באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
ספר ויקרא
א מה שבא כאן התחלת הספר בויקרא מה שלא נמצא בשאר דברות וציווים שבתורה שיקדם להם קריאה כתבו הראב"ע ורשב"ם ורמב"ן ז"ל. לשם שהתחלת ספר זה מוסר ער מה שכתוב בסוף הספר קודם הסמוך ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וגו' ולכן הוצרך הש"י לקרוא לו שיבוא אלו דבריהם ז"ל ולפ"ז לא קדם באמת קריאה בשאר דברות שהיו קודם הקמת המשכן וכן גם אחרי הוקם המשכן לא קדם לו קריאה רק בדבור הראשון שהי' מאוהל מועד כדי שירשהו ליכנס לתוך הענן אבל מדבור הראשון ואילך לא הי' עוד קריאה. ומפני זה לא נמצא בשום מקום קריאה רק בתחלת ספר הזה. כן הוא שיטת המפרשים ז"ל עפ"י הפשט אבל רש"י ז"ל לשיטתי' שפירש להלן (בד"ה מאוהל מועד) שהי' הקול נפסק חוץ לאוהל. ולפ"ז אם היתה הקריאה להרשותו לבוא אל האוהל כדברי המפרשים ז"ל לא הועילה הקריאה כלל שהרי לא הגיע הקול שמה ולכן פירש"י ז"ל שם בסוף הספר הקודם הסמוך. בפסוק ולא יכול משה לבוא וגו' הגזבר. שכשנסתלק הענן מעל המשכן בא משה לאוהל מועד לקבל הדבור מפי הגבורה ב"ה ועכ"פ צ"ל השיטה זו שגם הקריאה משה משה הי' באוהל מועד ומשם ואילך נפסק וא"כ לא קרא הקב"ה למשה עד אחרי שנכנס משה לאוהל מועד והדרא קושיא לדוכתא מאי שנא הדבור הראשון הזה משאר דברות וצוויים שבתורה על כן הוצרכו חז"ל לומר שמכאן נלמוד באמת לכל הדברות ואמירות וציוויים שבתורה שקדמה להם קריאה כלומר כל מקום שכתוב בתורה וידבר או ויאמר או ויצו. קודם שאמר לו השי"ת הציווי ההיא קדם לקרוא אותו תמיד משה משה וכתב רש"י ז"ל עוד שהוא כ' חבה לשון שמלאכי השרת כו' ור"ל שטעם קדימת הקריאה ההיא כדי להכין את משה לקבלת הדבור הנורא והנשגב ההוא ולא שיגיע אליו הדבור פתאום מזולת הבנה קודמת. והענין הזה נוהג ג"כ בין אדם לחבירו שכשירצה לדבר אליו יכין את השומע לזה תחלה לומר לו שמעני ידידי אבל אין זה נוהג בין אדון לעבדו ואם יתנהג כן האדון עם עברו הוא דרך חבה וחשיבות. והנה הכנה קודמת לקבל הדבור הוא מהצורך יותר בדבור הנבואה שצריך התכוננות יתירה ולכן מצאנו ג"כ ענין ההכנ' ההיא אצל המלאכים הקדושים מלאכי השרת לחיותם כידוע זה למעלה מזה במדרגה וכל מדרגה משיגה ממדרגה הקודמת לה לכן יקדש לכל מדרגה מאוחר' הכנת ההשגה מקודם קבלת ההשגה. וזהו וקרא זה אל זה ואח"כ ואמר קדוש וגו' וכן הוא הענין בנביאי ישראל המקבלים שפע ההשגה מאת השי"ת אבל בנביאי אומות העולם לפי שאינם מוכנים לנבוא' מצד עצמן וכל נבואתם לא הי' אלא צורך שעה בשביל ישראל לא קדמה להם קריאה והגיע להם הדבור פתאום כדבר האדון אל עבדו שאין כו קורת רוח הימנו. לכן כתיב בהם ויקר' מל' מקרה כי כל מקרה היא פתאומית ולא משוער היותה כלל קודם בואה. ודרשו ז"ל ג"ב שנרמז עוד בויקר ל' קרי וכביכול כשנזקק לשפוך רוחו על אנשי אוה"ע חכות הרוח עריהם כמגע רוחו בדבר מיאוס וטמא כנלע"ד בבאור דבור זה:
(ד"ה ויקרא) ממה שבה בפסוק זה מלת היחם אל ב"פ ותרתי כמה רי ויקרא אל פשה וידבר ד' אליו וגו' ש"מ דלדרשה הוא דאתי להורות שעשה לבדו שמע הקול וכל ישראל לא שמעו. וכ' הרא"ם ז"ל מ"ר בשנוי כ' מעט. והראב"ד ז"ל הקשה דמאי איצטריך למילף הך מהכא תיסוק לי' סמ"ש רש"י ז"ל להלן בסמוך שהקול חי' נפסק באוהל מועד וממילא מוכח שלא שומע הקול רק משה לבדו שהרי רק משה לבדו הי' באוהל מועד וכל ישראל היו חוץ לאוהל. ותירץ דמ"מ איצטריך דרשה דהכא לדברות וחי' קודש שהוקם המשכן עכ"ל:
בא"ד יכול אף להפסקת כו' ר"ל יכול שבכ"מ שיש הפסק פ' בתורה בפתיחה וסתימה ואין שם אמירה ודבור וצווי היתה קריאה קודם אמירת הפ' ההיא למשה ח"ל וידבר ר"ל לפי שמאוהל מועד מורה על המקום שממנו יצא הקול א"כ ה"ל למיסמכי' לויקרא ולומר ויקרא אל משה מאוהל מועד וידבר וגו' ומדכתב מאוהל מועד בתר וידבר דרשו ז"ל שזה היה כדי להסמיך וידבר לויקרא ולהורות בזה שלא קדם קריאה זולתי בכ"מ שבא בפ' מלת ויאמר או וידבר או ויצו אבר בכ"מ שאין שם אמירה ודבור וצווי רק הפסק פ' בפתיחה וסתימה לא קדם קריאה לאמירת הפ' ההיא אבל הטעם בזה לפי שהקריאה משמשת כנ"ל להכין הנביא לקבלת הדבור ובכ"מ שאין שם דק הפסק פ' לבד אין זה נבואה אחרת שצריך ליקדם לה קריאה והפ' ההיא נאמרה לו בעוד חלה עליו הרוח שבאתהו מקודם ולא הי' שם רק פסק דבור ומה הי' ההפסקות משמשות כדי ליתן ריווח למשה להתבונן ולהעביר האמור בשכלו וע"ז מורה הפסקת הפ' ולפ"ז א"צ ליקדם לו קריאה שכבר היה מוכן מקודם לקבלת הדבור:
(ד"ה אליו) כבר כ' רש"י ז"ל בדבור הקודם הסמוך שהיה הקול נשמע למשה לבד וכל ישראל לא שמעו וממילא נתמעט גם אהרן שגם הוא בכלל ישראל וגם הוא בכלל מיעוטא דאל משה אלא דאי ממיעוטא קמא לא ידענו אלא במקום שלא היה צורך הדבור גם אל אהרן אבל היכי שנזכר בקרא בהדיא שהיה הדבור לאהרן הוה אמרינן כפשטי' דקרא שהיה הדבור לאהרן מכרתי אמצעי לכך אתי מיעוטא דהכא דאליו [ואופן המיעוט יבואר להלן] ללמד שאף במקום שנזכר בפירוש שהי' הדבור לאהרן לא היה הדבור ביחוד רק למשה ולא הושונה לו אהרן אלא בשליחות שגם הוא נשתלח אל ישראל בשליחות זה. ולכן הוצרך משה לומר הדבור לאהרן מקודם. אמנם אופן המיעוט ואיך יוצא ממלת אליו שהרי איצטריך אליו לדרשא דלעיל שכל ישראל לא שמעו וכמש"ל בד"ה ויקרא דמכפל מלת היחס אל אליו נפקא לן הך דרשא דלעיל. כ' הר"ן ז"ל בזה דנפקא לן גם דרשא דהכא ממלת אליו דאי לדרשא דלעיל לחודא ליכתוב לו. כמ"ש רש"י ז"ל בדבור זה להלן לדרוש מלת אליו ממה שרא כ' לו. וההבדל שבין לו לאליו כ' הר"ן ז"ל ג"כ משום שמלת אליו מורגש במבטא יותר ממלת לן שאליו בנח נראה. ולו בנח נסתר. לכן מלת אליו מורה על יותר יחוד ממלת לו והילכך שפיר ילפינן מאליו שאפי' במקום שנזכר בקרא בהדיא שהיה הדבור גם לאהרן לא נשמע הדבור רק למשה:
בא"ד יכול ישמעו את כו' כצ"ל יכול ישמעו את קול הדבור ונדפס בטעות קול הקריאה וכן הגיה הרא"ם ז"ל ור"ל שאף שנתמעטו אהרן וכל ישראל מהתייחדות הדבור אליהם לשמעו מ"מ י"ל שעדיין לא נתמעטו משמיעת קול הדבור עכ"פ ד"ל קול הברה בלי חתוך אותיות וכן הוא הל' בת"כ הובא ברא"ם וז"ל יכול לא היו שומעין הדבור אבל היו שומעין את הקול עכ"ל. וע"ז אמרו ז"ל ת"ל קול לו קול אליו כו'. ר"ל דה"ל למיכתב קול לו וכ' קול אליו וש"מ למעט גם משמיעת הקול לבד, שלא היה רק למשה והוא כמש"ל בשם הר"ן ז"ל שמלת אליו מייחדת הדבור יותר ממלת לו:
(ד"ה מאוהל מועד) גם מאוהל מורה על המקום שממנו יצא הקול ובאמת לא ייחד הכתוב את המקום כי שם אוהל מועד כולל גם ההיכל ומקום יציאת הקול היה מבית לפרוכת וגם שם הוא מוגבל מעל הכפורת ולא יותר וגם המקום שמעל לכפורת הוא מוגבל מבין שני הכרובים כמ"ש כ"ז רש"י ז"ל להלן בדבור הסמוך. ולזה דרשו ז"ל שהתייחדות המקום הוא בבחי' התפשטות הקול שהיה הקול נפסק חוץ לאוהל:
(ד"ה לאמר) מלת לאמר משמעו לאמר לזולת וכאן ע"כ אין פירושו לאמר לישראל המצות האלו האמורות בתורת כהנים שהרי כתוב אח"כ דבר אל ב"י ואמרת אליהם. ולזה פירשו ז"ל בל' דא' לאמר לישראל דברי כבושין והיא אמירה אחרת ואינה אמירת המצות שבספר זה שעלי' נאמר אח"כ דבר אל וגו' ואמרת אליהם דק אמירת דברי כבושין ולפי שזהו הדבור דא' שנאמר למשה באוהל מועד. והתחלת השראת השכינה בבית הקודש דזה אשר ע"ש הדבור היוצא מבין שני הכרובים נק' הקב"ה בשם יושב הכרובים בשביל החבה היתירה ההיא צוה הש"י למשה לאמר להם דברי כבושין כשנתגלתה בפעם הא' החבה והכבוד ההוא ולעורר אותם על ככה כלומר ראו חבתכם לפני המקום ב"ה בשבילכם הוא ידבר עמי. אבל לפי' הב' פירשו ז"ל לאמר להשם יתעלה תשובת ישראל אם יקבלו דברי המצות שאני נותן לך באוהל מועד. והנה כאן הוא לאמר אל הש"י אבל ואמרת אליהם וגו' שבא בפסוק שאחריו הוא לאמר לישראל המצות שבספר זה הוא ספר תורת כהנים וזה מבואר:
ב מלת כי יתפרש פעם אם המורה תנאי ופעמים פירושו כאשר. כמו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' שפירושו אם יהי' הדבר שיתן לרעהו כסף או כלים לשמור ואולם כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני וגו' והעברת כל פטר רחם וגו' פירושו כאשר יביאך שהרי אין הדבר תלוי ומסופק אם יביאם הש"י לארץ לכן לא יתפרש אם רק כאשר שהוראת מלה זו התחלת זמן הדבר הנמשך עם זמן התהוות המקרה הקודם והוא הגבלת דזמן של איזה מקרה או פעולה, היותו בזמן הקשור במקרה אחר. ועד"ז הוא ג"כ הוראת מלת אם אלא שיתלוה עם זה עוד ציור התנאי שהקודם הזה אשר יתחבר לו הנמשך הוא מסופק אם יארע באיזה זמן אבל אם מאורע הקודם הוא מעותד בהחלט נשתמש במלת כאשר והנה בפסוק שלפנינו במאמר אדם כי יקריב וגו' יש לפרשו לכאורה ג"כ ע"ד א' מב' דרכים הללו או אם ירצה ויערה ער לבו להקריב וא"כ בקרבנות נדבה הכתוב מדבר או כאשר יקריב והענין מדבר בקרבנות חובה כגון קרבן פסח ועולת ראיה ושלמי חגיגה וכיוצא אבל באמת נוכל להכריע ע"ד הסברא איזה מן הצדדין יכשר כי מלת כאשר לא יבוא רק לצורך ההגבלה הזמנית לדעת זמן חלות הנמשך אבל מלת אם יבוא להורות מלבד הגבלה זו על היות הדבר בלתי מוחלט ואפשר שלא יארע כלל ולפ"ז אם נאמר שהענין מדבר בקרבנות חובה א"כ א"צ להגבלה זו במלת כאשר כי מה צורך להגביל זמן מצות הקרבנות בזמן הקרבתן ולא יתכן הגבלה זמנית זולתי אם יוגבל זמן מקרה זו בזמן מקרה אחר שאינו מתייחס אליו כמו במשל הנ"ל שיגביל זמן מצות חיוב פדיון הבכורות בזמן ביאת ישראל לארץ כנען אבל מה צורך להגביל זמן פרטי הפעולה או חלקי המקרה בזמן מאורע המקרה או מעשה הפעולה בכלל לזה ע"כ שהפסוק מדבר כאן בקרבנות נדבה ולא בא מלת כי לצורך ההגבלה רק להורות שאין זה הפסוק גזירה וחיוב רק רשות. ולכן לא אמר סתם דבר אל ב"י ואמרת אליהם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם שהל' הזה הוא לגזירה וחובת ההקרבה ולכן ארז"ל בת"כ הובא ברא"ם וז"ל אדם כי יקריב יכול גזירה ת"ל כי יקריב אינו אלא רשות עכ"ל. כנ"ל ביאור מאמר זה והוא יותר מורווח ממה שיישב הרא"ם ז"ל כאן יע"ש (ד"ה אדם) דאורחא דקראי ליכתוב בכ"מ כיו"ב איש' כמו איש אמו ואביו תיראו ומדכתב כאן אדם דרשו בו ז"ל למעט את הגזול וכן הוציאו ז"ל מלת אדם לדרשא בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' ומפני הטעם הזה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה מן הצאן) ופי' מוקצה שהקצהו לתקרובת ע"ז. ודע שב' נקודות ההפסק שבאו כאן הוא ט"ס והכל דבור א' עם שאחריו. מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן כו' ור"ל הנוגח שהמית אדם ע"פ עד א' או ע"פ בעלים שאין השור במיתה (דקיי"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור) ומותר להדיוט ואפ"ה אסור לגבוה אבל אם המית ע"פ עדים א"צ קרא. שהרי הוא שור הנסקל ואסור להדיוט אפי' בנשחט ומכ"ש דאסור לגבוה כן הוא בש"ס:
בא"ד להוציא את הטרפה איירי שהוקדשה ואח"כ נטרפה דאלו איפכא קרא למה לי למעוטי גבוה הא ממשקה ישראל כתיב. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה תקריבו) ר"ל דפתח הכתוב בל"י אדם כי יקריב וגו' וסיים בל"ר תקריבו את קרבנכם והיל"ל יקריב את קרבנו וע"כ שבא הכתוב ללמדנו שלא תאמר שאין עולת נדבה באה אלא מן היחיד קמ"ל דבאה אף מן הרבים בשותפות. ומ"ש רש"י ז"ל שב' מתנדבין עולה לאו דוקא שנים דה"ה י' וסאה ואלף עולת השותפין היא קרוי' ודין קרבן יחיד יש לה כ"ז שלא נשתתפו בה כל ישראל ביחד אבל כשנשתתפו בה כל ישראל נדבת צבור היא קרוי' ודין קרבן צבור יש לה והיכי דמי נשתתפו בה כל ישראל כגון עולת קיץ המזבח הבאה ממותר תרומת הלשכה דאשתקד שיד כל ישראל שוה אצל עולות הללו ודין קרבן צבור יש בכ"א מהן ומה בין קרבן צבור לקרבן יחיד קרבן יחיד טעון סמיכה ואם נשתתפו בה הרבה כולם טעונין סמיכה זא"ז, וקרבן צבור אין טעון סמיכה. ולכן כ' רש"י ז"ל בד"ה להלן קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור עכ"ל. ור"ל דרא הר"ל אלא תקריבו. את קרבנכם למה לי לזה תירץ בשם הברייתא דאי לאו קרבנכם הוה אמינא שאין עולה באה אלא בשותפות והיא עולת רבים שגם היא דינה כעולת יחיד אבל עולת נדבת צבור שאין דינה כשר יחיד אימא לא קמ"ל קרבנכם. מדברי הרמב"ן ז"ל בבאור זה:
(ד"ה קרבנכם) כבר מבואר לעיל בסמוך:
ג ר"ל דלמטה כתיב ואם מן הצאן קרבנו וגו' והוא ו' מוסף על ענין א' וילמד תחתון מעליון שגם עולת הצאן מן הזכר דוקא וא"כ זכר דכתיב התם למה לי וע"כ למעט טומטום ואנדרוגינוס מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אל) ר"ל שלא יאמר הישראל לכהן קח בהמה המקודשת בבית ועשה אותה קרבן אלא הוא בעצמו יטפל בהקדשו להביאו לעזרה שכן הוא דרך כבוד לקדשי שמים ולכהנים. מדברי הטור ז"ל בבאורו על התורה:
בא"ד מהו אומר יקריב יקריב כו' ר"ל דהול"ל זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד לרצונו ויקריב תנינא למה לי ללמדנו אפ' נתערבה כו'. וכ' רש"י ז"ל עוד יכול אפי' נתערבה בפסולין (ר"ל כגון מוקצה ונעבד וכיוצא) או בשא"מ (כגון בחטאת ואשם וכדומה) ת"ל יקריבנו ר"ל דהל"ל יקריב וכ' יקריבנו בנון ו' יתירא דה"ל מיעוטא כמו יקריב אותו יקריבנו לזה ולא לאחר ר"ל לתערובת זה ולא לתערובת האחר:
(ד"ה יקריב) מייתורא דמלת אותו קא דריש וכדדרשינן לעיל נון ויו יתירא דיקריבנו ודרשינן לי' בבעל הזבח שהב"ד כופין אותו אם נתעצל להביא הקרבן שנדב למקדש ומה שפירש"י ז"ל במס' ר"ה וז"ל יקריב אותי יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא יקריבנו עכ"ל. כוונתו ג"כ שתיבת אותו מיותרת ואין לפרש דר"ל דכורי' יקריב אותו הוא מיותר משום דכתיב ברישא דקרא יקריב דהא איצטריך תרתי זימני יקריב לדרשא דלעיל אפי' נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון או עולה בחולין וע"כ דכוונתו דמלת אותו לחוד מיותר וה"ק אותו יתירא הוא וע"כ דלאו אזבח קאי אלא על בעל הזבח ואין לו' דלעולם אזבח גופא קאי ובא למעט נתערבה בפסולין או בשא"מ ז"א דהא כתיב ברישא דקרא יקריבנו והל"ל יקריב ודרשינן מייתורא דגון ויו יקריבנו לזה ולא לאחר ובא למעט נתערבה בפסולין או בשא"מ וא"כ אותו למה לי וע"ב דדרשינן לי' בבעל הזבח. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה לפני) דשקרא נדרש לפניו ולאחריו ולפני ד' אינו אלא באוהל מועד ששם הארון והשכינה משא"כ בבמה ופשוט:
ד ר"ל דהל"ל וסמך ידו על ראשו ומסתמא הוה ידעינן דאעולה דכתיבה ברישא דקרא קאי וע"כ טבא להביא כל מה ששמו עולה לסמיכה ואפילו עולת הצאן ועולת חובה של יחיד:
(ד"ה העולה) דהא דהעולה מיעוטא הוא ומשמע זו ולא אחרת:
(ד"ה ונרצה) הקשה הרמב"ן ז"ל הא תינח חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד שכל עונשן אמור במזיד כרת ומיתת ב"ד ובשוגג חטאת אבל חייבי מלקות ומיתה בידי שמים וכן אפי' בחייבי מיתות ב"ד אותן שאין בהם חטאת כגון מכה אביו ואמו וכיוצא שאין ענשן של כל אלו אמור אלא במזיד אבל לא בשוגג ודילמא עולה מכפרת על הנך שוגגין. ותירץ דהכי פירושא מדפירש לך בכר אלו העונשים במזידין שלהם כרת ומיתה בידי שמים ומיתת ב"ד ומלקות אבל בשוגגין שלהם לא פירש עונשן רק בחייבי כריתות ומיתת ב"ד אבל לא בחייבי מיתה בידי שמים וחייבי מלקיות נראה לרז"ל דמדפרט במזיד עונש כולן ובשוגג פרט בקצתן זולת קצת שמע מינה שאלו שלא פרט בהם אין עליהם בשוגג נשיאת חטא כלל וא"צ כפרה. וז"ש ז"ל הרי עונשן אמור פירוש כל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב אבל בחייבי עשה ולאו הניתק המזידין שלא נזכר בהם שום עונש וא"א שלא יענשו כלל באלו העולה מרצה אם יביאה החוטא בנדבת נפשו. אלו דבריו ז"ל המועתקים ברא"ם וטור בבאורו לתורה:
ה ר"ל דאי גם שחיטה צריכה כהונה א"כ ליכתוב כהונה גם אצל שחיטה או לא ליכתוב כהונה גם אצל קבלה ומדכתב גבי קבלה לחוד כהונה ובשחיטה לא כתב שמע' מינה דשחיטה בזר כשרה:
(ד"ה לפני) ע"פ רוב מורה מאמר לפני ד' על ההיכל וקדשי הקדשים אבל כאן בא ע"כ מאמר זה בכל ומורה ע"כ על חצר אוהל מועד ששם המזבח והשחיטה והזריקה הכל בצד המזבח לכן צ"ל שתואר לפני ד' נופל על כללות המשכן והעזרה ויכונה כל העזרה אחרי ההיכל וקדשי הקדשים להיותו חרק ממנו שכן דרך לכנות הכלל אחרי החלק החשוב והעיקרי שבו (ד"ה והקריבו) ז"ל הש"ס פ"ק דחגיגה דתניא והקריבו זו קבלת הדם (והענין כמו שהסביר הרמב"ן ז"ל שפירשו ז"ל והקריבו שיעשו מן הדם קרבן לד'. וזהו הקבלה והזריקה האמורה אח"כ) ואפקה רחמנא בל' הולכה דכתיב והקריב דכהן את הכל והקטיר המזבחה ואמר מר זו הולכת איברים לכבש למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה ע"כ. ופירש"י ז"ל וז"ל והקריבו אף שהוא ל' הולכה (ר"ל ומורה כפשוטו ההתקרבות ולא ההקרבה) אינו אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אא"כ קבר הדם (ר"ל ואמאי דלג הכתוב עבודת הקבלה) ואפקה רחמנא בל' הולכה למימרא דהולכה אף שהיא עבודה שאפשר לבטלה שהרי אם רצה שוחט בצד המזבח וזורק לא תפקה מכלל קבלה דגם היא בעי כהונה כמותה עכ"ל. ובפ"ק דזבחים פירש"י ז"ל בענין אחר וז"ל דלא ניחא רי' לאוקמי קרא בהולכה לפי שאינה עבודה חשובה שאפשר לבטלה עכ"ל. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל בתוספת ביאור (ד"ה את) מה ת"ל דם דם ב"פ כו'. ר"ל שהיה לו לכתוב אח"כ וזרקו אותו שהרי אדם דכתיב ברישא קאי והקריבו את הדם:
בא"ד להביא את שנתערב כו'. ופי' במינו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון ושלא במינו הוא דם חולין אשם בכור ומעשר ופסח ותמורה ושלמים. ואף שבכור ומעשר ופסח אין טעונין אלא מתנה א' ועולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע מ"מ הדם כשר לזריקה והוא פליגתא דר' אליעזר ור' יהושע בש"ס. דלמר יתן במתנה א' דקיי"ל כל הניתנין במזבח החיצון שנתנן במתנה א' כפר. ואף דלגבי עולה קעבר בזריקה זו משום בל תגרע מ"מ מוטב דליעבר בבל תגרע בשב ואל תעשה מליתן שתי מתנות ויעבור (משום עירוב דם בכור שיש בכר טפה) בבל תוסיף בקום ועשה ולאידך תנא יתן שני מתנות כדי לקיים מצות עולה כהלכתה ואף שיעבור בבל תוסיף משום בכור מ"מ הרי גם אם לא יתן אלא מתנה א' יעבור בבל תגרע ונהי דבל תגרע ה"ל שב ואל תעשה ועבירת בל תוסיף ה"ל קום ועשה אפ"ה מוטב לעבור כאן בבל תוסיף בקום ועשה מלעבור בבל תגרע בשב ואל תעשה משום דאי עבר בבל תגרע בשוא"ת עבר על לאו וחסר מצוה (מצות עולה לא קיים כהלכתה בשתי מתנות) ובעבירת בל תוסיף בקום ועשה קיים מצוה (מצות עולה ובכור אלא שבבכור זריקה יתירא הוא דעבד) וכיון שסוף סוף יש בשתיהן עבירת לאו אף שבזה עבר בשוא"ת ובזה בקו"ע מ"מ קיום מצוה עדיף ואין שוא"ת שקול כ"כ כנגד קו"ע לדחות קיום מצוה מפני' להך תנא, ופשוט שאם נתערב עורת ראובן בעולת שמעון שנותן שתי מתנות ויוצא ידי שניהן שזריקה אין לה שיעור ובכל טפה שזורק יש בה משני העולות:
בא"ד יכול אף בפסולין או בחטאות כו' ר"ל דלא רבינן לעיל אלא בנתערב בדם אשם ובכור ושלמים וכיוצא שכל אלו זריקתן למטה מחוט הסיקרא יכול שנרבה אף אם נתערב בדם פסולין כגון מוקצה ונעבד או אפי' בכישרין אלא שנתערב בדם חטאת פנימית שזריקתה במזבח הפנימי ומכ"ש בנתערב בדם חטאת חיצונה ע"ז אמרה תורה בפ' ואם מן הצאן וגו' וזרקו בני אהרן את דמו ואת דמו משמע מיעוטא (מדלא כתיב את הדם) דמו ולא דם אחר להוציא את שנתערב בפסולין ואפי' בכשרין אלא שאין זריקתן במקום א' כגון אם נתערב דם עולה בדם חטאת פנימית שעולה זריקתה במזבח החיצון וחטאת פנימית זריקתה במזבח הפנימי וכן אפי' אם נתערב דם עולה בדם חטאת חיצונה שעולה זריקתה למטה מחוט הסיקרא ודם חטאת זריקתה למעלה מחוט הסיקרא ישפכו הדמים לאמה ואין נזרקין ונפסל הקרבן. וכ' הרב בעל צל"ד ז"ל וז"ל והקשה הרא"ם ז"ל מאי שנא ערוב בע"ח מערוב דם שחוטין דאלו בערוב בע"ח דקדשים אמרינן לעיל (כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק ג' ד"ה אל פתח) דלא מרבינן מיקריב יקריב ב"פ אלא בנתערב במינו דהיינו עולת ראובן בעולת שמעון או עולה בחולין ומיעוטא דיקריבנו אתי להוציא את שנתערב בפסולין או אפי' בכשרין בשא"מ כגון עולה בבכור ושלמים ופסח והטעם בזה כמ"ש ז"ל בת"כ מפני שדם העולה במתן ארבע ודמן של אלו במתנה א' (ר"ל ולא סגי דלא ליעבור אי בבל תוסיף ואי בבל תגרע) אבל בתערובת דמים אמרו דמיעוטא דאת דמו לא אתי אלא להיכא שנתערב בפסולין או אפי' בכשרין אלא שנתערב בדמי זבחים שאין מקום זריקתן שוה למקום זריקת דם העולה אבר בנתערב בדם בכור ומעשר ואשם כו' אף שהוא אינו מינו מרבינן לי' מרבוייא דדם דם ב"פ ותירץ דאף דקיי"ל כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה א' כפר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לזרוק כ"א כפי ענינו (דאל"כ איכא בל תוסיף או בל תגרע) הילכך בתערובת דמים שפיר מרבינן אפי' תערובת של אינו מינו דה"ל כמו דיעבד כיון שא"א לעשות בענין אחר [שהרי כבר שחט וקבל הדם וגם יקריב הבשר כ"א לשם מה שהוא ולכן דין הוא שיקרבו ולא ידחו מפני הזריקה לחוד] משא"כ בתערובת בע"ח שהרי יש לו תקנה שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויקח בדמיהן כר מין ומין ויזרוק כ"א לעצמו הילכך ה"ל כלכתחלה (ולמה נכניס עצמנו בעבירת בל תוסיף או בל תגרע) אלו דבריו ז"ל. ובאמת שרש"י ז"ל גופי' הקשה ותירץ כן במס' זבחים פ' התערובת וז"ל ואע"ג דהיכי שנתערבו מחיים לא קרבי התם משום דאית להו תקנתא ברעי' כו' עכ"ל. ואישתמיט זה מהרב רא"ם ז"ל עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל:
(ד"ה וזרקו) עומד למטה וא"צ לעלות בכבש לפי שזריקתו למטה מן החום וזורק בכלי שקבל בו אח הדם בחודו של זוית מזרחית צפונית ונראה הדם בב' הרוחות וזורק שוב בחודו של זוית מערבית דרומית ונראה הדם בב' הרוחות הרי ב' מתנות שהן ארבע:
(ד"ה אשר) ר"ל דע"כ לדרשה זו אתי דאל"כ אשר פתח אוהל מועד למה לי אם לפרש באיזה מזבח תהיה זריקתם ולומר שהוא המזבח החיצון אשר פתח אוהל מועד הרי כבר אמר לעיל בפסוק ג' אל פתח אוהל מועד יקריב אותו וגו' וע"ז מוסב גם הצוואות בפסוקים שאחריו ועוד דסתם מזבח הוא מזבח החיצון ואילו מזבח הפנימי אינו נק' מזבח סתם אלא או מזבח הזהב או מזבח הקטורת או המזבח אשר לפני ד' אשר באוהל מועד. מדברי הרא"ם ז"ל:
ו דהל"ל אותה דהא כורה סילתא אעולה דלעיל מינה קאי וע"כ שבא לרבות כר העולות להפשט וניתוח ולומר לך כל שהוא בשם עולה במשפט דזה לא שנא עולת נדבה שמדבר בה הפרשה הזו כמו שפירש"י ז"ל לעיל) ולא שנא עולת חובה ל"ש עולת בקר ול"ש עולת צאן ל"ש עורת אנשים ול"ש עולת נשים ר"ש עולת ישראל ול"ש עולת גרים ועבדים:
(ד"ה אותה) דהל"ל ונתח אותה לנתחים אבל לנתחיה משמע לנתחים הידועים והם האיברים ולא נתחי' לנתחים שאסור לחתוך האבר הא' רב' נתחים:
ז ואינו ר"ל שהאש יורדת בכל יום מן השמים אלא ר"ל שהאש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים והאש שירדה בימי שלמה על מזבח בית עולמים לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה כדאי' בברייתא דת"כ. מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה בני אהרן) הכי איתא בת"כ הובא ברא"ם ז"ל ממשמע שנאמר אהרן איני יודע שהוא כהן
ח ר"ל דחללים כבר נתמעטו ממש"ל מיני' פסוק ה' והקריבו בני אהרן הכהנים וגו', וכמו שפירש"י ז"ל שם הרי שחללים פסולים לעבודה כזר ופשוט:
(ד"ה את הראש) כך שנינו בחולין פ' השוחט שאין ת"ל את הראש ואת הפדר מה ת"ל את הראש ואת הפדר והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחים היו ולמה יצאו לפי שנא' והפשיט את העולה ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות את הראש שכבר הותז ת"ל את הראש ע"כ. ופירש"י ז"ר שם וז"ל אין רי שקרויין נתחים אלא אותן שישנן בכלל הפשטה כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים מיירי ומנין לרבות בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי כבר הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי לי' הותז מפני שכל חיותו תלוי בסימנין וכמונח בדקולא דמיא ובכלל הפשט אינו אלא קרב כסות שהוא כדקיי"ל בזבחים צמר שבזקן תיישים והקרנים והטלפים (לכך ת"ל את הראש שאף שאינו בכלל הפשט טעון עריכה) עכ"ל:
(ד"ה ואת הפדר) גם זה בת"כ ומייתי לה בפ' השוחט ופירש"י ז"ל התם ואת הפדר למה נאמר דבשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז אלא הפדר למה לי ללמדך שמעלהו עם הראש כו': (ד"ה אשר) שהיו דגזרין (חתיכות עצים גסין) מצומצמות כמדת מקום המערכה ולא היו יוצאין חוץ למקום המערכה כדי שרא ימנעו רגלי הכהנים בהלוכם סביב המערכה באמת רגלי הכהנים שהי' כעין חריץ עמוק משפת המערכה רחבו אמה הכי איתא בש"ס הובא ברא"ם:
ט כפירש"י ז"ל בזבחים עולה לשם עולה יקטירנו ולא לשם שלמים:
(ד"ה אשה) בש"ס זבחים אמרו ז"ל אשה לשם אישים לאפוקי כבבא דלא ע"כ. ופירש"י ז"ל ע"מ לעשותו חתיכות צרויות בגחלים ובר' ישמעאל קורין לבשר צלי ע"ג גחלים כבבא עכ"ל. ופי' הרמב"ן ז"ל דר"ל שישחטנו ע"מ להעלותו ע"ג אש בוערת במערכה שתשרפנו האש לגמרי ולא שיצלה שם בלבד כמו החתיכות הצלויות בגחלים ואח"כ יטרם משם בעת דדישון עכ"ל:
(ד"ה ניחוח) ר"ל שמאמר ריח ניחוח הוא ע"ד דמיון. והענין שאין המכוון בעבודת הקרבנות שבבית הבחירה להשלים חסרון הנעבד וליהנות מהקרבנות חלילה שכל זה אינו נופל אצל הבורא יתעלה אבל כל עצם דעבודה הנופלת אצל המקום ב"ה איננו מצד הנחת רוח המגיע אליו מהעבודה והם הקרבנות רק מצד הנחת המגיע רו מהעובד שאמרתי ונעשה רצוני והנחת דזה איננו א"כ מצד הצטרכות רק מצד חפצו ב"ה להיטיב עם בריותיו שיעבדוהו כדי שיקבלו שכר וכשישראל עובדין אותו ית' מפיקים רצונו ב"ה במה שיקבלו שכר על עבודתם במה שמטבע הטוב והמטיב להשפיע טובה וחסד על יצוריו וזהו עצם הנחת רוח המכונה בכתוב הזה ריח ניחוח המגיע לו ית' באמצעות העבודה. זהו מה שכוונו ז"ל לבאר ענין ריח ניחוח האמורה בכ"מ אצל הקרבנות ומבואר:
י ר"ל וילמד עליון מתחתון דבעי צפון ותחתון מעליון לסמיכה והפשט. ופסול רובע ונרבע ונעבד ומוקצה ונוגח וטרפה. כן הוא בש"ס:
(ד"ה מן הצאן) דפסול רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח וטרפה כבר נלמד תחתון מעליון ע"י ו' מוסף וע"כ דלפסולי אחריני אתיא זקן וחולה ומזוהם ושוב למדין עליון מתחתון ע"י ו' מוסף לפסול חולה וזקן ומזוהם גם בבקר:
יא (ד"ה צפונה) שהרי כבר אמר על ירך המזבח ובזה סיים א"כ את המקום ולמה אמר אח"כ לפני ד' שפירושו בעזר' (שהרי השחיט' אינו אלא בחצר אוהל מועד ולא בהיכל אצל מזבח הזהב) וע"כ למעט שאין צפון בבמה ולכן אמר לפני ד'. ושחט אותו על ירך המזבח בעזרה לצד צפון אבל מזבח שבבמ' אינ' טעונה צפון ומבואר:
יד לכאורה יש לפרש דר"ל דאי בעינין תמים זכר גם בעופות ונלמד מן העוף וגו' ו' מוסף על ענין ראשון. א"כ קשה תמים זכר בצאן למה לי ניליף מבקר ע"י ו' מוסף. וע"כ צ"ל דלהכי כתב תמים זכר בהדיא גם בצאן לגלויי דהיכי דכתיב כתיב והיכי דלא כתיב לא כתיב ובא ללמד על עולת העוף דלא בעי בה תמים זכר. וכן פירש הרא"ם ז"ל שוב ראיתי שז"א די"ל איפכא דלהכי כתב תמים זכר גם בצאן ללמד על עולת העוף דבעי תמות וזכרות דילפינין מעולת הצאן ע"י ויו מוסף ואי לא כתב בהדיא תמים זכר בצאן רק דהוה ילפינן מבקר ע"י ויו מוסף שוב לא הוה מצינין למילף תמים זכר גם בעוף ע"י ויו מוסף כיון דבצאן גופא לא ידעינן תמות וזכרות אלא ע"י ו' מוסף ולא מצינו כיוצא בו שנלמוד ע"י ו' מוסיף מדבר הלמד ע"י ויו. והדק"ל דנלמוד גם בעופות מצאן. לענין תמות וזכרות ע"י ויו מוסיף ובאמת ראיתי אח"כ שגם הרא"ם ז"ל הרגיש בזה ונדחק לתרץ דאין זה בכלל אין למדין למד מן הלמד בקדשים דו' מוסף ה"ל כאלו כתוב בהדיא בענינא דההיא פרשתא ואין זה דומה למדת גז"ש אלו דבריו ז"ל והם דחוקים שוב בינותי בספרים וראיתי אח"כ בצדה לדרך שהביא פירוש הרא"ם ז"ל וכתב עליו וז"ל. והוא פלאי:
איך אישתמיט מיני' מ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דקידושין וז"ל האי קרא דריש הנאמר בפרשת אמור בכל כלל הקרבנות. איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' לרצונכם תמים זכר בבקר ובכשבים ובעזים וגו' ומדלא כתב סתם לרצונכם תמים זכר ולישתוק ולמה פרט כל הני (הרי שם בכלל כל הקרבנות הענין מדבר) ללמדך שאין קפידא בתמות וזכרות אלא בבהמ' ואין תמות וזכרות בעופות עכ"ל רש"י ז"ל. וזהו ג"כ כוונת רש"י ז"ל כאן לפי שנאמר תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין כו'. ור"ל לפי שנאמר בפרשת אמור (ולא כהבנת הרא"ם ז"ל דר"ל לפי שנאמר בפרשה זו לעיל) תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים שמע מינה תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות אלו דברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל והוא האמת:
(ד"ה תורים) כן הוא בש"ס מדכתב קרא בכל מקום תורים או בני יונה ולא לישתמיט חד קרא וליכתוב בני תורים או יונים ש"מ לעכובא דמין תור קרב גדולים דוקא ולא קטנים. ומין היונה קטנים דוקא ולא מאותן שהגיעו לגדלותן:
(ד"ה מן התורים) ר"ל דמזמן שמתחילין כנפים לצהב. ולא מזהיבין לגמרי יצאו מכלל קטנות ולכלל גדלות לא באו והילכך תחלת הציהוב פסול בשניהם כן פירש"י ז"ל בפ"ק דחולין:
טו ר"ל לפי שתורים או בני יונה שנים משמע והוה סד"א שהמתנדב עוף לא יפחות משני פרידות ואם ירצה להביא פרידה אחת אינו רשאי וקיני נדבה (שמזה מדבר הענין כאן) דומיא דקיני חובה דבעינין שני תורים או שני בני יונה דוקא תלמוד לומר כאן והקריבו ולא כתיב והקריב ש"מ דבקיני נדבה יכול להתנדב פרידה אחת מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה הכהן) הכי איתא בתורת כהנים ומייתי לה בזבחים כמו שהועתק ברא"ם ז"ל אמר רבי עקיבא וכי תעלה על דעתך שהזר קרב על גבי המזבח הכהן למה לי ללמד כו'. ור"ל כמו שפירש הטור ז"ל בבאורו לתורה) בשם הרמב"ן ז"ל דהא הך והקריבו דהכא העלאה הוא שמעלהו בראשו של מזבח כדי למלקו א"כ הכהן למה לי וכי תעלה על דעתך שהזר קרב על גבי המזבח אלא דכתב כאן הכהן להסמיכו לומלק ללמד שהמליקה תהי' בעצמו של כהן ולא בסכין:
(בא"ד ממול העורף) אחורי הקדקוד שכנגד הפנים נקרא עורף ומול העורף הוא שכנגד הגרון מאחריו:
(ד"ה ומלק) ר"ל דאין לפרש מ"ש כאן והקטיר הוא הקטרת הגוף. שהרי כתב לך אח"כ עבודות הטעונות בגוף קודם ההקטרה וההקטר' שאחריהן. והן הסרת המוראה בנוצתה והשלכת' למקום הדשן. ושסוע הגוף ואח"כ זכר ההקטרה. וא"כ ע"כ והקטיר האמור כאן הוא על הקטרת הראש וא"כ לא יתכן לשון הכתוב והקטיר ונמצה דמו אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר את הראש הוא ממצה אותו אלא לכך נכנסה הקטרה בין מליקה למצוי. להקיש מליקה להקטרה. מה הקטר' הראש בעצמו והגוף בעצמו (כמו שביארתי ההכרח לזה בסמוך. ממ"ש כאן והקטיר קודם שכתב העבודות הטעונות בגוף וכתב לך שוב אח"כ והקטיר אחר שכתב העבודות הטעונות בגוף) ר"ל שמקטיר הראש ואח"כ עושה העבודות הטעונות בגוף ומקטיר אחריהם את הגוף הרי הקטרה לראש לעצמו ולגוף לעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו שחותך שני הסימנים בצפרנו ר"ל דאי לא אקיש רחמנא מליקה להקטרה הוה סד"א דאף דבעינין שני הקטרות לראש לעצמו ולגוף לעצמו וע"כ דבעי אבדולי הראש מן הגוף מ"מ סגי בחתיכת סי' אחד בדרך מליקה (כמו דסגי בשחיטה סימן אחד בעוף) והסי' השני עם העור יכול לחתוך בסכין אח"כ שלא בדרך מליקה אבל השתא דאקיש רחמנא מליקה להקטרה ש"מ דבעי הבדלה במליקה (שלא כמשפט חטאת העוף דאינו מולק רק סימן אחד. וא"צ הבדלה) ר"ל שיקצוץ שני הסימנין בדרך מליקה וטעמא לאו משום מצות מליקה דא"כ תיקשי וכי מתה עומד ומולק דהא עוף די לו בסימן אחד. ובסימן אחד כבר מתה ומליקה הוא במקום שחיטה ומה דסגי בשחיטה הוא הסרת חיותא סגי במליקה ואמאי מעכב סימן שני שמליקת עולת העוף וכי מתה עומד ומולק בתמי'. ובשלמא מהא דחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר קודם שמגיע לסימנין. לא קשיא וכי מתה עומד ומולק דשדרה ומפרקת בלא רוב בשר אינו נבלה ואינו אלא עושה מעשה טרפות אבל חיותא מיהו אית בה משום הכי הוי מליקת סימנין שאח"כ מליקה שזהו דרך הכשר' וכן כל השוחט משנקב הוושט מעט יש כאן מעשה טרפות ולכי גמר שחיטתו מתכשרת. אם לא שהה והפסיק אחר שהתחיל בוושט וה"נ אם לא שהה והניחה אחר חתיכת שדרה ומפרקת רק גמר מליקתו אח"כ בלי הפסק דרך הכשרו בכך) אבל הטעם משום מצות הבדל' ואף שמחובר עדיין בעור הבדלה חשיבא דאמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, ועור שאינו בשחיטה (שיכול לשחוט אף אם נגלד העור מעל הצואר) אינו בהבדל'. ר"ל ויכול לחתוך העור גם אח"כ ואפי' בסכין. זהו ביאור דבור זה שהוא לשון הברייתא דת"כ ומייתי לה בש"ס פ"ק דחולין ובפרק ששי דזבחים, ועפ"י מה שפרשו אותה בגמ' בחולין. ואסברה לן רש"י ז"ל שם ונשאר עדיין לבאר במה שאמרה הברייתא אפשר לומר מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה כו' דאכתי מנ"ל דבמליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו (ר"ל דבעי לחתוך גם הסימן השני בדרך מליקה ולא סגי לחתכו בסכין אח"כ כמו שרשאי לחתוך את העור) והא דאסמיך קרא מליקה להקטרה היינו משום דונמצה דמו שכתב לך אח"כ לאו במצוי דם הראש איירי דתיקשי לך אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא במצוי דם הגוף איירי (כמו דקיי"ל באמת בפרק ששי דזבחים. דבעי לכתחלה מצוי דם הראש ומצוי דם הגוף אבל מצוי דם הראש אינו מעכב שאם מיצה דם הגוף ולא דם הראש כשרה. ומצוי דם הגוף מעכב שאם מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסול'). ובזה הפסוק כסדר שמולק הראש ומקטירו ואח"כ ממצה דם הגוף על קיר המזבח. ועושה שאר העבודות הטעונות בגוף ומקטירו ושפיר סמך א"כ מליק' להקטר' ולאו להקישא דמליקה להקטרה אתי למילף מינה דבעי אבדולי במליקה. אבל באמת ז"א כמ"ש הטור ז"ל בפירושו לתורה בשם הרמב"ן ז"ל שמצוי הדם בעולת העוף הוא במקום זריקת דמים בזבחי קרבנות בהמה ואין הקטרת האיברים לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים כי הדם בנפש יכפר וע"כ צ"ל שממצה דם הראש ודם הגוף שניהם קודם ההקטרה והדק"ל למה נכנסה הקטר' בין מליקה למצוי. וכי אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא ממצה. וע"כ דסמך מליקה להקטרה כדי לאקושי מליקה להקטרה ולמילף מינה דבעי הבדלה במליקה דוקא והיוצא מכל זה סדר עבודת עולת העוף מולקו בראשו של מזבח (כמשפט המליק' הנ"ל) וממצה דמו על קיר המזבח ואח"כ מקטירו בא לו לגוף ומסיר המורא' והנוצ' ואח"כ משסע אותו בכנפיו ומקטירו כמו ששנינו כל זה במשנ' פרק ששי דזבחים.
טז (ד"ה בנוצתה) לאבא יוסי פירושו בני' מעי' ולרבותינו פירושו נוצה ממש וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ופירוש מראת' מן ושמתיך כראי שהוא ענין טנוף ולכלוך כמו שפירש שם הרד"ק ז"ל ומזה בא בלשון רבותינו ז"ל במשנה ובתלמוד רעי בחלוף האלף בעיין עכ"ל ד"ה אצל המזבח וקדמ' סמוך לאצל המזבח שהוא הכבש שמכונה בכ"מ אצל המזבח. והנה המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה והכבש היה בדרום המזבח ארכו ל"ב על רוחב י"ו הרי שלא הי' הכבש משוך על פני כל רוח הדרומי רק ט"ז אמה. והאמות הנשארות עד תשלום רוח הדרומי של המזבח שהם במזרחו של כבש ובדרומו של מזבח שם היו נותנין מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה עם תרומת הדשן שהיו תורמין בכל בוקר ממזבח החיצון וכולן הי' נבלעים שם במקומן כידוע כל זה בש"ס ומשניות. וילפינן כל זה מקראי
יז ר"ל ובשמשון מפרש אותו בהדיא בקרא שם שהשסוע הי' ביד ולא בכלי ופשוט:
(ד"ה בכנפיו) ר"ל דמסתמא המתנדב עולת העוף הוא איש עני ולא עשיר. ואם ימרוט הנוצ'. יתראה קרבנו קטן מאוד. לכך יקריבנו עם הנוצה:
פרק ב
(ד"ה סולת) לא אמר הכתוב אם סולת יהי' קרבנו כמו שאמר להלן. וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור וגו'. ואם מנח' על המחבת קרבנך וגו'. ואם מנחת מרחשת קרבניך וגו'. וכן אמר הכתוב אצל הזבחים אם מן הבקר וגו'. ואם מן הצאן. אבל כאן אמר הכתוב דרך גזירה סולת יהי' קרבנו וע"כ שהכוונ' שאם יתנדב מנחה סתם יביא מנחת סולת דוקא ולא שאר המנחות ואיזו מנחה נקראת מנחת סולת הרי כל המנחות אינן באות אלא מן הסולת דוקא חוץ ממנחת חוטא שהיא מנחת קנאות וכן מנחת העומר שבאות מן השעורין ולכן כתב רש"י שהראשונה שבמנחות (והיא המנח' האמור' כאן) היא הנקראת מנחת סולת ונקראת בשם זה לפי שנקמצת כשהיא סולת והקומץ קרב סולת משא"כ בשאר מנחות שנקמצות אחר האפיי'. ולהלן יבואר עוד ההבדל שבין מנחת סולת לשאר המנחות ביותר ביאור:
(ד"ה סולת) ר"ל ממה שפרט הכתוב במקום אחר סולת חטים נשמע שכל סולת האמור' בתור' סתם אינו אלא סולת חטים. וזהו מהות הבנין אם בכל מקום לייחד הכלל הנזכר במקומות הרב' ע"י מה שנזכר הכלל ההוא במ"א סמוך אל הפרט על הפרט הנזכר כדתנא דבי ר' ישמעאל. הואיל ונאמרו בתור' בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים (בגד הצמר או הפשתים) אף כל צמר ופשתים:
בא"ד ואין מנחה פחותה מעשרון כו' ר"ל דתיבת למנח' מיותרת והוא לרבוי שאין חובת העשרון במקום הזה דוקא אבל חובת העשרון בשביל שהוא מנח' בכלל ולכן אמר למנח' שהמנח' בכלל היא הגורמת השיעור הזה:
(ד"ה ויצק) פשוט דעלי' הוא רבוייא. ומורה שהיציק' תהי' על פני כולה:
(ד"ה ונתן) כבר כתבתי שכל עלי' שבתורה רבוייא הוא ולפיכך דרשו ז"ל מרבוייא דעלי' קמא. שיתן השמן על הסולת כול'. ומרבוייא דעלי' בתרא דה"ל רבוי אחר רבוי. ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דרשו בו שמניח הלבונ' על מקצתה:
בא"ד ד"א שמן על כול' כו' דע שכל המנחות (חוץ ממנחת מאפה תנור) טעונות שלש מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן וזהו הסדר המתנדב מנח'. מביא מנח' מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב (כמו ששנינו בסוט') ונותנה (בעזרה) לתוך כלי שרת. ומקדש' בכלי שרת (ר"ל שנתקדש' ע"י כלי שרת קדושת הגוף ליפסל ביוצא ולינה וטבול יום) ונותן עליו שמנה ולבנותה ומוליכה אצל כהן. עד כאן מה ששנינו בסוטה. ובענין מתן שמן ולבונה שנינו בזבחים ומנחות כיצד הוא עושה. נותן שמן בכלי שרת קודם לעשיית' ונותן על השמן את הסולת. ובוללה בהשמן שבכלי ואח"כ לשה ואופה ופותת אותה אחר האפי' וחוזר ונותן עלי' שמן כדי לקיים מצות יציקה ואח"כ קומץ ומקטיר הקומץ על המזבח (וכל הסדר הזה של השלש מתנות שמן. הנוהג בכל המנחות ילפינין כולהו מקראי בש"ס כמו שיבואר להלן בדברי רש"י ז"ל הסמוכים) הרי כאן בליל' ויציקה וזה נוהג גם במנחת סולת אלא שבמנחת סולת היציקה והבליל' והקמיצ' וההקרב' הכל סולת ומתחל' נותן שמן בכלי ואח"כ נותן את הסולת ואח"כ נותן עלי' שמן ובולל ואח"כ יוצק עלי' שמן ואח"כ קומץ ומקריב הקומץ על המזבח והכל סולת (אלא שהשירים נאפין ונאכלין לכהנים) והנה השמן הנתון ליציק' הוא צף על המנח' אבל שני מתנות הראשונות נבללות עם המנח' ולכן צריך להבין דברי רש"י ז"ל כאן במ"ש שמן על כול' מפני שהוא נבלל עמה הרי כאן מדבר הכתוב מן היציק' ולא מן הבליל' והשמן הנתון ליציק' אינו נבלל עמה. וצ"ל דה"ק שאף שלא הזכיר הכתוב כאן רק ויצק מ"מ הרי המנחה טעונ' מתנות שמן לבליל' ג"כ וע"כ צ"ל שבא כאן פעל ויצק דרך כלל וכולל בתוכו היציק' לבליל' ג"כ א"כ ע"כ מ"ש עלי' הוא על פני כול' מפני הבליל' שאינו נבלל בטוב אם לא יתן שמן על פני כול'. א"כ ע"כ גם היציק' על פני כול' דהא עלי' קאי גם על היציק' כן נ"ל בזה והרא"ם ז"ל לא העיר בכל זה:
(ד"ה ויצק ונתן והביא') ממה שלא הזכיר כהונ' רק גבי קמיצה ש"מ שהבליל' והיציק' ונתינת הלבונ' וההבא' הכל כשרות בזר כמו ששנינו בש"ס בשם הברייתא שהבאתי בדבור הקודם הסמוך ולא הזכיר רק היציק' ובליל'. אבל באמת ה"ה לאינך והבא' בהדיא כתיב שכשר' בזר. כמ"ש והביא' אל בני אהרן הכהנים הרי שהזר מוליכ' אצל כהן. ואין צורך להזכירה אבל באמת גם נתינת הלבונה א"צ להזכיר שהכל נלמד ממה שלא זכר הכתוב כהונה רק מקמיצה ואילך. וממה שזכר רש"י ז"ל יציקה נשמע ממילא דה"ה לאינך דממאי דמוכח יציקה מוכחי כולהי והא שהזכיר רש"י ז"ל גם הבלילה היינו משום שהבלילה אינה מפורשת כאן בפירוש וא"כ לא מוכחא בלילה דכשרה בזר. ממה דמוכח יציקה. לכן הוצרך רש"י ז"ל להזכיר גם הבלילה לפי שע"כ צ"ל שגם היא כשרה בזר. משום דע"כ בפעל ויצק נכלל גם הבלילה כמ"ש לעיל בדבור הקודם הסמוך או כמ"ש הרא"ם ז"ל. דנלמד שהבלילה כשרה כזר. מכ"ש דיציקה שאם היציקה המאוחרת כשרה בזר מכ"ש הבלילה הקודמת לה. וכל זה מבואר מאוד:
ב באמת שכל המנחות טעונות הגשה לקרן דרומית מערבית של המזבח קודם הקמיצה. כמבואר להלן בדבורי רש"י ז"ל ומוכרע מקראי, ומה שאמרו ז"ל כאן מקמיצה ואילך מצות כהונה לאו דוקא מקמיצה ואילך שהרי גם ההגשה הקודמת לקמיצה טעונה כהונה. כדכתיב בהדיא. והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח (והך והגישה אכהן דסמיך לי' מלפניו קאי) ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה (שהיא הקמיצה) אבל מה שאמרו ז"ל מקמיצה ואילך הוא כלפי העבודות הנזכרות כאן בפרשה שלא זכר כאן כלל עבודת ההגשה ולכן אמרו ז"ל שמקמיצה ואילך שבפרשה זו מצות כהונה. ולא מדברים האמורין כאן קודם קמיצה. מדברי הרמב"ן ז"ל הובאו ברא"ם ובביאורי הטור ז"ל על התורה:
(ד"ה וקמץ משם) אורך העזרה מן המזרח למערב הי' קפ"ז אמה ורחבה מן הצפון לדרום קל"ה אמה. ואורך עזרת ישראל הי' מתפשט בכל רוחב העזרה שהוא קל"ה אמה. ורחבה הי' משוך באורך העזרה. מפתח העזרה ולפנים אחד עשר אמה והוא מקום דריסת רגלי ישראל. ומשם ולפנים הי' מקום דריסת רגלי הכהנים. ארכה בכל רוחב העזרה. ורחבה משוך י"א אמה באורך העזרה ומשם ולפנים הי' מיד המזבח וכו'. כמו ששנינו כל זה במסכת מדות. והנה מה שדרשו ז"ל כאן ממקום שרגלי הזר עומדות פשוט שזה נלמד מתיבת משם ואף שכתבתי בדבור הקודם הסמוך שהמנחות היו טעונות הגשה קודם קמיצה. שיגיש הכהן את המנחה בכלי לקרן דרומית מערבית של המזבח. וא"כ כבר היתה המנחה קודם קמיצה אצל המזבח. מ"מ י"ל דאף דאורחא דמילתא לקמוץ בצד המזבח. כיון שהכרן כבר עומד שם. מ"מ אשמועינין קרא דהכא שאף אם חזר הכהן עם המנחה אחר ההגשה. למקום דריסת רגלי ישראל הקמיצה כשרה:
(ד"ה מלא) ופירוש מבורץ גדוש. וכן שנינו במנחות הקומץ החסר והיתר פסול:
(ד"ה על) ופירוש על לבד. כמו על עולת התמיד יעשה ונסכו:
(ד"ה מלא קומצו) פשוט שאם עלה לתוך קומצו גרגיר מלח חוץ משמנה ומסלתה. הרי חסר מן הקומץ כשיעור גרגיר המלח או הקורט לבונה ופשוט:
(ד"ה לבונתה והקטיר) ר"ל מדסמכי' לבונתה לוהקטיר. ש"מ שאף הלבונה בהקטרה:
ג ופירוש חלק בראש. החלק היותר יפה. ופירוש ושלא במחלוקת שלא עפ"י חלוקה ואחר שיטול הכ"ג המנה היותר יפה מן הקדשים וכמה שירצה נוטלי' כהני ההדיוטות עפ"י חלוקה שוה בשוה וכן משמעות לישנא דקרא. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. לאהרן תחלה ואח"כ לבניו. (ד"ה קודש קדשים) ר"ל דכלפי מה שאמר תחלה. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. הוה אמינא שהשירים מותרין באכילה אחר קמיצת הקומץ מיד. לכך אמר אח"כ קודש קדשים הוא להם מאשי ד'. ר"ל שהנותרת מן המנחה אינה חלק לאהרן ולבניו שיזכו באכילתה. אלא אחר שיוקטר הקומץ של אותה מנחה לגבוה ונהי' אשה לד':
ד ר"ל שאמר בפירוש הרי עלי מנחת מאפה תנור. דאלו אמר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סולת דוקא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל (בא"ד ולמד הכתוב כו') ר"ל החלות בבלילה דוקא. והרקיקין במשיחה דוקא. ומה בין בלילה למשיחה בלילה בעודו סולת (והוא כמו שביארתי למעלה שנותן שמן בכלי ועלי' סולת ושמן מלמעלה ובליל) והמשיחה אחר האפי' ודע שהבדל גדול יש בין שאר המנחות למנחת מאפה תנור שכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן. שתי מתנות לבלילה ומתנה אחת ליציקה. אבל במנחת מאפה תנור הרקיקים אינן טעונות שום מתנה רק משיחה והחלות אינן טעונות רק שתי מתנות לבלילה ואינן טעונות יציקה כלל:
בא"ד מה תלמוד לומר בשמן בשמן. שני פעמים כו'. ר"ל דהי' לו לכתוב חלות מצות בלולות ורקיקי מצות משוחין בשמן:
ה ר"ל דאלו אמר הרי עלי מנחה סתם. מביא מנחת סולת כדלעיל ופשוט:
בא"ד וכולן טעונין שלש מתנות כו'. כאן אצל מנחת מחבת. מפורש שתי מתנות האחת לבלילה והוא השמן שנותן על הסולת והשנית ליציקה שאחר הפתיתה. ואצל מנחת מרחשת להלן בסמוך מפורש מתנה הראשון שהוא נותן שמן בכלי קודם לנתינת הסולת. ובש"ס יליף מנחת מחבת ממרחשת. וכן מנחת מרחשת ממחבת בג"ש דקרבנך קרבנך. ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ובמנחת סולת מפורש יציקה בהדיא ויצק עלי' שמן. וכן בלילה מפורשת בהדיא וקמץ וגו' מסלתה ומשמנה שזה משמע שהשמן בלול ומעורב בהסולת כמ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק א'. ד"ה ונתן עלי' לבונה יע"ש. אך מתן שמן בכלי קודם לעשי' לא ידענא מנא לן שגם היא היתה במנחת סולת. והנה מה שאמרו ז"ל שמפורש במנחת מרחשת מתן שמן בכלי קודם לעשי' למדו ז"ל מדכתיב שם סולת בשמן תעשה ולשון סולת בשמן משמע שהסולת נתון בתוך השמן מעיקרא שמן והדר סולת:
(ד"ה סולת בלולה). ר"ל הבלילה בעודה סולת. אבל היציקה אינה אלא אחר האפי'. כמפורש בהדיא בקרא בסמוך פתות וגו' ויצקת וגו':
ו כתב הרא"ם וז"ל מסיפא דקרא קא דרשי. מדכתיב מנחה היא. ומייתורא דמנחה היא שמעינין לרבות כל המנחות הנאפות (בתנור או בכלי) לפתיתה. ואע"ג דקרא דויצקת עליו שמן אפסקי' בין רבוייא דמנחה היא ובין פתות אותה פתים אפ"ה דרשינן הכי. משום דמנח' היא אכולי' קרא קאי בין אפתיתה ובין איציקה. עכ"ל. ולא ידענא אמאי לא מצינין למימר ג"כ דמרבוייא דפתים דרשינן הכי. דהל"ל פתות אותה. ותו לא:
(ד"ה ויצקת) ר"ל דכאן איכא תרתי מיעוטי. מיעוטא דעלי' ומיעוטא דהיא. וחד למעוטי חלות וחד למעוטי רקיקין. והא דמפקינין מהך מיעוטא מנחת מאפה תנור דוקא ולא מנחה אחרת היינו משום דמנחת מרחשת נלמד ממנחת מחבת בג"ש דקרבנך קרבנך ובמנח' סולת כתיבה יציקה בהדיא ויצק עלי' שמן א"כ לית לן למעוטי אלא מנחת מאפה תנור ומבואר:
ח ר"ל מאחד מן המינים הללו. ר"ל מנחת סולת ומאפה תנור ומחבת ומרחשת שהם ארבע מיני מנחות ולמעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאינם לאישים ואין טעונין הגשה. דהך מאלה אוהגישה דסיפא דקרא קאי:
(ד"ה והקריבה) דהכי משמע והקריבה אל הכהן. שהזר הן הבעלים מקריבים אל הכהן:
(ד"ה והגישה) בש"ס ילפינין שההגשה בקרן דרומית מערבית של המזבח:
ט כבר פירש"י ז"ל לעיל בפסוק ב' הטעם מה שהמנחה קומצה קרוי' אזכרתה:
יא ר"ל דמה שכתוב כאן דבש אינו על דבש דבורים לבד רק הוא שם כולל על כל מתיקת פרי בראיית מ"ש בפסוק הסמוך שאחריו קרבן ראשית תקריבו אותם לד' וגו' והוא מוסב על השאור והדבש הנזכרים בפסוק שלפנינו. וכמו שפירש"י ז"ל שם מה יש לך להביא מן השאור והדבש קרבן ראשית ששתי הלחם של עצרת באין מן השאור ובכורים באים מן הדבש. שהם בכורי תאנים ותמרים א"כ ע"כ דבש הנזכר בפסוק כאן הוא שם כולל על כל מתיקה היוצא מן הפרי שהרי אין מביאין בכורים מן דבש דבורים שבכורין אינן באין אלא משבעת המינים:
יב שתי הלחם נקראין קרבן ראשית להיותה הראשונה במנחות הבאות מן החדש שהעומר מתיר החדש במדינה ושתי הלחם מתירין החדש במקדש. וכן הבכורים נקראין קרבן ראשית. לפי שבאין מראשית בשול הפירות ופשוט:
יד כבר הארכתי בזה במקום אחר וכאן אקצר. מלת אם הונחה לרוב להוראת התנאי אם הקודם שהנמשך מתחייב ממנו אין מציאותו ברור ולחלוטין ולפעמים יבוא להוראת הזמן אם חיוב איזה דבר תלוי בזמן קשור בדבר אחר. כמו כי יביאך וגו' והעברת כל פטר וגו'. וכן ואם תקריב וגו' שבפסוק שלפנינו לפי שקבלו ז"ל שבמנחת העומר הכתוב מדבר א"כ אין זה תנאי רק קרבן חיובי לכן צ"ל שפירוש אם כאן כאשר. והשיעור בהקריבך מנחת העומר לזמנו. שהוא ט"ז בניסן תקריב אותו אביב וקלוי וגרש כרמל ומ"ש רש"י ז"ל הרי אם משמש בלשון כי ולא כתב שמשמש בלשון כאשר. זהו לפי שמלת כי משמשת ד' לשונות כידוע אי דלמא אלא דהא ומלת אי בארמי הוא אם בלשון הקודש שמשמש לתנאי ובמקום כאשר ומזה הצד כי שבאה במקום אם משמשת ג"כ לתנאי ובמקום אשר. אבל באמת זה אינו שמלת כי לא תשתמש לתנאי בשום מקום וא"כ מלת כי כאשר תשמש במקום אם פתרונה אינו אלא כאשר. לכן כתב רש"י ז"ל שמלת אם בכאן שפתרונה ע"כ כאשר משמש במקום כי להורות בזה שמלת כי הבאה במקום אם פירושה תמיד כאשר. ואין לשאול למה לא אמרו ז"ל בלשון יותר מבור שכי משמש במקום כאשר לפי שמלת אי כוללת יותר שפירושה אשר לחוד שאינה להוראת הזמן הקשור באיזה דבר. רק לקשר המאמר ובין נשואיו ומלת כי באה גם לשמוש זה ומבואר:
(ד"ה מנחת בכורים) צ"ל שהי' להם ז"ל בקבלה שהכתוב מדבר במנחת העומר דוקא לפי שקבלו מג"ש דאביב אביב שהעומר בא מן השעורין ושתי הלחם ע"כ אינן באין אלא מן החטין מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה גרש כרמל) מ"ש רש"י ז"ל גרושה בעודה לחה ר"ל שהיא גרושה בעודה לחה בעת שנקצרה מן הקשין שלה אבל אינו ר"ל שגורסין אותה כשהיא לחה שהרי באמת קולין אותה תחלה באבוב של קליות ואח"כ טוחנין אותה ברחיים של גרוסות כמ"ש רש"י ז"ל לעיל מילתא בטעמא. אבל מ"ש רש"י ז"ל כאן. גרושה בעודה לחה הוא כדי לבאר כוונת הלשון גרש כרמל שכרמל נופל על תבואה לחה שאז היא מלאה בקשין שלה וכרמל הוא נוטריקון כר מלא ופשוט:
פרק ג
א מ"ש רש"י ז"ר בל' ראשין שלמים שמטילין שלום בעולם לא ידעתי למה נתערה זבח השלמים במעלה זו על כל הקרבנות. ומ"ש רש"י ז"ל ד"א כו' ר"ל שהוא ע"ד ההשאלה שאין כאן קנאה בסעודה שלכולן יש חלק הדם ואימורין למזבח חזה ושוק הוא לכהנים העור והבשר לבעלים ופשוט:
ג לר' ישמעאל בא לרבות אף החלב שעל הקיבה אף שאין בו אלא ב'. סימני חלב קרום ונקלף (קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו, כ"כ) ומכ"ש החרב שעל הדקין (ממקום שמתחילין הדקין להמשך מן הקיבה עד סוף אמה א' באורך והוא הנק' בל' חז"ל ריש מעיא באמתא שיש בו כל ג' סימני החרב והוא תותב קרום ונקלף, (ופי' תותב שמרה כמו הוא שמלתו דמתרגמינן תותבי' ר"ל שאינו אדוק בבשר כמו השומן אלא פרוס עליו כשמלה והחרב שעל הקיבה אין בו סימן תותב אלא הוא עליו חתיכות חתיכות כשמפרישין החלב ממנה נשאר מן החלב עוד, א"כ הרי הוא אדוק בה) אבל לר' עקיבא לא מרבינן אלא החלב שעל הדקין דוקא שהוא תותב קרום ונקלף אבל לא החרב שעל הקיבה שאינו אלא קרום ונקלף לבד. מדברי הרא"ם ז"ל מפירש"י ז"ל בחולין פ' אלו טריפות.
ד (ד"ה על הכבד) ר"ל שמלת על כאן פירושה לבד כמו שפירש"י ז"ל בד"ה על הכבד שאחריו בסמוך. אבל לפ"ז יתפרש לכאורה שיטול גם כל הכבד. לזה הוכיח רש"י ז"ל ממה שמצינו במ"א ואת היותרת מן הכבד. וזה משמע שאינו נוטל הכבד כלל ע"כ ליישב סתירת הכתובים צ"ל שאינו נוטל כל הכבד רק מעט מן הכבד עם היותרת ולכן בא כאן מלת על בבחי' המעט שנוטל מן הכבד ושם בא מלת מן בבחי' כל הכבד. ומבואר:
(ד"ה על הכבד) ר"ל שע"כ פירוש מלת ער כאן לבד ואין פירושו עם שא"כ אין היותרת עיקר בציווי זה יותר מן הכריות והכבד והיל"ל יסירם. אבל ממ"ש יסירנה בל"י דמשמע דקאי איותרת לחוד וא"כ עיקר הציווי על היותרת א"כ ע"כ על פירושו כאן לבד:
ה לאו מעל העולה לחוד קא דייק שפירושו מלבד דמיני' לא משתמע אם להקדים ואם לאחר אלא מדכתיב על העצים אשר ער האש קא דייקו לה דמשמע שכבר ערכו העולה. על העצים אשר על האש. ומ"ש רש"י ז"ל למדנו שתקדם עולת תמיד ר"ל תמיד של שחר אבל אינו ר"ל תמיד הערב דהא קיי"ל עליה השלם כל הקרבנות כולם והכלל אין לך דבר שקודם לתמיד השחר ולא מאוחר לתמיד שר בין הערבים. (חוץ מן הפסח שקרב אחר תמיד הערב) ומבואר
ז ר"ל אבל בעולת נדבה נכללין שתיהן בפ' א' ואם מן הצאן וגו' מן הכשבים או מן העזים לעולה וגו' לפי שהעולה כולה כליל ומשפט שניהם שוה ואין חלוף באופן הקרבתם:
ח מ"ש רש"י ז"ל שתי מתנות שהן ארבע כבר הוכיח ז"ל לעיל בריש הסדר פסוק ה' הכרח זה יע"ש ומ"ש רש"י ז"ל עוד וע"י הכלי הוא זורק כו' זה נפקא להו ז"ל ממה שלא מצינו מפורש בכתוב שזורק באצבע רק בחטאות הפנימיות והחיצונות הוא אומר וטבל אצבעו והזה וגו' ולא בשאר קרבנות ש"מ שאין שום קרבן טעון מתן אצבע אלא חטאת בלבד הכי מבואר בש"ס:
ט ר"ל דאין פירוש חלבו חלב שלו דא"כ הול"ל והאלי' תמימה בו' החבור ועוד שהרי קחשיב ואזיל החלב אח"כ המכסה את הקרב ושעל הקרב ושעל הכליות וכן אין לפרש חלבו האלי' כמו חלב האליה והוא סמוך והו' יתירה כמו בנו בעור שהרי האליה כולה חלב ואין לה חלב אחר ועוד אם הוא סמוך איך יפול עלי' אח"כ תואר תמימה שאין שם תמות נופל על החלב. לכן צריך לפרש שאין פירוש חלבו כאן מענין חלב רק מענין מובחר כמו ואכלו את חלב הארץ. ואמר הכתוב תחלה בדרך כלל והקריבו וגו' חלבו ר"ל המובחר שבו ומפרש אח"כ מהו זה המובחר שבו ואמר האליה תמימה (ר"ל האליה כולה בשלמותה) וגו' ואת החלב וגו' ומבואר:
יא ר"ל ופירוש לחם אשה לחמו של האש לפי שהאימורין כולם נתונים לאש ומלת לחם סמוך אל אשה (כי משקל פעל שוה בסמוך ומוכרת) וכן אשה איננו שם תואר כמו ריח ניחוח אשה לד' ששם הוא שם תואר אבל כאן הוא שם דבר כמו אש. אבל אין לפרש היותו שם תואר גם במקום הזה ושם לחם לפ"ז איננו סמוך ופירושו לחם אשי שא"כ יהיה לחם אשה דבוק עם לד' הכתוב אחריו והשיעור לחם אשי לד' ואין ל' זה נופל כלל ער המקום ב"ה שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך ואף שמצאנו שהקרבן מכונה לחם אלקים כמו מלחם אלקיו יאכל שזהו ע"ד ההשאלה אבל כאן שפרט לך הכתוב לזה מאמר בפ"ע איך יתכן לומר שכוונת הכתוב לומר שהקרבן הוא לחם שמים לזה מוכרח לומר ששם אשה בכאן שם דבר כמו אש והשיעור שהאימורין הנחשבין לפני זה בכתוב הם רחמו של האש שנשרפין ע"ג המזבח. ומלת לד' הכתוב אח"כ הוא מאמר בפ"ע והפירוש שהעשיה ההיא היא לשם ד' לכבוד המקום ב"ה זהו כוונת רש"י ז"ל:
(ד"ה חוקת) הכי מפורש בת"כ לפי שאמר למעלה כל חלב לד' הוה אמינא דוקא חלב הקרבנות אסור באכילה לכן אמר לדורותיכם שאפי' בזמן דליכא קרבן כמו האידנא אפ"ה אסור וכי תימא הני מירי בארץ שהוא מקום הקרבת קרבן בזמן המקדש אבל בחו"ל לא ליתסר ת"ל בכל מושבותיכם דאפי' בח"ל אמור וה"נ אמרינן בפ"ק דקידושין מושבות דכ' רחמנא גבי חלב ודם למה לי מכדי חובת הגוף נינהו וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל ומשני סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי לא ליתסרי אלא בזמן דאיכא קרבן קמ"ל ע"כ. ורז"ל קצרו שם כדרכם וכוונתם ע"ד הת"כ מדברי הרא"ם ז"ל:
פרק ד
ב שלחובת הבאת קרבן חטאת יש ג' תנאים א' שלא יהא זדונו עשה רק בלאו דבזדון עשה אף שיש בו כרת כמו פסח ומילה אין שגגתו חטאת וזה נלמד מדכתיב כאן בפסוק אשר לא תעשינה. ב' שיהיה זדונו דבר שיש בו מעשה שבזדון דבר שאין בו מעשה כמו מסית ומקלל אב ואם וכיוצא אף שיש בו לאו וכרת אין בשגגתו חטאת ונלמד מדכתיב כאן ועשה מא' מהנה. ג' שיהיה זדונו לאו וכרת אבל בזדון לאו לחוד או אפי' זדון לאו ומיתת ב"ד אלא שאין בו כרת כמו מכה אביו ואמו ורוצח וכדומה אין בשגגתו חטאת וילפינן לה מדכתיב בפ' שלח גבי חטאת דע"ז תורה א' יהיה לכם לעושה בשגגה וסמיך לי' והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה וגו' הוקשה כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת (אבל מגפף ומחבק ומנשק אם אין דרך עבודתה בכך דליכא בהו דק לאו גרידא אן כו חטאת מדמסיק לי' והנפש וגו' ונכרתה) אף כל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכי תימא א"כ ליבעי גם מיתת ב"ד בהדי כרת דומיא דע"ז כבר תירצו התוס' ז"ל בשבת פ' כלל גדול דלא הוקשו כל החטאות לע"ז אלא בשאי דכתיב בההיא פרשתא בהדיא דהיינו כרת אבל לא לענין מיתת ב"ד דלא כתיבא בההיא פרשתא ומבואר:
(ד"ה מאחת) ר"ל דהו"ל למיכתב א' מהנה ותו דאחת גופא יתירא דהו"ל למיכתב ועשה מהנה. לזה דרשו ז"ל יכור לא כתב אלא אות א' יהא חייב ת"ל אחת דמשמע כל התיבה יכול עד שיכתוב כל התיבה ת"ל מאחת כיצד יתקיימו שניהם מקצתו שהוא ככולו דהיינו נתכוון לכתוב שמעון וכתב שם משמעון או דן מדניאל גד מגדיאל ג"כ הוא חייב שהדי מקצתו זה הוא שם שלם:
ג לפי פשוטו לאשמת העם לשממת העם ופורענותו ולמדרשו נ"ל דהכי פירושא דחטא המשיח דומה לאשמת הקהל שיהי' העלם דבר עם שגגת מעשה אלא שבזה חלוק כהן משיק מצבור שבצבור קיי"ל שההוראה תלויה בב"ד והמעשה בקהל אבל בכהן המשיח בעינן שיעשה הוא בעצמו ע"פ הוראתו אבל אם עשו הקהל ע"פ הוראתו פטור אבל בזה משתתפים הצבור עם הכהן שאינו מביא פר אלא אם עשה מעשה ע"פ הוראתו שהורה שמלאכה זו מותרת בשבת ועשה אח"כ מלאכה זו בעצמו ע"פ הוראה זו אבל אם שכח שהיום שבת דינו כהדיוט בכשבה או שעירה:
(ד"ה פר) ד"ל דפר סתם משמעו אפילו בן ד' וה' שנים ואף דכבר אימעיט זקן ממיעוטא דואם מן הצאן הוה אמינא דדוקא גבי עולה נתמעט זקן ולא אצל חטאת ת"ל בן בקר וכ"מ שנאמר בן בקר הוא בן ב' שנים כדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה ומה איל בן ב' שנים (דכבשים בני שנה כתיב ומדבן שנה קרוי כבש בן ב' שנים קרוי איל) אף בן בקר עגל בן ב' שנים ומדבן בקר סתם הוא בן ב' שנים השתא דכתיב פר עמו משמע פר הסמוך לבן בקר והיינו רק בן ג' שנים. מדברי הרא"ם ז"ל:
ו ד"ל מדלא כתיב סתם את פני הפרוכת וכתיב את פני פרוכת הקודש משמע שרא היתה ההזיה על פני כולה רק מכוון כנגד מקום קדושתה והיינו מכוון כנגד אותו חלק המכוון כנגד בין בדי הארון שהפרוכת היתה פרוסה על פני כל רוחב המשכן מדרום לצפון שהוא י' אמה והארון היה ארכו אמתים וחצי ונתון לרוחב המשכן באמצעית רחבו שהיה משוך מן כותל הצפון כשיעור משיכתו מכותל הדרום והבדים כידוע היו נתונים בארון בצדי רוחב הארון הרי שהחלל שבין הבדים היה אמתים וחצי כשיעור רחבו של הארון (הוא ט"ס וצ"ל כשיעור ארכו של ארון) א"כ לפ"ז החלק מן הפרוכת המכוון כנגד בין הבדים הוא שיעור אמתים וחצי שבאמצעות רחבו של הפרוכת ממש ולא היתה ההזי' רק נגד אותן אמתים וחצי האמצעיות מלבד. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ולא היו נוגעים דמים כו' הכי ילפינן מת"כ שהי' המזה עומד חוץ למזבח הזהב רחוק מן הפרוכת ומזה. מדברי הרא"ם ז"ל:
ז ר"ל שהשיעור כאלו זה כתוב ואת כל הדם הנשאר אבל אין ר"ל כל הדם כולו שהרי כבר הוציא ממנו להזאת כנגד בין הבדים וקרנות מזבח הזהב. ופשוט:
ח (ד"ה ירים) כצ"ל מן המחובר כו' וכן הוא ברא"ם ומתיבת ממנו קא דרשי להא שתהיה הרמת החלב ממנו בעודו בשלמותו אבל אם ירים לאחר הנתוח אין זה הרמה ממנו ופשוט:
י דר"ל דגבי זבח שלמים כתיב ואם זבח שלמים קרבנו ודרשו ז"ל במס' זבחים (מייתורא דזבח דהל"ל ואם שלמים קרבנו כדכתיב במ"א ואם עולה קרבנו) שתהא זביחה לש"ש ולאו למימרא דאם שחטן שלא לשמן הן פסולין (שבאמת גם בהפריש לשם שלמים ושחטן לשם עולה או תודה כשרין ונוהג בם כל משפטי שלמים בזריקה והקטרה וזמן אכילתן כדילפינן בש"ס) אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה (ר"ל דלא יצא ידי נדרו או חובתו וצריך להביא אחרים לנדרו או חובתו כדילפינן בשחיטת קדשים מקרא דועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך ופריך והלא נדר הוא אלא ה"ק קרא אם עשית כאשר נדרת יהא נדר וא"ל יהא נדבה) ולהכי נמי איתקיש פר החטאת לשור זבח השלמים. ויש להקשות דהא בחטאת קיי"ל דפסולה שלא לשמה כדילפינן בגמ' והיקשא למה לי. ועוד דמהיקשא דשלמים לא נפיק אלא לכתחלה. וי"ל דבש"ס מצרכינן תרי קראי גבי חטאת חד למצוה וחד לעכב ולהכי נמי מצרכינן הכא חד קרא בפר חטאת של כהן משיח למצוה:
בא"ד ובשחיטת קדשים מצריכו ללמוד כו' אומר לכך בקוצר נמרץ שעירי ע"ז הוקשו לפר העלם דבר של צבור (כדאיתא בש"ס) ופר העלם דבר של עבור הוקש לפר כהן משיח (כמ"ש להלן אצל פר העלם דבר של צבור ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת והוא פר החטאת של המשיח) וילפינן מהך היקשא כליות ויותרת בפר העלם דבר של צבור (דאימורי החלבים כתיבי בהדיא גבי') ואלו היינו למדין למד מן הלמד גבי קדשים הוה גמרינן כליות ויותרת גם בע"ז מהיקשא דפר העלם דבר של צבור. אבל כיון דבאמת אין למדין למד מן הלמד בקדשים איצטריך קרא דכאשר יורם משור דהכא בפר כהן משיח ואם אינו ענין לגופי' שהרי פרט בו בפירוש כל האימורין תנהו ענין לפר העלם דבר של צבור וה"ל כאלו כתוב בפירוש בפר העלם דבר של צבור גופי' והדר מצינן למילף שעירי ע"ז מפר העלם דבר של צבור. מדברי הרא"ם ז"ל הועתקו מן הש"ס:
יב (ד"ה אל) ר"ל שלא היו שורפין דפר על הדשן הנשפך ממש רק על מקום שפך הדשן. ופשוט:
(ד"ה על) נ"ל דהכי פירושא דממה שחזר וכ' לך שנית על שפך הדשן ישרף ע"כ דהך יתודה לדרשא ולזה דרשו ז"ר דעל שפך הדשן דהכא אינו ר"ל שפך הדשן של המזבח דק ר"ל שפך הדשן של מקום שפך הדשן ופירוש שפך הדשן סלוק הדשן ור"ל דאף שהדשן נסתלק ונשפך משם בכל זה ישרף במקום הזה. ולפי שאמר למעלה בכתוב זה והוציא את כל הפר וגו' אל שפך הדשן ושרף וגו' שר"ל שפך הדשן של המזבח שומע אני שאין שורפין את הפר אלא אם יש שם שפך הדשן של המזבח לכן חזר וכ' אחריו על שפך הדשן ישרף ור"ל שישרף במקום הזה מ"מ אף אם נשפך הדשן גם משם. והרא"ם ז"ל נדחק מאוד בביאור זה היכי משתמע מהכא אע"פ שאין שם דשן:
יג ז"ל הברייתא דת"כ הובאה ברא"ם ז"ל עדת ישראל יכול בכל העדה הכתוב מדבר נאמר כאן עדה ונאמר להלן ושפטו העדה והצילו העדה מה להלן ב"ד אף כאן ב"ד אי מה להלן סנהדרי קטנה של כ"ג אף כאן סנהדרי קטנה של כ"ג ת"ל עדת ישראל עדה המיוחדת שבישראל זו סנהדרי גדולה היושבת בעזרה בלשכת הגזית:
(ד"ה ונעלם) כבר כ' רש"י ז"ל לעיל שזה כלל כולל לכל החטאות שאין חייבין חטאת אלא בלאו שזדונו כרת ופשוט:
(ד"ה הקהל) שתיבת הקהל נדרש לפניו ולאחריו ונעלם מעיני הקהל הם סנהדרי גדולה שהורו שלא כהלכה ואמרו לעם מותרין אתם לאותו דבר. הקהל ועשו הם שאר העם שעשו מעשה ע"פ הוראתם, אז חייבין ב"ד בפר העלם דבר. וכך שנינו בהוריות זה הכלל ההוראה תלויה בב"ד והמעשה בקהל כלומר אם הורו ב"ד הגדול ועשו הקהל ע"פ הוראתם הקהל פטורין מלהביא קרבן והב"ד מביאין פר אבל אם עשו הב"ד מעצמם מעשה ע"פ הוראתם והקהל לא עשו על פיהם הרי הב"ד דינם כיחידים בכשבה או בשעירה וכן אף אם עשו רוב הקהל מעצמם ולא ע"פ הוראת ב"ד ג"כ דינם כיחידים וכאו"א מביא חטאת נקבה כשבה או שעירה וכ"ז מבואר מאוד:
יח ר"ל ממ"ש אשר פתח אוהל מועד וסימנא למה לי וכי לא ידענו עד האידנא שמזבח העולה הוא מזבח החיצון וכבר כ' אל יסוד מזבח העולה וע"כ צ"ל שמ"ש כאן אשר פתח אוהל מועד איננו סימן מקום המזבח רק לסימן היסוד ר"ל שישפוך שירי הדם ליסוד המערבי אשר במזבח החיצון לפי שיסוד המערבי הוא כנגד פתח המשכן וכבר ידוע שפתח המשכן הוא במזרחו של משכן א"כ יסוד מזבח החיצון שכנגדו הוא יסוד המערבי בהכרח ומבואר
יט מ"ש רש"י ז"ל ולכפול במצות העבודות ר"ל או לכפול מצות דעבודות. והעבודות היינו הזיות ור"ל שבש"ס פליגי תנאי בפירושא דהך קרא ולחד מ"ד אתי הך קרא לאגמורי יותרת וכליות בפר העלם צבור מפר כהן משיח ופירוש ועשה לפר היינו פר העלם צבור שפ' שלפנינו עסוקה בו ופי' כאשר עשה לפר החטאת היינו פר כהן משיח שפ' הקודמת מדברת בו אבל לאידך מ"ד ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת שניהם מדברים בפר העלם דבר של צבור וה"ק ועשה לפר העלם צבור כאשר עשה לפר העלם צבור והיינו כאשר כתוב כבר בעשייתו בענין ההזאות ולפי שמצינו שכל הניתנין על מזבח החיצון אע"פ שרובן טעונין שתי מתנות שהן ארבע מ"מ אם נתנן במתנה א' כפר הוה אמינא שגם במזבח הפנימי אם חסר א' מן המתנות כפר לכך שנה הכתוב בניתנין על מזבח דפנימי כדי לעכב. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב מה נעימים דבריהם ז"ל שהיל"ל אם נשיא יחטא ושנה הכתוב לכתוב אשר ודרשוהו מל' אושר ועוד שמלת אשר הוא ע"פ רוב לקשר בין הנושאים ולזה ע"פ הרמז כאלו כתוב כאן אשרי הדור אשר הנשיא יחטא ומלת אשר מקשרת במאמר זה:
כד ר"ל בצפון המזבח כמו שמפורש בעולה בריש הסדר הזה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה ופשוט:
(ד"ה חטאת הוא) פירש"י ז"ל במס' זבחים דהוא משמע בהווייתו יהא אם הוא בהוייתו כשר וא"ל פסול ר"ל אם שחטו לשם מה שהפרישו דהיינו לשם חטאת אז הוא א"כ בהוייתו וכשר ועולה לו אף אם הפרישו לשם חטאת חלב ושחטו רשם חטאת דם (ועולה לו לכפרת חלב) אבל אם אינו בהוייתו שהפרישו לחטאתו ואח"כ שחטו לשם עולה פסול כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת. ומבואר:
לג ומ"מ לא ידעתי למה לי קרא להכי הרי כבר כ' לעיל חטאת הוא דשלא לשמו פסול ותרתי קראי למה לי:
לה (ד"ה אשי) ר"ל ששם אשי בכאן איננו תואר לאימורי הקרבנות או איברי העולה הנקטרין ע"ג המזבח שא"כ אין טעם לומר כאן אצל חטאת כבשה נקבה שיקטיר אימורי' על אימורי הקרבנות ומה צורך להזכיר במקום הזה אימורי שאר הקרבנות לכן צריך לפרש ששם אשי בכאן הוא תואר נופל על מדורות האש אשר יבעירו הכהנים ונקראו אשי ד' להיות שהובערו רשם ד' ב"ה ומבואר:
פרק ה
א ר"ל דש"ש כאן והוא עד נראה מיותר דלא הר"ל רק והוא ראה או ידע ולכן דרשן ז"ל בשבועות שבא ללמד דאינו חייב קרבן שבועת העדות אלא בזמן שהוא כשר להעיד לאפוקי עד מפי עד וקרוב ופסול שאינו ראוי להעיד ומכלל זה נתמעט ג"כ שאם השביעו שאם ידע לו בעדות מכאן ולהבא שיעידנו שהוא פטור מקרבן שבועה אם ידע לו בעדות אח"כ ולא הגיד דוהוא עד משמע שיהיה עד בעת השבועה ב"ז נדרש מקרא דהכא בברייתא דת"כ:
ב ר"ל דאלו בנגיעת טומאה לחוד ליכא חטא וכי מוזהר הוא ער הטומאה (וליכא אזהרה רק בבני אהרן וטומאת מת לחוד אבל על טומאת שרץ אין נזיר וכהן מוזהר עלי') ולמה יביא א"כ עלי' קרבן עולה ויורד ולכן דרשו דמיירי קרא לענין טומאת מקדש וקדשים שאכל קודש או נכנס למקדש בטומאה ובש"ס שבועות ילפינן לה מקראי דבהכי קא מיירי:
(ד"ה ונעלם) רש"י ז"ל פי' לונעלם דהכא שנעלמה ממנו הטומאה וכמ"ש ז"ל גם בדבור הסמוך ואשם באכילת קודש או כניסת מקדש. ובש"ס שבועות פליגי תנאי ר' ישמעאל ור' עקיבא דלר' ישמעאל חייב בין על העלם טומאה וזכור את הקודש ואת המקדש בין על העלם קודש ומקדש וזכור את הטומאה. אבל ר' עקיבא סובר דאינו חייב אלא אם אכל קודש או נכנס למקדש בהעלם טומאה אבל אם בשעת אכילת קידש או כניסת מקדש היה זכור את הטומאה אלא שנעלם ממנו שהוא קודש או שהוא מקדש אינו בקרבן עולה ויורד ופטור. ומזה תראה שרש"י ז"ל פירש כאן אליבא דר' עקיבא. והטעם נ"ל מפני שפשטות הכתוב מורה כדעת ר"ע כמו שפירש ר"ע טעמו בש"ס מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלמה ממנו הטומאה ועוד משום דקיי"ל הרכה כר' עקיבא מחבירו ומבואר
ג (ד"ה בה(פירש"י ז"ל בשבועות לרבות בולע נבלת עוף טהור שאין בה טומאת מגע רק טומאת בית הבליעה שאם אכלה ואכל קודש או נכנס למקדש חייב עכ"ל. ואף דבעלמא דרשינן מלת בה למיעוטא לבה ולא באחרת) והיכי דרשינן רי' כאן לרבוייא כבר פירשו ז"ל בגמ' דשבועות משום דה"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות יע"ש בש"ס והובא ברא"ם:
ד כדתניא בברייתא דת"כ ומייתי לה בש"ס שבועות יכול דמהרהר בלבו יהא חייב ת"ל בשפתים בשפתים ולא בלב יכול שאני מוציא את הגמור בלב ת"ל לבטא (ר"ל דהל"ל נפש כי תשבע בשפתים ולמה אמר לבטא בשפתים) ופריך הש"ס הא גופא קשיא אמרת רישא בשפתים בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין שחייב ותירץ לה רבא דה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין וטעה בלשונו ואמר פת שעורין דדברים שבלב אינן דברים דבשפתים אמר רחמנא ולא בלב ומכ"ש כשגמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום שאין כאן שפתים כלל. והדר קאמר בסיפא גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין (שאסור בפת חטין) ת"ל לכל אשר יבטא ע"כ הש"ס. וביאור זה דוודאי בעינן פיו ולבו שוין ואם פיו סותר למחשבת לבו אין כאן נדר כלל ולהכי כשגמר בלבו פת חטין ואמר פת שעורין, אינו בשבועה לא לאסור בחטין (דלא הוציא בשפתיו ואנן לבטא בשפתים בעינן) ולא לאסור בשעורין [משום דלא גמר בלבו לשעורין ולא קרינן לגבי שעורין האדם בשבועה] ומכ"ש שלא הוציא כלום ואמר שלא אוכל סתם שלא הזכיר גם המין שגמר בלבו לאסרו עליו אבל אם הזכיר המין בפירוש שרוצה לאסור עליו ואמר שלא אוכל פת דאין פיו סותר את מחשבת לבו כיון שגמר ברבו לאסור ע"ע מין פת אלא שהזכיר בלבו הכלל ולא הזכיר את פרט המין ההוא ילפינן מקרא דזה שפיר לבטא בשפתים קרינן בי' כיון שמ"מ פרט קצת ממה שבלבו והוא המין שהגביל במחשבתו וב"שפרט פת ה"ל כאלו פירש בהדיא פת חטין ופת שעורין ולהכי אסור בפת חטין דלבטא בשפתים קרינן בי' ומותר בפת שעורין כיון שלא גמר בלבו לפת שעורין ואין פיו ולבו שוין לענין פת שעורין ומ"מ כשאמר שרא אוכל סתם שמשמעותו כל דבר הנאכל מותר אף בפת חטין ולא קרינן לענין פת חטין לבטא בשפתים וזה מתרי טעמי. א' כיון שלא גמר בלבו אלא לפת חטין א"כ לא הזכיר בפירוש גם המין הנאסר ואין זה לבטא בשפתים משא"כ כשפרט המין אלא שרא פירש פרטי המין ה"ל דבור מעליא ב' כיון דשרא אוכל סתם כפי משמעות לשונו ה"ל שבועת שוא דנשבע בדבר שא"א לקיימו ורק ע"י מה שגמר בלבו רק לפת חטין ה"ל אפשר לקיימו נמצא דכל עיקר שבועתו תלויה בדברים שבלב ולא קרינן בי' לבטא בשפתים משא"כ שלא אוכל פת סתם דה"ל שבועה אלא שבלבו לא גמר לענין שעורין מ"מ לענין חטין לבטא בשפתים קרינן בי':
(ד"ה ונעלם) ר"ל שהוא מקרא צר וכאלו כ' ונעלם ממנו ואשם (ר"ל שנעלמה ממנו השבועה ועי"ז אשם שעבר על שבועתו ואכל) אבל אין לו' שמ"ש אח"כ והוא ידע ואשם מוסב פעל ואשם על ונעלם ממנו שלפניו ופירושו וכבר אשם קודם שידע וכמו שצריך לפרש ג"כ לעיל בפסוק ג' (שכתוב שם ג"כ ונעלם ממנו והוא ידע ואשם) זה אינו שהרי כתוב אח"כ לא' מאלה (והוא ידע ואשם לאחת מאלה) וזה כולל כל מה שהזכיר מקודם בפ' זו דהיינו גם שבועת העדות וטומאת מקדש וקדשיו ולא קאי אשבועת בטוי לחוד שיוסב על ונעלם שאצל שבועת בטוי דכאן וא"כ ע"כ צ"ל שזה מקרא קצר ואח"כ חוזר הכתוב ואמר והוא ידע וכבר אשם לא' מאלה מכל האמור למעלה אז והביא וגו' שהיא בעולה ויורד ומבואר. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד כל אלה בקרבן עולה ויורד אבל שבועה כו'. ור"ל כדכתיב בסוף הפ' נפש כי תחטא ומעלה מעל וכחש וגו' וזהו הנקרא אשם גזילות:
ח (ד"ה ולא יבדיל) כדתניא בחולין בפ"ק כיצד מורקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא דוב ישר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן א' או רובו (ופירש"י משום דכתיב בי' ולא יבדיל ועוף הכשרו בסי' א' כל מה דעביד טפי מהכשרו הבדלה היא) ועולה שנים או רוב שנים. ובש"ס פליגי תנאי בפירושא דולא יבדיל האמור אצל חטאת העוף בכאן. דלחד מ"ד פירושו א"צ להבדיל. ולפ"ז בחטאת רשאי להבדיל ובעולה בעי הבדלה דוקא ולאידך מ"ד הך ולא יבדיל פירושו אין רשאי להבדיל ומ"ס לכ"ע עולת העוף בעי הבדלה בדוקא ולא רשות:
ט (ד"ה חטאת) לעיל אתי קרא בחטאת בהמה דפסולה שלא לשמה וכאן איצטריך קרא בחטאת העוף ולא ילפי מהדדי כדאיתא בש"ס דלא ראי זה כראי זה
יב בחטאת בהמה ועוף איתמעטו שלא לשמה מייתורא דחטאת הוא הכתוב בשניהם וכנ"ל וכאן בא הכתוב למעט במנחת חוטא וכולהו צריכי דלא ילפי חד מחברי' משום דלא ראי זה כראי זה כדאיתא בש"ס ור"ל במנחה כאן שאם הפרישה לשם מנחת חוטא וקמצה אי הקטירה לשם מנחת מחבת או מרחשת פסולה. ומבואר
יג ר"ל מחטאתו משמע גרעון מקצת חטאתו אכל על חטאתו משמע תוספת ויתרון ולכן בעשירות דכתיב מחטאתו משמעו שאם העני אחר הפרשת המעות יביא רק ממקצתו בדלות והוא שתי תורים או בני יונה וכן מחטאתו דכתיב בדלות לפי שאם העני יותר אחר הפרשת מעות לקינו יביא רק ממקצתו בדלי דלות והוא עשירית האיפה. ואולם גבי דלי דרות כ' על חטאתו דמשמעו ל' תוספת ללמדנו שאם אחר שהפריש מעות לעשירית האיפה העשיר והשיגה ידו יוסיף ער המעות ויביא כפי עשרו אם בדלות תורים ובני יונה ואם בעשירות חטאת בהמה כשבה או שעירה:
(ד"ה מאחת) נ"ל שצריך לגרוס ברש"י בא' מג' כפרות שהרי מא' מאלה דקרא לאו אכפרות קאי אלא על ג' מיני חטאים דלעיל קאי וכוונת רש"י ז"ל אינו אלא דלהכי כ' קרא כאן מא' מאלה כדי ללמדנו שעל כל הג' מיני חטאים דלעיל יביא בעשירות ובדלות ובדלי דלות ופשוט:
בא"ד שיכול החמורים שבהם כו' היותר חמור הוא טומאת מקדש וקדשיו לפי שזדונו בכרת למטה מזה שבועת העדות שאין זדונו בכרת רק בלאו אבל השוה בה הכתוב המזיד כשוגג שבכולן כתיב ונעלם וכאן רא כתיב ונעלם היותר קל הוא שבועת ביטוי שאין זדונו בכרת ולא השוה בה המזיד לשוגג ואי לאו קרא דמא' מאלה הוה אמינא שג' כפרות האמורה בענין הם לג' מיני חטאים האמורים כאן אלא דקשה הא כתיב בפרשה ואם לא תגיע ידו וגו' ואם לא תשיג ידו וגו' ועיין מה שיישב הרא"ם ז"ל בזה ודחוק מאוד. והיותר נ"ל לומר בזה דאי לאו קרא דמאחת מאלה הוה אמינא שג' מיני כפרה האמורות בענין לפי השג יד החוטא סדרן כך הוא שבטומאת מקדש וקדשיו שהוא החטא היותר חמור עיקרה בקרבן חטאת בהמה. ובקוצר היד יביא. שני תורים או שני בני יונה וחטא שבועת העדות שלמטה ממנו בחומר עיקר כפרתו גם בהשג ידו בקרבן חטאת העוף אלא שרשאי להביא גם חטאת בהמה אם ירצה ובקוצר היד יביא עשירית האיפה. ושבועת ביטוי שהוא החטא הקל מכולן עיקר כפרתו במנחת עשירית האיפה גם בהשג יד אלא שאם ירצה יוכל להביא קרבן עוף ואם יתנדב יותר יוכל להביא קרבן בהמה הרי שהיינו טועין בב' דברים א' דה"א ששבועת העדות ושבועת ביטוי אין קרבן בהמה בא עליהם חובה גם בהשג יד זולת אם יתנדבו לזה מעצמם. ב' שטומאת מקדש וקדשיו אינו בדרי דלות כלל לכן חזר הכתוב וכ' כאן מאחת מאלה אצל מנחת חוטא שבדלי דלות ללמדך שאפי' טומאת מקדש וקדשיו ישנו בדלות ודלי דלות וכיון שהושוה טומאת מקדש וקדשיו לשבועת ביטוי לענין עשירית האיפה שבדלי דלות ממילא הושוה שבועת ביטוי לטומאת מקדש וקדשין לענין שטעונה חובה בהשג יד קרבן בהמה זהו מה שנ"ל בביאור זה. וזה יותר נוח ומתקבל על הדעת ממ"ש הרא"ם ז"ל בכאן:
(ד"ה והיתה) לפי פשוטו הכי פירושו, והיתה לכהן שתהיה מנחה זו (שהיא מנחת חוטא) לכהן ר"ל שהיא שלו והלמד לקנין וסיים כמנחה ר"ל ככל מנחת נדבה ולפי הדרש הכי פירושו שו' והיתה איננה להמשך מן הקודם רק היא במקום ואם. ואם תהיה המנחה הזו לכהן שכהן הוא המביאה לחטאתו אז משפט המנחה ההיא כמשפט מנחת נדבת כהן שהיא בכליל תהיה לא תאכל: