באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וישלח
פרק לב
ד ודייקו זה בב"ר הובא ברא"ם מן הסמיכות מדסמיך לי' לעיל בפרשה שלפני' ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה וגו' ומי יבוא בסודם זולתי השרידים כי איננו כמשמען:
ה בדבור זה אכלול כל דבורי רש"י ז"ל שבפסוק זה. כי כולם יסודתם דבר אחד כמו שתראה בסמוך. והנה כל דברי השליחות הזה מיעקב לעשו מוקשה מאוד לפי שטחיות ההבנה. והנראה מלשון המפרשים ז"ל שהרגישו קצת בקושי זו אלא שעלתה לה מעט תרופה בדבריהם ז"ל כאשר יעויין בפירושיהם. כי הנה לפי המובן מפשוטו שלח יעקב שלוחים לעשו להודיעו שאחר עד כה עם לבן ועתה שב לביתו במקנה וקנין רב כי שור וחמור הוא שם המין וכמ"ש המפרשים רש"י וראב"ע ז"ל וגם מהמנחה ששלח יעקב לעשו. שלא היתה עם כל רבויי' זולתי חלק קטן מעדרי יעקב הבין עשו כי גדול אחיו מאוד בעושר ונכסים. והנה שלח יעקב להודיע את כל כבודו לעשו אחיו למען ימצא חן בעיניו וזה תמהון רב. שזה לא יתכן רק בחוק אחים נאמנים כמשפט שכל אחד חפץ בטובת אחיו וכשיארע לאחד מהם איזה טובה רבה יבשר ממנה לאחיהו למען ישמח בו. וגם יאהבנו יותר ע"י הבשורה ההיא. ואולם יעקב ידוע שהי' עשו שוטמו בעבור הברכות. ויהי אויב לו ומבקש רעתו וא"כ נהפוך הוא שלא עורר יעקב אהבה בלב אחיו בהודאה ההיא אבל עורר בקרבו רוח נקם וחמה שהודיעו עושרו ושנתקיימו בו הברכות כולם. ובזה יתגרה מלחמה ביניהם כי תגדל המשטמה יותר. ובאמת יעקב הי' מבקש שלו' ולא חפץ בריב. וכמו שאמר אח"כ וירא יעקב ויצר לו ואיך ישלח להתגרות בו ולסבב מלחמה ואם תאמר שחשב יעקב שהשליחות הזה יהי' סבה נקלה להסיר המשטמה מלב שונאו. כאשר נראה משלים רבים כיוצא שהנשטם מראה לו פנים לשוטמו ומתנכר לחשוב שהשוטם אוהבו ואולם גם התחבולה ההיא על אופן העשותה ע"י יעקב נראית תחבולת שוא לפי שהערמה ההיא לא תתכן זולת אם אופן המעשה הוא דבר שאיננו שוטמו בשבילו ואולם אם האמצעיים הם בעצמם סבת המשטמה ובעבורם הוא שונאו יוסיפו שנאה וכעס בלב השונא בחשבו מעשה הנשטם לערמה ולמען יגדל צערו יעשה מעשהו. כאשר יוכל עשו לחשוב בלבו כי יעקב יודיעו כל זה למען זעפו ושתהי' לו ההודעה ההיא למדקרת חרב בלבו. אשר על כן על הקושי הזה בחר רש"י ז"ל בדרך המדרש אשר הוא דרך נכון ואמתי להיתר הקושי הזה. כי הראו לנו חז"ל שנכלל בלשון השליחות חכמה גדולה:
וכדרך חכמים מחוכמים אשר יש בדברי קדשם כוונה חצונה ופנימית. והוא שלפי החצונית כוון יעקב לבשר את אחיו משלום בואו לביתו ושובו ברכוש רב. כאלו הוא נאמן בבריתו ואיננו יודע מאומה מהמשטמה ולפי הפנימית כוון ג"כ בזה. לשכך חמת אחיו בדבר ששוטמו בגללו כי אופן דברי הבשורה ההיא לכלול בה ג"כ הקטנה והסרת חמה וכמו שאבאר לפנינו. ואמנם הכוונה הפנימית ההיא והוא כוונת הסרת הסבה שבגללה שוטמו שהיא גדולת הבכורה אשר כלול בקרבה האדנות והעושר ע"י ההכנעה וההקטנה מרומז בדבריו אלה. א' באמרו בדברי שליחותו בתחלת דבריו. כה אמר עבדך יעקב שבזה הודה על עצמו. שאיננו אדון לו ונהפוך הוא כי קבל עליו את עשו אחיו לאדון לו. והשנית כבר ידוע שבאורך הזמן שהי' יעקב בבית לבן. כבר הי' עשו מושל בארץ שעיר כמ"ש אח"כ בפרשה זו שאמר יעקב לעשו עד אשר אבוא אל אדוני שעירה וכן כתוב עוד אח"כ וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה הרי שהי' עשו ובנו כבר נסיכי הארץ ההיא. והיו שם לאלופים כנזכר ג"כ בסדר זה וא"כ היו לו ולבניו שמה מכבר נחלות שדה וכרם כמשפט שרים ונסיכים. וברור א"כ שגם מקנה צאן ובקר ועבדים ושפחות הרבה הי' לו וכמו שנזכר ג"כ אח"כ בסדר הזה בפירוש שאמר עשי ליעקב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך. וא"כ כאשר נעריך את יעקב בבחינת עשו נמצא כי בהפך גם עתה אחר היות ליעקב מקנה רב ועבדים. עדיין הוא בבחינת עשו כאלו נתקיימו כל הברכות רק בעשו ולא ביעקב כי לענין ברכת האדנות והממשלה והוא מה שברך יצחק ליעקב הוי גביר לאחיך. אנו רואין שיעקב הי' גר בארצות אחרים יותר מעשרים שנה ועשו ובניו היו יושבים בביתם ספונים שוקטים על שמריהם ויהיו לשרים ונסיכים בארץ. ולענין ברכת העושר והוא מה שברך יצחק ליעקב. ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ. ברור שנכסים שיש להם אחריות טובים מנכסים שאין להם אחריות והנה עיקר מטל השמים ומשמני הארץ הוא נופלת רק על נכסים ונחלות שדה וכרם וקרקעות (וכמו שהוכיחו רז"ל במליצת דבריהם ואמרו כי מקנה בהמות ועבדים ושפחות אינו לא מן השמים ולא מן הארץ ורצונם ז"ל מה התייחסות יש להם בברכה זו עם השמים ועם הארץ ובזה סרה השאלה ששאל הרא"ם ז"ל ממה דמשמע בב"ק. פ' מרובה. ובעירובין פ' בכל מערבין דבהמות מיקרו גדולי קרקע לענין שניקחין בכסף מעשר שני ויפלא בעיני אל הרא"ם ז"ל באמת שאם נקראים הבהמות באיזה בחינה גדולי קרקע לפי שיונקים מן הארץ מ"מ אין התייחסותם הרחוקה הזה עם השמים והארץ מספיק שיקראו על שמם בברכתו כמו שראוי שיקראו על שמם נחלות שדה וכרם ודגן ותירוש) ולפי שיעקב לא הי' לו רק מקנה צאן ובקר ועבדים הרבה ועשו ובניו לא חסר להם גם מזה. לא הי' להם גם מעיקר הברכה נכסים ואחוזות שדה וכרמים. נמצא כי לעת עתה בין בבחינת ברכת האדנות ובין בבחינת ברכת העושר. לא נתקיימה עדיין הברכה ביעקב רק בעשו (וכן הוא האמת. ולא השיג עשו כי ברכת יצחק הוא רק לעתיד אחרי בואנו לארץ. יהי' לנו האדנות והעושר שניהם במדרגה רמה למאוד וגם בזמן בית שני היו האדומים תחת יד יהודא מזמן הורקנוס המלך והלאה עד חורבן הבית. כמוזכר בספר יוסיפון בן גוריון ז"ל. וכזה יהי' לנו בימי הגאולה המחוכה ב"ב ולא תפסק מן אז הברכה ממנו עד עולם) והנה דבר זה רמז יעקב לעשו בחכמת דבריו. כדי להסיר מלבו המשמטה בהראותו אליו כי בחנם ישטמנו מפני שסרה הסבה אשר בגללה ישטמנו. ולענין האדנות והממשלה רמז לו באמרו עם לבן גרתי. ר"ל שהי' גר בארץ אחרת ותחת מחסה לבן ובזה הראה לו קטנותו. ובהעריך עשו את עצמו בשמעו את הדברים האלה כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי בבחינת יעקב. יצחק בלבו כי נתקיימה הברכה בו ולא ביעקב (ולדבר אחר. רמז ג"כ לפקח וערום כעשו. העדר יכלתו ללחום עמו ברמז מלת גרתי שרומז בו ששמר תרי"ג מצות ואולם הדרש הזה אינו רק מדרשת דורשי רשומות) וגם לענין העושר רמז לו שפל ערכו לנגד עשו באמרו ויהי לי שור וחמור וגו' ולא בשרו רק מאת המקנה וא"כ בהעריך עשו את עצמו לנגדו גם בבחינה זו יראה כי נתקיימה ברכת מטל השמים ומשמני הארץ רק בו ולא ביעקב ובזה הותר כל הקושי הנ"ל. כי הרבה תיקן יעקב בשליחות זה ודבריו אלה המה חכמים מחוכמים לכוונה החיצונה. המה דברי בשורה מבואו ועשרו וכמשפט רעים אהובים. שבשורת הצלחתם ישמח לבב האוהב המתבשר. ולכוונה הפנימית נכלל בדבריו הסרת סבת המשטמה. בדרך נסתר ולשון ערומים ושני הכוונות כאחד טובים. לכפר פני אחיו ולכבוש את לבבו. ובזה תבין כי כל דברי רש"י ז"ל כאן הם על צד הכוונה הפנימית זהו מה שנ"ל בזה:
ו מבואר בסמוך:
(ד"ה שור) כבר פירשתיו בסמוך:
(ד"ה ואשלחה) אם הכוונה ששלחתי להגיד לאדוני ולבשרו בשורת עושרי ורוב קניני לא יתכן אמרו אחר כך למצוא חן בעיניך כי למה זה ימצא חן בעיניו בגלל הצלחתו ורוב מקנהו ולאח נאמן שוה עשיר לרש וע"כ הכוונה לפי שכלול בדבריו שני דברים. א' שובו לביתו ובואו אליו. ב' היות לו מקנה רב ועבדים ושפחות. ועל ענין הראשון אמר ואשלחה להגיד וגו'. ובזה נופל מה שאמר אח"כ למצוא חן בעיניך. והכוונה שע"י שבשרו בואו אליו ימצא חן בעיניו כי בזה יראה היותו שגם עמו ומבקש אהבתו:
(ד"ה למצוא). מפורש בסמוך:
ז דאל"כ אל עשו למה לי. והלא רק אח אחד הי' לו ואין צורך לסמן איזהו. ולכן דרשו בו משום ששם עשו הי' מפורסם בפריצותו וגבורתו לכן יבוא השם העצמי שלו במקום תואריו המגונים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
ח יישב הכפל כדרכו הטוב ז"ל והנה מורא ומיצר שניהם התפעלות נפשי מהרע האפשרי בעתיד אשר מקרה ומצב האדם יורה עליו. אבל מורא הוא התפעלות יותר גדול ממיצר. לכן פירש כאן כי מורא נופל על העצב הגדול מצרת עצמו בעתיד ועל צרת אחרים נופל מלת מיצר כמו צר לי אליך אחי:
ט (ד"ה והי') הראב"ע ז"ל חשב. שממלת והי' קא מפיק לי' שמשמעותו והי' בוודאי. ואיך יהי' בהחלט לפליטה וע"כ הוא רק ע"י מלחמה ולפיכך טען עליו ממ"ש והיית לי לישועה שפירושו אולי תהי' לי לישועה. ובאמת שזה אינו והוא מוכרע ממקומו. שע"כ אין כוונת רש"י ז"ל. שפירוש והי' לפליטה בוודאי והחלט. וא"כ הי' יעקב בטוח שינצח בוודאי את עשו שהרי רש"י ז"ל גופא פירש לעיל. ויירא יעקב שמא יהרג הוא בעצמו שגם על עצמו לא הי' בטוח. וא"כ ע"כ צ"ל דגם לפי פירש"י ז"ל כאן והי' לפליטה בע"כ אין הכוונה בוודאי והחלט רק דר"ל בע"כ שלא מרצון עשו כי ילחם עמו. ואולי יעלה בידי והי' לפליטה וא"כ סרו דברי הראב"ע ז"ל מעיקרן במה שחשב בכוונת רש"י ז"ל. שסובר דמלת והי' משמע בוודאי. ואולם מה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש והי' לפליטה בע"כ. והוא ע"י מלחמה הוא מדדרשו ז"ל. התקין עצמו לשלשה דברים לתפלה ולדורון ולמלחמה. ולתפלה ולדורון מפורש לפנינו בפרשה אבל מהיכן נפקא להו למלחמה. אם לא ממה שכתוב והי' המחנה הנשאר לפליטה. וא"כ ע"כ פירושו לפליטה בע"כ וע"י מלחמה. אמנם סברת רז"ל גופא שאמרו שהתקין עצמו למלחמה. הוא ממה שהדעת מחייב. כי עם היות שפירש"י ז"ל לעיל. והוא מדברי רז"ל בברכות ויירא שמא יהרג. היינו ע"כ מטעם פן יגרום החטא דאל"כ איך ירא הלא כבר הבטיחו השי"ת ואמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. וכמו שאמרו ז"ל בהדיא שם בברכות הטעם הזה אבל בכל זה אין ספק פן יגרום מוציא מידי וודאי הבטחה ולפ"ז בוודאי לא נמנעו הצדיקים והחסידים לסמוך על הבטחת השם ב"ה ולהלחם בזרוע ההבטחה ההיא עם שכנגדם כי אם יחדלו מלהלחם מיראתם פן ינוצחו. ותראה זה מהם כקטני אמנה בהבטחה. זהו מה שנ"ל בזה. והרא"ם ז"ל אפס קצהו נגע בביאור זה:
י ר"ל וא"כ מה שאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק. אינו דברי עצמו רק כשונה דברי השם. ולכן לא נמנע לומר כאן ואלקי. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואף שפירש"י ז"ל לעיל. שמה שאמר שוב אל ארץ אבותיך וגו' ואהי' עמך. אינו לענין השמירה אלא לענין השראת שכינה שם אהי' עמך. ולא כאן בעודך מחובר לטמא. מ"מ ממילא משמע נמי מינה הבטחה שיזכה לשוב ולא יהרג בדרך. כי אם ימות טרם שובו לבית אבותיו איך תשרה עליו שכינה עכ"ל:
יא ר"ל והמם מם הסבה ולא במקום מן. ופירוש את עבדך. עם עבדך. כי הפעול איננו מי שמתחסדין עמו רק החסדים עצמן וכל זה כלל רש"י ז"ל בלשונו. במ"ש ע"י החסדים וכו' שעשית עמי עכ"ל. ופשוט. והנה מיעוט זכיות לבדו איננו מספיק להיותו ירא כל זמן שאין בידו חטא. דאין יסורין בלי חטא ואין מיתה בלא עון. כדאיתא בשבת ובברכות ומשום כך אנו צריכין לטעם השני שמא נתלכלך בחטא ואע"ג דבגמ' הקשו כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' וכתיב ויירא יעקב וגו' ותירצו אמר שמא יגרום החטא:
אלמא שלכלוך החטא לבדו מספיק לו לירוא יש לומר דבש"ס מיירי בכל אדם ואז בוודאי לכלוך החטא לבדו מספיק להענש בלי ניכוי זכיות אבל יעקב אבינו שהיו זכיותיו מרובים שיספקו להגן עליו אעפ"י שחטא אין ההבטחה מתבטלת לכן צריכין גם לטעם ניכוי זכיות ששניהם לכלוך החטא וניכוי הזכיות גורמין שיחשוש יעקב להם. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ומכל) כלל הדברים. הטובה לזולתו על צד החנינה ולא מצד נתינת פרס נקרא חסד. וכשתקדם לה הבטחה יקרא אמת:
(ד"ה כי) לפי פשוטו אין כאן רק חסד אחד אבל לפי הדרש יש כאן שני חסדים כי במקלי וגו' הרי חסד אחד. ועתה הייתי וגו' הרי כאן שני חסדים ופירוש ועתה לפי הדרש ועוד שהייתי עתה לשני מחנות. גם זה מדברי הרא"ם ז"ל:
יב מפורש לעיל בפסוק באנו אל אחיך אל עשו. וכאן אמר מיד אחי להוסיף לו פשע. שאח בגוד יבגוד כזר:
יג והוא כמו שאמרו ז"ל בפ"ק דנדרים דאע"ג דקי"ל דברה תורה כלשון בני אדם מ"מ היכי דאיכא למידרש דרשינן:
(ד"ה ושמתי) פו' כן לפי שיטתו בפרשת ויצא. שהוכיח שם שע"כ פירוש אשר דברתי לך לצרכך ובעבורך שהרי לא דבר עם יעקב קודם לכן ופשוט:
יד והדרש מיאן לפרש בידו ברשותו דמה קמ"ל וכי תעלה על דעתך ששלח מנחה מאותן שאינן ברשותו. עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה לפי הדרש הראשון פירוש בידו בידו ממש. וצ"ל א"כ שמ"ש בפסוק שאחריו עזים מאתים וגו' חסר ו' החבור ועזים מאתים. והכוונה וגם את זאת שלח עזים מאתים וגו' אבל לדבר אחר שנטל מעשר פירוש בידו ג"כ כמו לפי פשוטו ברשותו דכל זמן שלא נתקנו החולין הרי הן כאלו אינן ברשותו והשמיענו הכתוב שגם המנחה ששלח לעשו לא היתה בלתי מתוקנת. וא"כ לפ"ז מ"ש אח"כ עזים מאתים וגו' איננו חסר ו':
טו מ"ש רש"י ז"ל ובהמה אינה מקבלת זכר משנתעברה כוונתו פשוטה. שמפני זה צריך למרבה יותר בתשמישו נקבות יותר מהממעיט תשמישו שהצורך לנקבות כל אחד כפי כח תשמישו ואף שגם המרבה יכול להרבות תשמישו בנקבה אחת והטעם לפי שבהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר והוא פשוט לע"ד ולא ידעתי מדוע הלך הרא"ם ז"ל כאן דרכים רחוקים:
טז הרא"ם ז"ל כתב וז"ל כוונת רש"י ז"ל. שלא תטעה לפרש שתיבת שלשים דבוק עם מלת ובניהם. וא"כ הי' הבנים לבדם שלשים. לזה הודיעך שאינו כן והמספר שלשים דבק עם גמלים והיו הגמלים שלשים עם הבנים עכ"ל ולדבריו צ"ל. שיצא לו לרש"י ז"ל זה משני טעמים. א' שאם המספר שלשים דבוק רק עם ובניהם א"כ למה קצב הכתוב רק מספר הבנים ולא מספר האמהות ג"כ. ב' לפי שמלת מיניקות הוא בתביר ואלו היתה תיבת שלשים דבוקה רק עם ובניהם הי' לו להטעים שם מיניקות בזקף קטן או במרכא טפחא שהוא מפסיק יותר מן תביר כמו עזים מאתים שמוטעם בזקף קטן או כמו רחלים מאתים שמוטעם במרכא טפחא. כל זה צ"ל לדברי הרא"ם ז"ל. אבל לפע"ד שכוונת רש"י ז"ל שהגמלים הי' ל' מלבד הבנים וזה מדוקדק בלשון רש"י ז"ל שכתב גמלים מיניקות שלשים ובניהם עמהן ואם כפי' הרא"ם ז"ל שהיו הגמלים שלשים עם בניהם הי' לו לומר גמלים מיניקות שלשים עם בניהם וע"כ כמו שפירשתי. ויצא לו לרש"י ז"ל זה. מפני טעם הנגינה שאם הכוונה שהיו הגמלים המניקות שלשים עם בניהם הי' לו להדביק מלת ובניהם עם מיניקות. גמלים מיניקות ובניהם שלשים אבל השתא שתיבת מיניקות מועמדת בטעם תביר המפסיק. ש"מ שהוא דבוק יותר אל המלה המספרות שלשים מן מלת ובניהם כן נ"ל. עוד כתב רש"י ז"ל דרך הדרש ומן הדרש הזה יצא לו לרש"י ז"ל. מ"ש לעיל בסמוך שאצל הגמלים הי' נקבה אחת לזכר. והטעם מדסתם לך הכתוב ולא פירש מספר הזכרים. וא"כ תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת.
יז ר"ל ומכל מין ממינים החלוקין הנ"ל. עשה עדר לבדו וזה מן הסברא:
(ד"ה עברו) ר"ל ולא שעבר מיד אחריהם. בראיית מ"ש אח"כ פסוק כ"ב והוא לן בלילה וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וריוח) זהו מן הסברא ופשוט:
יח ר"ל שאין הל' כאן משמשת הגבול שאליו והוא הבאת דבר אל העצם רק שמורה הקנין במקום מלת של ועל כן לא תרגם אונקלוס למאן את. רק דמאן את. שהדלת בארמי כמו של בעברי אבל למי אלה וגו' מורה הבאת דבר אל העצם. כהוראת הלמד המשמשת לרוב בשמות ולכן תרגם שם אונקלוס למאן את. ודע שכל נקודות ההפסק נרשמו בדפוס בטעות והכל דבור אחד ולכן כתב רש"י ז"ל אח"כ. למד משמשת כו' במקום של. וזה מוסב על מ"ש למעלה בפי' למי אתה והביא רש"י ז"ל ראי'. שמצינו שימוש זה ללמד. ממ"ש לד' הארץ ומלואה. ולא הובאה לו ממקום אחר. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
יט (ד"ה והנה) ר"ל שכינוי הנסתר הוא מוסב על השם יעקב שלפני פניו ולא על השם שלפניו:
כב ר"ל האגדה באה ליישב מלת על בדרך זה. שאמר תחלה ותעבור המנחה ואח"כ אמר על פניו. ר"ל שההעברה הזאת היתה נגד פניו לפי שהי' שרוי בכעס על היותו צריך לכל זה ולכן נופל בזה מלת על. כמו כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת ומ"ש רש"י ז"ל אף הוא כו' ר"ל אף הוא הי' שרוי בכעס כמו עשו:
כב (ד"ה יבק) ר"ל לכאורה נראה מהכתוב. שיבוק אינו שם הנהר והוא לשני טעמים. א' ממה שחזר וכתב אח"כ ויקחם ויעבירם את הנחל. ואם יבק שם הנהר תרתי למה לי הרי כבר כתב שהעבירם את הנהר. כמה שכתוב ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבק. ב' ממ"ש אח"כ ויותר יעקב לבדו ואם יבק שם הנהר איך נותר יעקב לבדו הלא גם הוא עבר עמהם את הנהר כמ"ש ויעבור את מעבר יבק. ולזה יותר יש לפרש ששם העיר מעבר יבק. ופירוש ויעבור כמו ויעבור אברם בארץ. וספר תחלה שלקח נשיו ושפחותיו וילדיו ויעבור עמם את העיר מעבר יבק. ואח"כ אמר שבעברו את העיר ההוא לקחם שוב לי את הנחל ואולם הוא לא עבר עמהם בעצמו את הנחל רק שהם עברו בציוויו והוא נותר לבדו בעבר הראשון של הנהר מזה. ובפירוש זה סרו השאלות שעוררנו בסמוך אלא שבאמת הפי' הזה אינו נכון ממה שמצינו בפ' דברים ועד יבק הנחל גבול בני עמון. א"כ ע"כ שם הנהר יבק. ולענין יישוב הכתובים. יבואר בדבורי רש"י ז"ל הסמוכים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
כד כבר כתבתי שאם יבק שם הנהר קשה תרתי. א' כפל הלשון ויקח ויעבור וגו' ויקחם ויעבירם וגו'. ב' שממ"ש ויעבור וגו' משמע שגם הוא עבר וא"כ איך נותר יעקב לבדו וכאן יישב רש"י ז"ל קושיא הא' שמ"ש תחלה ויעבור אין הפירוש שעבר עם בני ביתו רק שעבר הוא לבדו ובני ביתו לקח לצד הנהר שיהיו מוכנים לעבור ואחרי עברו חזר לעבר הנהר שעמדו שם בני ביתו כדי לחזור ולהעביר את בני ביתו ולא שחזר ממש דטורח זה למה ולאיזה צורך עבר תחלה לבדו רק שבעודו עומד בעבר השני של הנהר העביר את ב"ב ע"י עשותו עצמו כגשר נוטל מכאן ומניח כאן. ולכן עבר תחלה לבדו לעשות עצמו כגשר ולכן בא בספור תחלה ויעבור ואח"כ ויקחם ויעבירם ומיושב בזה השאלה הא'. ולענין שאלה הב' תירץ רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחרי העברתו את ב"ב הוצרך לחזור אח"כ בשביל פכין קטנים ששכח ולכן נותר שם לבדו ומתוקן הכל:
כה כבר כ' רש"י ז"ל במס' חולין דפכין קטנים לדוגמא נקט. כלומר כלים בלתי חשובין כאלו וכלים חשובין אין לומר ששכח שהרי כבר כ' לעיל ויעבר את כל אשר לו. וע"כ צ"ל שהנשארים ששכחן אינן בכלל אשר לו שלקטנותן ופחיתותן אינן חשובין לכלום. ועוד שאין השכחה מצויה אלא בקטנים אבל קשה מנ"ל לרש"י ז"ל לומר ששכחן דילמא לא הספיק להעבירן כמ"ש רז"ל בחולין שנשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעבירם וחשכה לו. אבל רש"י ז"ל לקח השכחה מב"ר. עכ"ל הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור קצת. ובאמת אחרי שכבר תפס רש"י ז"ל לעיל שיטת הב"ר שעשה עצמו כגשר. א"כ אין לומר שלא הספיק להעבירן והרי כבר לקח הכל לצד הנהר שיהי' קרוב לשפתו וא"כ בעודו מעביר בני ביתו היה יכול להעביר ג"כ הפכין קטנים עמהם לזה לשיטת הב"ר ע"כ שע"י שכחה לא העבירן תחלה. ולעשות עצמו כגשר בשביל הכלים הפחותין הללו אין זה כבודו והוצרך לחזור. אבל לשיטת הש"ס דחולין ע"כ שלא עשה עצמו כגשר וא"כ ע"כ שיש להם שיטה אחרת ביישוב הכתובים. ולע"ד דס"ל שעבר תחלה לבדו כדי לתור הצד והנוכחית שבו יעברו את הנהר כי לא כל המקומות מוכשרין להניח שמה ב"ב ומקנה רב וכלים בעבר השני מהנהר. ואח"כ במצאו התחנות ההוא חזר להעביר את כל אשר לו והוא נשאר בעבר הנהר מזה עד העבירו כל אשר לו ולא הספיק להעביר הפכין קטנים. עד שחשכה לו ולא יכול לעבור עד למחר. וא"ת לשיטה זו מאין ידענו שנשתייר על פכין קטנים ולא על כלים חשובין. וי"ל דזהו מן הסברא שהכלים החשובין והגדולים הדרך להעבירם ראשונה וא"כ מסתמא כלים שנשארו עד לבסוף הם הפחותין והקטנים כנ"ל שיטת הש"ס דידן. אלא דקשה למה הניח רש"י ז"ל שטה זו ובחר בדרך הדרש דב"ר:
כז (ד"ה ברכתני) להבנת דברי רש"י ז"ל הללו צריך להביא כאן גם דבורי רש"י ז"ל שאחריו. הנה פירש"י ז"ל בכאן שאינה ברכה חדשה רק ברכת הודאה על הברכות שמכבר. וזה מכח כמה ראיות. א' יש סמך לדבר ממ"ש ברכתני בעבר ואף שיתכן זה ע"פ דרכי הלשון להיותו פעל מורכב מעבר ועתיד. עתיד בערך הזמן הנוכחי. ועבר בערך השלוח. בכל זה מדרך חז"ל לדרוש בכגון זה וליישב בענין אחר. ב' הנה יש הכרח לזה שאין כאן רק ברכת הודאה מכח הכתוב בהושע וישר אל מלאך וגו' בכה ויתחנן וגו' בית אל ימצאנו וגו' שלא יתפרש הכתוב הזה זולתי אם נאמר שבקש יעקב מן המלאך ברכת הודאה וכמו שפירש"י ז"ל בדבור שאח"כ. ג' אם נאמר שרצה יעקב ממנו ברכה חדשה מאי אהדר לי' לא יעקב יאמר וגו'. ואין זה תשובה על שאלת הברכה כי איזה ברכה יש כאן. ואם נאמר שאין זה ברכה באמת ואינו מתייחס כלל לשאלתו רק שהכתוב מספר אח"כ שברכו כמ"ש בסוף הספור ויברך אותו שם. א"כ יקשה אם אין זה מתייחס לשאלתו למה המתין המלאך מלשאול לו. על השם עד שא"ל לא אשלחך כ"א ברכתני. ד' מאי ויברך אותו שם שאמר אח"כ דמלת שם אין לה מקום כלל בכאן אם הברכה ההיא היא ברכה חדשה. ומה השמיענו א"כ בזה פשיטא שלא ברכו במ"א אבל אם נאמר שהיא ברכת הודאה יבוא הכל על נכון כמ"ש רש"י ז"ל בדבורים הסמוכים שאח"כ:
לפירש"י בסמוך שלא רצה יעקב זולת ברכת הודאה תבוא התשובה מעין השאלה שהודה לו על הברכות בל' הזה שלא יבואו לו עוד הברכות בעקבה כ"א בשררה וגילוי פנים אבל לא שהודה לו על הברכות תיכף שא"כ עדיין לא יתיישבו הכתובים בהושע בכה וגו' בית אל ימצאנו וגו' שהרי הודה לו תיכף. ועוד מה זה שחזר וכתב אח"כ ויברך אותו שם דכל הפסוק מיותר. וגם מלת שם אין לה מובן כלל. לכן פירש"י ז"ל בכאן שאין כאן הודאה בהוה רק בעתיד, ור"ל שהודיעו לא יאמר עוד בימים הבאים שמך יעקב כ"א ישראל וגו' כי סופך שנגלה כו'. ושם אודה לך על הברכות ולא לעת כזאת. ובזה פירש"י יפה המשך הכתובים בהושע. ואולם יעקב לא נתרצה בזה. ולכן חזר וכתב ויברך אותו שם ר"ל שהודה לו כאן על הברכות וא"ש נמי מלת שם ר"ל שם ולא בבית אל כרצון המלאך:
(ד"ה ותוכל) הוסיף רש"י ז"ל מלת להם כי בלתי מלה זו ענינה הרשות כמו לא תוכל לאכול בשעריך וגו' אינך רשאי. או הכח ויכולת כמו לא אוכל עוד לצאת ולבוא במלחמה. אבל עם מלת להם ענינו הנצחון שהוא יציאת הכח והיכולת הנ"ל אל הפעל. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב מלת לו קא דרשי לכן פירשו לצרכו ולרפואתו. וע"כ צ"ל שמיהרה לזרוח בשבילו דאל"כ עדיין אין זריחת השמש רק בשבילו אם כבר הגיע זמנה:
(ד"ה והוא) ר"ל דלכאורה יובן ממלת צולע שהוא בינוני שגם אחרי שזרחה לו השמש עדיין הוא צולע והוא נגד הדרש הנ"ל. לכן כ' רש"י ז"ל שחסר מלת הי' שמדרך הל' לחסרו כמו ופרעה חולם שענינו הי' חולם כמ"ש שם הראב"ע ז"ל, מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
פרק לג
ד רש"י ז"ל הולך כאן בשיטת רשב"י שהביא בד"ה וישקהו והוא פשטות הכתובים:
(ד"ה וישקהו) ר"ל הנקודה מסלקת הכתב לדרוש כאלו לא היה כתוב וישקהו לפי שנשיקה זו כאין חשובה שלא נשקו בכל לבו. אבל רשב"י ס"ל שבאותו פעם נכמרו רחמיו ונשקו בכל לב. והנקודה לא באה רק למעט שלא היתה הנשיקה קיימת וחזר אח"כ לשנאתו:
ה ר"ל באיזה צד הם שלך. בניך או עבדיך או ילידי ביתך. מהרא"ם ז"ל:
ח מקרא מסורס הוא כדרך הל'. והכוונה מי כל המחנה הזה אשר פגשתי שהם שלך. והנה מתשובת יעקב למצוא חן וגו' נלמד שאין שאלת מי כל המחנה וגו' לדעת מי הם. שא"כ אין נופל ע"ז התשובה. ועוד שלפירוש זה צ"ל ששאל על מוליכי המנחה מי המה אם עבדיו או בניו ואין זה במשמע הלשון. אבל שאלתו הוא בדרך תימה מי כל המחנה הזה אשר לך כלומר לאיזה צורך הוא למה הוא לך כי כבר ידע עשו מפי מוליכי המנחה היותה מנחה שלוחה אליו כאשר צוה אותם יעקב. ואמרתם מנחה היא שלוחה וגו'. רק שעשו סרב לקבלה, ופשוט:
בא"ד פשוטו של מקרא כו' כלומר אחרי שבא כאן מלת מי במקום למה. א"כ צ"ל שכוון בשאלתו על מוליכי המנחה. ור"ל למה זה שלחת אלי ביד העבדים מנחתך. והטעם כמ"ש הראב"ע ז"ל שמלת מי לא יפול לעולם רק על אדם עכ"ל ואוסיף לך ביאור שמלת מה הוא שאלת המהות ועצם הדבר ונופלת על בע"ח לדעת מאיזה מין הם. מה הוא השור או חמור וכדומה. אבל מלת מי הוא שאלת יחוס הדבר והצטרפות לזולתו ולזה היא נופלת על האדם. מי הוא אחי פלוני בן פלוני או עבדו. ומבואר:
מן ר"ל שבפיו הודה לו על הברכות והוא נכלל באמרו אשר לך ולא אמר סתם יהי לך אחי והוסיף אשר לך שבמשמעות זה כל אשר לך דרך כלל ואין הכוונה שכוון לזה עשו רק שההודאה נזרקה מפיו:
י הוסיף רש"י ז"ל נשוא השלילה החסרה והיא בכח המאמר (ד"ה אם נא) כבר פירש"י ז"ל בסדר וירא שכל כי על כן שבמקרא פירושו על אשר ויעויין מה שפירשתי עליו במקומו:
(ד"ה ותרצני) כבר פירש"י ז"ל לעיל שו' ותרצני משמשת במקום ועוד. והוא סבה ב' לקבלת המנחה:
יא ר"ל שם ברכה הונח לפעמים על ברכת שאילת שלום כמו שהביא רש"י ז"ל ראיה לזה. ולכן המנחה הבאה לראיית פנים נקראת ג"כ ברכה לפי שמנחה כזו אינה אלא לשאילת שלום:
(ד"ה אשר הובאת) בב"ר הובא ברא"ם דייקו זה וז"ל הבאתי אין כתיב כאן אלא הובאת עכ"ל. והכוונה נ"ל שבבוא הפעולה על דרך הנפעל אף שיכול להזכירה ע"ד הפעל מורה הל' ההוא על הטורח וההשתדלות בפעל הזה כמו ויושב את משה זאת אהרן ולא וישיבו לפי שלא שבו בקלות רק אחרי ההפצרה מכעסם על פרעה שלא הטה אוזן לאזהרתם וכן ותלקח אסתר אל בית המלך לפי שנלקחה באונס וחזקה ואחרי רוב החפוש. לפי שהחביאה א"ע. ולדעתי זה הטעם מה שבאה כל מראה נבואה בבנין נפעל. וירא אליו ד' שהנבואה לא תבוא רק אחרי ההשתדלות הנביאים והכנתם. והוא מבואר:
יב ר"ל אלו היתה נון נסעה שמושית מאותיות איתן בעתיד היתה הסמך דגושה לחסרון נון השרשית וע"כ שהיא נ' יסודית בתיבה. ואונקלוס מסייע לזה ג"כ שלא תרגם נטול רק טול. ופירש"י ז"ל עוד עשו אמר ליעקב. ר"ל אף שכתוב תחלה ויאמר יעקב ואח"ז ויאמר סתם בכל זה מוסב הפעל על עשו בראיית התשובה ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים וגו' שהוא תשובת יעקב. ופשוט:
יג ר"ל אין מלת עלות נשוא המאמר רק חלק מהנושא ונשוא המאמר הוא מלת עלי:
יד [ד"ה לרגל] ר"ל כי ל' לרגל הוא ל' הערך ובמקום לפי או כפי ובתוך הדברים כלל ג"כ רש"י ז"ל הטעם למה נקרא המקנה מלאכתו מפני שמוטל עליו להוליכם:
טו ר"ל למה זה הוא מאמר קצר בפ"ע ואינו דבק עם אמצא חן וכפירש"י בד"ה הסמוך דאל"כ יתפרש ע"כ שאיננו חפץ באהבתו וזה הפך מ"ש לו למעלה שמבקש וכוסף אהבתו ולמצוא חן בעיניו. ופשוט:
יז דיש לדקדק מדוע קרא שם העיר על שם הסוכות שעשה למקנהו וכי זה דבר חדוש או מקרה רחוק כי יציב לו יד ושם. ועוד למה קרא שמה יותר על שם הסוכות שעשה למקנהו מאשר יקראהו על שם הבית שעשה לו ולב"ב. וליישב זה צ"ל שעשה לו יעקב במקום הזה תחנות קבוע לשנה ויותר בטרם ילך לבית אביו אשר מגמתו שמה או כדי שיניחו וירגיעו ב"ב ומקנהו מטורח הדרך. או לטעם אחר. ועל שם התחנות הקבוע והארוך ההוא שקבע לו במקום ההוא. ובחר בו יותר משאר מקומות קרא את שם העיר ההיא. והנה לפי דעת הדרש מלת לו מושך עצמו ואחר עמו ושיעור הכתוב כזה ויעקב נסע סכותה ר"ל שנסע למקום ההוא שעשה לו שם סכות (לו ולמקנהו ואח"כ בחורף) ויבן לו בית (ואח"כ בקיץ) ולו ולמקנהו עשה סוכות. ולפי' הזה שהה שסוי"ח חודש קיץ וחורף וקיץ. ולפי שהתחנות היה רובו בקיץ קרא את שם המקום סוכות על שם התחנות היותר ארוך ובזה יתוקן הכל
יח וכן פירש גם הראב"ע ז"ל וכל המפרשים. ומטעם שזולת ירושלים אין עיר בארץ כנען ששמה שלם:
ויעקב כשאירע לו מעשה שכם עם דינה היה בשכם (דזה בבואו) דכל זה ידוע ואך למותר ולא בא רק לעורר על הפליאה שבו והתפעלות הספור ויבוא יעקב שלם בכל השלמיות) בבואו מפדן ארם מבון חיות טרפות. וכבר הארכתי בזה פעמים רבות:
כ ר"ל ואין והשם הזה בכאן שם התואר ח"ו רק שם עצם כשם שמעון כי שמע ד' בעניי וע"ד זה הוא גם כאן שקרא את שם המזבח אל אלקי ישראל על שם שהקב"ה ששמו אל הוא אלקי ישראל והתייחסות השם הזה למזבח לזכרון הנס שהיה הקב"ה עמו והצילו בדרך. ובשובו מדרכו וקבע לו כאן תחנותו הציב לו מזבח ויקרא את שמו ע"ש הנס ההוא.
פרק לד
ב מישב הכפל כדרך הדרש בכ"מ:
ג כי בכ"מ שמצאנו פעל דבר קשור עם מלות על לבו ענינו דברי פיוס בדברים המתקבלים על הלב. ומן הסברא שאמר לה ראי אביך כו' שהוא הפיוס היותר גדול:
ז דמאמר וכן לא יעשה הוא אך למותר שהרי כבר אמר כי נבלה עשה בישראל. לכן פירש"י ז"ל שלפי שאמר תחלה כי נבלה עשה בישראל דמשמע בבני יעקב לבד ואצלם הוא נבלה לכן אמר אח"כ וכן לא יעשה בכל האומות. ופירש"י ז"ל הטעם לפי שהיה בחזקה ובעינוי והאומות באותו זמן גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול. א"כ אף זו שהיתה פנויה ואינה ערוה הרי היא כערוה להם להיותו באונס ועינוי. מדברי הרא"ם ז"ל:
יב מוהר הוא כתובה ומתן הוא נדוניית הנישואין:
יג ר"ל לא כמו כנען בידו מאזני מרמה. כי חלילה לזרע קודש שיעשו רמיה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואוסיף ביאור בזה שם מרמה מגדרו לסבב תכליתו הבלתי נרצה לזולתו ע"י אמצעיים אשר תכליתן נעלם מזולתו מאשר הם לפי נגליהן לתכלית אחר איננו בלתי נרצה לו. והכלל המרמה הוא להעלים ע"י תחבולה תכליתו מזולתו באופן שלא ירגיש זולתו שיעשה המערים מעשים אלו לתכלית הבלתי נרצה לו והתחבולה ההיא שהיא המצאת האמצעיים הנאותין לתכלית העושה ובכל זאת לא יורגש התכלית ההוא לזולתו היא הערמה והמרמה כמו מאזני מרמה אשר המשקל תכליתו הנגלה שיגיע להקונה כמות הנרצה לו בכסף מקנתו ומתחבולת הזייפנים משחיקת המשקל וכדומה יגיע התכלית הנרצה להרמאי המוכר. וכן תחבולת בני יעקב כאן והוא המילה לפי הנגלה היא אמצעי לתכלית שכם והוא ההתחתנות עם יעקב. ולפי האמת היתה נסבה לתכלית הריגתם. והנה סבב תכליתו ע"י אמצעיים כאלו נקרא דרך כלל מרמה. וע"פ רוב הצורך להעלים תכליתו הוא מפני היותו תכלית רע ומגונה ולפעמים הוא לתכלית משובח וישר כהריגת אנשי שכם שנתחייבו מיתה להיותם פרוצים בעריות. ועובדי כו"ם. ובהיות התכלית טוב בזה משתתף שם מרמה עם שם חכמה שהונח גם על השכל המעשי ומגדרו בהנחה זו בחירת האמצעיים הנאותין אל התכלית הטוב וישר מבלי תוספת ומגרעת ואולם בבחינה אחת הוא יותר מיוחד משם מרמה ובבחינה אחרת הוא יותר כולל ממנו התייחדותו הוא במה שיורה רק על תכלית טוב וצודק וכללותו במה שכולל גם אמצעיים אשר תכליתן נרגש ואין כוונת הפועל רק תכליתו ולא להעלימו. ואולם בפעולת המרמה והתחבולה אם התכלית טוב. ומן הצורך להעלימו כולל בתוכו מרמה וחכמה. מרמה במה שתכלית האמצעיים נעלם וחכמה הוא השגת האופנים והאמצעיים להעלים תכליתו והם א"כ האמצעיים לתכלית העלם תכליתו. ולזה פירש"י כאן במרמה בחכמה והבן:
(ד"ה אשר טמא) ר"ל דזה מוסב לענין של מעלה וכאלו הוא מקרא מסורס והי' כתוב ויענו בני יעקב את שכם אשר טמא את דינה אחותם ואת חמור אביו במרמה וידברו אבל וגם אם היה כתוב בסדר זה יקשה למה הוצרך הכתוב לסמנו. וכבר ידוע זה ממה שקדם. ואולם הכוונה לעורר על צדקת מעשיהם בזה ולעורר ההתפעלות בלב הקורא וכי המרמה ההיא היא חכמה והי' והתכלית ישר לא מגונה. ומן הטעם הזה כתוב ג"כ מאמר אשר טמא וגו' אחר מלת במרמה להראות שלכוונה זו סמנו הכתוב שלא תטעה לפרש במרמה ברמיה ח"ו רק בחכמה
טז ושרשו יאת והנון נון האיתן כמו שפירש הראב"ע ז"ל (ד"ה להטוול) והוא מקור מתולדת הקל עם אותיות בכל"ם
טז (ד"ה בנותיכם) תנאי שאמר חמור אל יעקב הוא בפסוק י"ז ותשובת בני יעקב בפסוק שלפנינו.
כא ר"ל מן שם גדול יאמר גדולים ומן זקן יאמר זקנים בקיום ציירי עה"פ. לזה יראה שהנפרד מן שלמים בציירי שלם ולא שלום והוא מענין לב שלם בלי רמיה ונכלל בזה גם הוראת שלום שאיש שלומים יעשה הכל בטוב בלי רמיה אבל אין ענין כלל לומר שעושה לנו רע בלב שלם בלתי רמיה
כב כבר כתבתי שתיבת המול מקור ובי"ת בהמול הוא בית בכלם המשמשת:
כג ר"ל שאין הכוונה בזאת נאותה שישבו אתנו והו' של וישבו הוא במקום אשר כי לא היו הם המונעים לשבת בני יעקב אתם ונהפוך הוא שהם בקשו מבני יעקב שישבו אתם. אבל ו' וישבו הוא ו' ההמשך במקום ואז. והפירוש נאותה להם להמול אותנו ואז ישבו אתנו:
כה בב"ר הובא ברא"ם ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שהם בני יעקב. אלא בני יעקב (בני חכם ונביא כמוהו) שלא נטלו עצה מיעקב עכ"ל. והוא ככלל שהארכתי בו כ"פ שמטבע הספור לשנות הידוע לעורר נפש השומע או הקורא עליו:
(ד"ה אחי דינה) בב"ר הובא ברא"ם איתא בזה"ל וכי אחות שניהם היתה ולא אחות כל השבטים עכ"ל:
כז מטבע הספור לפעמים לספר הפועל ולחסר התכלית והוא במקום שראויים לבוא שני פעלים נרדפים זה על זה והוא ר"ל הפעל השני הוא פעל התכלית של פעל הראשון וחסר פעל התכלית ויבוא רק פעל הקודם קשור עם המלה הדבוקה עם פעל התכלית כמו ויעל על גוזזי צאנו והוא במקום ויעל לעמוד על גוזזי צאנו. וכן כאן בני יעקב באו על החללים במקום בני יעקב באו לפשט על החללים:
(ד"ה שבו) ר"ל דזהו ההפרש בין הגזרות. נע"ו ונל"ה. בנסתרים מהעבר ששווין בתמונתן קמו מן קום פנו מן פנה. אמנם נבדלין במקום מצב טעם הנגינה דשבנל"ה פנו הטעם מלרע ובנע"ו קמו הטעם מלעיל כמ"ש המדקדקים ז"ל:
כט ר"ל שם חיל דמשותף לכמה הוראות והוראתו הכוללת קבוצת דברים הנותנים יתרון לבעליהם. ולזה הונח. א' על אנשי הצבא לפי שבקבוצם וגבירו כח על האויב. ב' על הכח והגבורה. ג' על הקנינים. ומן הוראה הג' שם חיל האמור כאן. ולפי שכבר פרט לעיל הצאן והבקר וכל אשר בעיר שהוא המטלטלין וכל אשר בשדה שהוא התבואה והפירות צ"ל שמ"ש וכל חילם הוא על הממון. ואמנם ראיית רש"י ז"ל אינה להראות שפירוש חיל ממון רק להראות ששם חיל יורה גם על קבוצת הקנינים ומבואר:
ל לפי' הא' הוא עכירת השכל כי מתולדת הנפש שתתבלבל הדעת מפני הפחד והיגון. ולפי' הב' הוא התנועה והקעש והעדר ההשקט מפני המלחמות כי במנוחה החבית שוקטת על שמרי'. וע"י התנועה והנדנוד תתעכר ע"י השמרים ועכירת הדעת הוא ג"כ מעין משל זה כי יסובב בלבול הדעת כאשר לא יוכל האדם להפנות מחשבתו לדבר אחד זמן מה מבלתי שיבוא לו רעיון נשוא היגון והעצב בנתים ותפסיק פנות מחשבתו והצלילה משל לחביות אחרות השוקטות ואינן עולות על הרעיון להפסיק והבן:
לא לא אמר הזונה יעשה את אחותינו רק אמר הכזונה בכף הדימוי שמשמעו שלא יעשנה זונה ממש רק כזונה. לפי שזונה ממש איננה להיות שהי' המעשה נגד רצונה. לזה אמרו כזונה ר"ל שיהיה בה ענין שתשתתף בו עם הזונה. ואיזהו זה ההפקר שהיא הפקר לכל איש חמס כזונה שהיא הפקר לכל ברצונה ושיעור הכתוב היעשה את אחותינו הפקר כזונה וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן (ד"ה את) ר"ל שיש לפרש ששיעור הכתוב היעשה עם אחותינו כאשר יעשון עם הזונה. ואת במקום עם. וע"ז הביא התרגום שמתרגם ית אחתנא. וא"כ ע"כ שפירושו כנ"ל היעשה את אחותינו הפקר כזונה. והדין עם התרגום שאם נפרש כפי' הא' צריך להוסיף מלת עם גם לפני מלת כזונה העם כזונה יעשה את אחותינו. וכה"ג כ' רש"י ז"ל בפסוק ושמח את אשתו וז"ל ישמח את אשתו ותרגומו ויחד ית אתתי' והמתרגם ויחדי עם איתתי' טועה שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:
פרק לה
א כן דרשו ז"ל בתנחומא. ומטעם דאל"כ למה הוצרך צוותו ע"ז הרי כבר נדר יעקב ע"ז. ושבתי בשלום וגו' והאבן הזאת וגו' אלא ע"כ דה"ק לי' מהר ועלה לקיים נדרך שלפי שאחרת עד עתה נענשת מבתך אבל כל זמן שהי' עומד בבית לבן לא הו' מקפיד עליו מפני שלא חל עליו הנדר אלא משיצא מבית לבן לשוב לבית אביו כדכתיב ושבתי בשלום. מדברי הרא"ם ז"ל:
ב פשוט דלולי כן מאין הי' להם צלמים וע"ז בביתם. לא באלה חלק יעקב ובניו ובני ביתו הקדושים:
(ד"ה והטהרו) לא מטומאה כסתם כל טומאה שבתורה. אלא מע"ז. והוא דבר הלמד מענינו:
ז (ד"ה נגלו) ר"ל זהו עצמו הראי' שרק להיותו מענין אדנות ומרות יבוא בלשון רבים. שהרי לא יתרבה שם אחר משמות הקדושים מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
ח [ד"ה תחת] ר"ל שם אלון הוא שם העצם של המישור ולאו ששם אלון הונח על מישור בכלל וכבר האריך רש"י ז"ל בזה בסדר לך בפסוק איל פארן. והנה לפי האגדה צ"ל שפירוש תחת במקום. ור"ל במקום האבל של רבקה
ט ר"ל שאין לפרש מלת עוד המורה התוספת נוסף על המראה הנזכרת למעלה בפסוק א'. שהרי בבחינת המראה גריד לא יפול מלת עוד. שהרי כמה פעמים נראה לו מקודם לזה. וגם אח"כ נראה לו עוד ולמה זכר מלת עוד במקום הזה יתר מבשאר מקומות לזה פירש"י ז"ל שבא כאן מלת עוד בבחינת המקום שנראה לו עוד פעם שנית במקום הזה ולכן אין לפרש שמלת עוד שב אל המראה שבפסוק א'. שהרי המראה שלמעלה הי' בעיר שכם וכאן בלוז. לכן צריך לפרש ששב אל המראה שבראש סדר ויצא. וא"כ שניהם הי' בלוז הוא בית אל. ואמר עוד בבחינת המקום להורות על קדושת המקום וגדולתו כמאמר יעקב אכן יש ד' וגו':
(ד"ה ויברך). שאין לפרש שהיא הברכה האמורה פסוק י"א. פרה ורבה וגו' דא"כ למה הפסיק באמצע. בפסוק ויאמר לו וגו' לא יקרא שמך עוד וגו' וע"כ ברכה האמורה כאן הוא ברכה בפני עצמה. הקודמת לכל המאמרות שבאו אח"כ. והוא ברכת שאילת שלום לאבל:
י פירוש לא יאמר עוד שבאו הברכות לידך בעקבה כי אם בשררה וגלוי פנים וכבר הודה לו עשו על הברכות כמו שנרמז מאמרו יהי לך אשר לך. וכמו שפירש"י ז"ל לעיל:
יא שם הקודש הזה פירשו רש"י ז"ל בכל מקום דיות שיש די. וכבר ביארתי זה בסדר לך. ויפורש בכל מקום לפי ענינו. כאן פירושו שוש די בברכותי. ר"ל שברכותי יספיקו שיאושר המתברך על ידם. ולכן בא התואר הזה כאן אצל הברכה. וכמוהו בסדר לך אני אל שדי התהלך לפני והי' תמים. ופירש רש"י ז"ל שם שיש די באלקותי לכל ברי' לפיכך התהלך לפני והי' רמים. ואהי' לך לאלקי' ולפטרון. וכמוהו אני פרעה. ובלעדיך לא ירים וגו'. ופירושו אני פרעה שיש יכולת בידי לגזור גזירות ואני גוזר שלא ירים וגו':
[ד"ה פרה] מסדור הכתובים משמע שלא נשתהה יעקב בבית אל. וא"כ צ"ל שכבר נתעברה מבנימין. ומ"מ צ"ע מנ"ל זה אולי בזמן הגילוי הזה עדיין לא נתעברה ושהה בבית אל אחר המראה ההיא כמו זמן העבור ובסוף עבורה נסע משם וילדה בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, מדברי הרא"ם ז"ל:
[ד"ה ומלכים] כצ"ל ברש"י שעדיין לא נולד והכוונה שע"כ כוון הכתוב על שאול ואיש בושת היוצאים מבנימין ולא על דוד ושלמה שהיו מיהודא שהרי כתוב מחלציך יצאו. וזה משמע שעדיין המה בחלצו וזה לא יתכן רק בתולדות בנימין. שעדיין לא נולד. מדברי הרא"ם ז"ל:
טז ר"ל לפירוש האגדה הודיענו הפסוק שהי' עוד לבוא אפרתה בזמן כברת הארץ והוא בזמן הניר שהארץ חלילה ככברה והזמן הזה הוא בתחלת האביב שאין האדמה קשה. לא מפני הסתיו ולא מפני השרב. וצורך הודעה זו כאן הוא עפ"י מ"ש רש"י בסדר ויחי. שהודיע יעקב ליוסף דבר זה למען הראותו שלא מפני טורח הדרך נמנע יעקב מלקבור את רחל בבית לחם. שהרי לא הי' קשה אז עליו הליכת הדרך. מפני שלא הי' אז לא קור ולא חום. אבל רק עפ"י הדבור נמנע מלהוליכה שמה. והנה כתב רש"י ז"ל אח"כ שאין זה פשוטו של מקרא שהרי גם אצל נעמן מצאנו לשון זה ומה צורך לנו שם בהודעת הזמן ועל כן צ"ל שעיקר פשוטו הוא מדת ארץ והודעה זו צריכה בספור נעמן עם אלישע. כי כוונת הספור שם להודיענו שעודנה לא הספיק ללכת זולתי מהלך קטן. ומיד רדף אחרי' גחזי לשאול ממנו המנחה:
יח (ד"ה בנימין) מצינו שכשהלך יעקב לחרן יצא מבאר שבע ואח"כ בא לבית אל והנה באר שבע הוא בדרומה של יהודא שנטלו בדרומה של א"י וירושלים בצפון יהודא בגבול שבין יהודא ובנימין. ובית אל בצפון בנימין בגבול שבין בנימין ובני יוסף כמבואר בגבולי הארץ ביהושע והובא ברש"י ריש סדר ויצא. א"כ כשהלך יעקב לחרן הלך מדרום לצפון א"כ ארץ ארם נהרים צפונית לארץ ישראל, וא"י דרומית לה:
והרמב"ן ז"ל טען על דברי רש"י ז"ל הללו ועיין רא"ם כאן ובסוף סדר ויצא שעמד לימין רש"י ז"ל וסלק כל קושיות הרמב"ן ז"ל:
כב דלאיזה צורך אמר שהי' מעשה ראובן בשכנו בארץ ההיא וכבר ידענו זה מהקודם שאמר ויט אהלו מהלאה למגדל עדר. והי' לו להסמיך אל זה וילך ראובן וגו' וע"כ ששנאו כאן אצל ספור מעשה זה לעורר מה שיש לבחון בזה שכל המאורעות אירעו ליעקב בעודו נתעכב בדרך עד שלא בא אצל אביו. וככלל שהעירותי עליו כמה פעמים (ד"ה ויהי) רק במקום הזה מנאם ולא במקום אחר מספורים הקודמין. וכתב רש"י ז"ל הטעם לפי שלא נשלם מנין תולדותיו עד לידת בנימין. ורז"ל דרשו ללמדנו בא כו' וזה טעם מסדר הפסוקים שחבר מאמר ויהי בני יעקב וגו' עם מאמר ויהי בשכון ישראל וגו' בפסוק אחד ולא חלקם לשני פסוקים.
כג אם הכוונה מה שכנהו בכור יעקב להיותו ראשית אונו בלבד. א"כ מה שאמר כאן בכור יעקב אינו על צד ההודעה (ויהי' ראובן הנושא ובכור יעקב הנשוא) רק על צד התואר. והי' לו לומר ראובן בכור יעקב כי מדרך הלשון להקדים המתואר לתוארו שמעון הצדיק. שמואל הקטן. דוד המלך. זולת בתואר מלך מפני שכבוד המלכות. שלא להזכירו בשם העצם. כי אם בתוארו הנכבד אמר והמלך דוד זקן בא בימים לפי שעיקר הכוונה לכנותו בתואר המלך בלבד. ואמר דוד על צד תוספת ביאור ולכן בשאר הכתובים לא יכנהו רק המלך בלתי הזכרת שם העצם וזה הטעם במגלת אסתר שנזכר שס תמיד המלך אחשורוש. אבל בתואר זולת זה יוקדה תמיד המתואר אסף המזכיר אלי' הנביא. עם בזוי ושסוי. איש קדוש. בתך הקטנה ולזה צ"ל שמא שאמר כאן בכור יעקב ראובן אינו על צד התואר רק על צד ההודעה ובכור יעקב נושא וראובן נשוא. וא"כ ע"כ צ"ל כמ"ש רש"י בדבור הסמוך שמה שכנהו כאן בכור איננו להיותו ראשית אונו בלבד שא"כ זהו הודעה מותרית רק שכנהו בכור על צד ההגדלה והכבוד והיתרון הנמשך מן הבכורה לנחלה ולעבודה ולמנין. ודבר זה צריך להודעה לפי שכתוב בדה"י ובחללו יצועי אביו נתנה הבכורה ליוסף. לזה הודיע כאן שאעפ"י שהוא מקולקל. לא ניטלה ממנו מעלת הבכורה לענין הגדולה והיתרון. והיתרון הוא לנחלה לטול פי שנים והגדולה והכבוד הוא לעבודה שקודם חטא העגל הי' העבודה בבכורות וכן למנין שנמנה קודם לשאר השבטים בכל מקום כאן ובספר חומש הפקודים והבכורה אשר ליוסף לא היתה רק כמ"ש רש"י ז"ל בסדר ויחי במה שנחלק שבט יוסף לשני מטות שיקראו שני שבטים להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים ונשיא לכל שבט ושבט ודגלים לזה ולזה:
(ד"ה בכור יעקב). כבר ביארתי בדבור הקודם הסמוך ענין דבור זה והכרחו. ויותר נ"ל מפני זה ששני הדבורים בדבור אחד נאמרו וראוי למחוק נקודות ההפסק וכן צ"ל בדבור הקודם אפי' כו' קראו בכור יעקב בכור לנחלה כו':
כז ר"ל שהוא שם מישור ולא שם אדם שהוא ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר כי אחריו קרית הארבע המורה על המקום אבל בפסוק וישב באלוני ממרא. פירש"י ז"ל שהוא על שם אדם הנ"ל. לפי שפירוש אלוני מישור והסמוך לעולם חוץ לעצם הנסמך ונבדל ממנו ולפי זה צ"ל שנקרא המישור על שם האדם. עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה מ"ש שהסמוך לעולם חוץ לעצם הנסמך ונבדל ממנו אין זה כלל כולל. כי נמצא ג"כ שהסמוך איננו חוץ לנסמך והוא בסמיכות הביאור כגון יפת תואר ויפת מראה ואולם בכל זה דבריו ז"ל כנים וכזה הי' לו לבאר. שלא נמצא שיסמך העצם אל שמו העצמו:
(ד"ה קרית הארבע) ר"ל ששם העיר ההוא הוא שם מורכב משני תיבות קרית ארבע. אבל אין לפרש ששם העיר איננו זולת ארבע או שארבע הוא שם האדם המושל בה כמ"ש ביהושע קרית ארבע אבי הענק (וע' בזה באורך בסדר חיי בתחלתו) וא"כ בפן הא' שם העצם של העיר איננו רק ארבע ובפן הב' גם ארבע איננו שם העצמי מהעיר וקרית ארבע הוא שם התואר שלה. על שם האיש ארבע השליט בה ושם העצמי שלה חברון או שם אחר אבל באמת שמקרא מלא הוא ביהושע ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים ותיבת ושם סתם הוראתו רק שם העצמי ועוד איך י"ל שהודיע רק שם התואר שהי' לחברון ולא שמה העצמי שהי' לה לפנים ומזה התבאר בטול פן הב'. ואמנם בטול פן הא' ששם עצם שלה הי' ארבע לבד יתבאר ג"כ מן הכתוב ההוא (מלבד אשר כתבתי לעיל שהעצם לא יסמך אל שמו) שא"כ הי' ראוי לכתוב ושם חברון לפניה ארבע ומה צורך להזכיר כאן מלת קרית ואין לה מקום כאן כלל וע"כ שכן הוא שמה העצמי קרית ארבע ואף שאמר אח"כ האדם הגדול בענקים שמשמעו שארבע הוא שם התואר על שם המושל בה ששמו ארבע אין זה שאלה שבאמת להיות העיר ההיא שם גבירה השליט בה ארבע הושם לה התואר הזה קרית ארבע לשם העצם והוא שם התואר ושם העצם כאחד ולכן אמר אח"כ האדם הגדול בענקים כדי ליתן טעם על שם העצם המשונה הזה זהו דעת רש"י ז"ל כאן והקשה על זה אם שני המלות המה לאחדים שם העצם של העיר איך תבוא ה"א הדעת באמצע השם. ותירץ שזה משפט הא הידיעה בכל שם מורכב משני מלות כמו שמוכיח רש"י ז"ל ממקומות הרבה זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן והרא"ם ז"ל הלך דרכים רחוקים:
כט ההוכחה שיעקב הי' בן ס"ג כשנתברך וי"ד שנה נטמן בבית עבר מבואר ברש"י סוף תולדות יע"ש וכבר הארכתי במקום אחר. וכאן אקצר כי מ"ש ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה ענינו שהתורה לא תפסה בספורי' סדר הזמן רק סדר נושאי הספור ולכן אחרי שנשלמו כאן כל הספורים המתייחסים ליצחק כי הספור האחרון ממנו הוא ששב יעקב אליו מארם נהרים (כי מכאן והלאה אינן אלא הספורים המתייחסים ליעקב) ספר גם מיתתו ואח"כ יספר ממאורעות בני יעקב לבד ולא להפסיק ביניהם בספור מות יצחק כפי סדר המאורעות בזמן וזכור זה:
פרק לו
ב בדבור זה ושאחריו וכן בפסוק ג' יישב רש"י ז"ל עפ"י הדרש חלופי השמות שבאו כאן ממ"ש בסדר תולדות. ששם האחד הוא שם העצם והשני שם התואר:
(ד"ה בת ענה) ואין לפרש דה"ק בת ענה וענה היא בת צבעון כמו בן קרח בן יצהר בן קהת וגו' שהרי ענה הוא זכר כמ"ש ואלה בני צבעון ואי' וענה:
ג מ"ש רש"י ז"ל להלן כו' ר"ל לעיל והוא בסוף תולדות:
ו כן הוא משמעות הלשון ממה שלא אמר וילך אל ארץ כך וכך או וילך אל ארץ אחרת. מדברי הרא"ם ז"ל.
ז הדרש הוא בדרך רמז ולא מכח הכרע הכתובים כדרכם ז"ל:
ט ר"ל שמה שאמר כאן תולדות עשו ר"ל בני בניו שגם הם נקראין תולדותיו. לפי שהוא המקור לכולם ומה שאמר אח"כ בהר שעיר לפי שלא הולידו בניו עד שהלך לשעיר:
יב באגדת חלק איתא שהי' מנשה בן חזקי' יושב ודורש באגדות של דופי לא הי' לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע. ותמנע היתה פילגש. פי' לדבריהם ז"ל שהי' מנשה מלגלג שכתב משה ספורים אלו שלא לצורך. ולמה לא זכר גם אצל תימן אומר צפו וגעתם וקנז ממי נולדו. ואם בא להודיע שרק עמלק נולד מפלגש מה יתן ומה יוסיף לנו הודעה זו (וכן מצאתי שכתב גם הרמב"ן ז"ל ביאור זה ולא ידעתי מה הקשה עליו הרא"ם ז"ל) וכן הי' מלגלג ג"כ בפסוק ואחות לוטן תמנע שאם בא לפרש יחוסי שעיר לאיזה צורך ותכלית מה לו לספר שאחות האלוף לוטן הוא תמנע והנה תירצו בש"ס שם כמ"ש רש"י ז"ל כאן שבאו שני פסוקים הללו להודיע גדולת אברהם אבינו כו'. ולזה זכר ג"כ ואחות לוטן תמנע. לפרסם שתמנע זו היא בת אלופים שהיתה אחות לוטן שהי' בן שעיר החורי, וכתב רש"י ז"ל. דעדיין קשה א"כ למה לא מנאה ג"כ בין בני שעיר החורי. ולא הי' צריך לכתוב ואחות לוטן תמנע ותירץ דבאמת אף שהוא אחות לוטן. אינה מבני שעיר לפי שהיתה אחות לוטן מן האם ולא מן האב. כמו שמוכח בדה"י זהו ביאור דברי רש"י ז"ל. וכ' הרא"ם ז"ל שאין תימה אם תמנע שבדה"י היא נקבה. כמ"ש רש"י ז"ל כאן למה מונה אותה בין בני אליפז כי הלשון נמשך אחרי הרוב וכמוהו עוד בדה"י ובני עמרם אהרן ומשה ומרים. עכ"ל:
טו ר"ל ולא ראשי מקומות כמו שהוכיח רש"י ז"ל להלן פסוק מם יע"ש:
כ דיושבי הארץ בזמן משה רבינו ע"ה. היו גם בני עשו והם היו העיקר במדינה ויהיו שמה לאלופים והורישו בני שעיר כמ"ש בספר דברים ועוד שבפסוק שלפנינו כתוב ג"כ אלה אלופי בני שעיר החורי בארץ אדום וארץ אדום אינה נקראת אלא על שם עשו. וע"כ שפירושו יושבי הארץ לפנים לפני כבוש בני עשו את ארצם:
כד וראי' שהרי בספר דה"י כתוב אי' בלי ויו. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה הוא ענה) דלאיזה צורך כתב הוא ענה אשר מצא וגו'. אם להודיע מצאו את היימים לבד. הי' לו לכתוב הוא מצא את היימים אבל לשון הוא אשר וגו' משמעו שבא להבדילו ע"י סימן זה מענה אחר. ומאיזה ענה אחר בא להבדילו הלא ענה הנזכר למעלה הוא בן שעיר. וזה הוא בן צבעון ומה צורך א"כ בסימן אחר ואין טענה מן הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש. ולא אמר הוא מלך מהודו ועד כוש דגם שם בא להבדילו מאחשורוש הראשון הנזכר בעזרא שמלך על מדי לבדו. ובאמת שלפי פשוטו י"ל שהי' מפורסם בימי משר. שהאיש אשר מצא מין הימים ענה שמו. וכוונת הספור כאן שענה בן צבעון הוא מצא את הימים. ולא ענה בן שעיר דלמעלה. ושוב מצאתי שגם הרשב"ם ז"ל יישב כן פשטות המקרא ואולם חז"ל דרשו מכח דקדוק זה. אבל חז"ל דרשו מפני דקדוק זה. שהוא ענה בן שעיר הוא ענה בן צבעון איש אחד הוא. ולכן אמר כאן שענה בן צבעון הנזכר כאן הוא אותו ענה אשר מצא את הימים והוא ענה בן שעיר. לפי שהי' מפורסם בעולם ענה בן שעיר במציאת הימים במדבר. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב ותיקון דבריו:
לא ר"ל בימי שאול כתוב אין מלך באדום וביורם כתיב בימיו פשע אדום וגו'. וזה משמע שמזמן שאול עד יורם שהיו שמונה מלכים כפי מה שמנה רש"י ז"ל היו אדום משועבד תחת יד מלכי ישראל ויהודא. לתכלית זה נכתבה פרשה זו כאן עפ"י דרשתם ז"ל. שבעמוד מלך מישראל יתבטל מלכות אדום. לקיים מה שנ' ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל. ולכן אמר הכתוב אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל לקיים מה שנאמר ולאום מלאום יאמץ. כשזה קם זה נופל ולכן כתוב אלה המלכים וגו' לפני מלך מלך בישראל ללמדנו שלא מלכו זולתי לפני מלך מלך בישראל ולא אח"כ בקום שבט המלוכה מיעקב ומבואר:
מ תיקן בזה שני ענינים. א' ביישוב שינוי האלופים ה נזכרים כאן. שבין האלופים מבני עשו הנזכרים למעלה. ולזה אמר שהאלופים דלמעלה אינם אלופים למדינות ועירות רק ראשי משפחות וכמ"ש רש"י ז"ל שם פסוק ט"ו. ב' הרי אלוף הוא מלכותא בלא תגא כדאיתא בגמרא וא"כ איך מנה כאן האלופים אחרי מ"ש מקודם ואלה המלכים וגו' ולזה אמר שהאלופים שמנה כאן. הם האלופים שעמדו אחרי מות הדד ופסקה מלכות מהם וראי' ממ"ש בדה"י וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:
מג כן אמרו ז"ל בגמרא: