באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר חיי שרה
פרק כג
א ר"ל לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל ולא האחדים והעשירות לבד והמאות לבד כמנהג הכתוב בכל מקום ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה. ש"מ לדרשה ולומר לך שכ"א נדרש לעצמו בת כ' כבת ז' ליופי. ובת מאה כבת כ' לחטא שהרי אין ב"ד שלמעלה עונשין אלא מבן כ' ולמעלה ואף שכתב רש"י ז"ל בפ' בראשית שקודם מתן תורה אין ראוי לעונשין עד היותו בן מאה מ"מ הכתוב הודיענו בזה שאף לפי הזמן שאחר מתן תורה שהעונש מבן עשרים ולמעלה אינה ראויה לעונש כל ימיו רפי שלא חטאה ואם תאמר הא מדלא כלל האחדים והעשירות כאחד כמו גבי ירד דרשינן שנה שנה לחלק משמע ואיך ילפינן מיני' ההשוואה בת כ' כבת ז' ובת מאה כבת עשרים והוא הפך המשמעות. י"ל דהך שנה שנה דמשמע לחלק היינו כפי החלוקה הטבעית שאין השנים שוות באיכותן דלפי הטבע הנהוג אין היופי של בת עשרים כיופי בת שבע ואין בת מאה נקיה מהעונש והעון כבת עשרים. ולכך כתב שנה בכל כלל לעורר על הבחינות הללו כפי החלוקה הנוהגת ולומר שאצל שרה לא היתה החלוקה ההיא. וז"ש רש"י ז"ל לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל שנה נדרש לעצמו כו' ר"ר שלכך כתב לך הכתוב בכל כלל שנה לומר שכל שנה וכלל הוא לעצמו שאינו שוה לכלל האחר לפי בחינתו הנדרשת אבל אצל שרה אמנו ע"ה לא היה כן:
(ד"ה שני) ר"ל שמ"ש כאן שני חיי שרה למילתא אחריתא אתי שכולן שווין לטובה. ור"ל כמו שפי' ביפה תואר שכולן שווין לטובה בעושר ונכסים וכבוד ובריאות הגוף:
ב מקרא מלא דוא ביהושיע י"ד. ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הרי מבואר מזה ששם ארבע משותף לשניהם אל העיר ואל הענק המושל בה אך להיות ארבע הוא שם מספרי התעוררו חז"ל למצוא טעם לשם ההוא איך יפול על העיר והמושל. ולזה אמרו ז"ל שאיננו שם עצם רק שם התואר ועיקר קריאת שם ארבע הוא אל העיר ע"ש ארבעת הענקים שהיו בתוכה או ע"ש ארבעת הזוגות שנקברו בקרבה. ולזה נקרא המושל בה ג"כ בשם ארבע ע"ש עירו זהו מה שנ"ל בזה:
(ד"ה ויבוא) כבר כתב רש"י ז"ל בסדר וירא שבזמן העקידה היה אברהם דר בחברון. ולזה אמרו ז"ל מהיכן בא כלומר והלא גם הוא היה בחברון. ותירצו בדרש מהר המוריה בא ור"ל כמ"ש רש"י ז"ל בסוף סדר וירא שאף שכתוב אח"כ ויישב אברהם בבאר שבע רא ישיבה ממש כו' ולפי שעיקר הליכתו מחברון היה כדי שילך להר המוריה ראוי שייוחס שובו משם לחברון ג"כ להר המוריה. לכן אמרו חז"ל מהר המוריה בא ולא אמרו מבאר שבע בא. אבל רש"י ז"ל כתב מבאר שבע בא לפי שישב בבאר שבע בנתים בין שובו מהר המוריה ובין בואו לחברון. וגם שע"כ שהשמועה ממיתת שרה לא הגיעה אליו עד אחרי שבתו בבאר שבע ולא היה מתעכב אחר השמיעה כלל לבוא ולספדה לכך תפס רש"י ז"ל מקום השמיעה ואמר שמבאר שבע בא. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה לספוד) דרך הכתובים לגמור ראשונה ספור מעשה האבות וקורותם עד מותם ולספר אח"כ מעשה הבנים. ואף שקצת המקרים המסופרים מן הבנים היו קודם מות אביהם לא יחוש הכתוב לסדר הזמני רק לסדר הנושאים המסופר מהם. וכבר אמרו חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין כוונתם ז"ל שהתורה לא תקפיד על הסדר כלל רק שלא תקפיד על הסדר הזמני. ויש לה סדר אחר ד"ר לא סדר זמני המקרים רק סדר בעלי המקרים. מתחלה קורות האבות ואח"כ קורות הבנים וכיוצא בזה למבין ולא לבד בספור מקרה האבות ובניהם אחזו הכתובים את הסדר ההוא כי בכל מקום יגמרו ספור המקרים לאיש שהחלו לספר ממנו לפי שהחלו לספר ממנו, ואף שקצת מקריו היה אחרי המאורע שיספרו אח"כ והוא כלל גדול בתנ"ך וכבר דבר ג"כ הרשב"ם ז"ל קצת מזה וגם הרמב"ן ז"ל הלא בספרתם. ולכן התעוררו חז"ל כאן שלפי הסדר הזה היה לו לספר מיתת שרה מיד אחרי ספור את לידתה לידת יצחק ושלוחה את הגר וישמעאל ואח"כ היה לו לחזור ולספר מנסיון אברהם בעקידת יצחק ושלוחו לאליעזר לאדם נהרים. או שהיה לו לסמוך מיתת שרה למיתת אברהם ולא להפסיק בעקדת יצחק ולספר מיתת שרה תיכף סמוך לה. ואף שהיה מותה סמוך לעקידה שהרי כבר הודעתיך שלא בחרה התורה סדר הזמני רק בסדר בעלי המקרים. ולכן למדו מכאן שבא הכתוב ללמדנו בזה שלא היתה מיתת שרה סמוכה בזמן לבד לעקדת יצחק אבל העקדה היה ג"כ נסבה אליה שע"י בשורת העקדה כו'. ומה שהמתין רש"י ז"ל לפרש זה עד כאן ולא פירש זה לעיל אצל וחמת שרה וגו'. הטעם לפי שרצה רש"י ז"ל לפרש מקודם שסמיכות זמן מיתת שרה לעקדת יצחק מוכח ג"כ מקרא דויבוא אברהם וגו' שבא אברהם מהר המוריה ובאר שבע ואח"כ פירש בד"ה לספוד שהיתה העקדה נסבה למיתתה:
ד ר"ל שבזמן אחד נקרא גר וחושב בחלוף הבחינות. גר מצד היותו מארץ אחרת מארם נהרים. ותושב מפני שעתה כבר נתיישב עמהם. ושיעור הכתוב אף שאני גר בכל זה כבר נתיישבתי עמכם. וא"כ מן הדין עליכם לתת לי אחיזת קרקע לקבור מתי שמה. ואני אין לי אחוזת קרקע מכבר להיותי גר מארץ אחרת, וע"כ מפני שנתיישבתי עמכם כאן עליכם לסכור לי מקום לאחוזת קבר כל זה לפי הפי' הפשוט. אבל לפי הדרש שא"א שיהיה איש אחד גר ותושב פירשו גר בפער וחושב מחשבי (ד"ה אחוזת המקום הכרוי בארץ להשים בתוכו גוף המת נקרא קבר. ואין נופל בזה שם אחיזה שמשמעו אחוזת נחלה לדורות. לכן צ"ל כאן שהקרקע המוקצה לבית הקברות נקרא ג"כ קבר ע"ש סופו. ונמצא הרבה כיוצא בזה במקרא. וז"ש רש"י ז"ל אחוזת קרקע לבית הקברות ור"ל ששם קבר נופל כאן על הקרקע המיוחד לזה. ובזה נופל אחיזה להיותו קבורת כל המשפחה לדורות עולם:
ה והה"א כאן תמורת האלף כי אותיות אהח"ע מתחלפין כידוע:
ח (ד"ה ופגעו) פירוש מלת לי כאן לשון בשבילי.
ט ור"ל כמ"ש הראב"ע ז"ל. כי הפכו חפר ולא ריקן עכ"ל. וכן לשון מלא הנזכר אצל הזמן כמו מלאו ימיו או מלאו ירחים הוא ג"כ מענין שלמות ופשוט:
י כבר הארכתי בזה במ"א וכאן אקצר. נשען על מה שאמרתי מכבר שזהו ההבדל בין פעל העבר ובין הבינוני פעל בתוספת מלת הי' לפניו כי הבינוני פעל כוחו ככח שם התואר ומפני זה הוראתו מן הסתם על התפשטות הפעולה ההיא גם בזמן העבר למרחוק. אבל הפעל העבר יורה על הזמן העבר מקרוב וע"כ לפי שכתוב כאן ישב חסר ו'. א"כ תמונת המלה הזאת לפי הכתיב כתמונת פער העבר. ויורה א"כ העבר מקרוב. וז"ש רש"י ז"ל אותו היום מינוהו כו'. ואולם לאיזה תכלית הודיענו הכתוב זאת שישב מזמן קרוב. וע"כ להודיענו שלכבוד אאע"ה נתמנה שופט (ד"ה לכל באי) דממה שאמר קודם לזה בפסוק ז' וישתחו וגו' רבני חת וכן בפסוק שלפנינו אמר ג"כ באזני בני חת אין ראיה שבאו כולם, שאין הכוונה כל בני חת רק הראשים שבהם כי בברור לא דבר אברהם עם כל בני העיר רק עם הראשים וקרא הראשים בני חת להיותם הנבחרים מבני העיר לפקח על ערכם כדרך כל עיר ועיר. וכל מעשיהם כאלו הסכימו על זה כל בני העיר אבל כאן שהוסיף לומר לכל באי שער עירו. שע"כ פירושו כל הבאים מבני העיר מלבד הראשים. ובאמת שאין צורך להם כי עיקר המשא ומתן הוא עם הראשים ומה יתן ומה יוסיף לזה מה שהי' שם ג"כ במקרה שאר אנשים מבני העיר במעמד הזה. וע"כ שהכתוב משמיענו בזה כבודו של אברהם שהיו שם כל אנשי העיר כדי לגמור חסד לשרה:
יא (ד"ה נתתי) ר"ל שכן הוא מדרך הלשון לחזק את רעהו בהבטחת נתינת איזה דבר ולומר כבר נתתיו לך כלומר ידא בעיניך כאילו הוא מכבר בידך וא"צ לפרש שבא כאן העבר תחת העתיד דאין כן ממנהג הלשון בהגדה פשוטית:
יג מלת אך הוראתו בכל מקום או מיעוט האמור למעלה או מיעוט האמור להלן. וכאן הוא מיעוט האמור למעלה ובקש שישמע עפרון אליו שיקח ממנו כסף מקנתו ולא שישמע הוא לעפרון לקחת ממנו השדה בחנם:
(ד"ה נתתי) גם פה יישב רש"י ז"ל העבר שרא יתכן כלל בהגדה פשוטית ואין לפרש כאן כמו שפירש"י ז"ל לעיל. יהא בעיניך כאלו הוא בידך מכבר לפי שאין נופל לומר כן זולתי בהבטחת מתת איזה דבר שישתוקק לו חבירו אבל כאן שהיה עפרון מבקש ליתנו לו חנם מלמכור לו כפי מאמרו אין כאן הבטחת טובה שיפול עלי' הלשון הזה. לכן כתב רש"י ז"ל שבא כאן העבר על שם ההכנה שמוכן אצלו המעות וכאלו כבר נתונה לו, והוסיף רש"י ז"ל לבאר עוד המובן מן הלשון הזה ואמר והלואי כו'. ר"ל שזהו המובן מן הלשון הזה במ"ש נתתי כסף וגו' ולא היה לו אלא לומר קח ממני כסף השדה ואקברה מתי שמה שהרי כל עיקר כוונתו לבקש ממנו שיקח ממנו דמי השדה ולא הי' חפין במתת חנם ומה רצה באמרו מקודם שכבר הכסף מוכן בידו אלא למדנו מזה חשקו העצום של אברהם שהי' חפין למהר בקניית השדה. ולזה אמר לו אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה וגו' וענינו כאומר בי אדוני אל תעכבני בהפצרות ועקושים. הכסף כבר מוכן מנוי ושקול אצלי קחנו נא ממני ואקברה את מתי שמה. וז"ש רש"י ז"ל והלואי כו'. ר"ל זה מובן הלשון הנ"ל נתתי וגו' ובחנם דחק הרא"ם ז"ל כאן כי הכל כוונה אחת:
טו ר"ל הסכום הזה אינו חשוב לעכב על ידו הקבורה בין שני אוהבים כמוני. והוסיף רש"י ז"ל לומר אלא הנח את המכר וכו' והוא בעבור הו' ואת מתך קבור. והוראתה הקשור ומתיקון הלשון ויופיו לקצר במאמר והו' תשלום החסרון ובאה לקשר ענין מחשביי והענין הזה מובן ע"י הו' לבדו שהחסרון ההוא בכוחה. ובפ' מקץ וכן במקומות אחרים תמצא עוד דוגמאות כאלו כמו שבא בביאורי שם לדבורי רש"י ז"ל במקומות ההם ולזה כוון רש"י ז"ל גם כאן שמאמר החסד והוא אלא הנח את המכר הוא בכח הו' דואת מתך קבור
טז לפי שיש מקום שקליהם גדולים והם קנטרין וכאן נאמר עובר לסוחר שמשמעו שמתקבלים בשקל בכר מקום. א"כ ע"כ שנתן לו קנטרין גדורים:
יז לפי הדרש מאמר ויקם שדה עפרון וגו' לפני ממרא הוא מאמר פסוק בפ"ע והוא כלל ואחריו פרט השדה והמערה וגו' בכל גבולו סביב. ואח"כ בא פסוק אחר לאברהם למקנה וגו' ואיננו מוסב ער תחלת הפסוק שלפניו ויקם שדה עפרון וגו' ואמנם הכרח פירושם זה ז"ל לפי שמפסיק הפסוקים הפסיק בין הדבקים ובא מאמר לאברהם למקנה וגו' בפסוק בפ"ע. וזה יורה שמאמר הזה אינו דבק בטעם עם ויקם שדה עפרון וגו' שבתחלת הפסוק שלפניו. ולכן בפסוק ויקם השדה וגו' דלהלן לא דרשו בו כלום. ואמנם כתב רש"י ז"ל שהדרש לא יכחיש הפשוטו ודרשה זו רמזה המפסיק במה שחלק מאמר ויקם שדה עפרון וגו' ומאמר לאברהם למקנה וגו' לשני פסוקים. ומובן הפשוט במקומו עומד שמאמר ויקם שדה עפרון דבוק עם מאמר לאברהם למקנה יד ר"ל בית בכר הוא במקום בתוך כלומר בקרב וענינו במעמד כולם. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור מעט:
פרק כד
א לפי פשוטו הכוונה. לפי שברך ה' את אברהם בכר טוב א"כ הי' בידו להפיק זממו שישיא אשה רבנו ליצחק מארץ מולדתו ארם נהרים והאשה תתרצה לבוא לביתו המבורך ולעזוב ארץ מולדתה וגם כי כבר בא אברהם בימים והי' נכסף מאוד להשיאו אשה בעודנו בחיים חייתו וזאת הסבה מה שהשביע לאליעזר זקן ביתו ואולם חז"ל דרשו דרשה זו דרך צחות כדרכם הטוב ז"ל:
(ד"ה ואשר דבר לי). דברי רש"י ז"ל קשין בכאן מאוד להולמן במ"ש שאין נופל אצל דבור דק מלות אלי אליו ולא לי לו ולהם, כי איזה הבדל יש בין לו ואליו הלא שניהם מורים יחס גבול שאליו וצ"ל בכוונתו כי מלת אליו יבוא לפעמים במקום עם אבל מלת רו לא תבוא לעולם במקום מלת עם ואצל פעל הדבור אינו נופל יחס גבול שאליו דק מלת עם. אבל אצל אמירה נופל יחס גבול שאליו לכן אצל אמירה נופל גם מלת לי ולו. אבל אצל דבור לא יבוא לי ולו. אם לא שמתפרשים במקום על כמו אמרי לי אחי הוא ואמר פרעה רבני ישראל כי זולת זה אין להם הוראה אחרת זולת יחם גבול שאליו מה שאינו נופל היחס הזה אצל דבור. אבל מלות אלי ואליו יבואו:
אצל דבור. לא להוראת יחם גבול שאליו רק במקום מלת עם זהו כוונת דברי רש"י ז"ל ואולם מי יתן ונדע מדוע לא יתכן יחס הגבול שאליו גם אצל פעל הדבור להורות על המקבל הדבור ואשר אליו יכונן המדבר וזה לא יתיישב יפה במה שכתב הרא"ם ז"ר מדברי הרד"ק ז"ל בשרשים בהבדל שבין דבור לאמירה כי פעל הדבור הוראתו על הגעת המצוייר בנפש אל החוץ ע"י חתוך הקול בכלי המבטא יהי' שם שומע או לא אבל פעל האמור' הוראתו על הגעת המצוייר בנפש המדבר לזולתו השומע ממנו ע"י כלי הביטוי כי ע"י הקדמה זו לא יסיר הקושי הנ"ל שאף שיתכן פעל הדבור בלתי שיהי' שם מקבל הדבור מ"מ מדוע רא יפול אצרו יחס גבול שאליו להורות שהיה שם מקבל הדבור ואיזה עדיפות יש למלת עם על מלת לו ומדוע נבטא הוראה זו היות שם מקבל הדבור רק ע"י מלת עם ולא גם ע"י מלת לו. והנה רש"י ז"ל הביא ראי' לכלל זה בפרשת ויצא ממה שכתוב אצל יעקב כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. ולא מצינו בכתוב שנדבר השי"ת מקודם לזה עם יעקב. וע"כ שפירוש מלת לך כאן הוא בשבילך ולצרכך אבל אין זה ראי' שכל מלות כי ולו' ולך הסמוכים אצל דבור יתפרשו כזה ולא בהוראתם העצמית והרי גם באמירה גופא מצינו ג"כ בסדר לך אמרי לי אחי הוא שפירושו עלי במ"ש שם רש"י ז"ר ובכל זאת רש"י ז"ל גופי' מודה שאין כל לי ולו ולך הסמוכים אצל אמירה. מתפרש כזה דוקא רק שלרוב פירושו יחם הגבול שאליו וכזה יש לומר ג"כ אצל פעל דבור והרמב"ן ז"ל טען ג"כ על דברי רש"י ז"ל ואמר וז"ל והחלוק הזה איננו אמת שהרי מצינו בפרשת תשא לך נחה את העם הזה אל אשר דברתי לך וכן מצינו וידברו הכשדים למלך ארמית ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם עכ"ל. והטענה האחרונה איננה טענה לפי מה שפירשתי לעיר שלא בא רש"י ז"ל למעט. שלא יפול מלת אליו באמירה שכמו שנופל אצלה מלת לו בהוראת יחס הגבול שאליו. מדוע לא יפול א"כ אצלה גם מלת אליו בהוראתה העצמית דזו. ולא בא רש"י ז"ל רק למעט יחס גבול שאליו אצל דבור ולכן כתב שלא יבואו אצל פעל דדבור בין מלות לי ולו ולהם ובין מלות אלי ואליו ואליהם בהוראתם העצמית והוא יחם גבול שאליו רק בהוראה המושאלת להם והיינו לי במקום עלי ואליו במקום עמו ואולם הטענות הראשונות הנם נכוחות. ומה שיישב הרא"ם ז"ל שיש לומר שבא במקומות האלו דבור במקום אמירה ופירוש דברתי וידברו כמו אמרתי ויאמרו. עכ"ל. ולדבריו שם דבור הי' מן השמות המשתתפים. אבל כמה מהדוחק יש בזה ומי הכריח לרש"י ז"ל לומר כן. הרי כל ראייתו אינה אלא ממה שמצינו מלות לו ולך אצל דבור שפירושם בהכרח במקומות הללו במקום על והרי נמצא ג"כ לו ולך אצל דבור במקומות שהביא הרמב"ן ז"ל שמתפרשים בהכרח יחס גבול שאליו ועוד שאין נופל אצל שפה פעל האמירה כלל רק פעל הדבור כמו חמש ערים וגו' מדברות שפת כנען ובניהם חציים מדברים אשדודית וא"כ מה יעשה הרא"ם ז"ל בפסוק וידברו הכשדים למלך ארמית שלא יתכן לומר שבא במקום אמירה. לפי שאין נופל לומר ויאמרו למלך ארמית ועוד לדבריו למה לא פירש"י ז"ל גם כאן שהוראת מלת לי כמשמעה יחס גבול שאליו אלא שבא כאן דבור במקום אמירה ופירוש אשר דבר לי אשר אמר לי. ועוד שמצינו שמות משתתפים בהוראות מתחלפות כמו שם עין שמשתתף לעין המים ורעין ורגוון וצבע אבר לא מצינו שם בעל הוראה אחת משתתף לבחינות מתחלפות כמו דבור ואמירה שהמה משותפי ההוראה ומתחלפי הבחינה סוף דבר לא מצאתי קורת רוח בדברי הרא"ש ז"ל מ"ש ביישוב דברי רש"י ז"ל ולא סר הקושי על ידיהם (ד"ה ואשר נשבע רי) ר"ל שכריתת הברית קורא כאן שבועה כי לא מצאנו בשום מקום שבועה אחרת:
ח זהו מן הסברא שהמה היו בעלי בריתו כמ"ש בסדר לך ורק אותם מצא צדיקים וישרים בין הכנענים וטוב לדבק בהם שאין להם פגם אחר זולת מצד תולדתם מזרע כנען:
י דמגמרי אדוניו למה לי ולא הי' לו לומר אלא ויקח העבד עשרה גמלים וילך וממילא ידענו שמגמלי אדוניו קחם וע"כ שמשמיענו הכתוב בזה שהכל מעידים שהמה מגמלי אדוניו הצדיק מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וכל טוב). הוא מבואר. שהרי אי אפשר לו לשאת כל טוב אדוניו ורכושו בידים וביותר מקנהו וקרקעותיו דברים שאינם מטולטלין וע"כ אמרו ז"ל שטר מתנה כתב כו':
יד הפירוש הפשוט והברור לדעת רש"י וכל המפרשים ז"ר שרצה העבד שהאשה שיקח ליצחק יהיו בה שני תנאים הא' שתהיו צנועה וגומרת חסדים וכדאי ליכנס לבית אברהם. הב'. שתהי' מיוחסת והגונה לו ומלבד שהשכל והסברא מורה שזה הי' רצונו הוא מבואר ג"כ להדיא בכתובי' שהרי אחרי שנזדמנה לפניו הנערה הנדיבה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה שזה אות וסימן נדיבות כמו שיבואר בסמוך נאמר והא"ש משתאה לא מחריש לדעת ההצליח ד' דרכו. וע"כ שלא ידע עודנה ע"י סימן הנדיבות ההוא אם דרכו צולחה מפני שלא ידע עדיין משפחתה אם היא הגונ' ליצחק וכמו שאמרו במדרש שמא בעלת מום (ר"ל מום שבסתר כי מום שבגלוי הי' נראה לו ולא הי' אומר אלי' השקיני) שמא בת ממזרים נזדמנה לו אמנם אחרי ששאל אותה לאמר בת מי את והשיבה לו בת בתואל אנכי נאמר ויקוד האיש וישתחו לד' ויאמר ברוך ד' וגו' אשר לא עזב חסדו ואמתו מאת אדוני וגו'. לפי שעתה כשהתוודע אליו היות הנערה הנדיבה ממשפחת אדוניו ג"כ נודע אליו שדרכו צולחה ומפני שרצה דעבד למצוא אשה שיהיו בה שני תנאים האלו. ע"כ שהתפלל שיזמין אליו הקב"ה את הנערה בעלת ב' תנאים הנ"ל כי איך יתפלל רק על תנאי אחד והוא לבדו איננו מספיק בלתי תנאי השני. והנה הזדמנות החפץ לאדם מבלתי השתדלות ועמל רב העריך למציאת החפץ ההוא. רק שיזדמן אליו בנקל ומהירות רב מבלי חפוש זה נקרא מקרה בלה"ק ועל כן התפלל העבד הנאמן לד' הקרה נא לפני היום ד"ר שיזמין ד' לפניו תיכף ובלתי חפוש הרבה את הנערה שיהיו בה שני התנאים הנ"ל דהיינו שתהי' מיוחסת והגונה לבן אדוניו וגם יש בה אות וסימן נדיבות וטובת לב. והנה הנסיון לדעת נדבת רוחה הוא השקאת המים לו ולגמליו מן הבאר כי זאת היתה נדיבות גדולה בימים ההם ליוקר מציאת המים במדינות האלו. ולכן הי' מנהגם אז לכסות פי הבאר באבן גדולה עד שיהיו צורך לאסיפת הרועים כולם לגול האבן מעל הבאר. למען יהי' הבאר מעין חתום עד בוא הרועים ולא יוכל כל אדם לשאוב מים מן הבאר וכמ"ש כל זה בסדר ויצא וכן יש ג"כ בסדר והוא ספור המריבות שהי' לאברהם עם רועי פלשתים על אודות הבאר אשר חפרו רועיו כי הי' יקר מאוד המים באותו הארצות ולכן הי' יכול הערד לדעת ע"י הנסיון ההוא אם היא בעלת רוח נדיבה. ובהזדמן לפניו הנערה שימצא בה סימן נדיבות ההוא אחרי נסותו אותה וגם יתוודע אליו אח"כ מפיה או מפי אנשי עירה שהוא מיוחסת הוא האשה הנאותה לבן אדוניו ולזה התפלל העבד לד' ואמר תחלה דרך כפר הקרה נא לפני היום. ר"ל שיהי' המשגיח העליון ב"ה מזמין חפצו לפניו בהשגחתו מבלתי רוב טורח והשתדלות ואח"כ אמר דרך פרט שהוא הציב לו יד סימן זה הנה אנכי נצב וגו' והי' הנערה וגו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק רפי שהיא כדאי ליכנס לבית אברהם וכל המאמר הזה מענין הסימן שהציב לו ואינו גמר התפלה הקרה נא ויהי' הפירוש לפ"ז הקרה נא לפני היום, שתהי' הנערה אשר יתראה בה הנדיבות שתשקיני וגם לגמלי תשקה הנערה אשר הוכחת אותה לעבדך ליצחק שא"כ לא התפלל אלא שתהי' בעלת הנדיבות ההיא המיועדת מד' לעבדו ליצחק והרי הי' צריך להתפלל ג"כ שיאותה אליו בת נדיבות ההיא גם בתנאי הב' ועוד שא"כ הי' לו לומר והי' הנערה אשר אומר אליה וגו' וגם גמליך אשקה. היא אשר אותה הוכחת לעבדך ליצחק וע"כ שהתפלה אינה לבד מאמר הקרה נא והוא בדרך כלל ער הסימן שיזכיר אח"כ. ואח"כ חוזר ומבאר הסימן הנה אנכי וגו' והי' הנערה וגו' וביאור סוף מאמרו ובה אדע יבוא להלן בסמוך:
(ד"ה ובה אדע) ר"ל שאינו לשון החלטי שאם ימציא לו המקום ב"ה את הבתולה הנדיבה ההיא ידע על ידה כי עשה השי"ת חסד עם אדוניו שאם מוסב על ההזדמנות הי' לו לומר ובזה אדע ולא ובה אדע. ועוד כמו שהארכתי לעיל. שבקש העבד הנאמן מד' שמלבד תנאי הנדיבות תהי' ג"כ הנערה ההיא מיוחסת וא"כ הרי לא הזכיר כאן רק תנאי הא' והוא הנדיבות וזה לבדו לא יספיק מבלתי תנאי הב' ואיך אמר ובה אדע הלא עדיין הדבר בספק אם ימצא בה התנאי הב'. וע"כ שהפירוש הלואי ואדע בה ומלת בה כמו על ידה והוא לשון תפלה ולא לשון החלט ור"ל אם תזדמן לפני הנער' הנדיב' ההיא לו וידעתי כמו כן על ידה כי עשית חסד עם אדוני. והוא בהיות בה גם התנאי השני. שתהי' מיוחסת כמ"ש רש"י ז"ל בסמוך ד"ה כי עשית:
(ד"ה כי עשית). ר"ל בהמצא בנערה הנדיבה ההיא מעלת היחס ורום המשפחה. וא"כ הגונה היא ליצחק ויוכל לקחתה לו לאשה. אדע כי עשית חסד עמו כי הזמנת לו אשה משכלת ויראת ד' והכלל שעיקר בקשת העבד הנאמן ע"ה הי'. שיותאם עם הנדיבה שתזדמן לפניו גם מעלת היחס והנה אשה מיוחסת נקל למצוא בעיר אבל מי ידע משפטה אולי אינה אשה יראת ד' על כן התפלל שיזדמן לפניו אצל הבאר המקום הנכון והמוכשר נסיון נערה הנדיבה ושימצא בה ג"כ יחוס המשפחה. והנה אלעזר ע"ה לא ניחש כלל כי לא חרה עניני המבוקש והוא הצניעות והיחס. בסימן זר שאינו מתייחס לענינו כלל רק בדרך רחוקה מאוד כענין פתי נפלה מפי שועל הפסיקו בדרך שזהו הניחוש האסור אבל אלעזר ע"ה תלה ענין מבוקשו בסימן מתייחס לעניני בעצם שהנדיבות וטוב הלב והענוה ימצא לרוב אצל בנות חורי הארץ ואצל בנות דלת העם יקר מציאותם יותר ועוד שאלעזר ע"ה לא עשה רק לתלות הענין הנעלם שהוא היחס בסימן הגלוי שהוא הנדיבות והענוה ושני הענינים האלה הי' נדרשים לחפצו וגם כל נסיונו לא הי' בדרך החרט רק שהתפלל לד' שיפגשו ב' הענינים הנדרשים אליו ביחד לפניו והי' בוטח בזכות אדוניו שיאונה לפניו חפצו ואם יארע שלא יהי' כן. והנדיבה ההיא תהי' פחותת המשפחה ופסולה ח"ו יעזבנה ולא יקחנה ליצחק והדעת נותנת שהתרות מבוקשו בסימן מחייחס למבוקשו יחס קרוב ובפרט אם גם הסימן הגלוי הוא מענין המבוקש ואיננו רק התלות הנעלם בגלוי ומתייחס אליו ג"כ. וכל זאת קא בדרך החלט וברור רק בדרך בטחון ובהמצא שאינו כן לא יעשה מעשהו על פיו הוא הניחוש המותר על פי התורה ואין בו צד איסור כלל ח"ו והוא מבואר:
טז [ד"ה ואיש] תיקנו ז"ל כפילת הלשון כדרכם הטוב. ואולם לפי שיקשה הלא הבעילה שלא כדרך הוא זמה יותר גדולה מהבעילה כדרכה ובפרט בפנוי' ואיך אמר תחלה שלא נבעלה כדרכה והיא בתולה ואח"כ אמר שגם שלא כדרכה לא נבעלה ויותר הי' ראוי לכתוב בהפך לזה תירץ רש"י ז"ל שזמה היותר גדולה ההיא היתה יותר רגילה ונהוגה בימים ההם מהבעילה כדרכה. לפי שבנות הנכרים משמרות כו':
יז דקדקו ז"ל הדרש הזה ממלת לקראתה שאינו נופל בכאן לפי פשטות הספור שהרי כבר ירדה אל העין ותמלא כדה ותעל. והעבד ג"כ הנו הי' נצב כבר אל העין וא"כ הרי היו עומדים יחדיו זה אצל זו ולא זה נגד זו שיתכן בזה מרת לקראתה והנה לפי הפשט צ"ל שרץ לקראתה לתוך מורד העין לפי שהי' העבד נצב למעלה על שפת דעין אבל הם ז"ל דרשו שמלת לקראתה שב אל המים והכי פירושא דקרא וירץ העבד לפי שראה שעלו המים לקראתה מדברי הרא"ם ויפ"ת ז"ל:
יח מדרכי הלשון בכל מקום שצריך להזכיר יחם גבול שממנו ויחס גבור שאליו יחד זה אחר זה לחסר הגבור שממנו ויובן בכח המאמר ולקשר הפעל הבא לפני גבול שממנו עם המרה הדבוקה ליחס גבול שאליו והפעל הראוי לבוא לפני הגבול שאליו יושמט ג"כ כמו סורה אלי ובתשלומו הי' הראוי סורה ממקומך לבוא אלי או ובוא אלי הרי שישמט הגבול שממנו והוא ממקומך ויובן בכח המאמר ולא יזכיר רק הגבול שאליו והוא אלי' וגם ישמיט הפעל הדבק עם הגבול שאליו והוא מלת לבוא או מלת ובוא וכן יקושר הפעל הראשון הדבק עם הגבול שממנו עם המלה הראוי' ליחס גבול שאליו היינו שפעל סורה דבק עם מלת אלי וכזה הוא ג"כ הענין כאן. שבתשלומו ראוי להיות ותורד כדה מעל שכמה לתתו על ידה ונשמט הגבול שממנו והוא מעל שכמה וגם הפעל הב' הדבק עם הגבול שאליו והוא מלת לתתו ויקשה הפעל הראשון ותורד עם הגבול שאליו והוא על ידה והכלל הזה מהשמטת הפעל הב' וקשור הפעל הא' עם המלה הדבוקה עם הפעל הב' נוהג בכל ב' פעלים הנרדפים זה על זה. שפעל הב' הוא תכלית הפעל הא'. כמו ויעל יהודה על גוזזי צאנו שבסדר וישב ובמקומותם אאריך בפרט זה בביאורי לרש"י ז"ל וכבר הארכתי כאן יותר מדאי:
יח ר"ל שמלת אם רא משמש כאן לתנאי כשמושה הנהוג לרוב דק הוראתה כאן לקשר הפעלים כהוראת מלת אישר. שאין ענין לתנאי במקום הזה ואי"ה במקומות אחרים אאריך בזה יותר:
כא מפורש בסמוך אחר זה:
(ד"ה משתאה) כבר פירש"י ז"ל לעיל. ששורש תיבה זו שאה וכאן הוסיף רש"י ז"ל עוד שהתיו הוא לסימן בנין התפעל ואף שמדרך חיו ההתפעל לבוא תמיד לפני פא הפעל בכל זה אם פה"פ שין. מדרך תיו ההתפעל לבוא תמיד אחרי שין פה"פ כמו שהרבה רש"י ז"ל ראיות על הכלל הזה. ואמנם ענין שאי' פירש"י ז"ל שהוא נרדף לשם שממון ושניהם נופלים על מקומות החורבן שנחרבו מאין יושב וגם אל המדבר מקום לא זרע וצמאון ומעון תנים ובלתי ראוי ליישוב בני אדם ומפני ההרגשה המתלוה לכל רואה מדבריות ומקומות החרבים שהוא הרגשה מורכבת מהבהלה והפחד ומההתפלאות וההשתוממות והתמהון לכן בא ממנו הפעל לכל דבר זר שמתורדת הנפש להתפעל ממנו:
מרוב התמהון וההתפלאות עד שנבהל ונאלם ממנו. ויתכן לומר ג"כ שאין פעלי שאה ושמם נגזרים מן השם אבל בהפן ששמות שאי' ושממון הנופלים על המדבר וארץ צי' נגזרים מדפעל בעבור הרגשת התמהון והרגשת הבהלה הנקרא לרואי מדבר הנורא מאוד בגדרו וכולו צלמות ולא סדרים. ומזה ששם שאי' ושממון נופל בכל דבר זר ונשגב היוצא מדרכי התולדות. או מדברי המוסר כמו שומו שמים על זאת וכתב רש"י ז"ל שאף שמצאנו ההנחה הזאת בעיקר בשם שממון גם שם שאי' נופל ער ההנחה ההיא להיות שם שאי' נרדף לשממון:
ואמנם ענין ההשתוממות הזה הנזכר בפסוק שלפנינו הוא זרות המקרה בראותו שתיכף ומיד ראה דברו קרוב להצליח ונזדמנה לו הנערה ההוא עוד דברו בפיו וטרם כלה לדבר:
כב ר"ל שנזדמנה הנתינה ההיא באופן היותה סימן לבני' והוא מדרשת דורשי רשומות ומה נעימים דבריהם ז"ר בזה ואין צורך לומר שכוון אלעזר ע"ה לכל זה בנתינת המתנות ההם וכבר הארכתי בזה במקום אחר די הצורך:
כג כבר הארכתי לעיל בסמוך בזה. שאלעזר ע"ה לא ניחש כלל הן מפאת אופן הנסיון והן מפאת שלא החליטו ואין צורך להאריך עוד יותר:
(ד"ה ללין) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל באמת גם ללין ביוד אינו שם רק מקור כמו ללון בויו. כי ציווי הרבים לינו. רק דדרשו ז"ל משינוי הלשון. שבדברי אליעזר בא ללין ביוד ובמענה רבקה בא ללון בויו לכן אמרו שרמז יש כאן. ומלת לין הוא ע"ד הרמז שם דבר בשקל שיר אבל ללון בויו הוא מקור עכ"ל בשינוי לשון מעט והראב"ע ז"ל כתב ג"כ ע"ד הפשט וז"ל. ללין מן הבנין הכבד הנוסף כי ללון מן הקל עכ"ל אבל עדיין צריך לדעת. איך נרמז הדרש הזה שדרשו בשינוי זה. וצ"ל שמלת לין שהוא שם דבר א"כ יתרבה ויפול בו האחדות והרבוי. לכן מלת לין שהוא שם דבר ע"ד הרמז לינה אחת במשמע מפני שלא אמר לינות אבל ללון שהוא מקור. והפעל לא יתרבה ולא יפול בו יחיד ורבים לכן כלול במלה זו גם הרבה לינות ומבואר
כח יישב רש"י ז"ל כ' דברים. הא' מה שיקשה שהבית מתייחס יותר אחר האב ולא אחר האם ומהו א"כ לבית אמה והלא בתואל אבי הנערה הי' קיים עדיין כמו שבא להלן בספור השנית. למה לא הגידה רבקה לאבי'. לזה תירץ דרך הנשים כו' ואין הבת מגדת כו' ופשוט:
כט יישב רש"י ז"ל בלשונו סדור הכתובים ואמר שבאמת הוא שקרא מסורס והסדר ראוי להיות כזה. ויהי כראות וגו' וירץ וגו' ויבוא אל האיש וגו'. ואולם הטעם מה שהקדים בלשון הספור וירץ לבן וגו' לפני מאמר ויהי כראות וגו'. כרי להודיע סבת מרוצתו. שאילו אמר כסדר הראוי ויהי כראות וגו' ובשמעו וגו' וירץ לבן וגו' ויבוא אל האיש וגו'. הי' נשמע מזה שלאהבת האיש רץ אליו לאספו הביתה בעבור היותו מבית קרובם האדם הגדול בענקים ואשר יצא שמו בגוים אברהם אבינו ע"ה ובגלל בואו לארצם לקחת אחותו לבן קרובם ההוא היחיד ורך לזה אמר הכתוב תחלה. וירץ לבן וגו'. ואח"כ ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים וגו'. כדי שיסמך ע"י הסדר דזה מאמר וספור ריצת לבן לספור ראיית הנזם והצמידים ולא שיסמך למאמר וכשמעו את דברי רבקה וגו'. כפי הסדר הראוי ובזה משמיענו שסבת מרוצתו איננה אהבת האיש רק אהבת הבצע ולהפיק רמאותו:
ל נקוט האי כללא בידך שבכל מקום שפעל עמד קשור עם מלח על הוראתו שהעמידה לצורך מי שעומד עליו:
לא לא אמר ואנכי פניתי בית והי' משמעו שפנה לצרכו בית מיוחד לשבת שם. רק אמר פניתי הבית שמשמעו הבית. הידוע מדור אביו ואמו. וברור שלא נפנו משם אביו ואמו. כי אין זה דרך השרים ובלי ספק שהיו בבית בתואל חדרים הרבה הראויים למלון אלעזר ואנשיו וע"כ הפירוש פניתי הבית מעבודת אלילים. שידוע שלבן ובתואל דבקו בעבודה זרה. ואלעזר הצדיק לא יכנס לבית ע"ז ער כן פנו הצלמים מן הבית והכתוב ספר זה בדרך רמז לכבוד רבקה אמנו הצדקת ע"ה:
לג מלת אם עיקר הוראתה לתנאי ומגדר התנאי התרות איזה פעולה ומעשה או דבר בהחלט ובברור בעתיד. באיזה פעולה ומעשה או דבר הקודמת לה בעבר הבלתי מוחלט ומסופקת היותה והדמיון לזה. אם יאמר איש אם אסע לארץ הקדושה אשתטח שמה על קברות הצדקים אשר שמה והנה הנסיעה לארץ הקדושה היא הפעולה המותנה בעבר והפעולה ההיא מסופקת. מפני שאין זה ברור לו אם יוכל לנסוע שמה פן יעכבוהו מונעים כשעת חירום וכדומה. ואולם פעולת ההשתטחות על קברות הצדיקים אשר שמה הוא הנמשך מפעולת הנסיעה הנ"ר בעתיד בהחלט ובברור וכן מה שכתוב בתורה. אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו וגו'. הנה מאמר הקודם אם בחקותי תלכו. הוא הפעולה המותנה בעבר והיא מסופקת כמ"ש באבות הכל צפוי והרשות נתונה ומאמר שאחריו ונתתי גשמיכם בעתו וגו' הוא הנמשך מפעולה הנ"ל ההליכה בחוקי השי"ת בעתיד בברור ובהכרח אבל אם חסר אחת משני צדדין ההם דהיינו או שהפעולה הקודמת בעבר בלתי מסופקת או שהנמשך ממנה בעתיד איננו ברור ומוחלט אין זה בגדר תנאי כלל וישתמש בלשון כאשר. כמו ואם תקריב מנחת בכורים שמדבר במנחת העומר כמו שפירש"י ז"ל שם שאינו פעולה מסופקת כי מנחת העומר חובה וכן ואם יהי' היובל שאינו מסופק שהרי בוודאי יהי' היובל בזמנן. עד כי יבוא שילה. שהרי בוודאי יבוא. בכל מקומות אלו פי' מלת כי כאשר או אשר. כאשר יהי' היובל שאינו אלא המשך דבר מדבר בהיות זה יהי' כזה, וזהו שמשו מלת כאשר. התלות דבר בדבר הקודם לו. אבל אין דבר הקודם לו מסופק. וכן פירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה. שכל מלות כי המשמשין במקום כאשר ובמקום אשר כולן לשון אם הם. כמו ואם יהי' היובל שהרי בוודאי יהי'. עכ"ל הוא הדבר שדברתי. שפעול' הקודמת לה בעבר צריכה להיות מסופקת וכן הוא כוונת רש"י ז"ל גם כאן בפסוק שלפנינו לא אוכל עד אם דברתי דברי. שהספור ממקרהו והוא הפעולה הקודמת בעבר איננו מסופק שהרי בוודאי יספר להם כל המאורע. אמנם תרה האכיל' שלא תהי' בלתי אם יספר ראשונה. וכל זה מבואר מאוד וכתב רש"י ז"ל עוד שמשמש בלשון כי. וזה שאמרו חז"ל כי משמש כו'. והכוונ' בזה שלכאורה יקשה על רז"ל שאמרו כי משמש בד' לשונו' אי דילמא אלא דהא והנה אי בארמי הוא כמו אם בעברי, ומלת אם שמושה לרוב להוראת התנאי והרי מצאנו גם מלת כי שמשמשת במקום כאשר. כמו כי יביאך וגו' אל ארץ הכנעני וגו' והעברת כל פטר רחם וגו'. ואין מלת כי כאן תנאית כפי הנחה הנ"ל:
וע"כ שמשמשת במקום כאשר ותרגומו ארי בארמי:
וא"כ לפ"ז מלת כי משמשת בחמשה לשונות ולמה אמרו ז"ל שאינה משמשת דק ד' לשונות ולזה תירץ כאן רש"י ז"ל שאחרי שמצאנו שגם מלת אם משמשת לפעמים במקום כאשר או אשר. א"כ גם שמוש זה בכלל אי הוא שהוא אם. א"כ כל שמושיו נכללין בד' לשונות והרא"ם ז"ל רא עמד בכל זה:
לו אין זה ממשמעות הכתוב הזה. אלא שזה מוכרח מקרא דלעיל וכל טוב אדוניו בידו שפירש"י ז"ל ושם. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו. וא"כ לולי רצה אלעזר להראותם השטר ההוא. לאיזה תכלית לקחו בידו והלך לו ופשיט:
לז ר"ל שאין פירוש אם לא כמו כי אם שא"כ הי' משמעו שלא התיר לו בשום פנים לקחת אשה ליצחק מבנות הכנעני. ובאמת אינו כן כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק ה' לכן ע"כ צ"ל שמרת אם כאן הוא לתנאי ודבוק עם מלת תלך וכאילו הי' סדור הכתובים בהפך. לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו'. אם לא תלך אל בית אבי וגו' לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. ובסדר זה משמעו א"כ. אבל אם תלך שמה ולא תאבה האשה ללכת אחריך קח לו אשה מכאן:
לט איתא בדרש הובא ברא"ם. אלעזר הי' מבני כנען שאררם נח ואברהם הי' מבני שם הברוכים:
מב מיתורא דמלת היום קא דרשי. מדברי הרא"ם ז"ל:
מד מדרך המקרא לכפור מלת ההשתוות:
והוא מלת גם וכף ההדמות בשני הנושאים הנשתווים בנשוא כמו גם לי גם לך לא יהי' והי' כעם ככהן. כמוך כפרעה, אבל חז"ל דרשו עפ"י הכלל הידוע כל אתין וגפין רבויין כל היכי דאיכא למידרש
מה זהו ההבדל לדעת רש"י ז"ל בין פעל העבר ובין פעל הבינוני בתוספת מלת הי'. שמורה ג"כ על זמן העבר שכשיזכיר המספר פעל העבר. הכוונה שבאותו זמן העבר אירע הפעל הזה. אבל בהזכיר המספר פעל הבינוני בתוס' מלת הי' אז הכוונה שבזמן העבר אירע הפעל הזה פעמים רבות לשעתו. והענין ער דרך שביארתי פעמים הרבה. שפעל הבינוני הוא בתמונה הדומה רשם התואר. שווים במשקל ובנקודה והשם הוראתו על מקרה קיים בנושא. וכן בדרך זה הפעל שאיננו בזמן אחד לבד. רק אירע פעמים רבות מדרך המספר להזכירו ע"י הבינוני בתוספת מלת הי'. ולפעמים ישתמש ג"כ בפעל העתיד להורות הוראה ההוא. ר"ל הפעל הרגיל להיות לפרקים בזמן העבר על ידי הפועל אותה. ובדרך הזה יציג המספר את עצמו ברוחו בזמן העבר ההוא וכאילו הזמן ההוא היא בהוה עתה. ומדרך הלשון להזכיר הפעולה התמידית על דרך העתיד גם אם הפעל נעשה בהויה. בזמן הספור. כי נוכל לומר על דרך משל. התינוק הזה יקרא כל היום בבית הספר. וכן מצאנו ובתורתו יהנה יומם ולילה תחת אמרנו התינוק הזה הנו קורא כל היום בבית הספר ובתורתו הוגה יומם ולילה והטעם לשמוש הלשון הזה. לפי שהפעל הזה אינו נגמר בהוה ויעשה גם בעתיד ובזמנים הבאים וע"כ גם בפעל הנפסק עתה בהיותו רגיל להיות לפרקים בזמן העבר מדרך המספר להזכירו ע"ד העתיד אף שאינו שייך כאן הטעם הזה שיעשה גם בזמנים הבאים לפי שהמספר יעמיד עצמו בזמן המסופר ויספרהו על דרך זה. ובקצרה שלהוראת פעל העבר שהיו רגילים להיות לפרקים או שישתמש בפעל עבר בתוספת מלת הי' או שיסופר ע"ד ההוה וישתמש בפעל העתיד הבא תחת ההוה הזה מטעם הנ"ר. ואחרי הוצעה זו נבאר דברי רש"י ז"ל בפרטות. שמה שבא בספור כאן. טרם אכלה בעתיד ולא טרם כליתי בעבר לפי שאלעזר הי' מעמיד עצמו במחשבתו ומספרהו כאילו הוא המאורע בהוה ועל דרך זה בא הספור גם להלן בפסוק זה. והנה רבקה יוצאת, וכא כאן בתחלת הפסוק העתיד תחת ההוה ואף שרא יפול כאן הטעם הנ"ל:
מ"מ רגיל הלשון להניח לפעמים העתיד תחת ההוה. אחרי שכבר הדרך להשתמש בו במקום שנופל הטעם הזה. ואח"כ כתב רש"י ז"ל עוד וכן כל לשון הוה כו' ר"ל שגם אם הי' בא בתחלת הפסוק טרם כליתי. הי' משמעו ג"כ ההוה בראית מה שכתוב אח"כ והנה רבקה יוצאת. ועל זה הביא רש"י ז"ל ראי'. שבא לפעם תחת ההוה או העבר או העתיד. ממה שמצאנו. ככה יעשה איוב וגו' כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו' וע"כ יעשה הנזכר ראשונה הוא עתיד תחת הוה. ומטעם הנ"ל. היות הפעולה רגילה להיות לפרקים בזמן ההוא. ע"כ גם פעל אמר הנזכר אח"כ. הוא עבר תחת הוה ר"ל כאילו הי' כתוב הוה עם תוספת פעל הי' ומטעם הנ"ל באורך. והכלל לפי שהונח העתיד או העבר בתוספת מלת הי'. על ההוה מטעמים הנ"ל. לכן מדרך הלשון להשתמש לפעמים ע"ד הזרות בעבר או בעתיד לבד תחת ההוה אף במקום שלא יתכנו הטעמים הנ"ל:
ב (ד"ה לא נוכל) ר"ל ואין הפירוש. רע מיאון. וטוב רצון דא"כ יקשה ראשונה למה לא יוכלו דבר טוב. ועוד שהרי באמת השיבו טוב ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך. ולזה אמר רש"י ז"ל שפירוש שניהם מיאון ורע ר"ל אמתלא דחוי' וכוזבת או מיאון מבלי אמתלא כלל. וטוב ענינו אמתלא הגונה מדברי הרא"ם ז"ל:
נה (ד"ה או עשור). ר"ל ואם פירוש ימים ימים ממש. ע"כ פירושו שני ימים. דמיעוט דביש שנים ועשור היינו עשרה ימים. ואין דרך לבקש את המועט תחלה ואח"כ המרובה. ופשוט הוא מהש"ס כתובות פרק אף על פי:
נח כתב הרא"ם ז"ל. וז"ל דייקו זה. דאל"כ כן או הן מיבעיא לי'. עכ"ל. ולי נראה שכוונתם ז"ל מפני שהם תלו בדעת רבקה ולא גלו לה אם גם חשקם ורצונם בדבר הזה והיא לא השיבה להם כדרך המוסר איך דעתיכם נוטה בדבר הזה רק שאמרה מיד אלך. ובזה מוכח שדעתה הי' שרא לחוש לדעת בית אבי' והרי היא כאומרת. אחרי אשר אתם תולים בדעתי וברצוני. אלכה מיד. ולא אחוש לדעתיכם ואף אם אין רצון לבכם ער הדבר הזה ומבואו:
ס. כן הוא המשמעות מכינוי. את הבאה קודם הפעל היי אחותינו את היי לאלפי רבבה ולא אמרו כנהוג. אחותינו היי לאלפי רבבה מזה נשמע שכוונתם היתה שאותה ברכה שנאמרה לאברהם בריבוי הזרע. והתפשטותו בארץ. יתקיימו רק בך ולא באחרת. ולכן אמרו אחותינו את היי לאלפי רבבה ור"ל כי ברכת היי לאלפי רבבה אינה ברכתו. וכבר נתברך אברהם בזה ועיקר הברכה מלת את. ר"ל את ולא אחר:
סב מאמר בא מבוא משמע לפי פשוטו שהלך שמה לפי שעה ושב לביתו אח"כ. ולפ"ז מ"ש אח"כ והוא יושב בארץ הנגב. היינו שישב סמוך לשם ובאותה מדינה אבל לא באותו מקום וכמ"ש רש"י ז"ל אח"כ בסמוך ד"ה יושב. אבל לולי מלת מבוא הי' משמעו שגר שם בבאר לחי רואי. ובא משם ועל זה אמר אח"כ והוא יושב בארץ הנגב כלומר בבאר לחי רואי. שהוא בכלל ארץ הנגב והנה קשור הכתובים לפי' כך הוא. יצחק הלך מביתו מקום באר לחי רואי. ואחרי כן שב לביתו. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וירא את רבקה. והנה לפ"ז כל ההקדמ' ההיא מהליכתו לבאר לחי רואי ושובו לביתו אחרי כן אין לה ענין כלל להמשך הספור לא לספור הקודם ולא לספור המאוחר וכל הכתוב דזה נראה אך למותר וע"כ שאינה כלל הקדמה למשך הספור אבל הוא ספור בפני עצמו. ואולם אין בספור זה כפי פשטותו שום הודעה של תועלת. ולכן צריך לומר שבא ללמדנו. שהלך יצחק להביא את הגר לאברהם אביו שישאנה ולפי שהלך אליעזר לבקש לו ליצחק את בת זוגו לא הי' רע ליצחק להכניס אחרת שפחת אמו לבית אביו. רק הכניס לאביו ג"כ את בן זוגו ולא הי' חושש אם יולדו לו בנים עוד לאביו והודיענו הכתוב בזה גודל צדקתו של יצחק אבינו ע"ה:
(ד"ה יושב). אין כוונת רש"י ז"ל להביא דאי' מקרא דויסע וגו'. שאברהם הי' יושב בארץ הנגב. דזה הווי ועוד לקרא שהרי אמר כן בפירוש במקרא שלפנינו והוא יושב בארץ הנגב ועוד דמקרא דלעיל אין ראי', שזה הי' קודם מות שרה. והרי בזמן מיתת שרה כבר הי' גר בחברון כמו שפירש"י ז"ל בריש סדר זה. וצ"ל שזה נלמד מכתוב שלפנינו שאח"כ חזר וישב מחברון לארץ הנגב. ולכן צריך לפרש שאין כוונת רש"י ז"ל אלא להביא ראי' שארץ הנגב סמוך לאותו באר. ממ"ש ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור. והבאר הי' בין קדש ובין ברד. ושניהם מתורנפין רקם וחגר לזה על כרחך שור הוא ברד מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור
סד דאל"כ הרי עדיין בשעת ראי' לא ידעה שהוא יצחק. שהרי אחרי שהטתה מעל הגמל שאלה את העבד מי האיש הלזה כמ"ש בסמוך ולמה א"כ הטתה את עצמה מעל הגמל. ולזה צ"ל שראתה אותו הדור בפניו ולבושו כאחד מחורי הארץ. ועל כן היתה תוהה מפניו. מדברי הרא"ם ז"ל:
סה פעל כסה הוא תמיד יוצא לשני במקרא ולא פעל עומד. ולפי שחסר כאן הפעול והוא הראש לכן בא בלשון התפעל. שהוראתו הפעולה החוזרת אל הפוער שהפועל עשה פעולתו בעצמו ובבחינה זו הוא ג"כ מקבל הפעולה. וכמו ותקבר ותשבר שהם מתפעלות ד"ל מקבלות הפעולה ולא פועלות. ולפי שהראש הוא אחד מאיבריו של האדם לכן המכס' את ראשו הוא פועל ונפעל כאחד ונופל בו לשון התפעל. אבל אין לומר שהוא פוער יוצא גם כאן וחסר הפעול שהוא הראש וכמו ותתקע ששם שרשו תקע והתיו הראשונ' לנקב' נסתרת והתיו השני' שרשית אבל כאן שרשו כפה והתיו הראשונה לנסתרה והשני' לסימן ההתפעל זהו כוונת רש"י ז"ל. ולכן כתב וז"ל וחתכם לשון ותתפעל כמו ותקבר ותשבר עכ"ל. ור"ל שבבחינה זו משותפות יחד במה ששניהם מתפעלים. וכן כוונת המקרא כאן על קבלת הפעולה אכל לא כתב רש"י ז"ל סתם. וחתכם כמו ותקבר לפי שבאמת אינו מבנינו שותתכם מבנין ההתפעל וותקבר הוא מבנין נפעל. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
סו זהו מן הסברא. מאחר שנעשו לו נסים אלו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל. בפסוק ואבוא היום אל העין. בברור שספרם אליו:
סז. כבר כתבו המדקדקים שלא תבוא דה"א הדעת אל סמוך והראב"ע ז"ר כתב שהוא כמו והנבואה עודד הנביא. שענינו והנבואה נבואת עודד הנביא וכן כאן צ"ל שחסר התיבה הכפולה וענינו דאוהלה אוהר שרה אמו אבל בדרש תירצו. שאינו מאמר אחד ושרה אמו הוא מאמר בפ"ע ואיננו סמוך למלת האוהלה וכלומר והרי היא שרה אמו ומיד בבוא רבקה אמנו ע"ה האוהלה. הי' ניכר בה מדות שרה אמנו זהו שרמז לנו הכתוב בשינוי הלשון דזה ופשוט:
(ד"ה אחרי אמו). כאן יישב רש"י ז"ל עפ"י הפשט איך התנחם בה אחרי אמו וכתב דרך ארץ וכו' שהרי פירש אחרי אמו. כמו שתרגם אונקלוס. בתר דמיתת אמי'. וע"כ צ"ל שזה בסבת אשתו. דאל"כ מה ענין מאמר זה לכאן ולזה יישב רש"י ז"ל איך התנחם בה בסבת אשתו ופשוט:
פרק כה
א י"ל שמלבד קבלתם ז"ל אשר אין להרהר אחריו. גם הסברא מסכמת לזה. שמאחר שחזר אברהם לקחת אשה אחרי מות שרה אשתו. א"כ משפט הקדימה להגר על כל הנשים להיותה אשתו מכבר והי' צריך לשלחה מעל פניו בקנאת שרה והי' זה בגידה ח"ו מאברהם אע"ה לעזוב אותה גם אחרי מות שרה ולבחור באשה אחרת ועוד קצת ראי' לזה שהאומים אשר יצאו מקטורה והם מדן ומדין ושבא בכלל מלכות ישמעאל המה ולזה נראה שמקור אחד להם כל זה כתבתי לחזק קבלתם ז"ל:
ג. כן מורה יוד מם הריבוי דאל"כ אשור ולטוש מיבעיא לי' וע"כ שבא להורות היותם ראשי אומים. שנקראו אשורים ולטושים ולאמים אף שבני מדין היו ג"כ ראשי אומים. וכן שבא ומדן ומ"מ לא קראם ביוד מם הרבוי. צ"ל לפי ששבא ומדן נקראו האומות היוצאים מהם על שם אביהם. וממילא בזכרון שם אביהם ידענו היותם ראשי אומים. ואלו האומות מפורסמים על שם אביהם ונודע מוצאם ומקורם. אבל האשורים ולטושים ולאומים שיצאו מדדן לא נקראו על שם אביהם. ושם אביהם לא הי' אשור ולטוש ולאום. ופרסמה לנו התורה מי אביהם שהמה דדנים וכל זה לכבוד אברהם אבינו ע"ה לידע רבוי זרעו ושיצאו ממנו גוים ולאומים רבים והרא"ם ז"ל כתב וז"ל וא"ת מאי שנא מדודנים פתרוסים וכסלוחים. שאין היוד מם מורה בהם הרבוי שהרי אמרו ז"ל בסדר עולם שבעים היו בוני המגדול ואלו הי' גם בפתרוסים וכסלוחים הוראת היוד מם שבשמותם מורים הרבוי היו א"כ בוני המגדול יותר מן שבעים. וצ"ל דבעל סדר עולם פליג אב"ר ולהב"ר היו בוני המגדול באמת יותר משבעים אלו דבריו ז"ל ולא הבנתי שאלתו ז"ל דבאמת גם פתרוסים וכסלוחים היו ראשי אומים. אלא שקודם בנין המגדול לא היו רק שבעים ונכתב המקרא על שם העתיד ר"ל שמשה ע"ה כתב כפי מה שהי' בימיו ושמם העצמי הי' פתרוס וכסלוח ונכתבו בתור' ביוד מם הרבוי להורות שהיו ראשי אומים ואחרי שנתפלגו בבנין המגדול היו באורך הזמן כל אחד לאומה מיוחדת בארצו. וז"ש גם בסדר עולם שבעים היו בוני המגדול שהם השבעים אומות שהיו מהם אחרי שנתפלגו. שכ"א מבוני המגדול היו לאומה מיוחדת אח"כ. ובמחכ"ת דהרא"ם ז"ל לא הבנתי דבריו הקדושים ואין להם שחר כלל:
ה ר"ל שהרי כבר כתיב לעיל שנתן את כל אשר לו ליצחק בלכת אליעזר לארם נהרים כמ"ש שם ויתן וגו' את כל אשר לו. ולכן צ"ל שהוסיף כאן ברכת דייתיקי. מדברי הרא"ם ז"ל:
ו (ד"ה נתן) הוצרך לב' פירושים אלו שהרי כתב לעיל שנתן כל אשר לו ליצחק. וא"כ משמע שלא נשאר לו עוד מה לתת להם. ולכן צ"ל או שם הטומאה מסר להם. או דקאי על מה שנתנו לו בגלל שרה שלא נק' שלו לפי שלא רצה ליהנות מהם. מהרא"ם ז"ל ופשוט:
ז זה דייקו מדכתב שנה בכל פרט כמ"ש רש"י ז"ל בריש הסדר:
יא וברכה זו היא ברכת שאילת שלום כמ"ש רש"י ז"ל בסדר מקץ בפסוק ויברך יעקב את פרעה. ואין לפרש ברכה ממש שכבר ברכו אברהם מסתמא שהיה לו כח לברך מי שירצה לפי שמסר לו הקב"ה את הברכות כמ"ש רש"י ז"ל בסדר לך בפסוק והיה ברכה. ולד"א הוא ברכה ממש לפי שהיה אברהם מתיירא לברכו מעצמו. וכתב הרא"ם דדעה זו פליגא אדרש דלעיל פסוק ה' שמסר אברהם ליצחק דייתיקי של ברכה שלפ"ז היה יצחק מבוע הברכות כולם. וזה ענין יותר גדול ומעולה מברכה לבד עכ"ל:
יז זה מפורש ברש"י סוף תולדות באר היטיב יע"ש: