באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וירא
פרק יח
א הרא"ם ז"ל כתב וז"ל. דהא דאמרו ז"ל דהמראה הזה היה לבקור לאו מדלא בא במראה זה שום דבור אחרי' ילפינן לי' דאין זה הוכחה כלל לפי שי"ל שבאה אליו המראה בשביל הדבור שהוזכר אח"כ בפרשה ב' ויאמר ד' זעקת סדום וגו' ומה שלא בא הדבור הזה תיכף למראה הוא מהטעם שפירשו אח"כ בהמשך פרשה זו כמ"ש רש"י ז"ל שם להלן שמפני שרצה אאע"ה להכניס את האורחין היה מבקש מהקב"ה שימתין לו. וכדיליף בש"ס מכאן דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. והמתין לו הקב"ה עד שהכניסן והאכילן ועשה להם לויה כמ"ש ואברהם הולך עמם לשלחם. ואחרי כל זה באתהו הדבור תיכף ויאמר ד' זעקת סדום וגו'. ועל כן לא כתב שם וירא ד' אל אברהם כמנהג הכתוב בתחלת הנבואה. וליכא למימר דהך מ"ד דס"ל דשם זה קודש כמ"ש רש"י ז"ל שם בפסוק ויאמר אד' אל נא תעבור מעל עבדך וגו'. דאליבי' פירשו ז"ל הך פירושא פליג באמת אדרשה דהכא דהמראה היה רק לבקור ודרשא דהכא אתיא אליבא דמ"ד דשם זה חול דלדידי' אין הפי' כנ"ל. זה אינו. שהרי בפ' השוכר את הפועלים איתא להדיא דר' חמא בר חנינא דהוא מרא דדרשא דהכא ס"ל ג"כ דשם זה קודש. לכן צ"ל דדרשת הבקור ילפינן לה מדכתיב כאן וירא אליו ד' ולא כתיב וירא ד' אל אברהם כמנהג הכתוב בתחלת הפרשה. ש"מ דאדסמיך ליה בסוף פרשה הקודמת קאי דכתיב שם בעצם היום הזה נימול אברהם וגו'. וכדי ללמדנו דהמראה הזה היה גם לצורך הבקור עכ"ל ז"ל. ולא הבינותי דבריו. כי לע"ד אין צורך לדוחק כלל שהכרח דרשתם ז"ל כדי ליישב מה שיש לשאול אם כל צורך המראה רק בעבור הדבור שבא בפרשה ב'. א"כ לא היה צורך במראה ההיא רק אחרי גמר כל מעשהו עם האורחים. והמראה שקדם לו לא היה מהצורך כלל כי לא נתייחד עדיין עמו הדבור אז לפי שגדולה הכנסת אורחים יותר כו'. וא"כ מה זה היה צורך להקב"ה להתראות אליו מקודם ולהמתין עד אחרי גמר הכנסתו את האורחין ולומר שהתראה אליו הקב"ה מקודם לפי שידע שיבקש ממנו אאע"ה להמתין ויצא לנו הלמוד שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה אין לך דוחק עצום מזה. לכך פירשו ז"ל באמת שמלבד צורך הדבור שבפרשה ב' באה אליו המראה מקודם לצורך אאע"ה לבד ולכבודו לבקר את החולה. ואמנם ענין הבקור הזה מה מתקו מדבש דברי הרמב"ן ז"ל בביאור זה. ואעתיק לך תורף דברי קדשו בשינוי לשון כדי לקצר כי בעבור שלא בא במראה זה לא דבור ולא נבואה (וכבר הארכתי לעיל בסמוך בביאור זה) דרשו ז"ל כי וירא אליו ד' האמור כאן הוא כעין וירא כבוד ד' אל כל העם האמור כ"פ בתורה. ובכל אלו לא היה התראות לשום צורך דבור. ואם נבחון נמצא כי בא או אחרי מעשה עון וחטא שקדם לאומה כענין גילוי הכבוד אחר תלונת המן ומעשה העגל ודבר קרח וחטא השליו. או אחר מעשה טוב שקדם להם כענין גלוי הכבוד בהקמת המשכן ומעשה המלואים וכיוצא ובפן הא' לא היה ההתראות הזה רק להראותם הזעף וכאומר הרגשתי מה שעשיתם ואקח מכם נקם:
אבל בפן הב' היה ההתראות לרצוי ונחת רוח לאומה וכאומר מעשכם נרצה אלי ויש לי נחת מזה וכמלך המראה פנים שוחקות לעם בעשותם רצונו באמונה. וע"ד זה הוא ג"כ וירא האמור כאן שבא אליו המראה הזה בעבור המעשה הטוב שקדם לו והוא המילה. ובעבור היותה פעולה גדולה ברית עולם לדורותיו ועם זה קשורה עם יסורין ותחלואי הגוף באה אליו המראה הזה לרצוי ולנחת רוח על מעשהו. וזהו מ"ש ז"ל לבקר את החולה ר"ל לא לצורך דבור או נבואה רק לנחת ורצון לעשות קורת רוח ליראיו ולהתענג בנועם זיו השכינה. ופסוק זה מחובר לדעתם עם פסוק שבסוף סדר לך בעצם היום הזה נמול וגו'. ועל זה אמר אח"כ וירא אליו ד' וגו' עכ"ל הטהור:
(ד"ה באלוני) כבר היה שם אהלו נטוי מתחלה כמ"ש בסדר לך. ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון. וכן במלחמת החמשה מלכים כתיב ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא וגו'. מ"מ דרשו רז"ל זה כדי לישב לאיזה צורך כתב כאן מקום גלוי המראה שלא נמצא כלל סגנון זה במקרא. ויותר קשה הא גם מראות הקודמות בסדר לך היו באלוני ממרא ולמה פרט רק כאן מקום גלוי השכינה ויותר היה לו לפרוט זה במראה הראשונה וידענו מזה שגם האחרות היו במקום הזה. ולזה תירצו שלכן פרט מקום הגלוי כאן להשמיענו שבסבת המילה שהיתה כאן בחלק ממרא היו המראות הרבות לאאע"ה במקום הזה. והוא מראה ברית בין הבתרים. ומראה הקודמת שבסדר לך שנצטווה בה על המילה. ומראה אחרונה האמורה כאן שהיתה אחרי המילה כל הגלויים הללו היו במקום הזה בזכות ממרא שנתן לו עצה על המילה. ולכן לא בא פרט מקום הגילוי כי אם בגלוי שאחרי המילה ללמדנו שהמילה שנתן לו ממרא עצה עליה זכה שתגלה השכינה בחלקו. ור"ל כל הגלויים הרבים הללו. (ד"ה יושב) צריך אני לשנות כאן את האמור בסדר בראשית בפסיק ויראו בני האלהי' את בנות האדם כי טבת הנה. שמפני שבכח שם התואר ההוה עם כל זמן העבר כי באמרנו ראובן חכם כוונתינו שהוא חכם עתה וגם מאז בא לכלל דעת. כן הבינוני פועל כחו ע"ד שם התואר להורות התפשטות הפעולה בעבר למרחוק לבד היותו פועל גם בהוה, לפי שהבינוני ושם התואר שקל אחד להם. ד"מ כותב שם התואר וכותב פעל בינוני שווין בנקודתן. אבל פעל העבר להיותו בא רק להתנגדות ההוה מורה רק על העבר מקרוב. ולפי שדרך חז"ל לדרוש בטעם החסרון. ולזה אמרו שע"י חסרון הוי"ו ותמונתו לולי הקריאה המקובלת כפעל עבר בא לרמז העבר מקרוב וצמצום הזמן וכאן הוא בבחינת המחשבה. ובא הרמז על המחשבה לבד ולא לרמז העבר מקרוב עם ההוה כי ע"י שבקש לעמוד לפי מחשבתו אם היתה מתקיימת בפעל לא היה יושב בהוה בשעת גלוי הכבוד רק היה יושב בעבר מקודם ההתראות לבד ולא אח"כ. ויש כאן עבר והוה כאחד כ"א בבחינה אחרת. והכוונה שבקש לעמוד מאימת השכינה והרשהו המקום ב"ה לישב מפני יסוריו וכאבו. וגם לבניך שישבו על המשפט אחלוק להם הכבוד הזה ויורשו לישב בשעת הדין כי הדין צריך מתינות ועיון אשר לא יתכן זה אלא בישיבה. וענין אמרם ז"ל ואני אעמוד הוא דרך משל ומליצה. ור"ל שאין לפני שינוי מצב שהוא סימן הכבוד. ובכל זה אני מרשה לכם מצב הישיבה המורה על הכבוד:
(ד"ה פתח האוהל) ר"ל דאם הוצרך לומר פתח האוהל להקדמה למ"ש אח"כ וישא עיניו וירא מ"מ למה הוצרך לומר אח"כ כחום היום ומזה נשמע שבא הכתוב לספר שאף שהיה אז בחצי היום זמן תגבורת החום לא נמנע מלישב פתח האוהל. ולאיזה צורך ישב שם הלא יכה עליו שרב ושמש וע"כ כדי לחפש אחר אורחים:
(ד"ה כחום) פירש"י בפ' השוכר את הפועלים דבחום היום מיבעי' לי' והילכך דרשינן בי' כחום היום דלעתיד לבוא שנאמר הנה היום בא לד' בוער כתנור. וענין חמה מנרתיקה הוא ד"מ שהזריח החמה בחזקה ובכח וכאלו היתה נתונה בתיק עד הזמן ההוא. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד ולפי שראהו כו'. באמת שביאת המלאכים אליו היה בהכרח כמ"ש רש"י ז"ל להלן א' לבשר את שרה וא' כו'. אבל לולי היה מצטער היו באין בדמות מלאכים ולפי שהי' מצטער באו אליו בדמות אנשים. ואין טענה מלוט שבאו ג"כ אליו בדמות אנשים שהרי עשה להם משתה דלוט אין דרכו להתראות אליו מלאכים משא"כ באאע"ה מדברי הרא"ם ז"ל:
ב המשך וקשור לשונו דקשה שלשה מלאכים למה לי הא בחד סגי וצ"ל שאין מלאך אחד עושה שני שליחות. ואולם לפ"ז יקשה הא כתיב ויבואו שני המלאכים סדומה וגו' הא לא נשאר רק מלאך אחד שלא עשה שליחותו וא"כ השני כבר עשה שליחותו. לזה תירץ רש"י ז"ל ורפאל שרפא כו'. ור"ל דרפואה והצלה חד ענינא הוא וחדא שליחותא הוויין ולכן היה צורך במלאך השני להציל את לוט:
(ד"ה נצבים) מלת עליו יורה לפעמים בסמוך לו כמו ועליו מטה מנשה אבל כאן לא יתכן לפרש כן שהרי כתיב אח"כ וירץ לקראתם לזה פירש"י שבא כאן עליו במקום לפניו כי פעל עמד כשיקשר עם מלת לפניו. ענינו העמידה נגד זולתו לתועלת זולתו כמו ויעמוד לפני המלך וכדומה הרבה. ולפי שבאו המלאכים בשביל אברהם והיו נצבים לקראתו במקום אחד לפי שלא רצו להטריחו ובקשו שיקראם אליו והם יבשרוהו במצות ד'. וכמו שפירש"י בדבור הסמוך בבחינה זו יכונו עומדין לפניו אלא שזה גנאי למלאכים שיעמדו לפני אדם מחכים למצותו כנהו עליו וזהו לפי' הראשון שבדבור הסמוך שאחריו שוב הביא רש"י בדבור הסמוך גמר' בבא מציעא ולפי הש"ס יתפרש מלת עליו כפשוטו בסמוך לו מאין צורך לתקון סופרים:
(ד"ה וירא) כבר מבואר בסמוך וכאן אשנה בקצרה ליותר ביאור דלפי שכתוב וירץ לקראתם א"כ יקשה א'. למה זה היו נצבים מרחוק והוצרך לקראם הלא כל עיקר ביאתם היה רק אליו ועוד אם עמדו מרחוק מה זה פי' מלת עליו. ועוד מה וירא וירא ב"פ. וצ"ל שמלת עליו במקום לפניו ולכבודו נצבו מרחוק לבלתי הטריחו ופי' וירא הב' לשון הבנה אבל לש"ס דב"מ פי' עליו כפשוטו בסמוך לו ואח"כ נצבו מרחוק כד חזו דהוה שרי ואסר. ופי' וירא הב' ג"כ כפשוטו שראה שפירשו ממנו אח"כ.
ג לפי שנון של אד' נקודה בקמץ והוא א"כ לרבים ואח"כ אמר אל נא תעבור בלשון יחיד לפיכך אמרו בב"ר ב' לשונות. א' שקרא לכולם אדונים בפעם הראשון כשרץ לקראתם והקביל פניהם בשבח זה כנהוג. ואמנם בענין הבקשה הסב פניו אל הגדול ואמר לו אל נא תעבור וגו' לפי שהוא העיקר ואחריו נמשכים כולם. ב' ששם זה הוא קודש לכן בא בלשון רבים לכבוד וכדרך ניקוד השם הזה בכל מקום. וכדי להבדילו מלשון חול לרבים נקודה הנון בקמץ ולא בפתח וכמ"ש הראב"ע ז"ל. והפי' שהיה אומר להקב"ה להמתין לוכו'. וכדילפינן מזה בש"ס שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. אבל ענין זה שהיה אומר להקב"ה להמתין כו'. וכן מ"ש שגדולה הכנסת אורחים יותר כו' נלע"ד שהוא ע"פ המבואר בסמוך שהמראה הזה היה לבקור ולהתענג עלד' בראותו מראות אלקים ובלי ספק שהנביאים בעת יזכו למראה זו המה בלתי חפצים להפרד מאור העליון השופע עליהם ונכספים להדבק בו בתמידות ומחזה ש' יחזו כל הימים כי זהו תכלית העונג ונועם רוחני אשר לא ישוער. ולהיות לא בכל עת וזמן תמצא בנביאים ההכנה ההיא להתנבא ולהדבק באור העליון. לכן כאשר תבואם ההכנה ההיא באיזה זמן יתאמצו להתמיד אותה כפי יכלתם ולבלי השבית אותה ע"י מחשבה בעסק גשמי כי אם תפרד מהם המחשבה ההיא כרגע ותפנה מחשבתם באיזה עסק גשמי אולי תאבד מהם ברגע האחרת הכנתם לנבואה וכן היה הדבר באאע"ה כי אחרי זכה לראות מראה כבוד ד' בעסק המילה נכספה וגם כלתה נפשו להתעדן בהדרה ולבלי תפסק מחשבתו וקשורו מזה אבל כמו כן היה חפץ לקיים מצות הכנסת אורחים ולהיותו עסק גשמי ינתק בהכרח עי"ז הקשור ברוחני. וזה מ"ש ז"ל בפ' מפנין גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. וכנו הכנת הנביא והפנות רוחו מכל עסק מוחש הקבלת פני שכינה כי יזכה לראות ע"י ההכנה מראות ד'. ולזה היה מתפלל אאע"ה שאף שיצטרך בהכרח להנתק הקשור תמצא בנפשו ההכנה ההיא לשמוע אמרי קדוש גם אחרי כן בהתבודדו לנבואה. וכזה היה הדבר באמת כי אחרי קיימו מצות הכנסת אורחים באכילה ושתיה ולויה מצא נפשו גם אח"כ מוכן לנבואה. ולכן לא אמר שם הכתוב וירא ד' אל אברהם כמנהג הכתוב בתחלת הנבואה. כי הכל היה בזמן אחד המראה הנזכרת כאן עם הדבור שכתוב שם ויאמר ד' זעקת סדום וגו' כי כבר היה מוכן אל הדבור הזה ע"י מראה הקודמת ולא אבדה הכנתו ע"י קיימו מצות הכנסת אורחים כנ"ל בזה והבן:
ד (ד"ה ורחצו) ר"ל הרחיצה הוא מנהג בכל עוברי דרך וכן לבן נתן לאליעזר ואנשיו מים לרחוץ רגליהם. וחז"ל דרשו להך דרשה מדשנה אאע"ה להקדים רחיצה לביאה:
(ד"ה תחת העץ) כי שם עץ יורה ג"כ העץ הנחתך כמו חוטב עצים. מדברי הרא"ם ז"ל:
ה (ד"ה כי על כן) אר"ל מלת על כן מורה הנמשך והמסובב ובתוס' מלת כי בראשו יורה הקודם והסבה:
ו אין זה סמוך קמח של סולת כי אין הקמח יוצא מהסולת אבל נהפוך הוא שהסולת יוצא מהקמח. וע"כ שחסר כאן ו' החבור כמו שמש ירח עמד זבולה
ז הכי איתא במציעא מדלא כתיב טוב רק וטוב ש"מ לדרשא. ומדטוב לדרשה רך נמי לדרשה וכל זה ע"כ כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל וכפירש"י ז"ל שם לפי שהוא מאכל מלכים ושרים דאל"כ תלתא פרים לג' אנשים למה לי ובחד סגי מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אל הנער) לא אמר ויתן אל אחד מנעריו רק ויתן אל הנער בה"א הידיעה וע"כ אין זה אליעזר לפי שרגיל הכתוב לקרותו עבד וצ"ל שהוא ישמעאל. ולמה לא נתנו לאחד מנעריו כדי לחנך את ישמעאל במצות:
ח (ד"ה ובן הבקר) דקשה ליכתוב ובני הבקר דהא ג' פרים היו וצ"ל קמא קמא שתיקן כו' מדברי הרא"ם ז"ל
ט אם שאלת איה שרה אשתך לפי שהיו חפצים שתבוא גם היא אצלם ולבשר גם אותה בבשורת הזרע לא יפול על זה תשובת אברהם הנה באוהל. וגם נזכר אח"כ בכתוב ושרה שומעת פתח האוהל וגו' הרי שלא קראו אותה לבוא להם ולבשרה. וצ"ל שהיתה שאלתם לכוונה אחרת והביא רש"י ז"ל ב' לשונות. א' שאף לשרה שאלו איה אברהם שהנקודה שבאליו לפי שרבה על הכתב מסלקת את הכתוב ולפי שנקוד על איו שבאליו לכן הלמד כאלו אינה ונשאר איו לשון זכר ללמדנו שאף לשרה שאלו איו אברהם ולפ"ז שאלת איה איננה רק לשאילת שלום כשואל מעמד ומצב מזג בריאות גופה לכן גם לשרה שאלו על אברהם איו והודיענו הכתוב זה ע"י הנקוד ללמדנו ד"א שישאל אדם באכסניא שלו לאיש כו'. וגם תשובת אברהם הוא ג"כ מעין זה לפי' זה ומשמע אחד להם כאומר אין פגע רע ח"ו והנה היא באוהל. עוד הביא רש"י ז"ל גמרת ב"מ ששאלת איה הוא לתימה למה אינה נראית גם היא ולא שגזרו לקרוא אותה להם רק שאלו הטעם מה שאינה נראית וענה אברהם הנה היא באוהל כלומר צנועה היא וכל כבודה פנימה ולפי שאף המלאכים ידעו מסתמא היותה צנועה צ"ל שעשו זה כדי לחבבה על בעלה:
(ד"ה הנה באוהל) מבואר לעיל בסמוך די ביאור:
י במשמעות הפסוק פירש"י ז"ל כפשוטו שכף כעת הוא כף הדמיון וגם איננה בשווא רק בקמץ המורה הידיעה. לזאת ביאורו כעת הזאת שתהא חיה לכם. וחיה הוא שם התואר ר"ל בריאה ושלימה והיינו כעת הזאת לשנה הבאה שתהיו חיים ובריאים. שוב אשוב אליך ולשרה בן. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ופסח היה ולפסח הבא נולד יצחק הוא לכוונה מיוחדת ונפלאה שהרי דבור המלאך היה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ביום ג' למילתו. וא"כ יהיה זה סותר המקרא בסוף סדר לך שנאמר גם שם לאברהם מפי הש"י. ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת וזה היה ביום המילה. ויש כאן סתירה דמהתם משמע שיום הולדת יצחק היה ביום המילה ומהכא משמע שהיה ביום ג' למילה. אבל באמת שיתישב זה אחרי הבחינה בההבדל שבין שם זמן ועת ומועד כי שם זמן הונח על הזמן הניכר ע"פ תנועת המאורות ושינוי מהלך המזלות והם הימים והחדשים והתקופות מופשט מהמקרים ההוויים בו רק בבחינת הימים והחדשים והשנים לבדם. אבל מועד הוא הזמן הפרטי ומוגבל שנתייעד בו איזה פעולה בעבר. ד"מ אם נאמר שזמן נישואי פלוני הוא בט"ו אייר משנת תקפ"ג. א"כ אמרנו שהנישואין היו בזמן ט"ו ניסן משנת תקפ"ג אבל לא נוכל לומר שהנישואין היו במועד ט"ו ניסן תקפ"ג. כי ט"ו ניסן תקפ"ג איננו מועד רק לפי שנתייעדו בו הנישואין אבל בפ"ע מזולת יעידת הנישואין איננו מועד רק זמן פרטי מוגבל. אמנם נוכל ג"כ לומר שט"ו ניסן תקפ"ג הוא מועד נישואי פלוני. ובזה הוא משותף לשם עת שמורה ג"כ על הזמן שקשור בו איזה מקרה ופעולה ולא על הזמן המופשט לבדו מזולת קשורו בדבר אחר. וההבדל בינם ששם מועד הונח על הזמן פרטי ומוגבל הקשור בדבר שנתייעד בו מכבר בעבר. אבל שם עת כולל ג"כ הזמן הבלתי מוגבל מצד עצמו רק הגבלתו בבחינת המקרה ההיא הקשורה בו אבל אין למקרה ההוא זמן מוגבל שיתהווה בו ואין המקרה ההוא מיועד לאותו זמן. ד"מ עת לבכות ועת לשחוק והנה אין לשחוק ובכי גבול זמני מיוחד שיתיעדו לזמן ההוא זולת שהגבלת זמן הבכי ושחוק הוא הזמן הקשור עם המקרה המיוחד לחלופים הללו. דבר בעתו מה טוב אין לשום דבר גבול זמני מיוחד וזמן הגבלתו איננו רק הזמן הקשור עם המקרה שנופל עליו דבר מהדברים הראויים לאותו מקרה. ולכן לא אמר מועד לבכות ומועד לשחוק דבר במועדו מה טוב. אבל אמר מועד צאתך ממצרים. כי ט"ו ניסן בערב משנת צאתם היה הזמן המיועד לגאולה. ובזה יתיישבו הכתובים שלא יכחישו זא"ז. כי בסדר לך אמר למועד הזה בשנה האחרת והוא ביום א' למילתו. כי הזמן הזה לשנה הבאה הוא הזמן המוגבל שנתייעד ע"פ הש"י ללידת יצחק. אבל כאן אמר כעת חיה וזה לא יורה על השתוות הזמן רק על השתוות העתות והוא שזמן הבשורה וזמן הלידה נשתוו בבחינת היות זמנם קשור בדבר אחד שוה יהיה הדבר ההוא מה שיהיה. ולקבלת רז"ל היו שניהם במועד הפסח. א"כ זמן שניהם קשור בדבר אחד שוה והוא בבחינת החג ואיסור מלאכה ואיסור אכילת חמץ ולכן אמר כאן כעת חיה מפני שאף שלא נשתוו יום הבשורה ויום הלידה בזמן. שיום הלידה היה ד"מ ט"ו ניסן ויום הבשורה היה י"ז ניסן. בכל זה נשתוו בעת היות שניהם בימי הפסח. וז"ש רש"י ז"ל כאן ופסח היה ולפסח הבא נולד יצחק ר"ל שאין כאן סתירה חלילה. ובסדר לך מדבר מהשתוות הזמן וכאן מהשתוות העת כנ"ל. יעוין מ"ש עוד בסמוך בפסוק למועד אשוב אליך:
(ד"ה שוב) לפי שלא מצינו שחזר אליו המלאך ולהלן בסמוך כתיב שהש"י בעצמו אמר לו למועד אשוב אליך ומזה למדנו שבשליחותו של מקום אמר לו כן וכאילו כתוב ויאמר כה אמר ד' שוב אשוב וגו' מדברי הרא"ם בשם הרמב"ן ז"ל:
(ד"ה והוא אחריו) משמעות הכתוב שלא דברו המלאך המבשר ואברהם בתוך האוהל רק תחת העץ לפני האוהל וכתב רש"י ז"ל שפני המלאך היה נגד פני אברהם המדבר עמו ופתח האוהל היה א"כ אחורי המלאך. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ולא פירש"י בהפך שהמלאך היה אחורי הפתח לפי שהפתח הוא מקום הפתוח מהאוהל שמשמש כניסה ויציאה ואין נופל בו פנים ואחור:
יא פעל חדל אינו נרדף לפעל מנע שפעל מנע יוצא לשני אל תמנע טוב מבעליו והטוב הוא הפעול אבל חדל פירושו פסק והוא עומד:
יב ר"ל שאין פי' בקרבה בתוכה כמו כי יקים בקרבך נביא שלא נמצא במקרא פעל צחק קשור עם תוך ואין נופל לומר ותצחק שרה בתוכה וא"ת במעהא. ופי' בקרבה כמו הקרב והמעיים. אבל לפי שלא מצאנו בשום מקום שייחס הכתוב הצחוק למעים. רק ללב לכן בחר רש"י ז"ל בפי' התנחומא. וב' בקרבה במקום על כמו צחקו עלי צעירים. ופי' קרבה מעיה והשיעור ותצחק על קרביה. אמרה אפשר הקרבים הללו וכו' ומ"ש הרא"ם ז"ל בכאן לא זכיתי להבין:
(ד"ה עדנה) כלל בזה פישוט הקמטין וצחות מראה הבשר כמ"ש הרשב"ם ז"ל:
יד ר"ל כי הפלאה מורה לרוב על העדר הידיעה כי יפלא ממך דבר וגו' אבל כאן הוראתו העדר היכולת. וכתב רש"י ז"ל ששניהם משתתפין בבחינה מה שהדבר הנעלם וכן הדבר הנמנע מהיכולת הם מופרדין ורחוקין ומכוסים מהאדם:
(ד"ה למועד) הרא"ם ז"ל כתב וז"ל ואין לפרש כפשוטו למועד הנוכחי שהרי הדבור הזה היה ביום ג' למילה. וא"כ הוא נגד הכתוב בפ' לך שאמר לו הש"י ג"כ למועד הזה וגו' וזה הי' ביום המילה לכן פירש"י למועד הקבוע מאתמול. ואתמול הוא במקום שלשום אלא שקשה מדוע לא תקן רש"י ז"ל זה לעיל בפסוק כעת חיה ולפרש כעת הקבוע מאתמול וצ"ל שסמך לעיל על מ"ש כאן עכ"ל בקיצור. ומלבד הדוחק שיש בדבריו לא הבינותים כלל כי לעיל נאמר כעת חיה בכף הדמיון וע"כ צריך לפרשו כעת הזאת הנוכחית ביום הדבור אבל כאן נאמר למועד אשוב בלמד ופתח תחתיה המורה הידיעה יתכן לפרשו למועד הידוע שקבעתי לך אתמול. וע"כ לא יתפרש רק למועד הקבוע מכבר. וא"כ יתפרש בפשיטות שאינו מוסב על האמור מקודם כעת חיה רק על האמור בפ' לך אבל יישוב קושיית הרא"ם ז"ל כבר כתבתי באורך בפסוק כעת חיה וגו' הנ"ל. שליישב קושיא ההיא כתב רש"י ז"ל שם ופסח הי' ולפסח הבא נולד יצחק וכמו שביארתי שם ע"פ ההבדל שבין שמות עת ומועד שבא שם כף ההדמות על השתוות העת בכלל ולא על השתוות המועד וזה מבואר מאוד. והנה לא כתב רש"י ז"ל בהפך שלמועד הנאמר בפ' לך הכוונה על העתיד שהרי כתוב שם למועד הזה ועוד שהרי למד ופתח תחתיו הוא לידיעה ולא תפול הידיעה על העתיד שעדיין לא נקבע.
טז (ד"ה לשלחם) ר"ל עדיין כסבור אורחים גם אחרי הרפואה ובשורת הזרע הרא"ם ז"ל:
יז ר"ל ואין פירושו אשר אני עושה בכלל דא"כ מה זה התימה והפליאה. אבל פירושו אשר אני עושה בסדום ולכן אמר שאינו מהראוי לכסות זה ממנו והוא משני הטעמים שכתב רש"י ז"ל אני נתתי כו' קראתי כו'
יט ר"ל למען השני למען הביא ד' וגו' הוא כהוראת המלה הזו ברוב על הסבה התכליתית (צוועק בלע"ז), אבל למען הראשון למען אשר יצוה וגו' הוראתו הסבה הגורמת (אור זאכי בל"א) אבל עכ"פ שניהם משתתפין בהוראת הטעם והסבה אשר תניע את העושה לעשות מעשהו משא"כ לתרגום אונקלוס אין למען במקום הזה נופל על הלשון כלל:
(ד"ה יצוה) כבר ביאר רש"י ז"ל הכלל הזה במקומות הרבה שבדבר ההוה ורגיל להיות תמיד. ישמש בלשון עתיד:
[ד"ה למען הביא] ר"ל שהוא מאמר אברהם לבניו בצואתו. שמרו דרך ד' לעשות כו' למען הביא ד' אל אברהם וגו'. ובא שם העצם תחת הכנוי מדבר בעדו כמו ואל משה אמר עלה אל ד'. וישלח ד' את שמואל ואת יפתח אבל אין לפרש היותו מאמר השי"ת. וג"כ ע"ד זה שבא השם במקום מ"ב ואמר למען הביא ד' במקום למען אביא. ויהי' זה נתינת טעם למאמר אשר יצוה וגו'. ר"ל למה יצוה למען הביא וגו'. שא"כ הי' אאע"ה בגדר עובד ע"מ לקבל פרס אבל בהיותו מאמר אברהם לבניו שמרו דרך ד' למען הביא וגו' סרה השאלה ההיא שכך דרך התוכחה להתחיל בקל קל תחלה. כי גם העובד ע"מ לקבל פרס הרי זה צדיק גמור וכדאמרינן בפסחים בגמ' ומייתי לה מהא דתנן האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור ובפרט שעיקר כוונת המוכיח כדי לאיים את השומע ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא ישמרו דרכי ד' לא יביא עליהם ד' את אשר דבר עליהם ולפי שהוא מאמר אברהם לבניו לכן כתב רש"י ז"ל על בית אברהם לא נאמר כו' ור"ל שע"כ אין כוונת אאע"ה על עצמו שאין מדרך המוכיח לומר היטיבו דרככם למען ייטב לי רק למען ייטב לכם וא"כ ע"כ מ"ש על אברהם הכוונה על בית אברהם. ומה יפה מאמרם ז"ל שבא הכתוב לרמז בזה שכל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת. כי באמת כשרון המעשים בעולם אינם פעולות נצחיות בעה"ז אבל העמדת התולדות הוא פעולה נצחית עומדת כל ימות עולם כי הבן הוא כוחו ואונו של האב. עצם מעצמו ובשר מבשרו וא"כ גם תולדות הבן ובני הבן וכן עד סוף הדורות יתייחסו אל האב בבחינה זו כי אין האב סבה לבן בלבד אבל חלק מהאב ממש. ונוכל לומר ג"כ עפ"י זה שאדם הראשון עודנה ישנו בעולם ואולם אם הבן רשע אשר טוב בלתי היותו מהיותו לא תחשב לו הפעולה ההיא כלל וכן יקרא מת ולא חי:
כ וד' אמר שבפסוק י"ז הוא אמירתו אל לבו אבל ויאמר ד' שבפסוק שלפנינו הוא אל אברהם:
(ד"ה כי רבה) הכלל שבגזרת נע"ו העבר והבינוני שווין בנסתר. וההבדל רק ע"י הנגינה:
כא בל' א' פירש"י שהירידה וכן הראי' שניהם חושיים והכל דרך משל כי אין נופל ירידה אצל המקום ב"ה וגם הכל צפוי לפניו אבל כנה הכתוב ידיעת הש"י הבב"ת ירידה לראות שידיעתו שוה בברור לברור ידיעת האדם היורד לראות בפעל. ואין צורך הלמוד הזה בבחינת השי"ת כי נהפוך הוא והמתדמה ישוב עפ"י האמת ומדמה כי יותר יתכן לומר שידיעת האדם ע"י ירידתו לראות בפעל שוה בברור בענין זה לידיעת המקום ב"ה. אבל צורך הלמוד הזה הוא לשופטי בני אדם שלא ירשיעו זולת ע"י ידיעה ברורה שירדו לראות למען יפסקו עפ"י הברור הגמור. כמשפט השי"ת וכבר כתב רש"י ז"ל ג"כ כפי' הזה בסדר נח בפסוק וירד ד' לראות את העיר והמגדל וגו'. ובלשון כל פירש"י ז"ל שהירידה ולפ"ז גם הראי' אינה חושית רק שכלית וכמו שדרך חז"ל לו' בדברים העמוקים ירדה תורה לסוף דעתו. וא"צ רש"י ז"ל לבאר ענין זה אצל הראי'. כי נמצא במקרא הרבה דמיונות מזה. ולבי ראה הרבה חכמה ודעת וכן בלשון חז"ל רואה אני את דבריו. הכל כנוי להשגה והירידה הוא כנוי אל החקירה והראי' להשגה הנמשך מהחקירה. וגם זהו ללמד לדינים שיהיו מתונים בדין. כי ענין החקירה לא יפול אצל השי"ת דוכל זה מבואר:
(ד"ה הכצעקתה) לפי שהמלה ההיא במפיק ה"א לכן פירש"י ז"ל דקאי על המדינה ולפירש רז"ל הובאו ברש"י בדבור הסמוך קאי על הריבה:
(ד"ה הבאה) לפי' הב' דלעיל שהירידה שכלית שירד לסוף דעתן וודאי אין לפרש שירד לראות אם עשו כצעקתה של מדינה ובזה אינו נופל שירד השי"ת לסוף דעתן שלא יכין לדבר כן זולתי בהשגת אחרית הדבר מה יולד למחר כמו ירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה ולא בידיעת דבר ההוה עתה לכן צריך לפרש שיתבונן אם יעמדו במרדן או יעשו תשובה ואולם גם לפי' הא' שהירידה חושיית. ג"כ לא יתכן לפרשו על ההוה דא"כ מאי ואם לא אדעה ואם לא חטאו איך יפרע מהם מעט מעט:
כב שאין לפרש מאלוני ממרא שהרי כתוב מקודם ואברהם הולך עמם לשלחם:
[ד"ה ואברהם] הרא"ם ז"ל הקשה מה צורך לתקון סופרים. וכי לא יתכן לומר שנראה השי"ת לאברהם ועמד אברהם לפניו ואף שהגלוי אינו מצד אברהם רק הקב"ה נתגלה אליו בכל זה הוא מדרך הלשון לומר על השפל בערך הגבוה ממנו שעמד לפניו. להיותו מוכן לסור למשמעתו ולשמוע דבריו עכ"ל וגם הראב"ע ז"ל כתב וע"ד הפשט אין צורך לתקון סופרים והעד ממ"ש באחרונה אל המקום אשר עמד שם את פני ד' עכ"ל והנראה לקט דעתי ליישב זה לפי שיש לשאול בכאן שלמה זה הודיענו הכתוב שהמראה לא סרה עודנה מאברהם ולמה לא אמר סתם ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ויגש אברהם לפני ד' ויאמר. והיותר יפלא מ"ש אח"כ בסוף התפלה וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו ומה הודיענו הכתוב בזה. ואנה תמצא דוגמא זו בכל דברי הנבואות שבבוא כמה דברים בגלוי אחד שיאמר אחרי ספור קצת הדברים שהמראה לא סר עודנה מהנביא רק יספר דברי הנבואה רצופין זאח"ז וגם אחרי כלות דברי הנבואה לא נמצא בשום מקום לומר שהלך ד' מעל הנביא זולת כאשר יחל אח"כ בספור נבואה אחרת יאמר בתחלתה ויהי דבר ד' או בסגנון אחר להורות היות זה מראה אחרת והאמת שאונקלוס תרגם כאן מ"ש ואברהם עודנו וגו' ואברהם עד כען משמש בצלו קדם ד' ור"ל שנמשכה תפלת אברהם מעת פנות המלאכים ממנו עד בואם סדומה ובזה סרה השאלה הראשונה וא"צ לתקון סופרים אבל רש"י ז"ל מיאן בזה שהרי לא זכר מקודם שהתפלל שיאמר אח"כ שלא פסק מהתפלל וגם שעדיין גם לתרגומו לא סרה השאלה השנית ולתשובת כל זה פירש"י ז"ל והוא מהדרש שבאו המאמרים האלה כאן לכוונה מיוחדת וכלל זה כבר ביארתי פעמים רבות בדברי רש"י ז"ל. שבא הנראה מיות' מצד עצמו לעורר על איזה בחינה או דבר פליאה שבו וכן כאן בא הכתוב להראות אותנו צדקת ד' ומשפטיו הישרים ושאין חפץ לד' במות הרשע. ולכן אמר כי להיות טעם הגלוי כאן היתה להודעת גזירת סדום כמ"ש המכסה אני מאברהם וגו' א"כ הי' לה להמראה לפסוק מיד אחרי ההודעה ואם הי' חפץ השי"ת בתפלת אברהם אין המראה צורך לתפלה. אבל לפי שהשי"ת כביכול כמשתוקק שיצאו אנשי סדום זכאי בדינם לבלתי השחיתם לא סרה המראה מאברהם ועמד כביכול עודנה עליו למען יתפלל עליהם ולהשיב לו מיד על וכוחיו למען יתברר לאברהם כל יושר דיניו ושאין להם מקום לנוס ולכוונה זו אמר ג"כ בסוף דברי הנבואה הזאת וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו ללמדנו ג"כ שמה שלא פסקה המראה מקודם מפני שהוא כביכול כעומד ומצפה לדברי הסניגור וכשנשתתק אז הלך לו וכמ"ש רש"י ז"ל שם בפסוק וילך ד' וגו' בשם הדרש כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין. ובזה יומתקו דברי רש"י ז"ל גם כאן וזהו ביאור דבריו והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום וגו'. וכלומר ממה שמצינו כאן שינוי מיתר דברי הנבואות שלא נזכר בשום מקום באמצע דברי הנבואה שהנביא עודנו עומד לפני ד'. ע"כ שבא הכתוב לעורר אותנו על איזה בחינה והתבוננות ואם יעורר אותנו על צדקת אברהם שלא חפץ לסור מן המקום ב"ה ועמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית לכן אמר ואברהם עודנו עומד ולא סר מד' למען התפלל לפניו התפלה הנזכרה אח"כ זה לא יתכן לו' כלל שאין הדבר תלוי בידו אם יעמוד לפניו או לא ועוד איך יתכן לומר שעודנו עומד לפניו שהמשמע מזה שגם מתחלה עמד לפניו לתכלית זה וגם אח"כ עודנו לא סר ממנו והלא לא הלך לעמוד לפניו מתחלה אלא הקב"ה בא אצלו (ובכח לשון זה ב' קושיות) וע"כ לומר שבא לעורר אותנו על צדקת וחסדי המקום ב"ה. שהמראה לא סרה מאברהם גם אחרי ההודעה. א"כ הי' לו לכתוב וד' עודנו עומד על אברהם שאף שנופל הלשון הזה ג"כ כמ"ש הרא"ם ז"ל. זהו רק אם הי' לנו צורך בהודעה זו מצד עצמה. אבל כאן שעצם הדבר א"צ להודעה והעיקר אל הבחינה הנמשכת מזה במה שהמראה שהי' לה לסור לא סרה עודנה א"כ העיקר חסר. וצריך לומר שת"ס הוא זה אבל מ"ש אח"כ וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ד' הוא בבחינת התפלה הנזכרת כאן ויגש אברהם וגו' ולכן א"צ שם לת"ס ובזה סרו מהר כל הטענות שטענו על רש"י ז"ל. ופי' ת"ס אין הכוונה ח"ו שהם ז"ל הוסיפו ח"ו על מ"ש בתורה או ששינו ח"ו ממ"ש בתורה. אלא שלשון התורה עצמה כנו ת"ס לפי שעיקר הכוונה אינה כנראה מלשון הכתוב בספר אלא צד כוונה אחרת שלפי אותה כוונה לא הי' לו לכתוב כן אבל שנה הלשון הראוי מפני הכבוד. וכתב בעל צל"ד וז"ל ה"ג ברש"י אלא ת"ס הוא זה ומה שהוסיפו בנוסחאות שהפכוהו רז"ל לכתוב כן. תלמיד טועה כ' כן וח"ו לחשוב טעות כזה על מאורן של ישראל רש"י ז"ל עכ"ל:
כג שהוראת פעל זה כפי מובן הגשמי והוא התנועה לצד הנגש אליו לא שייך כאן וכן אצל יהודא ואלי' בפסוקים שהביא רש"י ז"ל שהי' כבר עומדין אצל הנגש שכבר עמד יהודא בבית יוסף וכן אצל השי"ת לא שייך נגישה. שהוא ית' אינו במקום זולת מקום לזה צריך לפרש ענין הנגישה שבמקומות אלו על תנועת הנפש והתעוררותה לפעולה. וכתב הרא"ם ז"ל בשם המדרש שדבור קשות הוא מאמר האף תספה. פיוס חלילה לך תפלה אולי יש וגו':
(ד"ה האף) א"ת הברגז תשיצי. וחסר בית לפירושו הבאף תספה. ורש"י ז"ל הלך ג"כ בדרך הזה אבל ביאר דבריו לפי כוונת התמי' האף ישיאך שתספה כו' כי אין התמי' על עשותו הכליון באף וחמה אבל התמי' על הכליון הנעשה ע"י האף ותחלה פירש"י שפירוש האף הגם והכוונה הגם צדיק תספה עם רשע:
כד הוצרכו לזה לכוון מס' החמשים שתפס ואמרו שהוא לה' מקומות עשר לכל כרך. ופחות מעשרה לא בקש כמ"ש רש"י ז"ל לקמן פסוק ל"ב ומה שאמר בתוך העיר להיות סדום החשובה מכולן זכר רק אותה וכמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק כ"ו
כה [ד"ה חלילה] כלו' חלילה לך להמית הצדיקים בעה"ז וחלילה לך לעה"ב:
כו (ד"ה הואלתי) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. אבל בספר דברים פירש"י ז"ל בפסוק הואיל משה באר את התורה וגו'. הואיל התחיל כמו הואלתי לדבר. וצ"ע עכ"ל. ובאמת שצ"ל ששורש זה הוא יאל נראה שב' הוראות לו. א' מענין הרצון כמו ויואל משה לשבת את האיש ששם ע"כ אין פירושו מענין התחלה לבד. שהרי כבר ספר מקודם משבתו עמו. ב' מענין התחלה כמ"ש כאן הנה נא הואלתי לדבר ואין פירושו הרצון בלבד שהרי כבר הי' מדבר עמו בפעל לזה דעת רש"י ז"ל ששורש זה ב' ההוראות לו כאחד. וענינו הרצון עם התחלת המעשה ובזה הוא נבדל משם רצון שענינו הרצון לבד. ולזה כאן בפסוק הואלתי לדבר שהמובן ממנו ההתחלה לבד הוצרך רש"י ז"ל לבאר היותו ג"כ מענין הרצון כמו ויואל משה שע"כ פירושו שנתרצה לשבת עמו שהרי כבר ידענו מהתחלת שבתו שם ועוד שאין זה מדרך הלשון לספר שהחל לשבת שם. רק שישב שם אבל בפסוק הואיל משה באר וגו' שיש לפרשו מענין הרצון לבד. ביאר רש"י ז"ל שאינו כן רק שעיקר כוונת הכתוב שכבר התחיל ג"כ ביאור התורה. ואולם המובן מעצמו לא הוצרך רש"י ז"ל לבאר בשום מקום. כאן לא הי' צריך ענין ההתחלה ובפסוק הואיל משה לא הי' צריך לבאר ענין הרצון. ובזה סר קושיית הרא"ם ז"ל:
לב הנה בקש אברהם על נון לה' כרכים. ועל מם לד' וכן הלאה אף שערך אחד לכולם כי ערך ה' לנון כערך ד' למם וב' לעשרים. מ"מ הוצרך לבקש בפרטות שאינו דומה זכות הרבים לזכות המועטין אבל לענין צירוף אין חילוק בין רבים למועטין כי אחרי שבקש שיספוק הערך לבדו גם במועטין אם הערך שוה למרובין והסכים אליו המקום ב"ה בזה. א"כ לא הוצרך לבקש עוד שיועיל הערך גם לצירוף. וז"ש רש"י ז"ל על פחות מיוד לא בקש שהרי נח ובניו ונשיהם היו ח' ולא הועיל זכותם. ולא יתכן לומר שסך תשעה יועיל יותר ולזה תפס אאע"ה סך העשר שהוא חשבון שלם ומשם חוזר חלילה החשבון והמספר הזה חשוב וכדאי להגן עליהם. וכתב עוד רש"י ז"ל ועל ט' ע"י צירוף. ר"ל שיהי' ע"י הצירוף יוד. כבר בקש ולא מצא ר"ל כבר בקש לעיל שיועיל הצירוף להשלים העשירות וע"כ שלא מצא. וכבר אמרתי שלענין צירוף לא יצטרך לבקש עוד שנית שיועיל הערך לבדו:
לג כבר מבואר לעיל באורך בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני ד':
פרק יט
א בכ"ר הובא ברא"ם איתא המלאכים באו לאברהם כחום היום והוא אחרי שש שעות מן היום תן שעה א' לאכילה ושתיה ולויה נשאר ה' שעות מן היום (ד"ה ולוט ישב) השופטים היו נקראים בימי קדם יושבי שער רפי שישיבתם הי' בשער העיר. ומ"ש רש"י ז"ל אותו היום כו' כבר מבואר זה במקום אחר באורך ופה אקצר שבינוני התואר להיותו בשקל אחד עם שם התואר. בכוחו ההוה עם זמן העבר מכבר כמו שם התואר אבל פעל העבר איננו רק המתנגד אל ההוה. ומורה רק על העבר מקרוב ולכן ע"י חסרון הויו שהכתוב שנה לתמונת העברי בא לרמז על העבר מקרוב וצמצום הזמן וכן כאן לפי שהכתיב ישב בחסרון ויו דרשו אותו היום מינוהו כו' שהוא העבר היותר קרוב:
(ד"ה וירא לוט) מן הסברא דרשו זה ולא מהכרח שכבר הי' ידוע להם שלוט רא הי' צדיק כמו שדרשו ז"ל בפסוק ויסע לוט מקדם:
ב בעבור שנזכר כאן בפסוק ב"פ מלת נא. הנה נא וגו' סורו נא וגו' לכן פירש"י ז"ל שאין נא הראשון דבק עם מלת סורו ויתפרש בבקשה מכם סורו אבל פירושו עתה והוא מאמר קצר בפ"ע ולא שיגמר עם מאמר שאחריו ודוגמת זה פירש"י בפסוק הנה נא ידעתי כי יפת מראה את בפ' לך. אבל נא השני הוא מלשון בקשה:
(ד"ה סורו) רש"י ז"ל נתן זכר לדבר ממרח סורו ולא שהוא ראי' גמורה כי כן הוא דרך הלשון כסו סורה אלי ויסר אל ביתו. ואמנם עיקר מה שפירש"י ז"ל עקמו את הדרך כו' הוא עפ"י פירושו לעיל בסמוך (ד"ה הנה נא) צריכין אתם לתת לב כו'. והוסיף עוד רמז ממלת סורו (ד"ה לינו) אין זה סותר מה שפירש"י לעיל בפסוק יוקח נא מעט מים וגו' שלוט שלא הקפיד על ע"ז הקדים רינה לרחיצה וכאן פירש"י ז"ל שבתחבולה עשה כן למען לא ירגישו בהם אנשי סדום ועוד מה זה שכתב רש"י ז"ל אח"כ ועוד שהרי אברהם אמר להם לרחוץ תחלה. דהא כבר כתב רש"י ז"ר לעיל שאברהם עשה כן לפי שהי' מקפיד על ע"ז ובאמת ברור הדברים כך הוא. שבדקדוק כתב רש"י ז"ל וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה כו' ור"ל ללון כל הלילה ואח"כ לרחוץ שהרי הרחיצה הוא בבואם למלון להנפש מטורח הדרך ולא בצאתם מהמלון ולכן כתב ג"כ רש"י ז"ל אח"כ ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה רחצו כו'. ור"ל שאם היה המנהג ללון ואח"כ לרחוץ א"כ מה שצוה להם אברהם לרחוץ תחלה הוא הפך המנהג ואין זה הכנסת אורחים שהיו האורחים מכירין ע"י זה שחושדן בע"ז לזה תירץ רש"י ז"ל שבאמת המנהג לרחוץ תחלה ואח"כ ללון ואברהם שהקפיד על ע"ז הביא להם מים לרחוץ קודם בואם לאהלו ואילולי שהקפיד על זה הי' מכניסן לאהלו ואח"כ נתן להם מים לרחצה ובמה שהי' מקדים להם מים קודם לביאה לא הי' האורחים מרגישין שום חשד בדבר ומה שעשה לוט הפך המנהג והקדים רינה לרחיצה. הוא לתחבולה כדי שלא ירגישו בהם אנשי סדום ובכל זה מוכח שפיר שלא הקפיד לוט על ע"ז שלולי כן היו רוחצין בערב וגם בבוקר כדי שרא ירגישו בדם בני העיר וידמו שלא באו עד עתה:
ד כבר כתבתי שמדרבי המספר לשנות דבר ידוע לעורר על איזה בחינה או דבר זר שבו לכן שנה כאן אנשי סדום שזה מעורר ציור תכלית הרשע:
(ד"ה מקצה) דאי אפשר שכל אנשי העיר שדם כמה אלפים בני אדם נסבו ער הבית לכן פירש"י ז"ל שאין אחד מהם מוחה ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו כולן מדברי הרא"ם ז"ל:
ה ר"ל ואין ידיעה זו מענין הכרה כמבואר מתוך תשובת לוט להם
ה (ד"ה כי על כן) כבר ביאר רש"י ז"ל במקום אחר שכרת על כן אם קדמה לו מלת כי אין הוראתו המסובב כרוב הוראת מלת על כן רק הסבה:
ט שמלת גש מורה הקרוב. ומלת הלאה מורה הרחוק לכן כתב רש"י ז"ל שכן משפט הלשון כמו קרב אליך. גשה לי וגו' ופירושו ההתקרבות אל צד הרחוק:
בא"ד אתה מליין וכו':
הנה דקדק ממ"ש ויאמר שני פעמים שאין זה מאמר אחד רק שבאו המאמרים האלה כ"א בפ"ע. המאמר הא' באמצע דברי לוט, והמאמר הב' בסוף דבריו כי באמרו להם בראשונה הנה נא לי שתי בנות וכו' לא גערו בו עודנה בנזיפה רק אמרו גש הלאה וכאומר אל תיעצנו ואשר נחפוץ נעשה. וכשסיים דבריו ואמר רק לאנשים האל וגו' כי על כן באו וגו' אז גערו בו בנזיפה ואמרו האחד בא לגור וגו' וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומ"ש רש"י ז"ל אדם נכרי וכו' ירצה שאנשי סדום זלזלו אותו במאמר קצר הזה בשלשה דברים. האחד שאתה יחיד ואין היחיד מצוה לרבים. וזה נרמז בתיבת האחד. ב' שאתה נכרי מארץ רחוקה ואין הנכרי מצוה לתושב העיר. וזה נרמז בתיבת בא. ועוד שגם עתה לא באת להתיישב אלא לגור. וזה רומז במלת לגור ומי שמקובצים בו ג' דברים אלה איך ימלא לבא לשפוט אותנו עכ"ל:
יא (ד"ה מקטן) בכיוצא בזה דרך הכתוב להזכיר ראשונה הפרט אשר הזרות בו מעט ואח"כ הפרט אשר יגדל בו הזרות יותר כעין לא זו אף זו. וכמו שאמר הכתוב למעלה נסבו על הבית מנער ועד זקן כי החטא בזקנים יותר זר מבנערים. וכן מ"ש באחשורוש עשה משתה וגו' למגדול ועד קטן. לפי שאין מדרך הקטנים להיותם קרואים אל המשתה. ולפ"ז כאן אצל העונש הי' לו לומר ג"כ למגדול ועד קטן שהגדולים יותר ראויין לעונש מהקטנים לכן כתב רש"י ז"ל לפי שהקטנים התחילו בעבירה תחלה ומ"ש רש"י ז"ל שנא' מנער ועד זקן אין זה לראי'. שהרי כן דרך הלשון וכנ"ל רק האמת כן הוא כמו שמוכח מכאן וארז"ל שגם המקרא ההוא הוא לפי האמת ולכן לא כתב רש"י ז"ל דרשה זו בפסוק מנער ועד זקן:
יב (ד"ה חתן) רש"י ז"ל תקן הכינוי בניך ובנותיך שמורה הידיעה. והשאלה עוד מי לך פה משמע שאינן ידועין. לזה פירש שהכוונה בנים ובנות סתם והכינוי מדרך הלשון מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ובניך) לפי שסתם בנים בבית אביהם ואין צורך לשאול עליהם. לכן כתב רש"י ז"ל בני בנותיך הנשואות. וסתם בנות הולכות לבית בעליהן עכ"ל הרא"ם ז"ל. וי"ל עוד שפירש כן לפי שהנראה מהמקרא שלא היו ללוט בנים כי אם בנות כמ"ש וידבר אל חתניו וגו' ויחזיקו וגו' וביד שתי בנותיו וברור שידעו זה המלאכים:
יד [ד"ה לוקחי] דרשו זה מכפל הלשון. וחסר ויו החבור לפי' זה כמו שנמצא הרבה כיוצא בזה במקרא
טז זה מהסברא דאל"כ למה התמהמה והרא"ם ז"ל כתב שזה נלמד מתשובת המלאך המלט על נפשיך. וכפירש"י ז"ל שם:
יז מיתורא דעל נפשך קא דרשו:
(ד"ה בכל הככר) כי אלו החמשה מקומות הם ככר הירדן וכמ"ש וירא לוט אף כל ככר הירדן וגו' לפני שחת ד' את סדום וגו':
(ד"ה ההרה) הנה עפ"י הפי' הזה המשיך רש"י ז"ר כל המקראות דלהלן. שמה שאמר פן תדבקני הרעה היינו שאהי' נחשב בערכו רשע ומ"ש הנה נא העיר הזאת קרובה וגו' והיא מצער פירושו קרובה ישיבתה לכן עונותי' מוצערין ולא ידעתי למה לא בחר לפרש כפשוטו שהגביל המלאך מקום ההפיכה עד ההר. ולרוחק המקום עד ההר, הי' מתיירא לוט פן יהפך הככר עד בואו שמה לכן בקש מהמלאך שיעזוב מלהפוך את צוער לפי שקרובה לנוס שמה ולמען ימהר הצלתו (בא"ד המלט לשון השמטה כו') ר"ל שאין שורש מלט מענין הצלה כתרגום אונקלוס אישתזיב. שא"כ לא יפול בו יוחס גבו שאליו ולומר אל ההר דנצל כי הה"א האחרונה הוא במקום למד בתחלתה וכן אין השורש דזה מענין ניסה ובריחה שלא יפול בו הנפעל. וע"כ הוא מענין השמטה ויפול בו הנפעל וייחס גבול שאליו. ולראי' כתב עוד רש"י ז"ל מהנמצא, לא יכלו מלט משא. והמליטה זכר. שאין נופל בשניהם לא הצלה ולא ניסה. וע"כ פתרונם השמטה:
כ כבר הוכיח רש"י ז"ל בפרשת בראשית שבשנת מות פלג היתה ההפלגה והנה ביום חרבן סדום נתבשרה שרה ולשנה האחרת ילדה. ואז הי' אברהם בן מאה שנה ובזה יובנו לך כל דברי רש"י ז"ל
כא פשוט שתיקן מלת גם מהו ענינו:
(ד"ה הפכי). ר"ל שאיננו שם דבר עם כינוי הקנין רק מקור עם כינוי הפועל ופעם יורה כינוי. המקור ער הפעול כמו לא אכה יבמי שפירושו יבם אותי ופעם יורה על הפועל כמו כאן וכן עד בואי שפי' אבוא אני. וזהו עיקר כוונת רש"י ז"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב (ד"ה כי לא אוכל) לעיל פסוק ט"ז פירש"י ז"ל דממ"ש ויאמר המלט וגו' נשמע שרק האחד הי' מציל אבל עדיין י"ל שבהפיכה היו שניהם לכן הוצרך רש"י ז"ל להוכיח כאן שגם בהפיכה לא הי' רק אחד ולפ"ז צ"ל שמ"ש אח"כ כי משחיתים אנחנו וגו' לשון רבים. לפי שא"א למלאך אחד להפיך עד שיציל המציל. ומזה הצד נקרא שניהם הופכים מן הרא"ם ז"ר:
(ד"ה על כן) ור"ל שמוסב על האמור למעלה ולא על מ"ש בסמוך לו:
כד הכרח דרשתם ז"ר מפני שמדרך המקרא להקדים תמיד הפעל להשם כמו וילך ראובן. ויהי הכל רועה צאן ולפ"ז הי' לו לומר גם כאן וימטר ד'. לזה אמרו ז"ר שהקדים בכאן השם לפעל כדי שיבוא ויו החבור עם הששלא עם הפעל. כדי לרמז על התוס' הוא ובית דינו. וכן בפסוק וד' הכה כל בכור בסדר שמות דרשו בו ג"כ הוא וב"ד מטעם זה וענין זה להורות שדינו צדק ומשפטיו ישרים ובדין עשה מה שעשה. וכל צבא שחק הצדיקו את משפטו. ואולם בפסוק וד' אמר המכסה אני מאברהם שחוזר לענין שלמעלה לפי שתחלת הספור וירא אליו ד'. והפסיק אח"כ בספור ביאת המלאכים ועכשיו חוזר לענינו. וכן בפסוק ויוסף הורד מצרימה שדפסיק במעשה תמר ויהודא בין ספור מכירת יוסף. וכן והאדם ידע את חוה אשתו שפירש"י ז"ל שם והאדם ידע כבר קודש ענין של מעלה כו' ע"ש ומשה הי' רועה את צאן יתרו שהפסיק בספור ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו' בין ספור מעשה משה במדין. וכן וד' פקד את שרה וגו' שפיר ש"י ז"ל שם פקד כבר קודם שרפא את אבימלך וכן וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וגו' שפירושו נתן מכבר ומזה נמשך שהשאלום אח"כ. בכל אלו לא דרשו בו כלום לפי שמדרך המקרא להקדים השם לפעל כשחוזר לעניני הראשון. כמו ומשה הי' רועה שהפסיק בין ספור עניניו וכנ"ל והוא כאומר נחזור על הראשונות. וכן בבוא ספור הקודם אחרי ספור הנמשך אחריו בזמן כמו והאדם ידע שהוא על דרך זה וכן יתר הפסוקים שהבאתי הם באחד מב' דרכים הללו. וכיון שצריך בכיוצא בזה להקדים השם לפעל ממילא יבוא ויו הקשור עם השם כדרך הלשון הנהוג בספור. והרא"ם ז"ל הלך סביב סביב ביאור זה ואולם לא קרב אל הנקודה. שלדעתו הכרח דרשתם ז"ל מיתורא דויו ואין הויו מיותרת אבל מוכרחת בלה"ק וחתן אמרי שפר בקשור הספור ולא ידעתי מה יעשה בכל הווין הבאים במקרא כמעט בכל פסוק וע"ל לפי דעתו כי עיקר הוראת הווין בפעלים להפוך העבר לעתיד והעתיד לעבר ואולם זה אינו כי ההפוך מסגולת הויו ולא מהוראתה ועיקר הוראתה הקישור והעטוף:
(ד"ה המטיר) ר"ל בפסוק שלפני זה אמר. השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה. ושוב אמר בפסוק שלפנינו וד' המטיר וגו' ומזה יתראה לכאורה שגם ההפיכה היתה אחרי צאת השמש ואחרי בוא לוט צוערה לכן כתב רש"י ז"ל שאינו כן. שרק ביאת לוט לצוער הי' בצאת השמש אבל ההפיכה היתה בעלות השחר שהרי כחוב וכמו השחר עלה ויאיצו וגו'. וכן כתוב וישכם אברהם בבוקר וגו' וישקף על פני סדום והנה עלה קיטור וגו' עכ"ל הרא"ס ז"ל. וכוון הרב ז"ל לברר שהיתה ההפכה בעלות השחר. אבל ענין התחלה ההפכה קודם בוא לוט צוערה. יותר מבורר זה ממ"ש ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. הרי שהתחילה ההפיכה בעודם בדרך:
(ד"ה המטיר) מה נעימים דבריהם ז"ר מראים באצבע רחמי הרחום על כל ית' וכי הוא חפץ בחיי הרשע ולא במותו. וכעין זה דרשו במעשה המבול ובמ"ש רש"י ז"ל שם:
(ד"ה מן השמים) ר"ל וסיפא דקרא יתן אוכל למכביר וכוונתם שהכל מסבה אחת עליונה הרע והטוב ולהוציא מלב המינים מאמיני השניות:
כו דמאחרי' מיבעיא לי'. לכן פירש"י ז"ל שאין מאחריו מורה צד הבטחה שמה רק צד עמידתה והשיעור ותבט אשתו שהיתה מאחריו (ד"ה ותהי) לא נענשה אשתו של לוט בשביל ההבטה גרידא זולת בשביל שאינה כדאי לראות בפורענותם כפירש"י ז"ל לעיל פסוק י"ז לפי שאף היא היתה ראויה לאותו עונש ורק בזכות אברהם ניצלה. ולכן כשהביטה מאחריה דבקה בה מכת אנשי סדום לפי שגם חטאה היה מעין חטאת אנשי סדום. ואמרו רז"ל שחטאה בהכנסת אורחין ולכן היתה לנציב מלח
כח ר"ל שאין שם קיטור נרדף לעשן גרידא רק פירושו תמור העשן. לכן הפעל ממנו ויקטר:
כט הרא"ם ז"ל הקשה למה לא פירש"י ז"ל כפשוטו לפי שהיה בן אחיו וחביב עליו ונכנס לסכנה עבורו לרדוף אחרי המלכים ועוד שגם התשובה אינה מובנת לפי' זה. ותשובתם היתה נכונה אלו היה כתוב ויזכור אלקים את לוט מה טובה זכר לו זכר לו שתיקותו כו'. אבל אחרי שכתוב ויזכור אלקים את אברהם לא יתכן לומר שזכר את אברהם מפני הטוב שעשה לוט עמו עכ"ל. ולפי דעתי שהכרח דרשתם ז"ל מפני שפעל זכר הוראתו עלות על הרעיון בהוה הדבר העבר מכבר כמו וזכרתי אני את בריתי יעקב וגו', וכן וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך וכיוצא הרבה מאוד. ולפי שהיה אז אברהם אבינו ע"ה עודנה בחיים חיותו ומעשיו הטובים תמיד גלויים וצפונים לפניו ית' בהוה לכן אינו נופל בו זכרון רק ראיה שנופלת על ההוה כמו וירא אלקים את בני ישראל וידע וגו' ואם אמנם דברה תורה כלשון בני אדם. ובהשתדל איש בהצלת זולתו בעבור איש אחר יאמר שזכר המציל את האיש ההוא לפי שאינו בהוה לפניו. אמנם מדרך חז"ל לדרוש בכיוצא בזה היכא דאיכא למידרש. ולכן גם בפרשת ויצא בפסוק ויזכור אלקים את רחל וגו' פירש"י ז"ל ג"כ מטעם זה שאין הזכרון הזה זכרון מעשיה הטובים בכלל רק זכרון איזה מעשה טוב בעבר שבעבורו זכתה להבנות וכמ"ש שם רש"י ז"ל שזכר לה שמסרה סימנין כו' ולכן גם כאן בפסוק שלפנינו שכתוב ויזכור אלקים את אברהם אין הזכרון על צדקתו בכלל לפי שאינו נופל בזה שם זכרון רק על איזה מעשה טוב בעבר שמתייחס להצלה זו. ולזה הקשו ז"ל מה ענין זכירתו של אברהם אצל לוט כלומר אצל לוט שהיה עודנה אברהם בימיו בחיים. וא"ב ע"כ הזכירה אינו אלא לאיזה מעשה טוב בעבר שמתייחס להצלת לוט. ואיזה מעשה מצינו שתיוחס להצלה ההיא יותר משאר מעשיו הטובים. ואמרו ז"ל התשובה בזה כי שיעור הכתוב ויזכור לו אלקים את אברהם וחסר מלת לו בכתוב. והכוונה שזכר הש"י ללוט את הטובה שעשה עם אברהם בעבר ששתק בעת שאמר במצרים אחותי היא. ובזה נסתלקה תמיהתו של הרא"ם ז"ל:
לג ר"ל לפי שהבורח על נפשו יעזוב משאו ואיך יוליך עמו יין. וע"כ שנזדמן לו שם יין שהיתה המערה ההיא אוצר יין מכבר לאיזה איש:
(ד"ה ותשכב) כבר ביארתי שהדבור שבו התפעלות ואיזה דבר זר וחדוש. מדרך המספר לשנותו תמיד ובזה יתעורר ההתפעלות בלב השומע יותר. ולכן אצל הבכירה אמר ותשכב את אביה ומלת אביה הוא דבור ההתפעלות וזהו ענין פרסמה הכתוב אבל אצל הצעירה אמר ותשכב עמו:
בא"ד ובקומה של בכורה נקוד. בש"ס דבכורות משמע שהנקודה על הויו המשמשת דובקומה וכאילו כתוב בקימה בלי וי"ו החבור. ולפ"ז ידע בקומה שאינו מוסב למעלה על ולא ידע אבל מלשון רש"י דהכא משמע שהנקודה על כל התיבה וכאילו כל התיבה אינה. מדברי הרא"ם ז"ל:
פרק כ
א מלבד שמדרך המדרש לדרוש הסמיכות שנמשך מהקודם ובתת טוב טעם כדרכם ז"ל י"ל עוד שדקדקו ז"ל כאן ייתור תיבת משם שרא היה לו לומר ארא ויסע אברהם ארצה הנגב. לזה אמרו ז"ל שמם משם מלבד הוראתה העיקרית ביחס גבור שממנו היא ג"כ מרמזת על הסבה שנסיעתו היתה בעיקר משם ולא בעבור שרצה לנסוע ארצה הנגב דק בעבור שלא רצה לשבת שם. והמם ההיא לפ"ז מם הסבה כמו מהתענג ומרוך. ויש לפרש עוד ע"ד הכלל שכבר ביארתיו פעמים הרבה שהשנות הידוע הוא לעורר על איזה בחינה והתבוננות. ועל דרך זה באה כאן מלת משם לעורר אותנו שסבת נסיעתו היתה שלא לישב בשכינת לוט:
ב ר"ל ומפני זה לא היתה שרה שומעת לו, ולכן לא שאל את פיה:
ד רפי שמאמר ולא קרב אליה יש, לפרשו מעצמו ובבחירתו לכן כתב רש"י ז"ל שאינו כן אבל המלאך מנע ממנו כח הבעילה וגבורת אנשים כמ"ש רש"י ז"ר להלן בד"ה לא נתתיך שמעל נתן הקשור עם מרת השרילה לא בראשו כשהוא עם כינוי הפעול. ענינו העדר הכח והיכולת וכמו שהביא רש"י ז"ל שם ראיות הרבה:
(ד"ה הגוי) שעל איש פרטי לא יפול שם נוי ולכן צריך שיתפרש מאמר זה על דור המבול וההפלגה:
ו לא השיב המלאך בתום לבבך ובנקיון כפיך. ש"מ שעל נקיון כפים לא הודה לו וכמ"ש גם אח"כ ואחשוך גם אנכי וגו':
ט ואין לפרש שכוונתו על הדבור שאמר אחותי היא שעל הדבור גרידא אינו נופל שם מעשה רק על המסובב ממנו והוא פעל הלקיחה וזה לא עשה אברהם זולת אבימלך לכן פירש"י ז"ל שהכוונה על המכות המסובבים ממנו. ופי' עשית עמדי שבאו על ידך שהגורם חשוב כעושה. מדברי הרא"ם ז"ל
יא דאל"כ אין טעם למאמרו זה. וישאלנו אבימלך מאין ידעת זה:
יב לפי, שמאמר זה אינו מהצורך כלל שכבר התנצל א"ע די התנצלות באמרו כי אמרתי וגו'. וצ"ל שעדיין אין זה תפארת לאברהם לומר שקרים והיה לו לחפש אחר עילה אחרת. לכן הראה להם שלא דבר כזב ח"ו. אבל אמרו עוד אך לא בת אמי שנראה כמותר. הטעם בזה לפי שיקשה אם זה אמת איך מותר אתה לישא אחותך. לזה הוסיף לומר בת אבי ולא בת אמי ואין אבות לגוי והיא מותרת לי. אבל רש"י ז"ל הקשה עוד שעדיין לא הועלנו ואיך יתפאר אאע"ה בשקר לאמר שלא היה מחפש אחרי עילה כוזבת. ובאמת אינו כן. וא"כ יצא ח"ו שקר מפיו שאינו מוכרח להתנצלותו כלל ותירץ רש"י ז"ר שבאמת בני בנים הרי הם כבנים ואינו דבר כזב:
יג אונקלוס הוכרח לפירושו מפני ב' דברים. א' פעל תעה שאינו נופל רק בהולך תועה במדבר וזה הענין לא היה אצל אברהם. ב' אמרו התעו בלשון רבים אבל רש"י ז"ל יישב ב' הדקדוקים ההם יפה בהמשך ביאורו להלן בסמוך:
יז ופי' זה מוכרח מפני שני הוכחות. א' שנראה מהכתוב שבו בלילה שלוקחה שרה לבית אבימלך בא אליו האלקים בחלום ובבוקר השכם קרא לכל עבדיו ודבר להם את כל המאורע ואח"כ השיג לאברהם את שדה אשתו וא"כ איך יתכן שיזדמן עת הלידה לכל נשי אבימלך בלילה אחד. ב' שמשמעות הכתוב שפעל וילדו שב גם על אבימלך לפי שמוסב על הכתוב קידם וירפא אלקים את אבימלך ואת אמהותיו אבל לתרגום ואתרוחו יתיישב הכל מדברי הרא"ם ז"ל:
יח אם הלידה אינה כמשמעה פשוט שגם שם רחם אינו כמשמעו:
[ד"ה] כבר כתבתי במקום אחר שדרכם ז"ל להסמיך מה שהוא מן הסברא חוץ לכתוב אל הכתוב ברמז מועט וכן הכא מדלא כתיב על אודות שרה וכתיב על דבר שרה דרשינן ע"פ דבורה ופי' דבורה רצונה וחפצה שלא יזדקק אליה אבימלך. ובברור התפללה שרה אמנו להשם על ככה שימנע ע"י איזה נסבה מהזדקק אליה:
פרק כא
א באמת שהפרשיות כסדרן שכבר בשר השי"ת לאברהם והמלאך לשרה שבניסן הבא תלד שרה ולכן אמרו ז"ל בר"ה נפקדה שרה. ולשבעה ילדה. והנה הפיכת סדום הי' בט"ז ניסן וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע משם אברהם וישב לו בגרר ושם לוקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך הרי שהספורים הללו נמשכין על הסדר ואין הכרע מכאן שרפואת אבימלך הי' בזמן אחרי פקידת שרה וי"ל שנתרפא אבימלך קודם פקידת שרה שהיתה בתשרי. אבל בגמ' דב"ק מייתי לה להך דרשה בזה הלשון כל המבקש רחמים כו'. דכתיב ויתפלל אברהם וגו' וירפא וגו' וכתוב וד' פקד את שרה. ופירש"י ז"ל מדלא כתוב ויפקוד ד' וכתיב וד' פקד משמע שפקד אותה תחלה מאבימלך עכ"ל הרא"ם ז"ל. וביאור זה דלאו מן הסמיכות קא דייקינין לי' שמן הסמיכות אין הכרע כנ"ל אבל הדיוק משינוי הלשון. מדכתיב וד' פקד ולא כתיב ויפקוד ד'. ש"מ שהיתה פקידת שרה קודם רפואת אבימלך. והוא נשען על הכלל שכבר ביארתיו פעמים רבות שבספור הנמשך זה אחר זה בזמן. מדרך המקרא להקדים הפעל לשם אבל בבוא ספור הקודם אחרי ספור הנמשך אחריו בזמן יקדם השם לפעל תמיד וכמ"ש ג"כ רש"י ז"ל בפ' בראשית בפסוק והאדם ידע וגו'. ושם הארכתי. ובאמת שבכל זה עדיין לא יתיישבו דברי רש"י ז"ל כאן סמך פרשה זו וכו' דמשמע דמן הסמיכות קא דייקינן לי'. והנלע"ד בזה דוודאי עיקר ההוכחה כמ"ש רש"י בגמ'. דמדלא כתוב ויפקוד ד' רק וד' פקד ש"מ שפקידת שרה היתה קודם רפואת אבימלך. אבל עדיין אין מזה מוכרח מ"ש ז"ל כל המבקש רחמים וכו' הוא נענה תחלה שהרי פקידת שרה לא היתה בשביל תפלת אברהם על אבימלך רק בעבור שבשרו השם מכבר שתלד לו שרה בן בט"ו בניסן. וא"כ ע"כ יבוא זמן פקידתה עכ"פ בר"ה שלא תוכל ללדת בפחות משבעה ואם לא עכשיו אימתי וא"כ אין כאן ראי' כלל שכל המבקש רחמים וכו' הוא נענה תחלה מפני שי"ל שחל ר"ה קודם שלוקחה שרה לבית אבימלך וא"כ ע"כ היא נפקדה תחלה בר"ה ורפואת אבימלך הי' אח"כ שהרי לא לוקחה לביתו עד אחר זמן פקידתה ועל כן כתיב וד' פקד ולא כתיב ויפקוד ד'. אבל זה מוכח מן הסמיכות שפקידת שרה היתה אחר הלקחה לבית אבימלך ונלקחה לבית אבימלך קודם ר"ה ובר"ה נפקדה ואולם תפלת אברהם על אבימלך הי' ג"כ קודם פקידתה ורפואתו לא היתה עד אחר פקידתה. ומהך דנתאחרה רפואת אבימלך עד אחרי פקידת שרה ולא נרפא מקודם שורש כל ההוכחה ההיא דכל המבקש רחמים כו' ור"ל שעל כן נתאחרה רפואת אבימלך כדי שתפקד שרה תחלה וכמו שראוי שיענה המבקש על חבירו תחלה לחבירו. ואולם איך מוכח זה מן הסמיכות ההוא ואין לומר שההוכחה ממה שבא ספור פקידת שרה אחרי ספור מעשה אבימלך שנפקדה אחרי הלקחו לביתו שעדיין אין מזה ראי' שהפקידה היתה אחרי הלקחה לביתו מפני שי"ל שאף שנפקדה לפני המעשה ההיא בכל זה קדמה ספור המעשה לספור הפקידה. לפי שהלידה היתה אחר המעשה ההוא והעיקר בפרשה זו לספר מהלידה ועוד שנית שאם תאמר שמוכרע מזה היות הפקידה אחר הלקחה. א"כ יהי' מוכרח ג"כ ע"ד זה שהפקידה אחרי הרפואה וזה א"א מדלא כתיב ויפקוד ד' וכנ"ל ועל כרחך צ"ל שאין מדרך הספור להפסיק באמצע הספור בדבר אחר וא"כ מטעם זה י"ל ג"כ שהיתה הפקידה קודם הלקיחה, על כן נ"ל שההוכחה ממה שסיים פרשה הקודמת בפסוק כי עצור עצר ד' וגו' והי' לו להקדים מאמר זה בפסוק שלפניו. ולומר ויתפלל אברהם אל האלקים כי עצור עצר ד' וגו' וירפא אלקים וגו' וממה שאיחר לכתוב פסוק כי עצור עצר וגו' אחרי מאמר וירפא אלקים וגו' שבפסוק הקודם נשמע שפקידת שרה היתה בעוד הי' עצירת רחם לבית אבימלך. ולאיזה צורך הודיענו הכתוב זה וע"כ כדי להודיענו שהמבקש רחמים כו' הוא נענה תחלה ומזה ידענו שע"כ נפקדה שרה אחר הלקחה לביתו של אבימלך ושובה לבית אברהם. וממה שהיתה הפקידה בין הלקיחה ובין הרפואה נשמע שלכך נתאחרה רפואתו מפני שהדין נותן שיהיה אברהם נענה תחלה לאבימלך כן נ"ל בביאור זה. וא"כ הוכחת מימרא הנ"ל הוא משניהם מסמיכות פרשה זו לפסוק כי עצור עצר וגו' וממ"ש וד' פקד ולא ויפקוד ד' דממ"ש וד' פקד עדיין י"ל שהיתה הפקידה לפני הלקיחה. אבל מפסוק כי עצור ד' משמע שנפקדה בין הלקיחה ובין הרפואה:
(ד"ה פקד) פקידת העקרות הוא עלות זכרונם לפני השם ית' וכביכול כאדם הזוכר תחלה ואח"כ עושה אבל באמת אצל השי"ת הן שניהם בבת אחת והפקידה היא העשי' עצמו ולכן מצינו לפעמים שבא פעל פקד תחת המעשה אצל השי"ת. כענין ופקדתי בשבט פשעם וכן כאן ע"כ פירושו פקד במעשה והוא ההריון. ויורה ע"ז הפירוש מה שסיים כאשר אמר שאין זה נופל בפקידה גרידא. ובזה סרה תמיהת הרמב"ן יע"ש וא"כ צריך לפרש כאשר דבר בלידה שכ"א מורה על ענין אחר. ולפי שבאו כאן ב' לשונות אמירה ודבור כתב רש"י ז"ל שהטעם לפי שבא כאן נבואה כפולה בענין זה לאברהם. כמ"ש בפרשת לך ובאחת כתוב ויאמר ובאחת דבור ואף דגבי האמירה נזכר ג"כ לידה. מ"מ הרי בכלל הלידה ההריון. ורש"י ז"ל לא בא אלא לפרש שבאה בענין זה נבואה כפולה לאברהם ובלשונות הללו היינו אמירה ודבור:
(ד"ה ויעש) לפי שלשרה לא דבר כלל צריך לפרש כאשר דבר לאברהם. ולהיות אמירה מורה לרוב על הביטוי גרידא ולפעמים גם על המחשבה כמו ויאמר אל לבו. אבל דבור הוא יותר מיוחד ומורה רק אל הביטוי לזולתו לכן לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש כלום אצל אמירה:
ב ר"ל מלת אותו הוא כינוי הפעול של המדבר והוא כאן המועד ולכן תרגומו דמליל יתי' ואלו הי' מלת אותו שבה לאברהם הי' תרגומו דמליל עמי' ובע"כ לפרש שמלת אותו שב אל המועד ולא לאברהם שלא היתה הלידה בזמן הדבור רק לשנה שאחרי זמן הדבור ופשוט:
(בא"ד את המועד דבר וקבע כו') ר"ל הנה אמר למועד אשר דבר אותו. ופעול הדבור א"כ כנ"ל הוא המועד ובאמת שאחרי ההתבוננות מעט אין המועד פעול הדבור רק הזמן והוא ט"ו בניסן של שנה האחרת. כי מה שנקרא הזמן ט"ו בניסן מועד הוא רק מצד היעידה והקביעות ואין שמו מועד רק אחרי שנקבע עפ"י הדבור וא"כ הי' לו לומר לזמן אשר דבר או למועד אשר יעד אבל באמת שיש בענין זה שאלה גדולה שלא נמצא כלל בשום מקום שהגביל הש"י לאברהם זמן הלידה. וכל המועד הנזכר בפרשה ההיא. נסמך על המועד הנזכר בסוף פרשת לך. שבא שם ספור בשורה הראשונה מהלידה שנתבשר מאת השי"ת עצמו ושם לא מצאנו אלא הלשון הזה. ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת והגביל בזה שנת הלידה היותה בשנה האחרת אבל לענין הגבלת הזמן ויום הפרטי משנה זו לא אמר רק למועד הזה והוא יום הדבור ואיך יאמר בפעם הראשונה על הזמן מטרם שיעדו בפירוש מועד. והי' לו לומר אשר תלד לך שרה ביום הזה לשנה האחרת כי לא יתכן לקרוא הזמן המוגבל בשם מועד זולתי אחרי שנגבל ראשונה מכבר ואז בפעם השנית בהזכירנו הזמן ההוא יתכן לכנותו בשם מועד אבל רק כאן בפרשה זו נופל שם מועד לפי שכבר זכר הגבלתו בפעם הראשונה בפרשת לך ולזה צ"ל כמ"ש רש"י ז"ל כאן ששרט לו שריטה בכותל ואמר לו כו' וא"כ כשאמר לו למועד הזה הגביל לו היום והשעה מהיום ההוא ובבחינה זו נקרא הזמן המוגבל ההוא גם בפעם הראשונה מועד ולא מועד הסכמי בבחינת הפעולה שנתיעדה בו והוא הלידה כי בבחינה זו לא יקרא מועד בפעם הראשונה אבל הוא מועד טבעי כשתגיע חמה לשריטה זו וזה כבר מוגבל ע"י הטבע ולכן אמר לו השי"ת בשנה האחרת והוא הגבלת היום שהוא ט"ו ניסן שבו הי' הדבור למועד הזה והוא הגבלת המועד הטבעי שיהי' ג"כ המועד ההסכמי והוא השעה. ואחרי הקדמה זו יתיישב ג"כ מה שאמר כאן למועד אשר דבר אותו ולא אמר למועד אשר יעד כי גם מה שאמר כאן למועד אינו ר"ל בבחינת היותו מועד מצד הלידה. רק המועד הטבעי שהוא ג"כ מועד מצד זה גם אם לא הי' פעל הלידה מיועד בו. ובזה תבין בדקדוק לשון רש"י ז"ל את המועד דבר וקבע כו'. ר"ל שדבר את המועד בבחינת שכבר נקרא הזמן ההוא מועד מצד הטבע והוא הגעת החמה לשריטה זו. וגם קבע את המועד הטבעי הזה למועד הסכמי. וכתב אח"כ כשאמר לו למועד כו' שרט לו כו'. וא"כ גם כוונת הספור כאן שילדה שרה את יצחק ברגע ההיא בצמצום. והבן זה כי הרא"ם ז"ל נדחק מאוד בזה:
ו לפי פשוטו הצחוק הוא כמ"ש הרשב"ם ז"ל שמחה של תמהון והוא הרגשה מורכבת משמחה ותמהון כשיקרה לאדם איזה מקרה טובה ורבת חסד. והמקרה ההיא הוא זרה ונפלאה יוצאת מן המרוץ הטבעי התפעלות השמחה הוא על טובת המקרה. והתמהון על הזרות והפלא שבה ולכן אמר כל השומע יצחק לי כי יתלווה לכל השומעים התפעלות התמהון והשמחה. אבל בדרשות רז"ל פירשו מענין השמחה לבד כמו שאמר הרבה עקרות נפקדו וכו':
ז (ד"ה היניקה) לפי מ"ש רש"י בדבור מי מלל נמשך בפירושו אחר תרגום אונקלוס שיעור הכתוב ראו מי הוא אשר מלל לאברהם היניקה בנים שרה ראו כי היניקה בנים שרה מה רב הפלא הזה. אבל ממה שאמר בנים לשון רבים כתב רש"י ז"ל שרמז יש בו ביום המשתה כו':
ח (ד"ה משתה גדול) זהו מן הסברא שחשיבות וגודל המשתה. תלוי' יותר בחשיבות וגודל הקרואים מהתלותה ברוב העם ורבוי המעדנים:
ט ה"ג ברש"י ד"א לשון רציחה כמה דתימא יקומו וגו' ומתשובת שרה כי לא יירש וגו' עם בני אתה למד כו' והכלל שמלת צחוק כוללת כאן שלשת מיני עבירות אלו והסתירו הכתוב בלשון רמז לכבוד ישמעאל שעשה תשובה בסוף ימיו כמ"ש רש"י בפ' תולדות ובפ' חיי ולדעת הפשטנים מה חרי אף הגדול הזה של שרה אמנו ע"ה:
י גם זה מיוסד על הכלל הידוע שהשנות המאמרים הוא לעורר ההתפעלות או איזה בחינה שבמאמר השנוי וכן כאן אמרה עם בני עם יצחק. ובהגדה יוכר זה יותר ע"י סימנין מיוחדים בתנועת הקול ובהעמדת המבטא ומן הסברא העמידה המבטא במאמר עם בני:
יא גם לפי הדרש היו רע בעיניו השלוחין אלא שמן הסברא יותר הי' רע בעיניו סבתם שהוא רשעת הבן. ואמרו שרמוז זה בכתוב שלא הי' לו לומר אלא וירע הדבר מאוד בעיני אברהם ובכלל מלת הדבר הוא האמור למעלה והם השלוחין ועל אודות בנו למה לי. ועוד דמן הסברא גם שלוחי הגר היו קשין בעיניו ולמה ייחד כאן רק בנו. ולפי הפשט יש לפרש באמת. ששיעור הכתוב. ששלוחי הבן הם היו היותר קשין בעיניו ולכך אמר וירע הדבר מאוד בעיניו על אודות בנו שעל אודות בנו הי' הדבר מאוד רע בעיניו. אבל לפי הדרש הכי פירושא דקרא. שהי' הדבר מאוד רע בעיניו. בשביל שהוא על אודות בנו. ר"ל מפני שהבן סבתו וכמו שהסתיר הכתוב לעיל במעשה ישמעאל כן הסתירו תחת לשונו כאן ברמז:
יב הנה הסכים המקום ב"ה בזה לשרה וגם אמר דרך כלל כל אשר תאמר אליך שרה וגו' דמשמע הן בדבר זה. והן בדברים אחרים וע"כ שהי' טפל לה בנבואה והוצרך לשמוע ממנה:
יד ר"ל גם מכאן ראי' לדרשתם בפסוק ט' ופסוק י"א:
(ד"ה ואת הילד) ר"ל שזה דבוק עם שם על שכמה הסמוך לו לפניו ולא עם ויתן אל הגר הקודם ובראיית מ"ש אח"כ ותשלך את הילד וגו'. ומזה נראה שהיה על שכמה מקודם לכן מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד שהכניסה בו שרה עין רעה כו' ר"ל שלא לקוטנו הרכיבתו על כתפה רק לחוליו, שהרי כבר הי' ישמעאל אז בן ט"ו שנה שכשנולד יצחק הי' בן י"ג. ובמשתה הגמלו היו בן שתי שנים כפירש"י ז"ל לעיל (ד"ה ותלך) לא ידעתי מאין הוציאו. ובדברי הרא"ם ז"ל לא מצאתי מרוה:
טו לפי שהוציא מלת ותתע מפשוטו. הוצרך לפרש כן שרחוק לומר שלא הספיק להם אברהם לחם ומים די צרכם והוא לא היתה תועה לפי הדרש וע"כ שסבת כלות המים הי' מחולי הנער:
טז והוא מגזרת טחה ובא ע"ד השלמים שהומרה הה"א לויו. והנפרד מטחוה. והיוד שבסוף התיבה לרבוי ומיעוט רבים שנים:
(ד"ה וחשב) פשוט שזה מוכרח מהשנות המאמר הזה ותשב מנגד שני פעמים בפסוק זה:
יז (ד"ה באשר) הרא"ם ז"ל כתב וז"ל והא דלא קטרגו מעבירות שבידו עכשיו כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק ט' ד"ה מצחק דקטרוגם הי' לענשו מדה במדה. ולאותו מדה לא הי' ראוי עתה לפי מעשיו ולכן קטרגו מן העתיד דלפי שעתיד להמית בניך בצמא ימות גם הוא בצמא עכ"ל וע"כ צ"ל כסברתו דאל"כ בלא"ה יקשה למה קטרגו עליו מחטא בניו ולא קטרגו מחטא עצמו שאחרי חיותו מחליו הי' יושב ומלסטם את הבריות כמ"ש רש"י ז"ל להלן בפסוק שאח"כ ד"ה קשת וע"כ שאין זה במדת ענשו. ואולם מכאן אין הכרח דע"כ צ"ל שבעת חליו נשא ישמעאל עיניו ולבו לשמים וכמ"ש רש"י ז"ל על זה שיפה תפלת החולה ובלי ספק שנדר בתפלתו להטיב דרכו וכבר כתב הר"ם ז"ל בהל' תשובה שהתשובה עיקרה החרטה ועזיבת החטא ולכן כתוב וישמע אלקים אל קול הנער וגו'. הרי שנשא ישמעאל לבו לשמים ולכן נעתר לו הקב"ה ולא ידעתי מה יעשה הרא"ם ז"ל במה שאמרו ז"ל במדרש. עכשיו מהו צדיק כו' אמרו לו צדיק הרי שהי' בזמן הזה צדיק גמור. ואילולי כן לא יתכן כלל בזה תירץ הרא"ם ז"ל ומה ענין זה למדה במדה וחוטא כזה עובד ע"א וג"ע וש"ד אינו ראוי לנס. שיפקחו עיניו לראות באר מים חיים ואולם לפי שבכל זה שב לרשעו אח"כ והי' מלסטם הבריות בקשתו לענין זה יפה מאד סברת הרא"ם ז"ל דלפי שסוף סוף לא יכלו לקטרגו רק מן העתיד יותר ראוי להם הקטרוג מחטא שעונשו ראוי לאותה מדה ועם כל זה השיבם הקב"ה שאינו דן את האדם רק לפי מעשיו של עכשיו כן נ"ל.
כ (ד"ה קשת) ר"ל כמו שרובה שם התואר כן קשת שם התואר. והוא ביאור לרובה. וז"ש רש"י ז"ל יורה חצים בקשת:
כה ר"ל שהוא מענין תוכחה ולא מענין ברור דברים כמו אותה הוכיח ד' לבן אדוני בפרשת חיי:
ל הוסיף רש"י ז"ל מלת זאת לומר שזה קאי על פעולת הקיחה ולא על הכבשות. דא"כ תהיינה מיבעיא לי':
(ד"ה לעדה) ר"ל שהוא תואר לנקבה מענין עדות כמו עדה המצבה ואיננו שם דבר מלשון עדות כפי' הראב"ע ז"ל וז"ש רש"י ז"ל לשון עדות של נקבה ורצה באמרו לשון עדות שאיננו נרדף לשם קהל כמו הקהל את העדה ורצה באמרו של נקבה שאיננו שם דבר רק שם תואר. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כי חפרתי) הקיחה הוא לזכרון שחפר אברהם את הבאר. וכמו עד הגל הזה. שהגל לזכר כריתת הברית בין לבן ויעקב. וענין עדות במקומות אלו הם סימן וזכר. אמנם בירור הדברים שאברהם חפר את הבאר י"ל שהי' ע"י עדים או שבועה אבל רז"ל קבלו שהברור היה ע"י עליית המים שעלו לקראת שבע הכבשות לפי שכן היה בריב רועי אבימלך עם רועי אברהם וא"כ השבע כבשות הן עדות ממש ולא לזכרון לבד. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור הרבה:
לג ממ"ש הכתוב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' וגו' ולא אמר וישב בבאר שבע ויקרא שם בשם ד'. נראה שנטיעת האשל מתייחס באיזה ענין אל הקריאה בשם ד' דאל"כ הסמיכות הזה זר מאוד. וגם הודעת נטיעתו בעצמו הוא אך למותר לבד זרות הסמיכות. משני ההוכחות ההם פירש"י ז"ל שנטיעת האשל היה בו איזה זכות מצוה להביא פירות ומגדים לאחרים. ובש"ס פליגי בה לחד מ"ד פירושו כפשוטו אילן ובו פירות ולחד מ"ד פירושו פונדק וקורהו אשל על שם שבו כל מיני פירות. ולכן הוצרך הכתוב להודיענו זה ולהסמיכו לקריאת השם לפי שהמצוה ההיא גרמה לקריאת השם כמ"ש רש"י ז"ל ד"ה ויקרא:
(ד"ה ויקרא) כבר ביארתי זה לעיל בסמוך שרש"י ז"ל הוסיף להוכיח כאן שנטיעת האשל היה בו זכות מצוה ולכן סמך לו קריאת השם:
לד לפי חשבון בעל סדר עולם ז"ל היה אז אברהם בצאתו מבאר שבע לחברון בן קכ"ה שנה שהרי בן צ"ט היה בבואו לבאר שבע ושם ישב כ"ו שנה הרי בין הכל קכ"ה. והנה לפי דעת רז"ל היתה עקדת יצחק סמוך למיתת שרה כדרשתם ז"ל שע"י בשורת העקידה מתה שרה. וא"כ היה לפ"ז יצחק בן ל"ז שנה כשנעקד. לפי שילדתו שרה כשהיתה בת תשעים ובמותה היתה בת קכ"ז. ולפי שהיה אברהם בן מאה שנה כאשר הוליד את יצחק א"כ היה אברהם בן קל"ז בשעת העקידה. ומפני שהי' אברהם בן קכ"ה שנה בבואו לחברון א"כ אותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק י"ב שנה שאם תוסיף י"ב על קכ"ה הרי קל"ז. וכתב הרא"ם ז"ל שהקדים זה רש"י ז"ל כאן להקדמה למ"ש אח"כ בד"ה אחר הדברים וכדי להוכיח מכאן שאין פירוש ויהי אחר הדברים וגו'. אחרי הדברים שעברו בין אברהם ואבימלך מפני שכל מקום שנאמר אחר הוא סמוך. וכאן ע"כ עברו י"ב שנה. ולכן צריך לפרש שפירושו אחר דבריו של שטן. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל כמ"ש רש"י ז"ל שני פירושים הללו בסמוך. ובזה יבוא על נכון מ"ש אחר ולא אחרי שמורה ההפלגה:
פרק כב
א כבר כתבתי ביאור זה למעלה (ד"ה הנני) פי' הנני בכל מקום איננו הודעת המקום הנה אני כאן. ויותר לא יתכן זה כאן אצל המקום ב"ה אבל פירושו כאן לשון זמון או לשמוע קולו או לעשות רצונו. וכאומר הנני אדוני לכל אשר יצוני וכך הוא עניתן של חסידים אף שלא ידעו מתחלה מה יצום הם מזמנים עצמם לעשות רצונו ב"ה:
ב (ד"ה את בנך) מה שלא אמר לו הקב"ה מיד קח את בנך יצחק והעלהו לי לעולה נתן רש"י ז"ל בזה ג' טעמים הטעם הא' מפני טרוף הדעת. ולזה לא הודיעהו כולו בפעם אחת זולתי אחת אחת. למען יהי' לו בכל פעם קצת הרגשה מסופקת וידיעה כהה מן הדבר ויתרגל לאט לאט ואף שאמר לו הקב"ה אח"כ והעלהו לי לעולה. ולא קודם זכרון התוארים הרבים. בנך יחידך אשר אהבת. זהו ג"כ מפני טרוף הדעת. ומיד שאמר לו הקב"ה קח נא. וגם לא הזכיר לו אח"כ את מי יקח רק לאט לאט ע"י ריבוי התוארים. הרגיש אאע"ה קצת בדבר ועלה בלבו ספק ובזה נשמר מטרוף הדעת. במה שיצא מידיעה מסופקת וכהה לידיעה ברורה. ואלו אמר לו הקב"ה מתחלה העלהו לי לעולה לא הי' מועיל זכרון רבוי התוארים שאח"כ כי בלי ספק גם בנו ישמעאל הי' אהוב לו מאוד אבל עתה שאמר מקודם קח נא עם רבוי התוארים. כבר ידע אברהם שהכוונה על יצחק. וגם כבר הי' לו ידיעה מסופקת לענין הקרבן. הטעם הב'. כתב רש"י ז"ל כדי לחבב עליו כו', ור"ל כאלו אמר לו הקב"ה בזה. ידעתי גם אני שיעור הקרבן היקר הזה להיותו בנך ויחידך. ואשר אהבת מאוד. ואולם כדאי המצוה הזאת לתארים אלו כי שכרה רב מצד עצם המצוה. הטעם הג'. כתב רש"י ז"ל וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. ור"ל כי הראה לו הקב"ה בזה ששכרה רב. לא לבד מצד עצם המצוה אבל גם מצד פועלה כי יקבל שכר על כל דבור ודבור של התוארים ר"ל על כל תואר ותואר. כי לפום צערא אגרא:
(ד"ה ארץ (ירושלים נקרא מורי' לדברי הכל כמ"ש בספר דברי הימים. ואולם בטעם הקרא ירושלים בשם זה מחולקים רבותינו עם אונקלוס [ד"ה אחד ההרים]. ר"ל כי במה שיעלימו הדבר מן האדם. יותר רב חשקו אליו והוא מתרפק לדעת את הנעלם. ורב צערו בהעלמו ולכן ירבה שכרו:
ג (ד"ה ויחבוש) ואין פירושו בציווי כמו ויבן שלמה. דא"כ לאיזה צורך הודיענו הכתוב מהחבישה. וכי תעלה על דעתך שרכב על חמורו בלתי חבוש. וכן דרשו ג"כ ויאסור מרכבתו דיוסף. ויאסר רכבו דפרעה. ויחבוש אתונו דבלעם. בכולם דרשו הוא בעצמו מטעם זה וכן אמרו בב"ר אהבה מקלקלת השורה. שנאה מקלקלת השורה. אהבה מקלקלת השורה מיוסף ואברהם. שנאה מקלקלת השורה מפרעה ובלעם כו' וכמו שהובא ברא"ם:
(ד"ה את) דמלת נעריו בכנוי הקנין מורה שלא היו לו אלא נערים אלו בלבד ובאמת כשרדף את המלכים היו לו שי"ח אנשים כמ"ש בסדר לך וירק את חניכיו וגו' שמונה עשר ושלש מאות וגו'. וא"כ היו לו לומר ויקח שני נערים אתו מאי את נעריו. וצ"ל דהכינוי מורה על המיוחדים לו והם ישמעאל ואליעזר מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד שאין אדם חשוב כו'. ר"ל דאל"כ למה זה לקח נעריו אתו והלא הי' חפץ שיהי' הדבר בהסתר. עד שהוצרך לומר להם אח"כ שבו לכם פה וגו'. וטוב טוב הי' לבלי קחתם אתו וצ"ל מטעם שאין אדם חשוב כו':
(ד"ה ויבקע) לא אמר רש"י ז"ל תרגומו וצלח. לפי שבאמת לשון בקוע מבואר יותר מלשון וצלח ולא כוון רש"י ז"ל לבאר כאן לשון המקרא רק לבאר לשון התרגום. שצלח כמו וצלחו הירדן ואיננו מענין הצלחה מדברי הרא"ם ז"ל:
ד אף שפירש"י ז"ל לעיל שהקב"ה מתהה את הצדיקים כו' מ"מ לא יתיישב בזה זולתי מה שלא גלה לו השי"ת מיד בשעת הדבור לאיזה הר ילך:
רק גלהו הארץ בכלל ואילו גלה לו השי"ת את ההר מיד בבואו להר המורי'. זולת שלא בא לארץ המורי' עד יום השלישי הי' לו לומר ויבא לארץ המורי' ביום השלישי. וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק וע"כ שבא אברהם לארץ ההיא לפני יום השלישי ויוחל שם עד יראהו הקב"ה את ההר ולא הלך יותר לפי שלא ידע אנה ילך. אבל מטעם שכתב רש"י ז"ל לא הראה לו הקב"ה את ההר עד יום השלישי ללכתו מבאר שבע:
[ד"ה וירא] לא אמר הכתוב ויראהו ד' את ההר כמ"ש אצל משה ויראהו ד' את הארץ וגו' רק וישא עיניו וירא את המקום. דמשמע שהרגיש מעצמו כאשר נשא את עיניו. ואמרו ז"ל שהבין ע"י הענן שהי' על ההר:
ה עד כה משמע המקום שהם בו. וא"כ עד שמה מיבעיא לי'. וע"כ פירושו עד מרחק כה וכה. ולאיזה צורך הודיעם שיעור המרחק לומר שהוא דרך מועט ולא יתמהמה לשוב אליהם אבל במדרש אגדה תירצו בענין אחר:
[ד"ה ונשובה] ברור שאאע"ה לא ידע שסופו לשוב עם בנו דאל"כ מהו הנסיון הזה. ומה שאמר בלשון רבים הוא כלפי נעריו שלא ידעו הסוד אלא שר"ל שנזרקה נבואה בפיו. ורמז יש כאן ובמקום אחר כנו כיוצא בו. נצנצה בו רוה"ק. נזרקה נבואה בפיו.
ו לפי' הראשון מאכלת מענין כליון כמו וחרבי תאכל בשר וההפעיל יוצא לשני שלא כמנהג בשורש זה. כי המאכילך מן יוצא לג'. ולפי' הב' והג' הוא מענין אכילה ממש. ויוצא לשלישי כמנהג. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וילכו) המאמר הזה וילכו שניהם יחדיו. נשנה שני פעמים בספור זה. ומהו ענין כפל המאמר הזה ועוד שבשניהם מלת יחדיו מיותרת ומה נעים מה שאמרו בכוונת המאמרים ההם שבאו המאמרים ההם כל אחד לעורר אותנו על שבח העוקד והנעקד. ומלת יחדיו ענינו שיווי לב שניהם. שהיו שווין בתכונה הנפשית. ולזה בפעם הראשון שלא הרגיש יצחק עודנה שהולך להעקד כוונת המאמר שהלך אברהם ברצון הלב כמו יצחק ואחרי שנודע גם ליצחק על מה הוא הולך שמה חזר לומר וילכו שניהם יחדיו. להורות שגם יצחק הלך ברצון כמו אביו אברהם וכמ"ש שם רש"י בפסוק הזה:
ח באמת מלת בני לקריאה. והשיעור אתה בני. אני אומר לך. כי אלקים יראה ויבחר לו השה לעולה אלא שאמר אאע"ה לישנא דמשתמע לתרי אפי כדי שירגיש יצחק
יב. דרשו ז"ל הכפל כמנהג:
(ד"ה כי עתה) נבא ליישב ענין נתינת הטעם מה שאמר המלאך אל תשלח וגו' כי עתה ידעתי. ומה נתינת טעם הוא זה. שלא ישלח ידו אל הנער בעבור כי נתוודע אליו עתה היותו ירא ד'. וכי אם הי' שוחטו לא הי' אליו ידיעה זו וע"כ שרצה לומר כי עתה ידעתי היותך ירא ד' ויספיק לי בזה ומתחלה לא צויתי לשחטו רק לנסיון. א"כ עיקר חסר מן הספר והי' לו לומר כזה. אל תשלח ידך אל הנער. כי רק למען נסות אותך צוויתיך בזה. ועתה הניחהו כי כבר ידעתי היותך ירא ד'. לכך פירש"י. ששיעור הדברים כך שכאשר בקש אברהם לשחוט את יצחק. לפי שהבין מן מאמר הקב"ה קח נא את בנך וגו'. שהקיחה לצורך השחיטה ולכן קרא לו המלאך אל תשלח ידך וגו' ור"ל לא צויתיך על פעל השליחות יד. שהוא השחיטה. ועל פעל הקיחה לבדה צויתיך ואם תאמר מה צורך בקיחה לבד ומה תועלת בה. לזה השיב כי עתה ידעתי היותך ירא ד'. וזהו תועלת הקיחה. וא"כ הוא נתינת טעם על פעל הקיחה. ולא על המנע פעל השחיטה ודבר זה ביאר הדרש ע"י הווכוח כדרכם ז"ל ולא שהי' זה ח"ו ווכוח בפעל. ועיקר כוונתם ז"ל שבמאמר הזה שאמר לו המלאך. נתיישבו לאאע"ה כל ההרהורים שעלו בלבו: