אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר תשא › פרק לד

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תשא · פרק לד

פרק לג

א וזה מרומז בתיבת פסל ולא אמר חצוב:

(ד"ה פסל) ר"ל לא מצינו בלוחות הראשונות שפסלן משה בעצמו רק בלוחות השניות. ולזה ביארו ז"ל במשל ההוא שע"י שברן משה נצטווה לפסול אותו בעצמו למען יתראה זה כפיוס:

ב ר"ל ולא מכוון כמו והנה אמת נכון הדבר מדברי הרא"ם ז"ל:

ה ר"ל שאין ד' הנושא במאמר זה וענינו הפוך כמו ויקרא ד' בשם שז"א שאף שהש"י הוא בעצמו הקורא כמ"ש לעיל וקראתי בשם ד' לפניך שענינו שאני בעצמי אקרא בשם ד' במעמדך. כדי ללמדך סדר הקריאה. מ"מ אם נאמר שמלת ד' הוא הנושא בכאן וענינו הפוך. כמו ויקרא ד' בשם א"כ עדיין לא הי' מבואר בזה. בשם של מי קרא והי' לו לכתוב. ויקרא ד' בשמו. או ויקרא ד' בשם ד'. לכך יותר נכון לומר שאין מלת ד' נושא מאמר זה. אבל הוא דבוק עם תיבת בשם שלפניו. והוא ביאור הנשוא ויקרא שהיתה הקריאה בשם ד'. וחסר הנושא שהוא ג"כ מלת ד' לפי שאין עורך להזכירו. לפי שכבר הוא נזכר מקודם בפסוק זה וירד ד' בענן וגו'. וכן הוא דרך הלשון לרוב להשמיט הנושא בכיוצא בזה ולכן לא תרגם אונקלוס. וקרא ד' בשמא או וקרא בשמא ד' כראוי לתרגם אם הי' מלת ד' הנושא בכאן. אבל תרגם וקרא בשמא דד'. ודלית השמושית בארמי שבראש השמות מורה הסמיכות עם תיבת בשם שלפניו וגם הטעם מסכים לזה:

ו שם העצם הקדוש מורה הרחמים הגדולים וכולל בתוכו המשפיע והמטיב כי הוראת השם דזה על העצם הנשגב לבלי תכלית. וא"כ הוא היותר מטיב ומשפיע וקודם שיחטא הוא מדת ההשפעה וההטבה ואחר שיחטא הוא מדת הרחמים (ד"ה אל) ר"ל ושגם שם א' הוראתו היכולת לרחם ולהציל עשוק מיד עושקו ותכלית הדין הוא הרחמים:

(ד"ה ורב) רב חסד הוראתו טובת חנם ואמת הוראתו טובת זכות:

(ד"ה ואמת) מבואר בסמוך:

ז לא אמר עושה חסד לאלפים. אבל אמר נוצר חסד לאלפים לכן ע"כ צריך לפרש שמלת חסד הוא על החסד שעושה האדם. ולכן יתכן מלת נוצר:

ח תיקן מלת וימהר:

ט בא ליישב מה שיקשה על הצורך לבקשה זו והלא כבר הבטיח לו בהליכה עמו לזה כתב רש"י ז"ר שהכוונה לחבר בקשה זו עם קריאת השלש עשרה מדות. ור"ל שאמרת אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרביך וכליתיך. וא"כ ההליכה סכנה ולזה ושלחתי לפניך מלאך וגו'. ולכן אמר לו משה אחר קריאת השרש עשרה מדות ירדנא ד' בקרבנו כאשר הבטחתני פני ילכו. ואף שעם קשה עורף הוא אינני ירא מהסכנה כי אחרי היותך נושא עון כמו שקדם. א"כ תסלח לעונינו. ולזה צריך לפרש מלת כי שאין הוראתו בכאן הסבה כהוראת מלה זו לרוב. כי איך יהי' הקושי עורף סבה אל ההליכה עמהם. וצ"ל שפירוש מלת כי אעפ"י. והנה פירש עוד רש"י ז"ל. שמלת ונחלתנו שבסוף הבקשה הוא בקשה בפ"ע והוא ההבטחה האחרת שהבטיח לו המקום ב"ה על דבר השראת השכינה שלא תשרה רק בישראל וחזר ושנאה כאן נ"כ מפני זכרון השרש עשרה מדות:

יד כבר הארכתי בביאור זה בפרשת יתרו בעשרת הדברות בפסוק לא תשתחוה להם וגו' קחנו משם:

טו ר"ל שבכל מקום שיבוא מלת פן יפרש אחריו הנמשך ולרוב הנמשך הוא העונש כמו פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ופעמים יבוא מלת פן לגערה והעונש מובן מעצמו. ובפרט בדבור הפה שהוא ע"י תנועת המדבר תנועת הגערה וההתראה. והנה בכאן אם נאמר ג"כ שהנמשך הוא העונש. הנה אין העונש מבואר בכתוב ובהונח שהמאמר דרך גערה כפן הב' הנ"ל. לא יתכן הכתוב שאחריו ולקחת מבנותיך לבניך וגו'. וזה דוחק עצום לומר שגם הכתוב שאחריו הוא ענין אחד עם פסוק שלפנינו. והכר מוסב על מלת האזהרה פן שבראש פסוק זה והכר ע"ד גערה והתראה והנמשך שהוא העונש מובן מעצמו שבאמת לא נמצא מאמר דרך גערה זולתי במאמר קצר שהוא דבור ההרגשה וההתפעלות ולא במאמר ארוך ספורי. וגם בלא זה. אם יתפרש המאמר שלא ע"ד גערה יותר יתכן לפרשו. מפני שהגערה וההתראה אינה מובנת בכתב ולטעם זה פירש"י ז"ל שהנמשך בכאן הוא מאמר ולקחת וגו' שבכתוב שאחריו והוא הפעל הרע הנמשך מפעל הרע הקודם ור"ל שמהאכילה ימשך דחתון. ומהחתון ע"ז:

יט ר"ל והוכחה לזה ממ"ש אח"כ וכל מקנך תזכר וגו'. ש"מ דרישא דקרא באדם מיירי ופשוט:

(ד"ה וכר. ר"ל וחסר מלת אשר וגם חסר בית השמושית והשיעור וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה לי הוא. והנשוא לי הנזכר מקודם מחובר ג"כ עם המאמר דכאן שאחריו וכל מקנך תזכר וגו' ומבואר:

כ (ד"ה ולא) ר"ר דלהדרש ולא יראו פני ריקם מוסב אבכור שלא יראו פני ריקם מבלתי פדיון ובא מקרא יתר הזה לג"ש ריקם ריקם דבהענקה דעבד עברי כתיב. לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך. ומדכתיב לא תשלחנו ריקם ברישא מקמי הענק וגו' שדי' ריקם אצאן וריקם אגורן וריקם איקב שחייב ליתן לו ה' פרע מכל מין. הרי ט"ו סלעים. אבל אי הוה כתיב לא תשלחנו ריקם בתר קרא דהעניק תעניק וגו'. הוה אמרינן שאינו מחוייב ליתן לו אלא ה' סלע מכל המינים:

כא הכי דריש לה ר"ע בפ"ק דר"ה ופירש"י ז"ל שם. שלא יחרוש ערב שביעית חרישה המועילה לשביעית כמו ששנינו עד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית עד הפסח וקציר של שביעית הוא תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשנה שמינית כל זה הובא ברא"ם ז"ל בשם הש"ס:

בא"ד מה חריש רשות כו' ור"ל כמו שפירש"י ז"ל שם. מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה ואפילו לחרוש לצורך העומר ושתי הלחם. שהרי אם מצא שדה חרושה. אינו צריך לחרוש (דלא בעינין חרישה של מצוה) אף קציר שאני אוסר לך של רשות הוא ולא של מצוה שהרי גם בחול אם מצא קציר מצוה לקצור את העומר הילכך קצירה דילי' דחיא שבת:

כב ר"ל ולא שאז זמן בכור החטים כי זמן הבכור הוא בזמן האביב מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה תקופת) ושם זה נופל בכל דבר החוזר חלילה בזמן קצוב להיות השנויים החוזרים חלילה במדת זמן ידוע יש להם ענין משותף עם תמונת העגולה שהעגול נעוץ סופו בתחלתו ומבואר:

כג ר"ל שזכורך במלאפום כמו זכרך בקמץ גדול ופירושו כל זכר שבך ופשוט:

כד ר"ל שאיננו מענין ירושה. רק מענין גירושין שהוא תרוכין בארמי ובאמת שהשורש בשני הענינים אחד כי גם הורשה שהוראתה גירושין שרשה ירש. אלא שהגירושין לא יבואו בקר רק בהפעיל וענין הירושה יבוא בשני הענינים בקר ובהפעיל אבל בכאן ע"כ אינו רק מענין גירושין ולא מענין ירושה כי פעל הירושה דבוק לעולם עם את אותו אותי. אבל פעל הגירושין דבוק עם מפני מפניו ולכן כאן שבא אחריו מפניך ע"כ ענינו הגירושין:

כה (ד"ה ולא ילין אונקלוס תרגם ולא יביתון לצפרא בר ממדבחא תרבי כו' וכתב רש"י ז"ל שר"ל בזה שאין פירוש הפסוק שלא ילינו האמורין כל הלילה בלתי שרופין ואם היו שלמים בעמוד השחר עובר בלאו ונפסלין שזה אינו שבאמת שאם האימורין בראש המזבח. אינם נפסלין לעולם ואעפ"י שלא נקרבו כלל ואין פסול הלינה מפני היותן שלמים רק מפני היותם למטה מראש המזבח לכן תרגם אונקלוס לבר ממדבחא ופירוש אין לינה מועלת אין לינה מועלת לפסול וכמו שפירש"י ז"ל בש"ס:

(ד"ה זבח) דממלת זבח דרשינין לרבות כל הזבחים מדברי הרא"ם ז"ל:

לא (ד"ה וידבר) ר"ל מכיון שאין כאן ענין מיוחד שהי' הדבור בו ע"כ שהדבור הזה הוא התורה שלמדו השם ב"ה למשה בהר וא"כ היה הדבור הזה תמידי בכל יום וכן הספור שאח"כ. שככלותו לדבר עם ישראל נתן בפניו המסוה ובבוא השכינה לאהלו יסיר המסוה מפניו ויצא מהאוהל בלי מסוה ולמד לבני ישראל מה שנצטוה. ואח"כ שם שוב המסוה בפניו. כל זה לא יתכן לומר בו שקרה רק פעם אחת אבל הוא ספור סדר הנהגתו בכר ימי חייו. וע"כ שכל הענין הוא לשון הוה וכאלו אמר שהי' קורא להם משה בכל יום. והי' מלמד להנשיאים תחלה ואח"כ שאר העם. ובכלות הלמוד שם מסוה בפניו וכן הלאה מדברי הרא"ם ז"ל:

לד הנה משמעות פסוק ל"ה שראו בני ישראל קרון פני משה והי' משיב משה מיד המסוה על פניו כדי שלא יזונו מקרני ההוד ובאמת שאין הדבר כן כמ"ש פסוק ל"ג. ויכל משה וגו' ויתן על פניו מסוה. הרי שהי' מדבר עמם בלתי המסוה על פניו ואחרי הדבור שם בפניו המסוה. והנה כפי משמעות פסוק ל"ה. הפסוק הזה מחובר לשלפניו ע"ד זה. ובבא משה וגו' יסיר המסוה עד צאתו ויצא לדבר אל בני ישראל וגו'. וראו בני ישראל כי קרן וגו' והשיב משה את המסוה על פניו וגו' והגזרה הוא מאמר והשיב והשיעור. שבצאתו לדבר אל בני ישראל ראו בני ישראל כי קרן עור פניו לכן והשיב משה את המסוה על פניו אבל לפי האמת שאינו כן דק שהי' מדבר עמם בלתי מסוה. א"כ הגזרה הוא מאמר ויצא ודבר אל בני ישראל שבפסוק ל"ד. ולתקן פסוק ל"ה המשיך רש"י ז"ל פסוק ל"ה לפסוק ל"ד לומר שמאמר ודאו וגו' שבפסוק ל"ה מוסב על מאמר ויצא ודבר וגו' שבפסוק ל"ד שהוא סוף הגזרה שבפסוק ל"ד. ויצא ודבר אל בני ישראל בלתי מסוה. ואז ראו בני ישראל קרני ההוד בפניו ומ"ש אח"כ שם והשיב משה את המסוה ער פניו איננו גזרת המאמר שלפניו רק הוא מאמר אחר בפני עצמו והכוונה שבשעת הדבור ראו אור פני משה. ואח"כ כשהוא מסתלק מהם אז והשיב משה את המסוה על פניו:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה