באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
ספר בראשית · פרק ו
ב (ד"ה כי טבת) טובות הוא שם התואר ובכחו ההוה עם הזמן העבר מכבר ר"ל שיש בנושא הזה תואר ההוא בהוה וגם בכל זמן העבר עד זמן ההוה לזה משמעות הקריאה שהיא כפי הנקוד הנמסר לנו שהיו יפות מעורם אבל לפי שבמקרא חסר כתיב דרשו כדרכם ז"ל תמיד לדרוש החסר ויתיר במקרא שע"י חסרון הויו יעשה מהתואר פעל עבר וכאלו יקרא טבת והנה פעל העבר אין הוראתו התפשטות הפעולה בכל זמן העבר רק על העבר בערך ההוה לבד וא"כ כפי הוראה זו לא יורה מלת טבת על היופי הטבעי רק על הקישוט שהוא ההתיפות שהתיפו א"ע בעבר וא"כ המסורת שהיא הקריאה כפי הנקוד מורה על היופי העצמי שהי' בם בכל זמן, ובנות החן ההן חטפו להם דוד המבול בחזקה לנשים ואולם הכתוב בא לרמז על ההתקשטות שחטפו להם בחזקה בנות מקושטות ומה יתן ומה יוסיף לנו הכתוב ברמז זה ומה לנו אם חטפו להם יפפיות מעולם ובתולדה או שחטפו גם בנות שהתיפו ע"י הקשוט ולזה אמרו שבא לרמז שאותן שהתקשטו מקרוב ליכנס לחופה ג"כ חטפו להם ולא יפות פנויות בלבד ויעויין מ"ש על דרך זה בסדר וירא בפסוק והוא יושב פתח האוהל ובסדר חיי בפסוק ועפרון יושב וגו' (ד"ה מכל) דה"לר ויקחו אותם לנשים אבל מכל מרבה. ומהו מרבה אף בעולות בעל ולא הכנוסות לחופה לבד. וכן הזכר והבהמה:
ד בפסוק ב' החל לספר רשעת אנשי הדורות ההם שחטפו להם נשים בחזקה וגם בעולות בעל חפשו בזרוע ובפסוק ג' ספר הגזרה הראשונה אשר נגזר עליהם והוא הכליון לסוף ק"ך שנה אם לא ישובו במשך ההוא. ובפסוק ד' ו' ז' ספר שוב מגזירה המוחלטת שהיתה לסוף הק"ך שנה שנחרין ענשם להמחות. וא"כ נראה פסוק ד' הזה והוא הספור מגבורתם כמפסיק באמצע הספור והי' לו להסמיך פסוק וירא ד' כי רבה רעות וגו' לפסוק ג' לא ידון וגו' ועוד לאיזה צורך יזכיר כאן מעלת הדורות ההם. אבל באמת שגם כוונת הפסוק הזה לא להזכיר שבחן רק נהפוך הוא לגנותן שמתחלה אמר שהיו מתי הדורות ההם רעים וחטאים לד' מאוד ואח"כ אמר בפסוק ד' שהשרים והענקים המפורסמים היו בדורות ההם והוא לומר לך ששרי וגבורי הדורות והם בני האלהים והענקים ע"כ הם היו סבה לכל חטאת ומרי הן בימי דור אנוש והן בדור המבול שאחריו וא"כ אין כוונת הכתוב לומר שהיו בדורות ההם ענקים רק לומר שהענקים והשרים שהיו אז לרוב היו רשעים כי לרוב גבורתם וממשלתם לולא היו הם הסבה לא הרשיעו אנשי הדור רשע עצום כמוהו וגם הדרש לא יכחיש פשטות הכוונה ההיא אלא שכדרכם ז"ל אמרו שהכוונה ההיא רמוזה גם בלשון הכתוב ובתוארי השבח עצמן ונכלל בתוארים ההם ב' הכוונות אשר הם מכוונת הספור כי כוונת הספור שהמופלגים בגבורה וממשלה היו רשעים מופלגים ולכן אמר הדרש שבמקום תואר גדולתם שם תואר מפלתם וגנותן. הנפלים שנפלו והפילו העולם וכן המשיך הדרש כל הפסוק כמ"ש רש"י בדבורים הסמוכים בדבור הסמוך פ' וגם אחרי כן וגו' אע"פ שראו באבדן וכו' לא נכנעו וכו' וכן פי' הגבורים למרוד במקום ועד"ז פי' ג"כ תואר אנשי השם. והכל על צד הרמז ר"ל שאין כוונת הגנות הנמשך מתארי השבח ההם מובן מכלל רק רמוז בתוך תארי השבח עצמן ג"ב ולכן לא כתב רש"י ז"ל ולפי פשוטו לשון ענקים הוא לפי שגם הדרש לא יכחיש הפשט לפי שגם הפשט כוונת המאמר לפי שהפלגת הגנות רק ע"י צרוף ב' הכוונות לזה כוונת רש"י ז"ל שחפש לשון כזה שפשוטו השבח המצטרך לכוונת הספור ורמוז בו ג"כ הגנות היוצא משבח ההוא נפילים בלשון עברי ענקים ורמוז בו ההפלה וכן יתר התארים כמו שנבאר בדבורים הסמוכים בקיצור נשען על אורך ההצעה שבדבור זה:
(ד"ה אשר יבואו) ושיעור הכתוב הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחר כן היו הנפלים בארץ ומפרש איך ואמר אשר יבואו וגו' וילדו להם וכוונת המקרא להגיד שמרשעים יצא רשע כמו שכתב רש"י ז"ל לעיר לא נכנע כו':
(ד"ה אנשי השם) כבר הארכתי לעיל בתחלת הפסוק הזה ובב"ר הובא ברא"ם וז"ל אמר ר' אחא הם בני גבר בני בלי שם ואתה קורא אותם אנשי השם עכ"ל:
ו שורש נחם משותף לענין הנחמה על היגון והחרטה. וגדר החרטה התפעלות היגון על איזה מעשה שקדמה בעבור הרע הנמשך ממנה אח"כ מה שלא יפול אצל השי"ת לכן פרשו רש"י ז"ל מענין הנחמה ומלת כי לנתינת טעם. והשיעור נחמה היתה לפניו והטעם כי עשה את האדם בארץ ולא מן העליונים:
(ד"ה ויתעצב) לא פי' כפשוטו נתאבל על אבדן מעשה ידיו דא"כ יבואו הנחמה והעצב בפסוק אחד נרדפים זע"ז וגם מבלי ביאור שבת הנחמה. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד ד"א וינחם ר"ל כי שורש נחם אם הוראתו הניחום הוראתו בכלל הפוך מחשבה והמרכה בנפשו מה לעשות (בדענקן) ואינו נמשך מזה החרטה על מעשה דעבר כי נוכל לומר שניחם מלעשות וימלך בנפשו לשנות מעשהו ובכל זה לא נמנע בעבר לעשותו גם בהיותו יודע שיצטרך לשנותה אח"כ ועל זה הביא רש"י ז"ל ראיות:
א"ז ממ"ש ובן אדם ויתנחם והוא כפל מלח ויכזב האמור למעלה ואין שם מעשה שתפול עליו חרטה רק מחשבה והבטחה ואין נופל בזה רק הפוך מחשבה וכן ועל עבדיו יתנחם אם פי' זה החרטה הי' ראוי לומר ועל עני עבדיו יתנחם וכן וינחם ד' ער הרעה אשר דבר ועל מחשבה ודבור אינו נופל חרטה רק הפוך מחשבה שלא ימשך רע ונזק מאמירה גרידא שיתפעל ממנו וכן נחמתי כי המלכת את שאול למה יתחרט במה שהמליכו מקודם בעוד שרא חטא אז היתה נאותה לו המלוכה ועתה תוסר ממנו בעבור חטאו וע"כ שפי' נחמתי המלכתי בנפשי בדבר מלוכת שאול להסירה ממנו:
(ד"ה ויתעצב) אם פי' וינחם מענין הפוך מחשבה גם פי' ויתעצב כפשוטו ואולם אין הכוונה שנתעצב על שברא את האדם שא"כ הרי הוא חרטה רק פירושו נתאבל על מעשה ידיו. והנה שאלת המין לא היתה על ביאור הפסוק רק שאל הרי כביכול הגיע לו צער מהיותו צריך לאבדן אח"כ והוא יודע את הנולד א"כ למה בראן והשיבו ריב"ק ממשל האב שישמח בהולד לו בן עם היותו יודע שימות לבסוף בעבור התועלת המגיע עי"ז לקיום המין. כן רא נמנע הקב"ה מלברוא הרשעים בעבור הצדיקים היוצאים מהם. והנה כתב רש"י ז"ל דאף שנתקן לפ"ז שאלת המין עודנה לא נתקן בזה לשון הכתוב שאמר וינחם וגו' ויתעצב וגו' המורים בביאור ענין החרטה לפי פשטות הכתוב לזה כתב רש"י וזו כתבתי לתשובת כו' ר"ר דגם פשטות המקרא לא יורה על החרטה והצער על הבריאה ח"ו:
ז מיחוי נופל בדבר רך הנמס במים: