנה מלת משם לפירש"י ז"ל רומז על אביר יעקב הנזכר מקודם כלומר מאביר יעקב זה עלה ונתעלה להיות רועה אבן של ישראל. כלומר עיקרן של ישראל והוא יעקב שממנו יצאו שבטי י'. ר"ל לכלכל אותו ואת ביתו לחם ומזון. והנה מלות שם וזה שניהם הם כנויים רומזים. שם רומז המקום. וזה הוא רומז הגוף ובמליצה יתחלפו ובא רומז המקום תחת רומז הגוף. ומ"ש רש"י ז"ל ואונקלוס אף הוא כך תרגמו. ר"ל ענין ויפוזו זרועי ידיו וגו'. וכן ענין שאר הכתוב מידי וגו' משם רועה וגו' תרגם אונקלוס הכוונה כפירש"י ז"ל כאן זולת במלת אבן שפירשו רש"י ז"ל מענין עיקר ויסוד. ואונקלוס תרגמו ע"ד נוטריקון. אב ובנין אבל מ"מ הכוונה לאחדים עם דרך רש"י ז"ל. ואולם במאמר ותשב באיתן קשתו נטה אונקלוס ז"ל מדרך רש"י והסיע ענין המאמר אל כוונה אחרת כמו שתראה כל זה בדבור רש"י ז"ל הסמוכים ומבואר:

כו (ד"ה נזיר) ואונקלוס תרגם תאות כו' אונקלוס תרגם המקרא הזה כזה ברכתא דאבוך יתוספון וגו' דחמידו להון רברביא וגו' ולפ"ז פירושו כך שאמר יעקב ליוסף. הברכה הזאת שאני מברכך יתוסף לך על כל הברכות שברכו אבותי אותי ואותן הברכות שברכוני אבותי חשובות כל כך עד שחמדו להם גדולי העולם ע"ה. והוא רבקה שחמדה מאוד לברכות הללו והזקיקה ליעקב לעשות מטעמים לאביו כדי שיקבל הברכות ממנו. שתיהן יחד. ר"ל הברכות שלי שאני מברך אותך והברכות שברכוני אבותי גם אני יחולו על ראש יוסף. זהו ביאור הכתוב הזה לדעת אונקלוס ופי' גברו כמו נוספו ובא העבר במקום העתיד כדרך המליצה ובא גבעות עולם בלשון רבים דרך כבוד על רבקה כמו אדוניו בעליו:

כז (בד"ה יחלק) ואונקלוס תרגם כו' וטעם תרגומו כי ירושלים בין יהודא ובין בנימין. והמקדש בחלקו של בנימין כידוע. וכמ"ש רש"י ז"ל בפרשת ויגש. ע"ש בפסוק ויפול על צוארי בנימין וגו':

כח (ד"ה אשר) ולכן חזר ושנה הכתוב ויברך אותם. איש וגו' ברך אותם ולכן אמר ג"כ איש אשר כברכתו וכמוהו ג"כ בסוף סדר וישב. איש כפתרון חלומו חלמנו. וכ"כ כאן גם הראב"ע ז"ל:

(ד"ה ויגוע) מה נעימה מליצתם ז"ל. כי מיתה הוא עפ"י רוב בטול התנועה וההתעסקות וזהו נופל באדם פשוט שכל תנועותיו בעסקי הזמן ובמותו הוא בטל מהם אבל יעקב אבינו ע"ה הי' כל תנועותיו בעסקי החיים הנצחיים וא"כ אין חילוק בין מותו לחייו רק שמתחלה הי' עומד ומשמש למטה ועתה הוא עומד ומשמש למעלה. ואין כאן אלא המרת מקום וזהו שסיימו רז"ל במליצת דבריהם. יעקב אבינו לא מת אלא עומד ומשמש במרום. ובזה יובן ג"כ שמתחלה פריך הש"ס על מאמר הנ"ל. וכי בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא ומשני אלא כו'. ור"ל שהמקשה הי' סבור שכוונת המאמר שמיתה כהוראתה הפשוטה לא היתה ביעקב ולכן הקשה וכי בכדי כו', ומשני דאין כוונת המאמר על המיתה בבחינת ההפרד מן העולם ובטול כלי הגוף אבל כוונת המאמר על המיתה בענין בטול התנועה וההתעסקות וזה לא היתה ביעקב אע"ה:

פרק נ

ג פעל מילוי הונח על המקום ועל הזמן ומילוי שעל המקו' הוא פעל יוצא כמו וכבוד ד' מלא את המשכן. והוראתו הפך הריקות. ומילוי שעל הזמן הוא פעל עומד והוראתו השלמת מספר זמן קצוב המצטרך לגמר איזה דבר. כמו וימלא ימי' ללדת והוא השלמת תשעה ירחים ימי ההריון זולת בבנין הדגוש הוא יוצא כמו את מספר ימיך אמלא. ומפני כי פעל מילוי שאצל הזמן הוראתו השלמת מספר קצוב וזה אינו נופל כאן אצל החניטה כי מה ענין השלמת מספר יום אצל פעל החניטה כי השלמת המספר הוא הזמן הקצוב המצטרך לאיזה פעולה בהכרח. שתצא אל הפעל בשלמותה ולא יוגמר הפעל עד כלות הזמן ההוא. כענין תשעה ירחי לידה המצטרכים להוויית הולד וכענין את מספר ימיך אמלא שהם שנות האדם הקצובות לו בטבע או בגזירה ולכן כתב רש"י ז"ל שגם כאן פעל החניטה בעצמה יצטרך שלשים יום ולא יוגמר הפעל ההוא עד כלות הזמן הזה. אבל לפי שאם הי' פירוש הכתוב וימלאו לו הרופאים ארבעים יום. הי' א"כ פעל יוצא והי' ראוי להיות וימלאו בבנין הדגוש כי בקל הוא עומד כנ"ל. לכן כתב עוד רש"י ז"ל שמפני שכתוב וימלאו בקל. אינו רק פעל עומד ופירוש הכתוב ששלמו לו ארבעים יום המספר הקצוב הנ"ל. ותיקן רש"י ז"ל בקוצר לשונו הצח שני ענינים. וז"ש רש"י ז"ל השלימו לו כו' עד ששלמו לו כו' ובמה שכ' השלימו לו ר"ל שהמספר ארבעים יום הוא מספר קצוב המצטרך לגמר החנטה בפעל הרופאים. ובמה שכתב עד ששלמו לו ר"ל שהוא פעל עומד והכוונה ששלם לו הזמן הקצוב שהשלימו הרופאים לפעל החנטה כן הוא ביאור דברי רש"י ז"ל. והרא"ם ז"ל נגע אפס קצהו בבאור זה וכולו לא נגע:

(ד"ה ויבכו) ה"ג וכן הוא ברא"ם וצל"ד. ארבעים לחניטה ושלשים לבכי ומפרש למה בכו. וכמ"ש יפה הרא"ם ז"ל וז"ל שהבכי איננו פעל רצוני שנאמר שבכו מפני כבוד יוסף ואמר לפי שבאה כו':

ו כן הוא משמעות אמרו כאשר השביעך שרק בשביל השבועה הוא מניחו לעלות:

י ר"ל שהגורן מוקף גדר העשוי מקוצים וכמ"ש רש"י ז"ל אח"כ. אלא שלפי הפשט גורן האטד הי' שם ממש ולפי הדרש נקרא המקום גורן האטד על צד הדמיון לפי שדומה לגורן האטד:

יב ר"ל מהו אשר צום הוא הנזכר בכתוב אח"כ וישאו אותו בניו. ר"ל ולא בני בניו וכמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך ושני הדבורים לאחדים המה. ובזה מתוקן מה שחזר הכתוב ושנה כאן האמור מקודם:

יג ואליבא דר' נחמי' הובא ברש"י ז"ל סדר וישב בפסוק ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וגו'. דס"ל השבטים כנעניות נשאו לנשים. מדברי הרא"ם ז"ל:

טו ר"ל שהי' לו לומר ויהי כי מת יעקב ויאמרו אחי יוסף לו ישטמנו יוסף וגו' שלפי סדר הכתוב משמע שספור זה הי' אחרי שובם מקבור אביהם. וא"כ מהו ויראו וגו' כי מת אביהם והלא כבר ראו מקודם לזה שבעים יום ויותר שמת אביהם. לכן כתב רש"י ז"ל שזהו לפי המנהג ודברה תורה כלשון בני אדם שדרך בני אדם לומר כשימשך להם איזה דבר שסבתו דבר אחר שקרה לפני זה שעתה המה מכירים ויודעים שקרה להם המקרה הנ"ל ע"י הנמשך ממנה להם הן לטוב והן לרע. וכן כאן ע"י הנמשך להם ממות אביהם שלא קרבם יוסף עוד אחרי מותו. אמר הכתוב שעתה הכירו וראו מות אביהם. ר"ל ע"י הנמשך ממנה להם. ועיקר הכוונה בלשון. שעתה הכירו היות הקודם לרעתם וידוע בהרבה מקומות כי פעל ראי' הונח גם על ההכרה והידיעה כמו ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ומבואר:

(ד"ה לו) ר"ל כי לו ואולי שניהם משמשין ענין אחד. והוא על אפשרות שני צדדי הספק ואולם יש בזה הרבה בחינות פעם ישמשו בלשון בקשה והלואי ומזה הוא לו שמעני ולו הואלנו והוא כשהמדבר יחפוץ בצד אחד מצדדי הספק יותר מבצד האחר ויתפוס בלשונו צד החפץ והרצון. ואולם אם שני הצדדין שקולין בעיניו או שישא על שפתיו הצד האחר שאין חפצו בו אז הוא משמש בל' שמא ומזה הוא לו ישטמנו דקרא דהכא וכתב רש"י ז"ל שאין עוד דוגמתו בכל המקרא. ואולם לפעמים בא לשון לו. גם במקום שאין בו צד ספק כלל. וכבר נודע שהכריע צד אחד מצדדין האפשריים על צד האחר ובא לשון לו על צד ההפך הנעדר בפעל ואז הוא מלשון אם. ומזה הוא לו חכמו ישכילו שבסדר האזינו שכבר הכריע צד ההפך שלא חכמו וע"כ פירושו אם חכמו בעבר אז הי' טוב להם וכן לו הקשבת למצותי דישעי' בהוכיחו בני דורו החוטאים ואף בזה הוראתה הטפלית שחפץ המדבר בצד הנעדר בפעל יותר מצד היוצא אל הפעל. ואח"כ כתב רש"י ז"ל עוד והוא לשון אולי והוא מילתא באפי נפשה ומוסב על כל הוראות מלת לו ור"ל שמלת לו נרדף בשלשה הוראות אלו למלת אולי כי אולי לא תלך האשה וגו' דאליעזר הוא לשון שמא. לפי שחפץ אליעזר הי' בצד ההפך שתלך האשה אחריו. אולי יראה ד' בעניי. הוא מלשון בקשה והלואי כי תפס צד החפץ והרצון. אולי יש חמשים צדיקים וגו' בתפלת אברהם על סדום הוא מלשון אם שהרי אברהם אמר זה לנוכח השם אשר אין ספק לפניו ית'. ואם ענינו מלשון שמא. א"כ שיעור הכתוב כך שהתפלל אברהם. איך תרצה להשחית סדום. שמא יש חמשים צדיקים בקרבה. האף תספה וגו' בעבור חמשים הצדיקים וגו' וא"כ ראה ראשונה אם אין סך צדיקים הזה בקרבה וזה לא יתכן בחוק השי"ת. וקמי שמיא גליא. וע"כ צ"ל כי אולי במקום הוה ענינו אם. ושיעור תפלתו כזה אתה השי"ת היודע כל ואתה יודע מספר הצדיקים שבקרבה אנא רב סליחות אם יש חמשים צדיקים בקרבה האף תספה וגו':

טז מלבד שאין נופל כאן ציווי. שהרי בא אח"כ בקשה ליוסף ולא ציווי אליו יש לזה ג"כ הכרח אחר שאין הציווי אל יוסף. לפי שפעל הציווי בקשורו עם המצטווה. יבוא תמיד במלת את סימן הפעול ולא בלמד יחס גבול שאליו כמו ויצו אותם לאמר:

יז תיקן בזה רש"י ז"ל שבא התואר הזה כאן במקומו ודבר בעתו מה טוב:

יח גם הוראתו התוספת והוא תוספת על שליחות הנ"ל:

יט ותיקן רש"י ז"ל ג"כ כאן מלבד ביאור הכתוב. ויו הקור שבאה במלת ואתם בפסוק הסמוך שאח"כ. ובא הקשור על דרך שביארתי פעמים רבות לקשור ענין שלא נזכר בכתוב בביאור רק רעיון ומחשבה וכן ענינו גם כאן אני אין בידי זולת חפץ אלקים להרע לכם וכמו שאתם ג"כ לא הי' בידכם להרע לי כי אתם חשבתם עלי רעה ואלקים חשבה לטובה:

כא וידבר אל לבם מורה התנחומין וכמו דברו על לב ירושלים וגו'. וכן תרגם אונקלוס ומליל על לבהון תנחומין. ומה תנחומין הי' לו לדבר על לבם. יותר ממה שדבר להם מכבר שכל יראתם לא היתה רק שלא יגמול אותם יוסף רע ואחרי שכבר הבטיחם בהפך זה. מה להם אפוא עוד עלי' יותר מזה. ואולם באמת שגם זה רע ומר מאוד לאדם לקבל טובה ממי שגמלהו רע לזה הוצרכו לתנחומין. וניחמם שגם הוא טוב אליו בכבודם. וכבודם כבודו יחשב ועוד שגם הוא קבל טובה מהם מפני שנודע לכל על ידם היותו בן חורין. זהו כוונת רש"י ז"ל על פי הדרש.

כג והנה גם הראב"ע ז"ל הסכים לפירוש זה כי פעל ילד שבכתוב שלפנינו הוא מענין גדול כמו יולדו על ברכי יוסף ולא מענין לידה:

חסלת סדר ויחי בעזה"י

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה