באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר מקץ
פרק מא
א ר"ל שאין פירושו בקצה השתי שנים כמו כרוב אחד מקצה מזה שזה מורה שלא עברו עדיין השתי שנים כי קצה הדבר הוא קרוב לסופו לא סופו ממש, דזה כ' רש"י ז"ר שאינו כן כי כל ל' קץ סוף הוא. ובזה נבדל שם ק משם קצה. ומה שפירש"י ז"ל מלה זו כאן ולא בשאר מקומות שנכתבו מקודם כמו קץ כל בשר בא דמני ויאסרו המים מקצה חמשים ומאת יום מקץ עשר שנים לשבח אברם בארץ כנען אין קושי מזה כי כמוהו רבים כפירושי רש"י ז"ל עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובעל צדה לדרך כתב עליו וז"ל שמה שפירש"י ז"ל מלת מקין בכאן יותר מבשאר מקומות הוא כדי להשלים ביאור מ"ש רש"י ז"ל לעיל בסוף הסדר מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים והוא לקוח מן הב"ר ושם בב"ר לא יליף לי' אלא מהכא משום דכתיב כאן ויהי מקץ שנתים ימים. לכן פירש"י ז"ל כאן דילפותא זו נכונה דאין קץ במו קצה דכל ל' קין ל' סוף הוא אבל אם היה מענין קצה אין זה ראיה שהיה אסור שתי שנים שרוף עכ"ל בתוספת ביאור להבנת דבריו ז"ל:
(ד"ה ער) מלת היאור בהא הדעת מורה שמרמז על הנילוס נחל מצרים המפורסם. ואולם שם יאור יבדל לדעת רש"י ז"ל משם נהר ששם נהר מורה רק על הנהר הטבעי היוצא ממקורות שבבטן האדמה. אבל שם יאור הוראתו הנהר המלאכותי העשוי בחפירה בידי אדם. לכן כ' רש"י ז"ל שבאמת כל שאר נהרות אינן קרויין יאורים אבל נילוס אף שנקרא בשם נהר מ"מ נקרא ג"כ בשם יאור כמ"ש רש"י ז"ל מפני שכל הארץ וכו' ור"ל שעל שם היאורים שבצדדי הנהר בכל ארץ מצרים נק' ג"כ הנילוס יאור להיותו משקה אח כולם:
ב ר"ל מפני שבפתרון יוסף אינו מובן רק פתרון הבריאות והדרות שמרמזין לרעב ושובע. הוצרך רש"י ז"ל לומר שגם טוב ורוע המראה מרמז לענין זה רפי ששניהם ר"ר מצב הבריאות ואיכות המראה נמשכין אחר הרעב ושובע כמו שהסבי' רש"י ז"ר לעיל ופשוט [ד"ה באחי] ר"ל כמ"ש הראב"ע והרשב"ם ז"ל. שמלח אחו שבכאן הוא שם למקום עשבים וצמחים כמו אגם שהוראתו מקום שגדלין בו הקנים. ולכן בא באחו בבית והוא בית משמשת. אמנם נקרא המקום אחו על שם הצמח שגדל בו ששמו אחו ועל זה הביא רש"י ז"ר ראי' ששם אחו עיקר הוראתו על מין צמח ידוע ממה שמצאנו ישגא אחו ולכן פירש"י ז"ל מ"ש כאן באחו באגם ונקרא המקום על שם הצמח שגדל בו
ג ר"ל שאין לתמוה בבוא שם דק על הבשר הכחוש כי ככה גם בלע"ז טינבאש ענינו דקות ומורה גם הכיחוש עכ"ל הרא"ם ז"ל וככה דרך רש"י ז"ל במקומות הרבה מביאורי תנ"ך להראות דוגמת דרך הלשון גם בלע"ז בהמצא בו הסגנון ההוא:
ד הרמב"ן ז"ל פירש כי פתרון ותאכלנה וכן ותבלענה דבסמוך הוא שיאכלו שנות הרעב את שנות השובע ומהתימה ער הרב ז"ל. שא"כ לפי מה שבא כאן ספור החלום אין בו רוע כלל ואדרבה שמה שיחסרון בשנות הרעב ישתלם להם בשני השובע. ובאמת שיוסף אמר להם בפתרונו וקמו שני רעב וגו'. ונשכח כל השבע וגו'. ולא יוודע השבע בארץ מפני הרעב כי כבד הוא מאוד וכן הי' כמ"ש בסוף סדר ויגש שנלאה הארץ מפני הרעב. עם כל אכלם רחם צר ואפס כספם עד שהוכרחו למכור מקניהם. ולבסוף גם עצמם ושדותיהם לעבדים לפרעה. ואולם יאמר הרב ז"ל כי בספור פרעה ליוסף את חלומו כא גם הפרט הזה שאמר ותאכלנה הפרות וגו' ואח"כ הוסיף ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה וגו'. ומזה בא הפתרון הזה ליוסף. אבל בכל זה יקשה לפ"ז כי איך יחסר כאן הכתוב עיקר החלום. כי לפי מה שבא כאן אין בו רק טוב. שנמלטו בהשגחה מצרת הרעב בסבת השובע המופלג הקודם. לכן יותר נכון לע"ד פירש"י ז"ל. כי ותאכלנה הוא סימן לשכחת השובע בימי הרעב שרא יצילם השובע המופלג הקודם. מהרגיש צר הרעבון הבא וכמו שהסביר זה יפה הרא"ם ז"ל כי האכילה מורה הוויית הנזון ע"י השחתת המזון עכ"ל. ולכן בא שם זה כאן על ההשחתה לחוד כמו וחרבי תאכל בשר ודומיהן וכזה הוראתו כאן על השחתת השובע. והנה בכל זה קיצר הכתוב כאן וספר רק מעוצם הרעבון בכלל. ועדין הייתי אומר שעם כל הרגישם צרת הרעבון. מ"מ יצילם השובע המופלג הקודם לו במה שיתהווה על ידו הרעב הבא אחריו רעב טבעי לא רעב מופלג אבל בספור פרעה ליוסף הוסיף ביאור בזה ואמר כי ישאר הרעב מופלג כהויתו לולי השובע ולכן אמר ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה וגו'. ולכן גם בפתרון יוסף אמר מתחלה דרך כלל ונשכח כל השבע וגו' וכתב רש"י ז"ל שם שזהו פתרון הבליעה ואח"כ אמר ולא יוודע השבע וגו' וכתב רש"י ז"ל שם. שזהו פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומ"ש רש"י ז"ל בתחלה שזהו פתרון הבריעה ולא כתב וזהו פתרון האכילה. לפי שהבליעה מורה יותר ער ההשחתה מן האכילה:
ה ר"ל הגבעול יקרא קנה גם בלע"ז מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה בריאות). ר"ל בעיקר הונח על גופות הבע"ח. ואולם הושאל גם על השבלים. כמו שנמצא סגנון הדבור הזה גם בלע"ז מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה קדים) ר"ל אותו רוח מזרחי הנקרא בישא משדפת הצמחים. ולא כל הרוחות של אותה סיאה ופשוט:
ז (ד"ה והנה חלום). רש"י ז"ל הרגיש במה שכתב והנה חלום ביקיצה שני' יותר מבראשונה. לכן פירש והנה חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים וכמ"ש הרא"ם ז"ר וז"ל ביקיצה ראשונה עדיין הי' משתדל לישן אולי ישרים חלומו ועתה ביקיצה שני' שהיתה סמוך לבוקר וכבר נתיאש מהשינה לכן שפט שכבר נישלם החלום והוצרך לפותרים מבעל צדה לדרך ז"ל:
ח ומטרפא רוחי' הוא מלשון בצים טרופות וזה שכתב רש"י ז"ל אח"כ. מקשקשת בתוכו כפעמון ר"ל כי ותפעם הוא פעל נגזר מן השם פעמון ולכן תרגם אונקלוס ע"ה ומטרפא רוחי'. והוא פתרון הענין ולא פירוש המלה מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד. לפי שהיו שם שתי פעימות וכו'. כן מנהג רז"ל לחבר עם כ"א מאותיות הנוספת במלה המלה בכללה כמו שדרשו ז"ל בריש מגלה זמן זמנם זמניהם וכן בכתובות בריש פ' א"נ. נערה נערה הנערה בתולות הבתולות וכן הוא הענין גם כאן דהר"ל ותפעם וכתיב בתיו יתירה ותתפעם דרשו כאילו כתיב ותפעם ותפעם ב' זימני ואתי לשתי פעימיות מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה חרטומי) והיא מלה מורכבת מן חר טימי. וחר הוא מורה על הנחרים וטימי על העצמות. ואמנם פירוש הנחרים בעצמות מלשון חמום כמו ועצמותי כמוקד נחרו שמתחממים בעצמות המתים. ועי"ז הם מגידים עתידות עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות בענין הנחושים שע"י תנועות המשונות שעושין המכשפים בעמל ויגיע האיברים והתפשטות מחשבתם מכל דבר יתגבר עליהם הכה הדמיוני ויגידו הבאות בכוחם זה יע"ש שהאריך בזה:
(ד"ה ואין) וכ"כ הרשב"ם ז"ל וז"ל ואין מותר אותם דברים המתיישבים לפרעה עכ"ל ודקדקו ז"ל הפירוש הזה. מיתורא דמלת לפרעה וכמ"ש רש"י ז"ר:
יא כבר פירשתי זה ביאור יפה בסוף סדר ויגש יע"ש בפסוק ויחלמו חלום שניהם וגו' איש כפתרון חלומו וגו':
יב דרא די' צ"ל רק ושם אתנו איש חכם ונבון יודע לפתור חלומות:
יג (ד"ה מן הבור). ר"ל וקרוי בשני שמות כל אחד בבחינה מיוחדת כי בבחינת היות בו מושב האסורין קרוי בית הסוהר ובבחינת היותו גומא קרוי בור:
(ד"ה ויגלח) ר"ל ולא כמנהג היוצא מבית האסורין כי עודנה לא ידע אם יצא לחלוטין. או יחזרוהו שמה כבתחלה מדברי הדא"ם ז"ל:
יו. וייחס הענין לאלקים להיותו הסבה הראשונה ארי'. וכמו ויבן שלמה:
יט ר"ל ולא מלשון עוני כפי' כל דלית שבמקרא:
[ד"ה ורקות]. ר"ל שזהו ההבדל בין רקות בפתח לרקות בצירי. שהראשון הוא מענין חסרון בשר והוא הכחישות והוא מפעלי הכפל. בראיית דגשות הקוף והשני מענין הריקות ונופל בדבר שיש לו תוך ובית קבול. והוא מערומי העין ופשוט:
כג ר"ל התרגום מפרש צנומות ריקות ואין לו החבר במקרא לפ"ז ופתרונו לפי ענינו אבל רש"י ז"ל פירשו קשות ויבשות ויש לו רפ"ז חבר בארמי מלשון צונמא
כו ר"ל מ"ש ושבע שבלים הטובות שבע שנים הנה אינו ר"ל שבע שנים אחרות רק שבע הראשונות. וזהו אמרו חלום אחד הוא ופשוט
ל כבר ביארתי יפה לעיל בפסוק ד' יע"ש:
לא מבואר ג"כ לעיל פסוק ד' יע"ש:
לב וכמו היו נכונים לשלשת ימים וגו' בסדר יתרו וזהו שתרגם אונקלוס. תקון ולא מכוון כמו והנה אמת נכון הדבר שתרגם אונקלוס כוון מדברי הרא"ם ז"ל:
לד. וענין הזירוז שהוראתו השקידה בפעולה אחת ושים לב עלי' להיותה בשלימות. הוא מה שנזכר בסמוך בספור המעשה ויקבוץ וגו' ויתן וגו' אבל הראב"י ורשב"ם ורד"ק פירשו וחמש שיקח החומש וזה לא נזכר כלל להלן בספור המעשה:
והעיקר חסר מן הספר מדברי הרא"ם ז"ל:
לה דרך רש"י ז"ר לקרוא לסגור פתח קטן. ולציידי הוא קורא קמץ קטן וביאר רש"י ז"ל כאן שההבדל בין אוכל שהוא שם דבר ובין אוכל פועל הבינוני הן מפאת הנקוד והן מפאת מקום הנגינה:
(ד"ה תחת יד) וכמו ויקח את כל ארצו מידו ויליף מיני' בש"ס דב"מ ודב"ק דידו משמע נמי רשותו לענין גט וגניבה דגבי גט כתיב ונתן בידו וגבי גניבה כתיב אם המצא תמצא בידו ומרבינן בשניהם גגו וחצירו וקרפיפו של המתגרשת ושל הגנב
לו הפלא מחכמת רש"י ז"ל שירד לעומק הלשון כי יוכל המדבר לומר ענין אחד באופנים שונים ושינוי האופן צפון בעומק הלשון ואם אין נפקותא בזה לשומע כי בין כך ובין כך לא ישתנה הענין בכל זה החוקר בלשון צריך לעמוד על שינוי זו. וכן הוא הענין בפסוק שלפנינו. שלא אמר יוסף והי' האוכל פקדון לאוין דמשמעו שהאוכל הזה יהי' פקדון לצורך אנשי הארץ אבל אמר והי' האוכל לפקדון בלמד תפס המדבר את הענין בדרך ציור השינוי כי כבר ידוע שפעל הי' בבואו קשור עם למד יורה השינוי כמו והי' לדם ביבשת ויהי (המטה) לתנין בכפו והנה בענין שלפנינו אין השינוי במהות האוכל עצמו כי האוכל ישאר אוכל כמו שהי' מתחלה. ואין השינוי הזו שינוי המהות כמו המים שנשתנו לדם והמטה שנשתנה לתנין רק השינוי בבחינה אחרת. כי מתחלה הי' האוכל ברשות בעליו לכל דבר לאכלו ולמכרו חוץ למדינה. ועתה נשתנה לפקדון לארץ. ולא לקחו הבעלים ממנו זולת כדי הצורך למחייתם ושינוי זו אינה שינוי המהות שנתהווה מדבר דבר אחר כי ישאר האוכל אוכל אף בהיותו פקדון. רק השינוי הוא באיזה בחינה שנתהווה מדבר דבר הדומה לדבר אחר, לא במהות רק ביחס וזה שכתב רש"י ז"ל. כשאר פקדון הגנוז שנתהווה כשאר פקדון ולכן אונקלוס בתרגומו השמים הלמד. ותרגם לפי הכוונה לא לפי המלות כי תרגם ויהי עבורא גגין לעמא דארעא. אבל בעברי בא בדמות השינוי בבחינת היחס שנתהווה כשאר פקדון וגם על שינוי זה מורה פעל הי' בשורו עם למד וכתב עוד רש"י ז"ר אח"כ דקיום הארץ ותיקן בזה עוד ענין אחר כי למד לארץ פירושו לצורך הארץ והוא כמו בשביל או בעבור:
לח ר"ל כי לפי תרגומו שר אונקלוס מלת הנמצא בכאן הוא עתיד לרבים מדברים בעדם כי תרגם הנשכח. ואלו הי' מבינוני נפעל הי' א"כ תרגומו הנשתכח כדין. ואולם מצד המשקל אין הכרע לזה כי שניהם שונין באמונתם בגזרה זו גזרת נחי למד אלף אבל ההכרע לזה מצד הסברא. כי איך יחליט פרעה שאין בנמצא בעולם איש אחד זולתו שיהי' בו ג"כ רוח אלקית ורק הוא יחיד בעולם ברוחו ויעקב ובניו יוכיחו. אבל יתכן להחליט שאיש כמוהו יקר מציאותו ואנחנו לא נמצא כמוהו כמאמר החכם ראיתי בני עלי' והנם מועטים
לט. ר"ל ולא שהי' אומר זה רק דרך שבח ותפארת ליוסף. להסכים היותו יחיד בחכמה אבל אמר זה ג"כ לתשובה על מאמרו ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתיהו וגו'. וההכרע לזה הוא רק מצד הסברא כי כן נוטה משמעות הספור:
מ ר"ל כי פירוש יתזן יתפרנס ובכלל הפרנסה כל הצרכים. ובכלל המזון אינו רק מאכל ומשתה בלבד וז"ש רש"י ז"ר אח"כ. כל צרכי עמי וכו':
מא ר"ל אונקלוס תרגם לפי הכוונה מינוי ופקידות. אבל בעברי, נופל בזה לשון נתינה אף שאינו מענין מינוי כמו ולתתך עליון וגו'. שאיננו שם מענין מינוי רק מענין חשיבות בלבד. ולפי שיש לפרש בדרך רחוקה גם שם מענין מינוי הביא רש"י ז"ר עוד ראי' שגם לשפלות נופל לשון נתינה. ומה מינוי יש בשפלות:
מב [ד"ה דביד] ד"ר גדר שם זה בכלל רפי מה שנמצא במקרא מונח על דברים מתחלפים. דבר הרצוף על שטחו העליון דברים אחרים שונים והוא א"כ לדברים הרצופים עליו יסוד ומוסד:
מג ובא המשנה במקום השני'. כמו את משנה התורה הזאת האמור אצל המלך שפירושו התורה השנית הזאת. ששנים היו לו אחד כשאר כל איש ישראל ואחד להיותו מלך מדברי הרא"ם ז"ל:
מד. הנה קשר רש"י ז"ל מאמר אני פרעה ומאמר ובלעדיך לא ירים וגו'. ואמר שנופלים זה על זה בשני דרכים כמ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחריו הסמוך והכלל שיש בדבור המליצה הרבה ענינים שיתפרשו בבחינות שונות ולא יובן לאיזה בחינה כוון האומר זולת אל השומע מפיו ע"י תנועת האיברים ורושמי הפנים והרמת והשפלת הקול והעמדת המבטא בתיבה זולת תיבה וכיוצא. אבל בכתב יתפרשו שני הבחינות:
מה (ד"ה פוטיפרע) בסוטה סוף פ"ק הובא ברא"ם ויקנהו פוטיפר סריס פרעה. אמר רב שקנאו לעצמו בא גבריאל ופירעו מעיקרא. כתיב פוטיפר ולבסוף פוטיפרע ופירש"י ז"ל פירעו היינו סירוס יתירה:
מז אונקלוס תרגם וכבשו דיירי ארעא עבורא לאוצרין הנה פירוש הארץ אנשי הארץ כמו ארץ כי תחטא והרבה דוגמתו יש במקרא כמפורסם וגם פירוש ותעש מלשון אסיפה. וכתב עליו רש"י ז"ל שתרגם לפי הכוונה ולא לפי הענין ובאמת צ"ע איך יפול בכאן לשון עשי' כפשוטו ועוד הרי מצינו בהרבה מקומות שפירש"י ז"ל עצמו פעל עשה מלשון כניסה. כמו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. בפרשת ויצא ופירש"י ז"ל שם עשה אסף וכנס כמו ויעש חיל. עכ"ר וכן בסדר לך ואת הנפש אשר עשו בחרן ופירש"י ז"ל שם וז"ל ופשוטו שר מקרא עבדים ושפחות שקנו להם כמו עשה את כל הכבוד דזה וישראל עושה חיל. לשון קונה וכונס עכ"ר וצ"ל שכוונת רש"י ז"ל. שאין מן הצורך לפרש כאן כנוסה ואסיפה כי יש לפרש כפשוטו שעשתה הארץ תבואה בשני השבע לקמצים. כלומר שעשתה בלי די שיספיק לבד מאכילת השנים ההם לאצרה באוצרין. כי פירוש קמצים אוצרין. ומ"ש הרא"ם ז"ל בכאן לא הבינותי. הן מ"ש בביאורו והן כדוגמא שהביא לזה מש"ש רש"י ז"ל אות ס"א וכבר ביארתי זה שם על נכון בלי פקפוק:
(ד"ה לקמצים). נתן טעם למה נקראו האוצרות קמצים. לפי שהי' אוצרין יד על יד והוא מלשון מלא קומצו לפי שלא אספו את האוצר פעם אחת רק קבצו בכל שנה משבע שנות השובע:
מח מפני שקשה למה לא הביאו תיכף כל האוכל לעיר הבירה אשר יוסף שם. אחרי שהי' יוסף המשביר לכולם. אבל היו צריכין להוציאו ממקומות הצבורין. ולהביאו אל יוסף. ומתרץ רש"י ז"ל בשם הב"ר מפני שכל ארץ מעמדת פירותי'. עכ"ל הרא"ם ז"ל. אבל במ"ש רש"י ז"ל עוד ונותנין בתבואה מעפר וכו'. לא ביאר הרא"ם ז"ל כלל. ובב"ר גופא איתא וז"ל. אוכל שדה וגו' נתן בתוכה נתן מה שבתחום טבריא בטבריא. ומה שבתחום כפרי בכפרי. מפני שכל ארץ מעמדת פירותיה. ר' נחמי' אומר נתן בהם עפר וקטמיות. דברים שהם מעמידים הפירות. עכ"ל הב"ר. והנה שתי התנאים האלו ר' נתן ור' נחמיא. באו ליישב קושיית רש"י ז"ל הנ"ל. וכל אחד מתרץ כפי שיטתו לת"ק הטעם מפני שכל ארץ מעמדת פירותי'. אבל ר' נחמי' ס"ל. שבאמת היו מביאין תיכף כל התבואות ליוסף והא דכתיב אוכל שדה העיר אשר סביבותי' וגו'. ה"פ אותה שדה שגדל שם האוכל היו נותנים שם מעפרה כדי שתתקיים התבואה באוצר וא"כ הא דפירש"י ז"ל מתחלה שכל ארץ וכו' הם דברי ת"ק, ומ"ש ונותנין בתבואה מעפר כו' הם דברי ר"נ עכ"ל בעל צל"ד. וכמה מהדוחק יש בדבריו ז"ל אלו. הן בפירוש הפסוק לדעת ר"נ והן בכוונת דברי רש"י ז"ל שעירב שני הדעות דב"ר באחד ולא כ' ד"א בנתים כדרכו ומ"ש הרב הנ"ל כי זה מנהגו כמו שפירשתי לעיל בפ' נח בפסוק מהעוף למינהו שפירש"י ז"ל מאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו כו' עכ"ל. אני אומר ממקום שבא כי כבר פירשתי דבור זה היטיב במקומו יע"ש. באופן שא"צ לדוחק זה. ולענין דברי רש"י ז"ל כאן יותר נ"ל לפרש דס"ל לרש"י דר"ג לא פליג את"ק זולתי שמוסיף על דבריו שאמר שאויר כל ארץ וארץ מעמיד פירותי'. ור"ג אמר שמוסיף ג"כ מעפר המקום בתבואה להעמיד הפירות. ותרתי בעי אויר הארץ ועפרה. ולא אמר כן מכח דיוק הכתוב רק מכח הידיעה כנ"ל בזה:
ג וא"ת הרי לוי שימש מטתו בשני רעבון כמו שדרשו רז"ל בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים. לידתה במצרים ואין הורתה במצרים זו יוכבד שנולדה בין החומות וברדתם למצרים כבר עברו שנתים משני הרעב כמ"ש בסדר ויגש כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. ושמא י"ל כיון שא"א לבטל מפ"ו אא"כ יש לו נקבה בכלל בניו. לכן הותר לו ללוי לשמש מטתו מאחר שעדיין לא נולדה לו בת כמו ששנינו בפ"ק דמס' תענית חשוכי בנים מותרין עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכ' עליו הב"י בטא"ח סי' תקע"ד וז"ל. וקשיא לי דלפ"ז גם יוסף הותר לו לשמש מטתו בשני רעבון שהרי גם ליוסף לא היה לו בת ממה. שלא מנה אותה הכתוב בחשבון שבעים נפש עכ"ל. וצ"ל לדברי הרא"ם ז"ל שאין זה קושיא מפני שי"ל שהיה לו ליוסף בת בזמן הזה אלא שמתה לפני בוא יעקב מצרימה. אבל כבר קדמוהו את הרא"ם ז"ר בקושיא זו התוס' פ"ק דתענית והר"ן והחזקוני ז"ל. והנה התוס' תירצו וז"ל די"ל דלכ"ע לא היה אסור ויוסף נהג בחסידות ולא שימש אבל שאר ב"א שימשו עכ"ל. ובס' אמרי שפר כ' בפי' דברי התוס' שנתכוונו לתירץ הב"י דקודם מ"ת לא הי' איסור לשמש מטתו בשני רעבון וקרא דבטרם תבוא שנת הרעב אסמכתא בעלמא הוא ללמד ממנו איסור לאחר מ"ת עכ"ל הב"י ולזה נתכוונו ג"כ התוס' ז"ל רק בדרך אחר קצת שיוסף נהג עצמו בחסידות אף קודם מ"ת. ואין לפרש דס"ל דגם אחר מ"ת אינו אלא מדת חסידות דהא בש"ס פסיק ותני בהדיא אמר ר"ל אסור לשמש מטתו בשני רעבון דמשמע שהוא איסור גמור לכ"ע, וכן כל הפוסקים סתמו וכתבו דאסור ולא חילקו בין חסיד לשאר ב"א. וכה"ג פריך תלמודא פ"ק דב"ק תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן. ובזה מדוקדק מאוד ל' התוס' שכתבו דלכ"ע לא הוה אסור כו' ושאר ב"א שמשו כו'. הכל בל' עבר הוה שמשו. והיה להם לכתוב דלכ"ע שרי ושאר ב"א מותרין לשמש בל' הוה משמע שנתכוונו דוקא להם שהיה קודם מ"ת עכ"ל הרב בעל אמרי שפר ז"ל ודבריו נכונים. אבל יותר נ"ל תירוץ החזקוני והר"ן ז"ל לקושיית התוס' הנ"ל דאיסור תשמיש בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער ולכן יוסף היה לו לפרוש מדינא מתשמיש לפי שאביו ואחיו שרויין בצער. אבל לוי שהיה יודע שאין מחסור לאביו וכר אחיו לא הי' צריך לפרוש ואם בשביל יוסף הלא היו יודעין בו כי הוא שרוי בריווח עכ"ל הר"ן ז"ל. ובאמת מ"ש שהיו יודעין ביוסף היותו שרוי בריווח. שמעתי ולא אבין הרי מפשטי הכתובים נראה שלא ידעו ממנו אם חי אם מת עד שנתוודע להם ואמר אני יוסף אחיכם וגו' ותיכף בהתוודעו להם ירדו אביו ואחיו למצרים ואז נולדה יוכבד ונמצא ששימש תשע או שבעה חדשים קודם לרדתם שמה. ולפ"ז תירץ הר"ן אינו עולה. לכן יותר נ"ל בזה מה שסיים החזקוני ז"ל וז"ל ואם בשביל יוסף לא אסרו הקריבה בשביל יחיד רק בשביל צער העולם עכ"ל. ועדיין צריכין אנו להעתיק מ"ש בזה הגאון מהר"ם יפה ז"ל. וז"ל בפשט הגמרא גופי' קשה היכי דייק לי' מייתורא דבטרם תבוא שנת הרעב דמשמע דה"פ בטרם בוא שנת הרעב נולדו לו מנשה ואפרים הא אילו קרבו כבר שנות הרעב לא היה משמש מטתו שיבוא לכלל לידה. וקשה הדי לא מצינו ליוסף בנים אחרים א"כ היה מותר לו לשמש אף בשני הרעב דקיי"ל חשוכי בנים מותרין. לכן צ"ל שאינו ר"ל בטרם שנות הרעב נולדו ואילו היו באין שנות הרעב לא נולדו מפני איסור תשמיש בזמן דוודאי אף אם לא היו נולדין לפני שנות הרעב היה לידתן בתוך שני הרעב לפי שהיה מותר לו לשמש מפני היותו חשוך בנים. אלא ה"פ דקרא בעדם תבוא שנת הרעב ילדה לו אסנת. ואחרי בוא שנת הרעב לא ילדה לו עוד מפני שפירש ממנה בזמן הרעב עכ"ל. וכ"ז העתקתי מבעל צל"ד ז"ל. ולענין מה שדקדק על הר"ן ז"ל שהרי לא ידעו מיוסף אם חי אם מת י"ל ע"פ המבואר בדרש שבבוא בני יעקב למצרים כשבור בר היו מבקשין אותו בכל שוקי מצרים ובבתי זונות כי נחמו על מעשיהם ורצו להביאו אל אביו. ומזה י"ל שנתייאשו ממנו ושפטו היותו מת. ולכן לא היו אסורין בקריבה גם בשבילו:
נה הנה פירש"י ז"ל שמיד בשנה הראשונה היה רעב במצרים כמו בכל הארצות וזה נשמע מסתימת הכתוב ויקשה לפ"ז מה דסיים לעיל מיני' ובכל ארץ מצרים היה לחם וע"כ צ"ל שהרקיבה כו'. ולא היה לחם כי אם באוצרות יוסף וכ"כ רש"י ז"ל בסוף סדר ויגש על המבואר שם בכתובים. ויתום הכסף וגו' וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא. ותתום השנה ההיא ויבואו אליו בשנה השנית וגו' ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה וגו' ופירש"י ז"ל שם כי פירוש בשנה השנית השנה השנית לשנות הרעב עכ"ל. שמיד בשנה השנית הוצרכו למכור שדותיהם לפי שבשנה הראשונה תם כבר הכסף ומקנה הבהמה אל יוסף. וע"כ צ"ל לפ"ז שהרקיבה תבואתם שאצרו. אבל מפרשי הפשט ז"ל מיאנו בכל זה ואמרו כי פירוש ויהי בשנה השנית וגו' שבסוף סדר ויגש. בשנה השנית להתום הכסף ומקנה הבהמה שלהם והוא השנה השנית לרעבון שלהם אבל לרעבון שאר הארצות עברו יותר משתים או שלשה שנים:
(ד"ה אשר יאמר) דמה זה היה להם לצעוק אל פרעה ולמה לא הלכו מיד אל יוסף לשבור ממנו בכספם. ועוד מה השיג להם פרעה אשר יאמר לכם תעשו מה אמירה ומה עשיה שייך כאן ואין להם בלתי ליתן הכסף ליוסף ויקחו ממנו התבואה ומזה דרשו רז"ל שע"כ לא רצה יוסף למכור להם בכספם זולתי ע"י תנאי שהטיל בדבר ולפי שהם לא נתרצו בתנאי זה צעקו אל פרעה והשיב להם פרעה שעל כרחם צריכין לשמוע אל יוסף בתנאי שהטיל עליהם ודרשו ג"כ רז"ל שהתנאי הזה הוא המירה והוא מדר' שמואל בר' נחמן שהובא ברא"ם דדריש לקמן בסוף סדר ויגש בפסוק ויאמרו החייתנו חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו חיים נתת לנו בעוה"ז ובעוה"ב. ובעוה"ז הוא המזון ובעוה"ב הוא המילה כמו שדרשו רז"ל בפסוק בדמיך חיי:
נו בב"ר אמרו לא היה צ"ל אלא על הארץ מה ת"ל על פני הארץ אמר ר' שמואל ב"ר נחמן אין פנים האמורין כאן אלא עשירים בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחין לראות חבירו וכשהוא עני מתבייש ואין לו פנים לראות חבירו עכ"ל הב"ר הובא ברא"ם:
(ד"ה את) וחסר בד והוא בכח המאמר (ד"ה וישבור) מצינו הרבה פעלים בלה"ק נגזרים מן השם ומורים על פעלים כאלו שנעשים ע"י אותו דבר ששמו כך כמו וידו אבן בי ע"ש שפעל הזריקה נעשית ביד לרגל את הארץ ע"ש ההלוך ברגל. ועפר אותו בעפר. ע"ש הזריקה שנעשית בעפר וכאלה הרבה שיכנה הפעל בשם הדבר שנשתמש בו לפעל ההוא. וכן כאן פעל וישבור נגזר משם שבר שהוא שם כולל לכר מיני' מאכל ומשתה. ונבנה פעל וישבור מן השבר שנעשית בו פעולת הקנין או הממכר ולכן אין תימה אם פעל וישבור משמש ל' מכר ול' קנין ואין כאן סתירה כי שמושו בכלל אינו אלא הפעולה הנעשית בהשבר. ועמדתי על דבר זה ממ"ש הראב"ע ז"ל שכ' בפסוק וישבור למצרים וז"ל פי' נתן שבר למצרים וטעמו קנין עכ"ל. ובפסוק וישברו לנו וגו' כ' וז"ל וקנו לנו שבר עכ"ל וכוון למ"ש:
פרק מב
א (ד"ה למה תתראו) ממה שלא הלכו בני יעקב לקנות בר עד אחרי שעורר אותם אביהם לאמר למה תתראו. וכן ממה שלא ירדו לקנות בר עד אחרי עבור משני הרעב שינה ומחצה שהרי בפעם הב' לירידתם אמר להם יוסף כיזה שנתים הרעב בקרב הארץ. מכל זה נראה שהיה להם תבואה בתחלת שנות הרעב וגם בעת רדתם בפעם הא'. וא"כ מ"ש להם יעקב ונחיה ולא נמות הוא כפי' הרמב"ן ז"ל שישמרו התבואה שברשותם ילכו לקנות בעוד בר ומזון באוצרותיהם לבלתי ימותו ברעב בכלות הבר שבידם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ופי' למה תתראו פירשו רש"י ז"ל בשני פנים. א' כפירושם ז"ל בש"ס פ"ק דתענית למה תתראו עצמכם כאילו אתם שבעים (ומכח זה פירש"י ז"ל כאן ובש"ס דתענית שהי' להם תבואה באותה שעה) ויתקנאו בכם בני עשו וישמעאל כאילו אסמיכם מלאו בר. ובאמת לא כן הדבר כי צריכים אתם לקנות כמוהם. ולמה לכם להמתין עד כלות הלחם שבידינו ומה שתפסו בש"ס בני עשו וישמעאל נ"ל שהדבר כפשוטו. ובחנם נדחקו הרא"ם והרמב"ן ז"ל בזה. כי רפי שאמרו ז"ל בש"ס שם שראוי לאדם להשתתף בצער הרבים ואל ינהוג עידונין בעצמו לפני העבור בששרויין בצער. ומייתי שם עלה קרא דרמה תתראו דהבא לראי' לכן נקטו בני עשו וישמעאל שיותר ראוי הדבר דזה ההשתתפות בצערם בחוקם להיותם בני אחינו ובני אבינו הזקן. הפי' הב' פירש"י ז"ל שהוא מענין כחישה ורזון ונ"ל בזה מ"ש בער צל"ד ז"ל וז"ל. וע"ז כ' רש"י ז"ל ודומה לו ומדוה גם הוא יורה כו' עכ"ל. ובא תתראו במקום תתרוו כי הא' והו' מתחלפות כמנהג אותיות אהו"י ובא בבנין ההתפעל שהוראתו לפעמים על המתדמה והכזב כמו יש מתעשר ואין כל ומתרושש והון רב:
ב כ' הרא"ם ז"ל וז"ל לא שמעתי פירושו כי ההולך לארץ מצרים מארץ כנען יקרא יורד מפני שא"י גבוה מכל הארצות. ועוד גבי וירדו אחי יוסף דכתיב בתרי'. ולא כתיב וילכו מאי איכא למימר עכ"ל, ולדידי לא קשיא מידי שזה הדרש הוא מדרשת דורשי רשימות וכבר ביארתי במ"א שהם לא יוציאו דרשתם מכח הכרע הכתובים או מייתור לשון רק שמגלים רמזי המקרא ואיך נרמזים המאורעות שבעתיד בספור מאורעות העוברים ויוציאו זה גם ע"י הנוטריקון וראשי וסופי תיבות. מזולת שום הכרע לזה רק שמראים מחכמת רמזי הכתובים, ומ"ש רש"י ז"ל כאן ולא אמר לכו כו' ד"ר אם לא היה אומר רדו רק לכו לא היה זה מרומז במקרא ודרשה זו הוא כדרשת כתונת פסים שדרשו ז"ל בו פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים. וכדרשת נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה האמורה ברבקה כנ"ל:
(ד"ה עשרה) ר"ל דקשיא לי' להב"ד שמלת עשרה הכתובה כאן למה הוא בא אם להוראת המנין הרי נלמד ממ"ש אח"כ ואת בנימין וגו' לא שלח. וא"כ לא הלכו רק עשרה. ואם בא להורות פירוד ההסכמה כי גם לצורך זה יבוא המנין לפעמים כדוגמאות שהביא רש"י ז"ל. גם זה לא יתכן כאן. ומדוע לא יהיה לב אחד לכולם לקנות בר ולחם לביתם ותירצו בב"ר שמוסב המנין לנגר מ"ש אחי יוסף שבענין אהבתו ושנאתו הי' הלבבות חלוקין. ד ר"ל כי איך יתכן לומר שיעקב ירא יותר בשדה מבבית הלא האמין בד' ובהשגחתו, ואם ד' לא ישמור שוא שקד שומר לזה השרישונו ז"ל כלל גדול שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. וענין זה שהזכיות ומעשים של האדם נערכין לפי ערך ההצלה. ולזה בשדה שההיזק מזומן יותר מבבית יצטרכו יותר זכיות לשמירה. וכבר ידוע שהחסידים שפלים וקטנים בעיניהם ואינם מאמינים בזכיותיהם. ומבואר
ה דבתוך הבאים יתירא. לזה דרשו ז"ל שלא היו באים ביחד רק כ"א מהם היה מעורב בתוך הבאים כאשר צוה להם אביהם וגם בלא זה צ"ל כן. דאל"כ מה עילה מצא אשר ממנה יהי' לו ליוסף מקום להעליל עליהם היותם מרגלים. והלא יתראה זה עלילת שוא. וכדי חרפה לאיש כמוהו. וגם תשובת האחים שהשיבו לו על אמרו מרגלים אתם. שנים עשר עבדיך וגו'. אינו מובן. ואיך יסור מהם החשד הזה ע"י תשובתם, זו ואולם כ"ז יובן ע"י מה שהקדים לנו רש"י ז"ל כאן שלא היו באין בפתח אחד. וכמ"ש רש"י ז"ל במקומות האלו. ואולם איך נזכרה הקדמה זו בכתוב שממנה יובן ספור הנמשך. לזה כ' רש"י ז"ל שהקדמה הזו כלולה בל' קצר מהכתוב ע"י שני מלות הללו שהוסיף בספור והם מלות בתוך הבאים:
ז כבר כתבו המדקדקים ז"ל שהוראות בנין ההתפעל ג"כ על המדומה וכמו יש מתעשר וגו' מתרושש והון רב. שכב על מטתך והתחל וכיוצא:
ח כבר ביארתי כמה פעמים סגנון הדרש הנקרא דרשת דורשי רשימות. הם דרשות מליצים ורק לצחות. ואינן יוצאות מהכרע הכתובים וכן הדרשה דכאן הוא מענין זה ומה נעימה מליצתם ז"ל והכלל שלא ימצא בדרשת דורשי רשומות, רמזי העתידות או העוברות הבלתי נזכרין בכתוב וכל דרשותיהם נלקחות מהבאות והחולפות המבוארין בכתובים לייחס להם איזה מקרה כענין מתנות רבקה או להוציא מן המקרא רמז לאיזה ספור מוסרי או הערה אחרת כיוצא:
ט ר"ל שקיום החלום עורר זכרונו ופשוט:
(ד"ה ערוות) ר"ל מקום הגלוי שבה מאין חומה ומים סביב או כמ"ש הרשב"ם ז"ל פרצת החומה כי עיקר לשון ערוה הוא מענין גלוי מקום הסתר שראוי להסתירו מפני הבושת או מסבה אחרת ומה שתרגם אונקלוס בדקא דארעא והוא בדק הארץ תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון:
י ר"ל שאין פירושו לא מרגלים אנחנו. שאין מלת לא דבקה בשום פעם עם השם רק עם הפעל אבל עם שם דבר יבוא מלת אין שהוראתו שלילת המציאות הנופל על השם לבדו וע"כ פירושו לא תאמר כן ואל תשיבני ממה שמצאנו כי לא עם בינות הוא עם נבל ולא חכם כי בשני המאמרים מלת לא דבקה עם מלת הוא מלת הקשור בין הנושא והנשוא והשיעור לא הוא עם בינות ואף שבמאמר עם נבל ולא חכם חסר מלת הוא בכל זה מלת לא דבקה עם מלת הוא שבכח המאמר והשיעור ולא חכם הוא. ומלת הוא בכאן איננו לגוף הנסתר רק מלת הקשור ומדרך לשון הקודש להשמיט מלת הקשור וכאלו הי' בא לא הוא הוא עם בינות ומלת הוא הראשון הוא הנושא ומלת הוא השני' הוא מלת הקשור לקשר הנושא הוא עם הנשוא עם בינות. וא"כ גם במאמר הראשון חסר מלת הוא המקשרת אבל מלת לא דבקה בהם על מלה המקשרת שבכח המאמר ועל דרך זה הוא ג"כ במאמר לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי דעמוס. ואולם כאן תתפרש השלילה הזאת כפשוטו שלילת הפעולה:
בא"ד שהרי עבדיך באו כו' אין כוונת רש"י ז"ל שויו ועבדיך במקום שהרי והוא לראי' שאינם מרגלים כי באמת מדרך המרגלים להתנכר כסוחרים או רוכלים ואין זה ראי' אבל כוונת רש"י ז"ל שאיננו ויו החבור אבל הוא במקום אבל מדברי הרא"ם ז"ל:
יא כבר הודעתיך פעמים רבות שמדרכם ז"ל לכנות ניצוץ רוה"ק כשהמדבר אומר איזה ענין בהשערה ואומד הדעת. או שיש בדבורו משמעות אשר לא כוון אליו המדבר זולת שההשערה ההיא או המשמעות הבלתי מכוון נקרא אח"כ בפעל בעתיד או בהוה. כמו כאן בני איש אחד נחנו והם לא ידעו שהוא יוסף וכן היליכי את הילד בסדר שמות. שבת פרעה לא ידעה היות הילד בנה וכן שלשת ימים שהגבילה רחב למרגלים לא הי' רק על צד ההשערה וכינו ז"ל הענין הזה ניצוץ רוח הקודש או נזרקה בו רוה"ק. וזהו ההבדל בין רוה"ק ובין ניצוץ וזריקת רוה"ק:
יב כבר כתבתי לעיל. שהקדים רש"י ז"ל זה להבנת תשובתם שנים עשר עבדיך וגו' ועוד שעלילה בלי סבה אין נאה למושל ושליט כמוהו ונראה כעלילת שוא. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומה שלא פירש זה רש"י ז"ל מתחלה באמרו כי לראות את ערות הארץ באתם מפני שאילו הי' אומר להם זה מתחלה הי' ראוי לו להשיב מיד מה שהשיבו בסוף שנים עשר עבדיך וגו' עכ"ל:
יד לפי המשמעות הפשוט בסדר לשון הכתוב המובן ממנו שהדבר שאמרו הם. הוא אשר דבר הוא ואין זה אמת שהרי הוא אמר להם מרגלים אתם. לכן נכנסתם בעשרה שערים והם אמרו שבעבור אחיהם עשו כן כדי לבקשו ולא שהם מרגלים ולכן סרס רש"י ז"ל לשון הכתוב שמלת הוא ראוי להיות באחרונה. וענינו. הדבר אשר דברתי הוא האמת אבל לפי הדרש א"ש כפשוטו ואין צורך להפוך. שגם הם אמרו להרוג או ליהרג והוסיף רש"י ז"ל לשני הפירושים. מלת הדבר מפני שמלת אשר לעולם אינה באה רק לחבר ולקשר השם הקודם עם הפעל שאחריו והוא לסמן השם הקודם. הדבר אשר דברתי הפועל אשר פעלתי. הבית אשר בניתי. וכיוצא עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה מלת הוא לשני הפירושים אינה כינוי הנסתר בכאן רק מלת המציאות לקשר הנושא בנשוא ולפי הפירוש הפשוט מאמר אשר דברתי הוא חלק מהנושא ובתשלומו ראוי להיות הדבר אשר דברתי ומלת הוא מקשרת עמה הנשוא הוא האמת והנכון החסר בכתוב כי מלת הוא כוללת בעצמה כינוי הנסתר והקשור בין הנושא ונשוא והמציאות והוראתה הכוללת הוא המציאות. ובכח הוראה הזו הנסתר שענינו הנמצא ועם היותו בלתי נוכחי וכן הקשור בין הנושא והנשוא הוא ג"כ בכלל זו ר"ל הוראת המציאות. כי הנשוא נמצא בנושא זה ונקשר בו ולפי שהאמת הוא המציאות והשקר בטל ונעדר ואין לו אף מציאות ציורי לכן בכח הוראה זו גם האמת והנכון והנה לפירוש זה. אין מלת הוא דבקה עם אשר דברתי רק עם הנשוא החסר והוא האמת. כי מלת המציאות דבקה לעולם עם הנשוא ולא עם הנושא והטעם מסכים עם פירוש זה שהטעים מלת הוא בטעם רביעי שהוא טעם מפסיק אבל לפי מדרשו מלת הוא דבקה עם אשר דברתי כי מאמר אשר דברתי הוא חלק מהנשוא ובתשלומו כנ"ל הדבר אשר דברתי ואולם הנושא הוא מלת דבריכם או הוא הדבר אשר דברתם והנושא חסר בכתוב ומובן מכללא.
טו ר"ל אם יחי' פרעה בהוה כי כן הוא ענין השבועה כשם שחיי פרעה אמת כן לא תצאו מזה כי אם וגו' וכן אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם ענין שניהם שנשבעתי בקדושתי אם אני קדוש לא אכזב לדוד אם אני לא יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם. ור"ל כשם שקדושתי ואמתותי אמת וקיים כן יאומת גם זה אשר לא אכזב לדוד ולא יכופר עון בית עלי בזבחים וקרבנות כי כן ענין השבועה לישבע בדבר קיים ואמת כשם שזה קיים כן יקויים ויאומת גם זה וכן השיעור גם כאן. הריני נשבע בחיי פרעה בהוה אם תצאו מזה וגו' וענינו כשם שחיותו אמת בעתה. כן יאומת ג"ז אשר לא תצאו מזה כי אם וגו' כי הנשבע נשבע בדבר אמתי אחר אשר הדבר האחר ההוא הוא איום וירוא ונכבד. וחלול השבועה מתראה כהחלטת ענין שלילת האמתות ההוא. בנושא הנשגב וירוא ההוא. ואולם אם היתה כוונת רש"י ז"ל על העתיד הי' לו לומר כה יחי' פרעה אם תצאו מזה כמו כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף כי המות יפריד ביני וביניך אצל דוד ויהונתן ומה שלא פירש"י ז"ל באמת דקאי על העתיד הוא לשני טעמים הא' כי משמעות לשון חי פרעה יותר נוטה אל ההוה כי הוא הסמוך מן הנפרד חיים ועוד כי זהו ההבדל בין לשונות השבועה אם השבועה קשורה במלת אם או שקשורה במלת כי. שבאופן הא' ענין השבועה הוא כנ"ל. כשם שענין הזה מאומת בנושא הנורא ההוא כן יאומת הענין הזה שרוצה לאמתו. כי כן הוא ביאור שבועה ההיא אם לדוד אכזב. כמו כן ח"ו אין קדושתי קיימת. וכן אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה לא יקויים ג"כ אמתותי והענין בכלל כמו שזה לא יצוייר כן לא יצוייר גם זה. ומלת אם ידועה היותה תנאי ותפס הלשון בכל מקום התנאי. ולא המותנה המובן מכללו כי ליקרת נושא המותנה. איננו מן הכבוד והמוסר לבטא המותנה ולשאת אותו על שפתיו במה שהענין המותנה הוא נגד כבוד נושאו לבטא אותו בבאור ואולם באופן הב' שענין השבועה בהרעת והטבת עצמו מאת האלקים. אם יעבור על השבועה או יקיימה. ואין ענין השבועה לאמת הדבר אשר נשבע עליו ביקרת הנושא אשר נשבע בו א"כ. התאמתות הענין תלוי בהרעה והטבה דלהבא ולכן בזה בא התנאי במלת כי המורה ההחלט. וכן המותנה בא בבאור כה יעשה לי אלקי' טובה וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך. ולא זולת והנה הארכתי עד כה לבאור הענין. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומה שלא פירש"י ז"ל חי פרעה בחיי פרעה כמו וישבע בחי העולם כי אין הבית שם להוראת השבועה רק להוראת מקום במה נשבע בחי העולם וכן אחת נשבעתי בקדשי. טוב לחסות בד'. בטחו בד' עכ"ל ואוסיף לך ביאור כי הוראת הבית תבוא גם כן. אם יוקדם לה איזה פעולה שלא תובן כי אם בהצטרפות איזה נושא אחר כללי כמו הבטחון שלא יובן כי אם בהצטרפות נושא הזולת. התנועה בהצטרפות המקום השבועה בהצטרף הדבר שבו נשבע אז יבוא הנושא הפרט אחרי פעולה הנ"ל. קשורה באות הבית והוראתה א"כ פרטות הנושא המצטרף ההוא ושמור גדר זה:
בא"ד כשהי' נשבע לשקר כו' מפני שיש לטעון כיון שכבר נשבע בחיי פרעה איך הניחם אח"כ לצאת טרם בוא אחיהם הקטן כנזכר פסוק י"ט ולא חשש לשבועתו מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
טז כוונתו שאין פירושו ואם לא האמת אתכם הרי אתם מרגלים שאין מלת לא דבוקה רק עם הפעל ומלת אין דבוקה בכל מקום רק עם השם וכבר הארכתי בזה לעיל בפסוק יוד די הצורך וא"צ לבאר עוד:
יט יישב הכינוי שאיננה מצד הקנין כמו במשמר בית שר הטבחים רק מצד היותם אסורים שמה ופשוט:
(ד"ה ואתם) ר"ל שאין ענינו הביאו אלי כמו שיובן לכאורה מאמרו הביאו ולא הוליכו. אלא שבערך אל בית אביהם יקרא הובאה ואף שבערך אל בית יוסף יכונה זה הולכה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה שבר) ר"ל כי פירוש שבר פה קנין ולא ממכר ואף שיפול שם זה על שניהם כמ"ש רש"י ז"ל לעיל מ"מ כאן אין פירושו רק קנין שלא יפול לומר ממכר רעבון בתיכם. ומלת רעבון חסר למד התכלית. לרעבון שהקנין בעבור הרעבון ופי' בתיכם אנשי ביתכם כמו איש וביתו באו (שמות א) ופשוט:
כ ר"ל כי פי' ויאמנו אמת וקיום ולא מענין אמונה מאחר שבקש יוסף ראי' על אמתת דבריהם. א"כ אין זה אמונה רק התאמתות. מדברי הרא"ם ז"ל:
כא ר"ל ולא כהוראת מלה זו לרוב. לעורר על ההפך מן הקודם:
(ד"ה באה) אבל ורחל באה עם הצאן שבסדר ויצא שהיא בינוני טעמו באלף ולכן תרגומו אתיא. כמ"ש רש"י ז"ל בסדר ויצא:
כג ר"ל כי פירוש שומע כאן איננה שמיעת האוזן רק הבנת הלב וציור הנשמע. וכן גוי אשר לא תשמע לשונו:
כד ר"ל ולא מענין סבוב והקפה כהוראות שורש זה לרוב:
(ד"ה את) נתנו ז"ל טעם למה בחר דוקא בשמעון ופועל חכם לא יפול במקרה רק בכוונה:
(ד"ה ויאסור) דמלת לעיניהם נראה מותר בספור. ויש לפרש שנתכוון יוסף להכעיסם ולכן אסרו לעיניהם וגם אח"כ נשאר אסור אבל חז"ל דרשו לשבח וכן ראוי ונאות בחוק יוסף הצדיק שהורה לנו הכתוב בזה שלא אסרו רק לעיניהם ולא אח"כ:
כז דהא האחד שהוא הא הידיעה משמעותה המיוחד ואיזהו המיוחד יותר מהאחרים לכן אמרו ז"ל שהוא לוי ועליו נאות שם ותואר אחד יותר מאחיו ששמעון הי' בן זוגו תמיד בפעלי הנקמה והגבורה:
(ד"ה במלון) אמר במלון בפתח תחת הבית. ומורה הידיעה. כאילו הי' כתוב בהמלון ולא בא בשווא כמשפט אותיות בכל"ם, לכן כתב רש"י ז"ל שזהו החילוק אילו הי' נקוד במלון בשווא. הי' משמען באיזה מלון שנזדמן להם אבל עכשיו שנקוד במלון בפתח הבית משמעו א"כ במלון המיוחד ומוגבל. לפי שכבר לנו בלילה שמה והוא ג"כ א"כ בית מלונם בפרט לא מצד היותו בית לינה מיוחד לאורחים בכלל ופשוט:
כח יישב מלת גם ר"ל וגם הוא הנה באמתחתי פי' גם הכסף כמו התבואה:
(ד"ה מה זאת) ר"ל כי ממה שאמר מקודם. ויצא לבם ויחרדו וגו'. מורה שפירוש מה זאת מה זו רעה ולא מה זו טובה ופשוט:
לד באמת לא מצינו שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו ונצטרך לו' מפני זה שהם שנו מפני השלו' או נאמר שבאמת אמר להם יוסף כן אלא שקצר הכתוב בספור אבל יותר טוב לפרש כפירש"י ז"ל. כי פירוש תסחרו מענין סבוב והקף בכלל והוא א"כ בכלל מה שאמר להם יוסף כנים אתם ולא מרגלים כי מניעת הסבוב איננו זולת מצד חשד הרגול והחפירה. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
לו ממה שאמר הכתוב אותי שכלתם משמע שהם הגורמים להיותו שכול ומלת שכול הוא תואר למי שבניו אבודין וע"כ לומר שחשדם שהרגוהו דאין לומר שחשדו ליוסף שהרג את שמעון דא"כ לא הם הגורמים רק יוסף הגורם. וכמ"ש רש"י ז"ל שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף. הקשה הרא"ם ז"ל וז"ל הרי לא ידע יעקב עודנה שהם גמלו ליוסף שמץ רע. והנה אי בעינא אמינא שתיבת כיוסף איננו ממאמר יעקב. רק ממאמר רבותינו ז"ל עצמם וה"פ שחשדן יעקב פן הרגוהו או מכרוהו ועל זה סיימו רז"ל כיוסף ר"ל כמו שבאמת עשו כן ליוסף. אבל באמת פירוש זה דחוק דלאיזה צורך סיימו רז"ל כיוסף לולי שיהי' זה הוכחה לחזק חשד יעקב שאין זה רחוק בחוקם שהרי גם ליוסף עשו כן ולזה חשדן יעקב והדק"ל הרי ע"כ לא ידע יעקב מזה ולכן צ"ל שנתחזק החשד בלב יעקב לפי שחשב בלבו שהמקרה לא יתמיד וכבר קרה לו זה שני פעמים מתחלה יוסף איננו ועכשיו גם שמעון איננו. הלא דבר הוא ועלה ברעיון יעקב אבינו ע"ה שקנאו תמיד אחיו ביוסף ושני הענינים הללו חזקו המחשבה בלבב יעקב ויאמר לו לבו כי גם ליוסף הרגו בשביל קנאתם בו. ולזה עלה ג"כ חשד בלבבו שאולי הי' להם ג"כ תלונה על שמעון והרגוהו גם אותו או מכרוהו לפי שההריגה וגם המכירה שניהם חשובים אבוד נפש. ולכן אמר כיוסף ר"ל עכשיו אני חושדן למפרע על יוסף וגם לשמעון עשו כמו שעשו ליוסף ואף שבעבור מקרה האחד שפט על מקרה אחיו והי' יכולין ז"ל לומר ג"כ שחשדן שעשו ליוסף כמו שעשו לשמעון אבל אמרו ז"ל כמו שעשו ליוסף משום דשורש החשד הי' תלוי ביוסף מסבת קנאתם בו תמיד והתרחקם ממנו ועוד שהרי עכשיו הי' אבלות ישנה על יוסף ועיקר דאגתו על שמעון. ולכן אמרו כיוסף ואולם כל זה לפי הדרש. ועפ"י פשוטו לפי שיעקב הי' לו געגועים יתירים על בניו והי' חביבים אליו מאוד. אמר שכלתם ע"ד ההפלגה והגוזמא ואבוד שעה בעיניו כאבוד עולם. ועוד שמפני שלא יוכל שים עין עליו במשך זמן פרידתו חושש פן יאבד ממנו לגמרי מבלי משגיח עליו לפקח על צרכי בריאתו ולשמרו מכל מכשול. וכטבע דאגת האב שיש לו געגועים יתירים על בניו ואמרו שכלתם דמשמע שם שהם הגורמים הוא ג"כ על צד ההפלגה מרוב היגון והצער לפי שקרה לו ליוסף ולשמעון המקרה בחברתם תלה הסבה בהם והגה שזהו הביאור הפשוט. בכל זאת מדרך הדרש לדרוש שיתקיים הפשוטו כהוראתו ממש לפי הספור ולא לפי טבע המספר והרבה ימצא בדרש כיוצא בו:
לח אף שאין לדרש זה הכרע מהכתוב. כבר הודעתיך שהרבה דרשות יש ע"ד הסברא והדעת נותן לזה שאמר יעקב בלבו בכור שוטה הוא זה וכו' ופשוט:
פרק מג
ב כלומר ממה שענה יהודא לבדו בין אחיו כמ"ש פסוק ג'. נראה שיהודא קבל על עצמו לקיחת הבן והולכתו למצרים ע"י פותווים לאביו ולכן שתקו כולם ולא ענהו רק יהודא לבדו. ואולם למה זה המתין עד שעה אחרונה שכבר כלה הפת מסלו. זה הי' מחכמת ועצת יהודא שאמר המתינו כו' וירך לבבו:
ג ולכן בא העד העיד בההפעיל להיותו יוצא לשני והם העדים:
[ד"ה לא תראו] ר"ל וא"צ לומר שחסר בכתוב מלת אם או כאשר כמו בלתי אם גווויתינו או בלתי לד' לבדו שפירושו אלא או רק ואף שאין זה דוחק כי הוא מטבע הלשון מ"מ יותר טוב לפרשו בלי חסרון והוא מלת השלילה אלא או רק. כמו מכה בלתי סרה. עד בלתי שמים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
ז מדלא אמר לנו ולבנינו לכן דרשו ז"ל עצי עריסותינו. ופירוש מולדתינו. האריסות שמולדתינו הם הילדים הקטנים מונחים בם וכמאמר רז"ל אפילו קטנים שבעריסותיהם. מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה ונגיד) ר"ל שהוא מקרא קצר והחסרון בטבע הלשון מפני שפירוש עפ"י הדברים האלה עפ"י שאלותיו כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאח"כ יחוייב מזה שיהי' פירושו ונגיד לו כך וכך עפ"י שאלותיו ופשוט:
(ד"ה כי) כבר יש לנו הרבה דבורי רש"י ז"ל כיוצא בזה וכולן מתפרשים בסגנון אחד שכוונת רש"י ז"ל ליישב מאמר חז"ל הידוע אמר ר"ל כי משמש בד' לשונות או דילמא אלא דהא ולא אמרו שמשמש גם במקום כאשר לזה כתב רש"י ז"ל שזה בכלל אם לפי שגם מלת אם יתפרש לפעמים אשר. וכבר ביארתי זה פעמים רבות:
ח כבר ביארתי פירוש ניצוץ רוח הקודש בפרשה זו שהוא דבור הכולל במשמעותו דבר אחר נעלם שלא כוון אליו המדבר:
(ד"ה ולא נמות) יהודא אמר ולא נמות ומכלל הן אתה שומע לאו ויעקב הבין כוונתו. ואין מפרשין לחכם רק שאמר לו זה בכלל דבריו:
(ד"ה והצגתיו) דלאיזה צורך אמר והביאותיו אליך והצגתיו לפניך אבל יש במשמע לשון זה שישיבנו אליו בריא אולם וחזק כמקדם. ולכן אמר לו והצגתיו לפניך:
(ד"ה וחטאתי) רבוייא דכל הימים קא דרשי ז"ל:
י דאל"כ מה נפקא מינה. בהיותם שבים מקודם הלא הי' להם אוכל למרבה עד הזמן הזה. כמ"ש פסוק ב' אבל אמר שהיו מרוויחים הצער משמעון כי אז כבר הי' שמעון שב. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט.
יא כי הי' די לו' א"כ זאת עשו אבל מלת אפוא הוא מהוד הלשון ויופיו. וענינו אי' פה תקנה ועצה. ואלף אפוא הוא במקום הא. ושוב אח"כ תיקן רש"י ז"ל מלת אם כן שאיננו דבק עם אנכי אערבנו שא"כ הי' לו לומר. אם כן אשלח בידכם מנחה לאדוני הארץ. רק הוא דבק עם שלחה הנער ד"ה מזמרת) הסכים רש"י ז"ל לתרגום אונקלוס שפירשו מענין שבח מדמשבח בארעא. וכן פירש גם הראב"ע ז"ל. אבל אין פירושו מענין זמרת ענבים. שהרי לא הוריד לו רק צרי ודבש כמו שאמר אח"כ והורידו לאיש מנחה. מעט צרי וגו' א"כ מה שאמר מקודם קחו מזמרת הארץ בכליכם הוא כלל ואחריו פרט:
יד ר"ל שהויו באה לקשר המאמרים. ואם הי' מאמרו זה בדרך החלטה ונבואה יתכן הקשור מאוד. שאמר להם קחו מזמרת הארץ וגו' ואת אחיכם קחו וגו' ושובו אל האיש וד' יתן לכם רחמים בוודאי ובלי ספק לפניו. וכולכם תשובו בשלום. אבל ממה שסיים אח"כ ואני כאשר שכולתי שכולתי א"כ הרי נראה שעדיין הדבר בספק אליו וע"כ שמאמר זה הוא בדרך תפלה הלואי וד' יתן לכם רחמים והוא א"כ התחלת מאמר ואין כאן קשור דברים לכאורה. לזה אמר רש"י ז"ל שגם כאן הקשור נכון מאוד והוא בא לקשר על דרך זה כאומר אחר כל הוצעות האלו היינו הורדת המנחה ולקיחת כסף משנה והולכת אחיכם שמה. אינכם חסרים כלום מהמצטרך לדרככם זולתי תפלה לאלקים ואני מתפלל עליכם יתן ד' לכם רחמים. והקשור הזה שהוא חסרון הצטרכות התפלה מובן בלשון ע"י הויו. וכבר הארכתי בזה במקום אחר שהויו יבוא ג"כ בלשון לקשר ענין נחשב והוא מתפארת הלשון ויופיו והוא לשון קצר נבחר לערומים. ועיין עוד בסדר ויחי בפסוק ואני בבואי מפדן וגו' מ"ש שם. (ד"ה א') יישב תואר הזה במקום הזה מה ענינו. ע"פ פשוט ודרוש:
(ד"ה ושלח) ר"ל אין זה לשון שליחות רק מענין שלוח ופטור. שיעשה אתכם חפשי כרצונכם (פרייא לאזן בלע"ז) לומר לכו לדרככם כאות נפשכם. ולכן אמר ושלח בכבד ולא וישלח בקל כי זהו ההבדל בפעל זה בין הקל והכבד כמו שכתבתי בסדר נח בפסוק וישלח את היונה. והוכיח רש"י ז"ל זה גם כאן מן הענין:
(ד"ה אחר) כבר ביארתי לך מהו ענין נזרקה רוח הקודש שהרי לא ידע יעקב משלום יוסף מאומה קחנו מחם:
טז ר"ל שהוא מקור במקום ציווי שהמקור יבוא במקום כל הזמנים ובמקום כל הגופים כידוע בדקדוק הלשון וכמו זכור את יום השבת לקדשו ואם הי' כאן ציווי הי' ענינו כמשפט. טבח כמו שלח. כמשפט הציווי אם למד הפעל גרונית. אבל המקור יבוא תמיד על שקל פעול:
(ד"ה בצהרים) ר"ל אונקלוס תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון כי באמת תרגום צהרים טיהרא ולא שירותא. אבל ענין שירותא הוא הסעודה הראשונה ולפי שהסעודה הראשונה של היום הוא בזמן הצהרים. לכן אמר בצהרים. וכן בלע"ז יכינה הסעודה ההיא אחרי זמן היום (מיטטאגס מאהל) ולזה אמר ג"כ בצהרים בפתח תחת הבית ולא בשווא כמשפט בכלים. שלפי שהסעודה הזאת מיוחדת באה הבית פתוחה במקום הא הידיעה כמשפט
יח (ד"ה אנחנו מובאים) לפי שמגדר ביאה הוא הכניסה לגדר המוקף וכבר ידעת שדרך רש"י ז"ל לבאר בפירוש מה שנכלל בכח הלשון:
[ד"ה להתגולל] ר"ל להתגולל עלילה ולהתנפל עלילה עלינו. ובשניהם הפעול הוא העלילה ואמר בדרך ההשאלה כגולל ומפיל אבן מעמסה על איש לרוצץ אותו ולשברו. אבל אונקלוס עה מודה שלהתנפל הוא מענין נפילה ומה שתרגם מלת להתנפל לאסתקפא והוא מלשון עלילה בארמי וכאילו הי' כתוב להעליל לפי שמדרכו ז"ל לתרגם אחר הכוונה ולא אחרי הלשון לכן פירש"י ז"ל שדעת אונקלוס במה שתרגם מלת להתגולל לאתרברבא עלנא שענינו להתגדל עלינו וע"כ שמפרש שאין להתגולל מענין גלגול שא"כ הכוונה גלגול עלילות ולא הי' תרגומו לא אחר הלשון ולא אחר הכוונה. וצ"ל שלדעתו ז"ל שמלה זו הוא מענין גלות הזהב שהוא לשון גדולה והתרוממות:
כ ר"ל שמלת בי בכאן איננו פעל או שם רק מלת ההתפעלות הבאה לעורר החמלה בלבב השומע על איזה מקרה רע או עול שנעשה לו ופשוט:
(ד"ה ירוד) לאו מלשון ירידה קא מפיק לי' שהרי א"י גבוה מכל הארצות לכן אמר בכל מקום וירד מצרימה. אבל מכפל ירוד ירדנו קא דרשו עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולדבריו צ"ל דאע"ג דדרך להקדים בכל מקום המקור לפעל מ"מ אפי' למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם. כל היכי דאיכא למידרש דרשינין אבל באמת שאין צורך לזה בכאן. כי הדרשה הזאת איננה מהכרח הכתוב רק נצחות בעלמא. לפי שהדבר בעצמו הוא אמת יסמך אל הכתוב בדרך אסמכתא בעלמא והוא מדרשת דורשי רשומות וכבר הארכתי במקום אחר די הביאור מסגנון הדרשות האלו ושאינן יוצאין כלל מהכרע המקראות:
כג ולכן אמר אלקיכם ואלקי אביכם וגו':
כד דאל"כ יקשה הרי כבר הביאן מקודם לזה כנזכר פסוק י"ז:
כה ר"ל שהכנה זו היא הכנת ייפוי המנחה ותפארתה ולא הכנת המנחה עצמ' כי כבר היא מוכנת ועומדת מעת צאתם. ודע שלשון הכנה בלה"ק נופלת אל ב' דברים. א' ההשתדלות להביא הדברים הנצרכים לרשותו למען לא יחסר לו מאומה מהדברים הנדרשים. ב' השלמת הדברים הנ"ל וגמרם ותקונם באופן היותר שלם להצטרכותו. ומענין הא' אמר הכינו לכם צדה (ביהושיע א') וגו' ומענין הב' אמר והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו' [בפרשת בשלח] והוא האפי' והבשול והטגון. וכן נכון יהי' הר בית ד' וגו' (ישעי') והרבה כיוצא במקרא. ומענין הב' הוא ויכינו את המנחה וגו' האמור כאן:
כו כבר פורש זה במאמר מוסגר שבדפוס יפה. דהוכחת רש"י הוא מהביתה בתראה שהרי כבר הובאו בית יוסף.
כח ר"ל שקידה והשתחוי' זו היא על שאלתו בשלומם ושלום אביהם ולא על ראיית פניו כי ההשתחווי' לראיית פנים הוא מיד בעת הראותו לפניהם ולא אחר שדבר להם ושאל בשלומם ועוד שהשתחוי' זו כבר נזכרה מקודם בפסוק כ"ו:
כט ולכן לא אמר לשון ברכה רק לשון חנינה כדי שישתווה עם אחיו מדברי הרא"ם ז"ל
ל לא אמר הכתוב אל אחיו בלשון רבים. רק אל אחיו בלשון יחיד. ולמה נכמרו רחמיו על בנימין יותר מהם. ובא הדרש לתת טעם על זה:
לב ר"ל לא שכוון אונקלוס לפרש לשון תועבה מענין יראת מצרים. וכנוה תועבה דרך בזיון וכמו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו וכמו שפירש"י ז"ל שם בסדר שמות דא"כ יהי' מלת הוא מוסב על הנחם שהלחם הוא יראת מצרים ובאמת איננו כן. כי הצאן הוא יראתם להיותם עובדים למזל טלה אבל לחם הוא כולל כל מיני מאכל. וכמו בלשצר עבד לחם רב. לכן ע"כ שפירושו מלשון תועבה סתם לא בדרך כינוי. ולפ"ז מלת הות אינו מוסב על הלחם רק על פעל האכילה. ולפ"ז צ"ל שאונקלוס לא כוון רק לתת טעם לדבר למה שנאוי ומתועב הוא להם לאכול את העברים לחם וזה מדוקדק מאוד בלשון רש"י ז"ל:
לג ר"ל ולא שישבו מאליהם. הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. דא"כ מאי ויתמהו וגו' שאמר אח"כ ופשוט:
לד (ד"ה וישכרו) מיתורא דעמו קא דרשו לומר שלא שתו ושכרו רק עמו ולא מקודם. ומה ששתו היום אף שלא ידעו עודנה שיוסף חי. צ"ל מפני כבוד המלכות מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב. ואולם העיקר נשמט מדבריו ז"ל דדיוקם ז"ל מדכתיב וישתו וישכרו עמו ולא כתב וישתו וישכרו יחדיו כדרך הלשון:
פרק מד
ב ר"ל כל שאין ארכו לפי ערך רחבו נקרא גביע:
ז ר"ל שאונקלוס ז"ל תרגם לפי הכוונה ולא לפי הל' כדרכו ז"ל לפעמים ופשוט:
ח מלת תורה כוללת גם נביאים וכתובים. שהרי עשרה קלים וחמורים הללו אינן רק קצתן מן התורה מדברי הרא"ם ז"ל:
י וישב רש"י ז"ל מה שנראה לכאורה כסתירה שתחלה אמר כדבריכם כן הוא ואח"כ סיים אשר ימצא וגו' יהי' לי עבד ואתם תהיו נקיים והרי זה סותר לדבריהם שאמרו שכולם יהיו עבדים. ומ"ש רש"י ז"ל עשרה שנמצאת כו' כולם נתפשים הוא כמ"ש הרשב"ם ז"ל שהרי כולכם שותפים עכ"ל. ר"ל וא"כ יש לחשוד שהאחד עשה בעצת כולם:
יב דמדוע לא חפש תיכף באמתחתו של הקטן. שהרי הוא שם בעצמו הגביע באמתחת הקטן וא"כ ידע מזה אבל עשה זה בתחבולה כדי שלא ירגישו שהי' כו' ופשוט:
יג לא אמר בלשון רבים ויעמוסו איש חמורו וכמו שאמר מקודם ויקרעו שמלותם וישובו העירה. אבל בא להורות בלשון זה שבעלי זרוע היו ולא הוצרכו וכו':
(ד"ה וישובו) נ"ל דדיוקו ממה שלא אמר וישובו סתם. אבל אמר וישובו העירה:
טז ר"ל לא ממנו ובסיבתינו הדבר הזה כי יודעים אנו שנא סרח שום אחד מאתנו בדבר הגביע ההוא ובעלילה הושם באמתחת אחד ממנו רק מאת האלקים היתה נסבה בדבר חטא אחר מצא בעל חוב לגבות את חובו ורמז לו בזה שדבר הגביע אינו רק עלילת שקר ובכוונה ודעת הושם בתוך אמתחתינו. כדי להתגולל ולהתנפל עליהם:
טז ידוע הוא בדקדוק: