באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וישב
פרק לז
א שמה שהתחלת ספור פרשה זו בישיבת יעקב אין לה מקום כאן כלל לא לענין ידיעת ישיבתו שכבר ידענוה מכבר מש"ש בסדר הקודש ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע וגו' ולא לענין המשך הספור דלהלן כמו אלה תולדות נח וגו' ויולד נח וגו' שאף שכבר ספר תולדותיו בסדר בראשית חזר וכתבו כאן מפני המשך הספור שיספר אח"כ משטף המבול והשאר אך נח ובניו ושמבניו הושתת העולם. לכן החל הספור כסדרו. אלה תולדת נח וכאומר נחזור על הראשונות אבל כאן אין הספור דלהלן תלוי כלל בישיבת יעקב שהרי הספור אינו אלא מקנאת האחים ביוסף ומכירתם אותו ורדתו מצרימה. ואחרי שאין הספור שבסדר זה קשור עם הודעת ישיבת יעקב לא תתכן הודעה זו בכאן גם בהיותה ידיעה חדשה. שמטבע הספור להיות התחלתו מעין ההמשך. ולא שיתחיל בהודעת דבר קצר וההמשך שאח"כ בספור ארוך אחר ומקום הודעה זו בסדר הקודש המספר מיציאת יעקב מחרן והליכתו לעיר מגורי אביו יצחק לכן פירש"י ז"ר שגם כאן באמת ההתחלה מעין ההמשך ויתייחס לענין סדר הפרשה באופן זה. שהרי משך הספור שאח"כ. הוא מענין היישובים וגלגולים של השבטים בני יעקב ר"ל איך הי' יישובם מתחלה. ואיך נתיישבו אח"כ ומה הגיע להם מהרום והשפלות והנה ספור מכירת יוסף הוא היסוד והעיקר מכל הסבות אשר קרו לאבותינו שבטי י' הוא הי' היסוד והסבה הראשונה לישובם במצרים וצרותם ושעבודם הוא הי' היסוד כמו כן לגאולתם ורום קרנם ולהיותם עם ד' אשר בחר בם הוא הורידם מכבודם ויהיו לגרים בארץ לא להם ומשועבדים תחת יד תושבי ואזרחי הארץ והוא הי' הסבה לתכלית גדולתם באחרונה. ולהיותם עליון על כל גויי הארץ הרי שאף שיספר בסדר זה ממכירת יוסף בכל זה אין הספיר הזה כעצם וראשונה כוונת הספור ועיקר הכוונה בספור לפרש יישובי וגלגולי תורדות יעקב ולפ"ז פירוש אלה תולדות יעקב אלף (המאורעות הנזכרים בסדרים הבאים) יישובי וגלגולי תולדות יעקב. ובזה סר הקושי שהערנו למעלה מה שהתחלת הפרשה בוישב יעקב שהיא ג"כ ע"ד האומר נחזור על הראשונות. יעקב ישב בארץ מגורי אביו. ואלה הישובים והגלגולים של תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה כו' וכמו שפירש"י בסמוך בדבור שאחריו. ואולם לפי' זה חסר הנסמך. אלה יישובי וגלגולי תולדות יעקב ולא הי' לו לכתוב לסתום אלא לפרש לזה כתב רש"י ז"ל שסמך הכתוב על המסופר בענין של מעלה. שבסוף ספר הקודם פירש לך יישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה לזה פירש גם כאן יישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה ועל כן אמר סתם אלה תולדות יעקב וגו'. ובפירוש הזה יצא לנו ג"כ סמיכות הפרשיות בטוב טעם שהספור הזה דבוק עם סיום הסדר הקודם וכר זה מכואר:
ב בבר ביארתי למעלה שההכרח לפי' הזה. ממה שהתחלת הפרשה בוישב יעקב וגו' ואולם יש עוד הכרח לזה ממה דקשה דאם כפשוטו פתח בתולדות יעקב וסיים ביוסף לחוד וא"כ פירוש זה מוכרע מן הכתיב הזה בעצמו ולא מן הכתוב הקודם לבדו כל זה לפי עומק פשוטו והדרשה תדרש בי הדרש יישב כל ההערות האלו באופן אחר, וישב יעקב וגו' בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף ר"ל שעיקר הכוונה מה שהחל הספור בוישב יעקב. לומר אחר כל הטלטולים והדאגות שעברו על יעקב עד שובו לארץ מגורי אבותיו לא הונח לו גם שם לשבת בהשקט ולהתקיים שם. והוא ע"ד הכלל האמור כמה פעמים שהדבור הנראה מותר בספור בא לעורר על איזה בחינה והתפעלות וע"ד זה אמר כאן יעקב אחרי כל התלאות אשר מצאוהו מעשו ולכן ישב לבסוף בארץ מגורי אביו. ואולם לא מצא השלוה אשר ערגה רוחו אחריו. וצא וראה מה עלתה לו. כי אלה תולדות יעקב יוסף הן יוסף הי' עיקר תולדות וראש מגמת לבבו ותקותו בן שבע עשרה שנה כו' ומה אירע ליעקב על ידו זהו על דרך הדרש ולפי פשוטו כפי שפירש"י ז"ל בעצמו:
(ד"ה והוא גער) ההכרח לפרש כן מפני המשך הדברים שאון להם קשור לולי פירוש זה:
(ד"ה את) ופירוש את עם וגם המלה חסרה ויו וראוי להיות ואת אלא שויו והוא נער מושך עצמו ואחר עמו:
(ד"ה את דבתם) ר"ר ואין פירוש דבתם דבה שלהם. והמם לכנוי הקנין כמו דברם אבל פירוש דבתם הדבה מהם והמם במקום כינוי מהם כמו ויוציאו את דבת הארץ שפירושו שהוציאו הדבה מהם ר"ל מהארץ וחושבי' והסמיכות סמיכות ביאור כמו ויפח מראה ופשוט:
(ד"ה דבתם) צריך למחוק נקודות ההפסק בדבור שאח"כ שהכל דבור אחד עם הקודם כי הכל דבור אחד ושיעור דברי רש"י ז"ר כך הם. כי ענין דבה הוא הדבור המותרי מבלי טעם וכמו דובב שפתי ישנים. שמטבע האיש שנכנס בו יין לדבר הרבה דברים ומבלי ענין. ומפני כך דונח ג"כ על ההרגל לדבר תמיד ברעהו ולתת בו דופי לחפש באשר יחפש המחפש באבוקה אחר אחרי מומיו ואסרונותיו ולדבר בהם ומזה ג"כ ויוציאו את דבת הארץ. שכר גנאי שהיו יכולין לדבר בארץ אף גנאי רחוק היו מדברין בה. וכן הי' הענין כאן ביוסף עם אחיו לכן פירש"י ז"ל לעיל כל רעה כו' די' מגיד כו'. אבל לעיל באו דברי רש"י ז"ל לכוונה אחרת וכמו שפירשתי שם. ואגב גררא גמר כל הפירוש וכאן עיקר מקומו לבאר גדר מלת דבה ולכן כתב רש"י ז"ר כל מה שהי' יכול כו' להראות דוגמת מלה זו בלע"ז שהונחה ג"כ על הוראת הדבור המותרי ומבלי טעם. קרוב לאיש שותה נרדם:
ג לדעת אונקלוס הוא כמאמר חז"ל זקן זה שקנה חכמה ולדבר אחר זקונים הוא נוטריקון [ד"ה פסים] הרמז שדרשו חז"ל במלה זו הוא מדרשת דורש רשומות ולא מסברא או מהכרח הכתוב אמרו זה. רק דרך צחות כדרך בעלי סגנון הדרשות האלו בכל מקום. והציון שהציבו להם ז"ל הוא מפני שכל צרות שאירעוהו הם בסבת האהבה הגדולה שאהבו אביו על כל אחיו. שסימן יתרון האהבה ההיא היא הכתונת וכמאמר רז"ל בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף. נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וכתב הרא"ם ז"ר דהך אגדה סוברת שמ"ש להלן ויעברו אנשים מדינים סוחרים פירושו מדינים וסוחרים. וחסר ויו החבור כדרך הכתוב במקומות הרבה והכתוב העלים מכירת יוסף לסוחרים כמו שהעלים מכירתו למדינים שמכרוהו להם ג"כ כמ"ש והמדינים מכרו אותו וגו' והכי משמע טפי. דאל"כ סוחרים למה לי עכ"ל. ואני אינני יודע ההכרח לזה מדרשה הרמזת ההיא שגם לדבריו שפירוש הכתוב מדינים וסוחרים הי' הכר מכירה אחת. ולמה נרמזו שניהם במלת פסים ובאמת שאינו אלא לצחות ובכל אות מהתיבה רמוזים מקריו וצרותיו והנוטריקון הוא לפי כנוי השמות של האדונים שקנוהו ומה לנו להשגיח בזה ביתורים וסימנים נוספים
ד (ד"ה דברו) ר"ל ופינוי דפועל דברו הוא במקום עמו ולא במקום אותו כמשפט כנויי הפועלים המורים על הפעול מפני שפעול המדבר הם הדברים ואין השומע פעולו כמו וידבר א' את כל הדברים האלה מדברי הרא"ם ז"ל
ז (ד"ה קמה) ר"ל שזהו ההבדל כין פעלי קם ונצב שמרת נצב מורה על מעמד העמידה שהוא שלילת הישיבה או השכיבה אבל קם הוראתו על היציאה ממעמד הישיבה או השכיבה. וההעתק ממעמד זה למעמד דעמידה ענין הראשון לועז גישטאנדן והשני לועז אויה גשטאנדן. ולזה אין כאן לשון כפול שמתחלה אמר הנה קמה אלומתי. ור"ל שעשתה פעולת הקימה והתעוררה לקום ואח"כ אמר וגם נצבה שנשארה במעמד העמידה ההוא וכמ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחרי זה:
ח כי על חלומותיו הוא ספור חלומותיו א"כ על דבריו הוא דבתם רעה:
י שלמה חזר וכתב ואל אחיו. הרי כבר כתב בפסוק הקודם שספר חלומו אל אחיו וע"כ צ"ל שאחר שספרו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם:
(ד"ה ויגער) ולא לפי שהי' החלום קשה בעיניו שהרי כתוב אח"כ ואביו שמר את הדבר אבל גער בו על דבר ספור חלומו מפני שהי' מטיל שנאה על עצמו מאחיו ע"י ספורו ופשוט:
(ד"ה הבוא נבוא). ר"ל שאין התמי' שיורה עלי' הא התימה דבוקה עס להשתחוות לך ארצה וידמה זה למה שאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם וגו' אבל היא דבוקה עם אני ואמך וענין התמי' כזה איך יוכל החלום להתקיים באמך הלא כבר מתה. ואולם ההכרח לפירוש זה הנה לדעת רז"ל שאין הירח מרמז על בלהה כמו שיבואר להלן הטעם) ההכרח מבואר. שאם לא כוון באמרו אני ואמך להכזיב חלומו מאשר ידע שאין מזה ראי' בי אין חלום בלי דברים בטלים אלא שנער בו ע"ד מאמר אחיו היעלה על רוחך שנבוא להשתחוות לך ארצה. א"כ למה זכר בדבריו אני ואמך הלא אמו כבר מתה ולא עלה על רוח יוסף השתחוואתה אליו אע"כ שכוון באמרו אני ואמך הכזבת החלום לפי שלא ידע שאין חלום בלי דברים בטלים. וא"כ התמי' דבוקה עם אני ואמך אבל לדעת הב"ר שסובר שיש חלום בלי דברים בטלים כי מראה הירח מורה על בלהה שגדלתו באמו. א"כ לפ"ז י"ל שגם יעקב ידע שהדברים מגיעין לבלהה. ולא כוון כלל להכזיב חלומו. והתמיהה דבוקה עם להשתחוות לך ארצה וע"ד מאמר אחיו דלעיל. ומה שזכר יעקב ואמך כוון ג"כ על בלהה שגדלתו כאם. וכן פי' גם הראב"ע ז"ל אבל מ"מ יש הכרע מצד אחר גם לדעת הב"ר. שכר כוונת יעקב לא היתה רק להכזיב חלומו שהרי כבר פירש"י ז"ל לעיל. שבאמת גם יעקב הי' חפץ בחלום אלא שהי' קשה בעיניו ספור החלום. לקנאת אחיו בעבורו ולכך גער בו להוציא הקנאה מלב אחיו. ואם כוונה דבריו כמו שאמרו אחיו המלוך תמלוך וגו'. אדרבה יוסיף קנאה בלבם על הדבר הזה בשמעם כי גם אביהם חרה אפו בו על מחשבתו זאת וגם הוא יאמר כי יתפאר למלוך עליהם וע"כ צ"ל שכוונת יעקב בגערתו להכזיב חלומו כי לא ידע יעקב שהדברים מגיעין לבלהה ולכן אמר אני ואמך והתמי' מוסב על מלת ואמך. ובזה הראה אותם יעקב שאין בחלומו ממש ולשוא יקנאו אותו על חלומו. ואולם במחלוקת רז"ל בגמ' עם הב"ר שהב"ר סובר שאין ראי' מחלום יוסף שאין חרום בלי דברים בטלים. שהירח מרמז על בלהה. וש"ס דידן ס"ל שיש הוכחה מחלום יוסף שאין חלום בלי דברים בטלים יש להתבונן במה נחלקו וצ"ל שמחלוקתן תלוי בזה. כי לשני הדעות הירח מרמז על בחינת אם ולא מפאת מראה הירח לבד רק מצד מראה מדרגות חלומו שזה למעלה מזה במדרגה השמש והירח והכוכבים וזה מורה שיש בפתרון ג"כ חלוף מדרגות בסדר הזה והוא האב והאם והבנים. השמש מרמז על האב והירח על האם והכוכבים על הבנים ולפי שיש בחלום מדרגת אם. ולא מי שאיננו אם נחלקו הב"ר וש"ס דידן, שהב"ר ס"ר שיש לפתור הירח נגד בלהה. שלפי שגדלתו כאם בחינת אם יש בה. וש"ס דידן לא ס"ל הך סברא אבל עדיין יש לשאול בכאן. א' אם טעה יעקב לכ"א מן הדעות כפי סברתו א"כ הכזבת החלום מוכרחת לפי מחשבתו ואיך כתוב אח"כ ואביו שמר את הדבר ועוד מנ"ל לומר שטעה דילמא גם יעקב ידע שאין חלום בלי דברים בטלים רשימת הש"ס. או שהדברים מגיעין לבלהה לדעת דב"ר ויעקב לא נתכוון רק להוציא הקנאה מלבב אחיו בחשבו אולי יטעו הם ותצא השנאה מקרבם אם יעוררם על הכוזב שבחלומו והתשובה לשאלה הא' כי גם לפי מחשבת יעקב שיש בחלום איזה בטול. ושהחלומות הצודקים זכים וברורים מבלי ערבוב דבר שוא לא יוכרח מזה הכזבת החלום בהחלט רק שאיננו בתכלית השלמות ותקותו חלושה כי יש לספק ולומר אולי איננו מהשפעה עליונית. רק מהרהורי רעיוני לב ושגיאת יעקב לדעת הב"ר ברמז מראה הירח ובאמת שהחלום הי' כולו נקי ואמת. ולדעת הש"ס בחשבו שאין חלום צודק מעורב בבטולים. ובאמת שכל החלומות א"א מבלי היות בם שמץ כזב. וא"כ לכל הדעות תנחומת הבל נחם לבניו אבל מ"מ גם לפי מחשבתו יתכן לומר ששמר את דבר החלום בלבו ולא הכזיבו לחלוטין בעבור ערוב השוא שבו ותשובת טענה הב'. כי בהונח שלא טעו בניו. יהי' גערת אביהם ליוסף יותר סבה לקנאתם בחשבם שאביהם לא גער בו רק להוציא קנאתם בתחבולת שוא ולהונותם בחשבו שבניו יסברו בזה. ולכן עוררם על הבטול שיש בחלום למען לא יתקנאו ביוסף בן זקוניו ואהובו והגערה הזאת היא נגד בניו כרוצה להונותם ונגד יוסף כאומר למה תוציא רוחך יהי הדבר צפון בלבך ואם כן הדבר יצא שכרו בהפסדו ואיך יטעה א"כ יעקב את בניו בהכזיב להם החלום בטענה אשר אם לא יטעו בניו יהי' זה סבה להלהיב חמתם יותר ועל מה סמך לחשוב שיטעו בניו בדבר שלא יטעה הוא בו ושיעור דברי רש"י ז"ל כך הוא. ולא הי' יודע כו' ורז"ל דרשו כו' עכ"ל וב' הדעות הביא ליישב מראה החלום שלהב"ר הירח מרמז לבלהה. ולהש"ס הוא הדבר הבטל שבחרום ומ"ש תחלה ולא הי' יודע הוא גם לדעת הב"ר והנה אחר מ"ש יישוב מראה החלום ושתמיהת יעקב להיותו בלתי יודע היישובים הללו כתב אח"כ ויעקב נתכוין כו' וזה הוא ג"כ לכל אחד מן הדעות שאין זה גערת אמת, כמ"ש אח"כ ואביו שמר את הדבר וכמו שהארכתי לעיל בכל זה זהו באור הדברים הללו לע"ד:
יב והוא כמו שאמר רשב"א בש"ס כל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורשה כתב והאותיות המנוקדות כאלו אינם. וכל מקום שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש את האותיות הנקודות והכתב הוא האותיות הבלתי מנוקדות כאלו אינו ע"כ. וכמו שדרשו זה ג"כ בפסוק ויאמרו אליו איה שרה אשתך שנקוד על איו שבאליו והכלל הזה נוהג ג"כ בשתי תיבות ויותר. לדרוש את הרוב ולכן כאן שכל תיבת את נקודה. ע"כ כאלו אינה כי התיבות הבלתי נקודות הן הרוב במאמר הזה. והנה מלת את הוראתו בכל מקום על הפעול והפעול בפסוק זה הם הצאן וכיון שרמז הנקוד הוא לסלק המרה. רמיזתה א"כ כאלו אין כאן פעול והם בעצמם הן הן הפועל והפעול. ולכוונה זו בא הרמז שרא הלכו אלא לרעות את עצמן ולא בא הרמז לעקור פשוטו של מקרא אלא לרמז ג"כ שברכתן לרעות הצאן הלכו ג"כ לרעות עצמן ולא קשה לא ליכתוב מלת את ולא יהי' צורך לנקוד. שאם לא כתב את לא הי' לנו התעוררות על הרמז הזה. כי מדרך הלשון לחסר לפעמים מלת את סימן הפעול כמו שנמצא הרבה במקרא ולפי שרצה הכתוב לעורר אותנו על הרמז הזה ולהתבונן מתוכו מה עמקו מחשבות ד' וכמו שיבואר להלן כתב לך מלת את כדי שתהי' הנקודה שעלי' מעוררת אותנו על בחינת הרמז הזה. ואמנם ענין הרעי' ההיא שהלכו לרעות את עצמן, מבואר מאוד כי ע"י לכתם לרעות הצאן רחוק מתחנות בית אביהם נשתלח אליהם יוסף ולרוחק המקום יכלו לעשות בו מה שעשו ונתגלגל הדבר ובא יוסף מצרימה. ואחרי נמכר שמה לעבד שמו פרעה אדון לביתו. ועל ידו הי' שבר במצרים בעת שחזק הרעב בכל הארצות ויוסף הוא המשביר בר לכל הארץ ומפני כובד הרעב בארץ כנען יעקב ובניו ירדו מצרימה ויכלכלם שס יוסף לחם לפי הטף. והרא"ם ז"ל נדחק בכאן בחנם
יג לא קדם לו כאן קריאה יוסף יוסף שנאמר שפירוש הנני הנה אני כאן אבל אמר לו תיכף הלא אחיך רועים בשכם וגו'. וזה משמעו שלא הי' יוסף ברחוק ממנו שיצטרך לקרוא לו ושישיב הנני רק עמד לפניו ועוד שאין מדרך להשיב הנני כאן רק קודם שיאמר הקורא דבריו מיד אחר הקריאה וע"כ שפירוש הנני במקום הזה. הנני נכון למצותך מיד ועל כן לא השיבו אלך, שמשמעו אלך לאחר זמן אבל חשיב הנני. שהוא לשון זירוז תיכף ומיד:
יד (ו"ה ויבוא) לא מהכרח הכתובים דרשו. שבא הכתוב להורות ער זה רק לפי שהאמת כן הוא וכדרכם ז"ל לחת סימנים בדבר שימצא בו סימנים:
טו אין כוונתם ז"ל לדרוש מג"ש שהאיש האמור כאן הוא מלאך ממה שמצינו והאיש גבריאל שא"כ בכל מקום שנאמר בו איש. נדרשהו היותו מלאך אלא שמה שאמרו כאן שהי' מלאך. למדו ממה שאמר לו יוסף. הגידה נא לי איפה הם רועים ולא שאל לו מתחלה הידעת את אחי ואיפה הם רועים. ש"מ שהוא מלאך אלא שלמדו בג"ש שהמלאך הזה הוא גבריאל. עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואמנם לפי פשוטו הוא כמ"ש הראב"ע ז"ל איפה הם רועים אם תדע עכ"ל. ור"ל שהחסרון הזה מובן מענינו והוא מטבע המאמר:
יז אין כוונתם, להוציא המקרא מפשוטו רק שרמז לו המלאך הענין הזה. ולכן כ' רש"י ז"ל אח"כ בד"ה נלכה. ולפי פשוטו שם מקום הוא כו' עכ"ל. ואם דותינה שם מקום ע"כ גם נסעו מזה כפשוטו דאל"כ אין טעם לאמרו אח"כ כי שמעתי אומרים וגו'. והנה הוציאו ז"ל הרמז הזה ממ"ש לו המלאך נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה. ומלת כי שהוא משמש לנתינת טעם אין לה מקום בכאן דהרי לא ביאר בזה טעם נסיעתם מזה זולת אם נפרש שהוא נתינת טעם לידיעתו שנסעו מזה. והשעור בברור נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה. ומלבד שידוע דרכם ז"ל שהבלתי מפורש זולת שהוא בכח המאמר לדרוש בו גם כוונה אחרת אשר לפיה יהיה המאמר שלם לא יתכן הפירוש הזה הפשוט לשיטתם ז"ל שהאיש הנזכר כאן הוא מלאך ואם לא בא אלא להגיד לו היותם בעת הזאת בדותן היל"ל נסעו מזה וילכו דותינה. לכן דרשו ז"ל שבא המלאך לרמז לו ג"כ להשמר עצמו מאחיו הסיעו עצמן מן האחוה וכו' כי שמעתי אומרים כו' וכפירש"י בהדבור הסמוך שאחריו:
(ד"ה ויתנכלו) פעל נכל שענינו ערמימיות להרע אה שהוא פעל יוצא כמו פעל חשב שהוא יוצא לשני ויפול בו שאלת מה ותשובת את. מה חשב. את הדבר הזה ובשניהם הדבר הנחשב הוא הפעול. כי גם בפעל נכל רק הערמימות הנחשב הוא הפעול. אבל כאן מלבד שבא ויתנכלו בבנין התפעל שהוראתו כרוב הפעולה החוזרת אל הפועל לא נמצא הפעול שאחריו בפירוש כלל. כי אין מלח אותו שאחריו להוראות הפעול שבב' השרשים אין מי שהמחשבה והנכלות עליו הפעול רק הדבר הנחשב או המתנכל הוא פעולם. וכן אין הפעול מלת להמיתו שאח"כ שההריגה אינה אלא פעול החושב ולא פעול הנוכל כי מגדר הערמימות אינו אלא מחשבת אופן עשיית הפעולה באופן שלא יורגש הפעולה או תכליתה או פועלה. וא"כ אין הפעולה רק תחבולת הסתרה והעלמה היא פעול הנוכל והפעולה בעצמה היא פעול החושב. ולכן לא יתכן לומר רק חשב להמיתו ולא נכל להמיתו (זולת באופן שיבואר להלן) ע"ד הודעת הפעול. והנה התחבולה שהיא פעול הנכלות בכאן הוא מה שנאמר אח"כ ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו לכן ע"כ צ"ל שמ"ש כאן ויתנכלו להמיתו איננו ע"ד הוראת הפעול רק ע"ד הודעת התכלית והל' להורות התכלית שתכלית נכליהם היתה למען יוכלו להמיתו. ועד"ז נוכל לומר ג"כ נכל להמיתו. וז"ש רש"י ז"ל כאן ויתנכלו נתמלאו נכלים וערמימיות ר"ל שמרת ויתנכלו לבדו הוא מאמר שלם בפ"ע ולא בא הכתוב לבאר לאן פעול ההתנכלות ור"ל מה נכלו. רק שתחלה אמר ע"ד כלל שנתמלאו נכלים וביאר אח"כ התכלית ואמר להמיתו ר"ל למען יוכלון המיתו ודו"ק:
(ד"ה אותו) כבר ביארתי בדבור הקודם שאין מלת אותו בכאן סימן הפעול וכן מלת להמיתו איננו הפעול. והנה בפעל תשב וכן בפעל נכל אין מי שהמחשב' והנכלו' עליו מסומן רק ביחס גבול שאליו והוא מלת אל. ונאמר ד"מ שראובן חשב אל שמעון להרגו. ולפ"ז צ"ל שמלת אותו בכאן הוא במקום יחס גבול שאליו. אבל לפי שרחוקה מאוד הוראת מלת אותו כפי הנחתה הראשונה מהוראת גבול שאליו כי מה ענין סימן הפעול ליחס גבול שאליו, לזה ביאר רש"י ז"ל קורבת הוראת מלת את ליחס גבול שאליו עד"ז. כי אח יבוא לפעמים במקום מלת עם כמו את יעקב איש וביתו באו וכיוצא. ולזה מלת אותו בכאן הוא במקום אתו בתיו דגושה שפירושו עמו. והנה יחם גבול שאליו שהוא מלת אל קרוב ליחס המצטרף שהוא מלת עם. ולזה בענין הכתוב שלפנינו כמו שיסומן מי שהמחשבה עליו ביחס גבול שאליו כן יסומן ג"כ במלת עם להיותו מצטרף להחושב לפי שעליו חושבין וז"ש רש"י ז"ל כלומר אליו ר"ל שאחרי שפירוש אותו בכאן. אתו עמו ומלת עם כוונה א' לו עם מלת אליו וכמו שיבוא מלת אליו על מי שעליו המחשבה כן יבוא ע"ז מלח עם. וזהו הוראת מלת כלומר בכל מקום בלשון רש"י ז"ל ודו"ק:
כא ר"ל שחסר השם הנגזר מהפעל דזה והוא מכה. וענינו לא נכנו מכת נפש כמו וברך לא אשיבנה שענינו וברך ברכה לא אשיבנה ואח"כ כ' רש"י ז"ל מכת נפש זו היא מיתה. מדברי הרא"ם ז"ר:
כב מלבד משמעות הלשון שאמר מידם ולא מידכם. הנו מוכרח ג"כ מן הסברא שאם יגלה להם ראובן שזה כוונתו בוודאי לא ישמעו אחיו לקולו. ומ"ש רש"י ז"ל אמר אני בכור וכו' ר"ל ולא מפני שהוא אוהבו היה חפץ להצילו שהרי ראובן מבני לאה היה שהיה יוסף מביא את דבתם רעה אל אביהם. וכתיב וישנאו אותו אחיו וגו' עכ"ל הרא"ם ז"ל ויש להוסיף עוד בטעם הדבר ממ"ש להלן פסוק ל' הילד איננו ואני אנה אני בא ולא אמר ואנחנו אנה אנחנו באים. דמשמע מזה שהוא העיקר והוא יש לו לירוא מאביו יותר מפני שאביו יאמר לו הנך בכורי ולך ישמעון אחיך. לו יעצתם לחדור מהריגת אחיך
כג ר"ל כתונת פירושו חלוק שהוא המלבוש התחתון שעל הגוף לקבל הזיעה וראיה מכתנות כהונה שנא' בהן והלבשת את כתנתו על בשרו מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה את) כבר כתבתי שדרך המספר לשנות הדבור פעמים במקום ההתפעלות כדי לעורר ע"י הכפל הזה את ההתפעלות בלב השומע ולזה לא אמר כאן ויפשיטו את כתונת הפסים אשר עליו. אבל אמר ויפשיטו את כתנתו את כתונת הפסים וגו' כדי לעורר על ההתפעלות שבו. והבחינה שראוי לעורר עליו כמאמרם ז"ל לעולם אל ישנה אדם לבן בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף כו'. זהו כוונת רש"י ז"ל בכאן:
כח (ד"ה וימשכו) והכתוב לא הזכיר רק תחלת המכירה וסופה ולא המכירה האמצעית. ולא ידעתי מה יעשו במה שמצאנו להלן ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים הרי שהישמעאלים מכרוהו למצרים, מדברי הרא"ם ז"ל:
כט דפירוש האחר. רפי שהיה עסוק בשקו ובתעניתו לא ישב עמהם על הרחם לאכול והמכירה הי' בעת האוכל כמשמעות הפסוק:
לג ר"ל וחסר מלח הוא דבור המציאות כדרך הלשון:
(ד"ה חי') דבטרוף טורף לבד סגי ולמה לו לומר עוד חי' רעה אכלתהו עכ"ל הרא"ם ז"ל וכדבריו ז"ל דדרשו זה מיתורא א"כ ידע יעקב שיוסף חי וסופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ואין זה אלא תימה ונגד המפורש בכתובים ואין צורך לבאר זה אבל באמת שהם ז"ל קוראים בשם ניצנוץ רוח הקודש לכל לשון שיש לפתור אותו כפי המאורע שקרה בפעל אף ושלא כוון האומרו לזה ומדרגת ניצוץ רוה"ק לרוה"ק כעין חלום לנבואה ולכן אמרו ז"ל ג"כ אצל רחב. שהגבילה למרגלים זמן שלשת ימים עד שוב הרודפים. שנצנצה בה רוה"ק אף שהיא אמרה זה רק על צד ההשערה שבמשך הזמן הזה ישובו הרודפים. לפי שכן קרה באמת אח"כ. שלא שבו רק בסוף שרשה ימים כמ"ש בספר יהושע וכן בסדר שמות אצל בת פרעה שאמרה ליוכבד היליכי את הילד. דרשו ג"כ היליכי משלי וכמו שפירש"י ז"ל שם. ניבאה ולא ידעה מה ניבאה כו' עכ"ל:
בא"ד ולמה לא גלה כו'. כפי הנראה מדברי רש"י ז"ל הללו שהסכמת השכינה בדבר החרם לא היתה בלתי שלא לגלות ליעקב ולא לזולתו ולכן גלה הקב"ה ליצחק אבל יצחק הי' יכול לגרות הדבר ליעקב כי לא הי' יפה כח האחים לשתף ליצחק בדבר ואולם יצחק לא רצה לגלות מעצמו ליעקב בראותו שהקב"ה לא גלה לו והבין שזה רצונו של המקום ב"ה לבלתי גלות אזנו מהדבר ההוא. זהו תורף דברי הדרש הזה. וכבר עמדו בזה הרא"ם והרג"א ומהר"ם יפה ז"ל שהמאמר הזה פלאי וכי יפה ורם כח אנוש לשתף להקב"ה בדבר השבועה ועוד הרי גם נגד יצחק לא הי' כוחם רב לשתפו עמהם ולא נחה דעתי בכל דבריהם יע"ש:
לה שהרי לא מצאנו שהי' ליעקב בת אחרת זולתי דינה וא"כ מאי בנותיו לשון רבים:
(ד"ה ארד) ועל במקום בעבור:
(ד"ה אבל) כבר כתב הרא"ם ז"ל הכלל דזה במקום אחר שבכל מקום שכתוב לשון אחד שיש לו שני משמעות דרכם ז"ל לדרוש מדלא אפקי' בלשון המיוחד להוראה העיקרית המכוונת בכתוב ש"מ שבא הלשון המשותף לדרוש בו גם המשמע השני ובזה יובנו גם דברי רש"י ז"ל כאן שמלת שאול שני הוראות לו הקבר והגיהנם. ומדלא כתיב קבר ש"מ שבא לרמז גם על הגיהנם:
(ד"ה ויבך) והפירוש הזה מוכרח לשני הוכחות א' שכל המאמר הזה מיותר וכבר אמר יותר מזה מאבילותו של יעקב למעלה ויקרע וגו' וישם שק במתניו ויתאבל וגו' ימים רבים. ויקומו וגו' וימאן להתנחם ויאמר כי ארד וגו' וא"כ איך יתכן לומר שאחר שספר תחלה מההתפעלות העצום. אמר אח"כ שבכהו שזה נוהג בכר הקרובים:
ב' שאין נופל לומר שבכה אותו. זולת אם המת מונח לפניו ולזה צ"ל שהכוונה ער יצחק:
פרק לח
א גם הראב"ע ז"ל נתעורר לתת טעם לסמיכות הספור הזה ואיך הפסיק בספור מיהודא בין ספור מכירת יוסף וחזר להשלימו אח"כ אחר ספור מעשה יהודא ותמר ולכן נבוכו בזה גם רודפי הפשט ז"ל:
(ד"ה ויט). ר"ל כי הנטי' בכל מקום מצטרפת לדבר אחר מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה עד) וחסר מלת אל בפסוק ור"ל עד אל איש עדולמי והיחס שהי' ליהודא עם האיש העדולמי הזה יותר משאר אנשי עדולם לפי שנשתתף עמו במקנה הצאן כנזכר להלן. ויעל על גוזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדולמי תמנתה:
ב כמו כנען בידו מאזני מרמה ולא שהי' מזרע כנען שלא יתכן לומר שלא הקפיד יהודא במה שמאסו והקפידו אבותיו עכ"ל הרא"ם ז"ל וכ"כ הרשב"ם ז"ל:
ה ר"ל כמ"ש הרשב"ם ז"ל. שהי' יהודא בכזיב ושם נולד לו בן עכ"ל וא"כ גם אשתו היתה בכזיב ולא שהי' לבדו בכזיב ולכן קרא יהודא את המקום על שם המאורע וזאת כוונת הספור והרמב"ן ז"ל טען שאין במאורע ההוא כל חדש שיקרא המקום ההוא על שמו ועוד שלא יוודע זה עד אחרי מותה וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואינו טענה כי יתכן שחדל להיות לה שמה אורח כנשים עם היותה ילדה וא"כ הי' המאורע הזה זר וגם נודע תיכף:
ז כדאיתא בש"ס יבמות הובא ברא"ם:
בשלמא אונן משום דלא לו יהי' הזרע אלא ער מ"ט וכו':
ח הרמב"ן ז"ל הקשה כי במצות התורה נאמר ג"כ יקום על שם אחיו ואין היבם מצווה לקרוא שם בנו כשם המת (כי הולדת היבם לבד מיבמתו הוא בעצמה הקמת שם המת) וראי' מבועז שאמר לזקנים וגם את רות המואבי' אשת המת קניתי לי לאשה להקים שם המת וגו' ותקראנה אותו עובד ולא מחלון ועוד מה זה הוקשה הדבר לאונן בהקרא שם הבן בשם אחיו ורוב בני אדם יתאוו לזה עכ"ל ולענין קושיא הא' י"ל שלא כוון רש"י ז"ל לזה מצד הדין. שמצד הדין וודאי אין היבם מצווה לקרוא שם בנו בשם המת כדאיתא בברייתא ומייתי לה הש"ס ביבמות פ' כיצד ורש"י ז"ל עצמו הביאה בפרשת יבום בפסוק והי' הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו וגו' אבל כוונת הרב ז"ל. שהי' המנהג בימי קדם קודם מתן תורה שישא הקרוב מהמשפחה אשת המת יהי' האב או האח או קרוב אחר כמ"ש הרמב"ן ז"ל עצמו והבן הראשון הנולד לו מאשת המת היו קורין אותו בשם המת עד שניתנה תורה ונתחדשה הלכה. שלא ישא אשת המת מכל קרוביו רק האח לבדו ושיקום היבם על שם אחיו לנחלה. ושלא יצטרך לקרוא את שם בנו הראשון בשם אחיו המת והוכרח רש"י ז"ל לבאר הכתוב הזה עפ"י המנהג הקדום ההוא משום דכתיב בתרי' וידע אונן כי לא לו יהי' הזרע. שמשמעו מפני שנקרא על שם המת ולענין קושיא השנית י"ל שהפרש גדול יש בין מי שקורא לבנו בשם קרובו המת ברצונו ובין הקורא לו בשם קרובו מצד החובה שאז נראה שאין הזרע שלו. וזה היתה הקפדתו של אונן מדברי הרא"ם ז"ל:
ט הנה פירש הכתוב כדעת הב"ר שהוא פשטות הכתוב אבל בש"ס יבמות פד"א איתא אמר רב נחמן ער ואונן שלא כדרכן שמשו
יא ר"ל מלת כי אינו לנתינת טעם על אמרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני שאחר שהוחזקה קטלנית. כאמרו פן ימות גם הוא כאחיו איך אפשר שיתננו לה אחר שיגדל אלא ע"כ שאמרו עד יגדל אינו אלא דחי' ומלת כי לתת טעם לדחייתו ופשוט מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כי) וכרבי דס"ל בתרי זימני הווי חזקה והכי קיי"ל גם לדינא נישואין ומלקיות כרבי ווסתות ושור המועד כרשב"ג מדברי הרא"ם ז"ל:
יב ר"ל כי ויעל אינו דבוק עם על גוזזי צאנו רק עם תמנתה שבסוף הפסוק ומלת על אין צורך לפרש במקום אל אבל פירושו לעמוד על גוזזי צאנו. ובמנהג הבעלים לעמוד על פועליהם לראות במלאכתן עכ"ל הרא"ם ז"ל וכבר כתבתי במקום אחר שמדרך לשון הקודש בבוא ב' פעלים נרדפים זה על זה שהפעל השני הוא תכלית הפעל הראשון לחסר לפעמים (לתיקון הלשון ויופיו) פעל השני שהוא פעל התכלית ולקשר הפעל הראשון עם המלה הדבוקה לפעל השני החסר. ויש דוגמאות הרבה לזה במקרא ובהמשך ביאורי זה לפירושי רש"י ז"ל תראה מקצתן והנה עפ"י הכלל הזה יתבארו לך דברי רש"י ז"ל כאן וגם במקומות אחרים שישמש הכלל הזה אעורר עליו למקומותיו להבנת דברי רש"י ז"ל:
יד עיקר לשון עילוף אינו אלא על העטיפה אבל ממה שאמר להלן כי כסתה פני' נראה שהעילוף הנזכר כאן הוא עטוף הפנים (ד"ה ותשב) ופתיחת העינים כינוי לפרשת דרכים מפני שכל העינים פתוחות לה ומכוונות אלי' לראות איזה הדרך יטו אליו ולדרש חז"ל הוא מערת קברו של אאע"ה שכל העינים צופיות אליו ואמרה יה"ר מלפניך אלקי אברהם שלא אצא מן הבית הזה רקנית כנזכר בב"ר מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כי). בש"ס דסוטה הקשו משום דכסתה פני' ויחשבה לזונה. בתמי' עכ"ל. ור"ל דאדרבה מנהג הצנועות לכסות פניהן. ולכן צ"ל שהמאמר הזה לנתינת טעם על מה שלא הי' מכירה (שאלו הי' מכירה לא חשבה לזונה וגם לא הי' בא אלי') ואמר כי כסתה פני' ולפי פשוטו כתב רש"י ז"ל כי כסתה פני' עכשיו כדכתיב לעיל ותתעלף ותשב וגו'. ולדרש רז"ל כי כסתה פני' מקודם בבית חמי' ולכן לא הי' מכירה גם מקודם. ולשני הפירושים הוא נתינת לבלתי הכרתו אותה אבל מה שחשבה לזונה. הוא כמו שפירש"י ז"ל בדבור הקודם הסמוך לפי שישבה בפרשת דרכים. ופשוט:
יז (ד"ה ויט) כבר כתבתי לעיל בפסוק י"א בד"ה כי שמדרך הלשון לחסר לפעמים פעל התכלית ולקשר פעל הראשון הקודם לו עם המלה הדבוקה לפעל התכלית. וכל זה הוא בפעלים אחרים זולתי פעלי התנועה. ואולם בפעלים התנועה הכלל הזה נוהג תמיד להשמיט פעל התכלית. ויט אלי'. סורה אלי ופשוט:
יח רש"י ז"ל הביא תרגום אונקלוס שתרגם עזקתך ושושיפך ופירושו טבעתך ושמלתך שתרגום ויצקת לו ארבע טבעות זהב ארבע עזקן דדהב ותרגום ופרשו השמלה ויפרסון שושיפא ופירש"י ז"ל עוד שמפני כן נקרא הטבעת חותם לפי שחותמין בה והשמלה בשם פתיל להיות כסות בת ד' כנפות שבה הציצית והפתילים ולדבר זה רמז רש"י ז"ל באמרו שמלתך שאתה מתכסה בה. רומז למאמר הכתוב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ויותר יתכן לומר שהשמלה מכונה פתיל מלשון צמיד פתיל שענינו חבור. לפי שהשמלה מחוברת לגופו אך לא יעלה לפירוש זה מה שאמר להלן פתילים בלשון רבים. ואולם רש"י ז"ל סתם פירושו מאוד. ומה שאמר הרא"ם ז"ל שרש"י ז"ל רמז שהבגד נקרא פתיל על שם הגדילים התלויים בה הוא לקוח מדברי הרמב"ן ז"ל. אבל אין דרכו של רש"י ז"ל לרמז רק לבאר:
[ד"ה ותהר] לא מצינו בשום מקום פעל ההריון קשור עם לו רק פעל הלידה לכן דרשו לו כיוצא בו:
כג. ד"ה פן וכתב רש"י ז"ל אח"כ כי מה עלי לעשות וכו' כדי לקשר יפה את המאמר שאח"כ הנה שלחתי הגדי הזה וגו'. וכאומר כבר יצאתי ידי חובתי ולכן אין עלי חיוב עוד לחפש אחרי' כי ע"י החפוש יותר מדאי נהי' לבוז. אבל אין לקשר המאמר בדרך זה. פן נהי' לבוז לפי ששלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה שאין סבת הבוז מה שלא יכול למצוא אותה. ועוד שלשון הנה שלחתי וגו'. משמעו שהוא מאמר בפני עצמו:
כד לא אמר ויהי כשלש חדשים שאז הי' זה כף הקרוב עם שם המספר שמשמעו קרוב לשלשה ירחים. וא"כ הי' שני חדשים שלמים ורובו של האחרון שהכף משמשת ג"כ לדמיון ובזה מורה הקרוב היותר אפשרי הדומה למספר השלם אבל עכשיו שאמר כמשלש חדשים הרי הוא מקור מפעל ההשתלשות עם כף בכלם. בפלס משלוח מנות. ופירושו כהשתלש החדשים. והשתלשות החדשים הוא ג"כ ברובו של ראשון ורובו של אחרון וחודש אמצעי שלם. וא"כ ע"כ מורה המקרא ע"י שינוי זה שהי' המספר היותר פחות וזה הכלל תמיד. הפעל הוא האמצעי בין העדר הדבר וגמרו השם הוא גמר הענין בשלמותו. ועם כף הקרוב יורה הענין סמוך לגמרי. פעל מת אם הוא פועל בינוני. יורה על ההכנס בתכונת המות. מותי הוא גמר כל החיים. וכן כאן שלש משלש והבן:
(ד"ה ותשרף) הרמב"ן ז"ל כתב רש"י ז"ל הביא הברייתא ולא פירשה כי אין זיקת יבום לב"נ שנאמר אזהרתן זו מיתתן והיא להם בכלל אשת איש אף (דיבמה לשוק לישראל בלאו גרידא) וא"כ אינה רק פנוי'. ובת כהן אינה בשריפה אלא עם האירוסין או הנישואין כמפורש בסנהדרין. עכ"ל ויפה כתב הרא"ם ז"ל. שגם רש"י ז"ל מודה שזה אינו מן הדין רק שדנוה למיתה בשביל כבוד יהודא חמי' שהי' קצין בארץ וכן משום כבוד אביו שם. ונבלה גדולה הוא להיות כלת יהודא ובת שם הרה לזנונים וב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לצורך גדול ומיגדר מילתא כדאיתא בש"ס. ולכן דנוה בזנות פנוי' כאלו היתה זנות בזיקה לבעל. ולפי שהיתה בתו של שם וזנות הזיקה בשריפה דנוה גם עכשיו בשרפה. שהרי השריפה שחייבה תורה לבת כהן אינו אלא מפני כבוד אבי'. כדכתיב את אבי' היא מחללת באש תשרף. ולזה הטעם המוזכר בברייתא שהביא רש"י ז"ל אינו על דין המיתה רק על מין המיתה עכ"ל:
כה (ד"ה הכר) שלשת הנפשות הם תמר ותאומים שבבטנה כנזכר לבסוף בענין
כו. ר"ל שאין מלת ממנו משמשת היתרון במדרגה כמו ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני שאין נופל פה אבל האמת ששני מלות אלו צדקה ממני שני משפטים המה. צדקה בדברי'. ממני היא מעוברת מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ממני) גם לדעת רז"ל הוא שני משפטים רק שלדעתם המשפט האחד שליהודא והאחר של בת קול. ומה שהוכרחו לזה הוא כדאיתא פ"ק דסוטה דפריך הש"ס צדקה ממני מנא ידע (ופירש"י ז"ל מנא ידע שנתעברה ממנו) ומשני יצתה בת קול ואמרה. ממני יצאו כבושים [ופירש"י דברים עלומים. שנגזרה מלפני שיצאו ממנה מלכים וא"א לצאת אלא מיהודא] ע"כ. הרי שהוכרחו לזה משום דמלת ממני משמע החלט וברור גמור ומנא ידע. שמא מאחרים נתעברה כי האדם למראה עיניו ישפוט מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כי על כן) כבר פירש"י ז"ל במקום אחר שכל כי על כן שבמקרא פירושו על אשר. ושם ביארתיו:
(ד"ה ולא יסף). השורש הזה משמש הוספה כמו ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם ומשמש הפסק הדבר כמו קול גדול ולא יסף. וזה דבר נפלא שיהי' שורש אחד בעל הוראות מתנגדות וסותרות. משמש דבר והפוכו והשמות המשותפות הן בעלי הוראות מתחלפות ולא סותרות ואל תשיבני ממה שנמצא כמה פעלים נגזרים מן השמות שמשמשים הפוך השם ההוא כמו ודשנו שענינו הסרת הדשן וכן תשרש מארץ שענינו עקירת השורש. שזה טעות שהפעלים הנגזרים מהשמות מורים רק הפעולה הנעשית בהדברים שהונחו עליהם השמות ההם ואין זה דבר והפוכו כי שני הענינים הנחת הדשן על המקום והסרתו מהמקום. שניהם פעולות הנעשות בהדשן. וכן עקירות השורש והשרשתו ואינם רק פעולות מתחלפות בעצמים הנ"ל. וחלופי הפעולות מורות עליהם חלופי הבנינים. ושניהם משותפים בהוראת הפעולה בכלל הנעשית בהעצם ישריש בהפעיל מורה החבור החזק והדבוק באדמה ע"י השורש ישרש בבנין הדגוש מורה העתק השורש ופרוד החבור הנמשך מזה. ואולם פעל יסף משמש ישות הדבר והעדרו. ויפלא עוד שבהיות משמש ההפסקה הוא נמצא קשור תמיד עם מלת השלילה לא. ולבדו בלי חבור השלילה לא מצאנוהו על שמוש זה וצ"ע:
כח וכמו שאמר בפסוק שאחריו ויהי כמשיב ידו וגו':
(ד"ה פרצת) ר"ל לפי שהראשון הוצא יד תחלה. כדי לצאת ראשונה ואולם השני נתחזק עליו והוכרח הראשון להשיב ידו. ויצא השני ראשונה ופשוט:
פרק לט
ג דרשו זה מכח כפל הלשון וירא אדוניו כי ד' אתו וכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו. והי' די לומר וירא אדוניו כי כל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו. לכן דרשו ז"ל שהם שני ענינים והענין שבעבור היות אדוניו מצרי ולא ידע את ד' לכן בראותו הצלחתו הגדולה הי' חושב שבדרך כשפים הוא עושה כנהוג בבני ארצו עד שראה כי שם שמים שגור בפיו תמיד אז התבונן כי מאת ד' היתה הצלחתו זאת וזהו פירוש הכתוב וירא אדוניו כי ד' אתו ר"ל כי הוא ירא ד' וכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו. ר"ל שהצלחתו זאת נמשכה מאת ד'. ולפ"ז ויו וכל אשר הוא עושה וגו'. הוא לקשר הסבה במסובב. והויו במקום לכן והרבה ווין כיוצא באלו במקרא. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
ד וכן הוא מדרך הלשון להשמיט לפעמים מלת אשר:
ו (ד"ה כי אם) גם מפרשי הפשט ז"ל הסיעו טעם הפסוק לדבר אחר, שלפי פשוטו הוא אולת ופתיות לבלתי השגיח על הכנסותיו בבית ובשדה ולשים עין על הפחות ממנו על עניני מאכליו ורש"י ז"ל דרך בדרך הדרש שהלחם כנוי לאשתו. וסיוע לזה ממ"ש פסוק ט' במאמר יוסף אל אשת פוטיפר הן וגו' ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו:
(ד"ה ויהי יוסף) לפי פשוטו הוא הקדמה למ"ש אח"כ בספור ענינו עם אשת פוטיפר. ולומר שע"י יופיו נפלה חמדתו בלבה. אבל ידוע שמדרכם ז"ל לדרוש סמוכין ומה גם שעל הסמיכות שבכאן יפלא יותר דהי' לו להפסיק פסוק ששי לפני מאמר זה. ולהציג מאמר ויהי יוסף וגו' בפסוק בפני עצמו ולמה זה נסמכו מאמר הפקידות ויעזוב וגו' ומאמר היופי ויהי יוסף וגו' בפסוק אחד. ולזה דרשו ז"ל שבא לרמז שהיופי הנזכר כאן מלבד היופי הטבעי נרמז בו ג"כ היופי המלאכותי ע"י המזון והסלסול. ולפי שהפקידות הי' סבה ליופי זה. לכן נכלל שניהם בפסוק אחד. ולפ"ז ע"ד הנרמז ויו ויהי יוסף וגו' הוא לקשר הסבה במסובב.
ז הוא לבאר הדרש הנ"ל שהביא רש"י ז"ל בדבור הסמוך הקודם. אמר הקב"ה כו' אני מגרה בו את הדוב מיד ותשא וגו'. וכאן כתוב אחר הדברים האלה וגו'. דמשמע זמן רב ולא מיד לזה כתב רש"י ז"ל אחר הוא סמוך. מדברי הרא"ם ז"ל:
ט ר"ל כי פירושו ועוד כי אחטא לאלקים מצד המעשה בעצמו זולת הבגידה באדוני ואין הפירוש כי אחטא לאלקים מצד הבגידה באדוני דאיך יתכן שיזכיר רק חטאו בזה לנגד ב"ו. ולא יזכיר חטאו להמקום ב"ה. מדברי הרא"ם ז"ל:
י השכיבה השכנית לבדה קשורה לרוב עם מלת אצל כמו ותשכב אצל מרגלותיו דרות אבל השכיבה שהוא כינוי לתשמיש קשורה בכל מקום עם מלת עם. כמו ארור שוכב עם חותנתו שוכב עם בהמה ולכן כאן שקשור פעל השכיבה עם מלת אצל. ע"כ ענינו שגם על דבר השכיבה השכנית שבקשה ממנו לא שמע אלי'. ואף שאין בזה לפי דברי' לא חטא ועון מול המקום ב"ה. ולא בגידה לאדון רק השקטת תאוותה לא נתרצה אלי' יוסף:
(ד"ה להיות עמה) דרשו כן מפני הכפל כדרכם ז"ל. ולמד להיות הוא למד התכלית לפי הדרש:
יא יש פה הא הדעת עם כף הדמיון. וזה מורה מצד הכף התדמות יום זה ליום אחר ומצד הה"א שאותו היום הוא יום ידוע ומפורסם. ולכן צ"ל שהוא יום איד ולכן תבוא עלי' הא הדעת להיותו מקיף ביום מוגבל וידוע בכל שנה ושנה וה"א הדעת מצד הגבלתו בזמן וכף ההדמות להיותו בא בכל שנה:
(ד"ה לעשות) לכאורה יפלא מאד מה ראו קצת מרבותינו ז"ל על ככה. לדון את יוסף לחובה ואם בכל אדם אמרו ז"ל באבות הוי דן את כל האדם לכף זכות. ק"ו ב"ב של ק"ו לנגד יוסף הצדיק ע"ה. וראיתי בתוס' סוטה שהרגישו בזה וכתבו וז"ל. דמלת ויבוא קא דייקי לשון ביאה עכ"ל. והוא דבר תימה וא"א להלום דבור זה וא"צ לבאר תמיהתו ולע"ד נראה דאין לפרש מלאכתו ממש שהרי ידוע שפוטיפר הי' שר גדול ונכבד בבית פרעה והי' לו לפי עוצם גדולתו בלי ספק נכסים רבים ועבדים ומשרתים הרבה. ויוסף הי' הפקיד על כולם על פיו יעשו כולם ואליו ישמעון. וזהו מינוי ופקודות עצומה. עד שיקרא לשר ואדון. וברור מפני זה שלא עשה יוסף שום מלאכת עבוד' בעצמו. וביותר מלאכת הבית שהוא הפחותה שבמלאכות. ויוסף הי' המשגיח על כל העבדים וסופר ההוצאות וההכנסות של אדוניו ומטעם זה נראה שתרגם אונקלוס לעשות מלאכתו למיבדק בכתבי חושבניו וזהו דעת המ"ד בש"ס מלאכתו ממש אבל אידך מ"ד ס"ל שאין נופל על זה שם מלאכה. לכן פי' שבא הכתוב לרמז ע"ז מעשה העבירה והעלימו הכתוב לכבוד יוסף וכנה הבדיקה בספרי החשבון בשם מלאכה:
יד וכדרך הכועס שאינו מזכיר שם מי שכועס עליו בתוקף הכעס רק בכנוי הנסתר הוא. אם השומע מרגיש מעצמו על מי כוונתו (וידוע ג"כ מתולדות הנפש. שבתוקף ההתפעלות והלחצה להשתפך לחוץ ע"י כלי המבטא תעזוב המלין היתרין שאינם מענינה בהיותם מובני' עצמם לשומע וכאלו מרוב הלחץ שתרגיש בקרבה ותחפוץ להרוויח לה תעזוב היתר למהר הקלת עולה) וכמו שהוא הענין כאן. שבני הבית הבינו שכינוי הנסתר הוא לנגד בעלה:
(ד"ה עברי) ר"ל לשני טעמים יקרא עברי:
טו ר"ל כינוי הנסתר הוא לנגד יוסף ולא על בגדו הסמוך לו מדברי הרא"ם ז"ל:
יז ר"ל לצחק בי דבוק עם בא אלי ולא עם הבאת לנו כי לא הביאו לצחק בה ופשוט:
יט אם לא הי' הכתוב פורט תחלה ספור אשת פוטיפר לפוטיפר בעלה והי' אומר בכלל שספרה לו לאמר כדברים האלה עשה לו עבדך. יתכן בזה אמרו אח"כ ויהי כשמוע וגו' כדברים האלה וגו' אבל עכשיו שפרט לנו הכתוב כל ספורי אשת פוטיפר לבעלה. כמ"ש פסוק י"ז ותדבר אליו וגו' בא אלי העבד וגו' לצחק בנו. ויהי וגו' ויעזוב בגדו וגו' א"כ למה אמר אח"כ שוב שנית ויהי כשמוע וגו' לאמר כדברים האלה וגו' ולמה לנו הכלל אחרי הפרט. והוא באמת דקדוק עצום לכן דרשו ז"ל דקאי על דברים שבצנעה שלא נזכרו מקודם שהיתה בושה לומר דברים אלו לאיש מבלעדי אישה והוא א"כ מאמר אחר. ואולי שלא נתרצה לקול דברי' הראשונים למציאת יוסף חן בעיניו עד שהוסיפה לפתותו גם אח"כ לעת התשמיש בדברי שקר ומרמה ומדלא כתיב הדברים האלה רק כדברים האלה בכף הדמיון דרשו שבעת הבעילה ספרה לו כל זה ולכן יבואו על נכון בזה כף הדמיון והדרש הזה א"כ פשוטו של מקרא ממש וכדרך כתבי קודש לכנות דברי ערוה ובושת. ולדבר מהם בהסתר כן נ"ל:
כא לא אמר ויעש עמו חסד רק ויט אליו חסד. וא"כ צ"ל ששם חסד בכאן נרדף לשם חן שנופל עליו פעל נטה הקשור תמיד עם מלת אליו להוראת הקרוב ועם מלת מעליו להוראת הרחוק:
כב והוא הי' עושה פירושו מצוה לעשות. כמו ועשית מנורת זהב טהור. ויבן שלמה את הבית ואין לפרשו כפשוטו. שהוא הי' עושה כל מה שהיו צריכין הם לעשותו דא"כ הדבר הוא הי' המשרת אותם ומה זה מציאת החן ופשוט:
כג ובית באשר כבית ויעבוד יעקב ברחל:
פרק מ
א כבר ידוע מדרכם ז"ל שבכל מקום שנזכר אחר הדברים האלה. לדרוש בו שבא לרמז היותו נמשך מהקודם ופשוט:
ד מלשון הכתוב נראה שפקידה זו הי' לשניהם. להסריסים וליוסף לזה שישרת אותם. ולהם שיהיו לשירותם הוא לבדו. ולכן אמר ויפקוד את יוסף אתם ר"ל עמהם. אבל זה אינו לשלשה טעמים. א' ממה שלא אמר ויהי אחרי כן ויפקוד. משמע שפקידה זו היתה תיכף כשהושמו הסריסים בבית הסוהר. וא"כ לא שייך אצלם פקידה דפקידה אינו נופל רק אחרי עבור איזה זמן. ב' דלשון ויפקוד אתם משמע שבעיקר נפקדו הסריסים ויוסף טפל להם. וא"כ זכר הכתוב ראשונה הטפל ואח"כ העיקר והי' לו לומר ויפקוד את הסריסים ואת יוסף עמהם. ג' שלא זכר מהו פקידה זו רק מובן מעצמו ממ"ש אח"כ וישרת אותם ואין זה דרך הלשון לומר כן כמו ויפקוד אלקים את רחל ויפתח את רחמה וגו' ולא אמר ויפקוד וגו' ותהר ותלד בן. ולכן פירש"י ז"ל שפקידה זו לא היתה רק ליוסף לבדו וחסר מלת להיות בפסוק ובזה נתקן הכל והנה הפירוש הזה שפירשו רש"י ז"ל נשען על הכלל שביארתיו לעיל שמדרכי הלשון בבוא ב' פעלים נרדפים זה על זה שפעל הראשון הוא לתכלית פעל השני. להשמיט פעל השני שהוא פעל התכלית. והפעל הראשון יוקשר עם המלה הראוי' להיות דבוקה לפעל השני החסר וע"י זה מובן הפעל החסר מעצמו כמו סורה אלי ויעל יהודא וגו' על גוזזי צאנו וכן כאן ויפקוד את יוסף אתם. ובתשלומם ראוי להיות סורה ובוא אלי ויעל יהודא לעמוד על גוזזי צאנו ויפקוד את יוסף להיות אתם:
(ד"ה ויהיו) דילפינן בגז"ש ימים ימים מימים תהי' גאולתו אבל לא מימים דעד חודש ימים דדנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין ימים סתם מימים שכתוב בהן חודש. מדברי הרא"ם ז"ל מהש"ס דפ' אעפ"י:
ה דרשו מדשינה הכתוב לכתוב הראוי להיות קודם באחרונה שהי' ראוי להיות ויחלמו שניהם חלום. אבל אמר ויחלמו חלום שניהם. ומה שאמרו שכל אחד חלם חלומו ופתרון חבירו. ולא כפשוטו וחלום חבירו לכן כתב רש"י ז"ל ומה שנאמר כו' ר"ל ולולי שראה שר האופים פתרון חלום שר המשקים מאין ידע כי טוב פתר. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
[ד"ה איש] ר"ל ולא כשאר חלום. שהחלום רחוק מענין הפתרון וכל פרטי החלום הם רק רמזים לפרטי הפתרון אבל בחלום הזה באו בו קצת מפרטי הפתרון בביאור מבלי רמז כלל. בחלום שר המשקין מראה הגפן ושחיטת הענבים לכוס פרעה בחלום שר האופים. מעשה אופה והעוף אוכל אותם מעל ראשו:
י (ד"ה והיא כפורחת) תיקן רש"י ז"ל בזה ב' דברים א' שכף כפורחת איננו במקום כאשר בכף בעלות המנחה וכף כצאתי את העיר כי תבוא לרוב בהוראה זו רק עם המקור ולא עם פועל בינוני שכחו ככח שם התואר ולזה ע"כ כף זו הוא כף הדמיון. ב' שאין הדמיון על פריחת הגפן שנעשה לה פועל דומה לפריחה כי באמת לפי הנדמה אליו בחלום הי' בגפן פריחה ממש רק הדמיון הוא על החלום שנדמה אליו בחלום לילה בדמיונו. כאלו הי' שם פריחה בפעל ונדמה הדמיון להמציאות בפעל ולפ"ז צ"ל שכל מאמר שבא בפסוק זה הוא ענין בפ"ע והוא כפורחת ר"ל שנדמה לו הגפן כאלו היא פורחת בפעל ואחר כך עלתה נצה ואח"כ הבשילו וגו'. והנה חזק רש"י ז"ל פירושו זה. ואמר שאין לסתור פירוש זה מן התרגום שנראה שמחבר המאמרים. ומפרש כף כפורחת במקום כאשר שהרי תרגם והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין שהתרגום הזה הוא לפי הלשון הראוי להיות בעברי והיא כאשר פרחה עלתה נצה. לזה כתב רש"י ז"ל שאיננו כן. דאפיקת לבלבין אינו תרגום עלתה נצה רק הכל תרגום והיא כפורחת וראי' שהרי תרגם אח"כ ואניצת נץ. ומה שתרגם כד אפרחת הוא כדי לקשרו עם אפיקת לבלבין שאח"כ ותרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון כדרך המתרגמים לפעמים כידוע זה. ועשה זה כדי להבדיל בין נץ לפרח שהפרח קורא לבלבין והנץ נץ וזה שכתב רש"י ז"ל אח"כ נץ גדול מפרח. וכדי להבין כוונת התרגום בזה שר"ל שאין פירוש הפסוק. והיא עלתה נצה כגפן פורחת וא"כ עלתה נצה הוא פירוש למ"ש תחלה כפורחת שנדמתה לפורחת בענין העלות הנץ לזה הודיענו התרגום שאינו כן ופרח הוא אפוקי לבלבין והנצת נץ הוא דבר אחר זולת הפרח וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל כנ"ל. וביאור זה לקוח קצת מדברי הרא"ם ז"ל:
יב ר"ל לא שהם עצמן שלשה ימים רק הם סימן לשלשת ימים עכ"ל הרא"ם ז"ל וכבר ידעת מדרכי רש"י ז"ל לבאר מה שבכח המאמר:
יג וכ"כ הראב"ע ז"ל ישא ירים והנכון שהוא בדרך מספר והעד וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו עכ"ל ור"ל שמשם מוכרח שפירוש נשיאת ראש קבלת חשבון א' ממ"ש בתוך עבדיו ועוד ממ"ש ואת ראש שר האופים. ואותו תלה ולא הרים:
(ד"ה כנך) ור"ל משמרתך הראשונה. והוא מינוי ההשקאה:
יד כוונת רש"י ז"ל לבאר הלשון עפ"י הנחת הטעמים שהעמיד אתנח במלת חסד וזה מורה שאין מאמר ועשית נא עמדי חסד דבוק עם מ"ש אחריו והזכרתני אל פרעה. ועוד לתקן ג"כ יחוס מלת כי במקום הזה ולכן כתב רש"י ז"ל כעין דרך הרשב"ם ז"ל שמוסב למעלה ור"ל כ"כ אני בטוח שתשא חן בעיני פרעה אשר בהזכירך אותי אליו אחרי שייטיב עמך בוודאי תעשה עמדי חסד ואמר לו זה מתחלה דרך הודעה מגודל מעלתו והוסיף לבקש ממנו על ככה והזכרתני אל פרעה וגו' כי גנוב גונבתי וגו' אבל למ"ש הרשב"ם ז"ל כאן שלא עפ"י פסקי טעמים. שסוף הגזירה והוצאתני מן הבית לא יבוא על נכון אמרו אחרי זה כי גונב גונבתי וגו' וזה יתכן לנתינת טעם על הבקשה ולא על הודעת המעלה. והרא"ם ז"ל כתב שכוונת רש"י ז"ל לכל מ"ש הרשב"ם ז"ל ממש אבל אין זה במשמע לשון רש"י ז"ל לע"ד
טז והוא כמו שפירש רשב"ם ז"ל ג"כ. שפירוש סלי חורי. סלים מנוקבים:
כ ר"ל שהולדת הוא תולדת בנין הכבד הנוסף והוא ההפעל. וביאר רש"י ז"ל טעם הדבר לפי שהנולד מקבל הפעולה משני פועלים היולדת והמילדת.
כג כל המפרשים ז"ל כולם דקדקו כפל הלשון. ולא זכר וישכחהו. ורש"י ז"ל כתב כפירוש הרשב"ם ז"ל וביאור דבריהם שהשכחה נופל על זמן ארוך. כי אם לא יעלה הדבר על הזכרון יום או יומים לא נאמר עדיין ששכחו. רק נאמר שלא עלה אז זכרון הדבר על לבו. אבל השכחה נאמר על בלתי עלות זכרון הדבר עליו זמן ארוך כמו נשכחתי כמת מלב. ולכן אמר הכתוב ולא זכר את יוסף מיד בצאתו כמו שבקש יוסף ממנו כי אם זכרתני אתך. וגם זמן מרובה אח"כ שכחו: