אור ברסלב
באר יצחק על פירשי ספר ויקרא › פרק ב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר ויקרא · פרק ב

ספר ויקרא

(ד"ה סולת) לא אמר הכתוב אם סולת יהי' קרבנו כמו שאמר להלן. וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור וגו'. ואם מנח' על המחבת קרבנך וגו'. ואם מנחת מרחשת קרבניך וגו'. וכן אמר הכתוב אצל הזבחים אם מן הבקר וגו'. ואם מן הצאן. אבל כאן אמר הכתוב דרך גזירה סולת יהי' קרבנו וע"כ שהכוונ' שאם יתנדב מנחה סתם יביא מנחת סולת דוקא ולא שאר המנחות ואיזו מנחה נקראת מנחת סולת הרי כל המנחות אינן באות אלא מן הסולת דוקא חוץ ממנחת חוטא שהיא מנחת קנאות וכן מנחת העומר שבאות מן השעורין ולכן כתב רש"י שהראשונה שבמנחות (והיא המנח' האמור' כאן) היא הנקראת מנחת סולת ונקראת בשם זה לפי שנקמצת כשהיא סולת והקומץ קרב סולת משא"כ בשאר מנחות שנקמצות אחר האפיי'. ולהלן יבואר עוד ההבדל שבין מנחת סולת לשאר המנחות ביותר ביאור:

(ד"ה סולת) ר"ל ממה שפרט הכתוב במקום אחר סולת חטים נשמע שכל סולת האמור' בתור' סתם אינו אלא סולת חטים. וזהו מהות הבנין אם בכל מקום לייחד הכלל הנזכר במקומות הרב' ע"י מה שנזכר הכלל ההוא במ"א סמוך אל הפרט על הפרט הנזכר כדתנא דבי ר' ישמעאל. הואיל ונאמרו בתור' בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים (בגד הצמר או הפשתים) אף כל צמר ופשתים:

בא"ד ואין מנחה פחותה מעשרון כו' ר"ל דתיבת למנח' מיותרת והוא לרבוי שאין חובת העשרון במקום הזה דוקא אבל חובת העשרון בשביל שהוא מנח' בכלל ולכן אמר למנח' שהמנח' בכלל היא הגורמת השיעור הזה:

(ד"ה ויצק) פשוט דעלי' הוא רבוייא. ומורה שהיציק' תהי' על פני כולה:

(ד"ה ונתן) כבר כתבתי שכל עלי' שבתורה רבוייא הוא ולפיכך דרשו ז"ל מרבוייא דעלי' קמא. שיתן השמן על הסולת כול'. ומרבוייא דעלי' בתרא דה"ל רבוי אחר רבוי. ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דרשו בו שמניח הלבונ' על מקצתה:

בא"ד ד"א שמן על כול' כו' דע שכל המנחות (חוץ ממנחת מאפה תנור) טעונות שלש מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן וזהו הסדר המתנדב מנח'. מביא מנח' מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב (כמו ששנינו בסוט') ונותנה (בעזרה) לתוך כלי שרת. ומקדש' בכלי שרת (ר"ל שנתקדש' ע"י כלי שרת קדושת הגוף ליפסל ביוצא ולינה וטבול יום) ונותן עליו שמנה ולבנותה ומוליכה אצל כהן. עד כאן מה ששנינו בסוטה. ובענין מתן שמן ולבונה שנינו בזבחים ומנחות כיצד הוא עושה. נותן שמן בכלי שרת קודם לעשיית' ונותן על השמן את הסולת. ובוללה בהשמן שבכלי ואח"כ לשה ואופה ופותת אותה אחר האפי' וחוזר ונותן עלי' שמן כדי לקיים מצות יציקה ואח"כ קומץ ומקטיר הקומץ על המזבח (וכל הסדר הזה של השלש מתנות שמן. הנוהג בכל המנחות ילפינין כולהו מקראי בש"ס כמו שיבואר להלן בדברי רש"י ז"ל הסמוכים) הרי כאן בליל' ויציקה וזה נוהג גם במנחת סולת אלא שבמנחת סולת היציקה והבליל' והקמיצ' וההקרב' הכל סולת ומתחל' נותן שמן בכלי ואח"כ נותן את הסולת ואח"כ נותן עלי' שמן ובולל ואח"כ יוצק עלי' שמן ואח"כ קומץ ומקריב הקומץ על המזבח והכל סולת (אלא שהשירים נאפין ונאכלין לכהנים) והנה השמן הנתון ליציק' הוא צף על המנח' אבל שני מתנות הראשונות נבללות עם המנח' ולכן צריך להבין דברי רש"י ז"ל כאן במ"ש שמן על כול' מפני שהוא נבלל עמה הרי כאן מדבר הכתוב מן היציק' ולא מן הבליל' והשמן הנתון ליציק' אינו נבלל עמה. וצ"ל דה"ק שאף שלא הזכיר הכתוב כאן רק ויצק מ"מ הרי המנחה טעונ' מתנות שמן לבליל' ג"כ וע"כ צ"ל שבא כאן פעל ויצק דרך כלל וכולל בתוכו היציק' לבליל' ג"כ א"כ ע"כ מ"ש עלי' הוא על פני כול' מפני הבליל' שאינו נבלל בטוב אם לא יתן שמן על פני כול'. א"כ ע"כ גם היציק' על פני כול' דהא עלי' קאי גם על היציק' כן נ"ל בזה והרא"ם ז"ל לא העיר בכל זה:

(ד"ה ויצק ונתן והביא') ממה שלא הזכיר כהונ' רק גבי קמיצה ש"מ שהבליל' והיציק' ונתינת הלבונ' וההבא' הכל כשרות בזר כמו ששנינו בש"ס בשם הברייתא שהבאתי בדבור הקודם הסמוך ולא הזכיר רק היציק' ובליל'. אבל באמת ה"ה לאינך והבא' בהדיא כתיב שכשר' בזר. כמ"ש והביא' אל בני אהרן הכהנים הרי שהזר מוליכ' אצל כהן. ואין צורך להזכירה אבל באמת גם נתינת הלבונה א"צ להזכיר שהכל נלמד ממה שלא זכר הכתוב כהונה רק מקמיצה ואילך. וממה שזכר רש"י ז"ל יציקה נשמע ממילא דה"ה לאינך דממאי דמוכח יציקה מוכחי כולהי והא שהזכיר רש"י ז"ל גם הבלילה היינו משום שהבלילה אינה מפורשת כאן בפירוש וא"כ לא מוכחא בלילה דכשרה בזר. ממה דמוכח יציקה. לכן הוצרך רש"י ז"ל להזכיר גם הבלילה לפי שע"כ צ"ל שגם היא כשרה בזר. משום דע"כ בפעל ויצק נכלל גם הבלילה כמ"ש לעיל בדבור הקודם הסמוך או כמ"ש הרא"ם ז"ל. דנלמד שהבלילה כשרה כזר. מכ"ש דיציקה שאם היציקה המאוחרת כשרה בזר מכ"ש הבלילה הקודמת לה. וכל זה מבואר מאוד:

ב באמת שכל המנחות טעונות הגשה לקרן דרומית מערבית של המזבח קודם הקמיצה. כמבואר להלן בדבורי רש"י ז"ל ומוכרע מקראי, ומה שאמרו ז"ל כאן מקמיצה ואילך מצות כהונה לאו דוקא מקמיצה ואילך שהרי גם ההגשה הקודמת לקמיצה טעונה כהונה. כדכתיב בהדיא. והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח (והך והגישה אכהן דסמיך לי' מלפניו קאי) ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה (שהיא הקמיצה) אבל מה שאמרו ז"ל מקמיצה ואילך הוא כלפי העבודות הנזכרות כאן בפרשה שלא זכר כאן כלל עבודת ההגשה ולכן אמרו ז"ל שמקמיצה ואילך שבפרשה זו מצות כהונה. ולא מדברים האמורין כאן קודם קמיצה. מדברי הרמב"ן ז"ל הובאו ברא"ם ובביאורי הטור ז"ל על התורה:

(ד"ה וקמץ משם) אורך העזרה מן המזרח למערב הי' קפ"ז אמה ורחבה מן הצפון לדרום קל"ה אמה. ואורך עזרת ישראל הי' מתפשט בכל רוחב העזרה שהוא קל"ה אמה. ורחבה הי' משוך באורך העזרה. מפתח העזרה ולפנים אחד עשר אמה והוא מקום דריסת רגלי ישראל. ומשם ולפנים הי' מקום דריסת רגלי הכהנים. ארכה בכל רוחב העזרה. ורחבה משוך י"א אמה באורך העזרה ומשם ולפנים הי' מיד המזבח וכו'. כמו ששנינו כל זה במסכת מדות. והנה מה שדרשו ז"ל כאן ממקום שרגלי הזר עומדות פשוט שזה נלמד מתיבת משם ואף שכתבתי בדבור הקודם הסמוך שהמנחות היו טעונות הגשה קודם קמיצה. שיגיש הכהן את המנחה בכלי לקרן דרומית מערבית של המזבח. וא"כ כבר היתה המנחה קודם קמיצה אצל המזבח. מ"מ י"ל דאף דאורחא דמילתא לקמוץ בצד המזבח. כיון שהכרן כבר עומד שם. מ"מ אשמועינין קרא דהכא שאף אם חזר הכהן עם המנחה אחר ההגשה. למקום דריסת רגלי ישראל הקמיצה כשרה:

(ד"ה מלא) ופירוש מבורץ גדוש. וכן שנינו במנחות הקומץ החסר והיתר פסול:

(ד"ה על) ופירוש על לבד. כמו על עולת התמיד יעשה ונסכו:

(ד"ה מלא קומצו) פשוט שאם עלה לתוך קומצו גרגיר מלח חוץ משמנה ומסלתה. הרי חסר מן הקומץ כשיעור גרגיר המלח או הקורט לבונה ופשוט:

(ד"ה לבונתה והקטיר) ר"ל מדסמכי' לבונתה לוהקטיר. ש"מ שאף הלבונה בהקטרה:

ג ופירוש חלק בראש. החלק היותר יפה. ופירוש ושלא במחלוקת שלא עפ"י חלוקה ואחר שיטול הכ"ג המנה היותר יפה מן הקדשים וכמה שירצה נוטלי' כהני ההדיוטות עפ"י חלוקה שוה בשוה וכן משמעות לישנא דקרא. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. לאהרן תחלה ואח"כ לבניו. (ד"ה קודש קדשים) ר"ל דכלפי מה שאמר תחלה. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. הוה אמינא שהשירים מותרין באכילה אחר קמיצת הקומץ מיד. לכך אמר אח"כ קודש קדשים הוא להם מאשי ד'. ר"ל שהנותרת מן המנחה אינה חלק לאהרן ולבניו שיזכו באכילתה. אלא אחר שיוקטר הקומץ של אותה מנחה לגבוה ונהי' אשה לד':

ד ר"ל שאמר בפירוש הרי עלי מנחת מאפה תנור. דאלו אמר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סולת דוקא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל (בא"ד ולמד הכתוב כו') ר"ל החלות בבלילה דוקא. והרקיקין במשיחה דוקא. ומה בין בלילה למשיחה בלילה בעודו סולת (והוא כמו שביארתי למעלה שנותן שמן בכלי ועלי' סולת ושמן מלמעלה ובליל) והמשיחה אחר האפי' ודע שהבדל גדול יש בין שאר המנחות למנחת מאפה תנור שכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן. שתי מתנות לבלילה ומתנה אחת ליציקה. אבל במנחת מאפה תנור הרקיקים אינן טעונות שום מתנה רק משיחה והחלות אינן טעונות רק שתי מתנות לבלילה ואינן טעונות יציקה כלל:

בא"ד מה תלמוד לומר בשמן בשמן. שני פעמים כו'. ר"ל דהי' לו לכתוב חלות מצות בלולות ורקיקי מצות משוחין בשמן:

ה ר"ל דאלו אמר הרי עלי מנחה סתם. מביא מנחת סולת כדלעיל ופשוט:

בא"ד וכולן טעונין שלש מתנות כו'. כאן אצל מנחת מחבת. מפורש שתי מתנות האחת לבלילה והוא השמן שנותן על הסולת והשנית ליציקה שאחר הפתיתה. ואצל מנחת מרחשת להלן בסמוך מפורש מתנה הראשון שהוא נותן שמן בכלי קודם לנתינת הסולת. ובש"ס יליף מנחת מחבת ממרחשת. וכן מנחת מרחשת ממחבת בג"ש דקרבנך קרבנך. ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ובמנחת סולת מפורש יציקה בהדיא ויצק עלי' שמן. וכן בלילה מפורשת בהדיא וקמץ וגו' מסלתה ומשמנה שזה משמע שהשמן בלול ומעורב בהסולת כמ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק א'. ד"ה ונתן עלי' לבונה יע"ש. אך מתן שמן בכלי קודם לעשי' לא ידענא מנא לן שגם היא היתה במנחת סולת. והנה מה שאמרו ז"ל שמפורש במנחת מרחשת מתן שמן בכלי קודם לעשי' למדו ז"ל מדכתיב שם סולת בשמן תעשה ולשון סולת בשמן משמע שהסולת נתון בתוך השמן מעיקרא שמן והדר סולת:

(ד"ה סולת בלולה). ר"ל הבלילה בעודה סולת. אבל היציקה אינה אלא אחר האפי'. כמפורש בהדיא בקרא בסמוך פתות וגו' ויצקת וגו':

ו כתב הרא"ם וז"ל מסיפא דקרא קא דרשי. מדכתיב מנחה היא. ומייתורא דמנחה היא שמעינין לרבות כל המנחות הנאפות (בתנור או בכלי) לפתיתה. ואע"ג דקרא דויצקת עליו שמן אפסקי' בין רבוייא דמנחה היא ובין פתות אותה פתים אפ"ה דרשינן הכי. משום דמנח' היא אכולי' קרא קאי בין אפתיתה ובין איציקה. עכ"ל. ולא ידענא אמאי לא מצינין למימר ג"כ דמרבוייא דפתים דרשינן הכי. דהל"ל פתות אותה. ותו לא:

(ד"ה ויצקת) ר"ל דכאן איכא תרתי מיעוטי. מיעוטא דעלי' ומיעוטא דהיא. וחד למעוטי חלות וחד למעוטי רקיקין. והא דמפקינין מהך מיעוטא מנחת מאפה תנור דוקא ולא מנחה אחרת היינו משום דמנחת מרחשת נלמד ממנחת מחבת בג"ש דקרבנך קרבנך ובמנח' סולת כתיבה יציקה בהדיא ויצק עלי' שמן א"כ לית לן למעוטי אלא מנחת מאפה תנור ומבואר:

ח ר"ל מאחד מן המינים הללו. ר"ל מנחת סולת ומאפה תנור ומחבת ומרחשת שהם ארבע מיני מנחות ולמעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאינם לאישים ואין טעונין הגשה. דהך מאלה אוהגישה דסיפא דקרא קאי:

(ד"ה והקריבה) דהכי משמע והקריבה אל הכהן. שהזר הן הבעלים מקריבים אל הכהן:

(ד"ה והגישה) בש"ס ילפינין שההגשה בקרן דרומית מערבית של המזבח:

ט כבר פירש"י ז"ל לעיל בפסוק ב' הטעם מה שהמנחה קומצה קרוי' אזכרתה:

יא ר"ל דמה שכתוב כאן דבש אינו על דבש דבורים לבד רק הוא שם כולל על כל מתיקת פרי בראיית מ"ש בפסוק הסמוך שאחריו קרבן ראשית תקריבו אותם לד' וגו' והוא מוסב על השאור והדבש הנזכרים בפסוק שלפנינו. וכמו שפירש"י ז"ל שם מה יש לך להביא מן השאור והדבש קרבן ראשית ששתי הלחם של עצרת באין מן השאור ובכורים באים מן הדבש. שהם בכורי תאנים ותמרים א"כ ע"כ דבש הנזכר בפסוק כאן הוא שם כולל על כל מתיקה היוצא מן הפרי שהרי אין מביאין בכורים מן דבש דבורים שבכורין אינן באין אלא משבעת המינים:

יב שתי הלחם נקראין קרבן ראשית להיותה הראשונה במנחות הבאות מן החדש שהעומר מתיר החדש במדינה ושתי הלחם מתירין החדש במקדש. וכן הבכורים נקראין קרבן ראשית. לפי שבאין מראשית בשול הפירות ופשוט:

יד כבר הארכתי בזה במקום אחר וכאן אקצר. מלת אם הונחה לרוב להוראת התנאי אם הקודם שהנמשך מתחייב ממנו אין מציאותו ברור ולחלוטין ולפעמים יבוא להוראת הזמן אם חיוב איזה דבר תלוי בזמן קשור בדבר אחר. כמו כי יביאך וגו' והעברת כל פטר וגו'. וכן ואם תקריב וגו' שבפסוק שלפנינו לפי שקבלו ז"ל שבמנחת העומר הכתוב מדבר א"כ אין זה תנאי רק קרבן חיובי לכן צ"ל שפירוש אם כאן כאשר. והשיעור בהקריבך מנחת העומר לזמנו. שהוא ט"ז בניסן תקריב אותו אביב וקלוי וגרש כרמל ומ"ש רש"י ז"ל הרי אם משמש בלשון כי ולא כתב שמשמש בלשון כאשר. זהו לפי שמלת כי משמשת ד' לשונות כידוע אי דלמא אלא דהא ומלת אי בארמי הוא אם בלשון הקודש שמשמש לתנאי ובמקום כאשר ומזה הצד כי שבאה במקום אם משמשת ג"כ לתנאי ובמקום אשר. אבל באמת זה אינו שמלת כי לא תשתמש לתנאי בשום מקום וא"כ מלת כי כאשר תשמש במקום אם פתרונה אינו אלא כאשר. לכן כתב רש"י ז"ל שמלת אם בכאן שפתרונה ע"כ כאשר משמש במקום כי להורות בזה שמלת כי הבאה במקום אם פירושה תמיד כאשר. ואין לשאול למה לא אמרו ז"ל בלשון יותר מבור שכי משמש במקום כאשר לפי שמלת אי כוללת יותר שפירושה אשר לחוד שאינה להוראת הזמן הקשור באיזה דבר. רק לקשר המאמר ובין נשואיו ומלת כי באה גם לשמוש זה ומבואר:

(ד"ה מנחת בכורים) צ"ל שהי' להם ז"ל בקבלה שהכתוב מדבר במנחת העומר דוקא לפי שקבלו מג"ש דאביב אביב שהעומר בא מן השעורין ושתי הלחם ע"כ אינן באין אלא מן החטין מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה גרש כרמל) מ"ש רש"י ז"ל גרושה בעודה לחה ר"ל שהיא גרושה בעודה לחה בעת שנקצרה מן הקשין שלה אבל אינו ר"ל שגורסין אותה כשהיא לחה שהרי באמת קולין אותה תחלה באבוב של קליות ואח"כ טוחנין אותה ברחיים של גרוסות כמ"ש רש"י ז"ל לעיל מילתא בטעמא. אבל מ"ש רש"י ז"ל כאן. גרושה בעודה לחה הוא כדי לבאר כוונת הלשון גרש כרמל שכרמל נופל על תבואה לחה שאז היא מלאה בקשין שלה וכרמל הוא נוטריקון כר מלא ופשוט:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה