באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
ספר בראשית · פרק ג
א הרא"ם ז"ל כתב וז"ל אם עשיית הכתנות הי' לאחר החטא מפני הבושה היו המקראות כסדרן כי בגלל אכילתם מעץ הדעת בהשאת זוחל נכנס בם רוח בושה ולכן עשה להם השם כתנות עור אבל רש"י ז"ל נמשך אחר דעת ריב"ק בב"ר דס"ל שהי' קודם החטא מפני הצנה אבל קשה מנ"ל להפוך הכתובים ועוד לפ"ז איך נתאוה להם הנחש והלא לא היו ערומים ועוד מה זה שכתוב אח"כ וידעו כי עירומים הם ויתפרו להם עלה תאנה ויעשו להם חגורות דמשמע מפני הבושת שהרגישו אחר החטא עשו להם חגורות והלא כבר הולבשו בכתנות מפני הצנה עכ"ל. ועל קט דעתי הוכרחו בזה מפני ב' טעמים א' מפני שעשיית הכתנות היתה בדרך פלא ושלא בדרך התולדות כמ"ש ויעש ד' וגו' לאדם ולאשתו כתנות וגו' הרי שייחס עשייתן לשי"ת וא"כ יקשה לומר שנעשו אחר החטא בסבת הבושה שהגיעה להם בעבור מריים. והחטא ההוא יהי' סבת הפלא וכבר תפרו להם לכסות מערומיהם עלה תאנה ודי בזה להסיר בשתם. ב' שנראה מהכתוב שלא זאת לבד שעשיית הכתנות מיוחסת להשי"ת אבל גם ההלבשה מיוחסת אליו ית' כמ"ש וילבישם וא"כ זאת יותר תמוה למה זכו בעבור המרי ההוא לכל הגדולה והכבוד הזה ולזה דרשו חז"ל שהי' עשיית הכתנות קודם החטא ומפני הצנה והיתה ההלבשה והעשי' כאחד שנדבקו הכתנות בבשרן והעשי' הוא העור הקרום עליהם על פני גוייתם בדבר יוצר בראשית ב"ה ואמרו חז"ל הובא ברש"י להלן שהי' עור מזהיר מאוד כצפורן וההלבשה הוא הדבקות הטבעי שהי' כאלו גדלו הכתנות על בשרן בטבע ותולדה וא"כ היו ע"כ הכתנות לדפוס האיברים ולולי כן הי' נמנע מהם המשגל וההלוך מפני הסכסוך המונע ובזה סרו כל טענות הרא"ם ז"ל כי עם היות שהיו להם הכתנות מכבר בכל זה לא הוסרה מהם הבושה כי היו לדפוס ערותן כעור הגדל על הבשר ולכן הוצרכו לתפירת החגורות וגם לא נמנע הכתוב מלקרותן ערומים שאין הכתנות מלבוש רק כקליפה על הבשר להגן עליהם מצנים פחים ונהפוך כי מכאן ראי' לריב"ק שאם הי' הכתנות אחר החטא מפני הבושה במה סרה מהם הבושה ע"י הכתנות אחרי היותן דבוקין בהם לדפוס ערותן כמשמעות פעל וילבישם כי בענין אחר א"א שתיוחס ההלבשה להשי"ת וז"ש רש"י ז"ל מה ענין זה לכאן הי' לו לגמור כל ספור מעשה אדם שקודם החטא והוא ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו' ויעש וגו' כתנות עור וילבישם ואח"ז הי' לו לכתוב ויהיו שניהם ערומים וגו' ולגמור ספור מעשה הנחש לזה תירץ רש"י ז"ל שאם הקדים הכתוב כל ספור מעשה אדם שקודם החטא כסדר המאורעות אף אם הי' מסמיך פסוק ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו לספור מעשה הנחש לא הי' נשמע מזה מאיזה עצה קפץ עליהם הנחש מפני שיש לנו לומר שפסוק ויהיו שניהם ערומים הוא הקדמה למה שיספר אח"כ אחר החטא ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו וגו' להורות שקודם החטא לא הי' בהם בושת ולא ידעו מערומיה' עד אחר החטא לכן הפסיק בספור מעשה הנחש בין פסוק ויהיו שניהם ערומים וגו' ובין פסוק ויעש וגו' כתנות עור אף ששניהם היו קודם החטא ללמדך מאיזו עצה קפץ עליהם הנחש ולהורות שהיותן ערומים הוא בעצם סבה לקפיצת הנחש ואיננו הקדמה בלבד לפסוק ותפקחנה וגו' שא"כ לא הי' צריך לו להפסיק בין הספורים שקודם החטא שגם אם הי' כתוב פסוק ויעש וגומר כתנות עור אחר פסוק ויהיו שניהם ערומים הי' ג"כ פסוק ויהיו וגו' הקדמה לפסוק ותפקחנה וע"כ שהסמיכות הזה בעצם לספור מעשה החטא וזה כוונת רש"י ז"ל במ"ש למדך הכתוב וכו' והבן זה:
(ד"ה ערום) ר"ל שכל שהשגתו יותר גדולה כן יגדל חטא ועוצם החטא לפי ההשגה ומה נעים מליצתם זאת ולא מיתורא הוציאו המוסר הזה רק אסמכוה אקראי ע"ד המליצה ערום מכל ארור מכל. (ד"ה אף) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל איני יודע אנה מצא לפרש אף בל' שמא אבל א"ת בקושטא לשון שאלה עכ"ל. ואיני יודע שאלתו דגם כוונת רש"י לשון שאלה וביאר לפי הכוונה ולא לפי הלשון:
ד דאל"כ איך נתפתתה לדברי הנחש והאמינה לו בלי מופת וראי'.
ה דאין זה ראי' למשפט הקודם לא מות תמותון וע"כ צ"ל שטעם הקודם הוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בסמוך דחפה כו' כך אין מיתה כו' ומאמר כי יודע וגו' הוא לנתינת טעם על אזהרת אכילת עץ הדעת אבל ענין אמרם ז"ל מן העץ אכל וברא כו' יבואר בסמוך פסוק ותפקחנה בעזה"י יע"ש:
(ד"ה והייתם) גם זה יבואר בסמוך פסוק הנ"ל.
ו ר"ל שאין ראי' זו חושית דאיך ידעה לפני טעימתה ממנו היותו טוב למאכל וכן לא יפול ג"כ על הראי' החושית מ"ש אח"כ ונחמד העץ להשכיל וע"כ שראי' זו שכלית. (ד"ה כי טוב) אם ראי' זו שכלית כנ"ל ע"כ לא יתפרש כי טוב העץ למאכל על הטעם שהטעם לא יושג בדמיון ומחשבה וחיך אוכל יטעם לו לכן צריך לפרש כי טוב העץ למאכל במה שע"י אכלם ממנו יהי' כאלקי' ולכן המשיך רש"י ז"ל ביאור כל הכתוב הזה ע"ד זה כמ"ש רש"י ז"ל להלן. (ד"ה וכי תאוה) מאמר כי טוב העץ למאכל הוא בבחינת היכולת כמ"ש רש"י ז"ל לעיל להיות כאלקי' ור"ל יוצרי עולמות ומאמר וכי תאוה וגו' הוא בבחי' ההכרה בלבד מזולת היכולת הנמשך ממנה. (ד"ה ונחמד) והוא לשון כפול כדרך המקרא:
(ד"ה ותתן). מיתור תיבת עמה קא דרשי כדרכם ז"ל ור"ל ותתן גם לאישה כדי להיות עמה.
ז ענין פקיחת עין יש לפרשו בכל פנים אם תוספת הארה ופקיחת העינים ממש כמ"ש בהגר ויפקח אלקים את עיני' ותרא באר מים ואם על הראי' השכלית ותוספת הכרה כמו שבא בדברי הנחש ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים וגו' וכ' רש"י שע"כ הוראתו כאן הראי' השכלית ממ"ש בסוף המקרא וידעו כי עירומים הם ואף הסומא יודע כשהוא ערום ומכ"ש שלא יצטרך לזה תוספת הארה ולזה צ"ל שפי' כאן הראי' השכלית. ובזה יתכן מ"ש אח"כ וידעו כי עירומים הם וכמ"ש רש"י ז"ל בסמוך וכמו שאבאר שם איך יפול מאמר זה על ההשגה:
(ד"ה וידעו) הרא"ם ז"ל הקשה למה נטה רש"י ז"ל כאן ממ"ש בעצמו להלן בפסוק מי הגיד לך כי עירום אתה וז"ל מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום ואם באמת יפה הוכיח ז"ל לעיל שאין פקיחת העינים האמורה פה על הראי' החושית מ"מ יפה יתפרש ג"כ הראי' הרוחנית ההוא על הכרת הבושת אבל מלבד שאלתו זאת יש לעורר ג"כ על הדרש הזה שלפי משמעות הכתוב לא נתחדשה להם ידיעה זו עד אחרי אכלם מן העד ונפקחו עיניהם מן האכילה ההיא ולפי פירש"י ז"ל מצוה אחת כו' אין הידיעה ההיא נמשכת כלל מפקיחת עינים שבאה להם ע"י אכילתם מן העץ וכי לא ידעו זאת גם טרם אכלם ממנו שיעברו על מצוה אחת שבידם אם יאכלו ממנו אבל אחרי העיון וההתבוננות היטיב בדבריהם ז"ל הנם נכוחים וישרים למוצאי דעת בהבנת הכתובים האלה ספור התוכחות הנחש עם חוה ומה הגיע להם בהטותם אוזן לחרופיו וראשונה אומר כי פקיחת עינים במובן הרוחני אינו נופל רק לענין ההשכלה וכבר ביארתי בשם רבינו משה ז"ל שאין חכמה ודעת בידיעת טו"ר רק הנאה והמגונה הנמשך מהתגברות הדמיון וחולשת השכל ומגדר החכמה כל הנופל תחת האמת והשקר. וסרה בזה קושיית הרא"ם ז"ל שאם נפרש וידעו כי עירומים הם על הכרת הבושת אין להכרת זו התייחסות עם פקיחת עינים שנזכר לפניו כי פקיחת עינים מורה על התחדשות ידיעה ולא התחדשות הרגשה אבל עפ"י הדרש וכמו שאבאר להלן יתפרש ענין פקוח עינים ההוא בדרך שיובן ממנו השכלה וידיעה חדשה אשר לפנים לא ידעום. ואמנם לתשובת שאלה הב' שעוררתי לעיל הנה כאשר נתבונן היטיב בספור דברי הנחש ומה הגיע לאדם וחוה בהטותם אליו אוזן יתברר לנו כוונת דרשתם ז"ל וגם יצא לנו קשור הכתובים הקודם עם המאוחר. פקיחת עינים שהגיע להם בחטאם עם דבורי הנחש הקודמים וזה החלי ברור שלפני החטא בעוד השתמשו אבינו הראשון וצלעו רק בשכל לא יכול להם הנחש בדרך התעוררות התאוה וציור הערבות כי לא שלט עליהם עודנה הכח הדמיוני והמתאוה ולזה התנכל הערום ללכדם בדרך ההשכלה עצמו שמשתמשין בה. ולפי שאז לא הי' להם עודנה שום השגה וציור מהטו"ר הוא הנאה והמגונה בחר הנחש להכניס בלבם ומחשבתם שהטו"ר נופל ג"כ תחת ההשכלה וגם שהוא השגה נשגבה מאוד שאין בכח הנברא לבוא עד תכליתה ומחקרי תהום מעמקי' והסיתם עוד לומר שזה התעלות הבורא על הברואים בידעו הטוב ורע ובכח ההשגה ההיא הוא יוצר עולמים וזהו מה שאמרו ז"ל כמ"ש רש"י לעיל מן העץ אכל וברא את העולם ור"ל שידיעת טו"ר קדמה לעולם בהכרח וע"י ידיעה זו הוא שגיא כח לברוא עולמות והאכילה בכאן כינוי אל ההשגה כמו אכול את המגלה דיחזקאל וכן ויחזו את האלקי' ויאכלו וישתו ועד"ז השתמשו גם כאן במלת אכל וע"ד צחות לשון נופל על הלשון וכמו שתבא לאדם ידיעה זו ע"י האכילה ממש ועיקר הכוונה שבו ידיעת טו"ר הנמשכת מן העץ וזהו בעצם תורף דברי הנחש שאמר לא מות תמותן כי יודע וגו' ונפקחו עיניכם והייתם כאלקי' וגו' ר"ל שאין אזהרת אכילת העץ בעבור הכליון וההפסד הנמשך ממנו זולתי בעבור יתרון החיים וההשגה הנוראה שיבוא לכם על ידו עד שתשתוו בה לאלקי' ודברי נרגן אלה הטו לב האדם ואשתו ונפתו להאמין לדבריו ואולם אחרי אכלם מן העץ ויתנצלו את עדים הוא ההשתמשות בשכל ויבוא היצר בלבם וגבר עליהם המתאוה ולכן הכירו הבושת שבעומד ערום אז נפקחו עיניהם לראות ששגו בחשבם תחלה שבידיעת טוב ורע השגה רמה וחיים וההתדמות להבורא אבל נהפוך הוא שהמות כרוך בעקבה ובבחינה זו נוכל לומר שנפקחו עיניהם באכילת העץ כי ידיעה החדשה הזו נופלת ג"כ תחת האמת והשקר יען שחשבו ראשונה ההפך אבל כל פקיחת עיניהם מאכילת העץ אינו אלא לראות שלא ימשך ממנו פקיחת עינים כדברי הנחש אכן סר על ידו מר המות ואבידת השכל וזהו קשור הכתובים שמתחלה ספר דברי הנחש ופתוייו שאמר לא מות תמותון וגו' ונפקחו עיניכם והייתם כאלקי' וגו' וכמו שביארתי לעיל שאין המות בחיקו אבל פקוח עינים יתירה להתדמות לאלקי' ואולם אחרי אכלם ממנו ותפקחנה עיניהם וגו' כי עירומים הם ר"ל כל פקיחת עיניהם לא היתה בלתי לראות שלא ימשך פקיחת עינים מן העץ רק הכרת הבושת הנמשכת מאבידת השכל זהו בכח המאמר הזה והוא מקביל למאמר הנחש שע"י ידיעת טו"ר ונפקחו עיניכם והייתם כאלקי' והוא מדרגה נשגבה לב"ת אבל באמת ותפקחנה עיניהם לראות הפך זה והוא נפילתם הכרת הבושת הבאה מאבידת ההשגה שנמשכה להם בידיעת טו"ר ובזה יובנו לך דברי הדרש הנ"ל. להיות שידיעת שלילת התועלת והמותר שיעד להם הנחש באכילתו שעל זה נופל שורש מאמר ותפקחנה עיניהם שבפסוק זה לא נזכר בפסוק בביאור רק הוא בכח מאמר וידעו כי עירומים הסבהיות שהכרת הבושת יוצאה מאבידת השכל לזה אמרו בדרש שנזכר זה בכתוב בביאור ופי' וידעו כי עירומים הם כולל גם כוונה ופי' זה מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה ור"ל שלפני אכילת האיסור חשבו שאין בעבירת מצוה זו רק מותר רב ונשגב ולא חסרון והציווי היתה למנוע הטוב מהם אבל אחרי אכילתם נפקחו עיניהם לראות שנתערטלו מאותה מצוה ואבדו המותר שהגיעה להם בקיומה כי הציווי הי' למנוע הרע מהם מות והעדר השגה והדבר אבוד והמצוה כבר איננה בידם עוד וזהו כוונת אמרם ז"ל ונתערטלו הימנה ר"ל שאין מותר בעבירתה רק אבידת יקר וכבוד ועל זה מוסב מאמר ותפקחנה עיניהם שזאת היתה פקיחת עינים שבאה להם מהעץ והוא לראות הפסדם ולא פקיחת עינים בתואר שזכר הנחש זאת כוונת דרשתם ז"ל ומה נעימים דבריהם:
(ד"ה עלה תאנה) ר"ל בו נתקנו לענין הבושה כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ אבל שאר העצים כו' אבל לא לענין החטא ומ"ש רש"י ז"ל עוד ומפני מה לא נתפרסם כו' ר"ל רק ברמז במ"ש עלה תאנה ולא עלי עץ.
ח כי לא יפול על הקול הליכה וע"כ מתהלך מוסב על השם.
יב זהו בכח הלשון שלא אמר סתם האשה נתנה לי אבל אמר אשר נתת עמדי וכאומר אתה הסבות בהרע:
יד ר"ל לכולם שאל קודם שפי' ענשם למה עשית זאת ולנחש לא שאל מכאן כו' וכתב בצל"ד וז"ל והתוס' סנהדרין הקשו וז"ל וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו בטענה זו (ר"ל וע"כ שאין זה טענה ואיך נשמע מכאן שאין מהפכין כו') וי"ל דשאני נחש שלא נצטוה שלא להסית אבל שאר מסית נצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר ואישתמיטתי' להרא"ם ז"ל דבור תוס' זה עכ"ל:
(ד"ה מכל) דעבורה של בהמה שוהה יותר מחי' כדאיתא בבכורות (ד"ה על גחונך) ולדבריהם ז"ל כל דבור קללה בפ"ע ואין על גחונך וגו' ביאור למאמר אתה וזה כדרכם ז"ל לדרוש יתור לשון דלא הל"ל אלא כי עשית זאת על גחונך וגו':
טו [ד"ה ואתה תשופנו] באדם נופל לענין הנחש כתיתה שיכתת ראשו בעץ ולא נשיפה. ובנחש נופל נשיפה ולא כתיתה שהנחש אינו רק נושך ואז נושף וא"כ מלות ישופך ותשופנו מתחלפי הפירוש ובחר ל' אחד בשניהם לצחות:
טז (ד"ה ואל אישך) הרא"ם ז"ל כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל טען וז"ל שמה שאין לה מצח הוא מדה יפה בנשים כמו שאמרו רז"ל ולא הבינותי שבכ"ז קללה תחשב אחרי שהיא שוקקה עכ"ל ולפ"ז עיקר הקללה תשוקתה ואין צורך לזה דאחר הקללה ניתן לאשה תכונה זו שלא יהא לה מצח לתובעו בפה על כן היא מדה טובה בנשים שהתביעה נגד טבעה ותכונתה ומפני זה לעזות יחשב לה ובכל זה היות זה מדה יפה בנשים הוא עצם מה שנתקללו בו:
יז ה"ג וכן הוא בב"ר ד"א משל כו' וכתב הרא"ם ז"ל. לפירוש הא' אין הארור מגיע להאדמה רק להאדם שמצטער מהזבובים ופי' בעבורך מצד הנזק המגיע לך ממנה ולד"א הארור מגיע להאדמה עצמה ופי' בעבורך בסבתך והאירור המגיע אל האדמה הוא מ"ש אח"כ וקוץ ודרדר וגו' עכ"ל. ור"ל שהוא חסרון והעדר כח האדמה ולצד זה יקרא קללתה ע"ד המליצה
יח ר"ל ותיו תצמיח אינה לנוכח רק לנסתרה:
[ד"ה ואכלת] ר"ל דבור זה מוסב על וקוץ ודרדר ועל כן קללה יחשב.
כ ר"ל שפסוק זה הי' לו להסמיכו לפסוק ויקרא האדם שמות והי' לו לכתוב ויקרא שמות לכל הבהמה וגו' ויקרא שם אשתו חוה אלא שהפסיק בין פסוק ויקרא האדם שמות בספור לקיחת הצלע ללמדך שע"י קריאת שמות נזדווגה לו חוה. ואולם עדיין יקשה שהי' לו להסמיכו עכ"פ לפסוק ויהיו שניהם ערומים לפי ששניהם היו קודם החטא לכן כתב רש"י ז"ל וע"י שכתב ויהיו שניהם ערומים סמך לו כו'
כא לפי' א' חסר למד לעור ולפי' ב' עור הוא סמוך והוא שם לצמר לפי שבא ממנו.
כב א"ת הא אדם הוה יחידא בעלמא מיני' למידע טב וביש וא"כ ביאר כאחד בסמוך כמו כאחד במוכרת ואמר שהי' האדם כיחיד בעולמו מיני' למידע כו' כלומר בסבת עצמו במה שאכל מן העץ ואם הוא יודע הטו"ר בסבת עצמו ואני לא הטבעתי בו ישלח ידו גם בעץ החיים ולפ"ז כינוי ממנו ליחיד נסתר אבל רש"י ז"ל ביאר ג"כ כמו כאחד במוכרת ואולם פי' כהמיוחד ממנו וממנו כינוי לרבים מדברים בעדם והשי"ת אמר למלאכים שהאדם הי' כהמיוחד שבינינו הוא השי"ת שהוא אחד בעולמו
כד וכמו מקדם לעי דיהושע ששם האורב מחוץ לעיר ולעיל כתיב ויטע גן בעדן לכן פירש"י שם שהי' הגן בתוך העדן במזרחו לפי שהבית מורה על זה שהיא יחס גבול שבו אבל כאן שכתוב מקדם לגן עדן בלמד אין הוראתו רק הקירוב היותר דבק לעיר והוא הוראת גבול שאליו אבל בלתי למד מקדם גן עדן יש לפרשו רחוק מהעיר הרבה לצד מזרח והרא"ם כתב כי אין דרך להושיב שומרין בתוך העיר רק חוצה לה עכ"ל וזה נכון מצד הסברא אבל גם מצד הלשון יש הכרח לזה כנ"ל. (ד"ה חרב המתהפכת) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל הוצרך לזה כי לא יפול שכינה בלהט שאינו רק מקרה עכ"ל ובעל הלשון יוכל לדבר על המקרים כאלו הם עצמיים ואולם כוונת רש"י ז"ל לבאר כוונת הלשון