אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תולדות

סדר חיי שרה

כ אין המקרא צריך סעד אבל כוונתם ז"ל ליישב מה שאיחר יצחק מלישא אשה ופשוט:

(ד"ה בת בתואל) זה נשען על הכלל שכבר ביארתיו כ"פ בארוכה שמדרך המספר לשנות הידוע כדי לעורר על איזה פליאה הנמשך ממנו בספור זה וא"צ להאריך עוד כאן בזה:

(ד"ה פדן) ולכן נקרא האחד בשם זוג:

כב אם היתה הרציצה כנהוג אצל המעוברות ח"ו שרבקה אמנו ע"ה תהי' משונה משאר הנשים לומר א"כ למה זה אנכי. והרי כל הנשים מתאווין בטבע להריון. וע"כ לומר שהיתה הרציצה בדרך זר ושלא כנהוג. וא"כ סתם לנו הכתוב ולא ביאר מהות הרציצה וסבתה. ורז"ל ביארו לנו זה ואמרו כשהיתה עוברת על פתח כו' מפרכס לצאת ולפ"ז הוא משורש רוץ. ובהתפעל על דרך בנין המרובע הנהוג בנחי ע"ו ובכפולים בא ויתרוצצו כמו מן קום התקומם. ומהות הרציצה לפי זה הוא הפרכוס לצאת, ולדבר אחר הוא מהכפולים ושרשו רצץ ובא ג"כ בבנין התפעל ע"ד המרובע כמו משתולל. והי' תנועת הולדות בבטנה לא תנועה פשוטה כטבע הריון רק תנועת ריב ומלחמה והתאבקות. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

(ד"ה ותאמר) לא אמר רש"י ז"ל צער עבור שלי רק דקדק לומר צער העבור בדרך כלל ור"ל שזה לפי מחשבתה כי לפי הסברא וודאי חשבה שכן המנהג בכל הנשים רק אח"כ כשספרה עצבונה ונתוודע לה שמקרה העבור שלה משונה מכל הנשים המעוברות. הלכה לדרוש את ד' למה זה ועל מה זה. מדברי היפ"ת ז"ל:

(ד"ה ותלך) לא אמר הכתוב ותתפלל לד'. או ותדרוש את ד' שיוכל להתפרש ג"כ מענין תפלה כמו דרשתי את ד' וענני דרשו את ד' בהמצאו אבל אמר הכתוב ותלך לדרוש את ד' שזה משמעו דרישה את ד' ע"י נביא כמו כי יבוא אלי העם לדרוש את ה'. וכתרגום אונקלוס שם למיתבע אולפן מן קדם ד' וכן כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים לכו ונלכה עד הרואה (שמואל א) עכ"ל הרא"ם ז"ל ודבריו ז"ל ישרים. אבל לע"ד שגם בזולת מלת ותלך לא יתפרש לשון דרישה את ד' בהגדה פשוטות מענין תפלה רק מענין שאלה לנביא. ומה שנמצא בתהלים וישעי' דבור זה על התפלה הוא סגנון מליצי ואין להביא ראיה מדבור המליצה על אופן דבור הגדה הפשוטית כידוע שהמשוררים והמליצים דרך מיוחדת להם בנאום לשונם:

(ד"ה לדרוש) ר"ל שהיא חשבה שתמות או תפיל ע"י הרציצה הזו או שתלד בריות משונות ולכן באה אליה התשובה לאמר אל תיראי כי סבת רצוץ זה בשביל שתאומים בבטנה. ולא יהי' לגוי אחד רק לשני לאומים. ויריבו המלכיות ההם תמיד זע"ז. וכשזה קם זה נופל. וזה צדיק וחבירו רשע:

כג לפי שהלכה לדרוש ע"י שליח. ע"כ הנשאל הוא הנביא הוא ג"כ הי' המשיב לה. ובזה מדוקדק ג"כ מה שלא אמר הפסוק כמנהג הלשון ויאמר לה ד'. אבל אמר ויאמר ד' לה לפי שהיתה התשובה אליה ע"י אמצעי הוא הנביא ופי' ויאמר בציווי כמו ויבן שלמה:

(ד"ה שני) ר"ל והיוד מתחלף באלף והוא כמו גאים ובש"ס פירש"י ז"ל שאנטונינוס מבני עשו עכ"ל. ומרמז לה בזה שיצאו ממנה אומות גדולות. מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה ממעיך) יישבו בדרשה זו הכפל כמנהגם הטוב דהל"ל שני גיים בבטנך ושני לאומים. ממעיך יפרדו ל"ל. לכן דרשו ז"ל שאין הוראת מם ממעיך על יחס הגבול שממנו רק מורה על התחלה זמנית ר"ל שאין פי' ממעיך יפרדו יציאתם מבטנה ומעי' אבל פירושו בעוד היותם במעים הם נפרדים זה מזה כלומר שאין זה כמנהג שלא יוכרו האנשים רק אחרי לידתן. אבל בעוברים שבמעיך ניכר הפרוד מבטן. וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל כשהיתה עוברת על פתחו כו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

כו (ד"ה בן ששים) כבר כתב רש"י ז"ל לעיל בסדר לך שמוכח ממ"ש שם ותקח שרי וגו' את הגר וגו' מקץ עשר שנים לשבת וגו' ותתן אותה לאברם וגו'. שאסור לשהות עם אשתו שאין לו בנים הימנה יותר מי' שנים. ולזה כתב רש"י ז"ל תחלה כאן דליכא למילף מיצחק שמותר לשהות עשרים שנה שי' שנים הראשונים אינם מן המנין לפי שלא היתה ראוי' להריון. והקשה רש"י ז"ל דאכתי איכא למילף מיצחק ממה שלא היה נושא שפחה. ותירץ לפי שיצחק נתקדש בהר המוריה ולא היה יכול לישא שפחה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל. ואכתי קשה ישא אשה אחרת על אשתו. וצ"ל שלענין זה ג"כ נתקדש שלא ישא אשה אחרת על אשתו עכ"ל ודוחק. ובאמת צריך להבין גוף קושיית רש"י ז"ל דמה הקשה ישא שפחה ולמה לו לישא שפחה הלא עשר שנים הראשונים אינם מן המנין דבתר אשה אזלינן אף שהוא אינו רשאי להוליד שהרי עיקר הטעם דאימור לא זכה להבנות ממנה כדאיתא בש"ס דיבמות. ולפ"ז בעשר שנים הראשונים לנישואי יצחק הרי הוא כאלו לא נשא אשה עדיין ואינו מחוייב לישא שפחה. וע"כ צ"ל לפ"ז דקושיית רש"י ז"ל אינה אלא בעשר שנים השניים למה סמך על תפלתו ישא שפחה. ובזה סרה קושיית הרא"ם ז"ל שהקשה דיגרשנה או ישא אחרת עליה דלענין זה בוודאי תפלה עדיפא ממה שיצר לרבקה לגרשה או להכניס צרתה לביתה. ושאני שפחה שכפופה לגברתה ולכן הקשה רש"י ז"ל שאחרי שעברו י' שנים השניים למה סמך על תפלתו לחוד ישא שפחה כמו שעשה אביו שנשא הגר מקץ י' שנים לשבתו בארץ כנען. ותירץ שנתקדש בהר המוריה מלישא שפחה. ולכן עשה יצחק ע"ה את שלו להתפלל לד'. וברור שאם לא היתה תפלתו נשמעת ח"ו שהוצרך אז לגרשה או לישא אחרת עליה כפי הדין כנ"ל:

כז (ד"ה יודע ציד) ונקטו ז"ל מלח ותבן משום דפטורין ממעשר אף מדרבנן משא"כ ירקות אף דמדאורייתא פטורים גם הם מן המעשר משום דכתיב מעשר תבואתך וירקות אינם בכלל תבואה מ"מ מיהא מדרבנן מיחייבי. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה איש שדה) משום דיודע ציד הוא הפך איש תם והפך התמות הוא הערמה והמרמה וכ"כ הראב"ע ז"ל ע"פ דרכו ע"ש. ומדיודע ציד לגנאי איש שדה נמי לגנאי. אדם בטל וצודה בקשתו. ואין ענינו עובד אדמה דא"כ הי' מכנהו הכתוב איש האדמה או עובד אדמה. וכן גבי יעקב דרשינן בהפך מדאיש תם לשבח. יושב אוהלים נמי לשבח ואיננו כמו יושב אוהל ומקנה. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

כח פשוט שלתרגום אונקלוס חסר מלת הביא ומכח החסרון הזה דרשו ז"ל שבא לרמז ג"כ כי ציד בפיו של עשו והוא משל לרמאות. כי הצידה יעשה ע"י תחבולת מרמה כמ"ש כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף. ולא ידע כי בנפשו הוא. וגם הצודים בקשת בתחבולה ירדפו החיות:

כט (ד"ה והוא עיף) נקוט האי כללא בידך בכל מקום שנכתב במקרא שם הכולל שני ענינים ולא הוציא הענין האחד המובן בכוונת הספור לפי פשטותו בשם המיוחד אל הענין הזה לבד דרכם ז"ל במדרש לומר שרמז בזה גם לענין השני מדאפקי' בל' המשותף לשניהם. וכה"ג דרשו במאמר ויפגע במקום שהוא ג"כ מענין תפלה מדאפקי' בל' פגיעה המשותף לפגישה ולתפלה ולא אפקי' בל' פגישה לחוד. וכן ה"נ אע"ג דעיף נאמר ג"כ ברעבון דאשכחן נפשי כארץ עיפה מ"מ מדלא אפקי' בל' רעב המיוחד רק לרעבון אלא בל' עיף המשותף גם לרציחה ש"מ דאף לרציחה הוא דאתי. מדברי הרא"ם ז"ל:

ל (ד"ה מן האדום) מדכתיב לחם ונזיד עדשים וכתיב בתרי' מן האדום האדום ופשוט:

לא (ד"ה בכורתך) ואע"ג דאמרינן פ"ק דמציעא האומר מה שאירש מאבא מכור לך. לא אמר כלום. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מ"מ הכא כיון שהיתה המכירה ע"י שבועה חייב לקיים דבריו מדין שבועה שאילו אמר אחד כל מה שתלד פרתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה עלי קונם או יהיה לעניים אע"פ שאינו מתקדש לפי שלא בא לעולם מ"מ חייב לקיים דברו מדין נדר כמ"ש הרמב"ם ז"ל. אלא דקשה הא תינח דמהני מכירה זו לענין ירושת חלק בכורה ליטול פי שנים כמ"ש הראב"ע ז"ל אבל לענין העבודה שהוא קדושת בכורה מה הועילה מכירה זו וכי ישראל שקנה כהונה מכהן יכול לשמש בכהונה וצ"ל דבלא מכירה זו היתה קדושת הבכורה ראויה ליעקב ורשע כעשו איננו ראוי להקריב לגבוה ולא קנה יעקב הבכורה מעשו אלא כדי שלא יערער עשו עליה. כל זה מדברי הרא"ם ז"ל:

לב ר"ל דאם הפי' שימות ברעב הנה אנכי מת מיבעי' לי'. מאי הולך למות באיזה צד יפול כאן ענין הליכה. לזה דרשו רז"ל דקאי על קדושת הבכורה שהוא העבודה. ונופל במיתה הבאה על ידה לשון הליכה למות מפני שאין העבודה עצמה גורמת המיתה רק האזהרות התלויים בה הצריכים זהירות רב לשמרם. והאמצעיים יכונו הליכה. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

לד ר"ל שאם מאמר ויבז וגו' הוא ספור מעשה מעשו נוסף על הראשון דמלבד שמכר בכורתו ביזה אותה ג"כ הי' לו לכתוב ויבז עשו וגו'. לפני ספור מכירתו את הבכורה. וע"כ צ"ל שאין זה ספור מעשה נוספת רק שהכוונה שבמעשה הזה שעשה הוא מכירת בכורתו בלחם ונזיד עדשים בזה עבודתו של מקום וזהו כוונת רש"י ז"ל שכתב העיד הכתוב על רשעו וכו'. ור"ל שלא בא הכתוב הזה אלא לעורר על רשעו במעשהו הנזכר מקודם. והרא"ם ז"ל פי' בהפך זה שכוונת רש"י שמאמר ויבז עשו וגו' הוא מעשה נוסף על המכירה ואין הכוונה שמפני נקלות והעדר חשיבות הבכורה בעיניו מכר אותה שא"כ מאמר זה מקומו קודם מאמר וימכור את בכורתו וגו' וע"כ שהוא מעשה נוסף א"כ למה נכתב. וע"כ כדי להעיד על רשעו. אלו דבריו ז"ל ואנכי ההדיוט הנלע"ד כתבתי כי מ"ש רש"י ז"ל העיד הכתוב על רשעו וגו' אין לשון זה סובל ביאורו ז"ל כלל:

פרק כו

ב ר"ל שאתה קודש קדשים כעולה וכל הארץ חשובה אצלך כעזרה. וחוצה לארץ חשובה אצלך כחוץ לעזרה וקי"ל דקדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה נפסלים ביוצא ונאסרו לעולם אע"פ שחזרו אח"כ למקומם. מדברי הרא"ם ז"ל:

ד ר"ל דפי' והתברכו בפה ואין הפירוש שתגיע להם הברכה בסבתם. והבי"ת בית הסבה ובמקום בעבור שכן הוא בכ"מ שפעל ברך קשור עם בית. ואב לכולם בך יברך ישראל דכתיב בתרי' לאמר ישימך וגו' כאפרים וכמנשה. רא"ם ז"ל:

ה בדבור זה וכן בדבורים שאחריו בפסוק זה יישבו ז"ל כדרכם הטוב כפילת הלשון שכ"א מורה ענין אחר והנה משמרת הם הגדרים שגדרו חז"ל לפי ששומרים מלעבור על האזהרה. וכגדר ששומר לגנה מליכנס בתוכו:

(ד"ה ותורותי) לפי שבא שם זה בכנוי הרבוי צ"ל שבא להביא גם תורה שבעל פה. והם המצות שהם דאורייתא אלא שלא נכתבו בתורה בפירוש ובאו בקבלה בהלכה למשה מסיני:

ה פשוט הוא שאל"כ למה לא היה יצחק אבינו ע"ה נזהר עם רבקה אשתו מלנהוג בה מנהג הראוי לאישות. שאם הוא מענין צחוק כפשוטו מה זה ראיה היותה אשתו. ומ"מ צ"ל שאין זה ראי' ממש דאיך יעלה על הדעת ח"ו לומר שלא הי' יצחק אבינו ע"ה צנוע אלא צ"ל שראה אבימלך סימני תשמיש ויצחק אבינו ע"ה לא הי' נזהר בסימנין אלו מפני אמרו מקודם אחותי היא. ובכל זה עמד אבימלך על הסוד:

י אחד העם הוא כינוי למלך ששם אחד בהסמכו לשם אחר ענינו לפעמים הראש בפרטים. שהראש ההוא הוא אחד אבל אין לפרשו כפשוטו. אחד העם יהי' מי שיהי'. דא"כ והבאת עליו אשם מיבעי' לי' ומה זה והבאת עלינו אשם בלשון רבים. אבל אם הכוונה על המלך יצדק הלשון ההוא לפי שבחטאת המלך תאשם מלכותו:

(ד"ה והבאת) ר"ל שאין הו' להפוך העבר לעתיד שהרי עתה כבר הנו יודע שזו אשתו וא"כ יכול הוא ליזהר ממנה שהלא כל דאגתו אינה אלא מפני עצמו כמו שפירש"י לעיל שאחד העם היינו המלך. ועוד שזה המאמר מוסב אשלפניו כמעט שכב וגו' שהוא פעל עבר. לכן פירש"י שכמו שפעל שכב בכאן הוא עבר תנאיי אם הי' שוכב כן הבאת ג"כ הוא פעל עבר תנאיי וענינו אם הי' שוכב אז היית מביא. והוראת הו' בכאן הוא רק להמשך דבר מדבר ופשוט. והרא"ם ז"ל הקשה כי באמת מה שהנגינה מלרע על תיו הנוכחת יורה היות הו' להפוך העבר לעתיד. כי זולת זה הנגינה מלעיל כמ"ש המדקדקים וצ"ע עכ"ל. ולי נראה שפעל והבאת בכאן הוא פעל עבר ועתיד מורכב משני הזמנים. כי בערך הזמן שעומד בו אבימלך בעת דברו עם אברהם הוא פעל עבר. ובערך השכיבה הקודמת בזמן לפעל הבאת האשם הוא פעל עתיד. ומפני טעם זה אין ראיה מהנגינה כנ"ל:

יב גם זה נשען על הכלל הידוע שביארתיו פעמים רבות שהדבור המותרי בספור הוא לעורר על איזה פליאה שבו. וכבר הארכתי במ"א בכלל זה. ובמקומות אחרים אאריך עוד ברצ"ה:

(ד"ה מאה) ולפירוש זה שערים כמו שיעורים ומ"ש רש"י ז"ל ורבותינו אמרו כו'. אין כוונתו שרז"ל חלוקים על פירוש זה. שהרי באמת אין שום נ"מ בין הפירושים. ומה לי אם האומד למעשרות או אם האומד לכל התבואה. השיעור בשניהם אחד שאם המעשר מאה פעמים יותר מהנהוג. ע"כ גם כל התבואה מאה פעמים יותר מהאומד הראוי אלא שכוונת רש"י ז"ל שרז"ל נתנו טעם למה אמדוהו. מדברי הרא"ם ז"ל

יג וההפלגה הזו נרמז בלשון עד כי גדל מאוד:

יד עבודה בחולם הבית אינו שם תואר רק שם דבר על הפעולה הנעשית בעמל תנועת האיברים כמו לא תעבוד בו עבודת עבד עבוד פרך מלאכת עבודה. לכן שם עבודה אין משמעו רק עבודה אחת וכשבא להורות הרבוי יאמר עבודות בסימן הרבוי אבל עבודה בשורק הבית אינו שם דבר רק שם תואר לשדה הנעבדת והוא משקל פעול ולנקבה פעולה כמו ברך ברוכה ויפול א"כ שם זה על כל חלקה המוכשרת לעבודת שדה וכרם וע"כ הוא שם המין והשם ההוא מורה על הרבוי גם בלתי סימן הרבוי שהוא ויו תיו או יוד מם וכמו ויהי לי שור וחמור וכמו שפירש"י ז"ל שם ולכן נופל בזה שם רבה כנ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל

טו ולא מפני קנאתם ושנאתם כדכתיב לעיל מיני' ויקנאו אותו פלשתים וזה לג' טעמים א' דא"כ הי' לו לו' ויקנאו אותו פלשתים. ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו וגו' וכדרך כל ספור הנמשך זה אחר זה שהאחד סבה להשני ועוד אם מפני השנאה סתמוה. איך הניחוהו אח"כ לשוב ולפתחם כדכתיב וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו' וע"כ כי סתמם מזמן רחוק מפני הגייסות שלא ימצאו מים ואח"כ באורך הזמן שהי' שלום ושקט בעולם שב יצחק לחפור אותן. ועוד ממה שכתוב פסוק י"ח. וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם וגו' משמע שהסתימה היתה מזמן רחוק מיד אחרי מות אברהם ולפני בוא יצחק גררה. ובזמן ההוא עדיין אין קנאה ושנאה ליצחק לכן ע"כ צ"ל שזה הספור וכל הבארות וגו' מילתא באנפי נפשה הוא. ונכתבה כאן להקדמת הספור שיספר אח"כ מן הבארות אשר חפר יצחק. ורצה לספר ג"כ ששב לחפור גם הבארות אשר חפר אברהם אביו ונסתמו אחרי כן ועל כן הוצרך להקדים כאן שאותן בארות סתמום פלשתים אחרי מות אביו. והנה מלת סתמום תרגום אונקלוס טמינון. ויש לפרש טמינון שהוא מל' הטמנה שאינו נופל כלל במקום זה לכן פירש"י שהוא מל' טמטום הלב שהוא סתימה מדברי הרא"ם ז"ל עם תוספת ביאור:

יח הנה חניית אברהם. כמשמעות הכתובים בסדר וירא הי' בגרר ולא בנחל גרר וא"כ הבארות שחפר היו מסתמא גם כן בגרר ועוד מדכתיב אח"כ פסוק י"ט ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' מזה מוכח שחפירות הראשונות לא היו בנחל רק בגרר. ועוד אם שני החפירות הי' בנחל. אחרי שהלך יצחק מגרר א"כ ויחפרו עבדי יצחק עוד בנחל מיבעיא לי'. לכן צ"ל ששני החפירות לא היו במקום אחד ובזמן אחד. רק החפירה הראשונה הי' בעודו יושב בגרר ובגרר עצמו. והחפירה השנית הי' אחרי לכתו מגרר לנחל גרר ובנחל גרר. אבל מפני שהכתוב רוצה לספר ולכלול כאחד כל הבארות שחפר יצחק. לכן כתב לך כאן אחרי ספור הליכת יצחק מגרר. וחניותו בנחל גרר ששב לחפור גם הבארות שחפר אביו. ואף שחפירה ההיא היתה בעודו הי' יושב בגרר. וכדי לכלול חפירה זו עם ספור חפירת הבארות שחפר בנחל גרר אחרי לכתו מגרר. זהו דרך רש"י ז"ל בסדר המקראות האלה:

כ ר"ל אעפ"י ששם עשק אינו אלא מענין עסק בכלל. וכמו שתרגם אונקלוס וכמ"ש ג"כ רש"י ז"ל בסמוך בד"ה התעשקו. וז"ל נתעשקו עמו עליו במריבה וערעור עכ"ל. מ"מ צ"ל ששם עשק הוא שם הנאמר בכלל וביחוד. בכלל על ההתעסקות סתם לטוב או לרע. וביחוד על הערעור לרע בפרט. והטעם כי הערעור לרע בפרט. יש בו עסקים רבים מטרידים. והמערער מטריד את מי שמערער עליו עד שצריך להשתדל ולטרוח הרבה לברר זכיותיו. והוא א"כ רב העסקים והטרדות בעבורו. אבל אם נאמר ששם עסק לא הונח רק על ההתעסקות בכלל אין טעם כלל לקריאת שם הבאר עשק. כי השם הוא על עיקר הכוונה ועיקר כל כוונתם בשם זה. הוא ערעור גדול רב העסק והטרדה. ובסמוך אבאר עוד בזה:

(ד"ה כי התעשקו) מה מאוד שכל רש"י ז"ל את ידיו בקוצר לשונו הטהור כי לעיל בסמוך אצל קריאת שם הבאר עשק פירשו רש"י ז"ל שהוא מענין ערעור בפרט. וכמו שביארתי לעיל שאין טעם לקריאת שם הבאר עשק על שם ההתעסקות בכלל רק על שם הערעור רב העסק. אבל כאן אצל פעל התעשקו שהוא נתינת טעם על קריאת שם הבאר עשק. עיקר הכוונה בוודאי לפרש. שמה שקראו שם הבאר עשק ולא קרא את שמו מריבה כדי להודיע בזה שהי' בערעור ומריבה ההיא עסק וטרדה רבה. ומטעם זה שם עסק נא' על הערעור בפרט להיותו על הרוב רב העסקים והטרדא. ולכן כתב רש"י ז"ל נתעשקו עמו עלי' במריבה וערעור ר"ל להיות מטרידין אותו הרבה בערעור הזה ודוק בזה כי הרא"ם ז"ל לא ירד בכאן לעומק ככל הצורך והלך בנתיב צר:

כב ר"ל שהויו השיבו לעתיד ואעפ"י שאין זה מוכרח כידוע בדקדוק. כי רק הויו המהפכת העתיד לעבר הוא ניכר בנקודתו וסימן הדגוש שאחריו כי הויו פתוחה ודגוש חזק אחרי' אבל בהפוך העבר לעתיד אין סימן מיוחד ניכר בו אם הוא לחבור לבד ואם הוא גם להפוך העבר לעתיד וא"כ יצדק להיות רק פעל עבר ובויו החבור לבד ולא גם להפוך. מ"מ הענין בעצמו מוכיח היותו מהופך לעתיד. כי אחרי ההרחבה צריך עוד זמן לפרות ולרבות ואיך יאמר כי עתה הרחיב וגם פרינו ומבואר:

כו (ד"ה ראה) כבר מבואר כיוצא בזה במקום אחר בשם הש"ס ובפרט ריש נדרים דאף שבאמת דברה תורה כלשון בני אדם. ודרך הלשון להקדים המקור לפעל מ"מ כל היכי דאיכא למידרש דרשינן:

לה ר"ל שאינו מענין מרירות ושרשו מרר. רק מענין מרי ושרשו מרה. ופירוש רוח רצון וענינו ותהיינה כל אחת מהם מורת רוח ליצחק ולרבקה. ודוגמתו מצינו במקרא הרבה. ותיבת מורת י"ל שהוא שסתואר ובפלס תועה ומשקלו פועה. ובא בסמוך מורת כידוע בדקדוק. וכל זה מבואר:

פרק כז

א הא דלא פירש"י ז"ל כפשוטו. שכהו עיניו מחמת זקנה כמו שמצינו ג"כ אצל יעקב בסדר ויחי. ועיני ישראל כבדו מזוקן. כתב הרא"ם ז"ל וז"ל דמכח סמיכות הפרשיות קא דרשי ז"ל. מדאסמכי' לספור לקיחת עשו לנשיו. מוכח שהם גרמו לו כהיות העינים עכ"ל. ולא ידעתי מה יעשה ז"ל לשני הפירושים האחרים. ולי נראה לפרש דדייקו ז"ל שהי' סבה אחרת לחולשת ראות עיניו שהרי כפי מה שהוכיח רש"י ז"ל בסוף סדר תולדות הי' יעקב בן ס"ג כשפירש מאביו. א"כ הי' יצחק בזמן פרישתו ממנו בן מאה ועשרים ושלשה שנים. שהי' יצחק בן ששים שנה בלדת אותם ויצחק חי מאה ושמונים שנה כמ"ש בסדר וישלח. נמצא שמזמן שפירש יעקב מאביו עד מות יצחק שבעה וחמשים שנה. והסך הזה קרוב לשליש ימיו. א"כ בזמן שפירש ממנו יעקב לא עברו מימי חייו כי אם שני שלישים ואין זה זוקן מופלג כל כך שיכהו עיניו ממנו. ואין ראי' מיעקב שהי' בזמן ההוא קרוב למותו שכל ימי חייו לא היו רק מאה ושלשים ושבע שנים ברדתו למצרים הי' בן מאה ושלשים כמ"ש בסדר מקץ. ולא הי' חי במצרים רק שבע עשרה שנה. וזה זוקן רב. ומכ"ש שנראה מהכתוב. שכובד עיני יעקב היו קרוב למותו. ואולי לא היה בזמן כהות ראותו רק שנה או שנתים לפני מותו. אבל יצחק שהי' לו לחיות עדיין קרוב לשליש ימיו והם שבעה וחמשים שנה. איך נאמר שכהו מזוקן עיניו לזה אמרו ז"ל בעשנן של אלו. וכוונתם ז"ל בזה י"ל. או שמרת רוחו וזעפו על מעשה נשיו של עשו. להקטיר ולנסך לע"ז. סבבה לו כהות ראותו. או שנענש יצחק אבינו ע"ה בזה במה שנלכד ברשת הצייד עשו בנו להאמין תומתו וצדקתו ועל ידי זה יצא לתרבות רעה ולקח מבנות החתים עובדות ע"ז ואולם על צד המליצה אמרו ז"ל שכהו עיניו בעשן נשות עשו שהיו מעשנין לע"ז כן נ"ל בזה:

ג (ד"ה וצודה) ר"ל שלכך צוהו לצוד שזהו רק בדבר המופקר ואינו שמור. ומצטרך צידה מה שאינו נופל בדבר השמור המצטרך גזל וחמס להביאו לרשותו ולא צידה:

ה ר"ל יצחק לא צוהו רק לצוד אבל הוא הלך להביא עכ"פ אם יזדמן לו לצוד מה טוב ואם לאו יקח בחמס ועשק:

ט מיתורא דמלת לי קא דרשו שהרי אין פירוש לי כאן לצרכי שלצורך יצחק היתה הקיחה ופשוט:

(ד"ה כאשר אהב) ר"ל שאין גדי העזים דבר הניצוד רק מן בייתי. ויצחק צוה לעשו לצוד לו. לזה אמרו ז"ל. שלא יהי' היכר על ידי זה ליצחק. כי טעם הגדי כטעם הצבי וידמה לו שעשו צד לו צבי ופשוט:

יב ר"ל שאין שרשו מוש מנע"ו כמו לא ימוש שזהו מענין הסרה שאינו נופל כאן. רק שרשו משש והיא מהכפולים וזהו ניכר גם ע"י הנקוד. כי ומוש הוא במלאפום ובייו שהיא שרשית אבל ימשני הוא בשורק ודגוש אחרי' לחסרון אות הכפל:

טו תרגום טהור דכי. וא"כ פירוש דכייתא הנקיות:

יט כאן ובד"ה עשיתי וכן בפסוק כ"א כוון רש"י ז"ל לבאר שלא ישקר הנביא בדבריו חלילה. וכל זה הוא מבואר:

(ד"ה שבה) אין כוונת רש"י ז"ל לבאר המקרא. כי במקרא הפירוש פשוט שישב לאכול רק כוונתו לבאר התרגום שתרגם אסתחר ואמר שתרגם כן אונקלוס לפי שהישיבה לאכילה הוא דרך הסיבה. ובארמי סביב סחור:

כא לא פירשו ז"ל כן מפני שחשבו שיצחק יודע היות עשו רשע שהרי רש"י ז"ל בעצמו פירש לעיל. שבחזקת כשר וירא ד' הי' אצלו לפי שהי' עשו צד ומרמהו בפיו וישאלו אבא האיך מעשרין מן המלח ומן התבן רק כוונתם ז"ל שגם בזה הי' יצחק טועה שחשב שמפני כבוד ומורא שמים נזהר הי' עשו להזכיר שם שמים בפיו. אולם מה שירדו ז"ל לדרשה זו הוא מפני שלא אמר לו מקודם תיכף בבואו אצלו ואמר קום נא שבה וגו' גשה נא ואמישך בני וגו'. אבל לא אמר לו זה עד אחרי ששאלו מה זה מהרת למצוא בני. והוא השיב לו כי הקרה ד' וגו' אז שאלו ואמר לו גשה נא ואמישך וגו' מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

כב גם זה איננו מפני רשעתו רק לפי טבע מזג האנשים. והנה קום נא לפי שהוא דרך בקשה הוא מן המוסר לומר כן לאביו. אבל יקום ויאכל להיותו דרך צווי הוא נגד המוסר לבן נגד אביו:

כז (ד"ה כריח) ומאמר אשר ברכו ד' מיסב על השדה שדה שברכו ד' בריח טוב והוא שדה תפוחים:

כח דרשו ז"ל כן ליישב הויו ויתן לך שהרי הוא התחלת הברכה. וא"כ אין הויו לחבור לכן פירשו ז"ל. שבכח הויו ברכה אחרת נוספת. וכבר כתבתי שהו' תבוא לפעמים לקשר ענין מחשביי ועוד אאריך בזה אי"ה במקומות אחרים. והנה אין הכוונה כאן יתן לך מטל ויחזור ויתן לך מטל שהרי גם בלתי ו' שבראשו משמעות זה שיתן לך תמיד בכל עת הצורך כמו יעבדוך עמים שפי' יעבדוך תמיד רק הכוונה יתן לך גם ברכה הבלתי נזכרת בפי ויתן לך גם זאת מטל השמים ומשמני וגו' וכן הוא בהדיא בב"ר:

כט (ד"ה אורריך) ואף שבלעם לישראל הי' אומר זה מ"מ לא אמר להם כן. אלא לפי הרגלו שהי' מורגל במדינתו עם הרשעים. והרמב"ן ז"ל טען על האגדה הזאת ואמר. הרי מצינו ואברכה מברכיך ומקללך אאור האמור אצל אברהם:

והשיב שחזר ואמר ונברכו בך והנה הברכה בראש ובסוף עכ"ל. הובאו ברא"ם

ל כן הוא משמעות הלשון הפני הקדמת מלת אך והתחלת הדבור ברש"י צריך לגרוס ג"כ ממלת אך. אך יצוא יצא ופשוט וכן הוא ג"כ בנוסחת הרא"ם ז"ל:

לג התמהון גדרי התפעלות הנפש והרגשתה כי תפגוש פתאום בדבר זר מבלי פללה אותו מקודם. אם זרות בטבע המציאות או זרות בסדור הדברים והמשכם זה מזה ולהיות שהענין זה ישתתף התמהון עם החרדה. שגדרה הפחד והבלבול מנזק וצער רב המגיע לאדם פתאום מבלי ששפט זה כלל מקודם כגון מהדברים שהזדמנותם על המעט מאוד לזה יפול גם שם חרדה גם על תמהון עצום לפי ששניהם קרובים בסבה כל זה לפי הפי' הפשוט. אבל לפי הדרש הוא כמשמען שנבהל:

(ד"ה מי) והן שני שאלות מי הוא הצד ציד ואיפה הוא הצד ציד. ומלת הוא מושך עצמו ואחר עמו:

(ד"ה ואוכל) מיתורא דמלת מכל קא דרשי זה עכ"ל רא"ם ז"ל. ולי נראה דדייקו ז"ל זה מפני שלא הביא יעקב ליצחק רק מאכל גדיי עזים ומאי מכל שמשמע שהביא לו הרבה מינים לזה אמרו שהיתה רבקה יודעת כדרך השרים לעשות כמה מיני תבשילין ממין מאכל אחד כאשר אמרה ואעשה אותם מטעמים וגו' לזה אמר ואוכל מכל שהי' בו מטעמים הרבה כן נ"ל:

[ד"ה גם] ר"ל שאין זה ברכה חדשה דהא כבר ברכו ואינו אלא כאומר מאחר שכבר נטל הברכה יחזיק בה ותהי אליו בחפץ לבבי:

לה ר"ל ולא בעקבה. כמו מאזני מרמה שלפ"ז יחשוב יצחק שלקח הברכה ולא במשפט וא"כ מאי גם ברוך יהי' דקאמר בתר הכי. וע"כ שכוונתו בחכמה. דמלבד שלא הי' עשו ראוי לברכה כפי רשעתו ובדין יזכה בה יעקב הצדיק אולם גם לפי מחשבת יצחק. אין זה עול מיעקב כי למה זה משפט הקדימה בברכה לעשו מיעקב וע"כ שכוונתו בחכמה. וגדר מלת מרמה יתבאר באורך בפרשת וישלח במעשה שכם עם דינה קחנו משם:

לו ובשניהם הוא לשון תמי' ומלת כי משמשת דהא שהוא לנתינת טעם והתמי' היא על הטעם וכאומר הזה טעם נכון לפעולה זה. בפרשת ויצא ענינו התעבדני חנם מפני היותך אחי וכן כאן. האם מפני אשר נקרא שמו יעקב עקבני זה פעמים והנה רש"י ז"ל הביא עוד לשון התנחומא בפירוש חרדת יצחק ואומרו גם ברוך יהי' ולפי' זה צ"ל שאין מוקדם ומאוחר בפסוק ופשוט:

לח ר"ל אף שהה"א פתוחה ולא בחטף כמשפט ה"א התימה בכל זאת הוא לתימה ולא לידיעה והדוגמאות שהביא רש"י ז"ל בכולן ההא בחטף כראוי אמנם לא הביאם רש"י ז"ל אלא להראות שיש הא התימה ולא הביא רש"י ז"ל הדוגמא הקרובה למעלה הכי קרא שמו יעקב. מפני שיש לומר שכל המלה ההיא משמשת נתימה כאשר מצינו דוגמתו בלשון חז"ל שישתמשו במלת וכי לתימה מדברי הרא"ם ז"ל:

לט לא פירש כן לעיל אצל ברכת יעקב מטל השמים ומשמני הארץ מפני שפירוש משמני שם. הוא הפירות והתבואות השמנות כאשר יורה על זה אמרו להלן ורוב דגן ותירוש אבל פירוש משמני האמור כאן הוא המקומות השמנות כי אחריו יהי' מושבך. במושבך לא נאמר אלא מושבך. עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולפ"ז במלת משמני הראשון האמורה בברכת יעקב המם במקום מלת מן כמם מטל השמים והוא משקל שמן. ובא בקבוץ על שקל הדגוש. כמו גמלי ויכול להיות ג"כ היותו משקל פעל כמו דבר ובנפרד שמן. ובשקל הזה יבואו כמה מלות הדגושים דד בנטי' כמודד מן גמל שפן נאמר בקבוץ גמלי שפנים. אבל מלת משמני שבכתוב דד שלפנינו הוא משקל מפעל כמו ומשמן בשרו ירזה והמם מן משקל השם כמם משכן וחסר בית בכתוב ובתשלומו ראוי להיות ובמשמני וכל זה מבואר.

מב שאל"כ מאין ידעה זה רבקה הלא כתוב ויאמר עשו בלבו. וזה משמע שלא גלה סודו לשום אדם:

(ד"ה מתנחם) ולפי פשוטו לשון תנחומין כו' אינו ר"נ שלפשוטו של מקרא לא יתפרש מלת מתנחם אלא מענין תנחומין שהרי גם הפי' הראשון שהוא מלשון חרטה וניחום יתכן מאוד ע"פ הפשט. אבל כוונתו ז"ל. שאם תרצה לפרשו מענין תנחומין כדעת הדרש תוכל גם כן לפרש ע"פ פשוטו. מדברי הרא"ם ז"נ:

מה פעל שכל איננו פעל יוצא. לומר שכל את בניו וא"כ בניו הם השכולים. אלא פעל עומד והקובר בניו קרוי שכול. והביא רש"י ז"ל ראי' לזה. ממה שמצינו בפרשת מקץ. שאמר יעקב ואני כאשר שכולתי שכולתי. שפירושו כאשר שכולתי מיוסף ושמעון שכולתי מבנימין. ובא בפועל העבר לקל על דרך פעול כמו יכול יכולתי. וע"כ שהוא פעל עומד וכפי' הב' שהרי נא דהוזכר שם הפעול ופי' כאשר שכלתי שכלתי כפירוש כאשר אבדתי אבדתי שענינו כאשר אבדתי מכבר. אבדתי גם עתה ולהיות הדבר כן תיקן רש"י ז"ל כאן את לשון הכתוב. שאמר למה אשכל גם שניכם שאין מלת שניכם כנוי הפעול וחסר מלת את כי באמת רבקה הוא הפועל והפעול בעצם. רק מלת שניכם הוא באור ענין השכול הזה וחסר מם וכאלו אמרה למה אשכל גם משניכם יום אחד:

פרק כח

ג כבר כתבתי בסדר לך ששם הקודש הזה ענינו בכל מקום הדיות והספק בכלל. אבל הדיות והספק של איזה דבר בפרט הוא בכל מקום לפי ענינו וכאן הוראת השם הזה היכולת המספקת והשלמה להשפיע מטובו על כל נברא. כפי כח הנברא והכנתו לקבל מן השלמות:

ד הנה לא אמר הכתוב ויברך אותך את ברכת אברהם או יתן עליך את ברכת אברהם דזה משמעו שתתברך גם אתה באותן הברכות שנתברך אברהם אבל אמר ויתן לך את ברכת אברהם ולשון זה משמעו שלוקח מזה ונותן לזה ולפיכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש. שכוונת המאמר שיהי' בשבילך ברכת אברהם. כי ברכת אברהם היא באמת איננה ברכה הנוגעת לעצמו רק הנוגעת לזרעו. והוא התפשטות ורבוי זרעו וברכת זרעו היא ברכתו ולכן אמר ויתן לך את ברכת אברהם. ר"ל שאין הברכה לאברהם בעצם רק לזרעו ולפי שברכת אברהם יכולה להתקיים באחר מן זרעו. ולכן אמר ויתן לך הברכות ההם שיתקיימו בך. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל והא דפרט רש"י ז"ל בברכת אברהם. רק רבוי הזרע. ולא גם ירושת הארץ. שהרי אף זה נאמרה לאברהם. היינו משום דירושת הארץ אינה ברכה רק מתנה עכ"ל. וכוונתו ז"ל נראה לי. ששם ברכה אינו נופל אלא בדבר שיתכן בו הריבוי והמיעוט כמו חיים ועושר ונכסים וכבוד וכדומה עוד אבל ירושת הארץ אינו נופל בו רבוי ומיעוט. אבל עיקר שאלתו לא הבינותי. שהרי הכוונ' שממנו יצא הזרע אשר ברכת אברהם הוא בשבילו וא"כ הרי כל הברכות בכלל ולמה זה יצטרך רש"י ז"ל לפרוט מהות הברכה. וגם רבוי הזרע לא פרט רש"י ז"ל. רק שכתב ממך יצא אותו הגוי המבורך ור"ל שאליו יתייחס ברכת אברהם הידועה וא"צ לפרש עוד יותר. ופשוט:

ז. תיקן רש"י ז"ל קשור הכתובים שאין כל כתוב מפסוקי. ו ז ח. הודעת ענין בפ"ע שא"כ כולם מיותרים ומה יודיעינו הכתובים האלו בספורים ההם מקצתם למותר שכבר נכתבו מקודם וקצתם הודעת ענינם לא יתן ולא יוסיף ואינם שוים להודיעם כאשר יבין זה הקורא מעצמו וגם שהספורים האלו נרדפים זה על זה מבלי קשור ויחס כלל לכן פירש"י ז"ל שכולם מקושרים יחד באופן זה. שהספור בפסוק ט' הוא ההמשך מספורים הקודמין ופסוקי ו ז ח ט. מקושרים קשור הקודם והנמשך ועושים מאמר אחד שלם. פסוקי ו ז ח המה נושא הספור ופסוק ט' נשואו ופשוט:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה