אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר נח

ספר בראשית

ט. ההכרח לזה מבואר מעצמו במה שהפסיק בספור שבחיו בין ספור תולדותיו ומ"ש רש"י ז"ר למדך שעיקר כו' הכוונה מבוארת שהעמדת התולדות לקיום המין, ואמנם הצדיק ועובד אלקי' הוא כתכלית המין האנושי בכללו הרי שקיום המין הוא התכלית הראשון וכשרון המעשים הוא התכלית האחרון וידוע כי עיקר כל דתכלית הוא התכלית האחרון:

(ד"ה את) כתב הרא"ם ז"ר וז"ל ואת כמו עם ופי' לזה שנח הי' מתיירא כחבר עם בני דורו שלא ילמוד ממעשיהם והי' מתבודד במקומות דבודדים המכונים מקומות השם אבל אאע"ה שהי' אמוץ באמונתו הי' מתחבר עם בני דורו ומוכיח אותם להכניסן באמונתו וא"כ הי' מתהלך לפני השם עכ"ל וכינוי ההתרכות לפני השם ע"ד העבד המתהלך לפני אדונו להורות לו מקום תחנות ככה ע"י הנפשות אשר עשה אאע"ה להכניסן תחת כנפי השכינה הורה לו כביכול מקום לשכנו ושיהיו גם מקומות החברה מקומות השם:

(ד"ה התהלך) ידוע בדקדוק שבבנין התפעל הנסתר לעבר ביחיד והציווי ליחיד שווין:

יא ואין ותשחת כלל ואחריו ותמלא פרט וכדרכם ז"ל לדרוש בנין אב. והנה ע"ז וג"ע הוא מן ז' מצות ב"נ כדאיתא בסנהדרין פ' ד' מיתות ויליף להו מקרא דויצו ד' וגו' מכר עץ הגן אכול תאכל וחד מ"ד מפיק ע"ז וג"ע מדכתיב כאן ותשחת ותנא דבי רי"ש כ"מ שנאמר השחתה אינו אלא ג"ע וש"ד ופירשו רש"י ותוס' מדאיענוש עלייהו ש"מ מיפקדי בהו וכתב בעל צל"ד וז"ל ובעל מעשה ד' ז"ר דחה אגדה זו דרש"י בשתי ידים כי דור המבול לא נצטוו על הניאוף וע"ז ונעלמה ממנו הלכה בסנהדרין ואולי חשב הרב שכיון שנקראים מצות ב"נ לא נצטוו עליהם רק מזמן נח ואילך אבל ז"א שלא נתחדש לנח רק אמ"ה בלבד וששה מצות נצטוו אדם וזרעו כדמפיק בש"ס מקראי דלעיל וכ"כ הר"ם ז"ל בהל' מלכים וז"ל ששה מצות נצטווה אדם הוסיף לנח אמ"ה שנאמר אך בשר בנפשו וגו' עכ"ל בעל צל"ד ז"ל:

יב אף שלשון השחתה סתם כולל ערוה וע"ז מ"מ השחתת דרך נופל רק בערוה לבד כמ"ש בב"ר הובא ברא"ם ז"ל ראי' לזה מדכתיב דרך גבר בעלמה ואמרו עוד ז"ל שם הכל קלקלו במעשיהם הכלב הי' הולך אחר הזאב וכו' הה"ד כי השחית כל בשר כל אדם לא נאמר ארא כל בשר:

יג (ד"ה כי מלאה) וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל. ר"ל הזנות וע"ז תחייב כללות הגזירה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה קין כל בשר כל מקום כו' זנות וע"ז כו' והורגת טובים ורעים אבל לא תחייב ביאת הגזרה בהחלט רק כשתבוא הגזרה תהי' מזה המין. אבל החמס יחייב ביאתה בהחלט. וז"ש רש"י ז"ל לא נחתם גז"ד אלא על הגזל אלו דבריו ז"ל. ואוסיף ביאור בדברי קדשו שההכרח לחלוק זה הוא מן הכתוב שתחלה אמר וירא אלקים וגו' והנה נשחתה כי השחית כל בשר וגו' ואח"ז אמר ויאמר אלקים לנח קין כל בשר בא לפני וגו'. א"כ נראה מזה שההשחתה שבכתוב הקודם שבכללה הזנות וע"ז גרמה הגזרה הנזכרה בכתוב שאחריו. ואולם סיים הכתוב דזה בטעם אחר כי מראה הארץ חמס הרי שהחמס והגזל חייב הגזרה. ואולם בחלוק הנ"ל יתיישב סתירה זו כי ההשחתה שבכתוב הקודם חייבה כללות הגזרה אבל החמס יחייב ביאתה בהחלט כי ע"י העושק וחמס יתבטל הישוב המדיני וכאילו העולם שמם. ולכן הקדים הכתוב בתחלה מהשחתתם שזהו טעם מין הגזרה והוא הכליון הכללי ואח"כ אמר קין כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס. ושיעור הכתוב בזה קין כל בשר הוא מין הגזרה והוא הכליון הכללי הראוי להם מפני ההשחתה והוא ע"ז וג"ע. בא לפני פי' היא במוחלט ובדוקא כי מלאה הארץ חמס וגו':

יז מלת הנני כשתבוא לבדה ולא אחר מלת אני תבוא במקום הנה אני אם הוא בראש המאמר כמו הנני מביא אותם מארץ צפון. אבל בסוף המאמר חזרה ההכנה לבד אם לעשות רצון זולתו או לשמוע דברי זולתו בלבד כמו ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני ומורה ההכנה לעשות רצון המקום ב"ה אבל ויאמר הנני בני שאחריו הוא ההכנה לשמוע דברו. והנה בכתוב שלפנינו שבאה מלת הנני בראש המאמר לולי מלת אני הקודמת לה ביאורה הנה אני שהוא הכינוי תחת השם. אבר מאחר שקדמה לה מלת אני שהיא ג"כ הכינוי תמורת השם וא"כ הכינוי כפולה למותר. לכן דרשו שבא להורות ענין דהכנה לעשות רצון זולתו וז"ש רש"י ז"ל הנני מוכן להסכים כו'. והרא"ם ז"ל כתב וז"ל כן דרכם ז"ל לדרוש בכ"מ הוי"ו לתוספת כאשר יחובר עם השם או עם ואני שהיא תמורת השם ולכן דרשו בכ"מ וד' הוא וב"ד עכ"ל. וכדבריו ז"ל גם כאן דרשו מו' דואני ואנכי הנלע"ד כתבתי. אבל ו' דואני י"ל שמורה הוא וב"ד מלבד דרשה דלעיל:

יח כן דרשו בב"ד ממשמעות הכתוב דכתיב והקימותי וגו' והדר כתיב ובאת אל התיבה וגו' דמשמע על הביאה לבד לחוד הצריך ברית. והיינו שלא ירקבו ויעפשו הפירות כי היה צריך לאסוף מיני מאכל זמן רב לפני ביאתו לתיבה לכלכל ביתו וכל הבע"ח שנה תמימה ובמשך זמן ההוא הפירות מעותדין אל העפוש והרקבון קודם שיביאם לתיבה. וכן הי' צריך ברית על הביאה שלא יהרגוהו החיות ורשעי הדור מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אתה) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל מדשינה לשון הצואה ביציאה מלשון הצואה בביאה קא דרשי דביציאה כתיב צא וגו' אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך ש"מ דבביאה אסר להם תשמיש המטה לכן שנה לשון דצואה ביציאה כדי להתיר להם תשמיש ולא קשיא מדכתיב בספור דיציאה ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו שדרך הלשון לתפוס בספור הזכרים לבד והנקבות לבד עכ"ל:

יט דמכל החי מכל בשר נראה כפל לשון וע"כ דמרבה שדים שאין בהם בשר:

(ד"ה שנים מכל) הוצרך לזה משום שבאמת לקח מן הטהורין שבעה שבעה:

כ דהא כבר כתב הכל בכלל בפסוק י"ט מכל החי מכל בשר. ופרטא שבפסוק זה ל"ל. וע"כ דפרט כדי לכתוב למינהו. וע"כ שפי' למינהו או חן שדבקו במינם. דאל"כ אכתי קשה מאי קמ"ל:

בא"ד וכל שהתיבה קולטת אותו כו' דאל"כ איך היה יכול נח לדעת אותן שדבקו במינם והנה בסנהדרין פ' חלק פליגי תרי אמוראי רב חסדא אמר העבירן לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בו עבירה ור' אבהו אמר אותן הבאין מאליהן. וצ"ל א"ב דלר"א לא באו מאליהן רק אותן שרא נעבדה בם עבירה אבר לר"ח י"ל ששום בע"ח לא בא מאליו ואפי' אותן שלא נעבדה בם עבירה. ורש"י ז"ל כתב כאן ומאליהן באו וכל שהתיבה קולטתו כו' הוי שתפס סימן קליטה כדר"ח ואפ"ה כתב ומאליהן באו ולכן כתב על זה בצל"ד דמ"ש רש"י וכל שהתיבה קולטתו, הוא ו' מחלקת דתרי טעמי נינהו עכ"ל. ולע"ד נראה דס"ל לרש"י ז"ל דגם לר"ח מאליהן באו על כרחך וזה מן הסברא ומן התלמוד מן הסברא כמ"ש להלן בב"ר הובא בפרשה זו ברא"ם וז"ל והבאים מכל חי. המובאים אין כתיב כאן אלא הבאים שבאו מאליהן א"ל נח להקב"ה וכי קניגי אנא א"ל רא איכפת לך מאליהן הם באים. הרי שנתקשה להם ז"ל לומר שהיה צריך נח לרדוף אחרי כל מיני הבע"ח ולתור אחריהם מקצה העולם ועד קצהו במדברות ויערים ונקיקי הסלעים וע"כ שהזמינם לו הקב"ה מעצמם. מן התלמוד דהא בש"ס דזבחים פ' פרת חטאת הקשו ג"כ כקושיא זו לענין סימן טומאה וטהרה לידע מאיזה מין יקח שנים ומאיזה שבעה שבעה ותירצו ג"כ דבמחלוקת שנוי' דרר"ח ידע ע"י סימן הקליטה איזה מין טהור ואיזהו טמא ולר"א מאליהן באו. והשתא אי נימא דלר"ח הוצרך נח לאסוף בעצמו כל מיני הבע"ח קשיא טובא דאיך הקליטה סימן לשני דברים שונים לענין נעבדה בה עבירה ולענין טומאה וטהרה נהי דסימן הקליטה הועיל לדעת שלא נעבדה בה עבירה. מ"מ איך היה יודע ממה שלא קלטה התיבה יותר משנים מאותו המין היותו מין טמא. דילמא מה שלא קלטה יותר מאותו המין הוא משום שהנשארים נעבדה בם עבירה. ועל כרחינו מוכרחין אנו לומר שבאמת הוצרך נח לאסוף מכל מין כל אישי המין ההוא הנמצא בעולם. והנה מלבד שזה רחוק מן השכל וקשה הציור עדיין יקשה איך ידע שתמו כל אישי המין ולא נשאר אף אחד על פני הארץ לכן סובר רש"י ז"ל וכן הוא האמת דגם לר"ח מאליהן באו וכמ"ש בב"ר דנ"ל. ולב"ע רא העמים הקב"ה על נח לרדוף אחרי הבע"ח צפרים ובהמות וחיתו יער ורמשים. ומאליהם באו בדבר ד' אליו אלא דר"ח ור"א בהא פליגי דלר"א רא באו מאליהן אל נח רק כפי הצורך ולא באו רק אותן שלא נעבדה בהן עבירה וגם מהם לא באו זולתי שנים מהטמאים ושבעה שבעה מן הטהורין ולא הזמין לו הקב"ה מכל מין רק כפי הצורך ולא היה צריך נח לשום סימן כלל בין לענין נעבדה בה עברה ובין לענין טומאה וטהרה. אבל ר"ח ס"ל כפי הסברא הנראה יותר מתקבל על הדעת שבאמת שהי' ביאת הבע"ח בדבר ד' אלא דס"ל דאין מסתבר לומר שלא באו רק בפי הצורך. אבל יותר י"ל שהמושל על תנועה הרצונית שר הבע"ח ב"ה הגיע רצונם ללכת לצד החיבה. ולומר שהתעוררות זה היה בקצת זולת קצת דחוק למאוד ובפרט שיש מיני בע"ח האוהבים החברה והמרעות וללכת במקהלות ומתולדותם שבראותם קצת ממינם יתאספו לצד אחד ינועו כולם אחריהם לכן ס"ל לר"ח שבאו מאליהן ע"י התעוררות שבאה בקרבם יותר משנים מכר מין וגם אותן שנעבדה בהם עבירה הרבה באו מאליהן מכל מין ומין ולזה הוצרך נח לסימן קליטה. וע"י סימן זה ידע שפיר איזה לא נעבדה בהם עבירה וגם ידע שרק אותן שקלטה מהן התיבה שבעה שבעה הם מהטהורין אבל אותן שקלטה רק שנים שנים הם מהטמאין שאילו הי' מהטהורין אלא שנעבדה בם עבירה הי' הקב"ה מזמין לו מהם יותר לתשלום חסרון מין הטהור לסך שבעה ובזה תבין דמ"ש רש"י ז"ל כאן ומאליהן באו וכל שהתיבה קולטתו כו' הוא רק אליבא דר"ח ולא כמו שדחק עצמו בצדה לדרך לפרש דב' טעמי נינהו כנ"ל בזה ודי למבין:

כב ר"ל ולא אכולהו קאי דא"כ ויעש נח תנינא למה לי. ועוד דהא בתרה כתיב ויאמר ד' לנח בוא אל התיבה וגו':

פרק ז

ב כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. לא ידעתי למה הניח הרב דברי התלמוד דזבחים והוא סימן קליטה לר"ח או שבאו מאליהן לר"א ותפס דברי דכ"ר עכ"ל. ובאמת לפי מה שפירשתי לעיל בפסוק מהעוף למינהו אדרבה רש"י אזיל בשיטת התלמוד דסימן קליטה היה לענין טומאה וטהרה ג"כ וא"כ גם על הב"ר עצמו נופל קושייתו דאחרי שצריכין אנו לסימן קליטה לענין נעבדה בהם עבירה. ע"כ סגי בהך סימנא גם לענין טומאה וטהרה. וכמו שהוכחתי לעיל באורך ואיברא דלע"ד לק"מ דמ"ש בב"ר למדנו שלמד נח תורה. אין ר"ל שזה מהכרח ידיעתו הטמאין והטהורין רק ר"ל דממה שבהכרח ידע נח ע"י סימן הקליטה לד ח או שבאו מאליהן לר"א המינים הטמאין והטהורין א"כ למד נח תורה ר"ל שאחרי שכל מיני הבע"ח הנמצאים בעולם הכניס נח לתיבה. ע"כ ידע מעצמו לכל מר כדאית לי' איזהו מהמינים עתידים להיות טהורים אחרי מתן תורה ואיזה הם טמאים לישראל שהרי אמר לו הקב"ה שמאותן המינים שיבואו שבעה שבעה עתידין להיות טהור לאכילה ומיתר המינים שיבואו רק שנים יהיו טמאין לאכילה אחרי מתן תורה שהרי אמר לנח הטהורה ואשר איננה טהורה וע"כ דזה קאי לאחר מתן תורה וסימן לו ג"כ שבני שבעה יהיו טהורין ובני שנים יהיו טמאין וידע א"כ שהחמור והסוס ד"מ טמאין ע"כ והפר והאיל טהורין ע"כ ואין לך למוד תורה גדול מזה וז"ש רש"י בשם הב"ר הטהורה דעתידה להיות טהורה כישראל למדנו שלמד נח תורה ור"ל דמאחר דטהורה ואיננה טהורה ע"כ לעת ד קאי ממילא ידע נח שעתיד המקום ליתן תורה לישראל וא"כ למד אח"כ ע"י סימן הקליטה לר"ח או ע"י המספר שבאו מאליהן לר"א כל המינים שיהיו טמאין לישראל בשמם ומספרם כנ"ל ברור בכוונת רש"י. והב"ר ובצל"ד כתב וז"ל ומה שתמה הרא"ם ז"ל מה הניח רש"י דברי התלמוד אין מקום כלל לתמיהתו דבהדיא איתא שם בסוגיא דטומאה וטהרה דקרא דהכא לאו בטומאה וטהרה דאכילה לאחר מ"ת קאי רק בטומאה וטהרה דעבירה קא מיירי עכ"ל ור"ל דוודאי לענין טומאה וטהרה דעבירה היה סימן קליטה לר"ח או שבאו מאליהן לר"א כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו לעיר. אבל כאן לענין טומאה וטהרה דאכילה לאחר מ"ת צ"ל כשיטת הב"ר ויפה עשה רש"י ז"ל שתפס דברי הב"ד שזהו פשוטו של מקרא ותלמודא דידן הוציא דברי המקרא מפשוטו ומפרש לטומאה וטהרה דקרא לענין נעבדה בה עבירה זה כוונתו ז"ל. ובאמת שכן הוא בהדיא בש"ס דזבחים דפריך טמאים וטהורין בההיא שעתא מי הוויין ומשני מאותן שלא נעבדה בם עבירה ומנא ידע כדר"ח כו' ור"א אמר כו' הרי שדוחק היה לש"ס לפרש טמאין וטהורין דקרא על לעתיד אחר מ"ת ובאמת בדוכתי טובא בש"ס משמע דמפרשי טומאה וטהרה דקרא דהכא טומאה וטהרה ממש. וע"כ הם סוגיות חלוקות. ועם שצדקו דברי הרב בעל צל"ד בעצמן מ"מ במה שחשב הרב ז"ל שאם פירושא דקרא טומאה וטהרה ממש. ע"כ צ"ל שלמד נח תורה ודא בדא תליא ובמחילה מכבוד תורתו ז"א וכמו שהארכתי לעיל דוודאי ע"כ סגי בהך סימנא דקליטה גם לענין טומאה וטהרה לאכילה. אבל באמת אין כונת הב"ר ליישב מנא ידע נח הטמא והטהור רק לעורר אותנו שע"י שידע ע"י סימן הקליטה איזהו מין טמא ואיזהו טהור לעתיד א"כ למד תורה ע"י הסימן ההוא וז"ב:

(ד"ה שבעה) דהנקבות בכלל השבעה דומיא דשנים שנים שהם הזכר ונקבה, וא"כ נשאר אחד בלי זוג וע"כ שאינו לקיום המין וצ"ל כדי שיקריב כו':

ד. עוד מורה התוס' על הקודם לכן ע"כ הוראתו כאן תוס' על זמן הקודם האמור בסדר בראשית לא ידין וגו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכפירש"י בסמוך וע"כ שהיה המבול ראוי להיות קודם וא"כ צריך טעם לתוספת זה:

ה ובכלל זה כניסת מיני הבע"ח:

(ד"ה נח) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. כבר כתבתי לעיל בפסוק והקימותי את בריתי שאין מן הספור ראיה ולא דרשו רז"ל היתר ואיסור תשמיש רק משינוי לשונות הצואה. ואיזה טועה הוסיף דבור זה ברש"י עכ"ל:

ט כמ"ש בב"ר הובאו אין כתיב כאן כו'. וכ"כ הראב"ע מהסברא:

יא (ד"ה נבקעו) ר"ל שאין מעינות שם למים הנובעין מהמקור שא"כ יהי' הביקוע במים עצמן וכמו ויבקעו המים דבפרשת בשלח ולא יתרבו המים עי"ז אבל הוא שם למערות וכפות החלולין שבבטן הארץ מעבורות המים והם יבקעו ויצאו מימיהם בשצף קצף:

(ד"ה תהום רבה) כבר כתבתי בסדר בראשית שדרכם ז"ל במדרשות לדרוש על חומר העונש והתיחסותו לחטא ואולם ההתיחסות שביארו כאן ידמה לכאורה היותה מקרית ולא עצמית במה שיפול בשניהם מלת רבה והנלע"ד כוונתם ז"ל בזה שבני הדורות ההם כבדה עונם בשיעור כזה עד ששב ער ידם בריאת המין האנושי ללא תכלית וע"י המין האנושי שב בריאת הבע"ח לשוא והבל. כי הוויית הכל רק בעבור האדם ולהיות הקוות המים והגלות היבשה בעכור ישוב הבע"ח וצמחי האדמה ובפרט המין האנושי לכן היה עונש דור המבול ע"י יסוד המים ולא יסוד אחר לרמוז בזה שחטאם עצום כ"כ עד שראוי שישובו המים ויכסו את כדור הארץ כמו שהיה בתחלת הבריאה כי ע"י ששב בריאת האדם לרע לו ועי"ז גם הווית הבע"ח והצמחים לבלי תכלית אך לשוא היתה דקות המים והגלות היבשה. ואמנם היות חטאם באופן זה מבואר מאוד. הן מצד תכלית בריאת האדם שהוא לדעת ד' והוא התכלית האחרון והמה כחשו בד' ויאמרו לא הוא. ודן מצד שלמות קבוץ המדיני ותיקון היישוב שהוא התכלית הראשון. והמה חטאו בעושק וחמס וגם קחת הנשים בחזקה וזהו הורס ומקעקע האושר הכללי. והנה כל מה שכתבתי עד כה מבואר ונרמז בב"ר במשל העורים והפקחים וע"י האמור יובן לך המשל הזה היטיב וההתייחסות הזה ביארו ז"ל גם כאן באמרם חטאו ברבה ולקו ברבה. חטאו ברבה שנאמר רבה רעת האדם בארץ ר"ל שרבה רעת האדם וחטאם מופלג כל כך עד ששב על ידם יישוב הארץ לרע. ולכן לא אמר רבה חטאת האדם סתם רפי שעיקר הכוונה שהרע הנמשך מחטאם ליישוב הארץ הוא גדור ועצום לכן ולקו ברבה שהי' עונשם בבקיעת מימי תהום רבה ולשטוף את כל כדור הארץ ולכסותה ולהפכה לתוהו ובוהו כבתחלה ומה נעימים דבריהם:

יג כן דרשו חז"ל בכל מקום שנאמר בו בעצם היום הזה ולא כתיב ביום הזה ש"מ לדרשה הוא דאתי ודרשו בכ"מ רפי ענינו וכאן דרשו שנכנס בגלוי ובטיהרו של יום לעיני הכל והוא בעיצומו של יום מדברי הרא"ם ז"ל:

יד את כל דפרח וחסר בעל במקרא לפי תרגומו ור"ד כל בעל כנף. ורש"י ז"ל מיאן בזה בראיית הנגינה דלת"א ראוי להיות תיבת צפור בטעם מפסיק אבל לפי שמוטעמת במירכא שהוא משרת, א"כ מלות צפור דבוקה דמלות כל כנף לכן פי' צפור של כר מין כנף. ור"ל של כל מין מראות נוצה ומ"מ בין לפירש"י ובין לת"א מיתורא דכל כנף נשמע דבא לרבות חגבים שהרי בבר כתב מהעוף למינהו דמשמע מכל מין עוף. וע"כ דמרבה חגבים שאינו בכלל עוף. אבל יש לו כנף:

יח ר"ל שגברו ממימי התהום ולא ממימי הגשמים שהרי פסקו הגשמים לסוף מ' יום והמים גברו על הארץ משך מאה וחמשים יום כמ"ש להלן מדברי הרא"ם ז"ל.

כ ואין לפרש למעלה משטח האדמה שהרי כתוב אח"כ ויכוסו כל ההרים והם כמה אלפים אמה משטח הארץ:

כב נשמה הוא שם מיוחד לנפש המדברת שבאדם וכאן שכוונת הכתוב על רוח החיוני של הבע"ח סמכו לרוח חיים שאז ישוב מענין הנשימה הכוללת כל בשר אשר בו רוח חיים אבל ביצירת האדם בסדר מעשה בראשית נאמר ויפח באפיו נשמת חיים רא נשמת רוח חיים. כי כוונת הכתוב שם על הנפש המשכלת מדברי הרא"ם ובתוספת ביאור:

כג ר"ל וימח הוא מנל"ה כמו ויפן ויבן. ובוימח נפתחה המם להרחיב אות הגרון כמשפט והוא פעל יוצא. וכצ"ל ברש"י ואינו לשון ויפעל. ר"ל שאינו מהנפעל כמו וימחו מן הארץ שא"כ הי' המם נקודה בקמץ והחית בסגול שאחריה הא כמו יבנה. ועוד ממ"ש אחריו מרת את שהיא סימן הפעול וכתב רש"י ז"ל עוד שזהו ההבדל בין חסרי פא יוד ובין נל"ה. שגם בנל"ה חסרה ההא כשהוא נותן בראשה ויו יוד שאת שדומין באותיותיהן נבדלין מצד הנקוד שבגל"ה היוד נקוד בחירק ובהפ"י בציירי כמו וישב וירד (ד"ה אך) דבר אכין ורקין מיעוטין:

פרק ח

א כבר כתבו החוקרים והחכמים ז"ר שכל תארי המדות שאצל הבורא ית' אינן זולתי מצד הפעולות היוצאות ממנו ית' ולאשר אלו הפעולות נמשכות מבני אדם אחר ההפעליות יתואר הבורא יתעלה על פיהן ברחום וחנון וקוצף וכדומה אבל הוא ית' עצמו נעלה מכל הפעלות עילוי רב וכל אלו הפעולות יוצאות ממנו כפי שתגזור חכמתו ית' בצדק ומשפט מבלי שום הפעלות. וזהו ג"כ כוונת המדרש שהצדיקים מהפכין מדה"ד למה"ר והרשעים כו'. ודשאילו שם דין לפעולת הרוגז והנקמה וע"פ הרוב ישתמשו רז"ל בשם זה להוראה זו ור"ל בזה שלכך בא בכתוב שלפנינו שמספר מעשה הרחמים עם אלקים המורה מדה"ד. ובסדר בראשית כשזכר גזירת המבול נאמר שם ד' המורה הרחמים לרמז בזה שאין משפטו ית' כמשפט בני אדם שלפי חרופי המדות השונות המתעוררות בקרבם ממעשה זולתם כן יגמורו להם לטוב או לרע אבל אצל הבורא ית' אינו כן שהגמול והעונש המגיע מאתו ית' ממקור אחד יצאו והוא החכמה והצדק שבגדר עצם השי"ת. והמדה ההיא בעצמה (ר"ל טבע המתחייב מעצמו ית') המחייבת העונש לרשע תחייב כמו כן הגמול הטוב לצדיק וכן להפך. וזהו אמרם ז"ל הצדיקים מהפכין מדה"ד למה"ר והרשעים מהפכין מה"ר למדה"ד וכוונתם שמה שאנחנו מכנים מדה"ד ומה"ר הוא רק כפי המתדמה לנו אבל באמת שע"י פעולות הצדיקים והרשעים דבר אחד בעצמו יתראה לנו בפנים הפוכים פעם יתראה לנו דין והוא ע"י מעשה הרשעים ופעם ברחמים ע"י מעשה הצדיקים כי רק פעולות הצדק והרשע יורידו הטוב והרע הבא מן השמים ומבלתי אמצעות התעוררות חלופי מדות זה הנ"ל בכוונתם ז"ל והבן:

(ד"ה ויעבר) שורש שכך הונח על הנחת חמה או ההשקט מרעש כמ"ש רש"י ז"ל ד"ה וישובו והכתוב אמר וישוכו המים ולא ויחסרו המים והרוח פעולתו להרעיש המים ולא להשקיטם. אבל מטבעו לחסרם זהו מה שרצה הדרש ליישב:

(ד"ה על הארץ) זהו לשיטתו ד"ה ויעבר:

ג. (ד"ה מקצה) ר"ר ולא שכרו לחסור אז כפי המובן ממרת ויחסרו. שהרי הי' הלוך וחסור עד החודש השני שבו יבשה הארץ וע"כ פירושו שהחלו לחסור מן אז והלאה ולכן לא אמר בקצה ק"ן יום לפי שמשמעותו שבו היה גמר החסרון וזהו ההבדל בפעל חסר בין קשורו בבית ובין קישורו במם. ומ"ש עוד רש"י ז"ל כיצד בכ"ז בכסליו כו' אין זה סותר למ"ש רש"י ז"ר לעיל ז'. יב. שהס' יום כלים בכ"ח כסליו שאין יום ראשון מן המנין דשם ר"ל שאין יום ראשון ממנין הימים השלמים של המ' יום שכ"א מדן לילו עמו אבל יומו בלבד כלא לילו מן המנין הוא שיצטרף עם ליל כ"ח לתשלום המ' יום ומ' לילה. ומ"ש רש"י ז"ל כאן בכ"ז כסליו פסקו כו' ר"ל בתשלומם והוא בסוף כ"ז יום שלמים. ומ"ש שם ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח כפריו ר"ל בבוקרו של כ"ח הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור.

ד. ואין לפרש ז' לירידה ומכ"ש שאין לפרש ז' לתשרי שהרי לא החלו המים לחסור עד אחד בסיון כמו שהוכיח רש"י ז"ל לעיל בסמוך:

ו (ד"ה את חלון) שם חלון הוא מגזרת חלל והוא החלל שבכתלים באמצעותן. מרובע או עגול ובלי ספק בתיבה לא היה המקום חלל מכר וכל כדי שלא יכנסו בו המים. אלא דרמ"ד אבן טובה שם בחללו דבר מזהיר כזכוכית או אבן טוב שתבא בו האורה. ולמ"ד זה שם חלון נופל על החלל, ושם צוהר על הדבר המזהיר. ומגזרת צהרים. ולמ"ד חלון נשאר המקום חלול אלא שעשה דלת לחלל זה והיה יכול לסגרו בימי הגשם השוטף וכן בימי תגבורת המים. וכנה הכתוב החלל הזה צוהר על שם שעשוי לאורה. והנה בציווי העשי' תפס הכתוב לשון צוהר אף למ"ד חלון על שם תכליתו לפי שטעם הציווי בעשיית החלון בעבור שיאור לו אבל כאן, בספור הפתיחה שאין נופל הפתיחה בהאורה רק בדבר החלול שפתח החלל הסגור באבן טובה או בדלת לכל חד כדאית לי' לכן תפס הכתוב לשון חלון אף למ"ד אבן טובה ובב"ר הובא ברא"ם אמרו ז"ל דדא מסייעא לדר' אבא דאמר חלון עכ"ל. וז"ש רש"י ז"ל כאן לצוהר ור"ל כנ"ל דהפתיחה נופלת רק בהחלל. ולכן זכר כאן שם חלון ולמ"ד חלון החלל ההוא נקרא בציווי צוהר ע"ש תכריתו שהוא להאיר ולמ"ד אבן טוב אין החלל נקרא צוהר ולא זכר בציווי את החלל כלל. רק שגם לדידי' היה שם חלל כדי להשים בו הצוהר וכלל רש"י ז"ל כאן ב' הדעות וכוונתו ליישב מה שתפס כאן לשון חלון ולא צוהר כדלעיל לפי שלא נקרא צוהר רק ע"ש תכלית האורה גם למ"ד חרון מה שאינו נופל כאן בפתיחה ומכ"ש למ"ד אבן טובה וגם כוונתו ליישב קושיית הב"ר דגם למ"ד אבן טוב הי' שם חלון והרא"ם ז"ל כאן ובפסוק צוהר תעשה וגו' נכנס בפרצות דחוקות:

ז נראה מהכתובים ששליחות העורב לא הועילה כלל לנח רק שליחות היונה. ונראה עוד מהם שהעורב לא יצא כלל מן התיבה עד צאת נח וכל הבע"ח אתו אבל היונה הלכה לה מקודם ביבושת המים כמ"ש ולא יספה שוב אליו עוד. ומזה שפטו חז"ל שלא הלך למרחוק רק שהקיף סביבות התיבה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובענין חשדו על בת זוגו כתב בעל צל"ד שאין זה דבר תמוה דבהדיא איתא בע"ז פ' אין מעמידין אמר רב יודא אמר שמואל משום ר' חנינא אני ראיתי גוי שלקח אווז מן השוק רבעה הנקה צלאה ואכלה וה"נ איתא בזבחים לענין קרבנות שיש נרבע בעופות אע"ג דליתנייהו ברובע שאין לך עוף רובע אשה עכ"ל ז"ר. ובלא"ה י"ל שחז"ל ידעו מתולדת העורב שבו רוח קנאה לקנא את זוגתו ממינו ופוגו א"כ י"ל שעבר עליו רוח קנאה גם נגד נח בלקחו אותו מאצל בת זוגו לשלחו למרחוק וגם אי נימא דעופות ליתנייהו, גם בנרבע. העורב אין בו שכל להבחין בין האפשר ובין הבלתי אפשר:

(ד"ה עד) לפי הדרש ה"פ שליחות זו לא עשה עד יבושת המים בימי אליהו ואז עשה שליחות אחרת ולא דרשו זה ממשמעותא דקרא רק ע"ד אמרם ז"ל אסתר ומרדכי מן התורה מנין דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ולכן כתב רש"י ז"ר לפי פשוטו כמשמעו:

ח (ד"ה וישלח) הרא"ם ז"ל כתב שאין שליחות נופל בבע"ח שאין להם שכל עכ"ל ור"ל שגדר השליחות תיקון פעולה ידועה בעבור המשלח ובצוואתו ואין נופל בבע"ח ציווי וכוונת תועלת זולתו בפעולה מהפעולות אבל עדיין אין זה מספיק שבכל זה אם היה יכול נח לידע ע"י צאתה אם קלו המים או לא יפול לשון שלוח בזה ומקרא מלא נאמר הנה אני שולח את הצרעה לפניך אבל כוונת רש"י ז"ל מבוארת שאם היה מלשון שליחות לא יחובר עם מלת מאתו שכתוב אחריו וגם ראוי להיות וישלח בקל ולא וישלח בכבד שזהו ההבדל בפעל זה בין הקל והכבד. שוישלח בקל מורה השליחות אבל וישלח בכבד מורה השלוח לדרכו וע"כ שגם כאן פירושו השלוח לדרכו ולכן בא בכתוב קשור עם מאתו. והנה אם היה פירושו מענין השליחות היה מוסב פעל לראות שבפסוק זה על היונה ואולם אחרי שפירושו מענין השלוח ע"כ מוסב פער לראות על נח. ומזה תדע בדקדוק לשון רש"י ז"ל ופשוט שלא היה צריך רש"י ז"ל לבאר זה בפסוק וישלח את העורב וגו' כי שמה מובן מעצמו שאינו רק לשון שלוח שאלו היה מענין השליחות אין זה מאמר שלם כי לא ביאר אח"כ אנה שלחה ולאיזה תכלית. אבל אצל היונה שכתוב אח"כ לראות וי"ל שהוא מענין השליחות ומוסב פעל לראות על היונה לכן הוצרך רש"י ז"ל לבאר שאינו כן. ופעל לראות מוסב על נח:

יז בנין הפעיל יורה לפעמים הסבה הגורמת ובזה יהיה מקבל הפעולה הסבה הפועלת כמו אשר הוצאתיך מאור כשדים. המאכילך מן במדבר והש"י הוא הסבה הגורמת ואאע"ה הסבה הפועלת וכן בני ישראל אוכלי המן. ולפעמים יורה ההפעיל הסבה הפועלת כמו והקימו את המשכן לא תוציאו מן הבית מן הבשר חוצה, וז"ש רש"י ז"ר כאן דלפי שיש כאן קרי וכתיב דרשום ז"ל שהם בבחי' ב' סבות הללו. דלפי הקרי היצא שבא בהראות פא הפעל ירמוז שיש כאן ההפעיל והקל כי בקל יוד פה"פ בהראות. א"כ הוראת ההפעיל על הסבה הגורמת ובזה ע"כ הבע"ח פועלים וזהו אמור להם שיצאו ר"ל שיפתח להם מקומות הסתימה ויהיה סבת יציאתם והם יצאו מעצמן. ולפי הכתיב הוצא אין כאן פעל הקל כלל רק ההפעיל לבדו וא"כ יכול להתפרש ג"כ על הסבה הפועלת והוא ההוצאה ביד. ובזה הבע"ח מתפעלים לא פועלים ונח לבדו הפועל:

(ד"ה ושרצו) ידוע בש"ס ומדרשות שכר הבע"ח יש להם עתות מיוחדים בשנה תיחמנה בם ויתחברו לנקבתן וכ"כ כל חוקרי הטבע והנה השתנות עתות השנה למחלקותן הוא לפי תנועות המזלות והלוך החמה. הפועלים שינוי האיכות באויר וכבר פירש"י להלן שכל ימות המבול לא שמשו המזלות ולהלן יבוא באור זה באורך ולא נשתנה איכות מזג האויר בימי המבול ולא היה א"כ זמן מוכשר להתחברות הבע"ח:

יט הזדקקות הבע"ח למינים אחרים מסוגם. הסבה רזה טוב ובריאות מזג האויר שקודם המבול אשר מזה נמשך המרעה השמנה שהיה להם והמאכלים והמזונות יולידו תכונות ומזנים שונים כידוע. והוליד רוח פריצות בנפש הבע"ח ועזות גדול ומתוך כך נזדקקו לאינו מינס. ואולם המבול הסב שינוי עצום באויר לדורות עולם וכחשה מרעה הארץ בערך היותה קודם זמן המבול ומצורף לזה שבת הבע"ח אסורים ובחושך במקום צר בתיבה וגם צמצום מזונם משך שנה תמימה. כל זה גרמה רוח נכאה בנפשם ונשתנה תכונתם. וזהו מ"ש ז"ל קבלו עליהם כו'

כ ברור שלא היה יכול להקריב מהטמאים שהרי לא באו מהם לתיבה רק שנים שנים ובהקריב אחד מהם יבטל המין ההוא לגמרי אבל כוונת רש"י ז"ל דאל"כ מאין ידע נח שמוטל עליו להקריב עכ"ל הרא"ם ז"ל. אבל המחברים האחרונים כתבו דוודאי ידע נח שמוטל עליו להקריב קרבן תודה. וכמו הבל שהקריב תודה על הטוב שהיה לו. ואמרו חז"ל ד' צריכין להודות וחד מנייהו יורדי הים כו' ק"ו נח שניצור מן המבול אלא דמשום זה די לו להביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלתו. ולמה הביא מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור. לזה תירצו אמר לא ציוה לי הקב"ה כו' מדברי בעל צל"ד:

כא לא אוסיף לקלל וגו' הוא השחתת הארץ מפני כי המבול כמ"ש רש"י ז"ל לעיל שאף ג"ט של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, וכן ולא אוסף להכות וגו' ר"ל ג"כ ע"י המבול וכפל דבריו לשבועה כמו ששנינו בפ' שבועת הערות אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה. ואמר רבא והוא דאמר לאו לאו ב' זימני הן הן ב' זימני ופירש"י שהכפר לחזוק. ומייתי עלה ראיה בש"ס מקראי דמבול וע"ש ברא"ש:

כב (ד"ה ויום ולילה) ואף שבא בפסוק מספר הימים מ' ימי הגשם וק"ן ימי תגבורת המים וכן בא נחות התיבה והראות ראשי ההרים באיזה יום מימי החודש הי' י"ל שהשי"ת הודיע כר זה למשה לפי שכל אלה הם ספורי התורה אבל לא ידעתי מה יעשו בפסוקים שמובא מהם שנח עצמו ידע סך הימים כמ"ש ויחל עוד ז' ימים וגו' וייחל עוד ז' ימים אחרים וגו' ועוד דכתיב ויהי באחת וגו' באחד לחודש וגו' וירא והנה חרבו פני האדמה והלא באחד בתשרי עדיין לא שמשה האורה לפי שהוא תוך י"ב חודש של ימי המבול ועוד איך פרחה היונה בחושך ולא אור ואיך ראתה לה מקום לנוח ואיך טרפה העלה בחושך כן הקשה הרא"ם ז"ל ועמד בקושיא ובב"ר גופא איתא וז"ל מלמד שלא שמשו המזלות כו' אמר רב שמשו אלא שאין רשומן ניכר ור"ל בזה לע"ד שהשתנות שש עתות השנה שבא בכתוב זה הם ע"פ שינוי הלוך החמה והמזלות הפועלים שינוי מזג האויר וידוע שבכל עת מעתות הללו יקרה לפעמים שינויים באויר שישתנה על ידם ממזג הראוי כפי העת ההיא למזג הראוי לו בזמן אחר כמו שישוב האויר לפעמים בעת החום למזג החרפי ובעת החורף במזג הקיץ והחום וסבת השנויים ההם האדים העורים מהמים והעפר והרוחות היוצאים מבטן הארץ כמ"ש הטבעיים בספרתם שגם בזמנים שיקרו השנויים ההם יפעלו המזלות באויר ארא שאין פעולתן מורגשת בחוש להתגברות הסבות שכנגדם הפועלים ההפך ולזה לפי שבימי המבול מים הי' באויר ברצון השופט כל הארץ ית' רטיבות וכחות עצומה ממימי תהום רבה אשר כסו כשלמה פני תבל ארצה כי רבוי האדים העבים העולים מהם סבבו הלחות המופלג ההוא לא היתה פעולת המזלות מורגש באויר בכל ימות המבול וכמו שהוא לענין עתות השנה קור וחום וכו' כן הוא לענין האורה יום ולילה כמ"ש ז"ל שלא שמשה האורה כל ימי המבול והנה יורדי הים ספרו לנו וכ"כ גם הראב"ע ז"ל בסדר שמות כי יקרה לפעמים בים חושך עצום מרוב עננים והררי ערפל העולים שסבתם האדים העורים מהמים לרוב וק"ו בימי המבול שהיתה הארץ כולה מכוסה במים. והמים גברו מאה וחמשים יום בזעף וצף קצף יגעשו ורעשו תהומות. ובאויר היו ערפלי גפרית וענני חושך כאשר ישוער מהמון הגשם היורד מהם. ומה זה יפלא אם לא היתה האורה ניכרת אז. וזהו מ"ש ז"ר שמשו ר"ל המזלות עשו באויר פעולתן כמאז וקדם. אלא שאין רשומן ניכר ר"ל שאין פעולתן מורגשת להתגברות הסבות שכנגדן ואין הכנה א"כ באויר לקבלת הפעולות ההם. ואפלא מחכמת הרא"ם ז"ל שנראה שהאמין בכוונתם ז"ל כי כבה אז אור המאורות ונוטר כח פעולת המזלות בשנה ההיא וכשתתבונן בכל האמור יצא לך יישוב כל קושיות הרא"ם ז"ל, כי לא יסתעף מכל הנ"ל זולת שלא היה ניכר סדר יום ולילה בימי המבול. כי לפעמים היה נמשך החושך העצום זמן רב ובפרט בעת תגבורת המים. ועכ"פ אח"כ בעת החלו המים לחסור ונוחם מרעשם וינשבו הרוחות המיבשים. זעיר שם זעיר שם הציצה האורה גם אז והי' עי"ז לפעמים הבדל קטן בין יום ובין לילה ולפעמים האירו הלילות יותר מהימים הכל לפי תכונת האויר. ומזה נוכל לשפוט עוד שבאורך הזמן וקורבת סוף השנה והמים חסרו הרבה אף שבבחינת עתות השנה קור וחום וכו' עדיין היתה פעולת המזלות בלתי מורגשת בכל זה לא כן הדבר בבחינת האורה וסדר יום ולילה כי פעולת האור חזקה יותר מפעולת שינוי המזג באויר. ואף שבא בכתוב ויום ולילה לא ישבותו ומזה משמע ששבתה האורה בימי המבול עם כל זאת עדיין אינו מוכרח מזה ששבתה כל ימות המבול עד תומם. כי הכתוב לא יקפיד על המיעוט וזמן הקטן שניכרה בו האורה קרוב לאחרית השנה כנודע מדרך המקרא במקומות דרבה לתפוס ע"פ הרוב ולא להשגיח על המעט ובפרט בענין המספר כמ"ש ז"ל וכ"כ רש"י בפירוש התורה ועיין רמב"ן בהשגותיו על ספר המצות להרמב"ם ז"ל שהביא דוגמאות רבים מזה. ועתה סרו מהר כר טענות הרא"ם ז"ל וספקותיו. הארכתי עד כה לכבוד השלמים ע"ה ולחסום פי המתחכמים נגדם:

(ד"ה ולא ישבותו) השביתה מורה בכל מקום מנוחת הפועל אבל על הפעולה לא תפול מנוחה רק הפסק ולכן נוכל לפרש וישבות מכל מלאכתו מענין מנוחה. אבל קור וחום קיץ וחורף יום ולילה הם פעולות המזלות. לכן ע"כ פי' ישבותו דהכא מענין הפסק וכמו שבת משוש תופים מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

פרק ט

ב דרשו זה מכח כפל הלשון דבמוראכם לחוד סגי

ד דאם פי' בנפשו דמו. בנפשו שהוא דמו דזה מיותר וללא צורך וכן אין לפרש שהזהיר להם על אכילת הדם דא"כ ודמו הל"ל. וע"כ שמלת בנפשו מושך עצמו ואחר עמו. בשר בנפשו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו:

ה בדבור זה וכן בדבורים הסמוכים שאחריו דרשו ז"ל יתורא דקראי כדרכם הטוב וכל מאמר מורה ענין בפ"ע. והנה אין לפרש מאמר ואת דמכם וגו' על אחר ההורגו שהרי כתוב אח"כ ומיד האדם וגו' וכפירש"י ז"ל שם

ז ר"ל דלפי מדרשו י"ל דגם הראשונה לציווי וחזר ונשנה כאן כדי להקיש ופשוט:

ט כבר ידוע לך בזה דרכי ממ"ש לעיל בפסוק ואני הנני מביא וגו' שהוצרך לזה כדי ליישב כפל הכנויים ואני הנני. לזה פירש"י ז"ל גם כאן הנני מוכן להסכים עמך. ומלת הנני הוא מענין ההכנה לעשות רצונו והוראת ההסכמה הגמורה והחלוטה לרצון זולתו והוא כעין פיוס ורצוי לנח לבל ידאוג עוד על אודות אבדן העולם. ולפי שההכנה אינה נופלת רק בפעולה ומעשה והסכמת המקום ב"ה שלא להחריב העולם עוד איננה פעולה רק העדר פעולה. ע"כ ההכנה הוא על פעולת הברית שהיתה בימי קדם בפעולה ידועה להם. וכעין כריתת ברית שהיתה עם אאע"ה ע"י עברם בין הגזרים כמ"ש בסדר לך. ומדכתיב נמי ואני בוי"ו אף שהוא התחלת דבור צ"ל שגם מקודם לזה הי' דבור והוא דבור ההבטחה גרידא שלא לשחת העולם עוד. ושוב אמר לו אף זאת אעשה להסכים לעשות קיום ברית להבטחתי. ובזה יובן כל דקדוק לשון רש"י ז"ל היטב:

י דאין לפרש שבא מלת אתכם על החיות הביתיות ולהוציא המדבריות שהרי גם עליהם הקים בריתו ב"ה עם נח. ומכ"ש שאין לפרש אתכם בבית. וכן אין לפרש נמי אשר היו אתכם בתיבה, וא"כ הוא כללי לכל מיני הבע"ח הנמצאים בעולם דא"כ חסרו ב' תיבות במקרא אשר היו. לכן פירש"י ז"ל שפי' מלת אתכם המתהלכים עם הבריות ר"ל כל הנמצאים בעולם ולהוציא השדים דמרבה להו בתר הכי. ועל כן לא כתב רש"י ז"ל המתהלכים עם בני האדם רק עם הבריות והוא שם כולל לכל הבע"ח הגשמיים. והא דלא פירש"י ז"ל כהך דהכא במאמר אשר אתכם דלעיל מיני' שעיקר כוונתו שכל מאמר כולל יותר שמתחלה אמר כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה והוא העופות והבהמות הביתיות ואח"כ אמר ובכל חית הארץ אתכם לרבות כל הבע"ח אבל הגשמים לבדם המתהלכים עם הבריות ובסוף אמר לכל חית הארץ לכלול גם השדים:

(ד"ה חית הארץ) ה"ג וכן הוא גירסת רא"ם ז"ל להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם וצריך למחוק סימן ההפסק.

יא ר"ל ואין המקרא הזה מיותר שאין פי' והקמותי כאן מענין הקמה כפי' הנני מקים את בריתי דלעיל שהוא מענין הקמה וכמו תקים לך מצבה רק פירושו כאן מענין קיום והתמדה והשיעור ואעשה לבריתי קיום ואות עולם והיה הברית לזכרון לדורות עולם וכמו שהיה נהוג בדורות קדם כריתת ברית בראשונה ולהקים אח"כ מצבה לקיום הברית. וכמו שהיה בין יעקב ובין לבן ובניו כמ"ש בסוף סדר ויצא. וכמו זה היה הדבר בין המקום ב"ה ובין נח כריתת ברית בתחלה ולא נזכר בכתוב מהו ומובן מעצמו שהי' כעין הברית עם אע"ה וסימן קיום הברית אח"כ והוא הקשת שיזכור למטה בכתוב. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומלת את באה כאן במקום למד כמו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והגבלת את העם סביב:

יד שהיה לו לומר והיה בהראות הקשת בענן או בתתי הקשת בענן. אבל מלשון הכתוב נראה שתמיד בהיות ענן יתראה בו הקשת בחיוב ואינו כן כאשר יעיד הנסיון לכן פירש"י ז"ל שר"ל כשתעלה במחשבה כו' והפירוש הזה אינו רחוק מפשוטו ומא מר בענני ענן הוא לשון נופל על הלשון. ומליצת הלשון הזה באה כאן דוגמת הקשת הנזכר אח"כ הנתון בענן. ולפי' זה יתיישב ג"כ מ"ש והיה בענני ענן ולא אמר והיה בהיות הענן ונראתה וגו':

יז ולעיל בפסוק י"ב שאמר ג"כ זאת אות הברית וגו' לא פירש"י ז"ל בו כלום לפי שמלת זאת הנזכר שם פירושה זאת האמור למטה בענין. את קשתי נתתי וגו' אבל כאן אין לפרש ג"כ זאת האמור למעלה בענין דא"כ הוא שפת יתר וע"כ צריך לפרש שהראהו כו':

כ מצינו לרוב לשון זה בפעולות הגנאי כמו אז הוחל לקרוא בשם ד'. ובת כהן כי תחל לזנות וכן כאן ויחל נח וגו', ובכל מקום דרשו זה חז"ל מענין חולין:

[ד"ה איש] ר"ל שמלת איש בכאן נרדף לשם בעל ואדון. מורות כולם על יחוסי הקנין לקונם כאמרך בעל הבית או השדה או אדוני הבית או השדה וכן איש נעמי ע"כ פירושו בעל או אדון נעמי ואין פי' איש נעמי מלשון אישות מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה ולכן אינו נופל לומר איש אשה רק אשת איש כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין שהאשה קנויה לבעלה וכמו שאומרין שדה ראובן או בית ראובן מדברי הרא"ם ז"ל. ועיקר כוונת רש"י ז"ל כאן שאין פי' איש האדמה כמו איש שדה איש צייד. והוא יחס הפעולה והאומנות להפועל והאומן. וכן כאן איש אדמה עוסק בעבודת האדמה דז"א. ולמה יכנה הכתוב לקדוש ד' כנח בשם הזה הטפל שהוראתו הפחיתות ההתעסקות בגשמיות:

(ד"ה ויטע) ומשום דהני מקלקלי טפי במיא משאר אילנות הוצרך להכניסם לתיבה לקיום המין. כ"כ הרא"ם בשם ר"ח מאורלייניש:

כא (ד"ה ויתגל) ר"ל ואין התיו שרשית:

כב (וד"ה וירא את ערות אביו) הנה דרשו זה מכח ג' הוכחות א' ממ"ש להלן וייקץ וגו' וידע את אשר עשה לו בנו הקטן ואם לא היה קלקול חם רק במה שלא כסהו אין זה מעשה רק מניעת מעשה ואין נופל לומר בזה אשר עשה. ב' מאין ידע נח שלא כסהו חם רק שם ויפת הלא היה אז שוכב נרדם שכור וא"כ לא יכול לדעת זאת גם אחרי הקיצו מיינו. ואם ספרו לו בניו היה לו לומר ויודע לו את אשר עשה לו בנו הקטן כמו ויודע הדבר למרדכי. ג' דאם לא עשה לו חם דבר רק שלא כסהו מה חרי אף הגדול הזה לקלל בנו בקללה נמרצת ולשעבדו לבני אחיו והעונש אינו נערך בגדלו אל החטא. וע"כ שהיה שם איזה מעשה גדול ממש והכתוב העלימה ברמז לכבוד נח. ופליגי רב ושמואל בסנהדרין ח"א סרסו וח"א רבעו. ואין ספק שמעשה כזו ירגיש גם השכור אלא שבעוד יינו בו לא ירגיש גנות המעשה ההוא. ולכן אמר הכתוב שבהקיץ נח מיינו ידע את אשר עשה לו בנו הקטן ר"ל ידע שיעור מה שעשה לו והרגיש בגנותה:

כג בב"ר הובא ברא"ם אמרו. שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו ע"כ. והנה כיסוי טלית וכיסוי קבורה כנגד כיסוי ערות אביהם. וחשופי שת כנגד גלוי ערוה:

כד וכמו שהוכיח רש"י להלן בסדר זה ששם היה הצעיר מאחיו. ועל מ"ש הרא"ם ז"ל כאן כבר השגתי עליו באורך בסדר בראשית:

כה כבר כתבתי כי דרכם ז"ל לדרוש אופן התייחסות העונש לחטא לכן דרשו אתה גרמת כו'. ולזה נתקלל כנען יותר משאר אחיו שהם כוש ופוט ומצרים. אבל מ"מ קשה אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. לכן עדיין צריכין אנו לדעת יש מרבותינו שהביא רש"י ז"ל לעיל פסוק כ"ב כנען ראה והגיד כו' ובגמ' אמרו דלמ"ד רבעו אף רבעו קאמר סרסו מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי רבעו משום דגמר וירא וירא כתיב הכא וירא חם וכתיב התם וירא אותה שכם:

כו כי ברכת השם אין לה מקום בכאן לפני ברכו את שם בנו. וע"כ שכבר ראה ברוה"ק שיכבשו בני שם את ארץ כנען וברך את השי"ת על הטובה העתידה ולכן סיים אח"כ ויהי כנען עבד למו. ולמו כמו להם וע"כ זה שב על בני שם. וא"כ צ"ל שהוזכרו מקודם בכלל ברכת נח להש"י:

כז ר"ל דאלו הי' מענין יופי הי' תרגומו אבל אחרי שמתורגם ג"כ יפת ולא שנה אונקלוס את טעמו בתרגומו ע"כ פירושו ירחיב ר"ל ירחיב תחום ארצו וההוראה הזאת שוה בשמה בעברית וארמית. כי ירחיב ד' אלקיך את גבולך מתורגם ארי יפת וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל והגאון פי' יפת מן יפה ולא פי' יפה רק הוא כמו ירחיב ובלשון ארמית כמוהו עכ"ל. וז"ש גם רש"י ז"ל מתורגם יפת ירחיב ור"ל לפי שמתורגם ג"כ יפת ע"כ פירושו ירחיב:

(ד"ה וישכון) לפי' הדרש פי' יפת מענין יופי וכוונת הדרש ליישב הסמיכות שמאמר וישכון וגו' ראוי להיות אצל ברכת שם. וע"כ צ"ל שלא ברך את יפת רק מכלל ברכתו את שם אבל עיקר הברכה לשם ומאמר יפת וגו' בעצמו לא בא עיקרו רק לברך את שם ולומר אע"פ שיפת וכו' לא שרתה כו':

(ד"ה ויהי כנען) לפי הדרש כנ"ל עיקר הברכה ליפת לא באה רק בעבור שם. א"כ אין לפרש ויהי כנען עבד למו על בני יפת. והיותר קשה שלא מצינו בשום מקום היות כנען נכנע לבני יפת רק לבני שם ובימי הפרסיים וגדולתם כבר תמו נכרתו הכנענים וע"כ צ"ל שגם כאן מאמר ויהי כנען וגו' שב על בני שם וא"כ הכתוב הזה נראה כפול ולכן אמרו אף משיגלו כו':

פרק י

ב בגמ' דיומא אמרינן דלא הוה שריא שכינה במקדש שני כשעלו בימי עזרא דכתיב יפת וגו' וישכון אע"ג דיפת וגו' אין השכינה שורה אלא באהלי שם. ופריך ופרסאי מנ"ל דמיפת קאתי ומשני דכתיב בני יפת וגו' ותירס ותני רב יוסף תירס זו פרס ע"כ הש"ס וזה ג"כ כוונת רש"י ז"ל דלפי שכתב לעיל הדרש הזה בפסוק יפת וגו' וקשה קושית התלמוד מנ"ל דכורש מבני יפת. לכן כתב כאן דתירס הוא פרס אבל שאר שמות בני יפת שהוזכרו כאן לא הי' צריך רש"י ז"ל לפרשם אף שפירשום ז"ל בב"ר ולא כמו שנדחק הרא"ם ז"ל כאן בזה מדברי בעל צל"ד ז"ל:

ח אמרו ז"ל שנרמז רשעתו בכלל ספור שבחו ובכיוצא בזה אין כוונת הדרש להוציא פי' הכתוב מפשוטו:

יא אשור הוא מבני שם ולמה בא ספורו בתוך בני חם ולא במקומו. לזה אמרו לפי שיציאת אשור בסבת רשעת נמרוד. והספור במקומו הראוי:

יד דאי מכסלוחים לבד יצאו ממנו מיבעיא לי':

יח ר"ל שאין הפי' שמשפחות הכנעני הנזכרים למעלה נפוצו אח"כ על הארץ דא"כ למה זכר זה במשפחות הכנעני יותר מכל שאר המשפחות. וע"כ פירושו שהולידו משפחות הרבה מדברי הרא"ם ז"ל:

יט לפי' הא' הכף וה"א נוספין ובואכה כמו בוא והוא שם דבר כמו ביאה ולפי' הב' רק הה"א נוספת והכף לנוכח ואינו שם דבר רק מקור עם כינוי הנוכח והוא לנוכח היודע אותן המקומות:

כ כלשון הזה אמר הכתוב גם בבני שם בספור תולדותם ואמר רש"י ז"ל שכוונת הכתוב להודיענו שבא כל ספור תולדות בני נח להודיע מקור האומות כולם שאף שנחלקו בני האדם לגוים ולשונות שונים. מוצא כולם רק שלשת בני נח האלה המה ולא יותר וכל אותן שזכר הכתוב בבני שם חם ויפת הם אותן שיצאו מהם אומות שונות כי כ"א מן הנזכרים הי' לגוי ולשון בפ"ע. ומכ"א מבני נח יצאו א"כ הרבה אומות ושמות תולדות בני נח הם ג"כ שמות ראשי אומים וכמ"ש גם הרמב"ן ז"ל זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:

כא דלמה ייחסו אחר עבר יותר מכל שאר יוצאי חלציו. ואם משום שאאע"ה היה מיוצאי ירכו הלא גם יקטן היה מבני עבר. וא"כ יותר היה לו לייחסו אחר פלג שאאע"ה יצא ממנו ולומר אבי כל בני פלג. לכן פירש"י ז"ל אבי כל בני עבר הנהר:

כה שם פליגה כולל ב' ענינים חלוק הארצות וחלוק הלשונות ולשניהם כוון הנביא עבר בשם פלג. מדברי הרא"ם ז"ל בא"ד ולמדנו כו'. ר"ל שאין לפרש שהיה ההפלגה קודם לידת פלג ותיבת בימיו שב על עבר שהרי ע"כ אפי' בתחלת ימי פלג לא היה ההפלגה כמו שמוכיח רש"י בסמוך שהרי יקטן אחיו צעיר ממנו והוליד כמה משפחות קודם לכן כו' וכוונתו שע"כ אין כוונת ספור כל תולדות בני נח רק להגיד שעם היות מוצא אחד להם היו כולם לאומות ולשונות שונות. וספר אח"כ סבת החלוק הזה שהוא ההפלגה וא"כ ספור לידת יקטן שזכר קודם ההפלגה הוא ג"כ לכוונה זאת שהרי כולם היו ראשי אומים כידוע וא"כ ע"כ לא היתה ההפלגה אפי' בתחלת ימי פלג וע"כ שעבר נביא היה. וא"כ יותר יש לפרש כי בימיו שב על פלג ולפי שלא בא הכתוב לסתום כו' צ"ל שבסוף ימי פלג נתפלגו:

(ד"ה יקטן) מדרך הסברא אינו מנהג לקרוא את הבן בשם שהוראתו לרע ולגנות וכבר כתבו במדרשות ששם מחלון וכליון הנזכר במגלת רות אינו שמם העצמי מעת לידתן רק שם התואר הניתן להם אח"כ. ולזה אמרו ז"ל גם כאן דיקטן אינו רק שם התואר חצר מות על שם מקומו ואינו שם העצם מעת הלידה. ואמנם בטעם קריאת שם המקום חצר מות פירשו בב"ר הובא ברא"ם וצריך למחוק לדעתי סימן ההפסק שקודם תיבת חצרמות שהכל דבור אחד. ולזה לא בא בדפוס ציון המספרי קודם תיבת חצר מות אף שאינו בפסוק אחד עם השם יקטן שהרי חצר מות הוא בפסוק כ"ו. וע"כ שהכל דבור אחד וכלל רש"י ז"ל שני השמות בדבור א' מטעם הנ"ל לפי ששניהם יש להם הוראה נוטה לרוע:

פרק יא

א. כבר הוכיח רש"י ז"ל בסדר בראשית שהעולם נברא בלה"ק ור"ל שזה היה הלשון הראשון מזמן בריאת העולם וכיון שלא נתבלבלו הלשונות עד אחר ההפלגה ע"כ היה שפתם אז שפת לה"ק:

(ד"ה ודברים) שם דבר נרדף לרוב לשם שפה והוראה הכללית בשניהם התגלות מחשבת לבו לזולתו ע"י תנועת כלי המבטא כמו ואין דובר אליו דבר וכן הוא הוראת פעל וידבר בכל המקרא. ובזה הוא נרדף לשם שפה אבל בכל זה יש הבדל ביניהם בבחינת הענין שהונחו עליו השמות ההם כי שם דבר הונח להוראת הציור הנפשי היוצא לחוץ ע"י הביטוי בכלל ובלע"ז ריידן (שפרעכן) ולכן מצאנוהו לפעמים גם על הענין הנחשב במחשבה לבד כמו אם את הדבר הזה תעשה ויכלת עמוד, כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' אבל שם שפה הונח להוראת אופן הוצאת הציור הנפשי ע"י הביטוי והדבור והוא הסכמת אומה ולשון לגלות רעיון לבם לזולתם ע"י הברות מיוחדות ותנועות הסכמיות בכלי המבטא ובלע"ז שפראכי. וא"כ ההבדל בין שם דבור ובין שם שפה כהבדל שבין כתב ובין שם אותיות וההבדל הזה ביארו רש"י ז"ל כאן ולכן אמר כי שפה אחת מורה השתוות הלשון ואופן דבורם שהיה לה"ק. אמנם דברים אחדים מורה ע"כ מחשבות וציורים שווים שיצאו לחוץ ע"י דבורם ולכן פי' באו בעצה אחת והוא הענין המסופר להלן. הבה נלבנה וגו'. והנה הנוסחא הנכונה ברש"י הוא כזה וכן הוא בב"ר באו בעצה אחת על יחידו של עולם ואמרו לא כל הימנו וכו' ונעשה עמו מלחמה ד"א ודברים אחדים אמרו אחת לאלף ותרנ"ו כו' כצ"ל ברש"י. וסך אלף ותרנ"ו ידוע שכן מספר השנים עד המבול כי העשר דורות מאדם ועד נח עולה כללותן לסך אלף נ"ו שנה. ומנח עד המבול ת"ר שנה. והראב"ע ז"ל כתב ואלה בוני המגדול לא היו טפשים שיחשבו לעלות אל השם גם לא פחדו מהמבול כו' עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב שרמזו רז"ל במאמר זה סוד נשגב שבני דור הפלגה קוצצו בנטיעות יע"ש בדבריו הקדושים ומי יעמוד בסודו ועכ"פ לדברי כולם לא חשבו לעשות מגדול גבוה עד לרקיע למען יעלו בו השמימה או למען יהיה כעמוד לרקיע להשען עליו לבלתי יתמוטט ח"ו שיאמרו רבותינו ז"ל הבאי כזה אלא שתכלית עשותם עיר בצורה ומגדול גבוה למען יעמוד שמם כל ימי עולם, ולא יפרד חברתם בשום זמן כי העיר ומגדול הזה יהיה להם תמיד למקום וועד ראשיהם אף בהפיצם אח"כ על פני הארץ ומשם יצאו חוקים ומשפטים לכל העם. ובזה יתאחד הקבוץ הכללי כאיש אחד ולא יכרת שמם מעל הארץ ועם היות הקשר האמיץ ההוא טוב בכל זה לפי שהי' לתכלית מגונה ורע והוא החטא שרמזו עליו רז"ל ורב נזקו אם יופק זממם לא חפץ בו ד' ויפר מחשבותם ובלל לשונם והפיצם על פני כל הארץ וא"צ להאריך יותר בזה:

ב הרמב"ן ז"ל טען שלדברי רש"י ז"ל לא ייחס הכתוב את ההפלגה רק לבני שם ולא לבני חם ויפת הרבים מהם. ועוד שמ"ש למעלה בבני שם ויהי מושבם וגו' הוא הודעת מושבם אחר ההפלגה אחרי שהושבו בארצותם לגוייהם עכ"ל. ולקט דעתי דברי רש"י ז"ל דברי טעם ושכל טוב הם שע"כ אין כוונת הכתוב במ"ש בבני שם ויהי מושבם וגו' להודיע גבול ארצותם אחר ההפלגה וזה לג' הוכחות. א' ממה שלא הזכיר הכתוב גבולי בני יפת בארצותם ללשונותם אחר ההפלגה וגם מבני חם לא זכר רק גבול אומה אחת והוא הכנעני ולא גבול יתר האומים הרבים שיצאו מהם וע"כ צ"ל שמה שזכר תחום הכנעני הוא לפרסום גדלו ותקפו ואורך גבול ארצו ולתפארת הארץ ההיא ששבה להיות ארץ קדושה דרושה מד' לכן ספר שנחלק הכנעני למשפחות הרבה ויגדל גבול ארצו אבל גבול בני יפת וגבול יתר בני חם לא רצה הכתוב להזכיר רק ספר דרך כלל שאלה נחלקו ללשונות וארצות שונות כי היו ראשי אומים וא"כ למה זכר הכתוב בבני שם תחום ארצותם. ב' שהרי כל עיקר כוונת הספור לספר שמשלשת בני נח נפרדה כל הארץ ויהיו לאומות שונות וארצות שונות ולשונות שונות וא"כ איך כלל הכתוב מושב כל בני שם כאחד ממישא בואכה ספרה שנראה מזה כאלו היו כולם לגוי אחד זולתי שנחלקו למשפחות הרבה כאומת כנען. וזהו הפך כוונת הספור שבא להודיע שהיו לאומות ולשונות שונות ואיים שונים וכמ"ש אח"כ אלה בני שם וגו' ללשונותם בארצותם בגוייהם. והנך רואה שגם בגבול הכנעני שהוא גבול אומה אחת. בכ"ז לאורך גבולה והתחלקה למשפחות הרבה אמר ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה בואכה סדומה וגו' עד לשע. הרי שהזכיר הגבולים האמצעיים שבין צידון ולשע להורות מרחק התחומין הללו. ואם בא הכתוב להודיע תחום ארצות כל בני שם שהיו להרבה אומות וממלכות איך אמר שהיה מושבם ממישא בואכה ספרה וזכר מישא תחלת הגבול וספרה סוף הגבול והם הקצוות הרחוקות זה מזה מרחק רב נרדפות זה על זה מבלתי הזכיר התחומין שביניהם להורות מרחק התחומין הללו. ואם בבני כנען הזכיר גבולי האמצע עד וגו' עד וגו' להורות מרחק הקצוות צידון ולשע מכ"ש שהיה צריך להזכיר זה בספור ארצות בני שם ארצות אומות ולשונות רבים. ג' למה לא אמר הכתוב ויהי גבול בני שם. או ויהי מושבם בארצותם וכדרך הכתוב בכיוצא בזה בכל מקום אבל אמר סתם ויהי מושבם ממשא וגו' ועל כל ההערות האלה בחר רש"י ז"ל לפרש שמ"ש כאן ויהי מושבם וגו' הוא להודיע מושבם קודם ההפלגה (וכמו שנבאר להלן צורך ההודעה ההיא) ואין טענה ממ"ש מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם הרי שמושב ארם גם אחרי ההפלגה בהר הקדם. וארם מבני שם. לפי שגם אחרי ההפלגה לא עזבו כולם את ארצם ומושבם זולת שנחלקו לאומות הרבה. וע"ד הסברא אחת מן האומות ההם נאחזו במושבם ויתרם נפוצו מהם ויאחזו במושבות אחרים לארץ להם כמחלקות לשונם. ומדוע נאמר שהוצרכו לנוד כולם ממושבם הרי לא הוצרכו רק להתפרד לחסרון הסכמתם מפני חלוק לשונם. והנה בבל איננה מהררי קדם רק עמוקה והיא מושב הכשדים מבני שם. וכן הוא באומות אחרים מבני שם רק ארם נשאר במושבו הקדום בהררי קדם ויתרם בקשו להם מקומות אחרים לשכנם אבל צורך הודעת מושב בני שם כולם כאחד קודם ההפלגה הי' בהר הקדם הוא להקדמה לספור הנמשך מבנין העיר והמגדול כי כבר כתבתי שתכלית הבנין ההוא כדי שיתאחד המין האנושי אחרי ראותם כי ירבה וכי יפרוץ האדם לרוב. ויצר להם מקום תחנותם עד שהוצרכו קצתם לתור להם מקום אחר המוכשר למשכנם ומדאגה מדבר פן ברוב הימים יפוצו על פני כל הארץ ותפרד חברתם והסכמתם. ולפי שהצורך לבקש להם ארץ רחבת ידים להכיל כולם ומקניהם עוררה בקרבם הדאגה ההיא מבטול חברת כל האדם באורך הזמן. וזאת היתה סבת בנין העיר והמגדול הוצרך הכתוב להודיע הסבה ההיא והוא הצורך הנ"ל. ולכן אמר ויהי בנסעם מקדם לתור להם מקום תחנות כי צר להם המקום לשבת בה. וימצאו בקעה וגו' ולהצטרכם להרחיב מקום שבתם נתעורר בלבם רוח דאגה מבטול הסכמתם לכן ויאמרו איש אל רעהו הבה וגו' ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ. ולפי שהנוסעים ראשונה לתור להם מקום לא היה כל בני חם כולם כי איך יסעו כולם אם צר להם המקום. ומאין ידעו אם ימצאו מקום אחר להכיל כולם רק קצתם יפרדו מהם ובזה ירווח לכולם כי הנשארים במקומם יאחזו במקום אשר עזבו הנוסעים וירחב גם להם הארץ ולפי שהיו הנוסעים ראשונה בני שם הקדים הכתוב לומר שהי' מושבם קודם נסעם ממישא וגו' הר הקדם ואח"כ בפסוק שאחריו אמר אלה בני שם וגו' ללשונותם וגו', ור"ל שמאלה היו אומות רבים אחר ההפלגה ופסוק שלפניו לא בא רק להודיע שנתיישבו לפני ההפלגה בהר הקדם. וכעין הקדמה למה שיספר אח"כ בבנין המגדול שאלו השוכנים הר הקדם עזבו מקומם להרחיב מקום אחיהם אשר יחזיקו באדמתם וירוח להם וימצאו בקעה וגו' וישבו שם. ולהכרח הפזור הזה. ויאמרו וגו' הבה וגו' פן נפוץ וגו' ולכן פירש"י אח"כ ויאמרו איש אל רעהו אומה לאומה מצרים לכוש וכוש לפוט וכו' ר"ל שבסבת הכרח פזור קצתם אמרו כל הארץ לעשות הבנין. וא"כ נתייחסה ההפלגה לכל בני נח ולא לבני שם לבדו כנלע"ד. ובזה יצאו כל דברי רש"י ז"ל בשלו' ונפלו טענות הרמב"ן ז"ל.

ג כבר ביארתי כוונתו בסמוך שלפי שביאר למעלה שלא היו הנוסעים רק בני שם הוצרך לבאר כאן שמ"ש ויאמרו וגו' שב למ"ש למעלה ויהי כל הארץ וגו'. וכדי שלא תטעה לומר שלא תיוחס ההפלגה רק לבני שם לבד (ד"ה הבה) כי לא תפול נתינה בפעולה:

ד הוראת מלת פן על הספק. אבל יורה רק על אותו צד מצדדי הספק שהוא נגד רצון המבקש כמו פן יפתה לבבכם וכיוצא. ולכן אמרו ז"ל ג"כ כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. והנה התפשטות הזרע ורבויו בארץ הוא דבר נכסף ומבוקש רק הנמשך ממנו הוא בטול החברה וההסכמה הוא דבר בלתי נכסף אבל זה לא נזכר כלל בכתוב. ולזה אין פי' פן נפוץ וגו' כמו ומאלה נפצו הגוים שעל זה לא יתכן מלת פן וע"כ פירושו הפזור והפרוד בעל כרחם. וכבר כתבתי שתכלית הבנין להתאחד המין האנושי. ואולם התאחדות ההוא היה לתכלית רע ומגונה. והוא ע"ז כי היתה דעתם הנפסדה שאין הש"י משגיח בשפלים לרוממותו ומסר הנהגת העולם למערכת השמים. ולזה בחרו לעבוד את המזלות ולבנות להם היכלות ולהקים בם דמות המזלות ולהקריב להם קרבנות. והסך להם נסכים. כמסופר גם בדברי הימים לדורות ההם וחשבו בזה להוריד רוחנית הכוכבים וע"י עבודת הכוכבים ההם ישתנה המסודר עליהם מפאת המערכה. וז"ש רש"י ז"ל שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן ר"ל שגם הם האמינו היותו יתעלה הסבה הראשונה והכל מיוחס אליו ית' בדרך הסבה לבד אבל לא בדרך ההשגחה וע"י העיר והמגדול שהוא סבה להתאחדות הקבוץ יסור הרע הזה מפני העבודות ההם:

ה ר"ל שבאמת אינו נופל ירידה אצל המקום ב"ה וגם הוא ישיג הדברים הנראין בלתי צורך הירידה אלא שכנה הכתוב כאן ידיעתו ית' את המעשה ההיא מכח ידיעתו הכוללת והסבת ירידה לראות כנהוג בבני אדם ויישבו רז"ל צורך הכינוי ההוא ולמה לא אמר כנהוג בכל מקום. וירא ד'. שבא ללמד לדיינים כו' ור"ל שאם ירדו לראות את המעשה אז תהיה ידיעתם בדבר הזה שוה לידיעת הש"י בדבר הזה:

(ד"ה בני האדם) ר"ל דבני האדם יתירה הוא וכי הוצרך להודיענו בני מי הם שנאמר שבא להודיענו מולדותם. ו מ"ש רש"י ז"ל כאן כל טובה זו יש עמהן שעם אחר הן כו' שנראה כלשון יתר יתבאר כוונתו ז"ל בסמוך ד"ה לא יבצר:

(ד"ה החלס) ר"ל המם אינו לכינוי הקנין ובמקום מלת שלהם כמו דברם דא"כ היה ראוי להיות התחלתם וע"כ שהוא מקור והמם דכינוי הפועל ובמקום מלת הם כמו אמרם עשותם מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

(ד"ה לא יבצר) דע שבשני מאמרים שהראשון הוא הקדמה לתולדתו הנזכרת במאמר השני יש הבדל בבחינת תואר התולדה בין אם בא מאמר הא' עם מלת הן בתחלתו ובין אם לא קדמה לו מלת הן. שתואר התולדה הנמשכת ממאמר הקדום בלתי מלת הן בראשו איננה זולתי הודעת משפט היוצא ממאמר הקדום ההוא. אבל התולדה הנמשכת ממאמר שיקדם לו מלת הן הוא בדרך המתוכח הרוצה לסתור דברי זולתו החושב בהפוך דעתו ומוכיח סתירת דבריו ע"פ ההקדמה המונחת במאמר הא'. ולפעמים התולדה מבוארת בכתוב. ופעם יבוא רק מאמר הא' לבד עם עלת הן בראשו והוא מאמר קצר שהנמשך נעלם ומובן מכלל מ"ש אחריו. ועתה אביא דוגמאות לזה. הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה שמרע"ה שאל למקום ב"ה הבינני נא איך יהי כדברך שישלח פרעה ע"פ דברי את העם הן אני ערל שפתים ואיך ישמע וגו'. וכן הן ב"י לא שמעו אלי ואיך ישמע אלי פרעה הכל בדרך הכרח שלילת משפט השומע ובב' מקומות הללו וכיוצא בם התולדה מבוארה בפי' בכתוב. ואולם מצאנו ג"כ הן בעודני תי ממרים הייתם עם ד' אף כי אחרי מותי. והלשון הזה בא ג"כ בדרך התוכחות וכמדבר לחבירו הרוצה להשקיט רוחו ואומר איך לא תעלה עלי דאגת המראתכם הן בעודני חי וגו' אף כי אחרי מותי והנמשך שהוא איך לא תעלה עלי הדאגה נעלמת בכתוב ומובן מכלל. וכן הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק אולי ימושני אבי וגו' והבאתי עלי קללה. גם בזה הנמשך שהוא איך אוכל ללכת אל אבי נעלם בכתוב. וכן הן לד' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ד' וגו' ויבחר בזרעם אחריהם. וכוונת המאמר הן השמים והארץ לד' ואיך נעשה בנפשנו שקר לחשוב למשפט צדק כי בעבור צרכו ותועלתו לקח אותנו לו לעם. והתולדה ההיא נעלמת בכתוב ומובנת ממ"ש אח"כ רק באבותיך חשק ד' וגו' ויבחר בזרעם אחריהם ומלת רק הוא למעט הקודם. וע"כ שהכוונה לא בעבור צרכו בחר בכם רק בעבור אהבת אבותיכם. וכן הן אנכי בראתי חרש וגו' ואנכי בראתי משחית לחבל כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. לולי מלת הן בראש המאמר הזה היה תואר התולדה בדרך הודעת המשך דבר מדבר לבד לפי שאנכי בראתי חרש ומשחית לכן בידי להפוך טבעם וכן אעשה כי כל כלי יוצר וגו'. אבל לפי שבא מלת הן בראשו תואר התולדה ע"ד וכוח והכרח שלילת משפט הנחשב אפשרי וטעמו הן אנכי בראתי וגו' ואיך לא יהיה א"כ בידי לשנות ולהפוך טבעם לכן אני גוזר כל כלי יוצר עליך וגו'. ואחרי הנחה זאת בהוראת מלת הן אם יתפרש הפסוק שלפנינו הן עם אחד וגו' כפשוטו שהתולדה הנמשכה מזה הוא מ"ש אח"כ ועתה לא יבצר וגו' ושלא בדרך תמיה. א"כ אין זה רק המשך דבר מדבר שלא בתואר התולדה הנמשכה ממאמר שמלת הן בתחלתו. ואם נאמר שהנמשך נ עלם בכתוב א"כ ע"כ יתפרש כזה הן עם אחד וגו' ואיך יבצר א"כ מהם להפיק זממם במרוץ הטבעי. על כן באמת ועתה לא יבצר וגו' ולפ"ז יורה הכפל החלט התולדה ההיא וזה אינו נופל אצל המקום ב"ה אשר כל הגוים כאין רגדו ומאפס ותוהו נחשבו לו לכן פירש"י שמאמר ועתה לא יבצר הוא בתמיה וע"ד תו לדת הקדמת מאמר שקדם לו תיבת הן שהוא בדרך התווכחות ושלילת משפט זולתו. והמשפט המשולל הוא ע"ד זה הן עם אחד ושפה אחת לכולם וא"כ בהתאחדות ההסכמה יפיקו זממם באין מונע ומשבית מצדם ואיך לא יהיה ראוי א"כ שיבצר מהם מצד המקום ב"ה להפיק מחשבתם הרשעה. ומאמר ועתה לא יבצר הוא בתמי' והנמשך הזה מבואר להדיא בכתוב לפי' זה. אבל לפי שהנמשך הראשון ממאמר הקדום נעלם בכתוב והוא העדר המניעה מצדם להקים מחשבתם. לכן הוסיף רש"י ז"ל לעיל בד"ה הן עם אחד וז"ל כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולם. ור"ל שהנמשך הנעלם הזה הוא בכח ההקדמה שיש להם האמצע המספיק במה שהם עם אחד ושפה אחת לכולם להפיק זממם זה. זה מה שנ"ל בביאור דברי רש"י הללו אשר נדחקו בו המפרשים ז"ל והוא פי' מספיק למבינים:

ז (ד"ה הבה) ר"ל שמלת הבה הוא מלת הזרוז כי נזדרזו למלאכה וכזה היה עונשן בזריזות ובלתי אריכות אפים:

(ד"ה ונבלה) ר"ל שאין הנון שרשית רק שמושית לרבים מ"ב וכ"כ גם הראב"ע ז"ל באורך יע"ש:

(ד"ה ומשם הפיצם) כי למה חזר וכתבו כאן אם לתת טעם על קריאת שם בבל אין פעל ההפצה נופל על שם זה ואינו אלא מענין בלילה לבד בלילת השפה:

י ר"ל ואין זה ב' זמנים שונים וא"כ היה שם בן ק"א שנה כשהוליד את ארפכשד שאין מדרך גם בספור ההדיוטי ומכ"ש בספור התורה לספר בן כמה שנים היה קודם הולידו רק לספר מספר השנים שהיה חי בעת הולידו כדי לידע מזה המשך שנות הדורות ע"י שנדע כמה שנים משנות הבן נבלעים בשנות האב ופשוט כח לפי הדרש פי' על פני כמו מפני ור"ל בסבתו:. כט ר"ל שכדי להודיענו תולדת הרן היה ראוי להיות מקומו לעיל פסוק כ"ז והרן הוליד את לוט ואת מלכה ואת יסכה. וע"כ שזכר זה כאן בספור נחור ואברם כדי לידע ייחוס רבקה ורחל ולאה וע"כ שגם מטעם זה זכר כאן היות הרן אבי יסכה בשביל יחוס שרה והרבה תמצא במקרא ובפרט בדה"י שהראשונים היו להם ב' שמות ויותר יתכן זה כאן להיות שם יסכה ושרה שניהם מענין שררות:

לא פעל ויצאו וכנוי אתם שניהם לשון רבים וכ"א מורה על כך שנים. ולפי שפעל ויצאו מורה העיקר ביציאה וכנוי אתם מורה הטפל שלא יצאו רק בשביל הראשונים וע"כ שהעיקר הם הגדולים תרח ואברם. ולוט ושרי הם הטפלים. מן הרא"ם ז"ל:

לב כבר עמד בזה הרא"ם ז"ל וז"ל לא, הבינותי כי בזמן תרח שהיה קודם מתן תורה לא תקן כלום ואחר מתן תורה אין צורך לתקנה זו ותשובתו בצדו ממ"ש אח"כ ויאמר ד' אל אברם לך לך וגו':

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה