אור ברסלב
באר יצחק על פירשי ספר בראשית › פרק ב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר בראשית · פרק ב

פרק א

ב דמלשון הכתוב ויכל ביום השביעי נראה שלא היתה השביתה כל יום השבת ח"ו ועבר קצת מן היום במלאכה לזה תירץ ר' שמעון כי פי' ויכל ביום הז' לפי הנראה כי הקב"ה יודע עתיו ורגעיו ואפשר לו לצמצם והיתה גמר מלאכת בראשית עם סוף יום הששי ממש בצמצום ונראה כאלו כלה בשביעי ופי' ונכנס בו כחוט השערה ור"ל שנכנס ביום השבת כחוט השערה ר"ל שגם כחוט השערה של היום הי' במנוחה ולא עברה במלאכה ומפני הצמצום המוחלט ההוא נראה כאלו כלה בו ביום כי לא הי' צריך להוסיף מחול על הקודש אפילו כחוט השערה והרא"ם ז"ל נטה כאן מדרך האמת במח"כ הרב לע"ד:

ג ר"ל לא פסקה ברכתו שאע"פ שקדשו במן שלא ירד בשבת מ"מ בששי נכפלה ברכתו כדי שיספיק גם לשבת אבל אין לפרש ברכו ממש דאיזה תוספת הי' בשבת משאר ימי השבוע הלא לא הי' להם רק עומר לגולגולת:

ד כי מלת אלה מוסב לפעמים על האמור למעלה כמו אלה החוקים והתורות אבל אלה המשפטים אלה הדברים נמשך למטה מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה תולדות) ר"ל שאין ביום עשות דבוק עם מלת בהבראם שאין טעם לומר שנבראו שמים וארץ ביום שנבראו אבל ביום עשות מוסב על דבור תולדות שמים וארץ ור"ל אלה האמורים למעלה הולידו שמים וארץ כשנבראו ביום בריאתם ממש וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל שהויית הכח הי' מיד ביום הראשון ולדרך הרמז בהבראם דבוק למטה ור"ל בה"א בראם ביום עשות וגו':

ה מ"ש רש"י ז"ל ואינו נפעל כו' פי' הרא"ם ז"ל וז"ל כלומר ואינו נגזר ממנו פעל כמו מן מלת קודם:

בא"ד. ובשלישי שכתוב תוצא כו' על פתח קרקע כו' אין זה מתנגד למ"ש רש"י לעיל שהכל נברא בראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם ולכן אמר תוצא הארץ כי לעיל ר"ל שבראשון כבר היו בה הוית הכח ובשלישי הוציאה מכח לפועל אבל כאן ר"ל לענין ההוצאה מבטן הארץ לגילוי האויר:

(ד"ה ד') ר"ל ד' הוא שם העצם ואלקי' שם התואר:

ו שאין לפרש לענין הצמיחה דהא אין מכיר בטובה:

ז כתב הרא"ם ז"ל וז"ל כן דרך חז"ל בכל מקום לדרוש אות נוסף כאלו התיבה כפולה במם כמו זמן זמנם זמניהם דריש מגלה עכ"ל:

(ד"ה עפר) דרשו ז"ל כפל הלשון:

(ד"ה לנפש) פעל הי' שאחרי' למד הוראתו החלוף והשינוי וכמו והיו לדם ביבשת ותהי לכנם היתה למס היו לה לאויבים ואלו הי' נפש האדם כנפש הבהמה אין כאן שינוי והוי' חדשה שיאמר בו יותר מבכל הבע"ח ויהי לנפש חי' וע"כ פירושו חי' שבכולן והוא הדעה והדבור והלמד מורה היתרון והשתנות תכונת הדבר וכזה תרגם אונקלוס והוה באדם לרוח ממללא ותרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון:

ודע שלפי יתרון ורבוי השלימות שבעצם כן יתרון החיות שבו כי המות העדר והחיות קנין ולכן אמר על הדעה שבנפש נפש חי':

ט א"ת מלקדמין. ור"ל ביום ג' ופי' ויטע כפי' ותוצא הארץ שהוציאה מכח לפועל אבל לא צמחו האילנות עד אחרי בריאת האדם ביום ו'. אבל טעם נטותו מפירש"י מפני שכתוב מקדם במה השמוש שפירושו כמו בית אל מים והעי מקדם. ולפ"ז לא הי' הגן בעדן רק חוצה לו למזרחו. ולפני זה אמר גן בעדן שפירושו בתוך העדן אבל רש"י ז"ל סובר כמשמעו והמם במקום בית. כמו ד' מסיני בא וז"ש רש"י ז"ל במזרחו של עדן נטע את הגן והרא"ם ז"ל נגע אפס קצהו בביאור זה:

י דאין לפרשו על האילנות שחוץ לגן שהרי בכתוב הקודם ספר מעצי הגן. ועוד שגם אח"כ אמר ועץ החיים בתוך הגן ואם בא לספר שגם מן הגן הצמיח עץ החיים ועץ הדעת. א"כ למה לא בא זכר שאר האילנות שבגן בכתוב. ועוד שתואר עץ נחמד למראה וטוב למאכל נופל על הגן אבל אם נאמר שגם פסוק זה מוסב על הגן שזכר בכתוב הקודם הכל נכון שבפסוק הקודם סיפר מנטיעת הגן והנטיעה יורה על ההכנה שבעפר הגן ע"י הזרע המושם בתוכה להצמיח עצים ובפסוק זה זכר מהצמיחה שהיתה אחרי בריאת האדם אבל להיות שיקשה אם מאמר מן האדמה מוסב על הגן למה חזר וכתב אח"כ בתוך הגן ולכן ע"כ ביאורו במציעות ולא כמו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים שתרגומו בגו גינתא ועוד הכרח לזה מתשובת חוה לנחש דלהלן שהשיבה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקי' לא תאכלו וגו' ואי פי' בתוך בגו גינתא אין לתשובתה שחר כלל. שעדיין לא פירשה איזהו מותר ואיזהו אסור באכילה זהו ביאור דבור זה והרא"ם ז"ל לא ירד לכל זה ונדחק מאוד:

יד [ד"ה קדמת]. והתיו תמורת ה"א שבמקום למד בתחלתה כ"כ הרא"ם ז"ל והנה פירש"י ז"ל תחלה שמות הנהרות וחזר אח"כ לגוף הכתובים ולכן ציין תחלה שם פרת ושוב הואל באר קדמת אשור (ד"ה הוא פרת) שאמר והנהר הרביעי הוא פרת ולא אמר כמ"ש בנהרות הקודמין ושם הנהר הרביעי פרת לכן ע"כ הם דברי מ"ר על שם פרסומו של הנהר:

טו קיחה אינה נופלת רק בדבר המטלטל הניקח מיד ליד או על הבע"ח והאדם הניקחים בחזקה לאיזה מקום כמו ותלקח אסתר אל בית המלך אבל כאן מלבד הסברא. ע"כ לא נלקח אדם בחזקה שעל הלקיחה בחזקה ישתמש בנפעל ולזה בבוא פעל קיחה בכיוצא בזה הוראתו על הפיוס והלקיחה בדברים ובמקום אחר ביאר רש"י ז"ל את הכלל הזה ביותר ביאור:

יט דלענין ספור קריאת השמות לבד לא הי' לו לומר אלא ויבא ד' אלקי' כל החיה והבהמה אל האדם. וע"כ לדרשה אתי. (ד"ה וכל) דהמאמר הזה לא יתכן לפ"ר שאינו נופל לומר שהשם אשר יקרא לו האדם הוא שמו. הכי יעלה על הדעת לומר שהשם אשר יקרא לו האדם איננו שמו. והשם הבלתי נקרא בו הוא שמו לזה הוסיף רש"י ז"ל מלת לעולם. ור"ל לא זאת לבד שהבדיל האדם בין מין למין והכיר ברוה"ק מהותו והבדלי העצמי כי גם השמות אשר קרא לכל מין ומין אינן הסכמיים רק טבעיים לפי מהותם והבדלן העצמי כדבר החבר ע"ה וז"ש רש"י ז"ל הוא שמו לעולם.

כ שכל רש"י ז"ל את ידיו להסמיך סוף המקרא שלפניו הוא מאמר ולאדם לא מצא עזר אל תחלת המקרא שאחריו הוא ויפל וגו' ואח"כ כתב כשהביאן הביאן לפניו כו' אמר לכולם יש בן זוג כו'. וכוונתו בכל זה שהי' ראוי להיות התחלת מאמר ולאדם לא מצא וגו' התחלת פסוק שאחריו ולא סוף פסוק שלפניו כי מה שלא מצא האדם עזר כנגדו הוא סבת הפלת התרדמה ולזה כתב רש"י ביישוב שאלה זו. כשהביאן כו' ור"ל דלכך הסמיכו לפסוק הקודם מפני שקריאת השמות הוא סבת בלתי המצא העזר. כי ע"י שהכיר טבע כל המינים ותולדותם וכי רחוקים המה מאדם לזה לא מצא עזר כנגדו וז"ש רש"י ז"ל כשהביאן כו' אמר לכולם יש בן זוג ולי כו' ובזה מדוקדק ג"כ מאוד מ"ש ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ויותר הי' נופל לומר לפי הלשון ולו לא מצא עזר כנגדו כי פעל מצא שב ג"כ אל האדם ואיך יתכן א"כ לומר ולאדם לא מצא האדם עזר כנגדו אבל לפירש"י ז"ל יתברר כוונת הכתוב מאוד עפ"י האמור למעלה שהשמות שקרא האדם להבע"ח אינן הסכמיים זולת לפי טבען והבדלן העצמי ועצם כל מין ומין וגדרו נרמז בשמו אשר ניתן לו על כן אמר הכתוב ולאדם לא מצא וגו' ר"ל זה שמו שור וזה חמור לכן לכולם יש בן זוג אבל אני שמי אדם ומצד היות שמי אדם ר"ל מפאת עצמי וגדרי אין לי בן זוג וכל הבע"ח לא יתערבו עמי:

כא ר"ל שפי' צלע במקום הזה צד ולא צלעות השדרה מדברי הרא"ם ז"ל:

כב הסמיך רש"י מלת לאשה עם ויבן את הצלע בהשמטת התיבות (אשר לקח מן האדם) שביניהם וירצה בזה כי לאשה דבק עם ויבן ולא עם אשר לקח ולבד אשר יוכיח זה פסוק הטעמים שמלת האדם בטפחא שהוא מפסיק גם מצד הלשון אין לסמיכות הזה ענין כי הסמיכות הזה לא יתכן בלתי אם הי' נופל לומר שהבונה לקחה לו לאשה ושוב ביאר עוד רש"י ז"ל כי למד לאשה הוא למד התכלית ופי' להיות אשה כי הבנין הי' לעשותה נקבה אבל תואר אשה לא יפול כי אם על הנשואה לאיש ועדיין לא היתה אשה אחרי גמר הבנין וכן באפוד דגדעון אחרי גמר המלאכה לא הי' לאפוד ורק על שם השתמשותו יקרא אחריו ולכן למד לאפוד למד התכלית:

כג ה"ג וכן נוסחת רא"ם מלמד שבא אדם על כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו עד שבאה אליו חוה. ופי' זה כתב בצל"ד בשם מפרש אחד שבא במחשבתו ושכלו על טבע כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו בהם עכ"ל וכבר הרחבתי הביאור בזה בפסוק ולאדם לא מצא עזר כנגדו:

(ד"ה לזאת) במדרש ביאר זה יותר בפרטות שבארמי ד"מ לא יאמר גברא גברתא וכן בשאר לשונות אין לשון איש ואשה נופלים זה אל זה זולתי בלה"ק ופי' נברא העולם בלה"ק ר"ל הלשון הראשון שהי' בעת הבריאה ושהיו מדברים בו לפני ההפלגה הי' לה"ק:

כד כתב הרא"ם ז"ל וז"ל ר"ל אין אלו דברי אדם רק מלשון התורה ומכאן נפקא לן איסור עריות לב"נ:

כה כבר פירש זה המורה לצדקה ז"ל שר"ל יודעין היו האמת והשקר ולא הנאה והמגונה וקריאת השמות הוא בהשגה הנופלת תחת האמת והשקר אבל גילוי וכיסוי הערוה הוא מהנאה ומגונה וקודם החטא שלא גברה עליו התאוה והשתמש רק בשכל גילוי הערוה הי' להם כגילוי הפנים ופעל התשמיש כפעל האכילה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה