באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
ספר בראשית · פרק א
א (ד"ה בראשית ברא) ההבדל שבין מלת בראשית ומלת בראשונה. שמלת בראשית הוראתה החלק הראשי מהדבר. ובא או רק להגביל מהות החלק הראשי מהדבר כמו אם נאמר ד"מ שיסודות הבית ראשית הבנין. או להגביל זמן התהוות איזה דבר שהוא בהתחלת דבר אחר. כמו בראשית ממלכת יהויקים וגו'. על כן מלת בראשית לעולם סמוך. שצ"ל סמוך אל הדבר אשר הוא החלק הראשי ממנו. אבל מלת בראשונה בא להגביל הקדימה והאחור שבין ב' דברים. קדימת דבר לדבר אחר. ואין הוראתו החלק הראשי מהכל ובזה יובן לך דברי רש"י ז"ל וכוונתו שאם בא המקרא להורות קדימת מציאת שמים וארץ להדברים שנזכרו אח"כ כמו המאורות והבע"ח והצמחים והאדם. א"כ הי' לו לכתוב בראשונה שאין כאן הוראת חלק מאיזה דבר שיפול על זה מלת ראשית שאין שמים וארץ חלק מהדברים ההם. ואם בא המקרא לומר ששמים וארץ הם התחלת הבריאה בכלל ופירושו בראשית הכל. ובזה אנו מדמין כל הבריאה בכלל כעצם אחד ששמים וארץ חלק ממנו א"כ תמה על עצמך שהרי המים קדמו לארץ שלא גלה לנו המקרא מתי היתה בריאת המים. אבל בהונח שהמים קדמו לארץ תסור השאלה ההיא. שי"ל שלא בא הכתוב רק לגלות סדר הבריאה שאחרי מעשה שמים וארץ ולזה ע"כ צ"ל שלא בא הכתוב להורות במלת בראשית קדימת דבר לדבר במעשה בראשית ולא להורות מהות החלק הראשי מהבריאה בכללה. רק שפי' המלה ההיא או בדרך הדרש שהוא תואר לתורה וישראל ובזה לא יפול הסמיכות ובית בראשית כמ"ש הרא"ם ז"ל שהוא כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל שמשמש במקום בעבור. או שהוא ע"ד בראשית ברוא ובא פעל העבר תחת המקור כמו תחלת דבר ד' בהושע. והוא א"כ כמו בראשית ממלכת יהויקים וגו'. ולפ"ז אין מלת ברא שבפסוק הא' נשוא המאמר. אבל כל הפסוק הראשון הוא נושא. ומאמר הב' הוא נשואו והארץ היתה תוהו. וענין הכתוב שבראשית בריית שמים וארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל והבן:
(ד"ה ברא אלקי' ולא נאמר ברא ד' כו') ר"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל שלא בא שם ד' עם שם אלקי' כמו שאמר אח"כ ביום עשות ד' אלקי' וכן משם ולהלן עד סוף הסדר
ב (ד"ה על פני תהום) עפ"י רוב שם תהום כינוי לתחתית המים ועומקן אבל כאן ממה שאמר על פני שמורה השטח הנגלה מהדבר ועוד שהרי גם אחרי הולדת האורה החושך יכסה את התהום מתחת. לזה ע"כ שם תהום כאן הוראתו על קבוצת המים בכלל וז"ש רש"י ז"ל על פני המים שעל הארץ. ור"ל בזה שזהו ביאור השם הזה במקרא שלפנינו ואמר על פני על השטח העליון מהמים שהיו על כדור האדמה לפני ההקוות:
(ד"ה ורוח) מפני שאין דרכו להסמך אל השם כאשר הוראתו תנועת האויר היסודי הוכרחו רז"ל לפרשו על כסא הכבוד ונקרא רוח אלקי' שהי' מרחף פיו ברוח פיו של הקב"ה מדברי הרא"ם ז"ל ובעל מעשה ד' טען עליו ואמר שנעלם ממנו הכתוב בהושע יבוא קדים רוח ד' וגו'. אמנם טעמו של רש"י ז"ל שכשיסמך א' מהיסודות להשם הוא כשיעשה שלוחותו ית' אבל כאן בספור הבריאה למה יסמך הרוח להשם יותר מן האש והמים עכ"ל:
ד (אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה כו') ר"ל כמו במלת בראשית דלעיל. שלא יפורש ההבדל הזה כפשוטו כי איזה עירוב יפול אצל העדר וקנין שא"א חבורם בעת מן העתים. ואם באנו לפרש כפשוטו צ"ל שאינו הבדלת דבר מחובר יחד בזמן או במקום רק הבדלת סדר זמני שלא יבוא דבר אחד לגבול זמן חבירו רק יבואו זה אחרי זה בסדר מוגבל תמידי:
ה (ד"ה יום אחד) אחד. שנים. שלשה. המה שמות מספרים עצמיים ומורים ערך רבוי הכמות אל האחד. ולזה אינם נופלים על חלק מהכמות רק על הכלל. אבל ראשון שני שלישי וכו' המה שמות מספרים מצטרפים ונשואים ומורים סדר הקדימה והאחור בזמן או במקום ולא יתכן ראשון אם אין שני ולזה אינם נופלים רק על אחד מהכמות ולא על כולו. והנה כאן בספור משך ימי היצירה אין כוונת התורה להודיענו סכום חשבון הימים בלבד. רק בצירוף סדר הקדימה ג"כ. כי אמר אח"כ יום שני יום שלישי ולא אמר שני ימים שלשת ימים. ואחרי הוצעה זו תבין דברי רש"י ז"ל:
ו (ד"ה בתוך) רצ"ל שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ. וצריך למחוק מלת לתחתונים והרא"ם ז"ל כתב וז"ל רש"י פי' באמצע המים. וכן ת"א במציעות מיא. ולא מפני שמלת תוך מורה על זה. כי פי' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אינו באמצע המים. וכן ת"א שם בגו מיא. אבל מה שפירש"י כאן אמצע הוא עפ"י הב"ר שנגלדה הטפה האמצעית ונעשו ממנה שמים כו' עכ"ל. ולדבריו צ"ל שפי' בתוך המים אשר בתוך המים ומאמר בתוך המים הוא חלק מהנושא שהוא הרקיע שהרי התהוות הרקיע מטפה האמצעית היו ביום ראשון. אבל באמת שרש"י ז"ל פי' מאמר בתוך המים על ההבדלה. שהרי כתב שיש ההפרש כו' ולדברי הרא"ם ז"ל הי' לו לרש"י ז"ל לבאר במאמר ויהי מבדיל וגו' ששם מקומו אבל רש"י ז"ל פי' כאן מלת בתוך על ההבדלה שנתרחקו ביום שני המים העליונים מגופו של רקיע ונעשה הפרש שוה בינם לרקיע כמו בין הרקיע למים התחתונים ולכן פירש"י ז"ל באמצע המים כי כוונתו על ההבדלה שנעשה הפרש שוה ומלת יהי מושך עצמו ואחר עמו והשיעור יתחזק הרקיע ויהי בתוך המים ומאמר בתוך המים הוא נשוא בפ"ע לפ"ז ולא חלק מהנושא. ומ"ש אח"כ ויהי מבדיל בין מים למים מוסב על הקודם והוא ויו הטעם ופירושו למען יהי מבדיל בין מים למים. והרבה ווין כאלו יש במקרא והוכרח רש"י לפי' הזה כי אם יהי' מאמר בתוך המים חלק מהנושא. כלומר יתחזק הרקיע אשר בתוך המים. קשה סימנא ל"ל:
ושם רקיע לבדו יספיק להבדילו מדבר אחר. כן נ"ל:
ג (ד"ה מעל) וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל. אין זה סותר ההיא דיבמות:
שדרשו מעל רגלו ולא מעל דמעל שלא יהא דבר חוצץ בינו כו' לפי ששם המם משרת במקום מן ונשאר מלת על עליו ממש. שלא יהא חוצץ בינו לבין רגליו. אבל כאן מם מעל מורה הצד והפאה כמ"ש בית אל מים וגו'. על כן הוראתו הרחוק וההפרש וכאלו אמר המים שמצד המעל של הרקיע ולא שעל הרקיע. עכ"ל:
יא נמצא במקרא אצל פעל לקוט שם עשב ולא דשא. וכן לא יתרבה שם דשא רק שם עשב. ומזה שפט רש"י ז"ל שדשא הוא שם דבר (גרינונג) המורה על לבישת הארץ מיני עשבים. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ממה שמצאנו במשנה דשאים. אינה טענה כי ל' תורה לחוד ול' חכמים לחוד מדברי הרא"ם ז"ל ובתוס' ביאור:
(ד"ה עץ פרי) הנה עוררו חז"ל בשינוי הלשון שבין הצואה והעשי'. שבציווי כתיב עץ פרי ובעשי' עץ עושה פרי. ואמרו שזה הי' עון לארץ ולכן נתקללה כשנפקד אדם על עונו כמ"ש ארורה האדמה בעבורך. ובאמת שם פירש"י ז"ל והוא ג"כ מהדרש משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם. וזה נראה טעם אחר לקללת האדמה ולא בעבור עונה. וגם יש להתבונן לפי הטעם שפירש"י ז"ל כאן שנתקללה האדמה בעבור עונה למה נתאחרה פקידתה עד לבסוף שנפקד אדם על עונו. אבל באמת שלא יובנו כאן דבריהם כפשטן. כי איזה עון יחשב לחומר האדמה עצם דוממי אשר פעולותיו בהכרח מבלי חפץ טבעי ואיזה עונש נופל בגשם מת משולל התנועה הרצונית וההרגשה אמנם שדבריהם ז"ל ע"ד המשוררים והמליצים להנשים הדוממים ולהחיות העצמות היבשות. ואעמידך ראשונה ידידי הקורא על דרך מליצת דבריהם ואחר אפרש כוונתם על קט שכלי שהם ז"ל כנו פעל ההכרחי להארץ מצד מניעת היכולת בערך היכולת שהי' מהראוי שינתן לה כמו שעוררו ז"ל משינוי הלשון בציווי והעשי' עון ואשמה והמגרעת שהגיע לה לבסוף בהפקד עון האדם להוציא קוץ ודרדר לקללה ועונש כי הם ז"ל יעשו פעולות ההכרח לבחיריות ע"ד המליצה, אם הנמשך משניהם אחד. ולכן כנו עון לתוצאות האדמה עץ עושה פרי בהכרח טבעי כאלו עשתה בבחירה ורצון. יען שהנמשך שוה בשניהם הוא המארה שהי' בבטן הארץ לבסוף בהפקד עון האדם. אבל כוונת מליצתם ז"ל זאת שהוציאו מהשינוי שבין לשון הצואה והעשי' שמהראוי הי' היות טעם העץ כטעם הפרי. אבל לפי שגלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד אבינו הראשון לחטוא ותהי' קללתו להשיג טרפו בזעת אף ואלו הי' טעם העץ כטעם הפרי הי' מזונו מוכן לו בכל מקום וכל עצי השדה כשולחנות ערוכים לפניו ולכן שם מטבע חומר הארץ שלא תוציא רק עץ פרי ובזה יהי' אפשרי לחול קללה על האדם אח"כ כשיחטא ויפקד על עונו וזה שסיימו ז"ל במתק דבריהם וכשנפקד אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה ור"ל בזה כשנפקד אדם על עונו הי' מקום לחול קללתו עליו בעון האדמה. ולכן נפקדה אז על עונה. שע"י העון הזה הגיע הקללה לאדם בסבת המארה שנשתלחה בחיק הארץ. ועונה הי' כדי שיחול קללה לאדם. ולפ"ז דרשתם ז"ל כאן לא היו אלא לומר שחסרון כח הארץ להוציא עץ פרי למען יוכל לחול קללה באדם בחטאו. אבל לפי שדרכם ז"ל עוד לדרוש ג"כ על התחייסות העונש לחטא. וגם על הנושא שבו יחול העונש לאדם. מדוע בזה ולא באחר ולפי שיחס העונש לעון באדם מבואר נגלה. כי חטא בענין האכילה וכן הי' עונשו. ולזה לא דרשו עוד רק על הנושא שחל בו העונש הוא הארץ:
ואמרו משל ליוצא לתרבות כו' שדים שינק מהם. ובזה באוכל כל דבריהם ז"ל מתוקנים לע"ד והבן:
יד (ד"ה להבדיל) לעיל בפסוק ויבדל אלקי' בין האור והחושך. פי' רש"י ז"ל ב' פירושים א' לפי הדרש שהבדילו לצדיקים לע"ל. ב' לפי פשוטו שקבע לזה תחומו ביום ולזה בלילה. והוא עפ"י הש"ס דחגיגה פרק אין דורשין. דפליגי התם תנאי ר' יעקב ורבנן בישוב סתירה הנראית בין הכתובים כדפריך התם ואור ביום ראשון איברי והא כתיב יהי מאורות וגו' וכתיב ויהי ערב וגו' יום רביעי ומשני כתנאי דר"י ס"ל שנגנז האור הראשון ורבנן ס"ל שלא נתלו עד יום ד' ולכן כתב רש"י ז"ל לעיל ב' הפירושים הא' אליבא דר"י אבל לרבנן דס"ל שלא נגנז האור הראשון כלל צ"ל שפי' ויבדל הבדלת סדר זמני ומזה תראה ג"כ שמה שפירש"י ז"ל לעיל בד"ה יהי מאורות וז"ל מיום ראשון נבראו כו' הוא אליבא דרבנן ומה שפירש"י ז"ל כאן בד"ה להבדיל משנגנז כו' הוא לר' יעקב ולר' יעקב התכת הכתוב יהי מאורות ברקיע וגו' להבדיל מלת יהי הוא הנשוא ומאורות הנושא וברקיע השמים נשוא אחר אבל לרבנן מלת יהי אינה נשוא רק המקשרת וברקיע השמים הוא לבדו הנשוא:
ומשום דלרבנן דס"ל שלא נגנז האור הראשון כלל קשיא קרא דיהי מאורות:
ולר"י קשיא קרא דלהבדיל שנראה מזה שלא היתה ההבדלה עד זמן התהוות המאורות והוא עד יום ד'. ובאמת היתה הבדלה זו גם מקודם ע"י האור הראשון כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ועוד שגם אח"כ היתה ההבדלה ע"י אור הראשון שלדעת רש"י ז"ל לא נגנז האור הראשון עד אחר שבעת ימי בראשית אבל לרבנן דס"ל הן הן המאורות שנבראו ביום א' ולא נתלו עד יום ד' ניחא קרא דלהבדיל כפשוטו שקודם לזה היו מבדילין ע"י סבובן באויר. והשיעור יהי מאורות להבדיל וגו' ברקיע השמים כלומר שהמאורות שתכניתן להבדיל יהיו ברקיע השמים לכן פירש"י לעיל במאמר יהי מאורות אליבא דרבנן שהגזרה במלת ברקיע השמים וכאן פירש במאמר להבדיל אליבא דר' יעקב שכוונת הכתוב להבדיל לעתיד אחר גניזת האור הראשון בין היום וגו' וכוונתו ז"ל ליישב לכ"א מהדעות מה דקשיא לדידי' ואין כאן דלוג וסתירה חלילה והגירסא ברש"י ז"ל כאן משנגנז כו' שמשו האור והחושך הראשונים זה ביום וזה בלילה:
כ (ד"ה נפש חי') ר"ל כי שם נפש ג' מובנים לו. א'. רוח החיוני כמו אשר בידו נפש כל חי. ב' הגוף החי (פערזאן) כמו ונפש כי תחטא. ג' הגוף המת כמו טמא ליפש אדם ואמנם ממה שהוסיף פה אח"כ תואר חי' שביאורו ע"כ החיות (ואיננו שם המין כמו חי' ובהמה שהרי הכתוב מדבר כאן בשרצים) ולא יפול בנפש תואר החיות והמיתה וע"כ מובנה כאן על גוף הב"ח והשיעור ישרצו המים שרצים שיהא בם רוח חיים:
(ד"ה שרץ) ר"ל המין היותר נמוך שבסוגו יקרא שרץ אבל העטלף עם היותו נמוך לא יקרא שרץ העוף כי אינו היותר נמוך שבסיגו ולהיות השרצים רבי התנועה וההולדה בתולדה לזה כאשר ירצה לייחס הבע"ח ברבוי התנועה וההולדה יכנהו בשריצה ולכן כאשר נתברך נח ברבוי הזרע והתפשטותו בארץ אמר ושרצו בארץ וסרו טענות הרמב"ן ז"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:
כד אציע לך לשון הרא"ם ז"ל בתו' ביאור כי ההוצאה מורה על גילוי הטמון אם בכח כמו ויוצא פרח או בבטן הדבר ותוכיותו ושניהם יורה שהיו במציאות טמון מקודם לזה וכן כאן היו טמונים כבר מיום א' בכח הארץ. וענין ותוצא הארץ כמו ויוצא פרח אבל אין ראי' מן ותוצא הארץ דשא לפי שזה כתוב אחרי ציווי תדשא הארץ שהוא הוית הכח בה. ואמר אח"כ שיצא אח"כ הכח הניתן לה ע"י הציווי אל הפעל ומ"ש אח"כ ויברא את התנינים ויברא את האדם אין פירושו שעכשיו בראן רק להפלגת הבריות ההם זה לגדלו וזה לרוח מבינתו יבא כאן ספור מה שנברא בראשון:
(ד"ה נפש חי') ר"ל שהוא כלל גוף שבו רוח חיים ואח"כ פרט בהמה ורמש וחיתו ארץ ולא יתכן לפרש כאן מין חי' שהרי פרט אח"כ וחיתו ארץ ועוד למה תפש הכתוב בלשונו בתחלת הציווי חיות יותר מיתר המינים:
כה ר"ל שהרי כתיב לעיל ויהי כן א"כ עש ל"ל וע"כ בא ללמד ענין חדש שתקנם בקומתם כו' ולא כנולד בן יומו מבהמה שלא נגמרה עדיין דמותו וקומתו בשלמות וכן ותוצא הארץ דשא ויעש וגו' את שני המאורות וגו' שם ג"כ השנות המאמרים כדי לדון בדבר החדש כמ"ש רש"י ז"ל במקומותם יעויין עליהם. מדברי הרא"ם ז"ל:
כו ההמלכה היא מענות המקום ב"ה וטעם ההמלכה ביצירת האדם יותר מהברואים שקדמו לו כתב רש"י ז"ל לפי שהאדם בדמות המלאכים ר"ל משתתף עמהם בהשגה ודעת הסבה הראשונה ב"ה לכן הודיעם תחלה מיצירתו וכענין החושב לעשות דבר גדול שיודיע מזה תחלה למתי סודו ומ"ש עוד ויתקנאו בו ר"ל שהאדם הוא נכבד כזה עד שיוכל להתעלות על המלאכים דוגמת משה ואהרן ושמואל ע"ה ולפי שאם הי' כתוב אעשה אדם בלשון יחיד יפורש ג"כ לשון המלכה ממה שלא אמר יהי אדם אמנם כתב נעשה אדם בלשון רבים שבזה יתראה יותר לשון ההמלכה וההודעה וכדי ללמד אותנו ד"א ונתעורר על זה מלשון הכתוב בהשקפה ראשונה וזהו כוונת רש"י ז"ל בדבור הסמוך ובכל דבור תיקן רש"י ז"ל ענין אחר:
(ד"ה בצלמנו) זהו ההבדל בין צלם לתמונה לדעת רש"י ז"ל כי צלם יאמר בבחינת היותו דפוס לצורה שיעשה על פי הדפוס ההוא תהי' הצורה ההיא תמונת דבר אחר או הצורה הראשונה אשר במחשבת החושב אבל שם תמונה הוראתו צורה נעתקת וגם איננה דפוס לצורה שתקבע במקום אחר והנה שאין פי' צלם צורה הוא מכמה ראיות:
א' שאין השם ב"ה משתתף עם המלאכים בצירה ח"ו ועוד שאין כתוב כצלמנו בכף הדמיון רק בבית והוא בית הכלי כענין יתארהו בשרד וכן ממ"ש אח"כ ויברא אלק' את האדם בצלמו בצלם אלק' בדא אותו ואם כינוי בצלמו שב אל אלקי' הנזכר לפניו למה אמר שוב שנית בצל' אלקי' ברא אותו ואם הוא שב אל האדם לא יכון לדבר כן שברא את האדם בצורת האדם וע"כ פי' בצלמו בדפוס העשוי לצורך האדם ואמר אח"כ בצלם אלקי' ברא אותו ופירש"י בסמוך בצלם דיוקן יוצרו עכ"ל ור"ל כי עד עתה לא פי' דפוס של איזה צורה הוא וי"ל דפוס של איזה צורה שעלתה במחשבת יוצר בראשית ב"ה היותה נאותה למין האנושי לזה בא ופירש אח"כ בצלם אלקי' ר"ל בצלם צורת אלקי' וחסר הנסמך צורת כי הוא בכח הסמוך כמו שנמצא כמוהו הרבה במקרא ואמנם חיקוי ענין הדפוס ההוא וענין צורתו היותה צורת היוצר ב"ה הוא מסודות מעשי בראשית ויעויין ג"כ מזה במורה ח"א פ"א:
(בד"ה כדמותנו להבין כו') כי בזה השם ב"ה משתתף עם המלאכים והאדם בדרך ההעברה:
כז מבואר לעיל בסמוך. (ד"ה בצלם) גם זה מבואר לעיל:
כט ר"ל שהשוה שניהם בענין אסור הריגת בע"ח וכתב הרא"ם ז"ל מן הש"ס וז"ל והא דכתיב ורדו בדגת וגו' הוא למלאכה: