באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ויצא
י אין כוונת רש"י ז"ל ליישב למה חזר וכתב ויצא יעקב הרי כבר כתב לך בסדר תולדות. ששלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם ולזה הוצרך רש"י ז"ל לתרץ שחזר וכתב כאן ספור יציאתו לפי שהפסיק בפרשתו של עשו שבאמת בלא"ה לא קשיא מידי שבסדר תולדות כלל ואחריו פרט וכדרך המקרא בכל מקום בפרט שאחרי כלל וכמ"ש רש"י ז"ל בסדר בראשית בפסוק ויטע ד' אל' גן בעדן מקדם אבל כוונת רש"י ז"ל ליישב באמת. למה הפסיק בין פסוק וישלח יצחק את יעקב וגו'. שבסוף פרשת תולדות ובין ספור יציאתו בפסוקי ו ז ח ט המדברים מעשו. ולא הסמיך פסוק ויצא יעקב וגו' לפסוק וישלח יצחק וגו' הנ"ל לזה תירץ לפי ששלוחו יצחק ליעקב גרמה להליכת עשו לישמעאל. הוצרך להפסיק בין הפסוקים הדבקים הנזכרים וכל זה מבואר [ד"ה ויצא]. ר"ל דזה דבור נראה מותרי ואיננו מטבע הספור להזכיר שיצא מעירו הגר באיזה עיר והלך לעיר פלונית. ונא הי' לו לומר אלא וילך יעקב חרנה. והיציאה ממקומו שהוא מבאר שבע מובנת ממילא לזה דרשו שבא הדבור הזה בספור לעורר על ההתפעלות שהי' ביציאתו ובחינת המקום בצאת משם אדם גדול וקדוש כיעקב וככלל שהזכרתיו פעמים רבות והרבה מדרשות חז"ל וביאורי רש"י ז"ל מיוסדות עליו. והרי המאמר הזה ויצא יעקב הוא כאומר ראו יעקב יצא משם פנה הודה. פנה זיוה. פנה הדרה. (ד"ה וילך). אין כוונת רש"י ז"ל שבא העבר וילך במקום המקור ללכת לפי שאין זה מדרך הלשון רק שיבוא המקור במקום הזמנים ולא שיבואו הזמנים במקום המקור אלא שכוונת רש"י ז"ל ליישב. מה שאמר וילך חרנה אף שהנך לכמה מקומות הקודמין לחרן לפני לכתו חרנה. וכמו שמספר אח"כ מלוז שבא שמה לפני בואו לחרן. לזה אמר רש"י ז"ל שכן הוא דרך הלשון לכנות התנועה אחרי מחוז החפץ. והמקום אשר מגמת פניו שמה ואם שיש כמה מקומות קודם לו. לכן אף שמספר אח"כ מלוז שהיא קודם לחרן. מ"מ לפי שכוונת היציאה לחרן אמר וילך חרנה ואין צורך למ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל ושב לבאר מה שפגע בדרך. עכ"ל. אבל רש"י ז"ל יישב בדרך פשוט:
יא כן הוא הוראת פתחות בית במקום לידיעה וברור. כמבואר בדקדוק:
(ד"ה ויפגע) שורש פגע הונח לרוב על שני דברים מתנונעים זה לקראת זה הפוגע והנפגע ואף שהוא שלא בכוונה אבל אם הנפגע דומם נח לא יתכן בזה לשון פגיעה לכן הביא רש"י ז"ל מתחלה ראי' שגם אצל דומם נח נופל לשון זה כמו ופגע ביריחו ופגע בדבשת אבל רז"ל דרשו מכח זה. שקפצה לו הארץ ולכן נופל בה פגיעה. כמו שנופל אצל בעלי חיים להיות שהתנועה גם היא על דרך נס וענין קפיצת הארץ הביא הרא"ם ז"ל בשם רש"י פ' גיד הנשה. שנתקצרה הארץ ונתקמצה לו:
(בא"ד ושנה הכתוב כו'). כבר כתבתי זה כמה פעמים בשם הרא"ם ז"ל. שבבוא בכתוב שורש שמשמש לשני ענינים מדרך רז"ל לדרוש בזה. ממה שלא הוציאו הכתוב בשם המיוחד לאחד מן הענינים שע"כ כוונת הכתוב לכל ענין מהענינים הנ"ל שיורה עליו השם ההוא וכן הוא בכתוב שלפנינו מדלא כתיב ויתפלל ש"מ דאתי נמי לפגישה ומדלא כתיב ויפגוש שמע מינה דאתי נמי לתפלה:
(ד"ה כי בא). קשור הסבה במסובב יבוא במקרא על שני פנים האחד להקדים פעל הסבה. ולקשרה עם המסובב ע"י ויו החבור כמו שמצינו סוף פ' תולדות וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. והוא פעל הסבה וילך עשו אל ישמעאל. והוא המסובב וכן בסדר לך. ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה השני שיוקדם פעל המסובב ויוקשר עם פעל הסבה ע"י מלת כי. כמו שהוא על דרך זה בסדר תולדות ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על דבר רבקה. וכן ולא הכירו כי הי' ידיו כידי עשו אחיו שעירות וגו'. ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו כי עקרה היא. ועל דרך זה הוא ג"כ כאן וילן שם כי בא השמש. והנה בחולין פרק גיד הנשה פירש"י ז"ל וז"ל כי בא השמש למה לי. עכ"ל. ור"ל שהסבה בכאן גלוי' וידועה שכל לינה בדרך סבתה ביאת השמש ואין דרך המקרא מטעם זה בשום מקום לתת סבה ללינה ולא יפול כלל להודיע הסבה אחרי הודעת המסובב בדרך נתינת טעם לכן תירץ רש"י ז"ל שקשר כאן הסבה עם המסובב במלת כי להיותה סבה זרה ונפלאה. והכוונה כי אחרי שספר המסובב והוא וילן א"כ נתינת הסבה אך למותר. להיות סבת הלינה מבוארת מעצמה והשנית המותר בספור הוא בכל מקום. לעורר על איזה דבר זר והתפעלות נפשי וכמו שביארתי מכבר ולזה צ"ל שגם כאן אינה סבה טבעית רק סבה זרה ונפלאה והנה דרך רש"י ז"ל כאן ובגמרת חולין הוא לאחדים. ובשני הלשונות הכוונה כי הדרך השני להקדים פעל המסובב והתקשרו עם הסבה ע"י מלת כי. לא יתכן. אלא אם לא יובן הסבה בספור המסובב גרידא כמו ויעתר יצחק לד'. עדיין איני יודע על מה העתור וצריך להוסיף הסבה כי עקרה היא. וכן ולא הכירו עדיין איני יודע למה וצריך להוסיף כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות. וכן בשאר המשלים שהבאתי לעיל. אבל בספור מסובב וילן הסבה מובן מעצמו כי סתם לינה לאורחים מפני ביאת השמש אחרי היות מגדר הלינה העכבה במקום אחד בדרך בלילה א"כ אחר שכתוב וילן א"צ לכתוב כי בא השמש. כי לא יתכן כאן דרך הקשור ע"י נתינת טעם. ואמנם דרך הא' והוא ויבוא השמש וילן שם יתכן גם בכאן ודומה לו מפני שאינו אלא כמספר סדר הענינים שעברו זה אחר זה בזמן גרידא לפי שקודם ידיעת הלינה אין ידוע ביאת השמש. ומידיעת ביאת השמש אין מוכרח פעל הלינה וזהו מ"ש רש"י ז"ל כאן הי' לו לכתוב ויבוא השמש אבל אחר שכתוב וילן. א"צ לכתוב כי בא השמש והרא"ם ז"ל כאן לא ירד לעומק:
(ד"ה וישם). דמאבני משמע שלקח הרבה אבנים. ומה צורך לזה. כי להשים תחת מראשותיו די באבן אחת וצ"ל שעשאן כמין מרזב. לפי שהי' ירא מחיות רעות. ומה שכתוב אח"כ ויקח את האבן אשר שם מראשותיו דמשמע שלא הי' רק אבן אחת. תירצו בדרש ז"ל. התחילו מריבות זו עם זו והאגדה ההיא איננה עפ"י פשוטה נשגב סודה לא אוכל לה בקט בינתי ועפ"י הפשט כמ"ש הרשב"ם ז"ל וכ"כ התוס' ז"ל פ' ג"ה דמאי ויקח מאבני המקום. אחת מאבני המקום:
[ד"ה וישכם]. פשוט שרצו ז"ל בזה. דהי' לו לכתוב וישכב שמה אבל אמרו במקום ההוא הוא לעורר. שלא שכב רק במקום ההוא וככלל שכבר הזכרתיו. שהדבור המומרי הוא לעורר על איזה בחינה:
יב פשוט. שלפי הסברא אצל מלאכי מרום העליונים. צ"ל ירידה תחלה ואח"כ עלי'. לכן צ"ל דקאי על מלאכי לוי' שכבר ירדו למטה מקודם לזה ולכן העלי' קודמת אצלם במקום הזה:
יג הנה פירש"י ז"ל מלת עליו ששב אל יעקב ואין הפירוש שנצב על הסולם, וא"כ צ"ל שמלת עליו כאן כמו והוא עומד עליהם תחת העץ שפירושו לשמשם ובכלל אם העמידה לתועלת זולתו יאמר עומד עליו וכבר כתבתי בזה די הביאור בריש סדר וירא יע"ש:
(ד"ה שוכב). בפרק גיד הנשה אמרו ז"ל וז"ל. הארץ אשר אתה שוכב עלי' וגו'. מאי רבותי' ופירש"י ז"ל שם וכי ד' אמות של משכבו הבטיחו לתת לבניו אמר ר' יצחק מלמד שקיפל הקב"ה לכל ארץ ישראל והניח' תחתיו. שתהא נוחה ליכבש לבניו ופרש"י ז"ל כד' אמות של משכבו עכ"ל ור"ל דהוסיף ר' יצחק שתהא נוחה ליכבש. משום דקשה מה צורך בקפול ונתן טעם על הקפול שתהא נוחה ליכבש לבניו כד"א של משכבו ובאור זה נלע"ד שהי' לו לומר הארץ אשר אתה שוכב בה דמלת בה ענינה כמו בתוכה שהוראתה הגבלת המקום (שהוא השטח או החלל) המקיף את הגוף. ושאין הגוף ההוא חוץ לגבול המקום הנזכר אבל מלת עליו או עלי' הוראתה מקום התפשטות הגוף ולא בבחינת המקום המקיף באמרי הכיס מונח על השולחן כוונת שהגוף מתפשט עליו. ונקרא החלק בשם הכל ובקוצר מלין אם הכוונה על המקום המקיף נשתמש במלת מתוך שהמקום ההוא מקיף קצות הגוף והנה שם הארץ כאן אין המובן ממנו ע"כ זולת המקיף שהוא המדינה אשר יעקב הי' בקרבה ואיך ישתמש במלת עליו שענינה מקום התפשטות הגוף. ונצטרך לפרש שנקרא החלק בשם הכל וזה אינו שהחלק מהמדינ' לא יכונה מדינה אבל החלק מכדור הארץ בכלל יכונה ע"ש הכל. כמו שתאמר וישליכהו ארצה ולפי שאין הכוונה כאן שנותן ליעקב את כל כדור האדמה רק מדינת כנען ופי' ארץ כאן מדינת כנען איך יתכן לאמר הארץ אשר אתה שוכב עלי' ואין חלק מהמדינה מדינה וע"כ יתפרש כדור הארץ בכלל. וא"כ לא יתן לו רק ד' אמות של משכבו כי לא הבטיחו ע"כ לתת לו כל כדור הארץ. לזה תירצו שקפל הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחו תחתיו. וא"כ פי' הארץ המדינה ואיננו חלק מהמדינה רק כל המדינה. אמנם ענין אומרם ז"ל בקפול ההיא שאיננו מתפרש עפ"י פשוטו נלע"ד. או שכוונו ז"ל שבמראה הנבואה שכב יעקב והתפשט על פני כל ארץ ישראל. ואולם יותר נראה לי בכוונתם ז"ל לפי ששכב יעקב בהר המורי' שהוא יסוד ארץ הקדושה וצנור השפע שמשם תצא ברכה וקדושה על כל הארץ. תל תלפיות שכל ישראל פונים אליו ולכך נקרא כאן המקום הראשי ההוא על שם כל הארץ. ובבחינה זו נוכל לומר שכל ארץ ישראל מקופל תחת הר המורי'. וזה שאמרו ז"ל מלמד שקפלה כו' ר"ל שהמקום ששכב שמה יעקב נבחר להיותו ראש וצנור הארץ א"כ קפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל בזה והניחה תחתיו ובבחינה זו כנה החלק הראשי ההוא על שם כל הארץ כן נ"ל והבן כל זה:
יד ור"ל ולא כמו פן יפרוץ בם שהוא לשון הריסה. ובאמת שכולם קרובים לענין הריסה. כמ"ש הרד"ק ז"ל שהוא כאלו מרבויים יפרצו הגדר. ולא יכילם מקום נגדר מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה עד) כבר ביארתי בסדר חיי שמגרר התנאי בכל מקום. התלות הכרח הפעולה או קיום הדבר בעתיד באיזה מעשה או דבר מסופק היותו הקודמת לה בעבר וא"כ כל תנאי מורכבמשני דברים המותנה והנמשך ממנו. הדבר המותנה היא הפעולה הקודמת בעבר והיא מסופקת. והנמשך הוא הפעולה שאחריו בעתיד ולזה אם מלת אם שבכתוב שלפנינו תנאית יהי' ע"כ פירושו כי לא אעזבך בעתיד. עד אם אכלה לעשות. ולפ"ז המותנה הוא גמר העשי' שהמותנה קשור תמיד עם מלה התנאית אם והנמשך יהי' ח"ו לפ"ז העזיבה ועוד שהמותנה תמיד מסופק והוא כלות העשי' ותכליתה וחלילה לחשוב כן אצל השי"ת ולזה פירש"י ז"ל שאין כאן מותנה ונמשך כלל שאין מלת אם כאן לתנאי. אבל הפי' כי לא אעזבך וגו' כאומר לא אמוש מזה עד אם אבצע דברי. ולפ"ז אין כאן תנאי וספק רק וודאי והחלטה ומלת אם במקום הזה משמשת לשון כי והרא"ם ז"ל נגע אפס קצהו בזה ולא ירד לעומק ככל הצורך:
(ד"ה דברתי). כבר כתבתי בסדר חיי. שדברי רש"י ז"ל בכלל הזה הם מוקשין ושנלאו חקרי לב לעמוד על כוונתו ז"ל:
טז. פשוט שאם לא כוין לזה מה חסר לו בידיעתו עתה גם אם לא הי' נודע אליו מתחלה. ונהפוך הוא כי עליו לשמוח בידיעה הרמה ההיא אשר הגיעה אליו אז ולא להתעצב על היותו מתחלה חסר מידיעה ההיא. לכן פירש"י ז"ל כי דאג פן חלל קדושת המקום בשינתו שם:
יז המשך דברי רש"י ז"ל כך הם. תחלה הביא מימרא דר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא. הסולם הזה עומד בבאר שבע ושפועו נגד בית המקדש וכתב הרא"ם ז"ל. שפי' בו רש"י דהיינו אמצע שפועו ולא סוף שפועו וכמו שהוכיח רש"י ז"ל מגבולי הארץ. שבית אל הי' רחוק מירושלים יותר מבאר שבע ואם נאמר שהי' סוף שפוע הסולם נגד בית המקדש א"כ יעקב שהי' בבית אל הי' חוץ מן הסולם. וע"כ שפירושו אמצע שפועו אלו דבריו ז"ל. וכתב עוד רש"י ז"ל. ולפי שאמרו כו' ר"ל שע"י הנחה ההיא נת קנה ממרא דר' אלעזר הנ"ל. לפי שאין במשמעות דבריו שיעקב הי' בירושלים. אבל עדיין לא נתקנו דברי רבותינו ז"ל. שאמרו צדיק זה בא לבית מלוני וסתם בית מלוני הוא ירושלים ועוד הרי אמרו בהדיא. שיעקב קרא לירושלים בית אל. וכמו שפירש"י ז"ל בעצמו לעיל לדעתם. כי ויפגע במקום היינו הר המורי' והנה משני הראיות הללו מוכרח לומר שדעתם ז"ל שיעקב הי' בעת המראה ההיא בירושלים ובאמת לא כן הוא על פי פשטות הכתוב שמבואר בקרא בהדיא שהי' המחזה ההוא ליעקב בלוז. ומהיכן למדו ז"ל זה לומר שיעקב קרא לירושלים בית אל לכן פירש רש"י ז"ל בדעת רבותינו שיש להם מוכיח שהי' יעקב בעת המראה ההוא בירושלים מדכתיב ויפגע במקום בפתחות הבית. שמשמעו המקום הידוע ומפורסם בקדושתו והוא הר המורי'. ואולם מפני המבואר בכתוב שהי' יעקב בזמן ההוא בלוז וגם מדכתיב ויפגע במקום וענין פגיעה משמע שהתנוענעה גם הארץ. אמרו חז"ל שקפצה לו הארץ והענין ביאר רש"י ז"ל שנעקר הר המורי' ממקומו ובא לכאן לעיר בית אל ואולם בכל זה הוצרך רש"י ז"ל לעיל לפרש במימרא דר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא הנ"ל שכוונתו שאמצע שפועו הי' מכוון נגד בית המקדש שאם נפרש בכוונתו ז"ל שסוף שפועו הי' כנגד בית המקדש עדיין צ"ל בדעתם ז"ל שיעקב הי' אז בירושלים ולא בבית אל. שאל"כ נהי שנעקר הר המורי' ממקומו ובא לבית אל עם כל זאת הי' יעקב חוץ לסולם שהרי באר שבע מקום מעמד רגלי הסולם בארץ לא נעקר ממקומו. וא"כ כל הסולם נשאר על עמדו וכשנעקר הר המורי' ובא לבית אל. הי' גם ההר חוץ לסולם ולא בא לבית אל עם הר המורי' אבל אם נאמר כנ"ל שכוונת ר"א על אמצע השפוע. לא הי' יעקב חוץ לסולם כי ראש הסולם הי' תמיד בבית אל ומבואר:
(ד"ה מה נורא). מלת נירא הוא שם תואר כמו במדבר הגדול והנורא הגבור והנורא (במדבר). אתה נורא ומי יעמוד לפניך וגו' (תהלים) ובכל המקומות הללו לא יתכן להיות שם דבר ואולם במקומות הנ"ל התואר מצד עצם המתואר. כי הבורא ב"ה הוא ירוא מבריותיו וכן המדבר נוראה מצד עצמה להיותה אדמת מלחה ורחבת ידים א"כ בשניהם היראה מצד עצם הדבר. אבל מה שאמר כאן מה נורא המקום הזה. אין עצם המקום נורא מעצמו ושוה לשאר המקומות באיכותו רק מתואר בשם נורא. לפי שבו התגלות הקדושה שהיא נוראה מצד עצמה לכן במקומות הנ"ל להיותם נוראים מצד מהותם הגדול והנורא המדבר הגדול והנורא תרגם אונקלוס. רבא ודחילא. באלף בסוף שהוא שם תואר בארמי כמו נורא בעברי. אבל כאן שאין המקום נורא מצד עצמו רק שמתואר בשם זה לפי שבו התגלות הקדושה הנוראה מצד עצמה תיקן אונקלוס ע"ה את הלשון ותרגם לפי אמתת הכוונה שלא תטעה ח"ו לחשוב היות המקום נורא מצד עצמו. על כן תרגם מה דחילו במלאפום עם ויו לבסוף שהוא שם דבר ור"ל שם המקרה כמו מלת מורא בעברי. ור"ל מה מורא המקום הזה. כלומר מה רב ועצום המורא שיש במקום הזה ר"ל התגלות מורא השי"ת וקדושתו שבמקום הזה. ועל זה הביא רש"י ז"ל ראי'. כי דחילו שם דבר להיותו במלאפום לבסוף כמו סוכלתנו שהוא שם דבר כמו שם חכמה בלשון הקודש וכן מלת כסו שהוא שם דבר כמו שם כסות בלשון הקודש מן הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
(ד"ה וזה שער). ר"ל ושער השמים דרך משל כי אין לשמים שער ולא חלון ופותח חלוני רקיע ד"מ בלשון חכמים עכ"ל הרא"ם ז"ל. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ומדרשו כו' ר"ל כי באגדה נתנו ז"ל טעם על היות בית אל מקום עליית התפלה ואמרו שהוא לרוב קדושת המקום. לכן התפלה מסוגלת שמה להשמע ולהעתר להמתפלל. ומהו קדושתו ואמרו שביהמ"ק של מעלה כו':
כ אם היה הנדר סבתו צאת יעקב אבינו ע"ה מבית אביו לארץ אחרת. יקשה למה זה המתין יעקב עד בואו בית אל. ולא נדר מיד בצאתו לחרן מבאר שבע. וביותר יקשה לדעת רבותינו ע"ה שכבר הי' בחרן וחזר. א"כ למה לא נדר בפעם ראשונה רק בחזרתו בפעם השנית. לכן ע"כ צ"ל שאין היציאה מבית אביו סבת הנדר אלא שמראה זו שחזה בבית אל עוררה אותו לנדור. ואולם בכל זאת אם א הנדר מעין המראה חזרה שאלתינו למקומה למה עוררתו המראה יותר אל הנדר מהיציאה עצמה מעזב אביו ומולדתו לצאת לדרך שהרי לא נדר ע"י המראה יותר ממה שהיה לו לידור קודם למראה. לכן פירש"י ז"ל שבאמת כל הנדר תלוי רק בהמראה שראה לפי שתוכן נדרו שאם יתקיימו לו כל ההבטחות שיעד לו הש"י במראה ההיא. ואף כי לא איש אל ויכזב בכל זאת היה ירוא כדרך כל החסידים פן יגרום החטא. וכמו שדרשו רז"ל בכיוצא בברכות. לכן הראה לנו רש"י ז"ל שכל פרט ופרט נכלל במראה שראה. ואמרו אם יהיה אלקים עמדי הוא ממה שבא במראה. והנה אנכי עמך. ואמרו ושמרני הוא ממה שבא במראה ושמרתיך בכל אשר תלך. ואמרו ונתן לי לחם הוא ג"כ ממה שבא במראה כי לא אעזבך וגו'. והמבקש לחם אין לך נעזב גדול מזה. והכל לפי שכל הנדר אינו ע"כ אלא על יעודי ההבטחות שבאו במראה הסולם וכל זה מבואר (ד"ה ושמרני) מפורש בסמוך:
(ד"ה ונתן) מפורש ג"כ בסמוך
כא גם פרט זה בא ע"כ בנדר לפי שיעדו על זה במראה. וכמו שביררתי לעיל בטעמו:
[ד"ה בשלום] דאי כפשוטו שלא יקרנו נזק ואסון בגופו והפסד בממונו הרי כבר אמר ושמרני ולמה לי עוד. וע"כ צ"ל שמרבה נמי שלמות הנפש ופשוט:
(ד"ה והיה) ר"ל שגם מאמר זה מכלל תנאי הנדר ולא מגזרת הנדר שהוא המשך התנאי שלפ"ז יהיה פירושו שבהתקיים אליו הנדר יקבל עליו מלכות שמים וא"כ משמעו שבזולת זה לא יקבל אלקותו ח"ו הלא אין קבלה ההיא תלויה בקיום היעודים. לכן ע"כ צ"ל שאין המאמר הזה גזרת הנדר רק הוא עוד פרט אחר מתנאיו. וא"כ ע"כ הפירוש הפשוט שיתן ד' עיני השגחתו עליו רק לטוב. אלא שאם נאמר שהשגחה זו לענין שמירת גופו וממונו ונפשו. הרי כבר אמר ושמרני. וכן לענין שלמות הנפש כבר אמר בשלום וכפירש"י ז"ל לעיל. וע"כ שהמאמר הזה בא לענין אחר. ולפי שגם אותו דבר צריך להיות נכלל ביעודי המראה וכמו שהוכחתי לעיל. לכן צ"ל דהך ענינא אחרינא הוא לענין שלא ימצא פסול בזרעו. וגם הענין הזה בא במראה ממ"ש אשר דברתי לך שפירושו כמו שהוכיח רש"י ז"ל לעיל אשר דברתי לצרכך לאברהם. והנה יעד הש"י הבטחת הענין הזה אל אברהם שנ' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך וגו':
כב ר"ל שכאן הוא גזרת הנדר והמשך התנאי והו' הוא ו' ההמשך והוא ג"כ מעין שמושה בכלל לתוספת וחבור. וז"ש רש"י ז"ל ואף אני אעשה זאת ר"נ שמטעם זה תבוא הו' להוראת ההמשך:
(ד"ה והאבן) דאיך יתכן שייחד אבן אחת לבית תפלה ואולם הכוונה שיציבנה מצבה:
פרק כט
א בב"ר הובא ברא"ם איתא וז"ל הדא אמרה, כריפא טענא רגליא עכ"ל ור"ל שלשון נשיאת רגלים נופל על ההולך דרכו בחשק נמרץ ובשמחה ולפי שמטבע האדם ההולך בדרך. שאחרי אכלו שובע נפשו ילך דרכו בחשק ולב נכון. לכן ההולך מהמלון לדרכו אחרי אכלו שמה יאמר עליו שנשא רגליו ללכת והנה מה שבא בכתוב שלפנינו וישא יעקב רגליו ר"ל ג"כ שאחרי לכתו מבית אל. הלך כרוח שמחה ופנים מסבירות שנתעורר ללכת בחשק. שעל זה נופל עיקר לשון זה ועל כרחך שרא יספר הכתוב שנתעורר ללכת בחשק אחרי מילוי הכרס ח"ו. רק שהוא מחובר לענין של מעלה שעל ידי המראה הנעימה והבטחות' לטובה. הלך לדרכו טוב הלבב מלא תנחומות אל נכון לבו בטוח ותמוך בד'. כדרך החסידים ולא עלה עליו שום מגור ועצב מפני איש או ממקרה הדרכים:
ב תיקן בזה ב' ענינים. א' שבא ישקו בעתיד במקום משקים בבינוני. וכמ"ש רש"י ז"ל הטעם אח"כ שספור דבר ההוה בכל יום. ולא פעולה נעשית לשעתה בלבד ישתמש בלשון עתיד. כמו ככה יעשה איוב. ב' שחסר תיבת הרועים. ור"ל שכן דרך הלשון לחסר לפעמים הפועל לפי שהוא בכח המאמר ומובן מאליו ומבואר:
ג ר"ל ונאספו וגללו. והשיבו הכל לשון עתיד. והויו שבראשן הופכתן להבא ובא העתיד במקום הבינוני להיותו ספור ההוה תמיד. ולא פעולה נעשית לשעתה. אבל אין לפרש שהוא עבר ממש. שהרי סופר אח"כ במקראות הסמוכים שיעקב לבדו גלל האבן והרועים לא גללוהו עדיין ופשוט:
ז ר"ל ששני הצדדים כלולים ברמיזת לשונו רישון ערומים ורכן כפר דבריו. הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה
ח וחסר הנשוא שהוא הפעורה להיותו בכח המענה:
י גם מן הנגלה בכתוב מבואר גבורתו של יעקב שהרי נצטרכו לאסוף כל העדרים ולגרור את האבן ויעקב גללו לבדו ואולם עדיין י"ל שהי' צריך לאומץ כוחו ביותר בעבור זאת. אבל מדלא כתיב ויהי כאשר ראה וגו' ויגל יעקב את האבן וכתיב ויגש יעקב ויגל וגו' משמע שגללו בקלות וכמעביר פקק של הצלוחית מהצלוחית. דלשון ויגש ויגל משמע שתיכף בגשתו אליו גללו. ומבלי עמל יתירה:
יא לפי פשוטו יש בכי' מרוב התפעלות השמחה. שהגיע לראות פני שאריו ואולם נקוט האי כללא בידך שבכל מקום שאין הסבה מבוארת בכתוב. יש כח ביד הדרש לתת סבה נעלמה מלבד הסבה הנגלית וידוע שיעקב ע"ה הי' נביא וא"כ אף זו סבה קרובה:
יב (ד"ה ותגד) כתב זה כדי שלא יקשה מכאן אהא דכתב רש"י ז"ל לעיל בסדר חיי שאין הכת מגדת אלא לאמה. מדברי הרא"ם ז"ל:
יג כבר ביארתי בסמוך שכאשר אין סבת הספור מבואר בכתוב יש ביד הדרש לחת סבה אחרת נסתרה מלבד הסבה הנגלית והכל לפי השערת שכרם הבהיר ז"ל או קבלתם הנאמנה וכן כאן דרשו ז"ל בסבת מריצת לבן וחבוקו ונשיקתו שהכל לגנאי וזה ממה שמצינו ג"כ גבי אלעזר עבדו נאמן ביתו של אברהם דודו שכל מרוצתו הי' רק רמאות ולתכלית ממון כמבואר בסדר חיי. וכן הוא הענין כאן אצל יעקב סופו מוכיח ער תחלתו. שהי' רועה צאנו וכמה פעמים רמאו והחליף משכורתו. לכן שיערו ז"ל שכל מרוצו וחבוקו ונשיקתו ליעקב היתה מזוייפת ומעלילות הרמאים [ד"ה ויספר] רבותינו ז"ל לשיטתם. ולפי פשוטו י"ל שהי' כר זה באמת ובתמים מלבן. ויעקב ספר לו סבת בואו לכאן וכמ"ש הרשב"ם ז"ל:
יד גם כאן רבותינו ז"ר לשיטתם ומצאו ג"כ סיוע לזה מסלת אך דכר אכין ורקין מיעוטין ומשמע מזה בשביל ממונך אין לי לאספך הביתה. כי דל אתה זולת בישביל קורבתך אכנס אותך לביתי אכל גם כאן יש לפרש בפי פשוטו שיעקב ספר לו סבת בואו לחרן ובי הוא בהכרח כי שלחוהו אבות ו הנה למבת עשו אחיו וענהו לבן. באמת עצמי ובשרי אתה ויפה כוונת לבוא אלי ומלת אך תרגומו באמת:
טו ר"ל שאין התימה נופלת על היותו אחיו רק על עבודת חנם וכאלו אמר התעבדני חנם מפני שאחי אתה וכמוהו השופט כל הארץ לא יעשה משפט. מדברי הרא"ם ז"ל:
יז ידוע כי מדרכי המדרשות לחפש סבות הדברים שלא נזכרו בכתוב בביאור ויתכן לומר עליהם שנפלו כך במקרה. ולכן דרשו ז"ל גם בסדר חיי בספור המתנות שנתן אליעזר לרבקה שהנזם הי' משקלו בקע רמז לשקלי ישראל. ושני צמידים רמז לשני כוחות עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות. הרי שגם שם דרשו שלא הי' המנין במקרה. ואף שלא הי' בכוונת הנותן הוא אליעזר ועל דרך זה דרשו גם כאן ובאמת לא רחוקה הוא הסבה הזאת בחיק לאה אמנו הצדקת ע"ה וכבר נודע להם על ידי ספור אלעזר איך האבות הקדושים חפצים לדבק רק במשפחתם ומתעבים את החתים בני ארצם לכן מן הדין חשבה לאה שתעלה בגורל עשו:
(ד"ה תואר) דפוס האברים והגבלת תמונתם נקרא תואר כמו שתאמר ד"מ כי מיופי השפתים עגולותם וקוטנם אמנם זיו ויופי הצבע נקרא מראה:
יח הנה מלבד דרשתם ההיא שדרשו כן מכח גזרה שוה כדרכם ז"ל וכבר ידוע ג"כ כי רבקה אמנו ע"ה נביאה היתה יש עוד קצת הכרח לזה מן הסברא כי באמת יפלא על רבקה איך חשבה לנחם את יעקב תנחומי שוא. לאמר שאל יצר לו הפרדו מבית אביו כי לא נצטרך להתעכב שם ברתי ימים אחרים וכי אפשר שבקרב ימים מועטים תסור המשטמה מלב אחיו. ואיך היתה סבורה. כי יפותה לב יעקב להאמין שוא כזה ובלי ספק כי בעבור זה פי' שם הראב"ע ז"ל כי פירוש ימים שנים וכמו ימים תהי' גאולתו עכ"ל. אבל חז"ל פירשו כפשוטו ימים ממש רק שהכוונה בדברי' שנחמה אותו לבל יצר לו רחוקו מארץ אבותיו כי כמה שישב שמה לא יקשה ישיבתך בעיניך וכישיבת ימים אחדים תהיה בעיניך ומ"ש רש"י ז"ל ותדע לך שכן הוא כו' אינו ר"ל שהוא ראי' מוכרחת אבל כוונתו שנוטה אל האמת לחשוב כן. שלזה כוונה רבקה אחרי שראינו לבסוף באמת שלא היו ימי שבתו שמה בעיניו רק כימים אחרים ולא הוקשה עליו עכובו שמה כן נ"ל:
כא אם היתה כוונתו ח"ו לענין הבעירה והשעשוע באשת חיקו לבדה הי' מאמר מפורש דזה גנאי גדול ועצום בחוקו. אבל באמת להיות שאין המשגל גנאי וחרפה בעצם וראשונה כי כן יסד המלך יוצר בראשית ב"ה בטבע הבע"ח. כי חפין בזה לקיום עולמו ואולם נתהווה המוחש הזה גנאי על ידי מנהג בני האדם. כי השתמשו בו למלא יצרם ולא על צד הכוונה הראשונה ולכן השתמשו בו גם באיסור אבל האבות הקדושים ע"ה להיות שכל מחשבותם ומעשיהם בקדושה ולא השתמשו במשגל רק על צד הכוונה הראשונה והגיעה קדושתם ותמימותם כל כך עד שרא הי' אצלם המשגל שום גנאי רק כמו שהוא בעצם וראשונה ולזה קל שבקלים אינו אומר כן:
אבל קדוש שבקדושים אומר כן על זה וז"ש רש"י ז"ל:
אלא כך אמר יעקב עתיד אני להעמיד י"ב שבטים ור"ל שקל שבקלים אינו אומר כן שיותר שהוא קל המשכב יותר גנאי בחיקו אבל יעקב שכל כוונתו לפי רוב קדושתו אינו אלא להעמיד תולדות שבטי י' אין זה גנאי כלל וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל אם הי' פירוש כי מלאו ימי. כפי' הרמב"ן ז"ל שמסכים עם תרגום אונקלוס שענינו כי מלאו שנות העבודה הי' מאמר ואבואה אלי' שאמר אח"כ מאמר גנאי. כי הי' נוטה משמעות המאמר שרצונו אך הבעילה והשעשוע באשת חיקו. אבל אם פירוש כי מלאו ימי. ימים שקצבה לי אמי ואי אפשר לעבור על ציווי' או אם פירוש כי מלאו ימי שאני זקן ובא בימים אין מאמר ואבואה אלי' שאח"כ גנאי בחיקו לפי שאז אין משמעותו רצון וחפץ הכיאה לבד ואינו אלא כאומר אם לא עכשיו אימתי צריך אני להעמיד תולדות עכ"ל. ויפה כתב ולשונו מדוקדק מאוד בלשון רש"י ז"ר שכתב וז"ל:
מלאו ימי שאמרה כו' ועוד כו'. ומתי אעמיד שנים עשר שבטים וזהו שנאמר ואבואה אלי' כו' והלא קל שבקלים כו' אלא להוליד כו' עכ"ל רש"י ז"ל וכוונתו אחרי שפי' כי מלאו ימי שאני זקן א"כ משמע שכוונתו לענין התולדות זהו שנא' אח"כ ואבואה אל' שמצד הבעילה עצמו קשה והלא קל שבקלים אינו אומר כן וע"כ שאין המכוון הביאה לבדה רק העמדת התולדות וכבר כתבתי די בזה לעיל. שלפי הכוונה דזה. הלשון הזה מורה ער קדושת האבות ע"ה ורוב מעלתם:
כה כבר ידוע מדרכי המדרשות לדרוש המלה החסרה בכתוב שבא החסרון לאיזה רמז ואם אמנם באמת עפ"י פשוטו. החסרון לתקון הלשון ואינו חסרון כלל ודברה תורה כלשון בני אדם וכן כאן לא אמר הכתוב ויהי בבוקר וירא והנה היא לאה שאז הי' משמעותו שבלילה לא הי' מכירה אבל בבוקר ראה שהאשה ששכב עמה לאה היא ולא רחל אבל אמר ויהי בבוקר והנה היא לאה בחסרון מלת וירא. ואם אמנם הכוונה גם עם החסרון שראה היותה לאה והחסרון אינו רק לתקון הלשון בכל זה רמז יש בו על צד הדרוש כאלו רא היתה חסרה מלת וירא כלל. ועתה נתבונן ההבדל שבין מאמר ויהי בבוקר וירא והנה היא לאה ובין מאמר ויהי בבוקר והנה היא לאה. בהונח שאין חסר במאמר מלת וירא כי באופן הא' כוונת הספור להודיענו מיעקב. שבלילה לא ידעה אבל בבוקר הכיר היותה לאה אבל באופן הב' אין כוונת הספור מיעקב רק להודיענו מראה ויודיע אותנו שהאשה השוכבת בלילה עם יעקב היתה בבוקר לאה. וזה ספור תמוה בשתי פנים א' כי היותה לאה לא הוצרך כלל להודיענו הלא כבר ידענו זה מהתחלת הספור שאסר לעיל בפסוק ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו'. ב'. גם אם רא היינו יודעים זה מכבר אינו נופל מה שאמר אח"כ שבבוקר היתה לאה. וכי בלילה לא היתה לאה. לכן דרשו ז"ל שמלבד הפירוש הפשוט שחסר מלת וירא כא החסרון גם לרמז ומרמז שבערב לא היתה לאה באיזה בחינה כי רחל מסרה לה סימנין ובבחינה זו יודיענו ממקרה לאה ולא מיעקב ואמר שבבוקר היתה האשה השוכבת עמו לאה ולא בלילה והוא מבואר
כז אם הי' פירוש שבוע כמו שבוע בקמץ תחת השין שהוא שם לכל שבעה ימים הסכמים החוזרין חלילה. החוזרין חלילה בתמידות על סדר שבעה ימי בראשית לא הי' משמעו שימלא שבעה ימים שלמים. רק שימלא השבוע ההסכמי הזה. ומספר ימי המלוי תלוי לפי עמידתו בימי השבוע ואם עומד ד"מ שרשה ימים בימי השבוע. אז א"צ למלאות זולת ארבעה ימים כי מלאת השבוע אינו אלא כלות השבוע שעומד בה היינו סדר שבעה ימי בראשית הללו. ויקיף סדר ימי שבוע אחרת. ועוד היינו צריכין לומר לפירוש זה שכינוי הרומז זאת חוזר על השבוע ולא על לאה דאיך תסמך השבוע אל לאה ולא יפול בזה כינוי הקנין וגם אם נאמר שנופל בזה כינוי הקנין. אינו נופל בו סמיכות הקנין אל לאה כי איננו שבוע שלה רק שבוע של כל העולם ולכן כתב רש"י ז"ר דלפירוש זה יקשה תרתי א' שהי' לו לינקד מלת שבוע בקמץ השין. להיותו משקל פעול כמו ברוך כמו שבעה שבועות שהרי לפירוש זה מלת שבוע אינו סמוך ד שתתחלף קמץ הפא לשווא כמו ברוך ד' כיון שכינוי זאת חוזר על השבוע ולא על לאה ב'. כיון שלפירוש זה כינוי זאת חוזר אל השבוע הי' רו לומר כינוי הזכר זה ששבוע לשון זכר כמו שבעה שבועות. ולא שבע שבועות הרי שהוא לשון זכר שיתרבה ע"ד שמות הנקביים. כמו אבות מטות לילות. רזה הוכיח רש"י ז"ל שאין פירוש מלת שבוע בכאן מענין שבוע בקמין שהוא שם להיקף מכל שבעה ימי בראשית רק הוא מענין שבעה והוא שם לשבח ימי המשתה (ובלע"ז זיבנדלינג) וא"כ ההבדל בין שם שבוע בשין שוואית. ובין יום שבוע בשין קמוצה בשני דברים א' שהמילוי הנופל בשם זה. הוא שבעה ימים שלמים מפני ששבעת ימי המשתה אינן שבעה ימים קבועים, בסדר אחד רק לפי חלות יום הראשון מימי המשתה ב' שלפירוש זה כינוי זאת חוזר אל לאה כי בזה האופן תסמך השבוע אל לאה דוקא להיותן רק שבעת ימי משתה שלה וכל זה מבואר:
(ד"ה ונתנה). ר"ל שפעל זה הוא מן העתיד לרבים מדברים בעדם וההא שבסוף נוספת. ולפ"ז הויו שבראש הוא ויו החבור ואינה ויו ההפוך כי ויו המהפכת העתיד לעבר. היא תמיד בפתח ודגוש אחרי' כמו ויאמר וידבר וכיוצא אבל אין לומר שהוא פעל עבר מבנין נפעל לנסתרת וההא לנקבה ואינה נוספת. והויו מהפכתו להבא ועל כן יבוא בשוא כמשפט ויו המהפכת העבר לעתיד. דפי' זה לא יתכן זולת אם הי' כתוב ונתנה לך גם זאת אבל עכשיו שאמר את זאת ומלת את הוא סימן הפעול. ע"כ שפעל ונתנה אינו מבנין נפעל רק מבנין פעל:
(ד"ד גם את זאת) דאם לא רצה לבן לתתה לו זולת אחרי כלות שבעת שנות העבודה א"כ לאיזה צורך אמר לו מקודם מלא שבוע זאת וכזה הי' לו לומר גם את זאת אתן לך בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים וע"כ שכוונתו שבמלאת שבוע זאת יתננה לו תיכף בעבודה אשר יעבוד אח"כ עוד שבע שנים אחרות. וכן כתוב אח"כ בפירוש וימלא וגו' ויתן לו את רחל בתו וגו' וכתב רש"י ז"ל כאן כדי לכוון הלשון שאמר לבן לכוונה זאת.
ל דמלת אחרות נראית יתיר לשון שלא הי' לו לומר רק ויעבוד עמו עוד שבע שנים אבל הוסיף מלת אחרות. ללמד שאין הבדל ביניהם זולת בקדימה ואחור. שהן בבוא זה אחר סור זה אבל לא באיכות העבודה אף שכבר לקח שכרו היא רחל מקודם הפעולה ולא דקדק רש"י ז"ל על מלת אחרות שבפסוק כ"ז ששם הם דברי לבן ומה זה יפלא אם חפץ לבן במלאכת אמונה אבל כאן אצל יעקב הזכיר רש"י ז"ל שכן הי' בפעל אצל יעקב כראוי לו:
לב לפי טעם המקרה יש להיות ראיון וכמו שם שמעון על שם כי שמע וגו'. וע"כ שנקרא על העתיד לרמז כדברי חז"ל כי האמהות נביאות היו וכידוע:
לד מלת הפעם משמעו שבפעם הזה יתכן הנמשך יותר מפעמים הקודמים ואם הטעם מפני המספר גרידא אין רזה טעם כלל ומי יגיד לה שדי לו בשלשה בנים פן יחפוץ ביותר או שיספיק לו בפחות ולכן דרשו חז"ל שסך שלשה הוא מספר המגיע על חלקה לפי נשי יעקב:
(ד"ה על כן) כשתעיין בספר חומש הפקודים הוא ספר במדבר תמצא כי כל השבטים זולתי שבט יהודא ולוי ודן כל אחד מתן במספרם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה יוצא צבא בישראל הממעיט לא החסיר מן ל"ב אלף ושני, מאות. והמרבה לא העדיף על נ"ט אלף שלשה מאות אבל שבט דן הגיע ברבוי יותר מהם עד ששים ושתים אלף ושבעה מאות. ושבט יהודא פדה עוד יותר עד ע"ד אלף וששה מאות. ואמנם שבט לוי הי' המעט מכל השבטים. כאשר תראה בסדר במדבר כי נמנה לו כל זכר מבן חודש ומעלה ובכל זה לא הגיע סכום קהלו ליתר על עשרים ושנים אלף. והנה חז"ל נתעוררו כאן על השינוי שבא בכתובים בספור לידת השבטים שבתשעה מהם כתיב ותקרא את שמו ואולם אצל לידת יהודא ולוי ודן כתוב בקריאת שמות שלהם מלת על כן בראש הספור על כן קראה שמו יהודא וכן אצל דן ולוי ולזה דרשו שבא לרמז לנו השינוי שהגיעה ברבוי מספר שלשת השבטים ההם מרבוי תשעת המטות האחרות, לפי שהמספר ההוא שסופר ממנו בחומש הפקודים הי' באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. ככתוב בראש הספר שבזמן ההוא נצטוו משה ואהרן לפקדם וא"כ ע"כ שלא הגיעו הרבוי ההוא אחרי צאתם מארץ מצרים. כי אם בארץ מצרים הגיעו לרבוי ההוא ולזה אותן השבטים שהגיעו לרבוי יותר גדול. מסומנים כאן בלידתן דרך רמז במלת על כן. להיות הרבוי שנתרבו בארץ מצרים נכתבה בכתוב בסדר שמות עם מלת כן כנאמר שם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכדרכם ז"ל לדרוש אסמכתא כזאת הקרובה לגזרה שוה. ואולם לפ"ז יקשה משבט לוי שכתוב בו כאן גם כן מלת על כן. ובכל זה נהפוך הוא. ששבטו הי' במספרו המעט שבשבטים ולזה יישבו שהי' שבטו באמת בארץ מצרים ברבוי מופלג מאוד ולכן כתוב כאן בלידת לוי מלת על כן. ואולם אחרי צאתם ממצרים נתמעטו במסעות המדבר. מפני הארון שהי' מכלה בהם כן נראה לי:
לה כבר כתבתי לעיל שהמספר לבדו אינו מספיק לסבה שנזכרה בכתוב. שיתכן עליו מלת הפעם ולכן בכל מספר שבא בו מלת הפעם. הסבירו לנו חז"ל איך הסכים הזה סבה אל הנמשך שיורה עליו מלה זו:
פרק ל
א כבר אמרו חז"ל באבות הוי דן את כל האדם לכף זכות. ואפי' בדרך רחוקה ומכ"ש שנוהגת המדה הזו נגד רחל אמנו ע"ה. לכן אמרו ז"ל בב"ר הובא ברא"ם:
אמר ר' יצחק כתיב אל יקנא לבך בחטאים. כי אם ביראת ד' כר היום ואת אמרתי ותקנא רחל וגו'. אלא שקנאה במעשי' הטובים:
(ד"ה הבה). וכן פירש הראב"ע ז"ל שזה כוונתה שאל"כ מה עלה על דעתה וכי התחת אלקים הוא. ר"ל שמלת מתה הוא שם תואר. ולא פער בינוני כמו הנה אנכי מת ויותר יתכן לפרש כן מלפרש היותו פער בינוני ובא במקום העתיד. ויתפרש שתמות מרוב דאבון וצער על היותה חשוכת בנים עכ"ל הרא"ם ז"ל. ור"ל שלפי הדרש שמי שאין לו בנים חשוב כמת. א"כ הוא שם תואר ואמנם ענין אמרם ז"ל מי שאין לו בנים חשוב כמת. הוא מבואר מאוד כי כצל ימי האדם על הארץ. וכל דבר יכונה על שם סופו ותכליתו וסוף אדם לעפר. א"כ הוא באמת מת עודנו בחיים וכמו שיתואר כל דבר על שם הכח. אף אם איננו יוצא לפעל בעת שיתואר בשם זה כמו חכם וסופר. אף כי שראוי לתאר האדם בשם שת אשר המות הוא תכליתו וסופו ואולם האדם בעל התולדות לפי שחייו אינם חיי ההבל וזכרו לנצח לדורות עולם. חייו עשו פרי וכר הדורות המסתעפים ממנו הוא עיקרם ושרשם. בבחינה זו ראוי א"כ שיתואר בשם חי:
ב (ד"ה אשר מנע) הרמב"ן ז"ל טען למה חרה אפו עלי' הלא לא בקשה ממנו זולת כי יתפלל בעבורה. והדבר הזה בידו לעשותו ושומע אל צדיקים ד' ועוד מ"ש רש"י ז"ל אני איני כאבא כו' יותר מוקשה הוא שהרי זה נראה כאומר מה לי ולך הלא אני אינני חסר בנים וכי זהו מדת החסידים ואם אין הצדיקים מתפללין בשביל אחרים. עכ"ל ז"ל אבל מה שנראה לפע"ד בזה שסברת רש"י ז"ל כי חלילה לומר שיעקב נמנע מלהתפלל עלי'. ואולם לא הגיע עת שמוע תפלתו עודנה. ואולם רחל באמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי שזה מאמר זועף ודבור קשה נראה מזה שני דברים. א' שמחלטת שאינו מתפלל עלי'. והשנית שמחלטת ג"כ שאילו הי' מתפלל עלי' כי אז נעתר אליו ד'. ולכן עוררה אותו על זה בדברי זעף ואמרה לו ג"כ בלשון מחרים הבה רי בנים ואם אין וגו'. ועל כן חרה אפו עליו והשיב לה לאמר התחת אלקים אני אשר מנע ממך וגו'. ומאמר אשר מנע ממך פרי בטן נראה כיתור לשון. ואיננו רק להכעיסה ולהרעימה לזה פירש"י ז"ר שכל כוונת המאמר הוא רק לסתור טענתה שכל החלטתה שיפעול בברור ע"י תפלתו הוא בראותה שהועילה תפלת חותנה יצחק בעד רבקה וע"י המשפט הזה שפטה ג"כ שיעקב איננו מתפלל עבורה ולזה היתה המענה אלי' התחת אלקים אני ר"ל שאינני כדברך. שהדבר בידי לחיות זרע ממך. ע"י תפלתי אשר מזה עולה על לבך שאינני מתפלל עליך. ובזה רמז לה שהוא לא יחדול מלהתפלל עלי'. אבל אין תפלתו נשמעת עודנה. והוסיף עוד לומר אלי' שמה שאתה מכריח זה מאבא יצחק אינו ראי' כי גם לאבא לא הי' לו בנים ואני יש לי בנים ואינו דומה תפלת הנצרך לתפלת שאינו נערך והחולה יוכיח שתפלת עצמו מקובלת יותר מתפלת אחרים עליו. כן נ"ל בזה. ודברי הרא"ם ז"ל דחוקין מאוד:
ג (ד"ה ואבנה) גם כאן אמרה לשון מוחלט שלא אמרה אולי אבנה ממנה כמו שאמרה שרה לאברהם רק אמרה ואבנה. וע"כ צ"ל שכל החלטתה מפני שראתה שעעת ישרה בזה הצליחה לזה יתכן יותר עפ"י זה לפרש שמלת גם הוא חוזר אל שרה ולא על בלהה. וז"ש רש"י ז"ל אמרה לו, זקנך אברהם כו'. ר"ל שכל הווכוח הזה שבינם נרמז בלשונם המחוכם. ודברי חכמים קצרים וארוכים ובמעט יתור לשונם רצוף הרבה והדרש דולה הכוונה. ממים עמוקים דברי חכמים. ואין כוונתם ז"ל שהכתוב קצר דבריהם ורמזם תחת לשונו. אבל כוונתם ז"ר שבדברי רחל ותשובת יעקב ארי' ומענה דחל על תשובתו בקוצר דבריהם נכלל כל הווכוח הארוך שביארו זכרונם לברכה:
ו פעל דן הוראתו לרוב לחובה כמו כי ידין ד' עמו שהוא בבנין הפעיל ור"ל שעמו ינקמו נקמתם בגוים וכן וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ידין בגוים וגו' ולזה גם כאן יש לפרש כן. מתחלק דנני אלקים והייתי עקרה ועתה זכני וישמע בקולי.
יד ר"ל ולכן הודיענו הכתוב הזמן שהי' בימי קציר חטים:
טו ר"ל שאין הלמד שרשית. והיא פא הפעל משורש לקח. והתיו שבסוף כינוי לנוכחית רק הלמד משמשת כמשפט בכל"ם שמשמשין למקור והתיו הוא מתמונת המקור בגזרה זו שהוא מגזרת חסרי פא נון (כידוע שפעל זה הולך בעתיד ער דרך חסרי פא נון). כמו לגשת לטעת לתת וכיוצא. שאם נאמר שהלמד שרשית והתיו לנוכחת והויו שבראשו מהפכת אותו להבא יקשה הלא באמת לא היתה חפצה לאה לתת לה. ואיך האמר לה שתקח גם דודאי בנה אבל אם הוא מכור יתכן זה כי ידוע שהמקור ישמש גם על המחשבה והרצון. ועוד אם הוא עתיד ע"י ויו ההפוך ראוי להיות נקודתו בתיו דגושה ולקחת כמשפט העבר לנקבה נוכחית כמו ידעת שמעת. לכן פירש"י ז"ל שהוא מקור ולכן התיו שבסוף רפוי'. וישמש כאן על המחשבה:
(ד"ה לכן). ר"ל לפי שמלת תחת. הוראתה החלוף והחמורה. וא"כ ע"כ צ"ל דהמשכב הי' מגיע לה בלילה ההוא:
טז. הנשכר כאן הוא יעקב והמשכיר הוא לאה ועפ"י רוב השכירות לנשכר, וכאן השכירות למשכיר ופשוט:
(ד"ה בלילה). דרשו ז"ל שבא הכתוב לרמז הדרש ההיא מדכתיב הוא ולא כתיב ההוא בראוי לכן אמרו שמלת הוא ע"ד הרמז על הקב"ה שעזרתו הי' עמהם בחבור השכור ההיא. ובעבור השכר, ההוא נתן לה הקב"ה שכרה בידוע שכל כוונת האמהות הי' לתכלית הקודש ולא ח"ו להנאה גשמית:
יז לא נמצא כלל שהתפללה לאה על זה מקודם. וגם מן הסברא למה זה תרבה תפלה. וכבר היו לה ארבעה בנים. והוא יותר על המגיע אלי' לפי חשבון הנשים ואם באמת תרבה טובתה ברבות לה בנים. בכל זאת. וכי מן המוסר לבקש מאת המלך אחרי תתו לו ההכרחי ועוד יותר מן ההכרחי לתת לו מותרות עוד אין זה דרך הצדיקים בפרט אשר יחשבו כל טובתם מאת האלקים למתנת חנם וע"כ שלא התפללה ולכן צ"ל שמ"ש וישמע אלקים וגו'. לפי שאף שלא התפללה. מ"מ חמדה הדבר הזה בלבה להיות לה בנים עוד כי לידת שבטי י' אין זכי' יתירה מזו. וישמע אלהים לכוסף נפשה הצדק זהו כוונת רש"י ז"ל לע"ד:
כ. (ד"ה יזבלני) יעקב הי' צריך להעמיד י"ב שבטים. וכבר ילדה לו לאה ששה בנים א"כ כבר ילדה לו לאה נגד כל נשיו שא"צ להוליד משאר נשיו רק ששה וכבר כתבתי לעיל. שבכל מקום שכתוב מלת הפעם. דמשמעו שלילת הנמשך בזמן הקודם למקרה זה, צריך לתת טעם למה יהי' המספר שבפעם הזה יותר מבה לנמשך מן הקודם. כי אין המספר בעצמו סבה לזה בזולת טעם אחר שתלוי בו והנה אצל לאה בספוך לידתה מצאנו נזכר שרש פעמים מלת הפעם וצריך להיות א"כ בכל סכום סגולה ומעלה יתירה אצלה ממה שהי' בתחלה ולזה דקדק רש"י ז"ל סדר המדרגות בלידת הבן הג' אמרה הפעם ילוה וגו'. לפי שעתה כבר נטרה כל חלקה בבנים לפי ערך נשין ובלידת הבן הד' אמרה הפעם אודה וגו' לפי שמעלה יתירה למספר הזה אצלה. שעתה כבר נטלה לחלקה בן אחד יותר מהראוי וראוי לה להודות על מתנת חנם ובלידת הבן הששי אמרה הפעם יזבלני לפי שהסך הזה הגדולה שבמעלות אצלה שכבר ילדה כנגד כל נשיו ומבואר:
כא לא נזכר בפסוק טעם קריאת השם ההוא, וכבר כתבתי במקום אחר שדרכם לבקש סבה. במקום שלא נזכר הטעם בכתוב:
כב. כבר הארכתי בזה בסדר וירא ופה אקצר. כי הזכירה הוא עדות על הדמיון בהוה הדבר העבר מכבר. כמו וזכרת אני את בריתי אותך בימי נעוריך. ועל ההוה אינו נופל בו זכרון רק ראי' כמו וירא אלקים את בני ישראל וידע וגו'. לכן מ"ש כאן ויזכור אלקים את רחל. ע"כ אין הזכרון על מעשי' הטובים בכלל לפי שהם בהוה רק על איזה מעשה טוב בעבר שזכתה בעבורה להבנות. והנה אם המעשה הטוב הזה בעבר הועיל לה יותר מכל צדקותי' בכלל צ"ל שהמעשה הטוב הזה מתייחס באיזה בחינה א' הטובה ההיא שהגיע לה מאת השי"ת ולכן דרשו רז"ל שהמעשה הטוב הזה הוא מסירת הסימנין לאחותה שזהו מתייחס לטובתה. כי בעבור אספה חרפת אחותה, אסף ד' את חרפתה ויתן לה הריון. כי העקרה חרפה הוא לה בין יתר נשי בעלה. כמבואר ממאמרה אסף אלקים וגו'. וגם כנודע ממעשה חנה ופנינה ועוד דרשו ז"ל שזכירה זו חוזרת עוד על שהיתה מצירה כו'. ולפי שדאגתה זו הוא ג"כ דאגת חסידות שדאגה פן יגרשנה יעקב ע"י שאין לה בנים והעלה לגורלו של עשו הרשע. זכר לה הקב"ה מדה טובה זו שיהי' לה בן ולא תהי' מצרה עוד. והוא א"כ מדה כנגד מדה:
כג ר"ל. ואין האסיפה כאן האסיפה וצבור למקום אחד שזה אין ענינו הסתרת החרפה. אבל האסיפה כאן הוא מענין ההכנסה למקום מוקף ומוצנע. ועל זה הביא רש"י ז"ל דוגמאות הרבה. שיתפרש אסיפה מענין הכנסה. ומבואר:
(ד"ה חרפתי) ולפי האגדה פירוש חרפתי מענין חרפות וגידופין שמחרף הבעל לאשה עקרה:
כד ר"ל שלפי הפשוט הי' לה לומר יוסף ד' לי עוד בנים. וכמה בקשה רק בן אחד עוד לזה אמרו ז"ל שידעה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשרה שבטים:
כה שלפי הפשוט אין לידת יוסף סבה לשיתעורר רצון יעקב לצאת רק סבת מאשר תמו שני העבודה וא"כ יותר הי' לו לומר. ויהי כאשר תמו שני העבודה לזה דרשו שבאמת רק לידת יוסף היתה סבה לרצונו זה מדברי הרא"ם ז"ל:
כו ר"ל דלשון תנה כאן הוא לנטילת רשות שהרי לא הי' לבן תופס נשיו ובניו:
כז ויברכני. כולל טוב הן ברכוש והן בבנים והנה הברכה ברכוש ומקנה מבואר בכתוב בפירוש אבל ברכת הבנים אינה מבוארת שבאה לרגל יעקב רק חז"ל עוררו עליו מכלל הכתובים שאף היא באה לרגלו. ולכן לא זכר רש"י ז"ל רק ברכות הבנים:
כט תיקן רש"י ז"ל שני דברים א'. שחסר מלת חשבון והוא בכח המאמר. ב' שגי' אשר הי' מקנך אתי חשבון מקנך כשבא לידי מתחלה ואין פירושו את אשר הי' מקנך אתי עד היום. כפירוש את אשר עבדתיך שענינו אשר עבדתיך עד היום. מדברי הרא"ם ז"ל:
ל ר"ל כי שם רגל הוא הכינוי לפעמים על הביאה ברגל. וכן כאן רצה לומר עם ביאתי. אמנם באמרו עם ביאתי. ר"ל בזה כיון שבאה לך הברכה עם ביאתי ע"כ הוא בסבת ביאתי. והביא רש"י ז"ל הרבה ראיות ששם זה הוא כינוי לפעמים על הביאה ברגל ממה שמצינו ג"כ כזה במ"א ומבואר:
(ד"ה גם) יישב רש"י ז"ל בזה שני דברים. א' שלמד לביתי הוא למך התכלית ותחת בעבור. ב' שאם המובן במלת גם לנוכח לבן. ואמר לו כשם שאתה עושה לביתך מתי אעשה גם אני לביתי ואף שלבן לא היה העושה בעצמו מ"מ כיון שהכל נעשה בציוויו יקרא המעשה על שמו כמו ויבן שלמה וכיוצא מ"מ אין זה מן המוסר שיאמר יעקב בלשון זה ללבן שמשמעותו ההשתוות כלומר כמוני כמוך לא נופל אנכי ממך במדרגה והלא היה יעקב בבית לבן וגם לבן היה חותנו והיה שר וגדול בארצו. ויותר היה לו לומר לפי המוסר והענוה מתי אעשה אנכי גם לביתי ור"ל כשם שאני עושה לביתך. לכן פירש"י שמאמר גם אנכי אמר יעקב לנוכח בניו שעכשיו הם לבדם העושין לביתי מתי אעשה גם אנכי עמהם לסמכם. כי מבלתי עזרתי לא יספיק מעשיהם לכלכלת ביתי כנ"ל בזה. וסרה קושיית הרא"ם ז"ל:
לב (ד"ה והיה) ר"ל ואין הפירוש והיה שכרי. הנמצאים עכשיו נקודים וברודים שבאמת לא נתן לו לבן רק הנקודים וברודים אשר יולדו אח"כ כמ"ש בפ' להלן לזה ע"כ פירושו כאלו אמר והיה שכרי כאלה ור"ל אותן הנולדים מהיום ולמטה נקודים וברודים המה יהיו לי. מדברי הרא"ם ז"ל:
לג כן דרך רש"י ז"ל להוסיף ביאור בדבר שלא נזכר בכתוב בפירוש ורק מובן מכללא. ולכן כ' רש"י ז"ל שצורך העדות לבלי יחשדנו. ומהות העדות הוא שכל הנמצא בעדרו הוא משכרו ולא גניבה ח"ו להיותו נקוד וטלוא. והנה לא נזכר בכתוב בביאור רק ההפך שכל אשר ימצא אתו בלתי נקוד וטלוא ובאמת שהעדות הוא לצדקתו וזכותו שהרי אמר וענתה בי צדקתי. ואמנם מדרך הלשון לקצר בכיוצא בזה שמובן מעצמו. ורש"י ז"ל כדרכו הוסיף ביאור:
לד ר"ל מלת הן כאן הוא מלת ההסכמה לדברי זולתו ואיננו כמו הן לי לא נחת זרע הן ב"י לא שמעו אלי שפירושו כמו הנה. ואין למלה זו טעם כלל לפי הענין שלפנינו לפי הוראה זו וכבר הארכתי בזה בסדר נח בשמוש מלת הן אם איגר מלת ההסכמה (ד"ה לו) מלה זו הוראתה הספק והחפץ לצד ידוע מצדדי הספק כמו אם אתה לו שמעני, במדבר הזה לו מתנו. וא"כ לא יפול זולתי בדבר שאיננו ביד המבקש אבר כאן לענין השכר שיתן רבן איך השיב לו לבן לו יהי כדברך הלא הדבר בידו. לכן פירש"י ז"ל שאין הכוונה לענין מתת לבן רק לענין קבלת יעקב ואמר לו ותשאר ברצון זה ולא תתחרט:
לה פעל ויסר קאי אל לבן, וראיה ממ"ש בסיף הפסוק ויתן ביד בניו. וע"כ ר"ל בני לבן כי אלו ר"ל בני יעקב איך יכול יעקב לברוח עם בניו הלא לא היו עמו ביחד כי היה דרך שלשת ימים ביניהם. ולכן לא הוגד ללבן מבריחת יעקב עד יום הג' כמ"ש בסדר זה להלן. ועוד ראיה ממ"ש בפסוק ל"ו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. ובלי ספק שב' הפעולות מפועל א' ופעל וישם ע"כ חוזר ללבן בראיית מ"ש אח"כ בינו ובין יעקב א"כ גם פעל ומסר על רבן. ואמנם מה שהסיר רבן ולא יעקב. כבר פירש"י ז"ל הטעם לעיל בסמוך ד"ה והיה שכרי, כרי שלא יטעון לבן אח"כ שלא הסיר הכל:
(ד"ה כל) לא אמר כל אשר לובן בו שהוא שם דבר. רק אמר כל אשר לבן בו שהוא שם התואר. לכן צ"ל שחסר המתואר והוא כתם או חברבורת. זהו כוונת רש"י ז"ל:
(ד"ה ויתן) כבר ביארתי זה לעיל בפעל ויסר:
לו שכל המאמר ויעקב רועה אח צאן לבן הנותרות נראה מיותר. שמפעל הדפרשה לבדו ידענו שנשאר חלק מן העדר ביד יעקב שאם לקח כורם אין זה הפרשה רק לקיחה אלא על כרחך דאתי למ"ש ז"ל בשם ריש לקיש דאמר מאי נותרות מנדון בישין מנהון עקרין מנהון קווסחרין. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספות ביאור
לז ר"ל כי לבנה אינו שם התואר למקל להייתו לבן. אבל הוא שם עצם שנקרא כן שמו ע"ש תואר לבנוניתו. וזה משני ראיות דהתואר ראוי להיות לבן או לבנה כמו שער לבן בחרת לבנה. ב' דא"כ מקר חד איננו סמוך והיה לו לינקד מקל בצירי העין אבל ממ"ש מקל בפתח העין מוכח כי הוא סמוך ולזה ע"כ לבנה איננו שם תואר רק שם עצם ונסמך אליו שם מקל בדרך סמיכות הביאור או סמיכות החלק אל הכל. והאיש אל המין (ד"ה לוז) ביאר בזה כי ו' ולוז אינו לחברו עם התואר לח הנזכר מקודם רק עם שם העצם לבנה הנזכר מקודם כי איך יחובר העצם עם תואר עצם אחר. אבל יחובר העצם אל העצם:
לח ר"ל דאין פירוש ויצג העמדה לחוד, כפירושו לדוב רק ההעמדה אם התחיבה:
(ד"ה ברהטים) ר"ל מ"ש בסמוך בשקתות המים איננו מקום אחר זולת הרהטים. ולפ"ז חסר ו' החבור ובשקתות והפי' שקצת המקלות הציג ברהטים וקצתם הציג בשקתות המים שבאמת אינו כן שאינם רק מקום אחד. רק שפירוש בשקתות המים הבריכות העשויות בארץ סתם ע"י חפירה. ופירוש ברהטים מרוצות המים כי תרגום וירץ ורהט. ולזה מ"ש ברהטים בשקתות המים הוא לתוספת ביאור ור"ל שהציג המקלות אשר פצל במרוצות המים אשר בבריכות החפורות וחסר מלת אשר בכתוב, כי מלה זו חסרה לרוב לתיקון הלשון:
(ד"ה אשר תבאנה) ר"ל שגם זהו לתוספת ביאור ור"ל באיזו מרובות המים שבברכות הציג המקלות ואמר שהציג אותם באותן מרוצות המים אשר תבאנה הצאן לשתות שמה. ומ"ש אח"כ עוד לנוכח הצאן דבק עם פעל ויצג שבראש הכתוב ור"ל שהציג המקלות לנוכח הצאן:
(ד"ה ויחמנה) ר"ל הנה כאן אמר ויחמנה בבואן לשתות ובפסוק שאחריו אמר עוד ויחמו הצאן אל המקלות. ותרתי למה לי. ועוד למה אמר ויחמנה בבואן לשחות. ומפשטות הלשון נראה שהחמו במקרה בבואן לשתות והמקרה לא יתמיד ואיך יפול דבר כי יחמו הצאן כולם תמיד בזמן אחד כי אין פעל בואן לשחות כבת החום. רזה פירש"י ז"ל שפעל ויחמו פירושו כאן קבלת הזרע והוא תחלת העבור ומכונה הפעל ע"ש סבתו שהקבלה ההיא סבתה חום התאוה וכן כי בחטא יחמתני אמי ויעקב עשה בתחבולה טבעית שתלדנה הצאן עקודים נקודים לפי שמפלאי התולדות שהדמיון החזק שיאחקה בנפש האשה בעת קבלת הזרע יתרשם בולד הנוצר. וכפיהו כן יהיה העובר אם טוב ואם רע מכוער או יפה. וכאשר כתב גם הראב"ע ז"ל מזה. וגדולות ספרו הטבעיים בספרתם. ולתכלית זה הציג יעקב המקרות המפוצלות לנגדם בעת קבלת הזרע למען יהיה אצלם תגבורת הדמיון בעת קבלת הזרע למען יתפעל ממנו העובר כי אם סר המדומה מנגדם יחלש הדמיון לפי הזמן שבין החקוי וקבלת ההריון ולא יעשה רושם בולד, לזה ספר הכתיב תחלה דרך כלל שהציג המקלות המפוצלות בשקתות המים ובאופן שבבוא הצאן לשתות ידיו מראות הפיצולים לנוכח פני הצאן ואח"כ ספר מה שנמשך ליעקב מאת הפיצולים ההם ואמר תחרה ויחמנה בבואן לשתות. ואח"כ אמר יחמו אל מראות המקלות. והנה ספר תחלה שאירע (וכמו שאבאר להלן) שהחמו בבואן לשתות ור"ל שקבלו זרע הזכר והוא תחלת העבור ואח"כ ספר שהחמו אל המקלות ור"ל שע"י התחבולה הנ"ל אירע א"כ שהחמו אל מראות המקלות ור"ל שהתגבר בדמיונם בעת החמום מראות הפיצולין השונים ההם שהפציר יעקב על דרכים שונים למי שינוי מיני עצי המקלות ההם ולזרות הגוונים ההם המחולפים עשו רושם בדמיונם בעת החמום והתרשם בטפה. לכן ותלדנה הצאן עקודים נקודים וברודים. ואולם עדיין לא יובן איך נפל זה במקרה שהחמו תמיד רק בבואן לשתות. ועוד שהוא נגד השכל שאז זמן השתיה ולא זמן הזווג ולחד תירוצא בב"ר היו מראות הפיצולין תחבולה כפולה מיעקב לשתיחמנה בבואן לשתות ושתהיינה וולדותיהן מנוקדות והי' הדבר הזה הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחורי' ואינה שותה מרוב תמהון נפשה ולכן הזכר רובעה. אבל ר' אושיעא ס"ל שהי' זה דרך נס המים נעשין כו', וסיים רש"י ז"ל לדברי ר' אושעיא וזהו ויחמנה. ור"ל שזהו מלה אנדרוגינוס שהתחברו במלה ההוא לשון זכר ולשון נקבה יוד האית"ן שבראש ע"ד הזכר (שלנקבה ראוי להיות ותחמנה) ונון הא שבסוף ע"ד הנקבות (שלזכר ראוי להיות ויחמו) לר' אושיעא ההרכבה הזו נכונה מאוד לפי ששבו המים בקרבן לזרע ולא קבלו מזכר א"כ הי' אז במדרגת זכר ונקבה:
לט וחסר מלת מראות והוא בכח הלשון:
מ ר"ל ועוד תחבולה אחרת עשה מלבד תחבולת המקלות וכמו שפירשו גם הראב"ע ורשב"ם ז"ל ואין כוונת רש"י ז"ל על הנולדים עכשיו עקודים נקודים שהם משכר יעקב שהרי כתיב אח"כ ויתן פני הצאן אל עקוד וכר חום בצאן לבן. אלמא שהם משל לבן ולא משל יעקב. אבל כוונתו הנולדים עקודים נקודים השייכין ללבן וגם העקודים ונקודים שלא הסיר לבן מן העדר שהרי לפי מה שפירש"י לעיל בפסוק ל"ב ד"ה והי' שכרי. וכשטחיות הוראת הכתובים לא הי' לשכר יעקב רק נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים אבל לא חום בעזים ונקוד וטלוא בכשבים. ולפ"ז ממילא כשהסיר לבן הנקודים וטלואים מעדר יעקב ויתן ביד בניו לא הסיר רק נקוד בעזים וחום בכשבים אבל חום בעזים ונקוד בכשבים נשאר בעדר יעקב ואותן העזים והכשבים המגומרים הפריד יעקב וישת לו מדם עדרים לבדו ומ"ש כאן והכשבים הפריד יעקב וגו' תפס הכתוב מין אחד ומובן ממילא שהפריד גם החום בעזים לתחבורה זו. ולכן סיים אח"כ הפסוק ואמר ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן. והנה שם צאן הוא שם כללי בגלל כל בהמה דקה כבשים ועזים כמ"ש כל המפרשים ז"ל (ד"ה וישת לו וגו') ר"ל דלפי מה שפירש לעיל אין הפירוש וישת לו עדרים ששת לו עדרים לעצמו ולקנינו וכתחלת המובן מהלשון דזה. אכל הפירוש כנ"ל שהצאן שהפריד מעדר לבן שת אותן עדר עדר לבדו מבלתי תערובת הכבשים האחרים למען היות תמיד פני הצאן אל העקודים ונקודים בצאן לכן. ולפ"ז מלת לו אינה להורות הקנין, רק לתקון הלשון כמו לך לך. הגשם חלף הלך לו. ארכה כי אל הגדולים ורבים דומיהם וכל זה מבואר:
מג ר"ל שאין מלת רבות שם תואר מספרי ומורה רבוי הצאן (והוא משורש רבב לפי' זה) כמו רבות בנות עשו חיל אבל הוא בינוני פועל ורבות בדגוש הבית כמו רבות בבית רפוי' אלא שרבות בב' דגושה הוא משורש רבבד ורבות בב' רפוי' הוא משורש ריב ומה שהוכרח רש"י ז"ל לפירוש זה הוא לג' דברים א' מפני הכפל שהרי כבר כתיב ויפרוץ האיש מאוד מאוד ורבות למה לי ש"מ דמילחא אחריתא אתי לאוריי ועוד שהרי צאן שם המין ואין נופל לומר בזה תואר הרבוי בלשון רבים זולתי אם השם שלפניו ג"כ כל' רבים כבשים רבים או עזים רבים. אבל אם השם שלפניו בל' יחיד יבוא תואר הרבוי שאח"כ ג"כ בל' יחיד והי' לו לומר וצאן רב כמו ומקנה רב. וע"כ צריך לפרש שפירוש רבות כמו רבות. והנה רבות בהיותו בינוני פוער הוא תואר לכ"א ואחד ממין הצאן לכן יתכן בזה שיבוא בל' רבים. אבל רבות שהוא תואר מספרי הנופל על כל המין והקבוץ ראוי לבוא בל' יחיד להיות שם המין בר' יחיד והג' דלמה אמר התואר הזה רק אצל הצאן ולא על יתר המינים שהרי מכורן הי' לו הרבה מאוד כמש"ל ויפרוץ האיש מאוד מאוד. וע"כ שלא בעבור הרבוי לבד אמר כאן תואר זה אצל הצאן רק בעבור סגולה מיוחדת שהי' לצאנו שהיו פרות ורבות שלא כמנהג כנלע"ד בזה. והרא"ם ז"ל כתב רק דרך הראשון שמפני הכפל דרשו זה. ואולם לפי דעתי שני הדרכים האחרים מכריחים יותר:
(ד"ה ושפחות) דבאמת לפי המבואר בכתוב לא היה לו משל לבן רק מקנה הצאן ולא עבדים ושפחות וחמורים וגמלים וע"כ שמפני רבוי הצאן שהי' לו משל לבן כנס לו גם המינים האחרים ע"י שהי' מוכר צאנו. ומ"ש שהי' מוכר צאנו בדמים יקרים זהו מן הסברא להיות שהי' בהם הסגולה הנ"ל שהיו פרות ורבות יותר על המנהג ואפשר שזהו כוונת הרא"ם ז"ל שכ' וז"ל דאל"כ קאי בצאן ומזכיר עבדים ושפחות. ומבואר:
פרק לא
א כי לא יפול בקבוץ הממון והרכוש לשון עשיה אלא לשון כנוס כמו כנסתי לי כסף וזהב ופשוט:
ג לא פירשו דש"י ז"ל מענין השמירה בדרך מפגעים ושלא יירא שעשו ולכן וכמו שפירש"י ז"ל. תחלת הסדר פסוק מ"ו שא"כ היל"ל אל תירא יעקב אנכי אהיה עמך ושוב אל ארץ אבותיך, או היל"ל שוב אל ארץ אבותיך כי אהיה עמך ואז היה המשמעות שלא יירא לשוב לבית אביו כי יהיה עמו לשמרו בדרך אכל עכשיו שכתוב שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך לא יונח לפרשו כי ו' ואהיה עמך הוא במקום כי ומשמעות הל' שהוא ו' ההמשך ובדרך ב' דברים הנמשכין זה אחר זה בזמן שאחרי שובו לבית אבותיו יהיה עמו וא"כ אין לפרשו מענין השמירה דעיקר צורך השמירה הוא בדרך קודש בואו הביתה ולכן פירשו ז"ל מענין השראת שכינה והנבואה והרא"ש ז"ל כ' כי לא פירשוהו ז"ל מענין השמירה כי כבר אמר לו בלכתו לחרן והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשיבותיך אל האדמה הזאת וב' הבטחות למה לי וע"ב מתפרש כאן המאמר הזה על השראת השכינה עכ"ל. ולדבריו צ"ל שאף שאמרו ז"ל שהצדיקים מתיראין פן יגרום החטא מ"מ אין דרך לכפול ההבטחה מפני דאגתם זה כי לא מצינו שהוכפלה הבטחה א' לצדיק דא"כ היה צריך להבטיחו בכל פעם. ואולם מ"ש נ"ר ג"כ נכון:
ד ר"ל לכן הקדימה הכתוב אבל פשוט שהוא קראן ביחד"
ז ר"ל מונים הוא שם הרבים ופי' מונים מנינים כמ"ש הרשב"ם ז"ל. וסתם מנין הוא עשר כי סך העשר הוא עיקר החשבון ואחריו חבורו עם האחדים. ואחריו מנין העשירות. והנה כצ"ל ברש"י אין מונים פחות מי'. מונים לשון סכום כל החשבון כו' ומן עשיריות למדנו כו' ע"כ ושני נקודות ההפסק נ"ר ט"ס. ור"ל כי עשרת מונים הוא כמו עשרת סכומים. וסתם סכום הוא י'. ומטעם הנ"ל כי ישובו אליו כל הסכומים:
י באמת שעשה יעקב תחבולת המקלות וגם תחבולת שום הצאן לנכח כל עקוד ונקוד בצאן רבן. וכאן ספר יעקב שסבת לידתן עקודים נקודים היתה מפני שהעתודים על הצאן היו עקודים נקודים. והנה העולים ער הצאן הוא לשון ביאה ור"ל הזכרים העולים ובאים אליהם היו עקודים נקודים ובאמת כבר הסיר לכן מעדרו דזכרי' העקודים כדי שלא ירביע אותם יעקב. וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה והי' שכרו. ואולם התירץ בזה שלא ספר יעקב לנשיו שהי' זה בפעל ממנו רק שראה מראה זו בחלום. ושהיו המלאכים מביאים הזכרים העקודים מעדר לבן לעדר יעקב וחלילה לא שקר יעקב ודבר ד' בפיו הי' אמת. כי אעפ"י שעשה יעקב תחבולות טבעיות מ"מ הי' צריך להעזר על זה גם מאת ד'. כי התחבולות הטבעיות הנ"ל. שסבתן תגבורת דמיון הצבעים השונים בעת קבלת זרע הזכר הם חלושות ולא ימצאו מקום רק על המעט ואולם אצל יעקב הצליחו התחבולות ההם למעלה מן התולדות וכל עדרו איש לא נעדר וגם בכל זמן תיחמנה אל הגמורים והקליפות ההם. ותרדנה עקודים נקודים וברודים עד כי גדל מאוד ומקנהו פרין לרוב ולזה צ"ל כמ"ש באמת גם הראב"ע ז"ל. שראה יעקב בחלום כי יעזר על זה מאת העוזר האמת האלקים ב"ה וזממו לא יבצר ולזה ראה בחלומו והנה מלאכי מעלה מביאים עתודים נקודים וברודים מעדר לבן לעדר יעקב. והעתודים המנומרים ההם המובאים עלו על צאנו ותרדנה דוגמתם ובחרום הזה רמזו לו מן השמים כי התגבר בדמיון הצאן בעת תיחמנה. המראות ההם ונדמה להם כי העתודים העולים עליהם מצויירים מהגוונים ההם ובזה יפיק הנביא זממו. וד' ירים קרן חסידיו וכל זה מבואר:
(ד"ה וברודים) ר"ל כי פירוש פצוחין. פתוחין ומפולשין כי תרגום בחצריהם ובטירותם בכרכיהן ובפצחיהן:
יג (ד"ה משחת) משיחה בכל מקום. הוראתה המרוח ביד או בכרי בעין יד דהיינו שמעביר היד הטבולה בשמן או הכלי הטבולה בשמן. על הדבר הנמשח וע"י זה יבוא השמן מן היד או הכלי על הדרך הנמשח במקומות העברת היד או הכלי כמו חלות משוחות בשמן וימשח את אהרן וימשח את המזבח ואת כל כליו. ונבדל א"כ המשיחה מן המרוח בשתים א' שהמשיחה בשמן והמרוח בכר דבר. ב' מצד התכלית. שתכלית המשיחה להגדלת הדבר הנמשח ושאיננו משתתף עוד עם מינו והנה כאן בתחלת הסדר ויצוק שמו על דאשה שענין היציקה השפיכה מהכלי על דבר אחר דרך האויר. ושלא יגיע הנצוק מהכלי עצמו זולת באמצעות האויר. לכן צ"ל שמה שאמר כאן אשר משחת אין הפירוש משיחה ממש רק מלשון רבוי וגדולה שגדלה במעלה עם היציקה ההוא ע"י שהובנה על ידי' לעבודת הקרבנות. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
(ד"ה אשר נדרת) פשוט שצריך להיות כל תואר מהשם במקומו ולא שיפול במקרה ולא לחנם הזכיר כאן אצל האזהרה רשוב לארץ מולדתו היותו אל בית אל ושוב מסמן המקום בסימנים אחרים אשר משחת וגו'. אשר נדרת וגו' וע"כ שיש לכל זה התייחסות עם האזהרה עצמה:
גם זה מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
יד דלשון העוד וגו' הוא לתימה והתימה בדרך זה וכי צריך אתה לפייס ולקחת אותנו בדברים שנתרצה לצאת מכאן למה זה נעכב על ידך:
טז פשוט שיתר שמושי מלת כי אין להם טעם כאן. ולא יתפרש רק בשמוש אלא ושיעור הכתוב כזה. בבית אבינו אין לנו חלק ונחלה וכל העושר אשר הציל אלקים מאבינו אינו אלא משלנו ולא משל אבינו:
יז הנה עוררו ז"ל על השינוי כדרכם הטוב במה שהקדים גבי עשו נקבות לזכרים והוא שלא כמנהג הכתוב בכל מקום ואמרו שזה לרמז היותו שטוף בזמה ואצלו הנקבות מוקדמין:
יח ר"ל כי פירוש וינהג את כל מקנהו המקנה שנולד לו בעדר לבן בשכרו. ופירוש מקנה קנינו המקנה שקנה לו ע"י מכירת קנינו והוא צאנו. לפי שהי' מוכר צאנו בדמים יקרים כמו שפירש"י ז"ל לעיל. ולפי שאמר מקודם ואת כל רכושו אשר רכש. ושם רכוש הוא קנין האדם שכא לו ממקום אחר עפ"י יגיעו ועמל ועוד שהרי אמר בתחלת הפסוק וינהג את כל מקנהו. א"כ מ"ש אח"כ ואת כל רכושו אשר רכש הוא קנין אחר זולת מקנהו דזה אמר לפרש מאין בא לו מקנה ההוא. מקנה קנינו שהוא המקנה הבאה לו מקנינו הוא מקנהו הנ"ל ופשוט:
יט ר"ל שגם ביד יעקב הי' לו צאן כדלעיל אבל לבן לא הלך אלא לגזוז צאנו שנתן ביד בניו שאלולי כן לא הי' יכול יעקב לברוח:
(ד"ה ותגנוב) זה הוציאו ז"ל מן הסברא ופשוט:
כג לא מצינו שהיו ללבן אחים. וגם כאן בספור הפרשה להלן אמר ויאמר יעקב לאחיו וגו' ויעקב לא הי' לו אחים כי אם אח אחד ולא הי' במדינה זו. וע"כ שיתפרש אחיו קרוביו שהוא שם כולל גם לבנים ולכן יש לפרש גם אצל לבן שענינו קרוביו:
(ד"ה דרך) לא אמר הכתוב. וירדוף אחריו שבעת ימים. אבל אמר דרך שבעת ימים וזה משמעו שמן המקום שעמד בו לבן עד המקום שהשיג את יעקב. הי' דרך שבעת ימים והנה לא הוגד ללבן מבריחת יעקב עד יום השלישי לבריחתו כמ"ש בפסוק. א"כ בעת הגדת המגיד לרבן מבריחת יעקב הי' יעקב רחוק ממנו ששה ימים (והמהלך יום ישוער לפי מהלכו עם צאנו) וכיון שלא רדפו לבן רק דרך שבעת ימים. א"כ ע"כ מעת הגדת המגיד ללבן מבריחת יעקב עד השגתו את יעקב. לא הלך יעקב רק מהלך יום אחד הרי שערך מהירת תנועת לבן אל תנועת יעקב הוא כפל שבעה פעמים. ובלכת יעקב ד"מ פסיעה אחת הלך לבן שבעה פסיעות והסבה מבוארת להיות יעקב בעל כבודה רבה במקנה ורכוש לכן היתה תנועתה כבדה ובמ"ש בסדר וישלח שאמר יעקב לעשו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני אבל לבן שהלך לבדו ויעזוב הכל בביתו היתה תנועתו קלה וזה מבואר:
כד ר"ל לא ידבר עם יעקב מענין ההשבה מטוב ועד רע לפי שאין ההשבה טובה אצלו ואם בעיניך ידמה דיותו טובה. וכן פי' גם הראב"ע ז"ל:
כו ר"ל ושבויות חרב הוא כמו שבויות חיל. שהרי המתפעלים מן החרב אינם השבויים רק החללים. כמו טובים היו חללי חרב וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:
כז ר"ל כי הדעת הוא הנפש והוא עצם האדם ולכן נופל לומר בגונב דעת האדם שגנב את האדם עצמו:
כט והוא כאלו אמר יש אל לידי וכמוהו שלחו באש מקדשך שהוא כמו שלחו אש במקדשך. ולמד לאל במקום בית כמו לפניכם לחרב כמו בחרב. וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל תחת בכל דרכיו. מדברי הרא"ם ז"ר:
לב (ד"ה מה עמדי) השלים החסר שבכח המאמר. כדרכו הטוב:
לג הוכרח לומר כן שלפי הסברא הי' אוהל רחל סמוך לאוהל לאה מלפני' ותיכף אחרי אוהל יעקב שהרי היא היתה עקרת הבית. וא"כ הי' לו ללבן ליכנס תחלה באוהל רחל. בצאתו מאוהל יעקב ואח"כ ליכנס באוהל לאה ועוד למה הפסיק הכתוב בספור בואו לאוהל האמהות. בין ספור צאתו מאוהל לאה ובואו לאוהל רחל. לכן צ"ל שאוהל יעקב כינוי לאוהל רחל וספר הכתוב את המאורע כסדר שנכנס תחלה לאוהל רחל ואחריו לאוהל לאה. ואח"כ לאוהל האמהות המאוחר יותר. ואחרי שספר הכתוב תחלה דרך כלל חפושו לפי סדר האוהלים במקום. חזר אח"כ לספר שבצאתו מאוהל לאה קודם הכנסו לאוהל האמהות חזר לחפש באוהל רחל וכפירש"י בדבור הסמוך שאח"כ:
(ד"ה ויבוא) מפורש למעלה בסמוך:
לז והוא מלשון אותה הוכחת לעבדך ליצחק שהוא מענין בירור דברים. ולא מלשון והוכיח אברהם את אבימלך שהוא מענין תוכחה והתווכחות דא"כ מאי בין שנינו את שנינו מיבעי' לי'. כי פעל התוכחה דבק לעולם עם מלת את סימן הפעול:
לח (ד"ה ואילי) ומיהו וודאי לענין קרבן אמרו ז"ל שאיל הוא בן שתי שנים. ממה שמצאנו במקום אחר כבש בן שנתו. מדברי הרא"ם ז"ל בשם התוס' בפרק מרובה:
לט (ד"ה אנכי) כן המשיך רש"י ז"ל ביאור הכתוב הזה. טרפה לא הבאתי לך וכלומר אף אם אירע טרפה במקרה לא הבאתי אליך רק אנכי אחטנה ר"ל שחסרה לי אנכי חפרתי' והפסדתי'. רפי שמידי תבקשנה:
(ד"ה אנכי אחטנה) דרך רש"י ז"ל לבאר לפעמים לשון התרגום ארמית במקומות קשי הביאור וכאן הביאו ג"כ לסיוע פירושו דלעיל בביאור מלת אחטנה ואונקלוס תרגם לפי הכוונה ולא לפי המלות:
(ד"ה גנובתי) כוונתו ז"ל. שאין מאמר גנובתי יום וגנובתי לילה דבוק עם מידי תבקשנה הקודם. שהרי מידי תבקשנה מועמד בטעם אתנחתא. וא"כ הפסק הטעם הזה מורה שמאמר מידי תבקשנה דבוק עם אנכי אחטנה הנזכר מקודם וכמו שהמשיך רש"י ז"ל ביאור הכתוב לעיר ד"ה אנכי. ועוד אם מאמר מידי תבקשנה דבוק עם גגובתי יום שאח"כ. א"כ מידי תבקש מיבעיא לי'. ולזה כתב רש"י ז"ר שעיקרו דבוק עם מאמר אנכי אחטנה הקודם רק שהוא מושך עצמו ואחר עמו וקאי ג"כ על גנובתי יום שאח"כ. ולכן מאמר גנובתי יום הוא מאמר שלם בפני עצמו. וזהו שכתב רש"י ז"ל גנובתי וכו' אח הכר שלמתי ור"ל שהוא מאמר שלם בפ"ע ולא מחובר עם הקודם:
(ד"ה גנובתי). והיוד מן אותיות האמנתיו הנוספות:
מ ר"ל ונופל אכילה אצל האש. והוא מענין כליון ולא מענין אכילה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה שנתי) ואיננו כמו כבש בן שנתו מהרא"ם ז"ל:
מא ההבדל שבין שכרי למשכורתי הוא זה. כי שכרי יאמר על הדבר המיוחד להיות שכרו כמו נקודים יהי' שכרך. שכל הנקודים מיוחדים להיות שכרו אבל משכורתי יאמר על הדבר הראוי להיות שכרו בכלל. ובכלל זה א"כ עקודים נקודים טלואים וברודים שכל אחד מארבעה מינים הללו ראוי להיות שכרו ואם עדיין לא נתייחד שום אחד מהם איזה יהי' שכרו ביחוד. וההבדל הזה הוא ג"כ בין שם אוכל ובין שם מאכל. ששם אוכל אינו נופל זולת על המאכל המיוחד עתה לאכילת הבעל חי אבר מאכל נופל על כל הדברים הראויים לאכילה ואם תעיין תמצא שההבדל הזה יתכן בכל השמות שהם בני שני משקלים. שקל אחד בלי אות נוסף על אותיות השורש והשני בתוספת מם בראש אותיות השורש, ובכלל תראה שכל השמות שכשקל דזה הוא שקל מפעל לא הונחו לדוראת עצם הדבר כי אם להוראת תכליתו. מזון על שם הזנתו מקום על שם שהדבר מתקומם שם וזהו ג"כ ההבדל שבין השמות בית משכן ומדור. ששם בית הוראתו עצם הדבר לפי גדרו. והוא מקום מוקף מארבע כותלים ותקרה עליהם מלמעלה אבל שם משכן ומדור יאמר על שם תכליתו היותו ראוי לשכינת האדם ודירתו ולכן לא אמר כאן ותחלף את שכרי שא"כ הי' לו לומר ותחלף את שכרי בשכר אחר אבל אמר ותחלף את משכורתי. שענינו הדברים הנופלים להיות שכרי אותן חלפת בכר מעם זה בזה ועל כן לא יתכן לומר ותחלף את משכורתי בדבר אחר שהרי גם הדבר האחר ראוי להיות שכרו והוא א"כ בכלל משכורתי וזה שכתב רש"י ז"ל היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא כו' והבן
מב הטעם שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם:
איתא במדרש משום דכתיב הן בקדושיו לא יאמין ושנינו ג"כ באבות דר' נתן אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אבל באמת יצחק אבינו ע"ה לפי שהי' סומא כבר בטל ממנו יצר הרע:
(ד"ה ויוכח) ר"ל שהוא מענין ווכוח. ולא מענין בירור דברים. כי לא הי' כאן דבר מסופק שיצטרך ברור. רק שהוכיחו על רוע פעולתו מדברי הרא"ם ז"ל:
מג ר"ל ומלת מה כאן אינו על מהות הדבר מה אעשה הכזה אז הכזה. כי זה רא יתכן פה לפי הענין. ולכן צ"ל שמלת מה כאן במו איך ולא כענין מלה זו לרוב מדברי הרא"ם ז"ל:
מד ר"ל שאין לפרש והי' הברית לעד ביני וביניך שאין הברית דבר יישי עומד בעצמו וקיים שיפול לומר עליו שיהי' לעד. שפי' שם בריח אינו אלא הסכמה בין שני אנשים שנשבעו עלי' לקיימם איש לנוכח רעהו. ולזכר ההסכמה ההיא ישימו דבר קיים לאות ולסימן. וא"כ לא יפול שם עד רק על האות המושם ההוא שהוא עד על הההסמה שבינותם לכן פירש"י ז"ל כי פירוש והי' לעד הקב"ה. ור"ל שנשא ידיו לשמים באמרו והי' לעד לרמז בזה מי יהי' לעד היושבי בשמים ב"ה:
מט בפסוק הקודם כחוב ויאמר לבן הגל הזה עד וגו' על כן קרא שמו גלעד. והנה אף שפעל ויאמר כתוב בהדיא שהוא לבן. מ"מ פעל קרא ישב בהכרח אל יעקב שהרי לכן, לא כנה אותו גלעד בלשון הקודש רק כנהו יגר שהדותא בלשון ארמית ומ"מ לא הי' הכתוב צריך להזכיר כי הקורא הוא יעקב לפי שהמשך דברי הכתוב מוסב על המאמר הקודם בפסוק שלפניו ויעקב קרא לו גלעד ועל זה הזכיר אח"כ בפסוק שאחריו הטעם על קריאת שמו גלעד ואמר ויאמר לבן הגל הזה עד וגו'. על כן קרא שמו גלעד ופסיק הקודם הוא כלל ופסוק הזה הוא פרט. והנה פירש"י ז"ל כאן שקרא לו שני שמות גלעד ודמצפה ושיעור הכתוב א"כ כזה והמצפה ד"ר ושם המצפה אשר קרא לו. אשר אמר יצף וגו'. ר"ל טעם קריאת שם מצפה בעבור אשר אמך יצף ד' וגו'. ולהיות שאמרנו שפעל קרא שבפסוק שלפני זה מוסב בהכרח על יעקב א"כ ע"כ והמצפה שכתיב בראש דפסיק דזה שאחריו להיותו בויו דחבור. וגם להיותו מוסב על קרא שמו שבפסוק דקודם ישוב ג"כ על יעקב וקרא שמו שבפסוק הקודם מושך עצמו ואחר עמו ועוד שהרי שם מצפה הוא שם עברי, ולבן כנה דישמות בארמית. ואחרי הנחה הזאת יקשה. שלא נראה כן מהטעם שאמר אח"כ לקריאת שם מצפה. שהרי מאמר יצף ד' וגו' הוא ע"כ רק מאמר לבן בראיית מה שכתוב אח"כ אם תענה את בנותי וגו' ומלבד שאין זה מנהג שיקרא יעקב שמו מצפה בעבור שאמר לבן יצף ד' וגו'. יקשה עוד יותר שהפסוק ידלג מפועל לפועל אחר בלי זכרון שם הפועל בפירוש ואין זה מדרך הלשון. לכן פירש"י ז"ל שפירוש אשר אמר אשר אמר כל אחד לחבירו וא"כ שנידם דם הפועלים. ולכן אין צריך להזכיר השם בפירוש שהרי שב גם אל יעקב ולפי שבפעל אמר אמר כלול גם לבן. לכן אמר אח"כ אם תענה את בנותי וגו'. שהוא רק מאמר לבן לבדו וכדי לקצר ולפי שמאמר יצף וגו' הוא גם מאמר יעקב ובבחינת מאמר יעקב אין מאמר יצף דבוק אל אם תענה את בנותי וא"כ חסר בפסוק על איזה ענין יצף לכן הוסיף רש"י ז"ל לומר שמאמר קצר הוא לפי שהחסרון מובן מאליו והכוונה יצף וגו'. אם תעבור את הברית זהו ביאור דברי רש"י ז"ל וגם הרא"ם ז"ל כתב קצת מזה:
וד"ה כי נסתר). ר"ל אין ההסתר הזה בכוונה ובתחבולה רק מה שלא יוכלו לראות זה את זה מצד הרוחק שביניהם ולהיות שכל נסתר מהאחר אינו רואה זה את זה כנה את הבלתי נראים זה לזה נסתרים ושיעור הכתוב לפ"ז שמרת כי הוא לנתינת טעם ור"ל כי זה הדבר אשר עלינו להשים את השי"ת ב"ה דיין עלינו מפני שמהיום ההוא והלאה לא נראה איש את רעהו. הרוחק המקומות שבינינו. וד' ית' יוכיחנו וישפטנו, אם נעבור על התנאים שבינינו מדברי הרא"ם ז"ל:
ג ר"ל שכתוב כאן שני פעמים בנותי ומיעוט רבים שנים הרי ארבע:
[ד"ה אם] ובזה יישב הכפר מה שאמר אח"כ אם תקח וגו'. כדרכו ז"ר הטוב:
נב בכל מקום לשון זה אצל שבועה וכריחת ברית. משמש ההפך כמו השבעה לי וגו' אם תשקור לי ולניני וגו'. גבי אבימלך וכן ונכרתה ברית עמך אם תעשה עמנו רעה וגו'. אבל כאן ע"כ אין משמעו הדפך שא"כ וזי' אומר שרצונו שכל אחד יעבור אח הגל להרע לחבירו. לכן צ"ל שמלח אם כאן במקום אשר ופשוט:
(ד"ה לרעה). ר"ל שהלמד הזו היא למד התכלית ופירושו בשביל רעה. להרע איש לאחיו. ובזה דתנו א"כ שלפרקמטיא ודבר אחר אתה עובר והוצרכו להתנות זה כי בלעדי זה הי' משמעו שאסרו זה לזה ההעברה המקומות בכלל. וזה אין לו טעם
נג אלקי אברהם קודש ואסור למחקו ואלקי נחור חול וסותר למחקו. וכן אלקי אביהם חול וסותר למחקו. עכ"ל הרא"ם ז"ל, והטעם באלקי אברהם שהוא חול מבואר מאוד. לפי שאין ראוי לערב קודש בחול וא"כ שיעור הכתוב כזה שבא לפרש מהו אלהי נחור אלהי אביהם ושב על אברהם ונחור שנזכר למעלה ור"ל אלהי נחור איננו אחד עם אלקי אברהם אבל אלהי נחור דוא אלהי אביהם של אברהם ונחור ואביהם הוא תרח שהי' עע"ז עד לפני מוחו שעשה תשובה כמ"ש בסדר לך
נד מעל שחט יאמר במקרא על הריגת הבע"ח בכלל בין לצורך אכילה או להריגה סתם, אבל פעל זבח רא מצינו בכל המקרא רק לשחיטת הבע"ח לתכלית חשוב. כזביחת הקרבנות לכבוד השי"ת או גם לצורך הדיוט למשתה ושמחת קרואים וסעודת מריעות לכן אמר כאן ויזבח יעקב. וממה שהוסיף עוד שם זבח מורה ששחט בהמות הרבה:
(ד"ה לאחיו). ואין הפירוש לבניו כמו ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים דלעיל מפני שלא עשה יעקב המשתה רק בעבור לבן ומרעיו ולא הוצרך להזכיר לבן. לדיותו בכלל אחיו ופשוט: