אור ברסלב
באר יצחק על פירשי ספר שמות › פרק ב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר שמות · פרק ב

ספר שמות

א ז"ל הרשב"ם ז"ל וילך איש מבית לוי הוא עמרם ויקח את יוכבד בת לוי כו' עכ"ל. דטעמו כדכתיב בהדיא בקרא בפרשת וארא ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים עוד כתב הרשב"ם ז"ל וז"ל והרבה שנים לקחה מלפני לידת משה שהרי אהרן בן פ"ג שנה ומשה בן פ' שנים בדברם אל פרעה עכ"ל ובאור דבריו ז"ל שמסדור הכתוב הזה נראה שלקחה אחר גזירת פרעה והרתה מיד אחר הלקוחין ונולד משה וא"כ אם הי' הלקוחין האלו הראשונים הי' משה הבכור מה שאינו כן כמ"ש הרשב"ם ז"ל. ועוד מה טעם וילך ויקח דל' הליכה לא נמצא בשום מקום אצל קיחת נשואין ועיין ראב"ע ז"ל שבקש ליישב לשון הליכה הנזכר כאן מכל הלין טעמי צ"ל שהלקוחין שזכר הכתוב כאן הם לקוחין שנים לעמרם ובזה מיושב הכל. שאותן לקוחין השניים הי' באמת אחרי גזירת פרעה וכן תיכף אחר לקוחין הללו נולד משה אבל אהרן נולד לעמרם אחר לקוחין הראשונים ולכן אמר ג"כ וילך ויקח כמ"ש יפה הרא"ם ז"ל מפני שלשון הליכה נופל על התעוררות פעולה ולפי שעשה הפך ממה עשה תחלה שפירש ממנה וחזר ולקחה אמר וילך ויקח:

ב ידוע שכל האמות טובות בניהן בעיניהן ומשתדלות בהצלתן גם אם אינם טובי תואר וא"כ למה נתן סבה שהצפינה אותו כי הי' טוב תואר לכן דרשו ז"ל שיתרון הטובה היתה שנתמלא הבית אורה ודרשו ז"ל בסוטה ג"ש כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב. ולפי שראתה בו שינוי מופלא התעוררה לעשות הפעל ההוא להצפינו ואף שידעה שסוף סוף לא תוכל להצפינו. כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ [ד"ה ולא יכלה] מ"מ בטחה שהיא תעשה שלה והקב"ה יעשה לו נס. ולכן נתעוררה גם אח"כ לעשות הפעל המופלא לשומו בתיבה ולהשליכו היאורה. והא דלא פירשו חז"ל טוב צדיק שראתה כי צדיק הוא דאיך יוכר זה בילד קטן וע"כ שראתה בו סימן המורה על צדקתו בעתיד ועיין רשב"ם ז"ל שגם הוא מיאן לפרש כפשוטו מכח קושיא הנ"ל מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב. (ד"ה ולא יכלה) הוא דלא כמ"ש בש"ס סוטה. והכי איתא התם דלא מנו לה מצראי אלא מדאהדרה עמרם והיא הות מיעברא ג' ירחי מעיקרא. וא"כ משמע שילדתו לתשע חדשים וכבר הקשו זה בתוס' ז"ל שם ותירצו שבאגדת ד"ה כתוב כמ"ש רש"י בחומש עכ"ל. ומ"מ קשה איך הניח רש"י ז"ל תלמוד ערוך ונטה אחר אגדת דה"י החולקת על תלמוד שלנו וצ"ל מפני שהאגדה ההיא קרובה יותר לפשוטו של מקרא. דוילך ויקח וגו' ותהר וגו' משמע שלא הרתה עד אחר לקוחין השנים. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה גומא) ר"ל ולכן בחרה בגומא שהוא ספוגי ולא יזיקנו אם יהי' נתקל בסלע או בשאר דבר קשה וכן יש בו קושי קצת ועומד בפני רך:

(ד"ה בחמר) דרשו כן מפני סבת השנוי דלמה לא טחה הכל בזפת. בשלמא הא דלא טחה הכל בחמר הוא משום שהזפת מדביק יותר מהחמר ופשוט:

ה ר"ל על היאור דבוק עם ותרד ובא על במקום אל. ואינו דבוק עם לרחוץ כי פעל רחץ קשור בכל המקרא עם בית לא עם אל. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור (ד"ה אמתה) פשוט כי מן הנפרד אמה בא בנטי' אמתה אבל מן הנפרד אמה בדגוש בא בנטי' דד אמתה כידוע בדקדוק ומ"ש רש"י ז"ל ונשתרבבה כו' באו ז"ל ליישב למה נקרא היד אמה

ו הרבה פעמים יבוא בלה"ק השם אחר הכנוי כמו להם לבני ישראל ביהושוע א' יביאה את תרומת ד' ומדרשו את במקום עם. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה והנה נער) בש"ס סוטה אמרו קרי לי' ילד וקרי לי' נער תנא ילד הוא וקולו כנער:

(ד"ה מן) דאל"כ מאי שנא מן העבריות:

ח דאל"ה העלמה למה לי ולא הל"ל רק ותלך ותקרא. אבל לפי שרצתה בזריזות מרוב שמחה אמר העלמה:

ט כבר הודעתיך בסדר בראשית ענין זה בארוכה ואין צורך לבאר עוד

י לדעת בן מנחם. מה שתרגם אונקלוס מלשון הוצאה הוא לפי הענין ולא לפי הלשון ולדעת רש"י ז"ל תרגם לפי הלשון שגם בלה"ק הוא מל' הוצאה. והנה רש"י ז"ל סתר דעת בן מנחם כזה שאם הוא מל' הסרה הוא מנע"ו ושרשו מוש ושני הפעלים מש וסר עומדין תמיד בקל כמו לא ימוש ספר התורה לא ימושו מפיך לא ימוש מן האוהל כי הדבר המוסר הוא הפועל בעצמו בקל וכן הוא בפעל סר. ויסורו אל ביתו ויסר הערוב ממך וסרו הצפרדעים אכן כשהוא מדבר בלשון יוצא לבל ישתמש בבנינים הכבדים. ויאמר המישותי הסירותי בהפעיל או ומשתי בבנין הדגוש. ולכן הביא רש"י ז"ל לדוגמא שבכל פעלים כאלו מגזרה זו כשהם עומדין בקל יצאו לב' בבנין הפעיל כמו קם הקימותי שב השיבותי או שבתי ועוד הקשה רש"י ז"ל שהיוד שבאה אחרי למד הפעל שין אין לה ענין בגזרה זו בקל. זולתי בהפעיל לסימן הבנין כי יאמר מן שב שבתי ולא שביתי אבל מן שבה יאמר שביתי והיוד תמורת הא לה"פ ומכל זה הוכיח רש"י ז"ל שגם כאן שרשו משה כל זה נכלל בדברי רש"י ז"ל ומבואר:

(ד"ה וירא) פעל ראה כשקשור עם את הוראתו ראות העין לבד. אבל בקשורו עם בית ענינו הראי' עם הסתכלות המחשבה בדבר הנראה (ובל"א בטראכען) ומזה המה יביטו יראו בי וזה הפירוש גם כאן נסתכל בסבלותם (ד"ה איש) השוטרים היו מבני ישראל ממונים על עושי המלאכה להשגיח עליהם והנוגשים הי' מן המצריים ממונים על השוטרים. וכשהי' עושי העבודה מתרפים במלאכתם הי' השוטרים מוכים על ידם להתרשלות ההשגחה וכמ"ש להלן והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם וגו' ויוכו שוטרי בני ישראל וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:

[ד"ה מכה] הם ז"ל הי' להם בקבלה שאותו מצרי שהכה את העברי בא על אשתו ומפני שהרגיש אח"כ הישראל בדבר הי' מכהו כל היום. ואולם מה שאמרו ז"ל עוד שישראל המוכה הי' בעלה של שלומית בת דברי נפקא להו ממקלל שהי' בן מצרי ושם אמו שלומית בת דברי כמ"ש הרא"ם ז"ל בשם הש"ר. וז"ל מנין שלא נחשדו ישראל על העריות שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב עכ"ל ור"ל ממה שפרט לנו הכתוב שם אמו של בן המצרי שהיא שלומית ולאיזה צורך פרט לנו זה ע"כ כדי להודיענו שלא היתה אשה אחרת שנבעלה למצרי אלא זו בלבד:

יב ר"ל מה עשה לו בבית שבא על אשתו. ומה עשה לו בשדה שהכהו ולפי פשוטו כמשמעו שפנה כה וכה לראות אם אין רואה ויכנו נפש:

(ד"ה וירא) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל בשינוי לשון קצת ואף שיצא ממנו המקלל. מ"מ זה כבר יצא ממנו שהרי נתעברה ממנו קודם שהכה את בעלה ואפי' הי' צדיק גמור לא הי' נמנע מלהורגו. ולכן דייק רש"י ז"ל לכתוב שאין איש עתיד לצאת כו' אבל מה דהוה הוה ולא יבטל לצאת ממנו גם אחרי מותו ומכ"ש להל' שבש"ר שאמרו וז"ל ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו וכו'. עכ"ל. וזה המקלל רשע הי' ומה יתרון ביציאתו א"ד ז"ל. והנה הכרח דרשתם ז"ל נ"ל שלפי סדר הכתוב נראה שבמקום שהכה את העברי שם הרגו לאותו מצרי וא"כ הי' זה במעמד שוטרי ישראל והעובדים מישראל והי' לו לומר א"כ וירא כי אין איש מצרי אבל כי אין איש מורה שלא הי' שם שום אדם אף מישראל. לזה אמרו ז"ל שבאמת הרגו במעמד ישראל כי למה הי' לו לירוא מישראל אחרי שהוא מקנא את נקמתם ופירוש כי אין איש. אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ואל תשיבני ממה שאמר אח"כ אכן נודע הדבר שמשמעו א"כ שחשב שגם איש ישראל אינו יודע מן הדבר הזה שבאמת פירשו ז"ל גם שם בדרך אחרת וכמ"ש רש"י ז"ל שם כל זה לפי הדרש. אבל לפי פשוטו צ"ל שבאמת הרגו אח"כ במקום שלא הי' שם אפי' אדם מישראל. וכהוראה הפשוטית של מאמר אכן נודע הדבר כי גם מישראל פחד שא"א שלא יהי' ביניהם רשעים ודלטורין וכמו שקרה לו באמת אח"כ עם דתן ואבירם:

יג בש"ר הובא ברא"ם יליף לה ר"ש בן לקיש מג"ש נאמר כאן אנשים ונאמר להלן במחלוקת קרח סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה מה להלן כו'. וי"ל שג"ש זו הוא בדרך אסמכתא וגוף הענין הי' להם בקבלה ואין לומר שהי' להם רק הג"ש בקבלה ללמוד ג"ש אנשים אנשים דזה י"ל באנשים דהכא ודהתם שהם מופנים שלא הי' לו לומר כאן רק והנה שני עברים נצים. וכן שם סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה. אבל אנשים דכתיב גבי מן אינו מופנה דהתם לא כתיב אלא ויותירו אנשים ממנו עד בוקר. לכן צ"ל שכל גוף הענין הי' להם בקבלה ואסמכיה אג"ש כדרכם ז"ל:

(ד"ה למה) בפרק ד' מיתות ובש"ר הובא ברא"ם אמרו הכית אין כתיב כאן אלא תכה וכו':

ועיין מה שאכתוב בדבור הסמוך:

(ד"ה רעך) מלשון הכתוב ויאמר לרשע למה תכה. משמע שהאחד הי' רשע ומשה ע"ה קצף על הרשע אבל לפי קבלתם ז"ל שהי' האנשים ההם דתן ואבירם. א"כ אינו נופל תואר לרשע הכתוב בפסוק דאין תואר זה מיוחד לאחד יותר מלחברו דהא שניהם הי' רשעים ואם הי' משה מפיל תואר זה על המכה לומר לו רשע למה תכה רעיך. יתכן התואר הזה וכדרך הקוצף על חבירו על העול שעשה לרעהו אבל באמת מ"ר ע"ה לא אמר רק למה תכה רעיך אבל הכתוב אמר שאמר זה לרשע וכיון ששניהם הי' רשעים לא הי' לו לומר רק ויאמר אל האחד למה תכה רעיך. אבל בא הכתוב להורות לנו בתואר זה מה שהרים יד על רעהו להכותו. וכמ"ש רש"י ז"ל בדבור הקודם בבחינה זו לבד נקרא ג"כ רשע ומזה עיקר הוכחת רש"י ז"ל שם דכפשוטו אין מוכח מלשון רש"י ז"ל שם מה שאמר תכה בעתיד רק שלא יאות לעשות כן אבל זה לא שמענו עדיין שנקרא רשע בשביל כך ואולם מה שכינה זה הכתוב פעל רשע בבחינת ההכאה לבד זה לא יתכן רק אם המוכה עושה מעשה עמך ואינו רשע. אבל כאן שהי' המוכה רשע א"כ אין המכה נקרא רשע בבחינה זו לזה תירץ רש"י ז"ל דז"א רק אם המכה איננו רשע אבל כאן שהי' המכה חבירו של המוכה ברשעות ושניהם שקולים בערך אחד א"כ נופל על המכה תואר רשם גם בבחינת ההכאה לבד ולכן כתב רש"י ז"ל כאן והוא מב"ר כמ"ש הרא"ם ז"ל רעך רשע כמותך ואין כוונתם ז"ל דמשה לא כוון רק לזה באמרו רעך וכמ"ש הרא"ם ז"ל דלמדו זה מייתורא דמלת רעיך דבאמת אין מלת רעיך מיותרת שבאה לעורר ההתפעלות וכדרך המוכיח. ולפי' הרא"ם ז"ל קשה לאיזה צורך אמר זה משה כאן שהוא רשע כמותו הלא זה ממעט ההתפעלות ואין נופל למוכיח לומר למה תכה את הרשע אמנם כוונתם ז"ל שממילא נכלל במלת לרעיך ב' הבחינות רעיך גם ברשעות שאין לך להכותו להיותו רעך אדם כמותך ובן אומתך ועיקר מה שזכר משה מלת רעיך הוא לעורר ההתפעלות וככונה הפשוטה רק שממילא מצד שהמוכה רשע נכלל ג"כ במלה זו צד זה שגם מצד רשעות המוכה בכל זאת לא הותרה אליו ההכאה ולא למדו ז"ל זה מייתורא. רק שכן דרכם ז"ל בכמה מקומות להעמיד בלשון המדבר שני הכוונות אם לשונו סובל שתיהן ושתיהן אמיתים ושתיהם לצורך כמו כאן ופשוט שעיקר הכוונה בלשון לרעיך כפשוטו אבל בסתר לשונו צפון גם כוונה השנית ומבואר:

יד והוא מב"ר ולמדו זה מייתור מלת לאיש דהל"ל מי שמך לשר ושופט וא"כ יחסר ויו החבור בכתוב וכמו שמש ירח עמד זבולה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה הלהרגני) בש"ר הובא ברא"ם אמרו הלהרגני אתה מבקש אין כתיב כאן אלא אתה אומר מכאן כו' עכ"ל ובאמת שאין כוונת הדרש שהרשע כוון לזה באמרו אתה אומר כי מצאנו גם אמירה בלשון מחשבה כמו ויאמר בלבו. אמרתי אני עם לבי ושיעור הכתוב הלהרגני אתה חושב וכמו שפירשו המפרשים ז"ל רק כוונתם שאף שהרשע הזה לא כוון לזה מ"מ הכתוב כאן כוון לזה ללמדינו זה. והוא ע"ד שכתב הרא"ם ז"ל במקום אחר והבאתיו כמה פעמים שבכל מקום שיש שם המשותף לשני ענינים והענין האחד משני' ענינים הנ"ל. יש לו ג"כ שם אחד המיוחד אליו לבדו ויתפוס הכתוב להוראות ענין הנ"ל את השם המשותף ולא יתפוס השם המיוחד. דרכם ז"ל לדרוש שהכתוב מרמז לנו כאן גם הענין השני שהונח עליו השם הנ"ל:

וכן כאן שלא אמר הכתוב חושב או מבקש המורה רק על מחשבת הלב. ותפס לשון אומר המורה גם על האמירה. רמז הכתוב גם לענין האמירה שהרגו למצרי בשם המפורש ובזה סר מה שנדחק הרא"ם ז"ל ליישב מה שקשה א' דלשון זה משמע שהרגו לרשע ג"כ בשם המפורש וז"א כי דתן ואבירם חיו גם בזמן קרח. ב' מאין ידע זה הרשע שהרגו למצרי בשם המפורש ובאמת שלפי הנ"ל לא כוון הדרש רק שנכללו ב' ההוראות במלת אומר המחשבה שכוון אלי' הרשע והאמירה בדרך רמז ולא אמר הדרש שהרשע כוון לזה רק ששם הכתוב זה בפי הרשע לרמז לנו זה והבן:

(ד"ה וירא) למ"ש רש"י ז"ל אח"כ בד"ה אכן וגו' שהוא כמשמעו שנתפרסם הריגת המצרי. כתב רש"י ז"ל ג"כ כאן שמלת ויירא כפשוטו ר"ל שאחר שראה שנתפרסם זה פחד מפני פרעה אבל הדרש דכאן נמשך לפי הדרש שכתב רש"י ז"ל בד"ה אכן וגו' שנודע לו טעם הגלות והענוי ולפ"ז אין טעם והמשך למאמר ויירא וגו' דכאן עם מאמר אכן וגו' שאחריו לכן דרשוהו ז"ל מענין דאגה ולא מענין מורא ופתר שמורא אינו נופל זולת ברע המעותד לבוא על המתיירא. אבל דאגה נופלת ג"כ ברעה המוצאת לזולתו וגם לא בענין רע עתידי דוקא אבל גם בהמשך הרעה המוצאת אותו מכבר גם לימים הבאים והנה הדאגה ההיא יש לה ענין עם מאמר אכן נודע הדבר. שלפי שהתוודע אליו טעם הגלות והענוי דאג אולי אינם ראויים ליגאל בשום זמן מטעם זה:

(ד"ה אכן) כבר כתבתי הכרח דרשתם ז"ל בפסוק וירא כי אין איש קחנו משם וא"צ לכפול הדברים

טו (ד"ה ויבקש) לא אמר הכתוב ויצילני מיר פרעה. וכדרך הל' בכל מקום דמשמע שהצילו ממיתת פרעה סתם אבל אמר מחרב בפרט ומאין ידע שבקש להרגו בחרב ולא במיתה אחרת לכן דרשו מסרו כו':

(ד"ה וישב) דכשברח לארץ מדין מה לו לשבת על הבאר וכי טייל הי' לראות איך ישקו הרועים את הצאן והי' לו ללכת העירה מיד לבקש לו מלון וכדרך ההולכים מן מקום למקום לכן אמרו ז"ל למד מיעקב כו' עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובאמת בימי קדם. רוב גם בנות חורי הארץ היו רועים וכן בנות לבן ובניו הי' רועים וגם יעקב חתנו אף שכולם היו גדולי הארץ וכן בני יעקב רועי צאן היו וגם בנות יתרו רב מדין רועות היו וכן משה הי' רועה את צאן יתרו חותנו. ולכן כל הרוצה לבחון בבנות הצנועות אין דרך טוב מזה ללכת בעקבות הרועים ולבחון טוב מדותם בהתנהגותם עם הצאן ועם הרועים חביריהם. ומניעתן לרעות בשדה חביריהם ושתיקותם והתנהגותן בנחת עם המריבים עמהם בדבר הרעי' והשקאת הצאן ונדיבת לבם בדבר העזר זה לזה בענין המרעה וההשקאה וכדומה לזה מה שלא יוכלון לדעת כל זאת בבנות העיר שלא ימצא בהם מקום לבחון אותם. ולהסתכל היטיב בתכונת רוחם וזה טעם אבותינו ע"ה מה שהיו מבקשים תמיד זווגם על הבאר:

טז דאל"כ איך נשא משה בת כומר לע"ז ועוד איך אפשר שיעיזו הרועים פניהם לגרש בנותיו. וכולם נכנעים תחתיו שהי' רב וכומר שלהם. ומה שפירש"י ז"ל רב מדין ולא כפשוטו שהי' כומר לע"ז. לפי שיקשה על הכתוב שיכנהו בשם זה של גנאי שהי' נקרא בו כשהי' עע"ז גם אחרי שנתגייר וכ"ש שיקראנו בשם זה גם אחרי היותו חותן משה כמ"ש להלן בראש סדר יתרו. וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה את) ר"ל ויקרא משום זה רהטים כי תרגום רץ רהט. כמ"ש רש"י ז"ל בסדר חיי:

כ בש"ר אמרו וז"ל וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן. וישק את צאננו לא נאמר אלא וישק את הצאן מלמד שאף צאן שאר הרועים השקה בדלי' שדלה לנו כו' ומהו לנו שאף לנו דלה שהרועים השליכונו למים והוא הוציאנו עכ"ל. וביאור זה שדקדקו ז"ל שמתחלה אמר וגם דלה לנו דמשמע שלא דלה רק להם ובתר הכי כתיב וישק את הצאן דמשמע שאף צאן שאר הרועים השקה לזה אמרו מלמד כו' ר"ל שנתברכו המים על ידו והשקה גם צאן שאר הרועים בדלי' שדלה להם לבד והקשו עוד ומהו לנו ר"ל שלא הי' לו אלא לומר. וגם לה דלה וישק את הצאן שלשון זה משמעו שהשקה כל הצאן. דוממילא היינו יודעין שלא דלה רק להם. כי מה הי' לו לטרוח בעבור הרשעים עע"ז לדלות להם ולהשקות צאנם. וע"כ שרק בעבור בנות יתרו טרח להציל העשוקות מיד עושקם. ולדלות להם ולמלאות הרהטים רק לפי שנתברכו המים שבדלי על ידו הי' די ביתר המים שברהטים. להשקות גם צאן באר הרועים בדלי' זו וא"כ מלת לנו מיותרת לכן תירצו שאף לנו כו'. ובזה מתוקן הכל ולא ידעתי למה נדחק הרא"ם ז"ל כאן והקשה דלפי דרש האחרון שאף לנו דלה מהיכן הוציאו דרש הראשון שנתברכו המים אולי דלה דלה בעד כל הצאן והשקה אותם ובאמת שזה לא ניתן להאמר כלל וכנ"ל. והנה מ"ש רש"י ז"ל כאן הכיר בו כו' שהמים עולים לקראתו ואף דבב"ר לא זכרו רק שנתברכו המים שבדלי או שברהטים ולא שעלו המים לקראתו מן הבאר. דבאמת הוא הוא דגם עליית המים שבבאר אינו אלא לפי שהמים מתרבים ומתברכים ועי"ז יגבהו ויעלו למעלה. וא"כ אם המים שבדלי וברהטים מתברכים על ידו הוא סימן ג"כ שיעלו המים לקראתו ולפי שזה הי' מפורסם שהי' רגילין המים לעלות לקראת האבות. אחז רש"י ז"ל לשון זה שהמים עולים לקראתו ולא אמר סתם שהמים מתברכים לקראתו ופשוט:

(ד"ה ויאכל לחם) בצל"ד הביא דעות שונות לפרש דיוקו של הדרש כאן. ובאמת שהדרש הזה אינו אלא רמז ומדרכי דורשי רשומות. שאינם מוציאים דבריהם בהכרח ודייק רק לרמז וצחות מליצה שמה שקרה למשה אח"כ עם יתרו. שלקח בתו לאשה נרמז בדרך המליצה תיכף בדברי יתרו כאן ובפרט שג"כ קרוב לומר שיתרו כשהכיר נדיבת מעשהו עם בנותיו ואומץ לבו נגד הרועים ועלות המים לקראתו הבין היותו מן אנשי השם כאבותיו אברהם יצחק ויעקב ע"ה. ונכסף מיד לדבק במשה ולהתחתן עמו. ואמר זה דרך רמז לבנותיו ולכן לא אמר ג"כ ואעשה לו משתה רק ויאכל לחם אבל האמת שהוא מדרשת דורשי רשומות ומבואר:

כא והביאו בדרש ראי' לזה ואמרו אין ויואל אלא שבועה דכתיב ויואל שאול את העם ופשוטו כתרגומו וצבי משה

כג כבר הודעתיך בכמה מקומות בספר בראשית ענין אמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה דר"ל שהתורה בחרה בספורי' סדר הקדימה והאחור לא לפי הזמן רק סדר אחר יותר נאות לפי התייחסות הענינים זה לזה ר"ל כל שהתייחסות ענין זה בחבירו יותר נאות מהתיחסותו בענין האחר יוקדם להענין האחר הקודם לו בזמן ויחס הענינים זה לזה הוא עפ"י רוב בנושא ששני הענינים בנושא אחד ולכן תקשר התורה ספורי מקרי האבות כאחד אף שקצתן נתהוו אחרי התהוות מקרה הבנים המסופר אח"כ ובאמת כי סדר זה ראוי להיות לו קדימה על סדר הזמן ומכ"ש כאן בספור הכתובים שלפנינו שאף אם נאמר שמיתת מלך מצרים הי' אחרי שכבר גר משה במדין ולקח שמה אשה והוליד בנים ממנה וכן מראה הסנה שבוודאי לא היתה עד אחרי מות מלך מצרים מ"מ אין לענינים אלו רק סדר זמני שאינו נאות ההתקשרות הזה בדוגמת הספור שלפנינו אפי' בחוק חכם מבני אדם ומכ"ש בחוק נותן התורה ית' שאין לשלשת פסוקים אלו ויהי וגו' וימת מלך מצרים וגו' וישמע אלקים את נאקתם וגו' וירא אלקים וגו'. עם הענין הקודם לא סדר היחס בנושא לפי שנושא ספור הקודם משה ונושא ספור הזה הוא עם ישראל וגם לא סדר היחס בנשוא שנשוא ספור הקודם הוא מה שקרה למשה במדין. ונשוא ספור הזה הוא עינוי עם ישראל וכובד עבודתם וזעקתם לד' על ככה ולפי הסדר הנאות הי' לו להסמיך ג' פסוקים אלו לפני פרשת וילך איש מבית לוי וגו' שכל הספור שם מישראל וכובד ענים והענינים מתייחסין זה לזה הן בנושא והן בנשוא ואחר זה יתחיל לספר מוילך איש מבית לוי וגו' כל ספורי משה. ולהסמיך ספור מראה הסנה אל ספור לירח גרשון ולכן תירץ רש"י ז"ל שהסדר שלפנינו הוא סדר נאות מאוד. ולא לפי הזמן לבד רק סדר הסבה והמסובב ממנה שהוא התייחסות יותר ראוי' מהתייחסות הנושא או הנשוא. והנה הסבה הגורמת למראה הסנה היתה קושי השעבוד בישראל אחרי מות מלך מצרים דלפי שהוצרכו ישראל אז לתשועה. לכן ומשה הי' רועה וגו' ובאה תשועה על ידו ולכן הי' מן הצורך להסמיך ג' פסוקים הללו לפרשת ומשה הי' רועה וגו' שאחריהם. שהוא ספור מראה הסנה ולפי שלצורך ספור מראה הסנה ומו"מ שהי' אז למשה עם השי"ת הנראה אליו צריך להקדים ספור בוא משה למדין והתחתנו שמה ביתרו כדי שיובן מה שבא בכתובים אחרי ספור שליחות השי"ת למשה שהלך משה לטול רשות מיתר חותנו והודיעו השי"ת שיוכל ללכת מצרימה כי מתו שמה כל האנשים המבקשים את נפשו ואח"כ לקח אשתו ובניו וירכיבם על החמור ללכת אתם מצרים ומה שקרה לו עוד בדרך במילת בנו. שזהו ספור מקרי משה התלויים בספור שליחותו לכן ספר ג"כ הכתוב מקודם ספור מראה הסנה כל ספורי מקרי משה הקודמין והוא מתחלת לידתו עד בריחתו ממצרים ובואו למדין וקחתו שם אשה והולידו ממנה שמה בנים. ושלשת פסוקים שלפנינו המדברים מעינוי ישראל וזעקתם שבאו בין ספורי לידת משה בארץ מדין ובין ספור מראה הסנה לא באו ג"כ בעיקר לצורך ספורי ישראל לבד. אבל גם לצורך ספורי משה לפי שזאת היתה הסבה לשליחות הסנה ומן שלשת פסוקים הללו והלאה יבואו ספורי מקרה משה ומקרי ישראל כאחד עד תום כל התורה כולה לפי שמקרי משה ומקרי ישראל תלויין זה בזה מכאן ואילך זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן וכוונתו בקיצור דגם ג' פסוקים הללו מתייחסין לספור מקרי משה ורק בשבילם באו:

(ד"ה וימת) והוא בש"ר שהמצורע חשוב כמת שנאמר אל נא תהי כמת ואומר בשנת מות המלך עוזיהו. ור"ל דאל"כ מה זה אנחה ואדרבה באבוד רשעים רנה. מדברי הרא"ם ז"ל. ועיין ברמב"ן שיישב הפי' הפשוט שכן הדרך במות רשע עריץ ירגישו העבדים בעולו הכבד. ויאנחו ויזעקו שיקום להם מלך רחמן אשר יקל עולם:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה