אור ברסלב
באר יצחק על פירשי ספר ויקרא › פרק ה

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר ויקרא · פרק ה

פרק ד

א ר"ל דש"ש כאן והוא עד נראה מיותר דלא הר"ל רק והוא ראה או ידע ולכן דרשן ז"ל בשבועות שבא ללמד דאינו חייב קרבן שבועת העדות אלא בזמן שהוא כשר להעיד לאפוקי עד מפי עד וקרוב ופסול שאינו ראוי להעיד ומכלל זה נתמעט ג"כ שאם השביעו שאם ידע לו בעדות מכאן ולהבא שיעידנו שהוא פטור מקרבן שבועה אם ידע לו בעדות אח"כ ולא הגיד דוהוא עד משמע שיהיה עד בעת השבועה ב"ז נדרש מקרא דהכא בברייתא דת"כ:

ב ר"ל דאלו בנגיעת טומאה לחוד ליכא חטא וכי מוזהר הוא ער הטומאה (וליכא אזהרה רק בבני אהרן וטומאת מת לחוד אבל על טומאת שרץ אין נזיר וכהן מוזהר עלי') ולמה יביא א"כ עלי' קרבן עולה ויורד ולכן דרשו דמיירי קרא לענין טומאת מקדש וקדשים שאכל קודש או נכנס למקדש בטומאה ובש"ס שבועות ילפינן לה מקראי דבהכי קא מיירי:

(ד"ה ונעלם) רש"י ז"ל פי' לונעלם דהכא שנעלמה ממנו הטומאה וכמ"ש ז"ל גם בדבור הסמוך ואשם באכילת קודש או כניסת מקדש. ובש"ס שבועות פליגי תנאי ר' ישמעאל ור' עקיבא דלר' ישמעאל חייב בין על העלם טומאה וזכור את הקודש ואת המקדש בין על העלם קודש ומקדש וזכור את הטומאה. אבל ר' עקיבא סובר דאינו חייב אלא אם אכל קודש או נכנס למקדש בהעלם טומאה אבל אם בשעת אכילת קידש או כניסת מקדש היה זכור את הטומאה אלא שנעלם ממנו שהוא קודש או שהוא מקדש אינו בקרבן עולה ויורד ופטור. ומזה תראה שרש"י ז"ל פירש כאן אליבא דר' עקיבא. והטעם נ"ל מפני שפשטות הכתוב מורה כדעת ר"ע כמו שפירש ר"ע טעמו בש"ס מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלמה ממנו הטומאה ועוד משום דקיי"ל הרכה כר' עקיבא מחבירו ומבואר

ג (ד"ה בה(פירש"י ז"ל בשבועות לרבות בולע נבלת עוף טהור שאין בה טומאת מגע רק טומאת בית הבליעה שאם אכלה ואכל קודש או נכנס למקדש חייב עכ"ל. ואף דבעלמא דרשינן מלת בה למיעוטא לבה ולא באחרת) והיכי דרשינן רי' כאן לרבוייא כבר פירשו ז"ל בגמ' דשבועות משום דה"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות יע"ש בש"ס והובא ברא"ם:

ד כדתניא בברייתא דת"כ ומייתי לה בש"ס שבועות יכול דמהרהר בלבו יהא חייב ת"ל בשפתים בשפתים ולא בלב יכול שאני מוציא את הגמור בלב ת"ל לבטא (ר"ל דהל"ל נפש כי תשבע בשפתים ולמה אמר לבטא בשפתים) ופריך הש"ס הא גופא קשיא אמרת רישא בשפתים בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין שחייב ותירץ לה רבא דה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין וטעה בלשונו ואמר פת שעורין דדברים שבלב אינן דברים דבשפתים אמר רחמנא ולא בלב ומכ"ש כשגמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום שאין כאן שפתים כלל. והדר קאמר בסיפא גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין (שאסור בפת חטין) ת"ל לכל אשר יבטא ע"כ הש"ס. וביאור זה דוודאי בעינן פיו ולבו שוין ואם פיו סותר למחשבת לבו אין כאן נדר כלל ולהכי כשגמר בלבו פת חטין ואמר פת שעורין, אינו בשבועה לא לאסור בחטין (דלא הוציא בשפתיו ואנן לבטא בשפתים בעינן) ולא לאסור בשעורין [משום דלא גמר בלבו לשעורין ולא קרינן לגבי שעורין האדם בשבועה] ומכ"ש שלא הוציא כלום ואמר שלא אוכל סתם שלא הזכיר גם המין שגמר בלבו לאסרו עליו אבל אם הזכיר המין בפירוש שרוצה לאסור עליו ואמר שלא אוכל פת דאין פיו סותר את מחשבת לבו כיון שגמר ברבו לאסור ע"ע מין פת אלא שהזכיר בלבו הכלל ולא הזכיר את פרט המין ההוא ילפינן מקרא דזה שפיר לבטא בשפתים קרינן בי' כיון שמ"מ פרט קצת ממה שבלבו והוא המין שהגביל במחשבתו וב"שפרט פת ה"ל כאלו פירש בהדיא פת חטין ופת שעורין ולהכי אסור בפת חטין דלבטא בשפתים קרינן בי' ומותר בפת שעורין כיון שלא גמר בלבו לפת שעורין ואין פיו ולבו שוין לענין פת שעורין ומ"מ כשאמר שרא אוכל סתם שמשמעותו כל דבר הנאכל מותר אף בפת חטין ולא קרינן לענין פת חטין לבטא בשפתים וזה מתרי טעמי. א' כיון שלא גמר בלבו אלא לפת חטין א"כ לא הזכיר בפירוש גם המין הנאסר ואין זה לבטא בשפתים משא"כ כשפרט המין אלא שרא פירש פרטי המין ה"ל דבור מעליא ב' כיון דשרא אוכל סתם כפי משמעות לשונו ה"ל שבועת שוא דנשבע בדבר שא"א לקיימו ורק ע"י מה שגמר בלבו רק לפת חטין ה"ל אפשר לקיימו נמצא דכל עיקר שבועתו תלויה בדברים שבלב ולא קרינן בי' לבטא בשפתים משא"כ שלא אוכל פת סתם דה"ל שבועה אלא שבלבו לא גמר לענין שעורין מ"מ לענין חטין לבטא בשפתים קרינן בי':

(ד"ה ונעלם) ר"ל שהוא מקרא צר וכאלו כ' ונעלם ממנו ואשם (ר"ל שנעלמה ממנו השבועה ועי"ז אשם שעבר על שבועתו ואכל) אבל אין לו' שמ"ש אח"כ והוא ידע ואשם מוסב פעל ואשם על ונעלם ממנו שלפניו ופירושו וכבר אשם קודם שידע וכמו שצריך לפרש ג"כ לעיל בפסוק ג' (שכתוב שם ג"כ ונעלם ממנו והוא ידע ואשם) זה אינו שהרי כתוב אח"כ לא' מאלה (והוא ידע ואשם לאחת מאלה) וזה כולל כל מה שהזכיר מקודם בפ' זו דהיינו גם שבועת העדות וטומאת מקדש וקדשיו ולא קאי אשבועת בטוי לחוד שיוסב על ונעלם שאצל שבועת בטוי דכאן וא"כ ע"כ צ"ל שזה מקרא קצר ואח"כ חוזר הכתוב ואמר והוא ידע וכבר אשם לא' מאלה מכל האמור למעלה אז והביא וגו' שהיא בעולה ויורד ומבואר. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד כל אלה בקרבן עולה ויורד אבל שבועה כו'. ור"ל כדכתיב בסוף הפ' נפש כי תחטא ומעלה מעל וכחש וגו' וזהו הנקרא אשם גזילות:

ח (ד"ה ולא יבדיל) כדתניא בחולין בפ"ק כיצד מורקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא דוב ישר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן א' או רובו (ופירש"י משום דכתיב בי' ולא יבדיל ועוף הכשרו בסי' א' כל מה דעביד טפי מהכשרו הבדלה היא) ועולה שנים או רוב שנים. ובש"ס פליגי תנאי בפירושא דולא יבדיל האמור אצל חטאת העוף בכאן. דלחד מ"ד פירושו א"צ להבדיל. ולפ"ז בחטאת רשאי להבדיל ובעולה בעי הבדלה דוקא ולאידך מ"ד הך ולא יבדיל פירושו אין רשאי להבדיל ומ"ס לכ"ע עולת העוף בעי הבדלה בדוקא ולא רשות:

ט (ד"ה חטאת) לעיל אתי קרא בחטאת בהמה דפסולה שלא לשמה וכאן איצטריך קרא בחטאת העוף ולא ילפי מהדדי כדאיתא בש"ס דלא ראי זה כראי זה

יב בחטאת בהמה ועוף איתמעטו שלא לשמה מייתורא דחטאת הוא הכתוב בשניהם וכנ"ל וכאן בא הכתוב למעט במנחת חוטא וכולהו צריכי דלא ילפי חד מחברי' משום דלא ראי זה כראי זה כדאיתא בש"ס ור"ל במנחה כאן שאם הפרישה לשם מנחת חוטא וקמצה אי הקטירה לשם מנחת מחבת או מרחשת פסולה. ומבואר

יג ר"ל מחטאתו משמע גרעון מקצת חטאתו אכל על חטאתו משמע תוספת ויתרון ולכן בעשירות דכתיב מחטאתו משמעו שאם העני אחר הפרשת המעות יביא רק ממקצתו בדלות והוא שתי תורים או בני יונה וכן מחטאתו דכתיב בדלות לפי שאם העני יותר אחר הפרשת מעות לקינו יביא רק ממקצתו בדלי דלות והוא עשירית האיפה. ואולם גבי דלי דרות כ' על חטאתו דמשמעו ל' תוספת ללמדנו שאם אחר שהפריש מעות לעשירית האיפה העשיר והשיגה ידו יוסיף ער המעות ויביא כפי עשרו אם בדלות תורים ובני יונה ואם בעשירות חטאת בהמה כשבה או שעירה:

(ד"ה מאחת) נ"ל שצריך לגרוס ברש"י בא' מג' כפרות שהרי מא' מאלה דקרא לאו אכפרות קאי אלא על ג' מיני חטאים דלעיל קאי וכוונת רש"י ז"ל אינו אלא דלהכי כ' קרא כאן מא' מאלה כדי ללמדנו שעל כל הג' מיני חטאים דלעיל יביא בעשירות ובדלות ובדלי דלות ופשוט:

בא"ד שיכול החמורים שבהם כו' היותר חמור הוא טומאת מקדש וקדשיו לפי שזדונו בכרת למטה מזה שבועת העדות שאין זדונו בכרת רק בלאו אבל השוה בה הכתוב המזיד כשוגג שבכולן כתיב ונעלם וכאן רא כתיב ונעלם היותר קל הוא שבועת ביטוי שאין זדונו בכרת ולא השוה בה המזיד לשוגג ואי לאו קרא דמא' מאלה הוה אמינא שג' כפרות האמורה בענין הם לג' מיני חטאים האמורים כאן אלא דקשה הא כתיב בפרשה ואם לא תגיע ידו וגו' ואם לא תשיג ידו וגו' ועיין מה שיישב הרא"ם ז"ל בזה ודחוק מאוד. והיותר נ"ל לומר בזה דאי לאו קרא דמאחת מאלה הוה אמינא שג' מיני כפרה האמורות בענין לפי השג יד החוטא סדרן כך הוא שבטומאת מקדש וקדשיו שהוא החטא היותר חמור עיקרה בקרבן חטאת בהמה. ובקוצר היד יביא. שני תורים או שני בני יונה וחטא שבועת העדות שלמטה ממנו בחומר עיקר כפרתו גם בהשג ידו בקרבן חטאת העוף אלא שרשאי להביא גם חטאת בהמה אם ירצה ובקוצר היד יביא עשירית האיפה. ושבועת ביטוי שהוא החטא הקל מכולן עיקר כפרתו במנחת עשירית האיפה גם בהשג יד אלא שאם ירצה יוכל להביא קרבן עוף ואם יתנדב יותר יוכל להביא קרבן בהמה הרי שהיינו טועין בב' דברים א' דה"א ששבועת העדות ושבועת ביטוי אין קרבן בהמה בא עליהם חובה גם בהשג יד זולת אם יתנדבו לזה מעצמם. ב' שטומאת מקדש וקדשיו אינו בדרי דלות כלל לכן חזר הכתוב וכ' כאן מאחת מאלה אצל מנחת חוטא שבדלי דלות ללמדך שאפי' טומאת מקדש וקדשיו ישנו בדלות ודלי דלות וכיון שהושוה טומאת מקדש וקדשיו לשבועת ביטוי לענין עשירית האיפה שבדלי דלות ממילא הושוה שבועת ביטוי לטומאת מקדש וקדשין לענין שטעונה חובה בהשג יד קרבן בהמה זהו מה שנ"ל בביאור זה. וזה יותר נוח ומתקבל על הדעת ממ"ש הרא"ם ז"ל בכאן:

(ד"ה והיתה) לפי פשוטו הכי פירושו, והיתה לכהן שתהיה מנחה זו (שהיא מנחת חוטא) לכהן ר"ל שהיא שלו והלמד לקנין וסיים כמנחה ר"ל ככל מנחת נדבה ולפי הדרש הכי פירושו שו' והיתה איננה להמשך מן הקודם רק היא במקום ואם. ואם תהיה המנחה הזו לכהן שכהן הוא המביאה לחטאתו אז משפט המנחה ההיא כמשפט מנחת נדבת כהן שהיא בכליל תהיה לא תאכל:

טו הכי גרסינן אין מעילה אלא שינוי (וכן הוא ג"כ בנוסחא שבידנו בברייתא דת"כ) ור"ל אין מעילה בכ"מ אלא שינוי והיינו שיצא מרשות הקדש לרשות חולין ונשתנה א"כ מקודש לחול ולא גרסינן ברש"י כמו שהוא בקצת נוסחאות אין מעילה בכ"מ אלא שנוי שבאמת אין הכוונה אלא שהמעילה האמורה בכ"מ אצל הקדש אינו אלא שנוי שנתחלל מקדושתו ויצא לחולין והרי ל' זה כל' אמרם ז"ל אין נא אלא ל' בקשה שאין זה שלילה כוללת רק מקומית אין נא במקום הזה אלא ל' בקשה וכן על הדרך זה אמרו ז"ל ג"כ אין פגיעה אלא תפלה אין עמידה אלא תפלה אין שיחה אלא תפלה וכן אמרם ז"ל אין הבטה אלא מלמעלה למטה והכל פירושו שהמלות האלו במקומות הללו אינם אלא לל' המיוחד הנ"ל שהזכירו ז"ל. והביא רש"י ז"ל בשמם ז"ל ראיה ז"ל שנופל שינוי בל' מעילה ממ"ש ג"כ בע"ז ובסוטה פעל מעילה שבסוטה הענין ששינתה מעמד התייחדותה לאיש להפקיר עצמה לזר שאין לו זכות בה וכן בע"ז שינוי קדושתו ושנוי ענין העבודה המיוחדת להבורא ית' לבדו לחללה בעבודת זרים. והכלל הכולל לענין מעילה בכ"מ הוא היציאה מעילוי המדרגה לפחותה וגרועה והשנוי במעילה האמורה כאן לענין הקדש היינו שיצא מקודש לחול ור"ל שכיון שיצא מן הקודש לחול אע"פ שלא נהנה חייב כגון אם לקח הגזבר מעות הקדש ונתנם לחבירו וחבירו רקח בהם חלוק הגזבר מעל אע"פ שרא נהנה. דבנתינתן לחבירו אפקינהו מהקדש לחולין וחבירו לא מעל אע"פ שנהנה. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

(ד"ה וחטאה) ר"ל שפירוש וחטאה או חטאה ר"ל בין אם מעל ע"י שהוציא ההקדש מקודש לחור והוא מה שזכר מקודם כי תמעול מעל ומשכחת לה בכל אדם שהביא דבר של קודש לביתו אדעתא להוציאן לחולין ובגזבר לא משכחת רק שנתנה לחבירו (דאל"כ אין כאן שנוי דמעיקרא נמי מרשות גזבר הוה קאי) וכ"ז בכלל כי תמעול מעל ובין שנהנה אע"פ שלא שינה מרשות קודש לרשות הדיוט כגון נתן טבעת של הקדש בידו ולא כוון לזכות בו וא"כ לא הוציאו לחולין או שתה בכוס של הקדש (ומשכחת לה ג"כ אף שכוון לזכות בו אלא שהוא כוס של כלי שרת שאינו יוצא לחורין ע"י מעילה אלא קדשי בדק הבית כמו דקיי"ל אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד) כל אלו דינם שוה דבנהנה שוה פרוטה ה"ז בקרן וחומש ואשם ובברייתא דת"כ יליף לה בג"ש חטא חטא מתרומה מה חטא דתרומה שנהנה כדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף וגו' אף חטא האמור כאן שנהנה מן הקודש. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

בא"ד והיכן הוזהר כו'. ר"ל והיכן הוזהר שלא יהנה מן ההקדש שקראו הכתוב כאן חוטא נאמר כאן כו' מה להלן הוזהר דכתיב וכל זר לא יאכל קודש:

בא"ד אי מה להלן כו'. אין ר"ל שבתרומה לא הזהיר אלא על האוכל ולא על הנהנה דז"א שהרי ההנאה בכלל האכילה דקיי"ל כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע אבל צ"ל דה"ק אי מה להלן לא הזהיר אלא בהנאה הבאה לו ע"י פגימה דומיא דאכילה כגון שמסיקה תחת תבשילו אף כאן כו' כגון שבקע בקורדום של הקדש ופגמו. לאפוקי שתה בכוס של הקדש ופגם אין כאן רק שנהנה כן היא פי' הברייתא בש"ס מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה קדשי) זה הכלל קדשים קלין לפני זריקת דמים אין מועלין לא בבשרן ולא באימוריהן דקדשים קלים ממון בעלים נינהו ולא קרינן בהו מקדשי ד' ולאחר זריקה מועלין באימורין בלבד דלאחר זריקה הוקבעו האימורין למזבח וקרינן בהו קדשי ד' אבל בקדשי קדשים כגון חטאות ואשמות קודם זריקת דמים מועלין בבשר ואימורין דקדשי ד' קרינן בהו וכהנים משולחן גבוה קא זכו אבל קדשים קרים שמותרין לבעליהם לא שייך לומר משולחן גבוה קא זכו) וקודם זריקה עדיין לא זכו אבל לאחר זריקה שבזריקת דמם הותר הבשר לכהנים אין מעילה רק באימורין ולא בבשר דיש להדיוט חרק בהם שנאכל לכהנים. ואולם בעולה וכן בפרי ושעירי חטאות הנשרפין מועלין בכשר ואימורין קודם זריקה ואחר זריקה. ומבואר (ד"ה איל) דכבש בן שנה קרוי כבש מכלל דאיל שהוא קשה בן שני שנים. וראיה שכבש בן שנה מדכתיב בעולת תמיד כבשים בני שנה וגו':

(ד"ה בערכך) והכף פשוטה שבסוף נוספת כאלו כתוב בערך ומדכתיב שקלים בל"ר שמעינן שנים שמיעוט רבים שנים ופשוט:

טז ר"ל דאין תיבת ישלם דבוק עם ונתן אותו לכהן שאחריו ולפ"ז יהיה ג"כ וחמישיתו יוסף עליו דבוק עם ונתן אותו לכהן. אבל באמת זה אינו ולבד הקבלה האמתית, גם הסברא מחייבת הפך זה ומה לכהן עם קדשי ד' והתשלומין מגיעים לבער הנזק לכן צ"ל שבאמת הקרן והחומש שייכין להקדש ומ"ש ונתן אותו לכהן קאי אאשם ומוסב על המקרא שלפניו והביא את אשמו לד' איל תמים מן הצאן וגו' ונתן אותו לכהן והכהן יכפר וגו' וכ"פ גם הרשב"ם ז"ל:

יח בערך האמור למעלה והוא שני סלעים מסלעי קידש ופשוט הוא ממה שלא פרט הכתוב כמות הערך ע"כ סמך המקרא על קצבת הערך הנזכר לפניו דכל המאמר הזה אשר שגג והוא לא ידע לשון יתר הוא ולא היל"ל אלא וכפר עליו הכהן ער שגגתו ותו לא ש"מ שבא ללמד שלא יתכפר לו באשם זה רק כל זמן שאין לו ידיעה אבל אש יארע שיבוא בסוף לידי ידיעה עליו להביא חטאת. והכי קאמר קרא וכפר עליו והוא לא ידוע ומבואר:

יט השני נקודות סימן ההפסקה שבקצת דפוסים אחר דבור זה הוא טעות סופר והכל דבור אחד וכן צ"ל כבר דרוש הוא בתורת כהנים אשם להביא וכו':

בא"ד להביא אשם שפחה חרופה כו'. ברש"י שלפנינו יש כאן טעות סופר דלענין סך השנים אין צריך רבוי בשפחה חרופה ולא מיעוט בנזיר ומצורע דבשפחה חרופה כתיב נמי איל. ומאי אולמא דאיל דאשם תלוי ואשם מעילות מאיל דכתיב גבי שפחה חרופה. וכי היכי דידעינן בהנך. דאיל דכתיב בהו הוא בן שתי שנים. רפי שהוא לשון קשה כמו שפירש"י לעיל ה"נ ידעינן משום כך דאיל דכתיב גבי שפחה חרופה. הוא בן שתי שנים. וכן גבי אשם נזיר ואשם מצורע אין צריך מיעוטא דבאשם דידהו כתיב כבש וכל מקום שנאמר כבש בן שנתו הוא ככתוב שני כבשים בני שנה תמימים וגו' וכמו שמפורש בת"כ. אבל כן צ"ל ברש"י. להביא אשם שפחה חרופה שיהא בכסף שקלים (ר"ל שני סלעים בסלעי הקודש) ולענין סכום הערך צריך רבוי בשפחה חרופה ומיעוטא באשם נזיר ומצורע דבאשם מעילות כתיב בערכך כסף שקלים וכן באשם תלוי כתיב בערכך וכנ"ל. אבר גבי שפחה חרופה לא כתיב בערכך ומייתינין לה מרבוייא דהכא. וכדי שלא נרבה מכאן גם כבש דאשם נזיר ומצורע לענין השיווי דזה. לכן צריך מיעוטא. ואם תאמר מה ראית לרבות שפחה חרופה מיתורא דאשם אשם ולמעט מצורע ונזיר ממיעוטא דהוא אימא איפכא. כבר תירצו ז"ל על זה בברייתא דתורת כהנים מרבה אני אשם שפחה חרופה שיהא דינו כאשם תלוי. לפי שהוא באיל כאשם תלוי ומוציא אני אשם מצורע ונזיר שהוא בכבש. מדברי הרא"ם ז"ל:

כא ר"ל מ"ש כאן ומעלה מעל בד' לא נכתב אלא בשביל פקדון לבדו כדי לעורר על חומר דחטא שבכפירה זו יותר מחטא תשומת יד וגזל ועשק וכדרך הלשון לכפול הדבור כדי לעורר על איזה בחינה בדבר. וכבר הזכרתי את הכלל הזה כמה פעמים:

(ד"ה או בגזל) ר"ל דוכחש בעמיתו מחובר עם פקדון ותשומת יד ועשק אבל אינו מחובר עם בגזל. שבכל הנזכרים אין החטא בדם רק הכחוש לבד אבל בגזל כבר חטא קודם שכחש ואו בגזל מחובר רק עם ונפש כי תחטא בלבד מדברי הרא"ש ז"ל:

כב ר"ל דמ"ש כאן על אחת מכל אשר יעשה וגו' אין לו קשור עם הקודם זולתי אם נאמר דוכחש בה ונשבע על שקר הוא מושך עצמו ואחר עמו וכאלו נשנו הדברים וכתוב או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר. וכחש ונשבע ער שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה כלומר בפקדון או תשומת יד או גזר או עשק הנזכר בפסוק שלפניו ולכך הוצרך לכתוב על אחת מכל וגו'. כדי ללמדנו דהך ונשבע ער שקר לאו אאבידה בלחוד קאי אבל באינך מידי דכפירת ממון אפי' בלא שבועה רק בכחוש גרידא הרי הוא באשם וחומש ושאני אבידה דבהיתרא אתי לידי' שלא מדעת בערים. אבל גזל באיסורא אתי לידי' ופקדון ותשומת יד מדעת בעלים אתי לידי' ועושק ג"כ חמור מאבידה דאפשר פועל עובד כל היום ולערב אינו מקבל שכרו לכך חייב בהנהו אפילו בלא שבועה קמ"ל דבכולהו בעי שבועה. אבל אין לפרש דמ"ש כאן על אחת מכל וגו' אינו דבוק עם וכחש בה ונשבע על שקר. ומ"ש כאן על אחת מכל וגו' אינו מוסב ער הנזכרים בפסוק הקודם פקדון ותשומת יד וגזל ועשק רק שבא לרבות מידי אחריני דכפירת ממון דא"כ הי' לו לומר או על אחת מכל וגו'. וע"כ צ"ל דר"ל על אחת מכל אלה המבוארים למעלה בפסוק וא"כ בשביל טוב הקשור ובשביל השנות הדברים צריכין אנו לומר שמחובר עם וכחש בה ונשבע על שקר הכתוב קודם לו בפסוק זה ובזה יתכן קשור הלשון ויתכן ג"כ הכפר כדי לכלול כולם ענין צורך הכחשה ושבועה לקרבן כן נראה לי ביאור דברי רש"י ז"ל:

כג ר"ל ופירוש כי יחטא ואשם ר"ל שיכיר חטאו וירגיש בפגמו. וזה ניכר ע"י היותו שב ומתודה אבל כפי פשוטו אין לו ביאור כלל ושפת יתר הוא את בל' הדיוט. ק"ו בלשון התורה שהרי כבר אמור בראש הענין נפש כי תחטא וגו' ותו דמלבד זה אין לו ענין כלל ולא יפול על הל' לומר שכאשר יחטא ואשם והשיב את הגזילה והעשק והפקדון שמשמעות לשון זה דמיד שחטא וגזל או עשק הוא משיב גזלתו ועושקו ובאמת שזה אינו במציאות, שהרי אין החוטא משיב גזלתו ועושקו. זולתי אחרי אשר שב ונחם על רעתו ופשוט:

כד (ד"ה וחמשתיו) ר"ל לפי שלא כתב וחמשיתו בלשון יחיד וכתב וחמשתיו בלשון רבים ע"כ שרבתה תורה לקרן אחד חמשיות הרבה ר"ל שאם כחש בחומש ונשבע עליו מוסיף חומש ער חומש שכפר בו. וכן על חומש שני וכן על חומש שלישי וכן לעולם. עד שיתמעט הקרן שנשבע בו בפחות משוה פרוטה ר"ל החומש שהוא מחוייב מככר וחוזר וכופרו קרוי קרן ואם החומש האחרון פחות מפרוטה. הרי כפירת שבועתו בפחות מפרוטה אינו בחומש ואשם. כן פירש"י ז"ל בבבא מציעא פרק הזהב:

(ד"ה לאשר כנוי הוא מוסב על כנוי אותו הנזכר מקודם ושלם אותו בראשי שהכנוי על הקרן:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה