אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר בראשית

בעזה"י עזרי מהש"י יום ה' לסדר מה טובו אהליך יעקב תרל"ב לפ"ק

פרק א

א (ד"ה בראשית ברא) ההבדל שבין מלת בראשית ומלת בראשונה. שמלת בראשית הוראתה החלק הראשי מהדבר. ובא או רק להגביל מהות החלק הראשי מהדבר כמו אם נאמר ד"מ שיסודות הבית ראשית הבנין. או להגביל זמן התהוות איזה דבר שהוא בהתחלת דבר אחר. כמו בראשית ממלכת יהויקים וגו'. על כן מלת בראשית לעולם סמוך. שצ"ל סמוך אל הדבר אשר הוא החלק הראשי ממנו. אבל מלת בראשונה בא להגביל הקדימה והאחור שבין ב' דברים. קדימת דבר לדבר אחר. ואין הוראתו החלק הראשי מהכל ובזה יובן לך דברי רש"י ז"ל וכוונתו שאם בא המקרא להורות קדימת מציאת שמים וארץ להדברים שנזכרו אח"כ כמו המאורות והבע"ח והצמחים והאדם. א"כ הי' לו לכתוב בראשונה שאין כאן הוראת חלק מאיזה דבר שיפול על זה מלת ראשית שאין שמים וארץ חלק מהדברים ההם. ואם בא המקרא לומר ששמים וארץ הם התחלת הבריאה בכלל ופירושו בראשית הכל. ובזה אנו מדמין כל הבריאה בכלל כעצם אחד ששמים וארץ חלק ממנו א"כ תמה על עצמך שהרי המים קדמו לארץ שלא גלה לנו המקרא מתי היתה בריאת המים. אבל בהונח שהמים קדמו לארץ תסור השאלה ההיא. שי"ל שלא בא הכתוב רק לגלות סדר הבריאה שאחרי מעשה שמים וארץ ולזה ע"כ צ"ל שלא בא הכתוב להורות במלת בראשית קדימת דבר לדבר במעשה בראשית ולא להורות מהות החלק הראשי מהבריאה בכללה. רק שפי' המלה ההיא או בדרך הדרש שהוא תואר לתורה וישראל ובזה לא יפול הסמיכות ובית בראשית כמ"ש הרא"ם ז"ל שהוא כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל שמשמש במקום בעבור. או שהוא ע"ד בראשית ברוא ובא פעל העבר תחת המקור כמו תחלת דבר ד' בהושע. והוא א"כ כמו בראשית ממלכת יהויקים וגו'. ולפ"ז אין מלת ברא שבפסוק הא' נשוא המאמר. אבל כל הפסוק הראשון הוא נושא. ומאמר הב' הוא נשואו והארץ היתה תוהו. וענין הכתוב שבראשית בריית שמים וארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל והבן:

(ד"ה ברא אלקי' ולא נאמר ברא ד' כו') ר"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל שלא בא שם ד' עם שם אלקי' כמו שאמר אח"כ ביום עשות ד' אלקי' וכן משם ולהלן עד סוף הסדר

ב (ד"ה על פני תהום) עפ"י רוב שם תהום כינוי לתחתית המים ועומקן אבל כאן ממה שאמר על פני שמורה השטח הנגלה מהדבר ועוד שהרי גם אחרי הולדת האורה החושך יכסה את התהום מתחת. לזה ע"כ שם תהום כאן הוראתו על קבוצת המים בכלל וז"ש רש"י ז"ל על פני המים שעל הארץ. ור"ל בזה שזהו ביאור השם הזה במקרא שלפנינו ואמר על פני על השטח העליון מהמים שהיו על כדור האדמה לפני ההקוות:

(ד"ה ורוח) מפני שאין דרכו להסמך אל השם כאשר הוראתו תנועת האויר היסודי הוכרחו רז"ל לפרשו על כסא הכבוד ונקרא רוח אלקי' שהי' מרחף פיו ברוח פיו של הקב"ה מדברי הרא"ם ז"ל ובעל מעשה ד' טען עליו ואמר שנעלם ממנו הכתוב בהושע יבוא קדים רוח ד' וגו'. אמנם טעמו של רש"י ז"ל שכשיסמך א' מהיסודות להשם הוא כשיעשה שלוחותו ית' אבל כאן בספור הבריאה למה יסמך הרוח להשם יותר מן האש והמים עכ"ל:

ד (אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה כו') ר"ל כמו במלת בראשית דלעיל. שלא יפורש ההבדל הזה כפשוטו כי איזה עירוב יפול אצל העדר וקנין שא"א חבורם בעת מן העתים. ואם באנו לפרש כפשוטו צ"ל שאינו הבדלת דבר מחובר יחד בזמן או במקום רק הבדלת סדר זמני שלא יבוא דבר אחד לגבול זמן חבירו רק יבואו זה אחרי זה בסדר מוגבל תמידי:

ה (ד"ה יום אחד) אחד. שנים. שלשה. המה שמות מספרים עצמיים ומורים ערך רבוי הכמות אל האחד. ולזה אינם נופלים על חלק מהכמות רק על הכלל. אבל ראשון שני שלישי וכו' המה שמות מספרים מצטרפים ונשואים ומורים סדר הקדימה והאחור בזמן או במקום ולא יתכן ראשון אם אין שני ולזה אינם נופלים רק על אחד מהכמות ולא על כולו. והנה כאן בספור משך ימי היצירה אין כוונת התורה להודיענו סכום חשבון הימים בלבד. רק בצירוף סדר הקדימה ג"כ. כי אמר אח"כ יום שני יום שלישי ולא אמר שני ימים שלשת ימים. ואחרי הוצעה זו תבין דברי רש"י ז"ל:

ו (ד"ה בתוך) רצ"ל שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ. וצריך למחוק מלת לתחתונים והרא"ם ז"ל כתב וז"ל רש"י פי' באמצע המים. וכן ת"א במציעות מיא. ולא מפני שמלת תוך מורה על זה. כי פי' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אינו באמצע המים. וכן ת"א שם בגו מיא. אבל מה שפירש"י כאן אמצע הוא עפ"י הב"ר שנגלדה הטפה האמצעית ונעשו ממנה שמים כו' עכ"ל. ולדבריו צ"ל שפי' בתוך המים אשר בתוך המים ומאמר בתוך המים הוא חלק מהנושא שהוא הרקיע שהרי התהוות הרקיע מטפה האמצעית היו ביום ראשון. אבל באמת שרש"י ז"ל פי' מאמר בתוך המים על ההבדלה. שהרי כתב שיש ההפרש כו' ולדברי הרא"ם ז"ל הי' לו לרש"י ז"ל לבאר במאמר ויהי מבדיל וגו' ששם מקומו אבל רש"י ז"ל פי' כאן מלת בתוך על ההבדלה שנתרחקו ביום שני המים העליונים מגופו של רקיע ונעשה הפרש שוה בינם לרקיע כמו בין הרקיע למים התחתונים ולכן פירש"י ז"ל באמצע המים כי כוונתו על ההבדלה שנעשה הפרש שוה ומלת יהי מושך עצמו ואחר עמו והשיעור יתחזק הרקיע ויהי בתוך המים ומאמר בתוך המים הוא נשוא בפ"ע לפ"ז ולא חלק מהנושא. ומ"ש אח"כ ויהי מבדיל בין מים למים מוסב על הקודם והוא ויו הטעם ופירושו למען יהי מבדיל בין מים למים. והרבה ווין כאלו יש במקרא והוכרח רש"י לפי' הזה כי אם יהי' מאמר בתוך המים חלק מהנושא. כלומר יתחזק הרקיע אשר בתוך המים. קשה סימנא ל"ל:

ושם רקיע לבדו יספיק להבדילו מדבר אחר. כן נ"ל:

ג (ד"ה מעל) וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל. אין זה סותר ההיא דיבמות:

שדרשו מעל רגלו ולא מעל דמעל שלא יהא דבר חוצץ בינו כו' לפי ששם המם משרת במקום מן ונשאר מלת על עליו ממש. שלא יהא חוצץ בינו לבין רגליו. אבל כאן מם מעל מורה הצד והפאה כמ"ש בית אל מים וגו'. על כן הוראתו הרחוק וההפרש וכאלו אמר המים שמצד המעל של הרקיע ולא שעל הרקיע. עכ"ל:

יא נמצא במקרא אצל פעל לקוט שם עשב ולא דשא. וכן לא יתרבה שם דשא רק שם עשב. ומזה שפט רש"י ז"ל שדשא הוא שם דבר (גרינונג) המורה על לבישת הארץ מיני עשבים. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ממה שמצאנו במשנה דשאים. אינה טענה כי ל' תורה לחוד ול' חכמים לחוד מדברי הרא"ם ז"ל ובתוס' ביאור:

(ד"ה עץ פרי) הנה עוררו חז"ל בשינוי הלשון שבין הצואה והעשי'. שבציווי כתיב עץ פרי ובעשי' עץ עושה פרי. ואמרו שזה הי' עון לארץ ולכן נתקללה כשנפקד אדם על עונו כמ"ש ארורה האדמה בעבורך. ובאמת שם פירש"י ז"ל והוא ג"כ מהדרש משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם. וזה נראה טעם אחר לקללת האדמה ולא בעבור עונה. וגם יש להתבונן לפי הטעם שפירש"י ז"ל כאן שנתקללה האדמה בעבור עונה למה נתאחרה פקידתה עד לבסוף שנפקד אדם על עונו. אבל באמת שלא יובנו כאן דבריהם כפשטן. כי איזה עון יחשב לחומר האדמה עצם דוממי אשר פעולותיו בהכרח מבלי חפץ טבעי ואיזה עונש נופל בגשם מת משולל התנועה הרצונית וההרגשה אמנם שדבריהם ז"ל ע"ד המשוררים והמליצים להנשים הדוממים ולהחיות העצמות היבשות. ואעמידך ראשונה ידידי הקורא על דרך מליצת דבריהם ואחר אפרש כוונתם על קט שכלי שהם ז"ל כנו פעל ההכרחי להארץ מצד מניעת היכולת בערך היכולת שהי' מהראוי שינתן לה כמו שעוררו ז"ל משינוי הלשון בציווי והעשי' עון ואשמה והמגרעת שהגיע לה לבסוף בהפקד עון האדם להוציא קוץ ודרדר לקללה ועונש כי הם ז"ל יעשו פעולות ההכרח לבחיריות ע"ד המליצה, אם הנמשך משניהם אחד. ולכן כנו עון לתוצאות האדמה עץ עושה פרי בהכרח טבעי כאלו עשתה בבחירה ורצון. יען שהנמשך שוה בשניהם הוא המארה שהי' בבטן הארץ לבסוף בהפקד עון האדם. אבל כוונת מליצתם ז"ל זאת שהוציאו מהשינוי שבין לשון הצואה והעשי' שמהראוי הי' היות טעם העץ כטעם הפרי. אבל לפי שגלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד אבינו הראשון לחטוא ותהי' קללתו להשיג טרפו בזעת אף ואלו הי' טעם העץ כטעם הפרי הי' מזונו מוכן לו בכל מקום וכל עצי השדה כשולחנות ערוכים לפניו ולכן שם מטבע חומר הארץ שלא תוציא רק עץ פרי ובזה יהי' אפשרי לחול קללה על האדם אח"כ כשיחטא ויפקד על עונו וזה שסיימו ז"ל במתק דבריהם וכשנפקד אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה ור"ל בזה כשנפקד אדם על עונו הי' מקום לחול קללתו עליו בעון האדמה. ולכן נפקדה אז על עונה. שע"י העון הזה הגיע הקללה לאדם בסבת המארה שנשתלחה בחיק הארץ. ועונה הי' כדי שיחול קללה לאדם. ולפ"ז דרשתם ז"ל כאן לא היו אלא לומר שחסרון כח הארץ להוציא עץ פרי למען יוכל לחול קללה באדם בחטאו. אבל לפי שדרכם ז"ל עוד לדרוש ג"כ על התחייסות העונש לחטא. וגם על הנושא שבו יחול העונש לאדם. מדוע בזה ולא באחר ולפי שיחס העונש לעון באדם מבואר נגלה. כי חטא בענין האכילה וכן הי' עונשו. ולזה לא דרשו עוד רק על הנושא שחל בו העונש הוא הארץ:

ואמרו משל ליוצא לתרבות כו' שדים שינק מהם. ובזה באוכל כל דבריהם ז"ל מתוקנים לע"ד והבן:

יד (ד"ה להבדיל) לעיל בפסוק ויבדל אלקי' בין האור והחושך. פי' רש"י ז"ל ב' פירושים א' לפי הדרש שהבדילו לצדיקים לע"ל. ב' לפי פשוטו שקבע לזה תחומו ביום ולזה בלילה. והוא עפ"י הש"ס דחגיגה פרק אין דורשין. דפליגי התם תנאי ר' יעקב ורבנן בישוב סתירה הנראית בין הכתובים כדפריך התם ואור ביום ראשון איברי והא כתיב יהי מאורות וגו' וכתיב ויהי ערב וגו' יום רביעי ומשני כתנאי דר"י ס"ל שנגנז האור הראשון ורבנן ס"ל שלא נתלו עד יום ד' ולכן כתב רש"י ז"ל לעיל ב' הפירושים הא' אליבא דר"י אבל לרבנן דס"ל שלא נגנז האור הראשון כלל צ"ל שפי' ויבדל הבדלת סדר זמני ומזה תראה ג"כ שמה שפירש"י ז"ל לעיל בד"ה יהי מאורות וז"ל מיום ראשון נבראו כו' הוא אליבא דרבנן ומה שפירש"י ז"ל כאן בד"ה להבדיל משנגנז כו' הוא לר' יעקב ולר' יעקב התכת הכתוב יהי מאורות ברקיע וגו' להבדיל מלת יהי הוא הנשוא ומאורות הנושא וברקיע השמים נשוא אחר אבל לרבנן מלת יהי אינה נשוא רק המקשרת וברקיע השמים הוא לבדו הנשוא:

ומשום דלרבנן דס"ל שלא נגנז האור הראשון כלל קשיא קרא דיהי מאורות:

ולר"י קשיא קרא דלהבדיל שנראה מזה שלא היתה ההבדלה עד זמן התהוות המאורות והוא עד יום ד'. ובאמת היתה הבדלה זו גם מקודם ע"י האור הראשון כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ועוד שגם אח"כ היתה ההבדלה ע"י אור הראשון שלדעת רש"י ז"ל לא נגנז האור הראשון עד אחר שבעת ימי בראשית אבל לרבנן דס"ל הן הן המאורות שנבראו ביום א' ולא נתלו עד יום ד' ניחא קרא דלהבדיל כפשוטו שקודם לזה היו מבדילין ע"י סבובן באויר. והשיעור יהי מאורות להבדיל וגו' ברקיע השמים כלומר שהמאורות שתכניתן להבדיל יהיו ברקיע השמים לכן פירש"י לעיל במאמר יהי מאורות אליבא דרבנן שהגזרה במלת ברקיע השמים וכאן פירש במאמר להבדיל אליבא דר' יעקב שכוונת הכתוב להבדיל לעתיד אחר גניזת האור הראשון בין היום וגו' וכוונתו ז"ל ליישב לכ"א מהדעות מה דקשיא לדידי' ואין כאן דלוג וסתירה חלילה והגירסא ברש"י ז"ל כאן משנגנז כו' שמשו האור והחושך הראשונים זה ביום וזה בלילה:

כ (ד"ה נפש חי') ר"ל כי שם נפש ג' מובנים לו. א'. רוח החיוני כמו אשר בידו נפש כל חי. ב' הגוף החי (פערזאן) כמו ונפש כי תחטא. ג' הגוף המת כמו טמא ליפש אדם ואמנם ממה שהוסיף פה אח"כ תואר חי' שביאורו ע"כ החיות (ואיננו שם המין כמו חי' ובהמה שהרי הכתוב מדבר כאן בשרצים) ולא יפול בנפש תואר החיות והמיתה וע"כ מובנה כאן על גוף הב"ח והשיעור ישרצו המים שרצים שיהא בם רוח חיים:

(ד"ה שרץ) ר"ל המין היותר נמוך שבסוגו יקרא שרץ אבל העטלף עם היותו נמוך לא יקרא שרץ העוף כי אינו היותר נמוך שבסיגו ולהיות השרצים רבי התנועה וההולדה בתולדה לזה כאשר ירצה לייחס הבע"ח ברבוי התנועה וההולדה יכנהו בשריצה ולכן כאשר נתברך נח ברבוי הזרע והתפשטותו בארץ אמר ושרצו בארץ וסרו טענות הרמב"ן ז"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:

כד אציע לך לשון הרא"ם ז"ל בתו' ביאור כי ההוצאה מורה על גילוי הטמון אם בכח כמו ויוצא פרח או בבטן הדבר ותוכיותו ושניהם יורה שהיו במציאות טמון מקודם לזה וכן כאן היו טמונים כבר מיום א' בכח הארץ. וענין ותוצא הארץ כמו ויוצא פרח אבל אין ראי' מן ותוצא הארץ דשא לפי שזה כתוב אחרי ציווי תדשא הארץ שהוא הוית הכח בה. ואמר אח"כ שיצא אח"כ הכח הניתן לה ע"י הציווי אל הפעל ומ"ש אח"כ ויברא את התנינים ויברא את האדם אין פירושו שעכשיו בראן רק להפלגת הבריות ההם זה לגדלו וזה לרוח מבינתו יבא כאן ספור מה שנברא בראשון:

(ד"ה נפש חי') ר"ל שהוא כלל גוף שבו רוח חיים ואח"כ פרט בהמה ורמש וחיתו ארץ ולא יתכן לפרש כאן מין חי' שהרי פרט אח"כ וחיתו ארץ ועוד למה תפש הכתוב בלשונו בתחלת הציווי חיות יותר מיתר המינים:

כה ר"ל שהרי כתיב לעיל ויהי כן א"כ עש ל"ל וע"כ בא ללמד ענין חדש שתקנם בקומתם כו' ולא כנולד בן יומו מבהמה שלא נגמרה עדיין דמותו וקומתו בשלמות וכן ותוצא הארץ דשא ויעש וגו' את שני המאורות וגו' שם ג"כ השנות המאמרים כדי לדון בדבר החדש כמ"ש רש"י ז"ל במקומותם יעויין עליהם. מדברי הרא"ם ז"ל:

כו ההמלכה היא מענות המקום ב"ה וטעם ההמלכה ביצירת האדם יותר מהברואים שקדמו לו כתב רש"י ז"ל לפי שהאדם בדמות המלאכים ר"ל משתתף עמהם בהשגה ודעת הסבה הראשונה ב"ה לכן הודיעם תחלה מיצירתו וכענין החושב לעשות דבר גדול שיודיע מזה תחלה למתי סודו ומ"ש עוד ויתקנאו בו ר"ל שהאדם הוא נכבד כזה עד שיוכל להתעלות על המלאכים דוגמת משה ואהרן ושמואל ע"ה ולפי שאם הי' כתוב אעשה אדם בלשון יחיד יפורש ג"כ לשון המלכה ממה שלא אמר יהי אדם אמנם כתב נעשה אדם בלשון רבים שבזה יתראה יותר לשון ההמלכה וההודעה וכדי ללמד אותנו ד"א ונתעורר על זה מלשון הכתוב בהשקפה ראשונה וזהו כוונת רש"י ז"ל בדבור הסמוך ובכל דבור תיקן רש"י ז"ל ענין אחר:

(ד"ה בצלמנו) זהו ההבדל בין צלם לתמונה לדעת רש"י ז"ל כי צלם יאמר בבחינת היותו דפוס לצורה שיעשה על פי הדפוס ההוא תהי' הצורה ההיא תמונת דבר אחר או הצורה הראשונה אשר במחשבת החושב אבל שם תמונה הוראתו צורה נעתקת וגם איננה דפוס לצורה שתקבע במקום אחר והנה שאין פי' צלם צורה הוא מכמה ראיות:

א' שאין השם ב"ה משתתף עם המלאכים בצירה ח"ו ועוד שאין כתוב כצלמנו בכף הדמיון רק בבית והוא בית הכלי כענין יתארהו בשרד וכן ממ"ש אח"כ ויברא אלק' את האדם בצלמו בצלם אלק' בדא אותו ואם כינוי בצלמו שב אל אלקי' הנזכר לפניו למה אמר שוב שנית בצל' אלקי' ברא אותו ואם הוא שב אל האדם לא יכון לדבר כן שברא את האדם בצורת האדם וע"כ פי' בצלמו בדפוס העשוי לצורך האדם ואמר אח"כ בצלם אלקי' ברא אותו ופירש"י בסמוך בצלם דיוקן יוצרו עכ"ל ור"ל כי עד עתה לא פי' דפוס של איזה צורה הוא וי"ל דפוס של איזה צורה שעלתה במחשבת יוצר בראשית ב"ה היותה נאותה למין האנושי לזה בא ופירש אח"כ בצלם אלקי' ר"ל בצלם צורת אלקי' וחסר הנסמך צורת כי הוא בכח הסמוך כמו שנמצא כמוהו הרבה במקרא ואמנם חיקוי ענין הדפוס ההוא וענין צורתו היותה צורת היוצר ב"ה הוא מסודות מעשי בראשית ויעויין ג"כ מזה במורה ח"א פ"א:

(בד"ה כדמותנו להבין כו') כי בזה השם ב"ה משתתף עם המלאכים והאדם בדרך ההעברה:

כז מבואר לעיל בסמוך. (ד"ה בצלם) גם זה מבואר לעיל:

כט ר"ל שהשוה שניהם בענין אסור הריגת בע"ח וכתב הרא"ם ז"ל מן הש"ס וז"ל והא דכתיב ורדו בדגת וגו' הוא למלאכה:

פרק ב

ב דמלשון הכתוב ויכל ביום השביעי נראה שלא היתה השביתה כל יום השבת ח"ו ועבר קצת מן היום במלאכה לזה תירץ ר' שמעון כי פי' ויכל ביום הז' לפי הנראה כי הקב"ה יודע עתיו ורגעיו ואפשר לו לצמצם והיתה גמר מלאכת בראשית עם סוף יום הששי ממש בצמצום ונראה כאלו כלה בשביעי ופי' ונכנס בו כחוט השערה ור"ל שנכנס ביום השבת כחוט השערה ר"ל שגם כחוט השערה של היום הי' במנוחה ולא עברה במלאכה ומפני הצמצום המוחלט ההוא נראה כאלו כלה בו ביום כי לא הי' צריך להוסיף מחול על הקודש אפילו כחוט השערה והרא"ם ז"ל נטה כאן מדרך האמת במח"כ הרב לע"ד:

ג ר"ל לא פסקה ברכתו שאע"פ שקדשו במן שלא ירד בשבת מ"מ בששי נכפלה ברכתו כדי שיספיק גם לשבת אבל אין לפרש ברכו ממש דאיזה תוספת הי' בשבת משאר ימי השבוע הלא לא הי' להם רק עומר לגולגולת:

ד כי מלת אלה מוסב לפעמים על האמור למעלה כמו אלה החוקים והתורות אבל אלה המשפטים אלה הדברים נמשך למטה מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה תולדות) ר"ל שאין ביום עשות דבוק עם מלת בהבראם שאין טעם לומר שנבראו שמים וארץ ביום שנבראו אבל ביום עשות מוסב על דבור תולדות שמים וארץ ור"ל אלה האמורים למעלה הולידו שמים וארץ כשנבראו ביום בריאתם ממש וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל שהויית הכח הי' מיד ביום הראשון ולדרך הרמז בהבראם דבוק למטה ור"ל בה"א בראם ביום עשות וגו':

ה מ"ש רש"י ז"ל ואינו נפעל כו' פי' הרא"ם ז"ל וז"ל כלומר ואינו נגזר ממנו פעל כמו מן מלת קודם:

בא"ד. ובשלישי שכתוב תוצא כו' על פתח קרקע כו' אין זה מתנגד למ"ש רש"י לעיל שהכל נברא בראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם ולכן אמר תוצא הארץ כי לעיל ר"ל שבראשון כבר היו בה הוית הכח ובשלישי הוציאה מכח לפועל אבל כאן ר"ל לענין ההוצאה מבטן הארץ לגילוי האויר:

(ד"ה ד') ר"ל ד' הוא שם העצם ואלקי' שם התואר:

ו שאין לפרש לענין הצמיחה דהא אין מכיר בטובה:

ז כתב הרא"ם ז"ל וז"ל כן דרך חז"ל בכל מקום לדרוש אות נוסף כאלו התיבה כפולה במם כמו זמן זמנם זמניהם דריש מגלה עכ"ל:

(ד"ה עפר) דרשו ז"ל כפל הלשון:

(ד"ה לנפש) פעל הי' שאחרי' למד הוראתו החלוף והשינוי וכמו והיו לדם ביבשת ותהי לכנם היתה למס היו לה לאויבים ואלו הי' נפש האדם כנפש הבהמה אין כאן שינוי והוי' חדשה שיאמר בו יותר מבכל הבע"ח ויהי לנפש חי' וע"כ פירושו חי' שבכולן והוא הדעה והדבור והלמד מורה היתרון והשתנות תכונת הדבר וכזה תרגם אונקלוס והוה באדם לרוח ממללא ותרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון:

ודע שלפי יתרון ורבוי השלימות שבעצם כן יתרון החיות שבו כי המות העדר והחיות קנין ולכן אמר על הדעה שבנפש נפש חי':

ט א"ת מלקדמין. ור"ל ביום ג' ופי' ויטע כפי' ותוצא הארץ שהוציאה מכח לפועל אבל לא צמחו האילנות עד אחרי בריאת האדם ביום ו'. אבל טעם נטותו מפירש"י מפני שכתוב מקדם במה השמוש שפירושו כמו בית אל מים והעי מקדם. ולפ"ז לא הי' הגן בעדן רק חוצה לו למזרחו. ולפני זה אמר גן בעדן שפירושו בתוך העדן אבל רש"י ז"ל סובר כמשמעו והמם במקום בית. כמו ד' מסיני בא וז"ש רש"י ז"ל במזרחו של עדן נטע את הגן והרא"ם ז"ל נגע אפס קצהו בביאור זה:

י דאין לפרשו על האילנות שחוץ לגן שהרי בכתוב הקודם ספר מעצי הגן. ועוד שגם אח"כ אמר ועץ החיים בתוך הגן ואם בא לספר שגם מן הגן הצמיח עץ החיים ועץ הדעת. א"כ למה לא בא זכר שאר האילנות שבגן בכתוב. ועוד שתואר עץ נחמד למראה וטוב למאכל נופל על הגן אבל אם נאמר שגם פסוק זה מוסב על הגן שזכר בכתוב הקודם הכל נכון שבפסוק הקודם סיפר מנטיעת הגן והנטיעה יורה על ההכנה שבעפר הגן ע"י הזרע המושם בתוכה להצמיח עצים ובפסוק זה זכר מהצמיחה שהיתה אחרי בריאת האדם אבל להיות שיקשה אם מאמר מן האדמה מוסב על הגן למה חזר וכתב אח"כ בתוך הגן ולכן ע"כ ביאורו במציעות ולא כמו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים שתרגומו בגו גינתא ועוד הכרח לזה מתשובת חוה לנחש דלהלן שהשיבה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקי' לא תאכלו וגו' ואי פי' בתוך בגו גינתא אין לתשובתה שחר כלל. שעדיין לא פירשה איזהו מותר ואיזהו אסור באכילה זהו ביאור דבור זה והרא"ם ז"ל לא ירד לכל זה ונדחק מאוד:

יד [ד"ה קדמת]. והתיו תמורת ה"א שבמקום למד בתחלתה כ"כ הרא"ם ז"ל והנה פירש"י ז"ל תחלה שמות הנהרות וחזר אח"כ לגוף הכתובים ולכן ציין תחלה שם פרת ושוב הואל באר קדמת אשור (ד"ה הוא פרת) שאמר והנהר הרביעי הוא פרת ולא אמר כמ"ש בנהרות הקודמין ושם הנהר הרביעי פרת לכן ע"כ הם דברי מ"ר על שם פרסומו של הנהר:

טו קיחה אינה נופלת רק בדבר המטלטל הניקח מיד ליד או על הבע"ח והאדם הניקחים בחזקה לאיזה מקום כמו ותלקח אסתר אל בית המלך אבל כאן מלבד הסברא. ע"כ לא נלקח אדם בחזקה שעל הלקיחה בחזקה ישתמש בנפעל ולזה בבוא פעל קיחה בכיוצא בזה הוראתו על הפיוס והלקיחה בדברים ובמקום אחר ביאר רש"י ז"ל את הכלל הזה ביותר ביאור:

יט דלענין ספור קריאת השמות לבד לא הי' לו לומר אלא ויבא ד' אלקי' כל החיה והבהמה אל האדם. וע"כ לדרשה אתי. (ד"ה וכל) דהמאמר הזה לא יתכן לפ"ר שאינו נופל לומר שהשם אשר יקרא לו האדם הוא שמו. הכי יעלה על הדעת לומר שהשם אשר יקרא לו האדם איננו שמו. והשם הבלתי נקרא בו הוא שמו לזה הוסיף רש"י ז"ל מלת לעולם. ור"ל לא זאת לבד שהבדיל האדם בין מין למין והכיר ברוה"ק מהותו והבדלי העצמי כי גם השמות אשר קרא לכל מין ומין אינן הסכמיים רק טבעיים לפי מהותם והבדלן העצמי כדבר החבר ע"ה וז"ש רש"י ז"ל הוא שמו לעולם.

כ שכל רש"י ז"ל את ידיו להסמיך סוף המקרא שלפניו הוא מאמר ולאדם לא מצא עזר אל תחלת המקרא שאחריו הוא ויפל וגו' ואח"כ כתב כשהביאן הביאן לפניו כו' אמר לכולם יש בן זוג כו'. וכוונתו בכל זה שהי' ראוי להיות התחלת מאמר ולאדם לא מצא וגו' התחלת פסוק שאחריו ולא סוף פסוק שלפניו כי מה שלא מצא האדם עזר כנגדו הוא סבת הפלת התרדמה ולזה כתב רש"י ביישוב שאלה זו. כשהביאן כו' ור"ל דלכך הסמיכו לפסוק הקודם מפני שקריאת השמות הוא סבת בלתי המצא העזר. כי ע"י שהכיר טבע כל המינים ותולדותם וכי רחוקים המה מאדם לזה לא מצא עזר כנגדו וז"ש רש"י ז"ל כשהביאן כו' אמר לכולם יש בן זוג ולי כו' ובזה מדוקדק ג"כ מאוד מ"ש ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ויותר הי' נופל לומר לפי הלשון ולו לא מצא עזר כנגדו כי פעל מצא שב ג"כ אל האדם ואיך יתכן א"כ לומר ולאדם לא מצא האדם עזר כנגדו אבל לפירש"י ז"ל יתברר כוונת הכתוב מאוד עפ"י האמור למעלה שהשמות שקרא האדם להבע"ח אינן הסכמיים זולת לפי טבען והבדלן העצמי ועצם כל מין ומין וגדרו נרמז בשמו אשר ניתן לו על כן אמר הכתוב ולאדם לא מצא וגו' ר"ל זה שמו שור וזה חמור לכן לכולם יש בן זוג אבל אני שמי אדם ומצד היות שמי אדם ר"ל מפאת עצמי וגדרי אין לי בן זוג וכל הבע"ח לא יתערבו עמי:

כא ר"ל שפי' צלע במקום הזה צד ולא צלעות השדרה מדברי הרא"ם ז"ל:

כב הסמיך רש"י מלת לאשה עם ויבן את הצלע בהשמטת התיבות (אשר לקח מן האדם) שביניהם וירצה בזה כי לאשה דבק עם ויבן ולא עם אשר לקח ולבד אשר יוכיח זה פסוק הטעמים שמלת האדם בטפחא שהוא מפסיק גם מצד הלשון אין לסמיכות הזה ענין כי הסמיכות הזה לא יתכן בלתי אם הי' נופל לומר שהבונה לקחה לו לאשה ושוב ביאר עוד רש"י ז"ל כי למד לאשה הוא למד התכלית ופי' להיות אשה כי הבנין הי' לעשותה נקבה אבל תואר אשה לא יפול כי אם על הנשואה לאיש ועדיין לא היתה אשה אחרי גמר הבנין וכן באפוד דגדעון אחרי גמר המלאכה לא הי' לאפוד ורק על שם השתמשותו יקרא אחריו ולכן למד לאפוד למד התכלית:

כג ה"ג וכן נוסחת רא"ם מלמד שבא אדם על כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו עד שבאה אליו חוה. ופי' זה כתב בצל"ד בשם מפרש אחד שבא במחשבתו ושכלו על טבע כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו בהם עכ"ל וכבר הרחבתי הביאור בזה בפסוק ולאדם לא מצא עזר כנגדו:

(ד"ה לזאת) במדרש ביאר זה יותר בפרטות שבארמי ד"מ לא יאמר גברא גברתא וכן בשאר לשונות אין לשון איש ואשה נופלים זה אל זה זולתי בלה"ק ופי' נברא העולם בלה"ק ר"ל הלשון הראשון שהי' בעת הבריאה ושהיו מדברים בו לפני ההפלגה הי' לה"ק:

כד כתב הרא"ם ז"ל וז"ל ר"ל אין אלו דברי אדם רק מלשון התורה ומכאן נפקא לן איסור עריות לב"נ:

כה כבר פירש זה המורה לצדקה ז"ל שר"ל יודעין היו האמת והשקר ולא הנאה והמגונה וקריאת השמות הוא בהשגה הנופלת תחת האמת והשקר אבל גילוי וכיסוי הערוה הוא מהנאה ומגונה וקודם החטא שלא גברה עליו התאוה והשתמש רק בשכל גילוי הערוה הי' להם כגילוי הפנים ופעל התשמיש כפעל האכילה:

פרק ג

א הרא"ם ז"ל כתב וז"ל אם עשיית הכתנות הי' לאחר החטא מפני הבושה היו המקראות כסדרן כי בגלל אכילתם מעץ הדעת בהשאת זוחל נכנס בם רוח בושה ולכן עשה להם השם כתנות עור אבל רש"י ז"ל נמשך אחר דעת ריב"ק בב"ר דס"ל שהי' קודם החטא מפני הצנה אבל קשה מנ"ל להפוך הכתובים ועוד לפ"ז איך נתאוה להם הנחש והלא לא היו ערומים ועוד מה זה שכתוב אח"כ וידעו כי עירומים הם ויתפרו להם עלה תאנה ויעשו להם חגורות דמשמע מפני הבושת שהרגישו אחר החטא עשו להם חגורות והלא כבר הולבשו בכתנות מפני הצנה עכ"ל. ועל קט דעתי הוכרחו בזה מפני ב' טעמים א' מפני שעשיית הכתנות היתה בדרך פלא ושלא בדרך התולדות כמ"ש ויעש ד' וגו' לאדם ולאשתו כתנות וגו' הרי שייחס עשייתן לשי"ת וא"כ יקשה לומר שנעשו אחר החטא בסבת הבושה שהגיעה להם בעבור מריים. והחטא ההוא יהי' סבת הפלא וכבר תפרו להם לכסות מערומיהם עלה תאנה ודי בזה להסיר בשתם. ב' שנראה מהכתוב שלא זאת לבד שעשיית הכתנות מיוחסת להשי"ת אבל גם ההלבשה מיוחסת אליו ית' כמ"ש וילבישם וא"כ זאת יותר תמוה למה זכו בעבור המרי ההוא לכל הגדולה והכבוד הזה ולזה דרשו חז"ל שהי' עשיית הכתנות קודם החטא ומפני הצנה והיתה ההלבשה והעשי' כאחד שנדבקו הכתנות בבשרן והעשי' הוא העור הקרום עליהם על פני גוייתם בדבר יוצר בראשית ב"ה ואמרו חז"ל הובא ברש"י להלן שהי' עור מזהיר מאוד כצפורן וההלבשה הוא הדבקות הטבעי שהי' כאלו גדלו הכתנות על בשרן בטבע ותולדה וא"כ היו ע"כ הכתנות לדפוס האיברים ולולי כן הי' נמנע מהם המשגל וההלוך מפני הסכסוך המונע ובזה סרו כל טענות הרא"ם ז"ל כי עם היות שהיו להם הכתנות מכבר בכל זה לא הוסרה מהם הבושה כי היו לדפוס ערותן כעור הגדל על הבשר ולכן הוצרכו לתפירת החגורות וגם לא נמנע הכתוב מלקרותן ערומים שאין הכתנות מלבוש רק כקליפה על הבשר להגן עליהם מצנים פחים ונהפוך כי מכאן ראי' לריב"ק שאם הי' הכתנות אחר החטא מפני הבושה במה סרה מהם הבושה ע"י הכתנות אחרי היותן דבוקין בהם לדפוס ערותן כמשמעות פעל וילבישם כי בענין אחר א"א שתיוחס ההלבשה להשי"ת וז"ש רש"י ז"ל מה ענין זה לכאן הי' לו לגמור כל ספור מעשה אדם שקודם החטא והוא ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו' ויעש וגו' כתנות עור וילבישם ואח"ז הי' לו לכתוב ויהיו שניהם ערומים וגו' ולגמור ספור מעשה הנחש לזה תירץ רש"י ז"ל שאם הקדים הכתוב כל ספור מעשה אדם שקודם החטא כסדר המאורעות אף אם הי' מסמיך פסוק ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו לספור מעשה הנחש לא הי' נשמע מזה מאיזה עצה קפץ עליהם הנחש מפני שיש לנו לומר שפסוק ויהיו שניהם ערומים הוא הקדמה למה שיספר אח"כ אחר החטא ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו וגו' להורות שקודם החטא לא הי' בהם בושת ולא ידעו מערומיה' עד אחר החטא לכן הפסיק בספור מעשה הנחש בין פסוק ויהיו שניהם ערומים וגו' ובין פסוק ויעש וגו' כתנות עור אף ששניהם היו קודם החטא ללמדך מאיזו עצה קפץ עליהם הנחש ולהורות שהיותן ערומים הוא בעצם סבה לקפיצת הנחש ואיננו הקדמה בלבד לפסוק ותפקחנה וגו' שא"כ לא הי' צריך לו להפסיק בין הספורים שקודם החטא שגם אם הי' כתוב פסוק ויעש וגומר כתנות עור אחר פסוק ויהיו שניהם ערומים הי' ג"כ פסוק ויהיו וגו' הקדמה לפסוק ותפקחנה וע"כ שהסמיכות הזה בעצם לספור מעשה החטא וזה כוונת רש"י ז"ל במ"ש למדך הכתוב וכו' והבן זה:

(ד"ה ערום) ר"ל שכל שהשגתו יותר גדולה כן יגדל חטא ועוצם החטא לפי ההשגה ומה נעים מליצתם זאת ולא מיתורא הוציאו המוסר הזה רק אסמכוה אקראי ע"ד המליצה ערום מכל ארור מכל. (ד"ה אף) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל איני יודע אנה מצא לפרש אף בל' שמא אבל א"ת בקושטא לשון שאלה עכ"ל. ואיני יודע שאלתו דגם כוונת רש"י לשון שאלה וביאר לפי הכוונה ולא לפי הלשון:

ד דאל"כ איך נתפתתה לדברי הנחש והאמינה לו בלי מופת וראי'.

ה דאין זה ראי' למשפט הקודם לא מות תמותון וע"כ צ"ל שטעם הקודם הוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בסמוך דחפה כו' כך אין מיתה כו' ומאמר כי יודע וגו' הוא לנתינת טעם על אזהרת אכילת עץ הדעת אבל ענין אמרם ז"ל מן העץ אכל וברא כו' יבואר בסמוך פסוק ותפקחנה בעזה"י יע"ש:

(ד"ה והייתם) גם זה יבואר בסמוך פסוק הנ"ל.

ו ר"ל שאין ראי' זו חושית דאיך ידעה לפני טעימתה ממנו היותו טוב למאכל וכן לא יפול ג"כ על הראי' החושית מ"ש אח"כ ונחמד העץ להשכיל וע"כ שראי' זו שכלית. (ד"ה כי טוב) אם ראי' זו שכלית כנ"ל ע"כ לא יתפרש כי טוב העץ למאכל על הטעם שהטעם לא יושג בדמיון ומחשבה וחיך אוכל יטעם לו לכן צריך לפרש כי טוב העץ למאכל במה שע"י אכלם ממנו יהי' כאלקי' ולכן המשיך רש"י ז"ל ביאור כל הכתוב הזה ע"ד זה כמ"ש רש"י ז"ל להלן. (ד"ה וכי תאוה) מאמר כי טוב העץ למאכל הוא בבחינת היכולת כמ"ש רש"י ז"ל לעיל להיות כאלקי' ור"ל יוצרי עולמות ומאמר וכי תאוה וגו' הוא בבחי' ההכרה בלבד מזולת היכולת הנמשך ממנה. (ד"ה ונחמד) והוא לשון כפול כדרך המקרא:

(ד"ה ותתן). מיתור תיבת עמה קא דרשי כדרכם ז"ל ור"ל ותתן גם לאישה כדי להיות עמה.

ז ענין פקיחת עין יש לפרשו בכל פנים אם תוספת הארה ופקיחת העינים ממש כמ"ש בהגר ויפקח אלקים את עיני' ותרא באר מים ואם על הראי' השכלית ותוספת הכרה כמו שבא בדברי הנחש ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים וגו' וכ' רש"י שע"כ הוראתו כאן הראי' השכלית ממ"ש בסוף המקרא וידעו כי עירומים הם ואף הסומא יודע כשהוא ערום ומכ"ש שלא יצטרך לזה תוספת הארה ולזה צ"ל שפי' כאן הראי' השכלית. ובזה יתכן מ"ש אח"כ וידעו כי עירומים הם וכמ"ש רש"י ז"ל בסמוך וכמו שאבאר שם איך יפול מאמר זה על ההשגה:

(ד"ה וידעו) הרא"ם ז"ל הקשה למה נטה רש"י ז"ל כאן ממ"ש בעצמו להלן בפסוק מי הגיד לך כי עירום אתה וז"ל מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום ואם באמת יפה הוכיח ז"ל לעיל שאין פקיחת העינים האמורה פה על הראי' החושית מ"מ יפה יתפרש ג"כ הראי' הרוחנית ההוא על הכרת הבושת אבל מלבד שאלתו זאת יש לעורר ג"כ על הדרש הזה שלפי משמעות הכתוב לא נתחדשה להם ידיעה זו עד אחרי אכלם מן העד ונפקחו עיניהם מן האכילה ההיא ולפי פירש"י ז"ל מצוה אחת כו' אין הידיעה ההיא נמשכת כלל מפקיחת עינים שבאה להם ע"י אכילתם מן העץ וכי לא ידעו זאת גם טרם אכלם ממנו שיעברו על מצוה אחת שבידם אם יאכלו ממנו אבל אחרי העיון וההתבוננות היטיב בדבריהם ז"ל הנם נכוחים וישרים למוצאי דעת בהבנת הכתובים האלה ספור התוכחות הנחש עם חוה ומה הגיע להם בהטותם אוזן לחרופיו וראשונה אומר כי פקיחת עינים במובן הרוחני אינו נופל רק לענין ההשכלה וכבר ביארתי בשם רבינו משה ז"ל שאין חכמה ודעת בידיעת טו"ר רק הנאה והמגונה הנמשך מהתגברות הדמיון וחולשת השכל ומגדר החכמה כל הנופל תחת האמת והשקר. וסרה בזה קושיית הרא"ם ז"ל שאם נפרש וידעו כי עירומים הם על הכרת הבושת אין להכרת זו התייחסות עם פקיחת עינים שנזכר לפניו כי פקיחת עינים מורה על התחדשות ידיעה ולא התחדשות הרגשה אבל עפ"י הדרש וכמו שאבאר להלן יתפרש ענין פקוח עינים ההוא בדרך שיובן ממנו השכלה וידיעה חדשה אשר לפנים לא ידעום. ואמנם לתשובת שאלה הב' שעוררתי לעיל הנה כאשר נתבונן היטיב בספור דברי הנחש ומה הגיע לאדם וחוה בהטותם אליו אוזן יתברר לנו כוונת דרשתם ז"ל וגם יצא לנו קשור הכתובים הקודם עם המאוחר. פקיחת עינים שהגיע להם בחטאם עם דבורי הנחש הקודמים וזה החלי ברור שלפני החטא בעוד השתמשו אבינו הראשון וצלעו רק בשכל לא יכול להם הנחש בדרך התעוררות התאוה וציור הערבות כי לא שלט עליהם עודנה הכח הדמיוני והמתאוה ולזה התנכל הערום ללכדם בדרך ההשכלה עצמו שמשתמשין בה. ולפי שאז לא הי' להם עודנה שום השגה וציור מהטו"ר הוא הנאה והמגונה בחר הנחש להכניס בלבם ומחשבתם שהטו"ר נופל ג"כ תחת ההשכלה וגם שהוא השגה נשגבה מאוד שאין בכח הנברא לבוא עד תכליתה ומחקרי תהום מעמקי' והסיתם עוד לומר שזה התעלות הבורא על הברואים בידעו הטוב ורע ובכח ההשגה ההיא הוא יוצר עולמים וזהו מה שאמרו ז"ל כמ"ש רש"י לעיל מן העץ אכל וברא את העולם ור"ל שידיעת טו"ר קדמה לעולם בהכרח וע"י ידיעה זו הוא שגיא כח לברוא עולמות והאכילה בכאן כינוי אל ההשגה כמו אכול את המגלה דיחזקאל וכן ויחזו את האלקי' ויאכלו וישתו ועד"ז השתמשו גם כאן במלת אכל וע"ד צחות לשון נופל על הלשון וכמו שתבא לאדם ידיעה זו ע"י האכילה ממש ועיקר הכוונה שבו ידיעת טו"ר הנמשכת מן העץ וזהו בעצם תורף דברי הנחש שאמר לא מות תמותן כי יודע וגו' ונפקחו עיניכם והייתם כאלקי' וגו' ר"ל שאין אזהרת אכילת העץ בעבור הכליון וההפסד הנמשך ממנו זולתי בעבור יתרון החיים וההשגה הנוראה שיבוא לכם על ידו עד שתשתוו בה לאלקי' ודברי נרגן אלה הטו לב האדם ואשתו ונפתו להאמין לדבריו ואולם אחרי אכלם מן העץ ויתנצלו את עדים הוא ההשתמשות בשכל ויבוא היצר בלבם וגבר עליהם המתאוה ולכן הכירו הבושת שבעומד ערום אז נפקחו עיניהם לראות ששגו בחשבם תחלה שבידיעת טוב ורע השגה רמה וחיים וההתדמות להבורא אבל נהפוך הוא שהמות כרוך בעקבה ובבחינה זו נוכל לומר שנפקחו עיניהם באכילת העץ כי ידיעה החדשה הזו נופלת ג"כ תחת האמת והשקר יען שחשבו ראשונה ההפך אבל כל פקיחת עיניהם מאכילת העץ אינו אלא לראות שלא ימשך ממנו פקיחת עינים כדברי הנחש אכן סר על ידו מר המות ואבידת השכל וזהו קשור הכתובים שמתחלה ספר דברי הנחש ופתוייו שאמר לא מות תמותון וגו' ונפקחו עיניכם והייתם כאלקי' וגו' וכמו שביארתי לעיל שאין המות בחיקו אבל פקוח עינים יתירה להתדמות לאלקי' ואולם אחרי אכלם ממנו ותפקחנה עיניהם וגו' כי עירומים הם ר"ל כל פקיחת עיניהם לא היתה בלתי לראות שלא ימשך פקיחת עינים מן העץ רק הכרת הבושת הנמשכת מאבידת השכל זהו בכח המאמר הזה והוא מקביל למאמר הנחש שע"י ידיעת טו"ר ונפקחו עיניכם והייתם כאלקי' והוא מדרגה נשגבה לב"ת אבל באמת ותפקחנה עיניהם לראות הפך זה והוא נפילתם הכרת הבושת הבאה מאבידת ההשגה שנמשכה להם בידיעת טו"ר ובזה יובנו לך דברי הדרש הנ"ל. להיות שידיעת שלילת התועלת והמותר שיעד להם הנחש באכילתו שעל זה נופל שורש מאמר ותפקחנה עיניהם שבפסוק זה לא נזכר בפסוק בביאור רק הוא בכח מאמר וידעו כי עירומים הסבהיות שהכרת הבושת יוצאה מאבידת השכל לזה אמרו בדרש שנזכר זה בכתוב בביאור ופי' וידעו כי עירומים הם כולל גם כוונה ופי' זה מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה ור"ל שלפני אכילת האיסור חשבו שאין בעבירת מצוה זו רק מותר רב ונשגב ולא חסרון והציווי היתה למנוע הטוב מהם אבל אחרי אכילתם נפקחו עיניהם לראות שנתערטלו מאותה מצוה ואבדו המותר שהגיעה להם בקיומה כי הציווי הי' למנוע הרע מהם מות והעדר השגה והדבר אבוד והמצוה כבר איננה בידם עוד וזהו כוונת אמרם ז"ל ונתערטלו הימנה ר"ל שאין מותר בעבירתה רק אבידת יקר וכבוד ועל זה מוסב מאמר ותפקחנה עיניהם שזאת היתה פקיחת עינים שבאה להם מהעץ והוא לראות הפסדם ולא פקיחת עינים בתואר שזכר הנחש זאת כוונת דרשתם ז"ל ומה נעימים דבריהם:

(ד"ה עלה תאנה) ר"ל בו נתקנו לענין הבושה כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ אבל שאר העצים כו' אבל לא לענין החטא ומ"ש רש"י ז"ל עוד ומפני מה לא נתפרסם כו' ר"ל רק ברמז במ"ש עלה תאנה ולא עלי עץ.

ח כי לא יפול על הקול הליכה וע"כ מתהלך מוסב על השם.

יב זהו בכח הלשון שלא אמר סתם האשה נתנה לי אבל אמר אשר נתת עמדי וכאומר אתה הסבות בהרע:

יד ר"ל לכולם שאל קודם שפי' ענשם למה עשית זאת ולנחש לא שאל מכאן כו' וכתב בצל"ד וז"ל והתוס' סנהדרין הקשו וז"ל וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו בטענה זו (ר"ל וע"כ שאין זה טענה ואיך נשמע מכאן שאין מהפכין כו') וי"ל דשאני נחש שלא נצטוה שלא להסית אבל שאר מסית נצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר ואישתמיטתי' להרא"ם ז"ל דבור תוס' זה עכ"ל:

(ד"ה מכל) דעבורה של בהמה שוהה יותר מחי' כדאיתא בבכורות (ד"ה על גחונך) ולדבריהם ז"ל כל דבור קללה בפ"ע ואין על גחונך וגו' ביאור למאמר אתה וזה כדרכם ז"ל לדרוש יתור לשון דלא הל"ל אלא כי עשית זאת על גחונך וגו':

טו [ד"ה ואתה תשופנו] באדם נופל לענין הנחש כתיתה שיכתת ראשו בעץ ולא נשיפה. ובנחש נופל נשיפה ולא כתיתה שהנחש אינו רק נושך ואז נושף וא"כ מלות ישופך ותשופנו מתחלפי הפירוש ובחר ל' אחד בשניהם לצחות:

טז (ד"ה ואל אישך) הרא"ם ז"ל כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל טען וז"ל שמה שאין לה מצח הוא מדה יפה בנשים כמו שאמרו רז"ל ולא הבינותי שבכ"ז קללה תחשב אחרי שהיא שוקקה עכ"ל ולפ"ז עיקר הקללה תשוקתה ואין צורך לזה דאחר הקללה ניתן לאשה תכונה זו שלא יהא לה מצח לתובעו בפה על כן היא מדה טובה בנשים שהתביעה נגד טבעה ותכונתה ומפני זה לעזות יחשב לה ובכל זה היות זה מדה יפה בנשים הוא עצם מה שנתקללו בו:

יז ה"ג וכן הוא בב"ר ד"א משל כו' וכתב הרא"ם ז"ל. לפירוש הא' אין הארור מגיע להאדמה רק להאדם שמצטער מהזבובים ופי' בעבורך מצד הנזק המגיע לך ממנה ולד"א הארור מגיע להאדמה עצמה ופי' בעבורך בסבתך והאירור המגיע אל האדמה הוא מ"ש אח"כ וקוץ ודרדר וגו' עכ"ל. ור"ל שהוא חסרון והעדר כח האדמה ולצד זה יקרא קללתה ע"ד המליצה

יח ר"ל ותיו תצמיח אינה לנוכח רק לנסתרה:

[ד"ה ואכלת] ר"ל דבור זה מוסב על וקוץ ודרדר ועל כן קללה יחשב.

כ ר"ל שפסוק זה הי' לו להסמיכו לפסוק ויקרא האדם שמות והי' לו לכתוב ויקרא שמות לכל הבהמה וגו' ויקרא שם אשתו חוה אלא שהפסיק בין פסוק ויקרא האדם שמות בספור לקיחת הצלע ללמדך שע"י קריאת שמות נזדווגה לו חוה. ואולם עדיין יקשה שהי' לו להסמיכו עכ"פ לפסוק ויהיו שניהם ערומים לפי ששניהם היו קודם החטא לכן כתב רש"י ז"ל וע"י שכתב ויהיו שניהם ערומים סמך לו כו'

כא לפי' א' חסר למד לעור ולפי' ב' עור הוא סמוך והוא שם לצמר לפי שבא ממנו.

כב א"ת הא אדם הוה יחידא בעלמא מיני' למידע טב וביש וא"כ ביאר כאחד בסמוך כמו כאחד במוכרת ואמר שהי' האדם כיחיד בעולמו מיני' למידע כו' כלומר בסבת עצמו במה שאכל מן העץ ואם הוא יודע הטו"ר בסבת עצמו ואני לא הטבעתי בו ישלח ידו גם בעץ החיים ולפ"ז כינוי ממנו ליחיד נסתר אבל רש"י ז"ל ביאר ג"כ כמו כאחד במוכרת ואולם פי' כהמיוחד ממנו וממנו כינוי לרבים מדברים בעדם והשי"ת אמר למלאכים שהאדם הי' כהמיוחד שבינינו הוא השי"ת שהוא אחד בעולמו

כד וכמו מקדם לעי דיהושע ששם האורב מחוץ לעיר ולעיל כתיב ויטע גן בעדן לכן פירש"י שם שהי' הגן בתוך העדן במזרחו לפי שהבית מורה על זה שהיא יחס גבול שבו אבל כאן שכתוב מקדם לגן עדן בלמד אין הוראתו רק הקירוב היותר דבק לעיר והוא הוראת גבול שאליו אבל בלתי למד מקדם גן עדן יש לפרשו רחוק מהעיר הרבה לצד מזרח והרא"ם כתב כי אין דרך להושיב שומרין בתוך העיר רק חוצה לה עכ"ל וזה נכון מצד הסברא אבל גם מצד הלשון יש הכרח לזה כנ"ל. (ד"ה חרב המתהפכת) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל הוצרך לזה כי לא יפול שכינה בלהט שאינו רק מקרה עכ"ל ובעל הלשון יוכל לדבר על המקרים כאלו הם עצמיים ואולם כוונת רש"י ז"ל לבאר כוונת הלשון

פרק ד

א בספור מקרים הנמשכים זאח"ז מדרך הלשון להקדים הפעל לשם ותהר לאה וידבר משה ויהי הבל רועה צאן ואולם אם יסופר הקודם אחרי המאוחר מדרך להקדים השם לפעל והנחש הי' ערום ויוסף הורד מצרימה שחזר לענין הראשון ומשה הי' רועה את צאן יתרו שכבר הי' רועה שמה אלא מפני שהוצרך לספר מחזה הסנה שהי' בחורב הוצרך לספר שהי' רועה שמה:

ג דאל"כ למה נענש ובכתוב רמוז זה שלא אמר מבכורי או ממבחר פרי כמ"ש במנחת הבל:

י (ד"ה מן האדמה) הראב"ע ז"ל פי' מן האדמה מפאת האדמה ורש"י ז"ל לא נראה לו זה לפי שארור קשור בכל מקום עם בי"ת ארור אתה בעיר ארור אתה בבואך לכן פירשו ז"ל מענין מם היתרון ולדעתו ז"ל הגיעו בעון הזה ב' קללות לקין א' מפאת האדמה והוא דלות כח האדמה יותר מכחישות כוחה בעון אדם והטעם לזה כדרכם ז"ל לדרוש תמיד הוא בעבור פצות האדמה את פיה לקבל דמי הבל ואמרו לצחות שהוא כעין חטא ועונש לאדמה ועוד נוספה קללה לקין נע ונד תהיה בארץ ועלת העונש הזה מבואר כי שחת רחמיו והרג אחיו בעבור יירש ארץ לבדו לכן נע ונד יהי' בארץ כדרך אביוני אדם אשר אין להם אחוזת קרקע לעמוד בה. והתכת הכתוב כזה ארור אתה מפאת האדמה יותר ממה שנתקללה כבר בעון אדם והוא שכחש כוחה עתה יתר מחולשתה הקודמת וזהו ביאור מם היתרון שבעון אדם הוצרך לעבדה כמ"ש בעצבון תאכלנה ובעונך לא יועיל עבודה וראוי להיות באשר פצתה את פי' וחסר בית ואח"כ אמר עוד נע ונד תהי' וגו' והוא האירור המגיע לקין לבדו שלא מפאת האדמה:

טו בב"ר אמרו מהיכן יצא ור"ל שלשון יציאה נופל ביוצא ממקום מיוחד ונבדל מהמקום שהלך שמה והתייחדות המקום שיצא משם הוא אם ע"י היקף מחיצה כבית או ע"י היותו מיוחד למשכן ומושב כעיר ומדינה אבל כאן שאמר מלפני ד' אין זה מקום מיוחד וכל המקומות לפני ד' המה ולזה תירצו יצא בהכנעה כגונב כו' ר"ל שאין פי' מלפני ד' המקום שנדבר בו ד' דא"כ לא יפול בזה יציאה והי' לו לכתוב וילך שאין כאן מקום מיוחד מהמקום שחוצה לו אבל מאמר מלפני ד' אינו להגבלת המקום אבל הוא תואר פעל היציאה ואמר שיצא מן המקום אשר הי' מיוחד אליו עד כה למשכן ומושב ואולם אופן יציאתו היתה מלפני ד' והוא מם השלילה שיצא כמתנחם על רוע מעשהו וכאלו אין לבו לפני ד' ולא יראה במצפוניו:

יט ר"ל דלכך הפסיק בספור לקיחת למך את נשיו בין ספור לידת הבנים ולפי סדר הכתוב הקודם הי' לו לומר ולמך ילד את יבל וכו' כמו שלא הזכיר נשי דורות הקודמין אבל לפי שרצה ללמדנו שקיים הקב"ה הבטחתו שיוקם קין לסוף ז' דורות הוצרך לספר שאחר לידת למך ועשה דור ז' לקין הרג קין זקנו ולמדנו זה ממה שהוצרך לפייס נשיו ואמר להם כי איש הרגתי לפצעי וזהו קין ואלו אחז סדר המקרא דלעיל לא הי' נשמע שמאמר למך לנשיו הי' אחר לידת הבנים דאף שהזכיר לידתן קודם זהו לפי שלא רצה להפסיק סדר השתלשלות הדורות אבל אחרי שכבר הפסיק הכתוב סדר הדורות בספור לקיחת למך לנשיו נשמע על נכון מסדר המקרא שהזכיר מאמר למך לנשיו אחרי ספור לידת בניו שע"כ מאמר זה הי' אחרי לידתן:

(ד"ה צלה) ולכן לא אמר אח"כ וצלה ילדה את תובל קין אבל אמר וצלה גם היא ילדה וגו' לומר לך שלא עלתה לו כוונתו שבכל זאת ילדה מדברי הרא"ם ז"ל:

כ ושיעור המקרא לפי פשוטו אבי כל יושב אוהל ורועה מקנה:

כב (ד"ה לוטש) חורש בסגול הוא שם דבר כמו אוכל וטעמו למעלה אבל חורש בצירי משקל פועל הוא פועל בינוני או שם התואר וטעמו למטה ולזה אין פי' חורש בכאן כלי אומנות שא"כ הי' נקוד סגול וטעמו למעלה ולזה ע"כ שיעור הכתוב לוטש וחורש כל כלי נחושת וברזל ומקרא מסורס הוא וז"ש רש"י ז"ל מחדד ומצחצח והם פעלים נרדפים זה על זה ודקדק רש"י ז"ל לכתוב כלי אומנות נחושת וברזל ולא כלי נחושת וברזל סתם לפי שזה שם מיוחד לכלי החפירה והחתוך שעושין בם מלאכת עבודה כמחרישה וסייף וקרדום ונופל בם הלטישה והחדוד משא"כ בכפות וקערות וכדומה מדברי הרא"ם ז"ל:

כד (ד"ה שבעים) ולפי אגדת התנחומא אין זה ק"ו של שטות ופשוט:

כה יש כמה שאלות בפסוק זה א' שמדרך המקרא לספר לידת האבות ואח"כ מתחיל לספר מקרה הבנים ותולדותם ולא לתפוס הסדר הזמני וא"כ הי' לו לכתוב לידת שת אצל לידת קין והבל ואם בעבור הודעת טעם קריאת שם שת הי' לו להזכירו מיד אחר הריגת הבל וכדי לגמור ראשונה ספור תולדות אדם. ב' כי להודעת הבעילה אין טעם ואך למותר יחשב ובכל מקום שיזכיר הכתוב הביאה ראו חז"ל לדרוש בו כי אין ראוי לספר רק כדרך המקרא לרוב קיחת האשה ואמר אח"ז ותהר ותלד ולא זכר בפרשת ויצא ביאת לאה רק בשביל ספור רמאות לבן שהחליפה ברחל ושם א"כ עיקר הספור הוא הביאה ולפי שזכר ביאת לאה אמר אח"כ ויבוא גם אל רחל אבל אצל ספור ההריון והלידה אין צורך להזכיר הבעילה והי' ראוי לומר כאן ותהר עוד חוה ותלד בן ותקרא וגו' וכמ"ש אצל האמהות ותהר עוד וגו' ותהר עוד וגו' ומ"ש לעיל והאדם ידע וגו' דרשו חז"ל באמת עלו למטה שנים וירדו ארבעה. ר"ל שתיכף להודיעה הי' ההריון והלידה וכמ"ש ויבוא אל הגר ותהר וגו' דרשו רז"ל שנתעברה מביאה ראשונה וכל זה דרשו מכח זכרון הבעילה ג' להיות עיקר הספור ההריון והלידה ולא זכר הידיעה רק בעבור ההריון למה כתב בו עוד להורות פעולה נוספת על הראשונה ויותר הי' לו לכתוב ותהר עוד ותלד שזה מגמת הספור שילדה מקודם וגם אח"כ וספור הידיעה בעצמה נראה מותר ולמה יזכיר בו גם עוד וליישב כל זה אמרו ז"ל שהנה מקריאת שם שת נראה שהוא הי' הבן הראשון אחר הבל שהרי בלידתו אמרה כי שת וגו' זרע אחר תחת הבל ובלידת שת הי' אדם בן ק"ל שנה כמ"ש בפסוק דלהלן ולידת קין והבל הי' ביום בריאת אדם כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק והאדם ידע א"כ ע"כ שפי' אדם מן האשה משך ק"ל שנים ובזה סרו ב' שאלות הראשונות כי סמיכות ספור לידת שת אחרי מעשה למך עם נשיו וכן זכרון הידיעה הוא ללמדנו שכל התעוררות הידיעה הזאת וגרם לידת שת היתה בעבור מעשה למך עם נשיו שלמך פייס נשיו להזדקק לו ולכן ידע את חוה ולענין הערה הנ"ל ביתור מלת עוד דרשו שהוא מלשון רבוי כמו כי לא איש ישים עוד ללמדך שנתוסף לו תאוה על תאותו וענין זה נלע"ד שבא להורות ההבדל שבין ידיעה הראשונה שהיתה לפני החטא ובין ידיעה השני' שהיתה אחרי החטא שלפני החטא בעוד השתמשו רק בשכלי היתה התאוה כפי הצורך לכוונת הבריאה דהיינו שנתאוו כפי ההשכלה שנתחברו באהבת התכלית לקיום המין ויישוב האדמה אבל הידיעה הב' שהיתה אחר החטא לא היתה נקי' וטהורה כראשונה ונתוסף לו תאות היצר הנכנס בלבם ע"י עץ הדעת כי גבר הדמיון והמתאוה ובשביל כך פירש אדם מאשתו תחלה להתבוננו תערובת הבלתי טהור שיבוא בחבורו וידיעתו כן נ"ל ביאור מאמר המוקשה הזה והבן זה. שלפנים היתה אהבת אדם וחוה כאהבת אדם ישר לרעהו ונלוה לזה עוד אהבת החבור לתכלית העליון מבלתי עירוב סבה הפעליות להאהבה ההיא אבל אחר החטא לתגבורת הדמיון הי' עירוב היצר תערובת זרה אשר לא חפץ בו ד' ב"ה הקדוש:

כה ושיעור הכתוב אז הוחל (נתחלל שם ד' הקדוש ב"ה) לקרוא שמות האדם והעצבים בשמו של הקב"ה וכמ"ש הראב"ע ז"ל ז"ל שהשם ראוי להיות סמוך למלת הוחל לפי' זה ואולם לא הסמיכוהו בעבור כבוד השם ואין לפרשו בפי' הראב"ע ז"ל לשבח כפי' ויקרא בשם ד' בכל מקום התפלה או הקריאה לעבודתו ית' שזהו נגד המפורסם מדור המבול הוא זרע קין ורוב זרע שת מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק ה

א ופי' ספר מלשון ספור ולא ספר ממש כי לא נתייחד לזה ספר בפ"ע ליוד דורות שמאדם ועד נח ואין נופל על הספור הקטן הזה שם ספר. (ד"ה ביום) לפי פשוטו אף שמאמר זה ספר וגו' מוסב על הפסוקים שאחריו ספור זרע שת בכל זה מדרך הספור לספר מהאב המוליד בקצרה ולהתחיל הספור ממנו מה שמתייחס לספורים שאחריו וכן כאן לפי שבא לייחס זרע שת הקדים תחלה שאביהם של הזרע ההוא שמהם הושתת העולם הוא יציר כפיו של הקב"ה וגם נעשה בצלם ודמות לקי' וגם צלעו כיוצא בו לפי שהוכן לו ממנו ובנאה הקב"ה לאשה אבל הדרש אמר שבא ההפסק הזה לרמז ג"כ שביום שנברא הוליד ונרמז גם בפסוק הזה תולדות אדם והוא קין והבל

ג ר"ל מה שלא הוליד אדם בנתים בין לידת קין ללידת שת (וכמו שהוכחתי לעיל בפסוק וידע אדם עוד וגו' שמקין ועד שת לא עשה תולדות) שהוא משך ק"ל שנה אינו לפי שרא הי' יכול להעמיד תולדות אז אלא בעבור שפי' מן האשה:

כב בדבור הסמוך הוכיח רש"י ז"ל מלשון לקיחה המיתה לפני זמנו ומדסמכי' קרא לויתהלך נשמע מזה שההתהלכות הזה סבת הלקיחה כדי שיפטור מן העולם ועודו בצדקו אבל א"ת ארי לא אמית יתי' ד' ביאר הלקיחה מענין הסתלקות אליהו ז"ל שנאמר בו ג"כ לקיחה לוקח אדוניך מעל ראשיך ועל כן הי' ההתהלכות סבה לזה. וכן במדרש יש דעות חלוקות בזה:

כח ולכן לא אמר ויולד את נח כלשון המקראות שלפניו ומה נעים ההערה ההיא:

כט שורש נוח הוא פעל משתתף למנוחה שהוא הפך התנועה כמו נחה שקשה הארץ ולשכינה והנחה במקום כמו נחה עליו רוח ד' וכאן אין לפרשו מענין מנוחה ויהי' כמו והי' בהניח ד' לך מרגזך וגו' מפני המם שבינחמנו שמשמעו יניח ממנו ובענין מנוחה נופל לומר יניח לנו או אותנו ולא ממנו וע"כ פירושו מענין הנחות במקום ויהי' ינח ממנו כמו סורה אלי גש הלאה שענינו התרחק משם ובוא אלי גש למקום הרחוק וכן יאמר כאן ע"ד המליצה יניח את עצב ידינו למקום אחר ויסירנו ממנו והמס של ממעשינו ומעצבון יפה כתב הרא"ם ז"ל שהוא מם החלק והטעם קצת ממעשינו ומעצבון ידינו ומעיזה במקום דזה נרדף לעצב שפי' עמל ויגיעה רבה

לב (ד"ה את שם) בסדר נח הוכיח רש"י ז"ל ששם הי' הקטן מכל בני נח שהרי נח הוליד בן ת"ק שנה ושם הי' בן מאת שנה שנתים אחרי המבול כמ"ש בסדר נח הרי ששם הי' הצעיר מכולם כי הבכור הי' ע"כ בן מאת שנה אחר המבול והאמצעי בן מאה שנה שנה אחר המבול והצעיר שנתים אחרי המבול ואולם מה שהוזכר שם ראשון בסדר הבנים הוא לחשיבותו וצדקתו ולזה מוכח שמ"ש בסדר נח ולשם יולד גם הוא אחי יפת הגדול שתואר גדול שב אל יפת ומוכרח א"כ היותו הבכור בבני נח ועוד הכרח לזה ממה שמצינו בסדר נח שבספור תולדות בני נח מנה תחלה תולדות יפת ואח"כ תולדות חם ואח"כ תולדות שם וע"כ שלפי שהפסיק הכתוב כאן בין שמות האחים בספור תולדות כ"א מהם כתבם כסדר תולדותם. ואולם אם שמות בני נח סמוכים זה לזה בכתוב מונה אותם להפך מספר תולדותם מפני שם שצריך להקדימו ראשון למעלתו תפס הכתוב סדר זה בכר הבנים ולכן אמרו ג"כ בב"ר הובא בדבור הקודם כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו כו' ולשון הגדול שבבניו משמע היותר גדול וגם מלבד משמע הלשון אם הי' חם הבכור למה לא זכרו בב"ר חם תחת יפת ובדקדוק כתב רש"י ז"ל בדבור הקודם כדי שלא יהי' יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול ר"ל כיון שיפת לא הי' בן כ' שנה עד זמן המבול בצמצום א"כ לא הי' ראוי לעונשין במבול ער המעשים הקודמין לזמן היותו בר עונשין ולא נעשה בן עונשין בלתי להענישו אם יחטא מכאן ואילך ומלבד שזהו מסתבר לומר כן למדוהו ג"כ מדברי רש"י ז"ל. והנה הארכתי בכל זה לפי שראיתי שהרא"ם ז"ל כתב בסדר נח בפסוק וידע את אשר עשה לו בנו הקטן שחם הי' גדול מיפת ובמחילת קדושת תורתו שגגה יצאה מאתו בזה:

פרק ו

ב (ד"ה כי טבת) טובות הוא שם התואר ובכחו ההוה עם הזמן העבר מכבר ר"ל שיש בנושא הזה תואר ההוא בהוה וגם בכל זמן העבר עד זמן ההוה לזה משמעות הקריאה שהיא כפי הנקוד הנמסר לנו שהיו יפות מעורם אבל לפי שבמקרא חסר כתיב דרשו כדרכם ז"ל תמיד לדרוש החסר ויתיר במקרא שע"י חסרון הויו יעשה מהתואר פעל עבר וכאלו יקרא טבת והנה פעל העבר אין הוראתו התפשטות הפעולה בכל זמן העבר רק על העבר בערך ההוה לבד וא"כ כפי הוראה זו לא יורה מלת טבת על היופי הטבעי רק על הקישוט שהוא ההתיפות שהתיפו א"ע בעבר וא"כ המסורת שהיא הקריאה כפי הנקוד מורה על היופי העצמי שהי' בם בכל זמן, ובנות החן ההן חטפו להם דוד המבול בחזקה לנשים ואולם הכתוב בא לרמז על ההתקשטות שחטפו להם בחזקה בנות מקושטות ומה יתן ומה יוסיף לנו הכתוב ברמז זה ומה לנו אם חטפו להם יפפיות מעולם ובתולדה או שחטפו גם בנות שהתיפו ע"י הקשוט ולזה אמרו שבא לרמז שאותן שהתקשטו מקרוב ליכנס לחופה ג"כ חטפו להם ולא יפות פנויות בלבד ויעויין מ"ש על דרך זה בסדר וירא בפסוק והוא יושב פתח האוהל ובסדר חיי בפסוק ועפרון יושב וגו' (ד"ה מכל) דה"לר ויקחו אותם לנשים אבל מכל מרבה. ומהו מרבה אף בעולות בעל ולא הכנוסות לחופה לבד. וכן הזכר והבהמה:

ד בפסוק ב' החל לספר רשעת אנשי הדורות ההם שחטפו להם נשים בחזקה וגם בעולות בעל חפשו בזרוע ובפסוק ג' ספר הגזרה הראשונה אשר נגזר עליהם והוא הכליון לסוף ק"ך שנה אם לא ישובו במשך ההוא. ובפסוק ד' ו' ז' ספר שוב מגזירה המוחלטת שהיתה לסוף הק"ך שנה שנחרין ענשם להמחות. וא"כ נראה פסוק ד' הזה והוא הספור מגבורתם כמפסיק באמצע הספור והי' לו להסמיך פסוק וירא ד' כי רבה רעות וגו' לפסוק ג' לא ידון וגו' ועוד לאיזה צורך יזכיר כאן מעלת הדורות ההם. אבל באמת שגם כוונת הפסוק הזה לא להזכיר שבחן רק נהפוך הוא לגנותן שמתחלה אמר שהיו מתי הדורות ההם רעים וחטאים לד' מאוד ואח"כ אמר בפסוק ד' שהשרים והענקים המפורסמים היו בדורות ההם והוא לומר לך ששרי וגבורי הדורות והם בני האלהים והענקים ע"כ הם היו סבה לכל חטאת ומרי הן בימי דור אנוש והן בדור המבול שאחריו וא"כ אין כוונת הכתוב לומר שהיו בדורות ההם ענקים רק לומר שהענקים והשרים שהיו אז לרוב היו רשעים כי לרוב גבורתם וממשלתם לולא היו הם הסבה לא הרשיעו אנשי הדור רשע עצום כמוהו וגם הדרש לא יכחיש פשטות הכוונה ההיא אלא שכדרכם ז"ל אמרו שהכוונה ההיא רמוזה גם בלשון הכתוב ובתוארי השבח עצמן ונכלל בתוארים ההם ב' הכוונות אשר הם מכוונת הספור כי כוונת הספור שהמופלגים בגבורה וממשלה היו רשעים מופלגים ולכן אמר הדרש שבמקום תואר גדולתם שם תואר מפלתם וגנותן. הנפלים שנפלו והפילו העולם וכן המשיך הדרש כל הפסוק כמ"ש רש"י בדבורים הסמוכים בדבור הסמוך פ' וגם אחרי כן וגו' אע"פ שראו באבדן וכו' לא נכנעו וכו' וכן פי' הגבורים למרוד במקום ועד"ז פי' ג"כ תואר אנשי השם. והכל על צד הרמז ר"ל שאין כוונת הגנות הנמשך מתארי השבח ההם מובן מכלל רק רמוז בתוך תארי השבח עצמן ג"ב ולכן לא כתב רש"י ז"ל ולפי פשוטו לשון ענקים הוא לפי שגם הדרש לא יכחיש הפשט לפי שגם הפשט כוונת המאמר לפי שהפלגת הגנות רק ע"י צרוף ב' הכוונות לזה כוונת רש"י ז"ל שחפש לשון כזה שפשוטו השבח המצטרך לכוונת הספור ורמוז בו ג"כ הגנות היוצא משבח ההוא נפילים בלשון עברי ענקים ורמוז בו ההפלה וכן יתר התארים כמו שנבאר בדבורים הסמוכים בקיצור נשען על אורך ההצעה שבדבור זה:

(ד"ה אשר יבואו) ושיעור הכתוב הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחר כן היו הנפלים בארץ ומפרש איך ואמר אשר יבואו וגו' וילדו להם וכוונת המקרא להגיד שמרשעים יצא רשע כמו שכתב רש"י ז"ל לעיר לא נכנע כו':

(ד"ה אנשי השם) כבר הארכתי לעיל בתחלת הפסוק הזה ובב"ר הובא ברא"ם וז"ל אמר ר' אחא הם בני גבר בני בלי שם ואתה קורא אותם אנשי השם עכ"ל:

ו שורש נחם משותף לענין הנחמה על היגון והחרטה. וגדר החרטה התפעלות היגון על איזה מעשה שקדמה בעבור הרע הנמשך ממנה אח"כ מה שלא יפול אצל השי"ת לכן פרשו רש"י ז"ל מענין הנחמה ומלת כי לנתינת טעם. והשיעור נחמה היתה לפניו והטעם כי עשה את האדם בארץ ולא מן העליונים:

(ד"ה ויתעצב) לא פי' כפשוטו נתאבל על אבדן מעשה ידיו דא"כ יבואו הנחמה והעצב בפסוק אחד נרדפים זע"ז וגם מבלי ביאור שבת הנחמה. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ד"א וינחם ר"ל כי שורש נחם אם הוראתו הניחום הוראתו בכלל הפוך מחשבה והמרכה בנפשו מה לעשות (בדענקן) ואינו נמשך מזה החרטה על מעשה דעבר כי נוכל לומר שניחם מלעשות וימלך בנפשו לשנות מעשהו ובכל זה לא נמנע בעבר לעשותו גם בהיותו יודע שיצטרך לשנותה אח"כ ועל זה הביא רש"י ז"ל ראיות:

א"ז ממ"ש ובן אדם ויתנחם והוא כפל מלח ויכזב האמור למעלה ואין שם מעשה שתפול עליו חרטה רק מחשבה והבטחה ואין נופל בזה רק הפוך מחשבה וכן ועל עבדיו יתנחם אם פי' זה החרטה הי' ראוי לומר ועל עני עבדיו יתנחם וכן וינחם ד' ער הרעה אשר דבר ועל מחשבה ודבור אינו נופל חרטה רק הפוך מחשבה שלא ימשך רע ונזק מאמירה גרידא שיתפעל ממנו וכן נחמתי כי המלכת את שאול למה יתחרט במה שהמליכו מקודם בעוד שרא חטא אז היתה נאותה לו המלוכה ועתה תוסר ממנו בעבור חטאו וע"כ שפי' נחמתי המלכתי בנפשי בדבר מלוכת שאול להסירה ממנו:

(ד"ה ויתעצב) אם פי' וינחם מענין הפוך מחשבה גם פי' ויתעצב כפשוטו ואולם אין הכוונה שנתעצב על שברא את האדם שא"כ הרי הוא חרטה רק פירושו נתאבל על מעשה ידיו. והנה שאלת המין לא היתה על ביאור הפסוק רק שאל הרי כביכול הגיע לו צער מהיותו צריך לאבדן אח"כ והוא יודע את הנולד א"כ למה בראן והשיבו ריב"ק ממשל האב שישמח בהולד לו בן עם היותו יודע שימות לבסוף בעבור התועלת המגיע עי"ז לקיום המין. כן רא נמנע הקב"ה מלברוא הרשעים בעבור הצדיקים היוצאים מהם. והנה כתב רש"י ז"ל דאף שנתקן לפ"ז שאלת המין עודנה לא נתקן בזה לשון הכתוב שאמר וינחם וגו' ויתעצב וגו' המורים בביאור ענין החרטה לפי פשטות הכתוב לזה כתב רש"י וזו כתבתי לתשובת כו' ר"ר דגם פשטות המקרא לא יורה על החרטה והצער על הבריאה ח"ו:

ז מיחוי נופל בדבר רך הנמס במים:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה