באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ויגש
יח וכן תרגם אונקלוס ע"ה ימלל כען עבדך פתגמא קדם רבוני. כי ע"כ אין ר"ל הכחישה באוזן שאין זה מן הסופר לכחוש הדיוט באזני המלך. ועוד מדוע ירחוש לו הדברים האלה ולא ידבר דבריו בקול רם:
(ד"ה ואל) כי אם לא היה דובר אליו קשות למה יקצוף עליו וכן תראה להלן בהמשך הדברים שדבר אליו קשות ברמז:
(ד"ה כי כמוך) באמת הדרש לא יכחיש הפירוש הפשוט אבל המדרש הוא רמז הדבר. וכאומר לישנא דמשתמע לתרי אפי וזה מדרך החכמים ומשכילים למען לא יהיה זה מרד וחטא בחוק המלכות ובכל זאת ירגיש בזיונו בקרב לבו:
יט תראה איך שהאריך יהודא בספור הנראה לבלי צורך כי די היה לו לומר אדוני צוה עלינו להביא אליו את אחינו הקטן. ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער וגו', אבל דבר אליו בספור הארוך הזה קשות ברמז. ולכן כפל ושנה אליו את הדבר למען ירגיש מעצמו העול שעשה. ולכן אמר אדוני שאל וגו' כמרמז אליו בזה העלילה מתחלה ועד סוף. וגם חזר לפניו אמרו ואשימה עיני עליו. וכי זו היא שימת עין. נמצא שלא שנה אליו את הפרטים להראות אליו מקומות השאלה והוא ישאל מעצמו על כל זה בקרב לבו וירגיש שיעור דבריו האלה היורדים חדרי בטן:
כ בב"ר הובא ברא"ם. איתא בזה"ל. ואחיו מת. אדם כיהודא יאמר דבר שאינו ברור לו. אלא כך אמר יהודא אם אני אומר לו קיים הוא יאמר לי הביאהו אצלי כדרך שאמר לי על אחי בנימין עכ"ל. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל. והוא תמוה שהרי הוא הפוך מה שאמרו לו בתחלה והאחד איננו כמו שפירש"י לעיל בסדר מקין בפסוק שנים עשר עבדיך וגו' שאמרו לו לפי שהא' איננו לפיכך נכנסנו אז בעשרה שערי העיר כדי לבקשו וכ' רש"י ז"ל שם שזהו פשוטו של מקרא וא"כ יותר ראוי לו לירא לומר ואחיו מת ממה שיאמרו לו והא' איננו דהא כל מגמתם להראות לו שהם כנים וכל דבריהם אמת ואינם כמרגלים ומחפרים. וא"כ איך יסתרו דברי עצמן הלא עיקר מה שהעליל עליהם יוסף היותם מרגלים רפי שנכנס כ"א מהם בשער מיוחד ואח"כ בבואם אליו לשכור בר היו כולם מקובצים יחד. והם התנצלו א"ע באמרם שנפזרו תחלה כדי לבקשו. ועתה באמרם שוב אליו שמת א"כ יתחזק החשד הזה ביותר היותם מרגלים מסבת התפזרם ללא צורך אלו דברי הרא"ם ז"ל. ובאמת שזו אינה קושיא לפע"ד שהרי בשום לב נראה שכל ספור יהודא כאן איננו רק כחוזר ושונה כאן מ"ש לו בתחלה השנות מאורע הקודם. ולזה צ"ל שקצר שם הכתוב בספור שהרי מאמר ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו. וכן שאלת יוסף היש לכם אב או אח. וכן אמרו הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו כי הבטיח להם בשימת עין בעבור שאביו אהבו. וכן מאמר דאחים לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת. ותשובת יוסף אליהם בזה"ל אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני לא נזכר הכל בכתוב שם. וע"כ צ"ל דמה זה היה לו לכתוב שם בספור המאורע את השיחות האלו שהיה ביניהם והכתוב לא הוצרך לספר שמה רק תמצית הדברים שביניהם הנצרכים לספור מקרה האחים. ולזה י"ל שב' המאמרים אמת שא"ל והא' איננו וגם א"ל ואחיו מת. וכמו שאבאר להלן, טעם הדבר בסמוך ושם לא זכר מאמר ואחיו מת כנ"ל שלא מבואר שם בכתוב רק הצריך להבנת הספור וכן כאן קצר יהודא ולא שנה מאמר והא' איננו שאין צורך לו במקום ההוא. והכתוב תפס בכ"א רק הספור הצריך במקומו. ושם בסדר מקץ שלא בא הכתוב רק לספר מקרה האחים שהעליל עליהם יוסף היותם מרגלים. ושמפני זה לקח סאתם את שמעון ואספו אל משמר לעיניהם וצוה עליהם בהורדת בנימין למצרים לכן עזב את השיחות אשר יובן הספור בלעדם. ואולם בהשנות יהודא סדר המאורע לפניו שכל כוונתו בהשנותו זה לעורר אותו כדמז על שיעור העור שעשה וכי בעלילה החל עמהם וכן בעלילה כלה עמהם זהו הכוונה הא' ועוד בה כוונה אחרת לעורר ג"כ בלשונו וספורו החמלה בלבבו ולבב עבדיו עליהם ועל אביהם הזקן. לכן לא שנה בספור זה רק הצריך אליו להפיק כוונתו לזה הקדים מתחלה אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וזהו מרמז כמ"ש שם רש"י ז"ל מתחלה בעילה באת עלינו. ושוב אמר ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו. וכוונו האחים במאמרם זה לעורר רחמיו למען ירף מהם. ובזה כמרמז אלין יהודא מאכזריות וקושי לבו שלא נתעורר לקול דבריהם ובכל זה ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו ובזה רמז לו מלבד אכזריותו שקרות הבטחתו וכי זו היא שימת עין. ואמר עוד ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת הרי שכוונו שנית להתחנן לו ולעורר רחמיו. ובכל זאת ותאמר אל עבדיך אם לא ירד וגו' וכאומר ראה עד מה קושי לבבך. וחזר עוד וספר ויהי כי עלינו אל עבדך אבינו וגו' ויאמר עבדך אבינו אלינו אתם ידעתם כי שנים וגו' ואומר אך טרוף טורף וגו' ולקחתם גם אח זה וגו' והורדתם את שיבתי ביגון שאולה וכוון בכ"ז לעורר רחמיו עתה ולכן סיים ועתה כבואי וגו' והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו הכל לתכלית זה כדי שמפני הבושת בעלות על רבו אכזריותו עמהם והתעוררות חמלתו יפיק רצונו להשיב להם את בנימין ועתה אחרי הוצעה זו נשוב לדברינו האמורים למעלה שא"ל והא' איננו וגם א"ל ואחיו מת ובכל סדר לא זכר הכתוב רק המאמר הצריך לענין הספור. ולזה בסדר מקץ ששם בא ספור מקרה האחים עם יוסף לזה בא שם רק מאמר והא' איננו. והנה ל' והא' איננו משמעו שהם מסופקים אם הוא בחיים ואם כבר מת. ול' זה אינו מורה מיתה וודאית ולא חיים וודאין ומתחלה כשהעליל יוסף עליהם היותם מרגלים מפני הכנסם כ"א בשער לבדו הוצרכו להתנצל להיות כי י"ב אחים אנחנו והא' איננו אתם בארצם ולא ידעו בעת נסיעתם ממקומם מה היה לו נתפזרנו בעיר כדי לבקשו וכן היה באמת כדאי' במדרש שהמישוהו גם בשוקי הזונות להיותו יפה מראה. ולכן לא נזכר בסדר מקץ רק מאמר והא' איננו הצריך להתנצלותם כי זה די לענין הספור שם אבל אח"כ כשא"ל יוסף וצוה עליהם להביא את בנימין אמרו לו מאמר זה הנזכר כאן בסדר ויגש יש רנו אב זקן וירד זקונים קטן וגו' ואחיו מת ויוותר וגו' כלומר שכבר בקשנוהו ונתוודע לנו שמת כדי לעורר רחמיו. ולא זכר כאן יהודא רק הצריך לכוונתו וכו' והעולה מכלל הדברים. ואולם הקשה בב"ר דלמה לו ליהודא לומר זה אם חשבו באמת האחים שמת יוסף מהשערה ואומד דעתם עדיין אין זה ברור גמור. ולדבר שאינו רק מאומד דדעת כנו ז"ל דברי שקר בחוק יהודא. ותירצו שהיו מוכרחין לזה כדי שיסבור יוסף שהיה להם ידיעה ברורה ממות אחיהם ולא שישפטו זה משכלם דאל"כ יפחדו פן יגזור עליהם להעמיד להם גם את יוסף. ואם אמור יאמרו לו אולי מת או הלך לארץ רחוקה כי לא מצאנוהו לא יטה להם אוזן כי כבר חשבוהו מהנהגתו לנגדם למושל עריץ ואכזרי. וכבר כתבתי שאף שלא אמרו לו ואחיו מת עד אחרי צוותו להביא אליו את בנימין. ולפי משמעות ספור יהודא משמע שתיכף ששאל להם דיש לכם אב או אח א"ל מאמר זה ואח"כ אמר להם הורידוהו אלי אין כאן סתירה לדברינו הנ"ל כי יהודא תפס קיצור הדברים ודלג באמצע הספור כפי הצריך אליו לכוונתו ודי ביאור בזה:
(ד"ה לבדו) משמעות הלשון שבא לעורר רחמים בלבו גם מצד האם שלא נותר לאמו, רק הוא לבדו ובאמת לא יתכן זה שהרי כבר מתה אמו לזה כ' רש"י ז"ל שגם בזה כוונו רק לאביהם שלא מפאת היותו בן זקונים לבד ראוי לחמול על אבינו. אבר גם מפאת היותו יחיד לאמו האהובה ולא נשאר לאבינו זכר ממנה רק הוא לבדו ובו ינחם מאוד אחרי אמו:
כב ר"ל כי ו' ועזב הוא ו' תנאית כי בעזבו את אביו ימות. ונתן רש"י ז"ל סבה לדאגתם זאת כי אף שכבר היה יוסף כעת ההיא בן ל"ט שנה שבן ל' היה יוסף בעמדו לפני פרעה. ושבעה שני השובע וכבר עברו שנתים מימי הרעב בזמן ההוא כמו שנזכר להלן ממאמר יוסף אל אחיו הרי תשע א"כ לא היה אז בנימין אחיו קטן הצריך לאמו שהרי מעת שירדה רחל את יוסף עד לדתה את בנימין לא היה זמן רב כמ"ש בסדר ויצא ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו' ולא עבד בבית לבן דק השנה ההיא אשר נולדו בה עקודים נקודים וברודים ואח"כ הלך משם אל אביו לארץ כנען ונולד לו בנימין בדרך א"כ בלי ספק היה גם בנימין בזמן ההוא יותר מבן ל' שנה. לזה כ' רש"י ז"ל שסבת דאגתם זאת מחולשת המשפחה שאינה יכולה לסבול טורח הדרך שהרי אמו מחה בדרך כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
כט הנה מאמר זה וקרהו אסון איננו מאמר בדוי מלב בשם יעקב כדי לעורר רחמי יוסף רק הוא באמת ממאמר יעקב לבניו כמ"ש בסדר מקין בפירוש ולפי שיפלא מאוד על צדיק וחסיד כיעקב המאמין בד' ובהשגחתו איך יירא ויחת מפני סבות טבעיות שיקרהו אסון וימת מחמת דדרך שעלול למקרים רבים וכמ"ש רז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה. ואם בא יומו מן השמים לא יפקד ממנו גם בביתו. לזה אמרו ז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ור"ל שכל שיש יותר סכנה צריכין ליותר זכיות שהזכיות נערכין לפי גודל הסכנה וידוע שהצדיקים אינם נחשבין בעיניהם למאומה ואינם בוטחין בזכותם. וכמו שדרשו חז"ל בברכות בפסוק ויירא יעקב וגו' אמר שמא יגרום החטא. ולטעם זה לעיל בפסוק ועזב את אביו ומת שאינו רק ממאמר האחים ליוסף רא הוצרך רש"י ז"ל לפרש שהשטן מקטרג כו' רפי שיוסף נדמה להם כמצרי התולה הכל בסבות טבעיות (ד"ה והורדתם) לפי שהזכיר גם אשתו כאן שנים ילדה לי אשתי. וידוע שהיה יעקב אוהב את רחל ביותר ואח"כ אמר ויצא הא' מאתי וגו' זה יוסף ואח"כ אמר ולקחתם גם את זה וגו' זה בנימין. ולזה נראה שמתאונן יעקב על כולם כמו האומר בו אני מתנחם על אמו ועל אחיו ואם ימות גם זה דומה עלי ששלשתן מתו ביום א'. מדברי הרא"ם ז"ל:
לב מפני שמלת כי אין לה קשר כאן עם הכתוב קודם לכן כ' רש"י ז"ל שלא בא ליתן טעם על הקודם רק הוא לנתינת טעם ער שאלה אחרת המובנת מעצמה והוא למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי וכן הוא מתיקון הלשון ויופיו באמת לומר מלת הקשור בהשמטת הדבר שאליו מקושר אם הוא מובן מענינו. וכדרך הזה תמצא בויו הקשור הרבה מאוד במקרא. ואחד מהם תראהו בסדר מקץ בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' וכמו שפירש"י ז"ל שם וכמו שביארתי אני את דבריו שם יע"ש. ובפרט המדברים לפני מלכים צריכין להזהר בהוד הלשון ויפיו ובהירת הקצור היפה. ועד"ז יתקשר מלת כי כאן עם הענין הנחשב. והנה יש לפרש עוד שמלת כי מוסב על תחלת הפ' ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו' וע"ז אמר כי עבדך ערב את הנער וגו' והכוונה כמו שפי' רש"י ז"ל כאן וא"ת למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי כי עבדך ערב וגו' ולא מפני העזות שבי יותר משאר אחי:
לב הנה יהודא לא נכנס לתגר רק בשביל הצער ולא בשביל שאר אחיו וא"כ הברירה ביד יוסף לבחור לו א' משאר האחים לעבד ולמה אסר ישב נא עבדך וגו' שנראה ממנו כגוזר עליו לבלתי קחת אחד משאר האחים. לזה תירץ רש"י ז"ל שדרך עצה טובה אמר לו זה לכל דבר אני מעורה ממנו לגבורה ולמלחמה ולשמש משא"כ שאר האחים. והכתוב קצר בספור או שגם יהודא לא אמר לו זה אלא שזה מובן מעצמו שאמר לו זה דרך עצה טובה שגבורת יהודא מודעת בשערים והכתוב להלן בסדר ויחי כנהו גור אריה:
פרק מה
א פעל ההתאפקות. ענינו בכל מקום ההתחזקות והתאמצות נגד התפעלות נפשו והוא ההמנע מעשות איזה פעולה כפי ההתפעלות כמו ויתאפק ויאמר שימו לחם. ואם היה גם כאן ענינו כן שלא היה יכול יוסף להתאפק עוד מלהתודע אל אחיו לא יפול בזה מ"ש אח"כ לכל הנצבים עליו לכן פירש"י שכאן ענינו לסבול שלא היה יכול לסבור לפניו אח כל הנצבים עלין ולמד לכל הנצבים במקום אח שהוא סימן הפעול או יכול להיות שמלת את סימן הפעול חסירה כנהוג לרוב במקרא ולמד לכל הנצבים הוא לתיקון הלשון כמו לכל כליו תעשה נחושת כנ"ל לבאר בזה:
ב ר"ל וא"צ להוסיף בית השמוש כמו בפסוק ט"ז ופשוט:
ג ר"ל ולא מפני הפחד כי תתו את קולו בבכי. והצוואה להוציא כל איש מעליו מורה על האהבה וחבה היתירה. וגם מבואר שמתולדות הנפש שהבושת לגומל רעהו רע חנם אף כי לעצמו ובשרו בני אב אחד משנאתו אותו וקנאתו בו ולסוף כי יפול בידו הבושת יגבר על הפחד מגמול הרע. וביותר שיתכן לומר זה בחוק שבטי יה הצדיקים:
ד פער ההגשה מורה לפעמים על התעוררות פעולה לבד אף שאין שם תנועת ההגשה בפעל ממש. וכמו ויגש אליו יהודא דריש הסדר וכן ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק וגו' אף שכבר עמדו לפניו אבל כאן ע"כ פירושו תנועת ההגשה ממש שהרי כתיב אחריו ויגשו. לכן פירש"י ז"ל ראה אותם נסוגים לאחור כו'. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל. ומ"ש רש"י ז"ל והראה להם שהוא מהול הוא מן הב"ר שהראה להם היותו מהול כדי שיאמינו לו ואין ספק דממלת גשו קא דרשי להך דרשא שהרי כבר עמדו לפניו וע"כ שפירושו התקרבות נוסף מהראשון ולאיזה צורך התקרבות זה אין זה אלא כדי להראותם היותו מהול. ולפ"ז קשה על רש"י שמאחר שהוא ז"ל תפס כפי פשוטו שראה אותם נסוגים לאחור ונכלמים א"כ אין צורך עוד למ"ש אח"כ והראה להם שהוא מהול עכ"ד ז"ל. ובאמת שדבר זה שהראה להם היותו מהול כ' רש"י ז"ל להלן בפסוק י"ב היותו מוכרח ממ"ש שם והנה עיניכם רואות וגו' אלא שגם שם אינו לפי פשוטו כמו שאכתוב שם. לכן כ' רש"י ז"ל גם הפירוש הפשוט כאן. וגם הדרש לפי שהכרחית הדרש הוא מפסוק דלהלן:
ה ר"ל כי הל' הוא ל' התכלית כמו ויעש אותן גדעון לאפוד ויבן את הצלע לאשה ואיננו יחס גבול שאליו:
ו לא אמר כי זה השנה הב' רק זה שנתים וזה מורה ב' שנים חמימות. ועוד שזהו ההבדל בין שתי שנים ובין שנתים ברבוי דזוגי כי שתי שנים יפול ג"כ בעבור משך זמן משנה הב' לאיזה מאורע אבל שנתים ברבוי הזוגי מודה שתי שנים שלימות כי הזוג מורה השיווי וכשלימות השנה הראשונה כן שלמות השנה השניה כנ"ל:
יא ר"ל ולא מל' שלוח וגירושין כמו אורישנו מפניך וכן פירש גם הראב"ע ז"ל כי באמת גם שאר יושבי כנען לא היו נכרתין ברעב לפי שבארץ מצרים היה בר לרוב והיה יוסף מכלכל כל העולם אבל היו עניים ודאו מרוב היוקר עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובאמת שגם מלבד זה זהו ההבדל בפעל ירש בין אם הוא בבנין הנפעל מהקל ובין אם הוא בבנין הפעיל שבבואו בנפעל הקל ענינו הדלות והמסכנות ואולם בבואו בההפעיל ענינו השלוח והגרושין ומבואר
יב מצד טבע הלשון היל"ל והנה אזניכם שומעות ובאמת כי ההרגשות מתחלפות בלשון הקודש כמ"ש הראב"ע ז"ל בפסוק וכל העם רואים את הקולות מ"מ זהו כפי פשוטו אבל חז"ל דרכם לדרוש את החלוף בלשון כמ"ש במ"א בשם הרא"ם ז"ל יעו"ש בפסוק ויפגע במקום וילן שם וגו' בסדר ויצא מדלא אפקי' בלשון המיוחד להוראת עיקר המכוון בספור לבדו ש"מ דאחי לדרשה גם להוראה דב' וכן הוא הענין גם בכתוב שלפנינו שרא כ' לשון המיוחד שמיעה והחליף זה במלת ראיה. ומלבד זה הנה לא יתכן כאן החלוף הזה כמו במ"א כי אף שמטבע הל' לפעמים להחליף ההרגשות ולומר ראיה במקום שמיעה מאשר שניהם כורלין הכנס הציור בנפש ע"י ההרגשות השונות האלו (ולכן לא תמצא החלוף דק בהרגשת השמע והראות. ובפסוק וכל העם רואים את הקולות אאריך כזה עוד מחי יתחלפו ההרגשות ההם) בכל זה רא יתחלפו כלי ההרגשה ואין נופל לומר ועיני העם רואים אח הקולות ומה לו לעין אצל האוזן. לכן כ' רש"י ז"ל מצד הביאור שאמר זה מפני אמרו מקודם רדה אלי אל תעמוד. וכלכלתי אותך וגו' פן תורש וגו'. וצריך לזה ב' דברים. א' תנאי היכולת. ב' הבטחון שלא יחזור בו ויקיים דבריו וכלפי תנאי היכולת אמר והנה עיניכם רואות בכבודי היותי שר גדור משנה למלך מצרים וכלפי תנאי הקיום והאמונה אמר להם שיתאמת זה להם מב' ראיות. א' והיא הכלולה ג"כ במאמר הא' והנה עיניכם רואות. והוא ראותם היותו אחיהם מצד היותו מהול כמוהם והבן לא ישנה נגד אביו ואחיו. ב' כי פי המדבר אליכם והוא המאמר האחר להוכיח דדם היותו אחיהם מצד הלשון לכן כ' רש"י ז"ל ועוד כי פי וכו' והנה יוסף הוצרך לב' הוכחות כי מצד המילה אין ראיה כ"כ שמא ערבי מהול או גבעוני מהול הוא. ומצד הלשון ג"כ אין ראיה כ"כ כי מצרים קרוב לכנען ורבים במצרים היו יודעין שפת כנען. וכן עד עתה היה דובר אליהם ע"י מלי"ן. א"כ אותו מליץ היה יודע ב' הלשונות ואולם התחברות ב' הענינים הלשון והמילה באיש א' הוא ראיה גדולה היותו אחיהם מבני אברהם אבינו ע"ה ומבואר:
(ד"ה ועיני) לפי שכלל גם את בנימין במאמר והנה עיניכם רואות ולמה פרטו שוב שנית אח"כ. לכן כ' רש"י ז"ל שזה לרמז שהשווה את כולם יחד לומר וכו'
יד באמת הכינוי רגיל להיות בלשון רבים כמו בעליו אדוניו אבל בלתי כינוי יבוא השם תמיד בלשון יחיד כמו בעל הבית בעל האשה ולא בעלי הבית בעלי האשה. וכן כאן היל"ל צואר בנימין בל"י ולא צוארי בנימין בל' רבים לכן דרשו על ב' מקדשות כו' עכ"ל הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ובנימין) הרא"ם ז"ל כ' דדרשתם ז"ל מדשינה וכ' אצל בנימין צוארו בל"י אע"ג דהכינוי רגיל להיות בל' רבים בשם זה עכ"ל. אבל בכל ספרי תורה אשר לפנינו הנוסחא צואריו בל' רבים לכן צ"ל דכיון שדרשו חז"ל דצוארי בנימין מרמז על דרשת המקדשים דרשו נמי הכי גבי צואריו דיוסף וכן דרך חז"ל לרוב מדברי אחא צל"ד ז"ל:
טו מבואר מעצמו שאין נופל בזה הודעת סדר זמני
טז ר"ל שלפי שכתוב נשמע בנפעל ולא וישמעו בקל צריך לשרשו בית ממש וחסר בית השמוש כדרך הלשון לרוב ופשוט
יז ככר ידעת שדרך רש"י ז"ל לבאר את החסר בלשון והוא בכח המליצה. והנה פעל טעינה ענינה בכ"מ שימת המשאוי על הנטען ויש א"כ לפעל זה ב' פעולים המשא שמשימין על הנטען והנטען שמשימין המשא עליו לכן פירש"י ז"ל כאן שהפעול בעירכם הנזכר בכתוב איננו פעול בבחינה הראשונה הנ"ל רק בבחי' הב' לפי שי"ל טענו את התבואה על החמור או טענו את החמורים תבואה וכאן הוא דבר הלמד מענינו שיטענו הבהמות על דבר אחר איננו נופל לומר כלל. אבל ר"ל שישימו התבואה על הבעיר:
יח ענין ניבא ואינו יודע מה ניבא וענין נזרקה בו רוה"ק וענין ניצוץ רוה"ק הכל א'. וכבר ביארתי במ"א בארוכה וכאן אומר בקצרה שהוא המשמעות שלא כוון אליו המדבר רק שיש לפותרו בכלל לשונו והוא איזה מקרה קרה אח"כ בעתיד והנה כבר ביארתי כמו כן כ"פ שכל הענינים האלו המה רק מדרשת דורשי רשומות ושדרשותיהם רק ע"ד האסמכתא והמליצה ולא מהכרח הכתובים:
יט ואתה צויתה מורה כי הציווי ליוסף אבל מ"ש אח"כ זאת עשו מורה שהציווי לאחיו וע"כ שהציווי לשניהם הציווי לאחיו הוא העשיה הנאמרה בם קחו לכם עגלות וגו' והציווי ליוסף לומר הצוואה ההיא לאחיו והנה דרך רש"י ז"ל לבאר החסר שבכח הלשון ומובן מעצמו. לכן כ' ואתה צויתה מפי לומר להם זאת עשו וגו':
(ד"ה זאת) כי מאמר ואתה וגו' זאת עשו קחו לכם עגלות וגו' נראה למותר כי לענין נתינת רשות לבוא למצרים כבר אמר לפני זה אמור אל אחיך טענו וגו' וקחו את אביכם וגו' ואכלו את חלב הארץ וא"כ מאמר זה אינו רק עצה טובה באיזה אופן יבואו הנה והוא ע"י קיחת עגלות מכאן ולמה צוה פרעה ליוסף ליעצם ע"ז ומעצמם יעשו כן אם יצטרכו לקיחת עגלות לכן כ' רש"י ז"ר שגם מאמר זה לנתינת רשות על לקיחת העגלות וכמ"ש גם הרשב"ם ז"ל שמצינו בתלמוד אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אא"כ ניטלה האם שלה כדי שלא תלד וראיה ע"ז ממ"ש אח"כ ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. ולכן הוצרך פרעה לצוות ע"ז ליוסף שיאמר להם לקחת עגלות ולכן אם יאמר להם יוסף זאת עשו ענינו אל תפחדו הנה ברשותי הוא לכן אני מצוה אתכם זאת עשו קחו וגו':
כג זאת הוא בכ"מ כינוי הרומז וכאן מרמז על החשבון:
[ד"ה בר] אין פי' מזון כפשוטו אוכל המזין ומשביע הלא כבר אמר בר ולחם ולמה כפל דבריו לכך כ' רש"י ז"ל פירושו כתרגומו וזוודין לאורחא והוא תרגום צדה לדרך, וכמו שתרגם לעיל בפסוק כ"א ויתן להם צדה לדרך ויהב להון זוודין לאורחא. ושם צידה כולל כל מיני מאכל אף שאינם בכלל המזון כגון הלפתן ללפת בו אח הפת וכיוצא
כד לפי הדרש פירושו אל תרגזו בדרך שלא יהא עליכם הליכת הדרך לרוגז וקצף. ומ"ש רש"י ז"ל שלא תרגז עליכם הדרך דמשמעו שהדרך ירגז עריהם ולא שהם ירגזו על הדרך. הענין אחד בין שנא' שהם ירגזו על הדרך או שהדרך ירגז עליהם כי מקרה רעה הבאה על האדם בדרך מחמת הדרך בסכת ההולך עצמו שרא נזהר מלהשמר בדרך נוכל לומר שהאדם קוצף על הדרך בשביל המקרה הרעה שקרה לו מחמתו. וכמו כן נופל על הלשון לומר שהדרך רגז על ההולך בשביל שלא נזהר להשמר בו. ולכן גרם לו הדרך מקרה רעה ושני המאמרים דרך מליצה כי אין הדרך בעל נפש מרגשת שיתכן לומר בו ע"ד ההחלט שהאדם רגז על הדרך או שהוא ירגז על האדם ורש"י ז"ל לקח דבריו מש"ס פ"ק דתענית. ולכן נקט רש"י ז"ר לשון הש"ס שלא תרגז עליכם הדרך וכלישנא דהש"ס התם. אבל לפי לשון הפסוק ענינו אל תרגזו אתם בדרך על הדרך עצמו והגמ' פירשו לפי הכוונה ולא לפי מלות הלשון ולפי דרך הדרש פירושו בג' אופנים הא' והוא מן הש"ס פ"ק דתענית אל תרגזו בדרך אמר ר"א אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. איני. ודא אמר רבי אילעי בר ברכי' שני ח"ח שמהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת ראויין לישרף שנ' וכו' רא קשיא דא למיגרס דא לעיוני ע"כ הש"ס ופירש"י ז"ר שמא תרנז עליכם הדרך שתתעו בו. דא למיגרס מיבעי לי' באורחא אבל במילתא דאיבעי לי' לעיוני לא עכ"ד והטעם פשוט ומבואר כי מרוב עומק עיונם ימשיכם העיון ולא ישגיחו בדרך ויתעו בו. עוד כ' רש"י ז"ל ד"א אל תפסיעו כו' והוא נזכר בב"ר. ולפ"ז הפי' שמהלך הדרך לא יהי עליכם לטורח עצום ורוגז וקצף ותפסיעו בו פסיעה גסה כדי למהר הליכתכם לפי שקשה עליכם העכוב כדי לבשר את אבי בזמן מוקדם ממני אל תעשו כן לפי שפסיעה גסה מזיק לאדם. ולפי הפן הזה לא יפול רק לומר שהאדם ירגז על הדרך ולא שהדרך רגז עליו כי אין כאן מקרה רעה שגרם לו הדרך עוד כ' רש"י ז"ל הפן הג' והוא ג"כ מב"ר והכנסו בחמה לעיר ר"ל שיכנסו ביום לעיר וכמאמרם ז"ל פ"ק דפסחים לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. והענין שלא יצאו מן המלון בהשכמה רק ישיתהו שמה עד הנץ החמה. וכן לא יכנסו למלון בהערב יום רק בעוד החמה על האופק. ובזה ישתמרו מלסטין וחיות רעות והוא ג"כ מענין פן הב' שא"ל יוסף אל יהי עליכם טורח הדרך לעכוב ומשא ורוגז. ותרצו למחר להפטר ממנו וללכת בו עד צאת הכוכבים ולצאת מן המלון בהשכמה יתירה לא תעשו כן אלא הכנסו בחמד לעיר כדי שישתמרו מחיות ולסטין. ולפן הזה י"ל ג"כ שלא ירגז עליכם הדרך ויגרום לכם מקרה רעה כחיות ולסטין ח"ו. והנה ב' הפנים האחרונים שבדרש יותר קרובים לפשוטו שמפני שהתודע יוסף אל אחיו וראו בכבודו הרב לכן חשש יוסף שירצו למהר דרכם כצפור לעוף ולבשר לאביהם בשורה הגדולה הזו כי יוסף חי ומושל בכל ארץ מצרים ולכן הוצרך יוסף להזהירם ע"ז ולאמר אל תעשו כן. אבל לפן הא' יקשה מעט מה שהוצרך יוסף לצוותם על ככה באופני זהירות הדרכים ובאמת שאחיו היו גדולים ממנו בשנים. ועוד שזה להם לא פעם אחת לכתם בדרך וכי בראשונה בעת החלם ללכת בדרכים לא הזהיר להם אביהם בלמודים המועילים להולכי דרך, ואולם לפן הא' צ"ל שכוונת הדרש עפמ"ש רש"י ז"ל להלן בפסוק כ"ו, שיוסף מסר להם סימן במה היה עוסק כשפירש ממנו בפ' עגלה ערופה, ולכן הוצרך להזהירם ולומר להם אל תתעסקו בדבר הלכה לפי שחשש יוסף שמא הסימן הזה יגרום להתעסקם בדרך בדבר הלכה הזאת. ולפום אגדה זו אתיא ג"כ אגדתין דהכא אל תתעסקו בדבר הלכה. וכ' רש"י ז"ל. עוד ולפי פשוטו כו' ולפי הפי' הפשוט הזה אמר אל תרגזו בדרך אל תרגזו אתם זע"ז הארכתי קצת לברר הענינים:
כו ר"ל וזהו אחד משמוש ד' לשונות של מלת כי כמ"ש רש"י ז"ל במ"א שכי משמש בלשון אם ואם משמש בלשון עשר א"כ שמוש כי במקום אישר נכלל תחת שמוש כי במקום ארי
כז דמשמעות לשון הכתוב שע"י שדברו אליו כל דברי יוסף חזר להאמין להם, וזה יקשה במה האמין להם אח"כ יותר מדאמינו להם בתחלה. לכן אמרו ז"ל שדברי יוסף האלה היו סימן לאביו ולהם שיאמינו לו היותו אחיהם בן יעקב. ואמנם ע"פ פשוטו הוא כמ"ש הרשב"ם ז"ל כאן יע"ש:
[ד"ה ותחי] כבר ידוע מאמרם ז"ל שאין השכינה שורה על הנביא מתוך עצבות. וע"פ דבחי' בנפש מן הידוע ג"כ שמחשבת האדם קשורה תמיד ודבוקה בנושא אשר הוא סכת עצבונו ודאגתו עד שא"א לו להפריד רעיוניו ממנו בכל משך זמן דהתפעלות, וכבר ידוע ג"כ היות אחד מתנאי הנבואה דפנות המחשבה מכל עסק ועיין. וחז"ל אמרו שמעתתא בעי צילותא וא"כ הדבר בלמוד דחכמה. ק"ו בן בנו של ק"ו בענין חור הרוח והשפעה עליונית על הנביא. ולזה ברור שאחר דמקרה ההיא שקרה ליעקב עם בנו אהובו יוסף לא היתה שלמותו בענין הנבואה גדולה כימי קדם. ואולם עתה אחרי שמוע יעקב הבשורה הגדולה הזו מגדולת יוסף וכבודו במצרים היתה אליו הבשורה ההיא כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים. והדרש הזה נכלל א"כ בפסוק ותחי רוח יעקב אביהם כי גדולת ההשגה יקרא חיי הרוח. וכבר רמזתי ע"ז ג"כ במ"א יותר באורך וכבר אמרתי ג"כ פעמים רבות שיש דרשות לרוב שרא נצטרך רבקש להם כלל הכרע מהכתובים והמה להראות חכמת הכתוב שנכלל בלשונו הדרוש הזה היוצא מהכרע הדעת. ואולם לא יכחישו הדרשות ההן את הפי' הפשוט ועד"ז הוא ג"כ כאן:
כח הוא כדרכו ז"ל בכ"מ להשלים את החסר והוא בכח הלשון וביותר כאן שדבור ההרגשה זה דרכי לקצר ובמ"א יבואר זה יותר:
פרק מו
א [ד"ה לאלקי] ר"ל שיותר ראוי לתלות האלקות באברהם מלתלותו ביצחק כי אברהם הי' העיקר בפרסום אלקותו ית' אבל בחר לתלות הכבוד ההוא באביו ולא בזקנו לפי שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו עכ"ל הרא"ם ז"ל. וצ"ל שאף שמה שאמר כאן לאלקי אביו יצחק הוא מספור הכתוב ולא ממאמר יעקב מ"מ לפי שיעקב אמר קודם נסיעתו שיסע בארה שבע לזבוח שמה זבחים לאלקי אביו יצחק. אחז הכתוב בכאן ג"כ לשון זה ומבואר:
ב ר"ל מה שכפל את שמו הוא ג"כ דרך חבה וכ"כ רש"י ז"ל בביאור בסדר וירא בפרשת העקידה. בפסוק ויקרא אליו וגו' אברהם אברהם וגו' וז"ל שם. אברהם אברהם לשון חבה הוא שכופל את שמו עכ"ל:
ג אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא וע"כ צ"ל שהי' מיצר כו':
ד דאי כפשוטו איך העלהו הלא מת בארץ מצרים וכן פירש גם הרשב"ם ז"ל:
ח ר"ל מה שנכתב הבאים בלשון הוה והם דברי משה רבינו ע"ה כותב התורה שהי' רחוק מזמן הזה קרוב לשני מאות וחמשים שנה הוא מפני שכתב הענין כאלו הי' המסופר באותה שעה וכן דרך המספר לפעמים להעמיד עצמו בזמן מקרה המסופר ופשוט:
י שהם ז"ל ירחיקו היותו נושא כנענית מה שהזהירו מזה אבותיהם אברהם ליצחק ויצחק ליעקב:
כו דע שבכל הפעלים לא יבדל הבינוני מן העבר והעתיד זולת בזמן הפעולה כי אין שום הבדל בין עומד ועמד זולת בזמן העמידה אבל בפעל הביאה נבדל הרבה הבינוני מהעבר בהוראת הפעל עצמו מלבד הזמן. כי באמרנו ראובן בא בעבר. הכוונה כניסתו עתה במקום הזה אבל באמרנו בא בהוה הכוונה היותו מתנונע בדרך לבוא הנה וראי' לדבר ממה שמצינו בסדר ויצא בספור ביאת יעקב לחרן ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן ויאמר הן עוד היום גדול וגו' ויאמרו לא נוכל וגו' עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן וגו' והנה באה הא' מלרע והוא פעל הוה ובאה הב' מלעיל והוא פעל עבר. וע"כ אין פי' באה הא' על רגע כניסת רחל לשדה הרועים כי כתוב אח"כ עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן וגו' הרי שבתחלת הדבור לא הי' שם עודנה רחל. וכן באה הב' אין פירושו באה מכבר שהרי כתוב תחלה עודנה מדבר עמם. וא"כ העמיד המספר את עצמו בזמן ההוא ולכן אחז לשון הוה א"כ מה שאמר אח"כ ורחל באה פירושו ג"כ בעת דבורו עמם ולא שבאה מכבר. וע"כ צ"ל שבלשון ביאה הא' שהוא בהוה. הכוונה שיצאתה מעירה ומתנונעת בדרך לבוא הנה. ואולם לשון ביאה הב' שהוא בעבר. הכוונה לרגע הכניסה וגמר פעולת הביאה. וכן הלועז האשכנזי יבדיל בבחינה זו בפעל זה בין הבינוני ובין העבר כי באמרו ער קעממט אן הוא בהוה ומורה ההתנונעות בדרך לבוא הנה אבל באמרו ער קאם אן בעבר מורה על הכניסה וגמר פעולת התנועה לבוא ובזה יובן לך מ"ש רש"י ז"ל כאן וז"ל שיצאו מארץ כנען לבוא וכו' ואין כו' לשון עבר אלא לשון הוה כו':
בא"ד ולדברי האומר תאומות כו' הקשה הרא"ם ז"ל הא למ"ד זה נשאו השבטים את האחיות וכבר כתוב מלבד נשי בני יעקב ולמה צ"ל שמתו. עכ"ל ולע"ד דלדבריו יקשה ג"כ על מה שפירש"י ז"ל לעיל בפסוק ושאול בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני. וא"כ דינה היתה אשת שמעון ובכל זאת מנאה הכתוב בחשבון שבעים נפש כמ"ש פסוק ט"ו וע"כ צ"ל שהיו לשבטים עוד נשים אחרות. וממקומו היא מוכרע דלמה אמר בן הכנענית בשאול יותר משאר בניו. וע"כ שהיו לשמעון עוד נשים וא"כ ה"ה למ"ד שתאומות נולדו עם השבטים ונשאו את התאומות לא קשיא עני' ממה שכתוב מלבד נשי בני יעקב לפי שיש לומר שהי' להם ג"כ נשים אחרות והדין נותן כן דלמה יכניס בחשבון רק קצת מהבאים עם יעקב ולא כולם ואין מדרך המונה למנות רק החלק ולא כולם כי מה יתן ומה יוסיף זה ועדיין לא ידענו המנין. ואין טענה ממה שכתוב מלבד נשי בני יעקב כי לא רצה להודיענו רק מנין יוצאי ירכו הבאים עמו ולא השאר שאינם יוצאי ירכו. ואין לומר שכמו כן י"ל שלא רצה הכתוב להודיענו רק מנין הזכרים הבאים עמו. דמלבד שאין טעם לזה כי למה לא ימנה רק הזכרים ולא הנקבות אף שהם ג"כ יוצאי ירך יעקב יקשה יותר הרי לא אמר הכתוב כל זכר יוצאי ירך יעקב כדרך הכתוב בכל מקום אם המנין רק מזכרים כמו שתראה בחומש הפקודים. ועוד הרי מנה גם את דינה בחשבון השבעים נפש. ואני תמה על הרא"ם ז"ל שהקשה עוד. למ"ד נשי השבטים כנעניות היו אמאי איצטריך קרא למעוטינהו ולו' מלבד נשי בני יעקב הא כתיב יוצאי ירכו עכ"ל. וא"כ לדעתו יותר יש לומר שנשי בני יעקב הי' בכלל יוצאי ירכו וכבר כתבתי שזהו נגד השכל. ומה שהקשה למה לי למעוטינהו לא ידעתי דמלבד שמדרך הכתוב ברוב לפרש גם את הנשמע מכללא ואורחא דקרא הכי הוא ואולם כאן אין מקום לשאלתו כלל שאין הכוונה במה שאמר מלבד נשי בני יעקב למעט שאינם בכלל השבעים נפש. רק שכוון בזה להודיענו שבאו עוד מלבד אלו נפשות אחרות עם יעקב והם נשי בניו ואלו לא אמר הכתוב אלא כל הנפש הבאה וגו' יוצאי ירכו ששים ושש הייתי אומר שרק יוצאי ירכו באו עמו ולא יותר. ואני תמה דלדבריו גם למ"ד בש"ס שתאומות נולדו עם השבטים ונשאום למה הוצרך הכתוב למעטם הלא פסוק זה אינו אלא כלל וקבוץ מה שמנה מנפשות יוצאי ירך יעקב בפסוקים הקודמין. וא"כ ממילא ידענו מזה שהתאומות אינן בכלל השבעים נפש ההם שהרי לא נזכר מהם כלל בפסוקים הקודמין. וע"כ שלא הודיענו הכתוב רק שבאו עוד נפשות עם יעקב למצרים לבד הנפשות שנזכרו מקודם. נחזור לענינינו שאדרבה מפסוק זה נראה שנשי בני יעקב אינן יוצאי ירכו וא"כ יפה הקשה רש"י ז"ל ויפה תירץ. כן נלע"ד בכל זה:
כט אין הכרע לזה ממ"ש ויאסור. כי כמוהו ויבן שלמה את הבית שפירושו בציווי כמ"ש הראב"ע ז"ל והכלל שהפעולה תיוחס לפעמים אל המצוה עלי'. אבל דרשתם ז"ל הוא מכח יתורא שלא הי' לומר רק ויעל יוסף לקראת ישראל אביו גושנה. ולמה הוצרך לומר מאסרו את מרכבתו. וע"כ כדי להודיע שהוא בעצמו אסר מרכבתו לכבוד אביו. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וירא) דברי רש"י ז"ל הללו נשענים על הכלל שביארתי לך כמה פעמים בדברי רש"י ז"ל שמדרכי הספור לשנות את האמור כבר או לספר את הידוע ומובן מכלל דבריו בעצמו אף שאין בו כל חדש ואינו נותן תועלת לענין ספורו כלל אם יש באותו דבר איזה ענין המעורר תמהון והתפעלות נפש לעורר את השומע על זה והנה תראה כאן שכל ענין התראות יעקב ויוסף זה עם זה אין בו הודעה חדשה כלל וכבר נשמע זה מכלל מה שאמר אח"כ בפסוק ויפול על צואריו ויבך וגו' והי' לו א"כ לומר ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה ויבוא אליו ויפול על צואריו ויבך וגו' אבל לפי שהתראות יוסף אל יעקב הי' דבר זר והתפעלות של שמחה דרך המספר להוציאו מן הכלל ולספרו ביחוד לבעבור עורר אותנו על ההתפעלות הגדולה שבו ולכן לפי שברור שעם היות שגם יוסף נשתוקק מאוד לראות את פני אביו ורוב ששון וחדוה השיגהו כראותו אותו בכל זאת אינו דומה גיעגועי הבן על האב כגעגועי האב על הבן וביותר בן זקונים כיוסף הצדיק ועוד העיקרי בהבדל הרגשתם שיוסף לא נתאבל על אביו כי ידע שעודנו חי אבל יעקב נתאבל מאוד על בנו כי חשבו למת וטרוף חיתו יער זה שנים כבירים ולזה התפעלות יוסף לראייתו את אביו אינו נחשב למאומה לנגד התפעלות יעקב העצומה כאשר נראה בנו אליו לכן ע"כ שב פעל וירא על יוסף שנראה הוא ליעקב ואינו מוסב על יעקב. ובזה תבין עוד ג' מה שאמר הכתוב וירא בנפעל ולא אמר וירא בפעל וכמו וירא את בני יוסף וגו' בסדר ויחי אבל לפי שמדרך הלשון השתמש בנפעל בכל מראה זרה המעוררת תמהון והתפעלות בהראותה לפי שלא פלל האדם ראותה מקודם לזה. לכן בא גם כאן פעל הראי' בנפעל ולא בפעל והסבה לזה מבוארת לפי שהפלא במראה הנפלאה וזרה ההיא איננו מצד הרואה רק מצד הנראה. ולטעם זה בא ג"כ ברוב אצל מראה הנבואה פעל הראי' בנפעל. וירא אליו ד' וגו' וכיוצא הרבה מאוד להיותה מראה נשגבה ונוראה. מאוד אבל לפי שבמראה הנבואה הפלא ג"כ מצד הרואה שנזדככה נפשם לראות מראות אלקים בא בו ג"כ מלת וירא בפעל כמו ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וגו' שבסוף סדר משפטים וכן וארא את ד' יושב על כסא וגו' בספר ישעי'. ולכן ג"כ בכאן שהתראות יעקב ליוסף לא הי' זר ונפלא ליוסף רק נחת וגיל כי ידע מקודם כי יראהו אם יעל לקראתו. ואולם התראות יוסף ליעקב הי' זר ונפלא מאוד ליעקב ולראות בנו יחידו הנקשר בנפשו עודנו בחיים ורבו יתירא אחרי דמהו למת א"כ ממה שאמר וירא בנפעל ולא וירא בקל ע"כ צ"ל שפעל וירא שב אל יוסף ולא אל יעקב כן נ"ל בביאור זה. וסרה כל טענות הרמב"ן ז"ל וגם קושיית הרא"ם ז"ל מיושבת שנדחק בה עפ"י דרכו יע"ש:, (ד"ה ויבך). הרמב"ן ז"ל טען שמלת עוד איננו על רבוי אבל הוראתו על התוספת על העיקר בכל מקום ופירוש כי לא על איש ישים עוד הוא ג"כ מענין זה שישים עליו בצמצום כפי חטאיו ולא יותר במאזני משפטיו הצדיקים עכ"ל אבל באמת שגם רש"י ז"ל כן כוונתו וכמו שמוכחין דבריו ז"ל האחרונים באמרו אינו שם עליו עלות נוספות על חטאיו. וכן פירושו גם כאן הרבה והוסיף בבכי' יותר על הרגיל בטבע ולכן גם מה שכתב רש"י ז"ל בתחלה בסתם לשון הרבות בכי' כוונתו ג"כ הרבוי על העיקר והוא בכי' נוספת על המנהג הרגיל מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד אבל יעקב כו' לא אמר הכתוב ויפלו על צואריהם ויבכו אבל אמר ויפול וגו' ויבך וגו' הכל בל' יחיד ובלי ספק שזה אינו שב רק על יוסף כמו שכל הפעלים הנזכרים מקודם הכתוב זה מוסבים רק על יוסף. וא"כ אם הי' פעל ויפול שאחרי הפעלים הקודמין לו שב רק על יעקב. לא הי' סותם הכתוב זה וגם מן הסברא איננו מן המוסר שלא יהי' יוסף מן הנופלים ראשונה על צוארי אביו אלא לפי שבאמת גם יעקב נפל על צוארי [יוסף] (יעקב אביו) וכדרך הרואה ראשונה את בנו האהוב לו בנפשו אחרי העלמו ממנו שנים רבות ופלל העדרו במציאות אשר לגודל שמחתו בהתפעלות עצומה יפול עליו מיד ויחבקהו. בזרועות פתוחות ועיניו תרדנה דמעות ששון וגיל. וא"כ בלי ספק אף שמדרך המוסר שיהי' יוסף מן הנופלים ראשונה על צוארי אביו בכל זה אין מקום כאן כלל לקדימה כי במאורע כזה אין כאן מוקדם ומאוחר וכל אחד חפץ לקדם את רעהו בחבוק ונשוק ומפני זה שניהם מנשקים ומחבקים זא"ז בפעם אחת לזה אמרו ז"ל שהי' סבה נשגבה לזה מה שלא נפל יעקב על צוארי יוסף ואמרו שהי' קורא את שמע ור"ל שהי' יעקב עסוק אז בדבר שאסור להפסיק בו וזה לא יתכן לומר רק בחוק יעקב אבינו ע"ה שכל אהבתו את יוסף ותוקף התפעלות שמחתו על ראותו אותו ובטרם שמע ממנו חשבו כמת זה זמן רב הכל בטלה וכאין הי' בעיניו נגד אהבת יוצר הכל ב"ה ודבוקו בו ית' ובעת בואו שהי' עסוק אז בקריאת שמע שהכל מענין אהבת הבורא ב"ה ויראתו וקבלת מלכותו לא עשה עליו נוכחיות בנו ידידו ומחמד לבו שום רושם ואולם אחרי גמרו מקריאתו בלי ספק כי פנה אליו וישבע עונג מזיו פניו. כראוי וכמשפט במאורע הזה. ולא אחדול מכתוב מה ששמעתי בשם הרב החסיד מו"ה שמחה זלה"ה האב"ד ד"ק בוברקא במשמעות והבנת דרש זה שראוי ונכון לקדוש ד' לדבק כל מדותיו לשרשן ומקורן. ולזה מדת האהבה אם היא במדרגת ההתפעלות היותר עצום ראוי לבלתי שכוח את הבורא ב"ה אשר אליו תשוב כל אהבה ואין על האדם לאהוב שום דבר בתכלית האהבה זולתו ית' ומפני העיקר הזה בבוא ליעקב יוסף בנו. והרגיש בנפשו כי אהבתו ושמחתו עליו גדלה עד לתכלית עד שמלהבת התפעלותו רשפי' רשפי אש לא יראה ולא ישמע דבר ודבוקו רק בו לזאת נסוג אחור מיד. ויעל על לבו כי האהבה במדרגה ההיא איננה נאותה בלתי ליוצר הכל וסבת כל הסבות ב"ה והשיב רשף האהבה שעלתה עליו למקורה וזהו אמרם ז"ל שקרא ק"ש וענינו שהי' מחשבתו אז רק באהבתו הבוערה אל הבורא ב"ה. ורב כבודו ותפארתו ויראתו. אלו דברי הרב הנ"ל. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים:
ל רצה לומר בזה כי אין הדבור בעת יחם לבב האדם מרוב ההתפעלות של שמחה או יגון ועצב שוה אל הדבור שמדבר בעת השקט רוחו כי דבור ההרגשה וההתפעלות קצר מאוד ולא יבטא רק תוקף ההתפעלות ולפי שיעקב ע"ה בתוקף התפעלותו אמר שדי נחת רוח ושמחה לו עד גם המות לא יעציבהו עוד. השתפך את נפשו במעט מלין ואמר אמותה הפעם שבא מלות הללו הם כל השתפכות רוחו. ולפי שע"י השתפכות הנפש יקל מעל הרוח משא ההתפעלות לכן יעזוב המתפעל קשורי הדברים וביאורם כי לא יתנהו הלחץ לזה וימהר הקלת משא הרגשתו בהשתפכו לחוץ עיקר ושורש התפעלותו. ועוד שהמתפעל אין כונתו בלתי לעצמו לפרק משא רוחו ולעצמו אין צורך לביאור והוא מבין הדבר. ועוד שגם אם כוונתו לספר לאחרים אין לו זמן פנוי להתבונן אולי לא יבינוהו השומעים והוא חושב שגם זולתו ירגיש כמוהו והתפעלותו ברוחו גם הוא. וז"ש רש"י ז"ל פשוטו כתרגומו:
לא ר"ל שמאמר ואומרה אליו נמשך ג"כ על האמור בפסוק ל"ב והאנשים רועי וגו' והוא מדברי יוסף ולא מדברי משרע"ה כותב התורה. ויהי' א"כ כעין מאמר מוסגר בלתי מוסב על ואומרה אליו כי א"צ לזה כלל ועוד שגם מלבד זה הנה מצינו באמת אח"כ שאמר יוסף מאמר זה לפרעה אבי ואחי וצאנם ובקרם וגו' וכאן בפסוק ל"א לא הזכיר כלל ממקנה הצאן והבקר. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל ודברי הרא"ם ז"ל מ"ש בכאן מוקשים מאוד:
לד דאל"כ מאיזה טעם לא חפץ שיקרבם פרעה ויושיבם אצלו ואדרבה זה נאות יותר אליהם:
פרק מז
ב לא אמר הכתוב וממקצת אחיו אבל אמר ומקצה אחיו ומרה זו ג"כ יש לה הוראה טפלית על פחיתות החלק הזה במעלה מן יתר חלקי הכל בעבור שקצה הדבר וסופו יותר פחות מהאמצע. ומה הטיבו חז"ל לראות בזה שהיתה כוונתו להסתיר שמנו הגבורים ולבלתי הציגם לפניו למען לא יתנם בראשי צבאותיו:
ו שם חיל הונח בלה"ק בדרך כלל על קבוצת ואגודת מותר ויתרון הרבה בדבר אחד ולכן נאמר על אנשי הצבא היותם חיל המלך להיותם קבוצת ואסיפת גבורתו הרבה בעלי גבורה האגודים יחד ללחום בחבורה מלחמת מלכם וכן הונח שם איש חיל על גבור מלחמה להיות בו הרבה ממותר הגבורה והאומן והוא על דרך ההשאלה כי בגבורים רבים יחשב ובכוחו גבורת הרבה גבורים וכן הונח שם זה על העשיר להיות לו אסיפת הון רב ונכסים רבים. ובכאן נאמר שם זה על מותר האומנות ומלאכת הרעי בעוצם נפלא כי חכמות וידיעות רבות בכוחו במלאכה זו. וראיה לזה מ"ש אח"כ ושמתם שרי מקנה על אשר לי ואם הוא על העושר או הגבורה וכדומה איך ימשך מזה א"כ למנות אותם ראש מקנהו. והכלל ששם חול יתפרש בכ"מ לפי ענינו זהו כוונת רש"י ז"ל ופשוט:
[ד"ה על אשר] ולא על כל אשר לי והוא דבר הלמד מענינו שאמר ושמתם שרי מקנה. וכבר הודעתיך כ"פ שמדרך רש"י ז"ל לבאר את החסר והוא בכח הלשון וכ' בעל בר"ד ז"ל ישרגירין להקשות מכאן על מ"ש רש"י ז"ל שהרי נאמר לעיל כי תועבת מצרים כל רועה צאן וכאן נראה שהיו צאן הרבה לפרעה והיו לו רועים. והאמת כאשר כ' הרב הגדול ר"א ז"ל שאדרבה איפכא מסתברא שהיה ראוי למצרים להחזיק טובה לרועי צאן, ע"ש שמגדלין את אלהיהן ומנהיגם דמרעה שמן ומנהלם על מבועי מים. כי יראתם היתה מזל טלה ובגללו היו עובדים לצאן בידוע ולזאת היה בלי ספק למצרים רועי צאן ואולם רועי מצרים היו נוהגים כבוד ביראתם הוא מין הצאן לנהל אותם בנחת וטובה עלי מרעה שמן ודשן ובלתי להכותם בשבט הרועים אבל שאר האומות אינם נזהרין בזה. וע"כ תועבת מצרים כל רועי צאן עכ"ל הרב בעל צר"ד ז"ל. ואולם אנכי לא ידעתי למה הוצרכו לכ"ז ואנה נזכר כאן בכתוב שהיה למצרים ואל פרעה רועי צאן הרי לא אמר רק ושמתם שרי מקנה על אשר לי והנה שם מקנה איננו מיוחד אל מין הצאן אבל הוא כולל גם הבקר ויתר מיני בהמות גסות. ואולם להלן בפסוק י"ז נזכר באמת שהיה גם מקנה הצאן למצרים כמ"ש שם ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן וגו' ודברי הר"א ז"ל נכונים:
ז מצינו בס' מלכים אצל גחזי שא"ל אלישע כי תמצא איש לא תברכנו ופירושו ע"כ ברכת שאילת שלום, לראיית פנים כי אין ענין שם כלל לפרשו ברכת בקשה. ולכן מן הסברא יש לפרשו ג"כ ברכת שאילת שלום המלך כמנהג הבאים בית המלכים ולא ברכה ממש אבל גם מלבד זה הדבר מוכרע באן למה זה ברכו ב"פ בכניסתו וביציאתו ועל כרחך שהוא ברכת כבוד ושאילת שלום כדרך הבא לפני המלך והנפטר ממנו, ולכן אמר אח"כ ג"כ ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאין זה מדרך המוסר שישאול אדם בשלום המלך וכמ"ש ז"ל כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אבל לפע"ד אינה טענה כי לא כוון רש"י ז"ר פה בשאלת שלום הנהוג בין איש לרעהו ורק ר"ר שאלת שלום הנהוג אצל המלכים והוא ברכת ההתנשאות וכבוד כענין יחי המלך לעולם וכיוצא:
י דוק בר' רש"י ז"ר שכ' כאן כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלין רשות אבל לעיר כ' והיא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים ור"ל שהבא לפני המלך אין מברך אותו בבואו רק שאילת שלום של התנשאות וכבוד הראוי למלך ובקידה והשתחויה. אבל הנפטר מלפני המלך הדרך לנשאו ולרוממו בב' דברים רוטול רשות ראשונה ממנו בכבוד והתנשאות ולברכו ממש כמו ירום כסא המלך לנצח ויאריך ימים בכבודן וכדומה. וע"כ ויברך הב' שביציאה הוא ברכה ממש והכל כנהוג ומשמעה ג"כ נטילת חרשות וקבלו חז"ל שאותה ברכה היתה שיערה נילוס לרגליו. ובחנם נדחק הרא"ם ז"ל בכאן:
יא שהרי אמר למעלה פסוק ד' ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן. וע"כ צ"ל כמ"ש הראב"ע ז"ל שארץ גושן כלל ורעמסס פרט ור"ל שמחו רעמסס מארץ גושן חלק מארץ גושן כמו שארץ גושן הוא חלק מכלל ארץ מצרים והם בקשו מפרעה דרך כלל על כל מדינת גושן. וממילא מחוז רעמסס ג"כ בכלל מבוקשם ואין טענה למה לא בקשו רק על רעמסס בפרט כי בלי ספק יותר טוב בהיות להם אחוזה ע"פ פרעה בכל ארץ גושן. ודברי הרא"ם ז"ל בכאן לא הבינותי:
יב ר"ל שעיקר הכוונה בלשון לפי צורך בני הבית בכלל. מבני הבית בכללם נקראים בשם הטף שהוא הפרט והוא קטני בני הבית. כי רבוי המזון והלחם בבית תלוי בעיקר בטף מפני שצריך לתת להם כל די שבעם. ולא בקמו"ן כמו לגדולים וגם שמדרך הקטנים לפרר ולאבד הרבה וצרכי הבית לפי הטף. ולאדם שב"ב מרובין והטף מועטין אין צרכי מזונו ומאכלו מרובין כאדם שב"ב מועטין והטף מרובין ומפני זה לענין צרכי הלחם והמזון נקראים הב"ב בשם הטף. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
יג רש"י ז"ל נמשך לשיטתו מ"ש להלן פסוק י"ט שאחרי ביאת יעקב למצרים בא השבע לרגליו וכלה הרעב. ולכן צ"ל שזה חוזר לענין ראשון שהיא השנה הראשונה לשני הרעב ואין הפסוק הזה מדבר בשנה הג' לשנות הרעב כמובן מסדר המקראות. וכמ"ש הראב"ע ז"ל ממ"ש למעלה בתחלת הסדר כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ותלה) דעת רש"י ז"ל כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל ותרה כמו ותתע וכן כמתלהלה כמו כמתעתע עכ"ל. ולדעת שניהם שרשו להה כמ"ש הרד"ק ז"ל בשרשים וחסרה ה' ר' הפעל כמו במלת ותתע. ובמלח מתלהלה נכפלה הפ' והע' כמו במלת מתעתע. ומ"ש רש"י ז"ל ותלה כמו ותראה ר"ל טעמו כמו ותלאה ששניהם ל' עיפות אלא שזה שרשו ראה בעין האלף וזה שרשו להה והעין בהא. ופשוט:
יד הוראת הבית הוא לדוב הוראת הכרי והשמוש שבו ישתמשו לפעולה מן הפעולות כמו ויך את האתון במקל ובא שמוש הבית להורות במה עשה פעולת ההכאה ומזה ג"כ וימדדם בחבל ובכלל כל פעולה מהפעולות שצריכין לגמרה איזה נושא אחר יבוא הנושא ההוא אחרי הפעל הזה קשור בבית. ודע שרוב שמושי הבית במקרא הם על דרך זה כמו בעיניו יראה ובאזניו ישמע ובלבבו יבין כי החושים הם כלי ההרגשה. אכן מלבד זה יש עוד הוראות הרבה לשמושי הבית. ואולם בכאן אעירך רק על הבדל אחד הצריך להבנת דברי רש"י ז"ל. דע שכל פעל קנין ונתינה וכמו כן פעל מכר כשקשור עם בית אז שמוש דב' לתמורה וחליפין כמו ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וגו'. ענינו ונתת הכסף תמורת כל אשר תאוה נפשך תמורה בקר תמורת צאן ומזה ג"כ שדות בכסף יקנו לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב אוכל בכסף תשבירני וגו'. והנה מ"ש הכתוב כאן וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא וגו' בשבר אשר הם שוכרים. ע"כ לא יפול בכאן שמוש הבית לתשמיש הפעולה שזה יתכן אם היה אומר וילקט בידיו וע"כ שמוש הב' לתמורה וחליפין שלקט הכסף תמורת השבר אבל לפ"ז היל"ל וילקט הכסף בשבר אשר השביר. ובזה היה שבר משמש ל' מכירה וכמו אוכל בכסף תשבירני רפי שאצל המוכר נופל לומר שלקח הכסף תמורת המכר ואצל הלוקח נופל לומר שנתן את הכסף תמורת הקנין שקנה אבל כאן שאמר בשבר אשר הם שוברים וא"כ משמש כאן שבר ל' קנין ואיך יכול כאן לומר שלקח יוסף תחת הקנין את הכסף מה שקנו אנשי מצרים ואנשי ארץ כנען. ולכן צ"ל שחסר כאן תיבה א' והיא בכח המאמר וענינו וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען שנתנו לו בשבר אשר הם שוברים והוא מיוסד על דכלל שביארתיו כ"פ בביאור לדברי רש"י ז"ל שבבוא ב' פעולות נרדפות זו על זו שהפעל הא' נמשך ממנו פעל הב' ר"ל שהוא לתכלית פעל הב' או להפך דהיינו שפעל הא' נמשך מפעל הב' כמו כאן שנמשך הקליטה מהנתינה מדרך הר' להשמיט פעל הב' ולקשר פעל דא' עם המלה שקשורה עם פעל הב'. ולכן היה ראוי להיות תשלום המאמר דזה וילקט יוסף את כל הכסף אשר נתנו לו בשבר אשר הם שוברים. ואולם ע"פ הרוב אינו נוהג הכלל הזה אלא במקום שפעל הב' הוא תכליתו של פעל דהא' ר"ל שפעל הא' נעשה עבורו. וכבר הארכתי בזה במקומות אחרות בפ' וישב בפסוק ויעל יהודא על גוזזי צאנו ובס' מקץ ושאר מקומות יע"ש כנ"ל ביאור דברי דש"י ז"ל בזה:
יח זה נמשך לשיטתו מ"ש בפסוק י"ג וכבר ביארתי שם:
(ד"ה כי אם) פשוט שמלת אם בכאן משמשת במקום אשר ואיננה מלת התנאי בשמושה לרוב. וגם הוסיף רש"י ז"ל כדרכו הטוב את החסר והוא בכח הל' וגם כאן נשען זה על הכלל שביארתיו באורך בסדר וישב כי בבוא ב' פעלים נמשכים זה אחר זה שפעל הב' מבה לפעל הא' או מבה התכליתית כמו שם ויעל יהודא לעמוד על גוזזי צאנו. או מבה הגורמת כמו כאן כי אם תם הכסף ובא הכל אל אדוני מדרך הל' להשמיט פעל הב' ולקשר הפעל הא' במלת היחס הראויה להקשר עם פעל הב' ולכן חסר שם מלת לעמוד וכאן מלת ובא' ופעליהם קשורים עם המלה המתייחסת לפעל הב' החסר וכבר העירותי ע"ז ג"ב לעיל בסמוך פסוק י"ד:
יט ור"ל לא לאכול כי אינו נופל ע"ז שם זרע ואיר"ל ותן לחם או בר ומזון. ולכן כ' רש"י ז"ל ואע"פ שאמר וכו' ותירץ בשם הדרש מכיון שבא יעקב וכו':
כ ר"ל לא תחת ממשלתו שהרי גם קודם לזה היתה תחת ממשלתו ופשוט. מדברי הרא"ם ז"ל:
כא ר"ל שהכוונה החיצונה של יוסף לנוכח פרעה היתה לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ. וכמו שהוסיף הרשב"ם ז"ל. כדי שלא ישענו בה חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה. ואולם מבלעדי זה היתה לו כוונה פנימית לבעבור השוות אחיו למצריים ולבלתי היות להם יתרון עליהם בעבור שעתה המה גולים כמוהם. ואולת כוונה חיצונה ההיא מוכרחת ג"ב דאל"כ איך הרשהו פרעה לעשות עול כזה בחוק עמו וגם שלא יאות לשלטון רב לעשות עור ועמל כזה ומה יענה לשריו ולכל עם מצרים אבל לו היתה לו הכוונה ההיא לבדה לא היה צריך הכתוב להודיענו זה. ובמ"ש מעשהו זה למצריים. ע"כ לומר שעיקר כוונתו היתה לתכלית הפנימי הנ"ל ולהודיענו בזה צדקת יוסף וחכמתו ולבד זה הסברא מחייבת ג"כ זה בחוק יוסף הצדיק. ואולם הכוונה חיצונית הנ"ל היתה לו אך לכסות עינים:
(ד"ה מקצה) ר"ל כי מלת מקצה דבק עם ואת העם ולא עם פעל והעביר. ומלבד שהטעם מסכים לזה מוכרח זה ג"כ מן הסברא כי למה לו ההעברה הרחוקה ההיא. ולטענת חזקה די בהעביר כל אנשי עיר לעיר אחרת. ועוד של' זה יהיה משמעותו שלא העביר רק הדרים בגבולי הארץ ולמה לא העביר רק אותם ולא גם הדרים בערים שבין הגבולים. ופשוט:
כז ר"ל שע"כ אין פירושו בארץ מצרים שבארץ גושן כי נהפוך הוא שגושן חלק מארץ מצרים ואין מצרים חרק מארץ גושן וע"כ צ"ל שתחלה בא הכלל בארץ מצרים ואח"כ בא הפרט בארץ גושן. ופשוט: