אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר לך לך

סדר נח

פרק יב

ב באמת שחבור ציווי ההליכה עם הבטחת הברכה והשם והזרע יתפרש גם כפשוטו ושמה אעשך לגוי גדול ואברכך וגו' וכאן אי אתה זוכה לזה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל או בעבור זה אעשך וגו' רק לפי שהאמת ג"כ שהדרך גורמת מיעוט שלשת דברים הללו בכל מתגורר ונע ונד בארץ נכריה ועוזב מולדתו. לכן דרשו ז"ל זה בכאן שגם לזה הוזקקה ההבטחה הזו ושהיה נס בתוך נס, ופשוט לע"ד שזה דרך הדרש לרוב. ובחנם נדחק הרא"ם ז"ל:

(ד"ה והיה ברכה) ב' הפירושים ליישב הכפל:

בא"ד ד"א כו' לפי שהש"י אינו מייחד שמו רק על אומה ישראלית שלמה ולא על איש פרטי וכמו שאין דרך לומר מלך אבנר מלך פוטיפר רק מלך ישראל מלך מצרים ואם בב"ו כן ק"ו אצל הש"י שאינו מיחד שמו רק על אומה אלקי העברים אלקי העולם. והקב"ה מיחד שמו על אברהם כמו על אומה שלמה לכן אמר ואעשך לגוי גדול וברכה היא תוספת טובה לכן מרבה מואברכיך שגם יצחק בנו יזכה לזה. וגדולת שם מרבה יותר שגם יעקב בן בנו יזכה לגדולה זו. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה מארצך) נ"ר שלפי שתפס רש"י ז"ל בפסוק לך לך. הפסוקים שאחריו פירשם תחלה ואח"כ חזר לכסדרן:

בא"ד אלא כך אמר כו' ופי' לך לך לענין ארצך ומולדתך הרחוק שיתרחק עוד יותר משם ממה שנתרחק משם עד זמן הציווי ולענין בית אביו פי' לך לך על היציאה שיצא משם וזה מדוקדק מאוד בלשון רש"י ז"ל שכתב התרחק עוד משם וצא מבית אביך:

(ד"ה אשר אראך) בקוצר לשונו ז"ל כאן נכללים ב' קושיות שכתב לא גלה לו הארץ מיד. ר"ר למה האריך ראשונה ברבוי התוארים ממקום יציאתו מארצך וממולדתך ומבית אביך ולמה לא גלה לו ג"כ שם הארץ שהיה לו לגלותו. ומיד לך לך מבית אביך ארצה כנען ובכח התיר ג"כ ב' דברים שריבוי התוארים לחת לו שכר על כל דבור ודבור ומודיעו הש"י בזה שכדאי מצוה זו לצער הגדול הזה לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו שקשה פרידת האדם מאחת מהן אף כי מכולן וזהו לקבל שבר על כר דבור ודבור ר"ל מאחר שפרט לו הקב"ה שיעור הצער הודיעו בזה כי לפום צערא אגרא. וזה ג"כ טעם רבוי התוארים בעקדה. ומה שאמר אל הארץ אשר אראך ולא גילה לו הארץ תיכף כדי לחבבה בעיניו כי טבע האדם כשמחכה טובה לא ידע מהותה תגדל בעיניו יותר ויתאוה אלי' בתשוקה יתירה ויצטער על העלמה ממנו וזה ג"כ טעם מ"ש בעקידה על אחד ההרים וגו' וביונה אח הקריאה אשר וגו'. ובזה יתיישב לך בדקדוק לשון רש"י ז"ל ודברי הרא"ם ז"ל באו כאן מעורבבים

ג ר"ל כל מקום שפעל ברך קשור עם מדת כך זה ענינו שיהא דוגמא לברכה:

ו ר"ל כל מקום שפעל עבר קשור עם מלת את. ענינו ההעברה מן הקצה אל הקצה כמו עברתי את הירדן ובקשורו עם בית ענינו רק העברת החלק ולראיה מ"ש אח"כ עד מקום שכם מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ער מקום שכם) דהא אלון מורה דהוא שכם כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו ותרתי ל"ל וע"כ דכ"א אתי לדרשא. והנה מ"ש ז"ל להתפלל על בני יעקב וכו' רא יתפרש כפשוטו שהרי רא נתבשר מהזרע עד ברית בין הבתרים ואף שמיד בצאתו מחרן אמר לו ואעשך לגוי גדול כבר אמרו ז"ל שהצדיקים מתיראים מהחטא אבל הכוונה שתפלת אאע"ה גרמה להם הצלתם ונצחונם:

(ד"ה עד אלון מורה) וראיה לזה ממ"ש בסדר ראה ונתת את הברכה על הר גרזים וגו' ובפסוק שאחריו כתוב הלא המה וגו' אצל אלוני מורה. וידוע שהר גרזים הוא בשכם שהוא היה הכרך וכל בנותי' וערי תחומה נקראים שכם על שם העיר הראשית והר גרזים היה אצל אלוני מורה. וצ"ל א"כ שכפל הכתוב דבריו לדרשא:

(ד"ה והכנעני) מלת אז מורה או שלילת הזמן הקודם או שלילת המתאחר ומפני שבימי משה רבינו כותב התורה ע"ה עדיין לא נכבשה ארץ כנען. ע"כ הוראתו שלילת הקודם מדברי הרא"ם ז"ל:

ז ובנין המזבח היה להקריב עליו קרבן חודה ואין לפרש דעולת ראיה הואי בעבור שנראה אליו הש"י שהרי לא היה המראה הזה מראה הראשונה שבעודו בחרן נראה אליו ד' ואמר לו לך לך וגו' ומדוע א"כ לא בנה מזבח אחר המראה הראשונה. וע"כ דקרבן תודה הוואי. ואף שכבר בשרהו גם בשורת הזרע במראה הראשונה שהרי אמר לו ואעשך לגוי גדול מ"מ בשורת הארץ לא נתבשר עד עתה בגלוי השניה:

ח לפי שפער ויעתק הוא מההפעיל בראיית נקודתו ופעל הקר משורש זה הוא עומד אבל ההפעיל ע"כ יוצא השני:

(ד"ה מקדם) ר"ל שמם מקדם איננה דבוקה עם מלת משם הכתיבה מקודם. ויהיה מ' מקדם מ' השלילה שא"כ יבא האוהל הנטוי בהר לפאת מערב בית אל והכתוב אמר אח"כ ויט אהלה בית אל מים הרי שהאוהל היה למזרחו לכן צ"ל שמלת מקדם דבקה עם ההרה:

ומם מקדם כמם בעדן מקדם שמורה הצד והפאה ופירושה בפאת מזרחה וכמ"ש אח"כ בית אל מים מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אהלה) ולמדנו הכתוב ד"א שאשה כל כבודה פנימה ושצריך לכבד אשתו יותר מגופו. (ד"ה ויבן) פי' לך צורך הבנין כדרך הדרש

ט דרך חז"ל לדרוש תמיד המקור הסמוך לפעל על ריבוי הפעולות מזה המין כמו שדרשו השב תשיבם אפי' מאה פעמים הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. וזה אמנם ע"ד דדרש ולפשוטו בא המקור אצל הפעל לתקון הלשון אבל כר זה אם המקור ממין הפעל שאחריו או קודם לו. ואולם בבוא אצל המקור שממין הפעל גם מקור הלוך יורה זה גם לפי משפט הלשון או ער רבוי הפעולות שממין הפעל שאחריו כמו וילכו הכהנים וגו' הלוך ותקוע בשופרות שתקע פעם אחר פעם בזמן הקיפם ולא פעם אחת לבד או על בלתי הפסקת הפעל ההוא כמו וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב שחסרו בכל שעה ולא עמדו לחסור. והנה מ"ש כאן ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה אם היה פי' הנגבה לדרום העולם ולא נסע למקום מיוחד רק לרוח מיוחד ואותה נסיעה אין לה גבור מיוחד שכל מקום שיעמוד שם יתכן לומר שעומד בדרום ביחוס המקום שהיה שם תחלה י"ל שלכן אמר הלוך ונסוע הנגבה לומר שכל נסיעותיו היה לרוח דרום ולא פסק מליסע כלל לאותו צד ובבואו לאיזה מקום נסע גם משם אח"כ ללכת לדרום מקום הב' וכן הלאה ואמר הלוך ונסוע בבחינת ב' ההוראות הנ"ל רבוי הנסיעות שעשה למקומות הרבה ושכולם היו רק לאותו צד מבלתי נטיה לצד אחר אך לפי שפי' הנגבה ירושלים כמו שיבורר להלן וא"כ נסע מחרן למקום מיוחד והוא ירושלים ובנוסע ממקומו למקום מיוחד לא יתכנו ב' ההוראות ההם ולא יפול על הלשון למדבר לומר שנסע למקום ההוא תמיד ובלי הפסק וכן לומר שנסע שמה נסיעות הרבה כי בנסוע ממקום למקום כדרך הנוסעים שרא יעמדו במקומות שבנתים זולת ללינת לילה או להרגיע מעט מטורח דדרך לא יכונה זה רק מסע אחת וגם אם יתעכב הנוסע במקומות חודש ימים ויותר בטרם הגיעו למקום ההוא ואז נוכל לומר באמת שנסע נסיעות הרבה. בכל זה לא יכין לומר שנסע נסיעות הרבה למקום האחרון כי כל נסיעה ונסיעה היתה למקומה ונסיעתו ממקום שלפני האחרון למקום האחרון לא יכונה רק מסע אחת ואם זאת היתה כוונת הפסוק שלפנינו שנסע אברם נסיעות הרבה לפי שנתעכב במקומות נסיעתו ואח"כ בא הנגבה שהוא ירושלים והיה לו לומר א"כ ויסע אברם הלוך ונסוע ויבוא הנגבה על כן פירש"י ז"ל שגם אם פי' הנגבה ירושלים יתפרש ג"כ ע"ד שיתפרש בהיות פי' הנגבה לדרומו של עולם ואין הכוונה במ"ש הלוך ונסוע שנסע נסיעות הרבה לירושלים כי זה לא יתכן לומר בשום פנים בנוסע למקום מיוחד לפי שהכל או רק נסיעה אחת או שכל נסיעה ונסיעה היא למקומה אבל הכוונה שעשה הרבה נסיעות כי נתעכב בכל מקום זמן חשוב. ואולם כל ריבוי נסיעותיו היו הכל לעד ירושלים שהוא בדרומה של א"י. ובא המקור הלוך בבחינת ב' ההוראות על ריבוי הפעולות ועל תמידית הפעל לאותו צד ולא אמך שנסע נסיעות הרבה לירושלים רק שנסע הרבה נסיעות וכולם לצד ירושלים והוא לצד דרום א"י ולא נטה בכל נסיעותיו מצד ההוא לצד אחר מפני שכל מגמת אברם היה לנסוע להר המוריה שהוא ירושלים כי ידע ברוה"ק עוצם קדושת המקום ההוא ולכן יפול לומר שעשה רבוי נסיעות לפי שנסע להרבה מקומות לא לעבור דרך שם לבד רק להתעכב בהן. ואולם כולם היו רק לצד סוף מגמתו שהוא הר המוריה:

בא"ד ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים כו' ר"ל שע"כ אין פירושו לדרום העולם שזה הפך מה שנצטוה ללכת לארץ כנען וכן אין פירושו לדרום א"י סתם שהוא בקצה א"י שהרי חרן בצפון א"י וראיה ממ"ש ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ואח"כ בא בית אל ומשם דלך חרנה. וידוע מגבולי הארץ שחלק יהודה בקצה א"י בדרומה ובאר שבע בדרום יהודא וירושלים בצפון יהודא בחלק שבין יהודא ובנימין. ובית אל בצפון בנימין בגבול שבין בנימין ובני יוסף. ולפ"ז ההולך מחרן לא"י הולך מצפון לדרום. וא"כ יתפרש הכתוב יותר כפשוטו שרא ישב אברם במקום אחד רק נסע תמיד הלאה מצד צפון שהיה בה לפי שבא מחרן ונתקרב יותר לצד דרום עד קצה א"י ואולם לפי שמצאנו להלן (י"ג א') ג"כ, ויעל אברם ממצרים הנגבה ושם ע"כ פירושו לבוא לירושלים שהוא לצד דרום א"י בצפון יהודא שההולך ממצרים לא"י הולך מדרום לצפון ולפי שתפס הכתוב לשון אחד בשני המקומות ברור שגם כאן ביאורו, כן ועוד מדוע לא נטה אברם באמת לצד אחר ואם נפל זה במקרה לאיזה צורך הודיענו זה הכתוב:

י מן הסברא דרשו כן לפי שלא היה הרעב רק בארץ ובמצרים היה שבר. והרעב ההוא היה ג"כ בשנת הכנס אברם לא"י בציווי הש"י ואין זה כי אם לנסותו והוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אאע"ה כמו ששנינו באבות דר' נתן:

יא רש"י ז"ל פי' בכל מקום שפי' מלת נא כמו עתה ולכן ע"כ צ"ל שעד עכשיו לא הכיר בה. וכתב בעל צדה לדרך וז"ל. והתבונן שלא כתב רש"י ז"ל עד עכשיו לא ראה אותה רק כתב עד עכשיו רא הכיר אותה והוא כמ"ש הר"ם ז"ל בפירושו לפרקי אבות וז"ל ובא בפירוש שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלמה עד היום הזה עכ"ל:

בא"ד ופשוטו של מקרא כו' לב' הפירושים הראשונים בא העבר במקום בינוני וידעתי כמו יודע אני בהווה שאל"כ איך יחוברו העבר וההוה יחד שהרי פי' נא עתה. אבל לפשוטו שר מקרא מלת ידעתי פעל עבר ואין הנה נא דבוק עם ידעתי רק הנה נא ענין אחד וידעתי דתחלת ענין אחר ופירושו כאן הנה נא הגיע השעה שיש לידאג על יפייך ידעתי מכבר כי יפת מראה את. והנה נא וגו' הכתוב בספור ענין לוט בסדום פירושו ג"כ כמו שפירש"י ז"ר שם. הנה נא אדוני צריכים אתם לתת לב על הרשעים האלה לכן סורו נא אל בית עבדכם ומאמר הנה נא בשני המקומות מאמר קצת ומובן מעצמו הכוונה ממאמר שאחריו שהוא לאזהרת השמירה מאיזה נזק שאפשר שיקרה. ומדרכי הלשון לקצר לפעמים בכיוצא בזה. וכאן באר בפירוש סבת האזהרה והיה כי יראו אותך המצרים וגו' אבר בלוט לא ביאר אח"כ סבת השמירה רק אופן השמירה סורו נא וגו' וזה מיראתו להאריך בדברים פן יתמהמהו ויוודעו לאנשי מקום. לזה דבר להם ברמז ואמר מיד סורו נא וגו' כדי שרא יתמהמהו:

יג לפי שוחיתה נפשי בגללך אינה בכלל הטבה רק הצלה:

יד שאף שאברם העיקר בהלוך מ"מ אינני העיקר בביאה. ועוד שהרי הספיר כאן עיקרו משרי:

טו דלפני פרעה מבעי' לי':

יז כבר כתבתי כ"פ שדרכם ז"ל במדרשות לייחס העונש אל החטא ולזה פירשו גם כאן שלקה במכת ראתן:

(ד"ה על דבר שרי) ופי' דבר רצונה וחפצה שלא יזדקק אליה פרעה. וכתב הרא"ם ז"ל שדרשו מדלא כתיב על אודות ומעל דבר אשר לא קדמו לא קשיא דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן עכ"ל. ויפה כתב כי כן דרכם ז"ל במדרשות להסמיך מה שהוא מן הסברא חוץ מן הכתוב אל הכתוב ברמז מעט.

יט ר"ל שאמר לו קח ולך דרך עצה ולא דרך רוגז וכעס שיהיה מובן מענינו הגירושין וכמו שיבוא בסמוך הכרח זה:

כ אם פי' עליו על אודותיו ובעבורו ע"כ יתפרש מ"ש אח"כ וישלחו הלוויה דרך כבור ולשמירתו ואם פי' עליו כנגדו ע"כ יתפרש וישלחו מענין גירושין ושלוח אבל הסברא מכרעת לפי' הא' שרא יסופק שהתנצל אברם את עצמו לפניו כמו שהתנצל לפני אבימלך ולמה יתאנף בו פרעה בחנם. ועוד אחרי ראותו כי ד' עמו ומנע אותו מנגוע באשתו ראוי הוא לכבוד ולא לחרפה. וגם מן הספור בעצמו חיין מן הסברא יש לזה הכרח ממ"ש וישלחו אותו וגו' ואת כל אשר לו והוא המקנה והמטלטלין ובזה אין נופל גירושין אבל יותר נופל בזה בדרך העברה לשון הלוי' רפי שצריכין שמירה בדרך שלא יעשוק מהם איש מצרי:

פרק יג

א ר"ל כאן כתיב ויעל הנגבה ולהלן כתיב וילך למסעיו מנגב והם סותרות זא"ז דכאן משמע שמצרים בצפון כנען ולהלן משמע שהוא בדרומה. ועוד שבאמת מצרים בדרומה של כנען. ויישב רש"י ז"ל שלהלן כוונת הכתוב מנגב א"י וכפשוטו וכאן ר"ל לבוא לדרומה של א"י והוא הר המוריה וכ"א נקרא נגב באיזה בחינה:

ב וקראו כבד מפני כובד משאותיו:

ג ר"ל שאין פי' למסעיו כפי' וילך לדרכו שמשמעו לדרך שצריך נו שזה לא יתכן זולתי אם אין המספר רוצה לפרוט אח"כ מקומות המהלך. אבל כאן שפרט לך הכתוב אח"כ מנגב ועד וגו'. ע"כ פי' למסעיו למסעות הראשונות שלו וכמ"ש אח"כ מנגב ועד וגו' שם בתחלה. אבל עדיין יקשה דלמסעיו יתירא הוא שהרי פרט אח"כ מנגב ועד וגו' לכן פירש"י ז"ל ללמדך ד"א כו' דבר אחר כו'. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ונקראו חניותיו לפ"ז מסעיו לפי שחוזר ונוסע מהם עכ"ל. ויותר יתכן לומר לפי שנוסע אליהם:

ה זה כלל גדול בפירש"י שרגיל לפרש תמיד שדרך המקרא לפרוט את הידוע ולשנות את האמור כדי לעורר את הקורא על איזה התבוננות ובחינה שיש בדבר זה. או על הפליאה והתמהון שבו כל מקום לפי ענינו וכאן בא הכתוב לעורר על הבחינה שבו. מי גרם ללוט את כל זה הליכתו עם אברם והדברים ראויין לאומרן ליודע ומבין בדרכי הלשונות ובהמשך ביאורי זה לפירש"י ז"ל אאריך יותר בפרט זה ברצות השם ב"ה:

ו בכל מקום שכתב רש"י ז"ל לשון קצר הוא. אינו ר"ל שגמגום לשון יש במקרא ח"ו רק כוונתו שהוא בכח המאמר ויפורש כ"א לפי ענינו. וכן כאן הוא קורא למרעה הארץ הארץ סתם. ומלבד שזה מן הסברא שלא יתכן לומר שהי' צר להם המקום לשבת יחדיו הוא ג"כ מפורש אח"כ בכתוב ויהי ריב בין רועי וגו' הרי מבואר שסבת הפרידה רק בשביל צרות המרעה:

בא"ד לפיכך כתב כו' ר"ל שברוב יבוא ארץ בלשון נקבה הארץ הטובה והארץ היתה תוהו וגו' והרבה כיוצא. ועל המעט יבוא בלשון זכר כמו בגורל יחלק את הארץ. בעברת ד' צבאות נעתם ארץ וכן כאן תפס לשון זכר שלא כמנהג ברוב. וכתב רש"י ז"ל במתק לשונו שיש לתת כאן טעם לזה שבא בפסוק זה שם ארץ בלשון זכר על דרך המעט לפי שהכוונה על מרעה הארץ ושם מרעה הוא בלשון זכר שהה"א שרשית ולא נקבית בראיית הסגול שלפני' כמבואר בכללי הדקדוק. לפיכך תפס כאן דרך המעט לקרוא גם שם ארץ בלשון זכר והוא ע"ד אמרם ז"ל בריש פרקא קמא דקדושין לגבי שם דרך. התם דבמלחמה קאי ואין דרכה של אשה במלחמה כתב בדרך אחד יצאו אליך. הכא דבתורה קאי ותורה איקרי בלשון נקבה דכתיב תורת ד' תמימה. כתיב והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה. והרא"ם ז"ל כתב וז"ל אין כוונתו ששם ארץ לא יבוא בשום מקום בלשון זכר שהרי מצינו שם זה לפעמים גם בלשון זכר כמו בעברת ד' צבאות נעתם ארץ. רק כוונתו שכאן י"ל שכתב בלשון זכר ולא נשא לפי שאינו דבוק עם הארץ רק עם מרעה הארץ עכ"ל. ולדבריו חסרון יש כאן בפסוק זה וכבר כתבתי שח"ו לומר כן ופעל ולא נשא דבוק עם הארץ באמת וגם מ"ש הרא"ם ז"ל אין כוונתו כו' לפי פירושי גם לולי הפסוקים הנ"ל שהביאם הרא"ם ז"ל לראיה שימצא ארץ בלשון זכר. הוכיח רש"י ז"ל בעצמו מן הפסוק שלפנינו שאינו נמנע לבוא שם ארץ בלשון זכר אלא שהוסיף תת טעם למה נטה כאן ממנהג הרוב:

ז מובן מעצמו כוונת הדרש לקשר ב' המאמרים שבפסוק זה ויה ריב וגו' והכנעני וגו':

ח לפי הדרש כתב אחים לפי שהאחים דומין על הרוב בקלסתר פנים:

ט שאין לומר לימין או לשמאל העולם שא"כ היו רחוקים זה מזה בתכלית הרחוק ואין זה בקשה ופיוס כתחלת המאמר אל נא וגו' כי אנשים אחים אנחנו רק דברי נרגן וריב וע"כ שהפי' לימין ושמאל לוט. וענינו שהבטיחו אברם לישב בסמוך לו ושלא יפרד ממנו מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ואימינה) ר"ל שואשמאילה ע"כ הוא מההפעיל כי אלא איתן בפתח ויוד נמשכת מאות חרוקה שלפניה לפני למד לה"פ אבל גם מלת ואימינה מההפעיל בראיית היוד הנחה שבין מם ע"פ ונון לה"פ. ואף שנקודת אלף איתן שוה לנקודתו בקל מגזרה זו שהוא גזרת נפ"י שגם בקל היא נקודה ציירי כמו אשב תדע מ"מ מצאנו לפעמים גם הא ההפעיל נקודה בציירי בגזרה זו כמו אם יש להימין שע"כ הוא המקור מההפעיל בראיית ההא. ואולם טעם היות איתן והא הפעיל לפעמים צרויים בגזרה זו. מפני נחות יוד פא הפעל שאחריהם:

י (ד"ה לפני שחת) הוסיף רש"י ז"ל בפסוק שלשה מלות הללו הי' אותו מישור. וכוונתו בזה שמאמר לפני שחת הוא מאמר בפ"ע מכותב התורה. וכעין מאמר מוסגר. ואין מאמר זה דבוק עם פעל וירא הקדום:

יא (ד"ה מקדם) דאין לפרש ממזרח א"י למערבה שא"כ היו רחוקין זה מזה מאוד וכבר פירש"י לעיל שהבטיחו אברם לישב בסמוך לו וע"כ שיתפרש על מזרחו ומערבו של אברם. ומ"מ מפני שכתוב מקדם סתם דרשו רז"ל שרמז הכתוב בזה ג"כ שהסיע עצמו מקדמונו של עולם. ואמר אי אפשי באברם ובאלקיו וכוונתם ז"ל שזה ניכר מתוך הפרוד שנפרד ברצון מן הצדיק והחכם ההוא תחת שהיה לו לדבק בת"ח ולהתאבק בעפר רגליו כמו שעשו נכרים הרבה מאנשי דורו שנמשכו אחריו בחשק נפשם לשמוע לקח מפיו בדרכי היראה והחכמה אף כי לוט בן אחיו שהיה יכול לשבת לימינו תמיד שהיה ראוי שכל חפצים לא ישוו לו בהתדבקותו עם אברם וכי יתן מרוחו עליו. וכבר אמרו חז"ל בכל ת"ח גדולה שמושה יותר מלמודה וק"ו באשל הגדול הזה אאע"ה וכל הפורש ממנו כפורש מן השכינה ואומר אי אפשי בך ובאלקיך ואף שנרמז זה בכתוב מ"מ הדרש לא יכחיש הפשט שר"ל ממזרחו של אברם למערבו. והרא"ם ז"ל הקשה שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרח א"י. ואברם נטה אהלו עד בית אל שהוא תוך א"י הרי כי נהפוך הוא שבא לוט ממערבו של אברם למזרחו וצ"ע עכ"ל. ויתכן לומר ביישוב קושייתו שהירדן מתעקם מעט ושפתו המערבית שבצד ערי הככר תתרחב יותר לצד מערב עד שבית אל מתקרב יותר לתחום המזרח מערי הככר והציור כזה $ציור בספר$ ואיננו רחוק לומר כן. ואולי מן הטעם הזה מיאן אונקלוס בפירש"י ותרגם ונטל לוט בקדמיתא ופי' מקדם בראשונה:

יב והוא פעל נגזר מן השם:

יג מה יפה ההערה ההיא שע"י סמיכות הענינים:

(ד"ה רעים) דרשו ז"ל הכפל כדרכם הטוב:

(ד"ה לד' מאוד) מיתורא דלד' קא נפיק להו להך דרשא:

יד גם מכאן התעוררו להוכיח דרשתם שפרידת לוט הוא אות על זדון לבו ומחשבת רשע ומינות. דלאיזה צורך הודיענו הכתוב כאן שהתיחדות הדבור הזה היה אחרי פרידת לוט. וע"כ לומר שבעוד שהיה לוט עמו פירש ממנו הדבור בשביל לוט יח מצאנו ממרא שם אדם כדכתיב ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר. ונמצא ג"כ ממרא שם מקום כדכתיב ממרא קרית הארבע הוא חברון וכתיב אשר על פני ממרא הוא חברון וא"כ צ"ל שממרא הי' שר העיר שנקרא ממרא או אם ממרא מישור הוא שר המישור ההוא. ונקרא שם המקום על שם האדם והוא דעת ר' נחמי' באגדה. או בהפך שנקרא שם האדם על שם המקום כדעת ר' יודא ורש"י אזיל כאן בשטת ר' נחמי' שממרא הי' שמו העצמי של השר והמקום נקרא על שמו ולכן במקום שאין לנו הוכחה מבוארת שהוא שם המקום יותר מסתבר לומר שהוא שם אדם מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק יד

ב (ד"ה בלע). ר"ל ואין בלע שם המלך ובראיות מ"ש אח"כ הוא צוער. ובלע שם העצם של העיר. ומ"ש אח"כ הוא צוער הם דברי כותב התורה על שם שנקרא העיר אח"כ צוער מענין מצער וכמ"ש בסדר וירא על כן קרא שם העיר צוער הרא"ם ז"ל:

ג (ד"ה הוא ים המלח) שלא יתכן שיהיה עמק השדים וים המלח בזמן אחד וע"כ מ"ש הוא ים המלח הם דברי כותב התורה ואמר שהוא היום ים המלח ואולם איך נעשה המקום ההוא שערכו בו מלחמה לים בעתיד י"ל שנמשך הים לתוכו ממקום אחר ומ"א אומר שלא נמשך לתוכו ים אחר רק שנתבקעו הצורים סביבותיו כו':

ד שא"א לפרש שהי' בין הכל י"ד שנה. דא"כ ובשלש עשרה מיבעי' לי' כמ"ש אח"כ ובארבע שנה וגו':

ה (ד"ה זוזים) הרפאים מצאנו להם ג' שמות בסדר משנה תורה רפאים אמים זמזומים. ולפי שהוזכרו פה רפאים ואמים לכן מן הסברא שזוזים הם זמזומים מדברי הרא"ם ז"ל:

ו ואיננו פעל נגזר מהשם ופי' בהררם בעלותם להר כדברי הראב"ע ז"ל. דאיך עלו החוריום להר שעיר והלא הר שעיר הי' ארץ אחוזתם כמ"ש בסדר וישלח שבני עשו הורישו את החורי מארץ שעיר לכן פי' רש"י שאין המם כינוי הפועל כמו בדברם אבל בהררם שם ופירושו בהר שלהם והמם כנוי הקנין ולדברי הראב"ע צ"ל שבהררם אינו שב על החורי רק על המלכים הלוחמים עמם. שעלו להר שעיר ויכו את יושבי ההר ההוא הוא החורי:

(ד"ה על) שהמדבר אינו הר גבוה שיפול עלי' מלת על. ובמדבר מיבעיא לי':

ז (ד"ה שדה) שהרי עמלק הוא בן אליפז בן עשו וע"כ הם דברי מ"ר ע"ה לסמן המקום וזה מ"ש רש"י ונקרא על שם העתיד ר"ל שבזמן המאורע הזה לא נקרא עדיין כלל בשם זה. אבל המספר כנהו בספור המאורע בשמו אשר ניתן לו אחרי זמן המאורע ההוא. ואין כוונת רש"י ז"ל שניתן לו השם ההוא בדרך נבואה בזמן המאורע:

ט כבר ביארתי לך בסדר הזה. שמטבע המספר לומר דבר ידוע מעצמו ולשנות את האמור כבר בהמשך ספורו כדי לעורר על איזה בחינה והתבוננות או על איזה פליאה והתפעלות ולפי הענין של הדבר שהוא מצד עצמו מותר בספור. ובהגדת הפה יוכר הענין הזה יותר ביחוד ע"י התניעות ורושמי פני המספר בדבורים הללו ומדרגת הקול בחולשה וחוזק ובכתב לא יבואו רק השנות הדבר לתכלית זה. וכן כאן לאיזה צורך אמר הכתוב ארבעה מלכים את החמשה. ומנינא למה לי והקורא ימנם מעצמו. וע"כ לעורר על הפליאה שבו ובמקומות רבים יובן ע"י הכלל הזה תעלומות דברי רש"י ז"ל כמו שיבואר אי"ה בבאורי זה:

י דאין לפרש שעמק השדים כולו בארות חמר וחסר בפסוק מלת הוא וכמו שדרך לחסרו עפ"י הרוב. שהרי עמק השדים שמו על שם שיש בו שדות הרבה ועוד איך ערכו שם מלחמה. ומ"ש הוא ים המלח היינו בימי משה וכמבואר לעיל. לכן פירש"י ז"ל בארות הרבה היו שם כו' ר"ל שלא חסר כאן בפסוק מלת הוא דבור המציאות. רק חסר בית ובעמק ומ"ש רש"י ז"ל בארות הרבה הוא מפני הכפל בארות בארות שמורה הרבוי

יב גם זה נשען על הכלל האמור בהשנות הדברים בספור ללא צורך כי כבר ידוע ממ"ש למעלה שלוט יושב בסדום ונשנה כאן לעורר הבחינה שבו שישיבתו שמה היתה סבה למקרהו הרע. כי שכינת אנשי רשע רעה וראוי להרחיקה

יג ממ"ש הפליט בהא הידיעה ראוי לומר שקאי על עוג שכתוב בו כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים. ולפי פשוטו פי' נשאר מיתר הרפאים כמו שפי' ר' תנחומא. שלא הרגוהו אמרפל וחביריו. ולהדרש הפי' שפלט מדור המבול. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל שלפי פשוטו שפלט מהמלחמה הגיד לאברם כדי לנקום נקמתו מהם אבל להדרש מה הי' לו לבוא מעשתרות קרנים שהוא מקומו ולהגיד לאברם שנשבה לוט. על כן אמרו ז"ל שהי' מתכווין שיהרג אברם וישא את שרי:

(ד"ה העברי) מן הסברא שיתיחס האדם אחר ארצו משיתיחס אחר אבי אביו עכ"ל:

יד (ד"ה שמונה עשר) זה נמשך לדרשתם ז"ל שזכר רש"י בדבור הקודם חנכו כתיב וכו' ופשוט שהדרש לא יכחיש הפשט. רק רמז יש כאן שאלעזר שקול כנגד כל השי"ח נערים:

(ד"ה עד דן) מלת עד מורה הגבול במקום או בזמן. אבל זכר כאן הכתוב הגבול הזה לגבול היכולת ולא לגבול הצטרכות. כמו שיבוא הכרח זה להלן (ד"ה עד חובה).

טו ולפי' זה מלת עליהם מוסב על הנרדפים ופי' עליהם בשבילם ובסבתם כמו בעבורם זולת שמלת בעבורם יורה לטובת זולתו ומלת עליהם יורה לרעת זולתו. ובא ויחלק בנפעל לפי' זה לפי שהנרדפים הם סבת החלוק וגם חסר בית בלילה לפי' זה. ולפי הדרש שהביא רש"י ז"ל בד"ה לילה א"צ לסרס המקרא וגם בא ויחלק בנפעל כפשוטו. ומלת לילה אינו חסר בית ופי' עליהם לפי הדרש כמו להם ומוסב על הרודפים ובא הספור להגיד ראשונה גבול הרדיפה במקום עד דן ואח"כ בפסוק זה מגיד ראשונה גבול הרדיפה בזמן שהיה עד חצות לילה ושונה שנית אחריו גבול הרדיפה במקום להכרח שיבואר להלן:

(ד"ה לילה) המנהג לפעמים בספור להודיע זמן התחלת מקרה המסופר. אבל להגיד היותו ביום או בלילה אינו מדרך הספור. וביותר אם לא נזכר הזמן כלל רק שהמאורע הי' ביום או בלילה מה מותר בהודעה זו. לזה כתב רש"י ז"ל. שכתוב כאן לילה לא להודיע היותו בלילה ולהגבלה הזמנית רק לעורר על הפליאה שבו שגם בלילה זמן החושך לא נמנעו מלרדפם ובכלל שזכרתי למעלה בכיוצא בזה בביאור דברי רש"י ז"ל וענין הדרש שהביא רש"י ז"ל כאן כבר ביארתי במה שקדם בסמוך:

(ד"ה עד חובה). ולהוכחה זו שדן נקרא חובה וגם ממה ששנה הכתוב לכנות עיר דן בחניכת גנאי חובה. צ"ל שלא שנה הכתוב כאן גבול הרדיפה במקום אלא להורות שמ"ש לעיל עד דן אינו גבול הצטרכות רק גבול יכולת. בשביל חובתו של דן. ופשוט:

יח כדרלעומר הוא מלך עילם ועילם מבניו של שם ולהדרש לחם רמז למנחות ויין לנסכים:

יט (ד"ה ויתן) אף שבפעלות הקודמות הפועל שלהם הוא מלכי צדק הפועל של ויתן הוא אברהם לפי שמלכי צדק הוא הכהן כמ"ש לעיל והוא כהן וגו' ועוד שמלכי צדק לא הוציא רק לחם ויין ולא מינים אחרים. ואיך יתכן א"כ לומר שנתן לו מעשר מכל הרי הלחם והיין נתן הכל ליגיעי המלחמה. וזולת זה לא הביא אתו מאומה ופשוט:

כא ופי' נפש כאן הגוף החי כמו ונפש כי תחטא. וגם הוא שם המין הכולל גופים רבים כמו ויהי לי שור וחמור

כב ובא העבר במקום ההוה וכן בראיות שהביא:

כג אינו מקרא חסר רק מאמר קצר והמובן בכח המליצה. וכן דרך רש"י ז"ל בכמה מקומות לפרש בהדיא את הרמוז בכח המליצה וכמ"ש לעיל בפסוק ויתן לו מעשר מכל וז"ל מכל אשר לו ור"ל לפי שמלת מכל כולל יותר. אבל הראי' היות מאמר אם מחוט ועד שרוך נעל מאמר קצר ואינו דבוק לענין של מטה. במה שהפסיק שנית במלת ואם והי' לו לומר אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך (ד"ה ואם אקח) וישב הכפל כדרכו הטוב ז"ל:

(ד"ה ולא תאמר) וההכרח לפי' זה ממה שלא אמר ולא תאמר העשרתי וגו'. אבל אמר אני העשרתי. שזה מורה שהקפיד שהקב"ה הבטיחו לעשרו. והוא יאמר אני העשרתי מדברי הרא"ם ז"ל:

כד לעיל כתיב והוא יושב באלוני ממרא וגו' וירק את חניכיו וגו' ואלו ענר אשכול וממרא שאינן בכלל ילידי ביתו לא קאמר ש"מ שהם נשארו בביתם לשמור את הכלים ולפ"ז מ"ש כאן ענר אשכול וממרא וגו' אינו דבוק עם מ"ש קודם וחלק האנשים אשר הלכו אתי. שהרי הם נשארו בביתם. ועוד אם גם הם הלכו אתו לאיזה צורך פרט הכתוב אותם בשמם וכבר הם בכלל מה שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי. וע"כ שהם לא הלכו אתו כלל וחסר ו' החבור בפסוק והשיעור וחלק האנשים אשר הלכו אתי ועצר אשכול וממרא. הם וגו' הרא"ם ובתוספת ביאור.

פרק טו

א בכל מקום שנאמר אחר הדברים האלה הוא להודיע שספור זה נמשך מספור הקודם ושניהם ספור אחד הם אבל אין לומר שהוא ספיר בפ"ע ובא המאמר הזה להודיע שהספור הזה נמשך בזמן אחר ספור הקודם וזולת זה אין להם שום התקשרות דא"כ למה לא בא הודעת זה בכל הספורים. ועוד שאין זה הודעת זמן במה שהגיד היות המסופר הזה אחרי זמן הספור הראשון ועדיין לא נדע פרטות זמן המסופר ומה תועלת בידיעת היותו אחרי מאורע הקודם. וע"כ שהוראת המאמר הזה להתקשרות הספור הקודם עם המאוחר בדרך הסבה והמסובב. שהמאוחר נמשך מהקודם. והנה תשובת המקום ב"ה אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד כוללת הרבה ענינים כי הגנה ענין מורה מניעת הרע והשמירה מנזק אבל אין בכללו קבול טובה אבל שם שכר הוראתו קבלת טובה וא"כ נראה מזה שהי' אאע"ה ירא משני דברים מהפסד טובה שינוכה לו מזכיותו בשביל הנס שעשה לו השי"ת ומעונש על שהרג נפשות הרבה ולענין הב' השיב לו השי"ת אנכי מגן לך ולענין הא' השיב שכרך הרבה מאוד אבל רש"י ז"ל לא כתב תחלה בענין יראת אאע"ה רק ענין הא' שהוא הפסד טובה ולא ענין הב' וטעם הדבר כי הענין השני מבואר בכתוב במ"ש אל תירא אברם אנכי מגן לך ומזה נשמע שהי' מתירא מן העונש כי ההגנה אינה נופלת אלא כנגד הרע וכן גדר היראה איננה זולתי התפעלות הנפש על הרע האפשרי בעתיד אבל עצבון האדם והתפעלות נפשו מהפסד טובה בעתיד אינו נופל עליו יראה רק דאגה וזהו בעצם ההבדל בין השמות יראה ודאגה והכתוב לא הזהיר רק יראה ולא דאגה אבל הדאגה מבוארת אח"כ בכתוב בכלל מ"ש אח"כ שכרך הרבה מאוד לכן לא הוצרך רש"י ז"ל להזכיר תחלה רק ענין הדאגה ולומר שגם ההתפעלות הזה הי' בלב אאע"ה. וזה מדוקדק מאוד בל' רש"י ז"ל במ"ש בכל פעם בשנוי לשון שתחלה כתב והי' דואג ואומר שמא קבלתי שכר כו':

לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על אותן נפשות שהרגת ומה שאתה דואג על קבול שכרך שכרך הרבה מאוד עכ"ל הרי שתפס רש"י ז"ל פעם לשון יראה ופעם לשון דאגה הכל לפי הענין:

ב וער לפירש"י הוא המפקח על עסקי צרכיו:

[ד"ה דמשק] א"ת דמשקאה והה"א בארמי יורה היחס כמו היוד בעברי. מדברי הרא"ם ז"ל:

ג כבר הארכתי בסדר נח בספור דור ההפלגה. שמלת הן הבאה בתחלת המאמר מורה על ענין נמשך ממנו אח"כ והוא הקדמה לתולדה שתוארה בדרך ווכוח והכרח שלילת משפט הנחשב אפשרי לזולתו לכן פירש"י ז"ל כאן שהוא מוסב על האמור למעלה מה תתן לי שהוא מה תועלת בכל אשר תתן לי. וכתואר התולדה הנמשכת ממלת הן:

ה ב' הפרושים שבדרש הם ענין אחד. כי ענין ההוצאה הזאת מורה על צאתו מתחת ממשלת המערכת והנהגת הטבע להנהגה השגחיית שהיא למעלה מן הטבע אמנם ההבדל ביניהם שלפי פי' הא' הוצאה הזאת איננה זולתי הוצאה רוחנית והוא היציאה מתחת משטרי שמים ופי' ויוצא אותו החוצה בבחינת מחשבת אאע"ה שגם במחשבתו יצא מאיצטגניניתו וזהו צא מאצטגנינות שלך כו' שאל"כ הי' נשמע מזה שעד כה הי' נתון תחת המזל. ובאמת שכבר הוציאו הקב"ה מתחת יד הטבע אלא שעכשיו הודיעו השי"ת מזה בפעל ולפי' הכ' של הדרש ענין ההוצאה הזאת היא ג"כ הוצאה גשמית ור"ל בדמיון ומראה הנבואה כעין שיארע לנביאים בחזיונם שהגביהו למעלה מן הכוכבים והוציאו מחללו של עולם ואמנם ההוצאה הגשמית ההיא היא משל והוראה על ההוצאה הרוחנית הנ"ל. והראהו השי"ת בזה בפעל שהוא נעלה על הנהגת המערכת. אבל ענין שינוי השם שכתב רש"י ז"ל לעיל הוא ג"כ משל ההוצאה הרוחנית הנ"ל ור"ל שלא יתנהג עמו כפי הוראה הכוכביית בעת הולדו כפי דעת החוזים שמצב הכוכבים בעת הולדת האדם תגביל את מקרהו לרע ולטוב כל ימי חייו. ולזה ענין שינוי השם הוא ע"ד משל וכמו שהוא איש אחר ואיננו אותו האיש הנולד:

בא"ד וזהו לשון הבטה כו' ר"ל כך הוא לשון הבטה בכאן מלמעלה למטה ואינו ר"ל בכל מקום לשון הבטה כך הוא שהרי נמצא אל תבט אחריך הבט ימין וראה והרבה כיוצא מדברי הרא"ם ז"ל:

ו ואין לפרשו מענין אמונה סתם שהאמין בנבואתו שאין זה חידוש אצל אאע"ה וכי לא יאמין הנביא בנבואתו ולא איש אל ויכזב ועוד למה חשבה לו הקב"ה צדקה וזכות ולכן צ"ל שעיקר החדוש במה שלא שאל אות כמנהג הנביאים לפעמים ועל כן חשבה לו הקב"ה לזכות וצדקה:

[ד"ה ויחשבה] ד"א במה אדע כו' כי פעל ירש מלבד הוראת הירושה נופל ג"כ על הקיום והתמדה בקנין איזה דבר כמו וצדיקים לעולם ירשו ארץ שפירושו יתקיימו בה לעולם. כי אם הי' מענין ירושה סתם אין נופל עליו מלת לעולם.

ט ואף שמלת משולשת הוא שם תואר ולא שם מספרי גם שם עגלה הוא שם המין ולא יפול עליו שם המספר בכל זה מה שצוה לו ליקח עגלה משולשת להיות עגלה זו לבדה להיותה משולשת רומזת על שלשה עגלים וענין משולשת בשנים כדבר הראב"ע ז"ל או י"ל שלשית לבטן כן נ"ל:

בא"ד רמז לשלשה פרים לפי' הב' דלעיל ע"כ רמז יש כאן במינים הללו שלקח כדי שיהי' זה תשובה על שאלת במה אדע. ואולם גם לפי' הראשון צ"ל שמינים האלו הם לרמז על הקרבנות דלמה בחר בכל אלה המינים ולצורך כריתת הברית די במין אחד לבד ולבתר אותו בתוך כמנהג כורת ברית בימי קדם. ואין להקשות הא טובא איכא פרי המוספין של ר"ח ויו"ט ופר עולת נדבה ופר שלמים ופר כהן משיח ובשעיר איכא עוד שעיר הנשיא ז"א דלא קחשיב רק אותן שהן לכפרה. ולכפרת כל ישראל. בפר יוה"כ כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והוא הגורם לכפרת כל ישראל. שעי"ז יוכל לכפר אח"כ על כל ישראל כמ"ש באמת שם בכתוב הזה וכפר בעדו ובעד ביתו ועל כל עם הקהל יכפר. כי יבוא זכאי ויכפר על החייב וכן פר העלם דבר מכפר על כל ישראל וגבי עגלה ערופה כתיב כפר לעמך ישראל וחטאת יחיד אף שאינה לכפרת כל ישראל מ"מ כיון דבאה על כל חוטא מישראל כפרת כל ישראל מיקרא ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אבל פרי המוספין דר"ח ויו"ט ופר נדבה ופר שלמים הם כולם עולות ואינן לכפרה. ופר כהן משיח ושעיר נשיא וכן כבש מצורע וחטאתו כפרת יחיד הס. ועיקר צורך הקרבנות לקיום בארץ הוא רק כפרת כל ישראל והא דלא הביא לרמז גם על עשירית האיפה דאשם וודאי שהוא ג"כ לכפרה כבר אמרו בב"ר בשם רשב"י שלא הראה הקב"ה לאברהם עשירית האיפה ורבנן אמרו אף זה הראה לו. נאמר כאן את כל אלה ונאמר להלן את המנחה אשר יעשה מאלה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ותור) רש"י ז"ל כתב בדקדוק תור ובן יונה. ולא תורים ובני יונה בלשון רבים מפני שתור ובן יונה השני לעולה הוא בא ולא מיקרי כפרה וגם צ"ל דמיירי בתור ובן יונה דאשם וודאי ולא בתור ובן יונה דיולדת ומצורע וזב וזבה דהנך כפרת יחיד מיקריין מהרא"ם ז"ל:

י ר"ל אף שלפי הדרש מרמז על הקרבנות ושאלת במה אדע הוא באיזה זכות יתקיימו בה מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו שלקיחת המינים הללו היו עיקרן לכריתת ברית כמו שמורה על זה הנתוח לבתרים ומעבר תנור עשן ולפיד אש בין הגזרים:

יא (ד"ה על הפגרים) האמת כנוסחת ס"א. כי פגר ענינו הגוף המת ומוטל מבלי תנועה ועסק ולכן אין לפרשו הבתרים. (ד"ה וישב) ורדת העיט רמז לבן ישי שיבוא לכלותם והנשבת אברם רמז שאין מניחין אותו כו':

יג ולפ"ז מ"ש ד' מאות שנה דבוק עם מאמר כי גר וגו' ולא עם ועבדום וענו אותם ושוב כתב רש"י ואת כו' כלומר ויהי' מאמר ד' מאות שנה דבוק גם עם ועבדום וענו אותם:

יד (ד"ה דן) ופי' דן כאן עונש ולא דין:

(ד"ה ברכוש) שם רכוש בכל מקום ענינו נכסים הבאים לאדם על ידי קנינו ובלע"ז ערווערב. אבל כאן הוא רכוש של אנשי מצרים וצ"ל ששם רכוש משותף לנכסים סתם מדברי הרא"ם ז"ל:

טו דאל"כ מה ענין הבשורה הזאת אצל הודעת הגירות. וגם יורה על זה הכינוי ואתה שבאה עם הפעל תקבר שכבר הכנוי בכוחו וע"כ שהוא להוראות הפך הקודם וכן מה שסיים במלת בשלום שכל זה מורה שהכוונה שלא יהי' הגירות והעינוי בימיו:

(ד"ה תקבר) דרשו זה מפני הכפל שלא היל"ל אלא ואתה תקבר בשיבה טובה והי' נשמע מזה ג"כ מפני הוכחות שלמעלה שלא יראה הגירות והעינוי בימיו וע"כ דכ"א מרבה ענין אחר. [בא"ד ולפיכך כו'] אברהם מת בן קע"ה שנה ויצחק חי ק"פ שנה. וכתיב ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. ודרשו רז"ל ברציחה כמ"ש עיפה נפשי להורגים ואז מת אברהם כמ"ש הלעיטני נא מן האדום האדום הזה ודרשו ז"ל עדשים אדומות היו שבשלם יעקב כדי להברות את אביו שהי' באותו היום אבל מאביו כמ"ש רש"י ז"ל שם:

טז דא"א לומר רביעי מעת הגזירה. שא"כ יש לנו שש דורות. יצחק יעקב ויהודא ופרץ וחצרון וכלב. וע"כ שאינו מעת גזירת הגירות בכלל רק מעת גלות מצרים. ועל כן לא בא יעקב בחשבון הדורות משום שכבר הי' זקן קרוב למותו שלא הי' חי במצרים רק י"ז שנה וגם נקבר בארץ. מדברי הרא"ם ז"ל.

יז ר"ל שפעל ויהי כאן. אינו משמש הקשור שבין הנושא והנשוא ודבוק עם הנושא שהוא השמש שא"כ הי' לו לו' ותהי השמש באה. ויהיו הם מריקים שקיהם. ויהי הם קוברים איש לכן צ"ל שפעל ויהי ממקומות הללו הוראתו המציאות והוא בעצמו הנשוא עם הקשור ונושאו הוא מלת דבר ואינו דבוק עם הנושא ונשוא שאחריו ואין טענה ממה שנמצא אל המחנה האחת והכהו. תאכלהו אש לא נופח. ורוח גדולה וחזק שסגנון זה לא יתכן זולת בשני פעלים נבדלים או שני תארים נבדלים לפי שכל פעל ותואר הוא ענין בפני עצמו. ויוכלו לבוא בשינוי המין אף שהם מאמר אחד בכלל ר"ל שהם חלקי מאמר אחד שלם. אבל בפעל והוא שהוא מלת הקישור ואין לו ענין בפ"ע זולת הנשוא שאחריו לא יתכן זה וצריך לבוא בשיווי המין והמספר עם הנשוא שהוא דבוק אליו:

יח מצאנו לפעמים העבר במקום ההוה וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק ויאמר אברם אל מלך סדום הרמותי ידי וגו' ואולם שיבוא העבר במקום העתיד לא נמצא רק בדברי הנבואה והטעם כמ"ש רש"י כאן:

יט וכמ"ש בסדר ואתחנן. ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך:

כ וקשה דבב"ר איתא לפי שאינו מזכיר כאן החוי מביא רפאים תחתיו. אלמא דהחוי הוא ארץ רפאים. ועוד שהרי סיחון ועוג הם שני מלכי האמורי וכבר חשב האמורי. ואולי י"ל שהי' עוג מלך החוי להיותו ענק ומופלא בגבורותו וגם הוא ממשפחתם שהרי כולם מבני כנען. ולהיותו מבני האמורי קורא אותו מלך האמורי מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק טז

א כך היתה קבלה בידם ז"ל:

ב (ד"ה אבנה) ופי' ממנה כאן בסבתה (ד"ה לקול) כל הפסוק הזה נראה מיותר לגמרי. שהרי כתוב אח"כ ותקח שרי וגו' ותתן וגו' ויבוא וגו' ולא הי' צורך לפסוק זה זולת אם רוצה לכלול במאמר הזה כל המעש' ואינו פורט אותה אח"כ כמו שמצינו במקום אחר ויעש כן. וכן בסדר ויצא בספור רחל עם בלהה נאמר ותאמר הנה אמתי בלהה בוא אלי' וגו'. ואמר אח"כ ותתן לו וגו' ויבוא אלי' ולא אמר שם וישמע יעקב לקול רחל. לפי שספר המעשה בפרט וא"צ לזכרה בכלל ולכן צ"ל שלא בא מאמר הכללי הזה כאן רק לעורר הבחינה שיש בו. שראוי לשמוע לדברי' לרוה"ק שבה. כי שרה אמנו היתה עפ"י קבלתם ז"ל אחת משבע נביאות. וכבר פירש"י ז"ל בסדר נח שיסכה היא שרי ונקראת יסכה לפי שסוכה ברוה"ק ועל זה עורר אותנו המאמר הכללי הזה וכבר רמזתי על הכלל הזה בדרך פירש"י ז"ל כמה פעמים. ומלבד היתור הזה מורה ג"כ לשון מאמר הכללי הזה על הכוונה ההיא. שלא אמר ויעש כן אברם. רק אמר וישמע אברם לקול שרי. שנראה מן הלשון הזה שלא מפני כי ישרה עצתו גם בעיניו עשה כן. רק בשביל אמירתה ודבורה כדי לשמוע לקולה:

ג לא יאמר לשון לקיחה במין האדם זולת אם פירושו הלקיחה באונס וחזקה כמו ויקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. ואת בנימין תקחו. ותלקח אסתר אל בית המלך. או אם ענינו הקנין כמו כי יקח איש אשה. אבל כל לשון לקיחה בדברים שאין נופל בם אחד משני ענינים אלו פירשם רש"י ז"ל תמיד מענין הלקיחה בדברים שהוא הבקשה והפיוס. וכן המתרגם הבדיל בין הענינים במה שתרגם באופן הראשון ונסב ובאופן השני ודביר וכמ"ש רש"י ז"ל במקום אחר:

(ד"ה מקץ) שאין דרך לפרוט זמן המסופר באופן משונה כזה. מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. שעדיין לא ידענו הגבלת הזמן בפרטות. וא"כ צ"ל שבאה כאן הגבלה הזו לעורר היות הזמן הזה סבת לקיחתו את הגר. ולא להודיע זמן המסופר:

(ד"ה לשבת) שהרי זמן הקבוע לאשה הוא עשר שנים אחר הנישואין. וע"כ שאין ישיבת ח"ל כו':

ד כבר הארכתי בזה בסדר בראשית. שהזכרת הבעילה אינו מטבע הספור ואינו מדרך המקרא ג"כ ובכל מקום לא יזכור רק ההריון והלידה. כמו וילך איש וגו' ויקח את בת לוי ותהר האשה וגו' וכיוצא הרבה. ולכן בכל מקום שיסמיך הכתוב הבעילה להריון אמרו חז"ל דלדרשה אתי. ודרשו בו שנתעברה מביאה ראשונה ר"ל שהוראת הסמיכות שהביאה והעבור היו תכופים זה לזה ובסדר בראשית הארכתי יותר וע"ש:

(ד"ה ותקל) לפי פשוטו י"ל שנקלה גברתה בעיני' בעבור שאמרה בלבה עתה יאהבני אדוני יותר משרה לפי שיהיה לו בנים ממני. אבל דרשתם זו הוא דרוש מליצי וכעין היקש החפוש שמן הסברא לומר כן אשה כמותה במקרה הזו:

ה לפי' הא' שיעור הכתוב עונש חמסי מהגר מוטל עליך. כמו דמו בראשו שפירושו עונש דמו בראשו. וכן עונו ישא שפירושו עונש עונו ישא ובכולם חסר הסמוך שהוא שם עונש. או שיתפרש עליך בגללך ובסבתך חמסי מהגר הוא בסבתך ולא יחסר מלת עונש. וענין החמס לפי' הא' הוא חוק ההכנעה ושפלות אשר לעבדים נגד אדוניהם. ואל החוק הזה כוונה במלת חמסי כי הגר היתה חומסת אותו החוק ממנה. ולפי' השני עליך כמו אליך ר"ל נחמסת ממך שאתה חומס דבריך ממני. וענין החמס לפי' זה. חוק הכבוד שיש לאשה על בעלה:

(ד"ה אנכי) ר"ל כל ובינך שבמקרא חסר יוד בתרא בין הנון והכף וזהו מלא קרי בי' נמי ובנך והוא ע"ד שכתבתי בסדר בראשית בשם הרא"ם ז"ל שדרכם ז"ל לדרוש אות נוסף בתיבה כאלו התיבה כפילה וכן כאן כאלו הי' כתוב שני פעמים וביניך. ואתי חד לנגד אברם והנון בסגול כמשפט נוכח הזכר וחד לנגד הגר וקרי בי' ובנך הנון בצריי והוא כמשפט הנוכח לנקבה. ועוד י"ל דנפקא להו דרשא זו משום שהסגול אינה מושכת יוד אחרי' זולת על המעט אבל הציירי היא תנועה גדולה ומושכת יוד אחרי'. וכאן שכתוב ובניך בסגול הנון שלזכר הוא הנוכח הזה. למה באה היוד אחריו. וע"כ שבא לרמז כאלו ניתן לקרות ג"כ ובניך בציירי הנון לנוכח הנקבה שהציירי מושכת יוד אחרי'. וכל זה הוא פשוט ומבואר. והנה בכיוצא בדרשה זו צ"ל שהי' ידוע להם ז"ל המאורע הזה בקבלה ואסמכו אקרא:

בא"ד הוא שהמלאך אומר להגר. ר"ל אף שמלת הרה הוא בשקל הבינוני מ"מ צ"ל שאינו כפי פשוטו. רק שבא הבינוני במקום העתיד וכדרך הנבואה דאם הוא בינוני כפשוטו א"כ אין זה בשורה ומבלעדו ידוע זה לה. ולא הי' לו לומר לה אלא הנך יולדת בן וקראת וגו' וע"כ צ"ל שפירושו שתהר בעתיד וע"כ שהפילה עבור הראשון ובשרה שתהר כשתשוב לבית אדוני' וזה כלל רש"י ז"ל בקוצר לשונו במ"ש והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר כו' עכ"ל ור"ל דכיון שהוא ע"כ פירושו שתהר בעתיד אף שבא בשקל בינוני לפי שהוא בשורה. והלא כבר הרתה וצ"ל ע"כ שהפילה:

יא כבר ביארתי זה בסמוך. והוסיף רש"י ז"ל להביא ראי' עוד. שגם באשת מנוח בא ההוה תחת העתיד שהרי בעת שדבר עמה המלאך לא הרתה עודנה ובאמת א"צ בזה לראי' ודברי הנביאים הם לרוב בסגנון זה שבא בדבריהם גם העבר תחת העתיד אלא שכאן הביא רש"י ראי' זו לפי שמצא ממש דוגמתה:

(ד"ה ויולדת) ר"ל דאף שלה"פ בשווא כשקל העבר לנקבה נוכחית פקדת. בכל זה הוא בינוני בראיית החולם שעל יוד פא הפעל וכ"י רש"י ז"ל דוגמא לזה במלות מקוננת יושבת שהם שמות התואר בשקל הבינוני לנקבה:

יב ופי' פרא אדם שיהי' בין האדם כפרא וכ"כ הראב"ע:

יג ר"ל כי מלת ראי בקמץ חטף הריש הוא שם דבר ואינו פעל והיוד לכינוי מ"ב. והוא כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל על שקל ראה עני ור"ל כי ראו בשקל עני ובשניהם באה היוד תמורת הא השורש כי שרשם ראה ענה:

(ד"ה הגם הלום) ומלת רואי כאן הוא מקור עם כינוי מ"ב ולכן הריש נקודה חולם ולעיל שנקודה בק"ח הוא שסדבר והשיעור לפ"ז שאמרה אתה הוא אלוק' הראי' שרואה בעלבון העלובים. שהגם שראיתי המלאכים גם בבית אברהם. אין זה פלא עצום שהי' זה בסבת אברהם ומרוחו נאצל גם עלי וכענין בני הנביאים אבל מה שראיתי מלאך ד' במדבר הזה אין זה רק בעבור מה שראית את עלבוני:

טו אם הגר היתה מגדת לאברם מה שאמר לה המלאך וקראת שמו ישמעאל לא הי' הכתוב מייחס קריאת השם לאברם זולתי להגר בעבור שהשם הוא באמת על שם מה שאירע להגר ששמע ד' אל עני'. וכמו שנמצא אצל האמהות ותאמר הפעם ילוה איש אלי ותקרא שמו לוי הפעם אודה וגו' ותקרא שמו יהודא. וכן ביתר שמות השבטים וע"כ צ"ל שלא הגידה לו הגר מזה אלא ששרתה רוה"ק על אברם לקרוא את שם בנו ישמעאל על שם מה שקרה לאמו:

טז באמת שאם נושא הספור ענין מעולה ויקר ראוי לפרוט הזמן שקרה בו המקרה ההיא וכן כאן לידת הבן הראשון לאברהם לזקוניו הוא נשוא יקר ולכן דקדק רש"י ז"ל בלשונו הטהור ולא כתב לא נכתב אלא לשבחו של ישמעאל אבל כתב לשבחו של ישמעאל נכתב. ר"ל דמכתוב זה יצא לנו שבחו של ישמעאל. ועם שבאמת י"ל שלא נכתב הכתוב בשביל הודעה זו ואולם י"ל עוד דמלשון הכתוב נראה שגם לשבחו של ישמעאל נכתב והוא לידע זמן המול ישמעאל. ולא לידע זמן לידת אברם לבד ממה שלא אמר ואברם בן פ"ו שנים בלדת אותו. וכמ"ש בסדר תולדות ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ולמה פרט הכתוב שוב שנית בלדת הגר את ישמעאל לאברם. ע"כ שבא לרמז בזה. שלא כדי לידע שנותיו של אברם בלבד בהולידו את בנו ישמעאל נכתב. אבל גם כדי לידע שנותיו של ישמעאל ע"י ידיעתינו שנותיו של אברם בהולידו אותו כן נ"ל:

פרק יז

א ר"ל פי' השם הזה דרך כלל שיש די וכמו שנמצא באיוב כעין זה למען ידעון שדין שפירושו שיש דין ואמנם ענין הדיות הזה ביאורו בכל מקום לפי ענינו. וכאן פירושו דיות היכולת. ר"ל היכולת המספקת לתת לכל נברא כשיעור מה שיוכל לקבל כפי עצמותו ולפיכך ראוי לעבוד אותו ועל ידי זה יהי' לך לאלוקי' ופטרון:

(ד"ה והי' תמים) במאמר זה לא הודיע הקב"ה עדיין לאברם מהות הברית שיתן בינו וביניו רק הודיעו בכלל שיכרות עמו ברית כמ"ש אח"כ ואתנה בריתי ביני ובינך וגו'. וא"כ מאמר זה שהקדים לומר לו ראשונה התהלך לפני והי' תמים הוא להודיעו בזה שענין הברית שיכרות עמו כמו שאמר לו אח"כ תיכף לזה ואתנה וגו' הוא ענין עבודה אלקית ופעולה קשה ונסיונית. ולפיכך הקדים לו התהלך לפני והי' תמים כלומר עליך לעבדני והי' שלם בכל נסיונות ולא תהרהר אחריהם ואח"כ אמר לו ואתנה וגו' ולא הודיעו עודנה מהות הברית עד אחרי הדבורים האמורים למטה בענין. ואמנם מה שלא הודיעו הקב"ה תיכף ממהות הברית הוא ע"ד מ"ש רש"י ז"ל למעלה בתחלת הסדר לתת לו שכר על כל דבור ודבור. וכמו שביארתי שם כוונת זה שר"ל שבזה יודיע הקב"ה לצדיק. שגלוי לפניו קושי הפעולה והעבודה ההיא ולפום צערא אגרא. יע"ש באורך ולפי הדרש אין והי' תמים ציווי רק הבטחה. ור"ל ע"י הברית ההוא שיקים עמו ש"א הודיעו מהותו עודנה יהי' תמים ושלם מבלי מום ופגם כלל ורמזו ז"ל בזה שהמילה איננה אות ברית הסכמי בלבד. אבל גם לתועלת עצום מרפא לנפש ואולי הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל במורה שהוא להחליש התאוה המחלשת כח השכלי או לתועלת אחר ויהי' איך שיהי' הנה הערלה לפ"ז כמוס יתרת שגם היתרת נקרא מום ואחרי שחסרונה ונטילתה תועלת א"כ מציאותה מום וחסרון. ולפיכך אמר לו והיה תמים שלם ממום.

ב הברית הוא המילה. אבל הברית שבין שנים ע"כ לצורך דבר קיים ומתמיד שהסכימו עליו שיהי' בינותם. וכאן לא פי' לך הכתוב אבל להלן פי' הכתוב ואמר להיות לך לאלקי' וגו' ונתתי לך ולזרעך וגו' ארץ מגוריך. ומה שאמר להיות לך לאלקי' הוא ברית האהבה. ומ"ש ונתתי וגו' הוא ברית הארץ:

ז ר"ל כי למד להיות לך וגו' אינו למד התכלית וביאורו למען כמו אני ד' וגו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקי' שענינו שהוצאתיכם ממצרים למען היות לכם לאלקי' שזהו תכלית ההוצאה אבל כאן אינו נופל הביאור הזה. שלא יתכן לומר שאקים בריתי ביני ובינך למען היות לך לאלקי'. שאהבה וההשגחה המובנת ממאמר להיות לך לאלקי אינה נמשכת מהקמת הברית אבל הקמת הברית נמשכת מהאהבה וההשגחה וע"כ שהוא למד הביאור שהלמד תשמש לפעמים לביאור ענין. ולפרוט את הכלל שכתוב לפניו וכן כאן פרט לך מהו הברית ר"ל לאיזה ענין הוא כריתת הברית ואמר להיות לך לאלקי' וגו',

ח דלאיזה צורך חזר וכתב כאן והייתי להם לאלקי'. שהרי כתב למעלה להיות לך לאלקי' ולזרעך וגו'. לזה אמרו ז"ל שחזר ואמר כאן אצל ברית הארץ והייתי להם לאלק' ללמדך שהדר בח"ל כמי שאין לו אלוקי'. וביאור ענין דרש זה נ"ל. לפי שהמובן מהבטחת להיות לך לאלק' הוא ענין דבקות ההשגחה בישראל יותר מכל האומות ובזה נתעלה ארץ ישראל מכל הארצות שתראה ההשגחה בה יותר מבכל הארצות כמ"ש ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני וגו'. מראשית השנה ועד אחרית שנה. ואתה תראה שבא"י עצמו ירושלים יותר מקודש ומוכן להשגחה מכל ערי א"י. ובית המקדש מקודש על הכל ובבחינה זו אמרו ז"ל הדר בח"ל כמי שאין לו אלקי' ר"ל למיעוט דביקות ההשגחה בח"ל בערך א"י הוא כאילו אינו ניכר שם האלקות כי לא יוודע הוד המלכו' במקומות שאין דבר המלך ודתו מגיע שמה ושפע רוח הנבואה היתה כידוע רק בארץ הקדושה להיותה מוכנת לקדושה והבן זה

י (ד"ה המול) תיבת המול הוא מקור מבנין נפעל הקל. וכתב רש"י ז"ל שאף שהמקור יבוא לפעמים תחת הציווי כמו הכון לקראת אלקיך ישראל. ולפ"ז לא יהיה כאן שום חסרון אות. שא"כ לא יהיה מאמר זה דבוק עם מלת זאת האמור למעלה בענין שהוא כינוי הרומז וחסר א"כ הנרמז. וע"כ לפרש שאיננו ציווי רק מקור עם למד בכל"ם שתשמש לביאור ענין וחסר הלמד בכתוב כדרך המליצה לפעמים. ובזה מלת המול דבוקה עם מלת זאת והוא הנרמז לכינוי הרומז זאת:

יא ר"ל שנון ונמלתם איננו נון נפעל רק נון שרשית ששרשו נמל. והוא בראיית השווא שתחת הנון ואם היה מבנין נפעל ראוי שתנקד הנון בחיריק ואחריה דגוש לחסרון נון השרשית:

יד דתיבת זכר מיותרת. שהרי כבר כתב. לעיל בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם:

(ד"ה אשר) והוא עשה דהמול ימול יליד ביתך וגו'.

טו שרה לי ר"ל לאומתי. וכדאיתא בשילהי פ"ק דברכות בתחלה נעשית שרה לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל האומות:

טז ואין פירושו ברכת עושר ונכסים שברכה זו עיקרה על שם האיש ולא על שם אשתו. וכן אין פירושו ברכת בנים שהרי כתוב אח"כ וגם נתתי ממנה לך בן. ומלת וגם משמע נוסף על ברכה הקודמת. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואיזו זו ברכה הקודמת לבן היא חזרה לנערות (בווסת נשים ופשוט הקמטים) ואיזו זו ברכה המאוחרת לבן הוא הנקת שדים. ולפי שהנקת שדים כבר נכלל בחזרה לנערות שהוא ברכה הקודמת שאחרי ששבה לעלומיה עטיני' ימלאו חלב אחרי לדתה לכן כתב רש"י ז"ל בדבור הסמוך כשנצרכה לכך כו'. ור"ל שהברכה היא על הרבוי היותר מופלג עכ"ל:

(ד"ה וברכתיה) מפורש לעיל בסמוך ביאור מספיק:

יח כיון בקוצר לשונו בזה להמשיך ביאור הכתוב ע"ד שיטת פירושו בפסוק י"ז שאברהם האמין ושמח לכן כתב רש"י אני איני כדאי כו' ור"ל שכוונת אאע"ה במאמרו זה ע"ד המוסר לסרב בפעם ראשונה בטובת הגדול' מהיותו בלתי כדאי אלי'. וכדי להראות בזה היותו מכיר רוב הטובה והחסד. וכי באמת קטן הוא מכל החסד והאמת הזה:

(ד"ה יחי' לפניך) ר"ל ויש כאן ב' בקשות. בקשת החיים והוא מ"ש יחי'. ובקשת היראה מפני ד' והוא מ"ש לפניך:

יט (ד"ה את בריתי) לא מצאנו כריתת ברית אצל יצחק. וע"כ שהכוונה כאן שהברית שכרתי עמך הוא ברית המילה הברית הזה אקים את יצחק. שלפי שאמר למעלה והקמותי וגו' ובין זרעך אחריך וגו' לברית עולם. פי' לך הקב"ה כאן שאותו הברית הוא רק ליצחק וזרעו. ולמעט זרעו מישמעאל.

כב ר"ל שע"כ אין מם מעל כאן להוראת הצד מהצדדין כמו מקדם לבית אל ופי' ויעל מעל שעלה למעלה מאברהם שא"כ היה לו לומר ויעל מעל לאברהם כמו מעל לרקיע. וע"כ צריך לפרש מעל האמור כאן כמו מעל רגלו והמם משרת במקום מן. וא"כ אינו נופל על זה פעל ויעל. שמלת מעל ראויה להיות דבוקה עם פעל וירד וירד מן ההר. וירד מעל החמור. אבל לשון נקיה הוא כלפי השכינה לפי שהשראת השכינה על האדם הוא כביכול ירידה אצלו ית' ובפנותו ממנו יכונה זה עלי' וכמ"ש הרב המורה ז"ל באורך. ואמת שאונקלוס תרגום ואסתלק יקרא דד' וא"כ ביאר מלת ויעל מלשון יצועי עלה מטרף בני עלית. ויקרא דד' הוא המראה אשר בדמיון הנביא. ובזה א"צ לומר שלשון נקיה ותיקון סופרים הוא זה אבל רש"י ז"ל מיאן בזה. ומטעם שאבאר להלן בסדר וירא יע"ש באורך. וכאן אעורר על זה בקוצר מלין שלא נמצא בכל ספרי הנבואה שיאמר אחר כלות דברי הנבואה שהלך ד' מאת הנביא כי לאיזה צורך יאמר זה לזה בחר רש"י ז"ל לפרשו מלשון עלי' כפשוטו שיוכרח מזה לומר שלשון נקיה הוא כלפי השכינה. ואם היה הכתוב אומר וילך ד' מאת אברהם לא היה צורך לתיקון סופרים אבל לפי שבאמת ההודעה ההיא שסרה המראה מאת הנביא ככלות דבר ד' היא מצד עצמה הודעה מותרית וכל ההודעה הזאת לא באה רק ללמדנו שהצדיקים הם מרכבתו של המקום ב"ה. לכן אמר ויעל ד' מעל אברהם כי בסלוק הרכיבה נופל מעל. כמו וירד מעל החמור ונרמז הרכיבה במלת מעל. ומשום לשון נקיה הוכרח להשתמש מקודם בפעל עלה. וז"ש רש"י ז"ל ולמדנו מכאן שהצדיקים מרכבתו של מקום ור"ל שכל צורך ההודעה היא רק בעבור הלמוד הזה. וזה נרמז במ"ש ויעל מעל. ואמנם ביאור ענין המשל הזה מ"ש שהצדיקים הם מרכבת המקום ב"ה הוא לפע"ד נפלא מאוד להורות בזה שההבדל במדרגת המעלה שבין הצדיקים והמון בני האדם גדול ועצום מאוד. בהיותם קרובים אל ד' והמה שעשועיו וסגולתו כי יופיע רוח קדשו עליהם ומשנה התולדות על פיהן. וההבדל הזה שבין אישי בני האדם הוא כהבדל שבין הבע"ח קצתם על קצתם בבחינת קורבתם אל האדם כי הסוסים היותר מהודרים בתבנית גופם ומראיהם וקלי המרוץ נתעלו בחשיבות על יתר הבע"ח בקרבתם אל האדם קורבת האהבה והחשיבות שהמה מרכבות כבודו והאדם משתעשע עמהם ומשגיח על שלמותם. ואולם בטעם מה שתפסו לדוגמת ההבדל הזה סוסי הרכב ולא דוגמא אחרת הוא מכוון מאוד אל הנמשל כי כמו שאין בין הבע"ח וביותר בין סוסי הרכב לשאר מיני הבע"ח שום הבדל במדרגת ויחוסם אל האדם, כי במה שהאדם נתעלה עליהם הוא הדבור וההשכלה ישתווה מין הסוס לפחותי הבע"ח אבל ההבדל שבין מיני הבע"ח הוא במדרגת חשיבותם ותפארתם בעיני האדם. כן ההבדל שבין אישי מין האדם בבחינת קורבתם אל הבורא ית' איננה קורבת היחס כי הש"י אין לו יחס ודמיון עם ברואיו אבל הקורבה הזו איננה רק קורבת האהבה העזה והחשיבות. ולכן כינו מדרגת ההבדל הזה מרכבתו של מקום להורות עוצם ההבדל שהוא החשיבות וההשגחה וגם נכלל בו הכבוד שהמקום ב"ה מתכבד עמהם. וכמו שסוסי מרכבת האדם יקרים ונכבדים בעיניו והמה כבוד האדם ותפארתו ולהורות כמו כן מדרגת ההבדל. ומה נפלאה מליצה הזאת למשכילים

כג ולכן לא אמר הכתוב סתם וימל את בשר ערלתם כאשר דבר אתו אלקים אבל הוסיף בעצם היום הזה כדי להשמיענו זריזותו במצוה ואומץ לבו בגבורים וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל בעצם היום הזה ולא אחר לעשות הדבר עכ"ל:

כד כבר ידוע מ"ש ז"ל דכל אתין וגמין רבויין הן:

כו לעיל בפסוק כ"ג אמר בעצם היום הזה. ושם ביאורו בעצם היום שהגיעהו הציווי מהבורא ית'. בעצם היום הזה עשה דברו בזריזות רב. אבל כאן מלבד שמאמר בעצם היום הזה מיותר אם יהיה פירושו כנ"ל שהרי כבר אמר זה למעלה. אבל גם מבלעדי זאת רחוק שיפורש כאן ע"ד הנ"ל לפי שאין פסוק זה דבוק עם הציווי. וכבר הפסיק בשני פסוקים שלפניו בענין אחר. לכן צ"ל שהפי' בעצם היום הזה שמלאו לו כו'. וא"כ הוא דבוק עם פסוקים שלפניו:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה