באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
ספר ויקרא · פרק ג
א מ"ש רש"י ז"ר בל' ראשין שלמים שמטילין שלום בעולם לא ידעתי למה נתערה זבח השלמים במעלה זו על כל הקרבנות. ומ"ש רש"י ז"ל ד"א כו' ר"ל שהוא ע"ד ההשאלה שאין כאן קנאה בסעודה שלכולן יש חלק הדם ואימורין למזבח חזה ושוק הוא לכהנים העור והבשר לבעלים ופשוט:
ג לר' ישמעאל בא לרבות אף החלב שעל הקיבה אף שאין בו אלא ב'. סימני חלב קרום ונקלף (קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו, כ"כ) ומכ"ש החרב שעל הדקין (ממקום שמתחילין הדקין להמשך מן הקיבה עד סוף אמה א' באורך והוא הנק' בל' חז"ל ריש מעיא באמתא שיש בו כל ג' סימני החרב והוא תותב קרום ונקלף, (ופי' תותב שמרה כמו הוא שמלתו דמתרגמינן תותבי' ר"ל שאינו אדוק בבשר כמו השומן אלא פרוס עליו כשמלה והחרב שעל הקיבה אין בו סימן תותב אלא הוא עליו חתיכות חתיכות כשמפרישין החלב ממנה נשאר מן החלב עוד, א"כ הרי הוא אדוק בה) אבל לר' עקיבא לא מרבינן אלא החלב שעל הדקין דוקא שהוא תותב קרום ונקלף אבל לא החרב שעל הקיבה שאינו אלא קרום ונקלף לבד. מדברי הרא"ם ז"ל מפירש"י ז"ל בחולין פ' אלו טריפות.
ד (ד"ה על הכבד) ר"ל שמלת על כאן פירושה לבד כמו שפירש"י ז"ל בד"ה על הכבד שאחריו בסמוך. אבל לפ"ז יתפרש לכאורה שיטול גם כל הכבד. לזה הוכיח רש"י ז"ל ממה שמצינו במ"א ואת היותרת מן הכבד. וזה משמע שאינו נוטל הכבד כלל ע"כ ליישב סתירת הכתובים צ"ל שאינו נוטל כל הכבד רק מעט מן הכבד עם היותרת ולכן בא כאן מלת על בבחי' המעט שנוטל מן הכבד ושם בא מלת מן בבחי' כל הכבד. ומבואר:
(ד"ה על הכבד) ר"ל שע"כ פירוש מלת ער כאן לבד ואין פירושו עם שא"כ אין היותרת עיקר בציווי זה יותר מן הכריות והכבד והיל"ל יסירם. אבל ממ"ש יסירנה בל"י דמשמע דקאי איותרת לחוד וא"כ עיקר הציווי על היותרת א"כ ע"כ על פירושו כאן לבד:
ה לאו מעל העולה לחוד קא דייק שפירושו מלבד דמיני' לא משתמע אם להקדים ואם לאחר אלא מדכתיב על העצים אשר ער האש קא דייקו לה דמשמע שכבר ערכו העולה. על העצים אשר על האש. ומ"ש רש"י ז"ל למדנו שתקדם עולת תמיד ר"ל תמיד של שחר אבל אינו ר"ל תמיד הערב דהא קיי"ל עליה השלם כל הקרבנות כולם והכלל אין לך דבר שקודם לתמיד השחר ולא מאוחר לתמיד שר בין הערבים. (חוץ מן הפסח שקרב אחר תמיד הערב) ומבואר
ז ר"ל אבל בעולת נדבה נכללין שתיהן בפ' א' ואם מן הצאן וגו' מן הכשבים או מן העזים לעולה וגו' לפי שהעולה כולה כליל ומשפט שניהם שוה ואין חלוף באופן הקרבתם:
ח מ"ש רש"י ז"ל שתי מתנות שהן ארבע כבר הוכיח ז"ל לעיל בריש הסדר פסוק ה' הכרח זה יע"ש ומ"ש רש"י ז"ל עוד וע"י הכלי הוא זורק כו' זה נפקא להו ז"ל ממה שלא מצינו מפורש בכתוב שזורק באצבע רק בחטאות הפנימיות והחיצונות הוא אומר וטבל אצבעו והזה וגו' ולא בשאר קרבנות ש"מ שאין שום קרבן טעון מתן אצבע אלא חטאת בלבד הכי מבואר בש"ס:
ט ר"ל דאין פירוש חלבו חלב שלו דא"כ הול"ל והאלי' תמימה בו' החבור ועוד שהרי קחשיב ואזיל החלב אח"כ המכסה את הקרב ושעל הקרב ושעל הכליות וכן אין לפרש חלבו האלי' כמו חלב האליה והוא סמוך והו' יתירה כמו בנו בעור שהרי האליה כולה חלב ואין לה חלב אחר ועוד אם הוא סמוך איך יפול עלי' אח"כ תואר תמימה שאין שם תמות נופל על החלב. לכן צריך לפרש שאין פירוש חלבו כאן מענין חלב רק מענין מובחר כמו ואכלו את חלב הארץ. ואמר הכתוב תחלה בדרך כלל והקריבו וגו' חלבו ר"ל המובחר שבו ומפרש אח"כ מהו זה המובחר שבו ואמר האליה תמימה (ר"ל האליה כולה בשלמותה) וגו' ואת החלב וגו' ומבואר:
יא ר"ל ופירוש לחם אשה לחמו של האש לפי שהאימורין כולם נתונים לאש ומלת לחם סמוך אל אשה (כי משקל פעל שוה בסמוך ומוכרת) וכן אשה איננו שם תואר כמו ריח ניחוח אשה לד' ששם הוא שם תואר אבל כאן הוא שם דבר כמו אש. אבל אין לפרש היותו שם תואר גם במקום הזה ושם לחם לפ"ז איננו סמוך ופירושו לחם אשי שא"כ יהיה לחם אשה דבוק עם לד' הכתוב אחריו והשיעור לחם אשי לד' ואין ל' זה נופל כלל ער המקום ב"ה שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך ואף שמצאנו שהקרבן מכונה לחם אלקים כמו מלחם אלקיו יאכל שזהו ע"ד ההשאלה אבל כאן שפרט לך הכתוב לזה מאמר בפ"ע איך יתכן לומר שכוונת הכתוב לומר שהקרבן הוא לחם שמים לזה מוכרח לומר ששם אשה בכאן שם דבר כמו אש והשיעור שהאימורין הנחשבין לפני זה בכתוב הם רחמו של האש שנשרפין ע"ג המזבח. ומלת לד' הכתוב אח"כ הוא מאמר בפ"ע והפירוש שהעשיה ההיא היא לשם ד' לכבוד המקום ב"ה זהו כוונת רש"י ז"ל:
(ד"ה חוקת) הכי מפורש בת"כ לפי שאמר למעלה כל חלב לד' הוה אמינא דוקא חלב הקרבנות אסור באכילה לכן אמר לדורותיכם שאפי' בזמן דליכא קרבן כמו האידנא אפ"ה אסור וכי תימא הני מירי בארץ שהוא מקום הקרבת קרבן בזמן המקדש אבל בחו"ל לא ליתסר ת"ל בכל מושבותיכם דאפי' בח"ל אמור וה"נ אמרינן בפ"ק דקידושין מושבות דכ' רחמנא גבי חלב ודם למה לי מכדי חובת הגוף נינהו וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל ומשני סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי לא ליתסרי אלא בזמן דאיכא קרבן קמ"ל ע"כ. ורז"ל קצרו שם כדרכם וכוונתם ע"ד הת"כ מדברי הרא"ם ז"ל: