באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר תשא · פרק לג
א כצ"ל כלפי שאמר לו בשעת זעם לך רד אמר לו בשעת רצון לך עלה:
(ד"ה אתה) בשעת זעם אמר לו לך רד כי שחת עמך וכמו שפירש"י ז"ל לעיל הרמוז בזה ובשעת רצון אמר לו והעם:
ב ר"ל אבל בברית בין הבתרים נאמר לו סכום שבעה אומות לפי שכוונת המאמר שם שיתן לזרעו ארץ שבעה עממין והגרגשי גם הוא הי' מכלל אדוני הארץ ותושבי'. אבל כאן שאמר וגרשתי וגו' נא חשב רק ששה עממין לפי שהגרגשי לא הוצרך לגירושין לפי שפנה מאליו בימות יהושע:
ג ר"ל שפסוק זה מוסב על פסוק א' עלה וגו':
(ד"ה כי) ר"ל אבל מאמר זה מוסב על פסוק ב' ושלחתי וגו' ותחלת הפסוק אל ארץ וגו' מוסב על פסוק א' וכנ"ל לעיל בסמוך:
(ד"ה כי עם) ר"ל שאין לפרש הטעם הזה היותך בלתי כדאי שאעלה בקרבך לקושי ערפך שא"כ לא יתקשר עם זה המאמר שאח"כ פן אכלך בדרך לזה צ"ל שהטעם להיותך עלול לחטוא א"כ תהי' עלייתי בעצמי מסוכן לך שלפי רוב הטובה לממרא גודל העונש וגם אינו דומה החוטא בפני המלך לחוטא בפני שלוחו:
ד (ד"ה איש) ר"נ שהוא מה שאמר אח"כ פסוק ויו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ומזה שפטו ז"ל היות העדי הזה עדי רוחני ומהות עדי הרוחני הזה נשגבה סודו אלי אני ההדיוט
ה ר"ל שמאמר הזה הוא תשובה לישראל. על שהוקשה בעיניהם מאמר השי"ת ושלחתי לפניך מלאך וגו' ולא אעלה אני בעצמי ועל זה התאבלו. על כן אמר השי"ת למשה אמור להם בשמי שלטובתכם הנני עושה זאת כי אתם עם קשה עורף. ואם אעלה בקרבכם אני בעצמי ואתם תהיו ממרים בי אכלה אתכם באותו רגע שהוא שיעור זעמי והיתוך המקרא שמלת רגע דבוק עם וכליתיך והוא ל' מסורס כאלו אמר אם אעלה בקרבך וכליתיך רגע אחד זהו מדוקדק בלשון רש"י ז"ל בכוונת הפסוק וביאור לשונו. והוא מדברי הרא"ם ז"ל. ואמנם מ"ש רש"י ז"ל ששיעור זעמו של הקב"ה הוא רגע והוא מדברי רבותינו ז"ל באגדה נ"ל כי הוא על דרך דמיון כי משך הזעם של המעניש הוא כשיעור משך הנקמה והקב"ה ברגע אחד יכול לכלות כל היצורים א"כ שיעור זעמו רגע והוא ע"ד דמיון כי השי"ת נעלה על כל הפעליות:
(ד"ה ועתה) מלת ועתה. הוראתו לפעמים על המתחייב מהקודם כמו ועתה הנה אשתך קח ולך ועתה שני בניך הנולדים וגו' אבל כאן אי אפשר לפרש כן מפני שמאמר הקודם הוא תשובה לישראל שלטובתם יעשה כנ"ל בסמוך ופסוק זה הוא לפורעניות לכן ע"כ צ"ל שפירוש ועתה כאן הוא על הזמן ההוה וענין המאמר פורענות זו חלקו מיד ובפקודת שאר העון וכו'. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ואדעה) והוא כענין ואני יודע מה לעשות לך ובא העתיד תחת ההוה ופשוט:
ו (ד"ה יקח) המפרשים ז"ל כתבו שבא כאן העתיד במקום העבר ויקח כמו לקח. אבל רש"י ז"ל מיאן בזה שמדרך הלשון שיבוא העתיד במקום ההוה. אבל לא במקום העבר ולכן פירשו רש"י ז"ל גם כאן מענין ההוה ולפי שמדרך המספר לפעמים להעמיד את עצמו במחשבתו כאלו הוא בזמן המאורע ולספר הענין כאלו הוא הוה. ולכן פירש"י ז"ל גם מ"ש אח"כ ונטה לו וגו' שאיננו פעל עבר כפשוטו לפי שלא יתכן שלקיחה הקודמת יספר אותה בהוה ופעולת הנטי' שאחרי' יספר אותה בעבר וע"כ שהוא ג"כ עתיד במקום הוה. לפי שהויו שבראשו הופכתו לעתיד וכ"כ ג"כ המדקדקים שכאשר יקדם פעל העתיד לפעל העבר שבראשו ויו אזי הויו ההוא איננה משמשת לחבור בלבד. אבל גם להפוך העבר לעתיד. כמו כי יגור אתך גר ועשה פסח לד' וגו':
(ד"ה הרחק) ר"ל שבברור לא הי' הרחוק יותר מאלפים אמה שהוא תחום שבת למען יוכלון לבוא לאהלו בשבת כשיצטרכו וזה הי' ג"כ הטעם בשיעור הרחקת הארון מן המחנה בהעברת הירדן כמ"ש רש"י ז"ל ביהושע. כדי שיוכלו להתפלל לפני הארון בשבת. ומן הסברא שהי' כן הרחוק הזה גם כאן. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וקרא) כבר כתבתי לעיל בפסוק זה ד"ה יקח שרש"י ז"ל פירש הכתוב ע"ד ההוה מפני שדרך המספר להעמיד עצמו כאלו הוא עומד בזמן המאורע. אבל ראה איך דקדק רש"י ז"ל לפרש פעל וקרא שבא כאן שהוא פעל עבר ממש כפשוטו לפי שבאמת שכמו שאין הדרך באמת להגיד ולספר כל הספור מתחלתו וע"ס בל' הוה ולא יתכן הדרך הזה רק על חלק ממנו בהמשך ספורו כן אין כל חלקי הספור נאותים בטבע הל' לספרם בדרך ההוה. ולזה מהצורך להגביל איזו הם חלקי הספור שיוכלו לבוא בהוה ואיזה לא. ואומר שהפעולה או המקרה המתחייבת מן הפעול' או המקר' הקודמת אלי' או גם אם אינה מתחייבת ממנה רק היא נלוה בלבד עם הפעול' או המקר' הקודמת אז מהדרך לספר לפעמים הפעולה או המקרה אשר היא מתחייבת מהקודמת או נלוה עמה בלשון הוה. ומטעם שהמספר מעמיד עצמו במחשבתו כאלו הוא עומד בזמן הפעולה או המקרה הקודמת אשר ספר מתחלה ממנה ולזה הוא מספר המאורע המתחייב ממנה או הנלוה עמה ע"ד ההוה וכאלו גם השומע או הקורא עומד בזמן המאורע הראשון. והמספר מספר לו מה שיארע עתה בזמן ההוא לפי ששניהם היו בזמן אחד. דוגמא לדבר זה כאן בספור שלפנינו מה שקרה במעשה העגל. שאחרי שספר מתחלה מעשה חטא העגל ורדת משה מן ההר והענישו את ישראל ותפלת משה לד' על דבר הסליחה. ותשובת המקום ב"ה אליו ונזיפת ישראל, שמהמאורע הקודם הזה נמשך ונתחייב א"כ פעולת הרחקת משה את אהלו משכן כבוד ד' ממחנה ישראל לכן העמיד המספר עצמו כאלו הוא עומד בזמן המאורע הראשון. ואמר שמשה לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה רחוק מהמחנה וכן בפסוקים שאח"כ אמר כבוא משה אל א"מ ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר עם משה. הנה כל הפעולות הללו היינו רדת עמוד הענן והשמע הקול מתוכו אל משה היו מתלווים מיד אל הפעולה הקודמת להם הוא פעולת הביאה. וכן יתר הפעולות הנזכרים בפסוק אח"כ היו נלוים מיד אל הביאה ההיא שמיד בביאת משה ירד הכבוד ומדבר עמו והיו העם רואים ביאת הכבוד ומשתחווים ואף שכל זה לא הי' מתחייב מפעולת הביאה מ"מ הי' נלוה עמה כל זה. אז נוכל לומר לפי שספר מקודם פעולת הביאה ואמר וכבוא משה אל אוהל מועד. העמיד המספר את עצמו כאילו הוא עומד בזמן הביאה. ומספר מה שהוה בזמן ההוא. שהענן יורד והקול מדבר עם משה וכל העם רואים הכבוד בפתחי אהליהם ומשתחוים ובכל זה הטעם מפני שהפעולות המסופרים ההם הי' נלוים על הפעולה הקודמת להם תיכף ומיד מצד התלות כולם ממאורע הראשון אם בחיוב ואם ברצון. ואולם אם אין המאורעות אחרים נתלות ממאורע הראשון ולא הי' תיכף אחר המאורע הקודם רק בזמנו. כי לא נתלה ממנו ויצוייר היות מאורע השני גם אם לא הי' המאורע הראשון אינו מהנאות לספרו ע"ד ההוה. ולכן לא יתכן כאן אלא לומר. ומשה לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה. אבל לא יתכן לומר עוד וקורא לו אוהל מועד כי הנה קריאת שם אוהל מועד אינו נתלה מפעולת הלקיחה הקודמת ולא נלוה עמה ולא יתכן לומר כלל שקרא אהלו תיכף אוהל מועד לכן לא יתכן לספרו בהוה וצ"ל שהוא כדרך רוב הנהוג בספור ופירוש וקרא לו אוהל מועד. והי' קורא לו אוהל מועד וקרא כמו ויקרא. והכל ע"ד העבר כנהוג לרוב. ואין ויו וקרא רק ויו החבור. ולא ויו המתהפכת העבר לעתיד כשמוש ויו ונטה:
(ד"ה כל) תואר מבקש ד' הונח על הדורש תורה מפי הנביא כמו שתרגם אונקלוס כל דתבע אולפן וגו'. וכמו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים. וחז"ל דרשו מכאן על צד האסמכתא כדרכם ז"ל וע"צ ההפלגה. שמבקש פני זקן כמקבל פני שכינה שהרי שניהם שם אחד להם וכנה מבקש פני זקן מבקש ד':
(ד"ה יצא) ר"ל שגם כאן לא יתכן לפרש שבא העתיד יצא במקום ההוה כענין פעל העתיד יקח. לפי שגם פעולת היציאה הזו לא היתה נלוית מיד בזמן עם פעולת לקיחת האוהל ונטיתו שלא יתכן לומר שמיד בזמן הנטי' יצאו המבקשים. ועוד גם אם יתכן לומר כן מ"מ אין הדרך לספר פעולה זו ע"ד ההוה. לפי שאין כוונת הספור בזה שיצאו תיכף. רק שהיו יוצאים תמיד גם אחרי הלקיחה והנטי'. ואין זה תלוי כלל בפעולת הלקיחה אבל בכאן העתיד כפשוטו להיותו דבר ההוה ורגיל להיות:
בא"ד דבר אחר והי' כו' אדלעיל קאי שתחלה פירש"י שכנוי מבקש ד' משום שהמבקש זקן כו'. ד"א דרשו שכנוי מבקש ד' כפשוטו. לפי שהשכינה באוהל משה. ואוהל משה הוא דוגמת המשכן מקום השראת שכינה לכן הרוצה להראות את פני האדון ד' ולהקביל פני שכינה הי' יוצא אל אוהל משה. והנה ממלת כל שהוא רבוי דרשו ז"ל עוד אפינו מלאכי השרת כו':
ח להיות הפעולות המסופרות בפסוק זה, ההתייצבות פתח האוהל. וההבטה אחרי משה נתלות בפעולה המסופרת הקודמת שהוא לכת משה אל האוהל לכן יש לפרש שמלת הפעל יקומו הוא עתיד במקום הוה כמלת הפעל יקח בפסוק ז' כמ"ש רש"י ז"ל שם. וא"כ ע"כ כמו כן הפעלים הנזכרים אח"כ ונצבו והביטו הם ג"כ עתיד במקום הוה. ואינם פעל עבר עם ויו החבור רק עתיד עם ויו ההפוך וכמו שכתבו המדקדקים ז"ל בכל פעל עבר עם ויו בראשו. הבא אחרי פעל העתיד ובכל זה הטעם כנ"ל לפי שהמספר מעמיד עצמו בזמן המאורע הראשון שהיו בו כל המאורעות שאחריו הנתלות ממנו וכאן צ"ל שהמספר העמיד את עצמו בזמן היציאה אל האוהל ומפני כן לא יתכן לומר שמלת הפעל והי' הנזכר בראש הכתוב הזה הוא עבר עם ויו החבור שאיך נזכיר המאורע הראשון שהוא היציאה אל האוהל ע"ד העבר. ואחרי הספור הקצר הזה הנשלם בחמש תיבות יזכיר תיכף המאורעות האחרות הנלוות עליו בלשון הוה והרני העבר עם ההוה במאמר קצר אחד. אין זה נאות בחוק הלשון ועוד שהרי מלת והי' איננו דבוק עם כצאת וגו' שהוא המאורע הראשון רק עם יקומו ונצבו והביטו המאורעות הנתלות במאורע הראשון ההוא. ואיך יתכן להיות ההתחלה ע"ד העבר וגמר הספור ע"ד ההוה. וע"כ צריך לפרש שגם מלת הפעל והי' הוא עתיד עם ויו ההפוך והוא עתיד במקום הוה כנ"ל. ומלת והי' כמו והוה זהו הנ"ל בכוונת רש"י ז"ל כאן אבל לא ידעתי למה לא פירש רש"י ז"ל כפשוטו שמלת והי' הוא עבר עם ויו החבור ומ"מ יתכן מה שבאו הפעלים שאח"כ בל' עתיד להיותם דבר ההוה ורגיל להיות תמיד ולא פעם אחת או שתים היו המאורעות האלה רק בכל עת שהי' יוצא משה אל האוהל וכמו שרגיל רש"י ז"ל לפרש כן תמיד בכיוצא בזה:
(ד"ה כצאת) כבר ידוע זה ממה שביארתי פעמים רבות שמדרך הלשון בכל שני פעלים הנלוים זו על זו. להשמיט הפעל השני ולקשר הפעל הראשון עם המלה הראוי' להתקשר עם הפעל השני. וע"י הקשור הזה יובן הפעל הב' הנשמט במה שהוא בכוחו וכן כאן נשמט הפעל הב' ללכת. והפעל הא' כצאת נקשר עם מלת אל הקשורה בעצם עם ללכת:
(ד"ה יקומו) הפסוק הזה כולו לשבח ולא לגנאי ח"ו. וע"ד זה פירש"י ז"ל ג"כ (בד"ה והביטו) שהוא ההשתומות על עילוי מדרגת משה. וראיית זה מפסוק יוד ששם ע"כ הכל לשבח ואיך יתכן א"כ שתהי' ההבטה לגנאי:
ט ברש"י שלפנינו יש ט"ס בהציון. שנדפס בו יחזקאל א'. ואמת שביחזקאל א' איתא ואשמע קול מדבר במם שוואית אבל צ"ל בציון במדבר ז'. ושם כתיב וישמע את הקול מדבר אליו בחיריק המם והחילוק שבין מדבר בשווא ומדבר בחיריק שמדבר בשווא הוא בינוני פעל מבנין פקד הדגוש אבל מדבר בחיריק הוא בינוני התפעל ומדבר כמו מתדבר וכן דרך להשמיט תיו ההתפעל בפעלי הבינוני בהיות פא הפעל ד או טית כמו ולקח למיטהר במקום למתטהר. והתיו ישתלם ע"י הדגוש שבפא הפעל ידי זהו הבדל שבין תמונות הפעלים הללו מצד הבנין אבל ההבדל שבינם בעצם מצד ההוראה כבר ידוע שאם בבנין פעל הפעולה יוצאת לזולתו אז בהתפעל הפעולה חוזרת לעצמו. כמו והתברך בלבבו וגו' ור"ל שהפועל הוא ג"כ הפעול והנה אף שבפעל הדבור הפועל הוא המדבר והפעול הוא הדבור כמו וידבר את הדברים האלה. אבל השומע שאליו יתכונן הדבור איננו הפעול. וא"כ לא יתכן בפעל הזה ההבדל הנ"ל שבין הפעל וההתפעל. בכל זה ביאר הרב רבינו רש"י ז"ל ההבדל הנזכר בדרך אחר. שבבנין הפעל היוצא תכלית הפעולה בעבור זולתו ר"ל לפעול איזה שינוי בדבר אחר. אבל בההתפעל לפי שכנ"ל הפועל הוא הפעולה בעצמו השינוי א"כ איננו רק בעצמו של פועל. וע"ד זה נרמז כאן ההבדל שבין הפעל וההתפעל בפעל הדבור. כי בהפעל תכלית הדבור לגלות ציורי נפשו אל השומע ונעשה פעולת הדבור לצורך השומע. ואולם כאשר יבוא בההתפעל זה יורה שפעל הדבור נעשה רק בעבור עצמו של המדבר ובעבור עצמו ידבר לא בעבור ישמענו השומע רק שהקול נשמע מעצמו אל השומע. וכאדם השומע מה ידבר אחר לזולתו. ולזה פירש"י ז"ל שמ"ש בספר במדבר וישמע את הקול מדבר אליו בבנין ההתפעל הוא כבוד שכינה שלא יאמר בדרך העשות הפעולה בעבור משה והתבונן הדבור אליו רק בדרך התבונן הדבור אל המדבר עצמו הוא השי"ת וההברה נשמעת מאלי' למשה. ולזה פירש"י ז"ל, שכמו שהקפיד הכתוב בסדר במדבר לומר שם מדבר אליו בההתפעל לומר בזה שהקול הי' מדבר בינו לבין עצמו רק שהי' נשמע אליו, וכ"ז כנ"ל מפני כבוד שכינה. כן ראוי לתרגם גם כאן מ"ש בפסוק שלפנינו ודבר עם משה וכן מ"ש להלן פסוק י"א ודבר ד' אל משה וגו'. ומתמליל כאלו הי' כתוב גם בפסוקים אלו ומתדבר ולפי התרגום הזה ראוי א"כ להפריד בשני פסוקים הללו מלת ודבר ממ"ש אח"כ עם משה ואל משה. ור"ל שהקול הי' מדבר לעצמו אלא שהגיע לאזני משה זהו כלל כוונת רש"י ז"ל כאן. ונשאר לבאר עוד דבר אחד מה שהקפיד רש"י ז"ל לבאר הענין הזה רק כאן בפסוקים הללו וכבר בא הפעל הזה אצל השי"ת בספר זה בפרשיות הקודמין וידבר ד' אל משה פעמים רבות. וכן בספר בראשית הקודם הזכיר כמה פעמים דבורי השי"ת להאבות ולאדם ונח. ומדוע אחר רש"י ז"ל הדבור הזה עד כה. והי' לו לבאר זה בתחלת זכרון פעל הדבור בתורה אצל השי"ת. וליישב זה אומר שאם תכלית כוונת הספור הוא ענין ועצם הדבור הדרך הנהוג שלא יחוש המספר לדקדק בענין שאינו מעיקר כוונת הספור לספרו באופן הראוי והנאות מפני שאין הענין הזה עיקר כוונתו. והראוי לדקדק בו יותר הוא הענין המכוון בהספור. ולזה בסדרים וספרים הקודמין שהעיקר המכוון בהם הוא מהות הדברים שנצטוו בהם הנביאים ע"ה או שנאמר להם מפי השי"ת שאמר להם השם כך וכך או שצו' אותם על כך וכך לזה ראוי לתרגם פעל הדבור בספורים אלו ככתבו ממש ואין זה נגד הכבוד ח"ו כי לא יוקפד בלשון על הספור הבלתי עיקרי. אבל כאן בפסוק ט' וכן להלן פסוק י"א. וכמו כן פסוק הנ"ל וישמע וגו' שבספר במדבר שלא סופר במקומות הללו ממהות ועצם הדבור כלל רק שדבר השי"ת למשה בכלל. וא"כ עיקר המכוון בספור איננו רק הדבור בעצמו. לכן יש קפידא בלשון. וראוי שיתורגם הספור הזה בדרך כבוד ולזה ראוי להפריד מלות עם ואל ממלת ודבר ומבואר מאוד:
יא כבר מבואר זה לעיל בסמוך:
(ד"ה ושב) ר"ר שע"כ שובו אל המחנה אחר הדבור היה כדי ללמד לזקנים הדבור שקבל באהלו מפי הגבורה דאל"כ למה שב אל המחנה והלא במקום שדבר עמו הש"י שם היה דירתו כדכתיב לעיל ומשה יקח את האוהל וגו':
בא"ד והדבר הזה נהג משה כו' תורף דברי רש"י ז"ל כך הם שג' עליות עלה משה בהר עד שהוקם המשכן ונדבר עמו הש"י מאוהל מועד. העליה הא' היה בז' בסיון יום שאחר מ"ת כדי לקבל הלוחות הראשונות ועשה שם בהר מ' יום כמ"ש בסוף סדר משפטים ויקרא אל משה ביום הז' (הוא ד' סיון) וגו' ויהי שם וגו' ארבעים יום וארבעים לילה, ושלמו אלו המ' יום בי"ז בתמוז לפי סדר החדשים א' מלא וא' חסר. עליה הב' היה בי"ט תמוז להתפלל ער מעשה העגל (והוכיח זה רש"י ז"ל שעליה הב' היה בי"ט תמוז ממ"ש לעיל שבי"ז בתמוז ירד ושבר הלוחות ובי"ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים וע"כ שלא עלה ביום ההוא דאמר מר כל עליותיו בהשכמה היו וע"כ שלא עלה עד י"ט בו) כמש"ל בסדר זה פ' ל"ב ויהי ממחרת וגו' ועתה אעלה אל ד' אולי אכפרה וגו' וישב משה אל ד' וגו' ובעליה זו עשה שם ג"כ בהר מ' יום ומ' לילה כמו שנוכיח להלן ושלמו המ' יום בכ"ט אב שבו ירד מן ההר ובו נתרצה המקום לישראל עליה הג' היה למחרת יום כ"ט אב (דאמר מר כל עליותיו בהשכמה היו) כדי לקבל הלוחות השניות ועליה זו נזכרה ג"כ בסדר זה להלן בסופו פ' ל"ד ויאמר ד' אל משה פסל לך וגו' ועלית בבוקר אל הר סיני וגו' ויפסול שני לוחות וגו' וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני וגו' ובעליה זו נשתהה ג"כ מ' יום בחר כמ"ש בסוף סדר זה ויהי שם עם ד' מ' יום ומ' לילה ויכתוב על הלוחות וגו' הרי שע"כ ג' עליות עלה משה בהר. ונשוב עליהם בקצרה. עליה הא' לקבל לוחות הראשונות בז' סיון כמ"ש בסוף סדר משפטים וכנ"ל. עלי' הב' להתפלל על מחילת חטא העגל כמ"ש בסדר זה וכנ"ל. והנה אין לומר שבעליה זו שנתרצה בה המקום ב"ה לישראל היה קבלת הלוחות השניות שהרי ממ"ש בסוף סדר זה כנ"ל. נראה שקודם עליותו בהר לקבל לוחות השניות צוהו הש"י לפסול שני לוחות אבנים מן ההר ולעלות אח"כ בבוקר אל הר סיני לכתוב שם על הלוחות את עשרת הדברים וכן היה שפסל משה שני לוחות אבנים וישכם בבוקר ויעל אל הר סיני והנה ברור כשצוהו הקב"ה על דבר חציבת הלוחות היה אחרי שנתרצה המקום לישראל ער מעשה העגל. הרי מפורש שאחרי הרצוי שהיתה בעליה הב' ירד משה מן ההר ושוב עלה אח"כ לקבל הלוחות השניות הרי מפורש שג' עריות היו והנה שנשתהה בעליה הא' מ' יום לקבל הלוחות הראשונות מבואר כפירוש בהדר משפטים כנ"ל וכן שנשתהה בעליה הג' מ' יום לקבל הלוחות השניות מבואר ג"כ בפירוש בסוף סדר זה וכנ"ל אבל שנשתהה בעליה האמצעית להתפלל על מעשה העגל מ' יום לא נזכר כאן הסכום הזה בפירוש ואולם במשנה תורה פ' עקב זכר הכל על הסדר בעלות ההרה לקחת לוחות האבנים וגו' (הן הלוחות הראשונות) ואשב בהר מ' יום ומ' לילה וגו' ויהי מקץ מ' יום ומ' לילה ויאמר ד' אלי קום רד וגו' ואפן וארד וגו' ואשברם לעיניכם ואתנפל לפני ד' כבראשונה מ' יום ומ' לילה וגו' כי יגורתי מפני האף והחימה וגו' בעת ההיא אמר ד' אלי פסל לך וגו' (וכבר הוכחתי לעיל מהמבואר בסדר זה שאין פי' בעת ההיא וגו' שבמשנה תורה במ' היום שהתנפל על מחילת חטא העגל שע"כ היה ירידה מן ההר אחרי תפלת דמ' יום ושוב עלה מחדש בהר לקבל הלוחות השניות ושהה בעליה זו מ' יום. לכן ע"כ צ"ל שפי' בעת ההיא בעת ההיא שנתרצה המקום ב"ה לישראל על דבר תפלת המ' יום וזה היה ביום רדתו מן ההר שהוא כ"ט באב וכנ"ל. אז א"ל הקב"ה שנגלה עליו באהלו פסל לך גו' וכן עשה ופסל ביום ההוא מן ההר ב' לוחות אבנים וביום המחרת שהוא ל' אב עלה עמהם בהר לקבל הלוחות השניות ושהה שם מ' יום וכנ"ל) ובהמשך הספור אמר שוב להלן שם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה הרי מפורש כאן שעשה בכל עליה מ' יום והנה ממספר הימים שישב משה בהר בג' עריות האלו הוכיח רש"י ז"ל שמ"ש וכאן ושב משה אל המחנה. המנהג הזה נהג משה מן יוה"כ עד שהוקם המשכן שהרי שיבה זו היתה כנ"ל כדי ללמד לזקנים וקודש יום הכפורים (שבו כלו מ' יום האחרונים מעלי' האחרונה היא הנ') לא היה לו פנאי לא ללמוד ולא ללמד שהרי לא היה הפסק בין עלי' לעלי' רק יום א' או יומים וכנ"ל כ"ז. ובזמן הזה לא היה לו פנאי בעליה א' ירד בי"ז תמוז ובי"ט תמוז עלה והיה הפסק ב' ימים התעסק בב' ימים אלו בעובד העגל כמבואר למעלה. בעלי' ב' ירד בכ"ט אב ובל' אב שהוא א' דר"ח אלול עלה לא היה הפסק אלא יום א' ובאותו יום פסל את הלוחות מן ההר וע"כ שרא נהג שיבה זו אלא מיוה"כ ואילך שמאז שיב לא עלה בהר ולא נהגה אלא עד שהוקם המשכן לפי שמזמן הקמת המשכן ואילך לא היה הדבור עוד באהלו של משה רק באוהל מועד וכ"ז מבואר מאוד:
בא"ד עשה שם מ' יום ובקש רחמים וכו'. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל בשנוי לשון ואת שטעם לקיחת משה את האוהל אל מחוץ למחנה הוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל רפי שהי' מנודין למקום ואמר מנודה לרב מנודה לתלמיד ואחרי יוה"כ לא הי' מנודין עוד למקום שאז היה הסליחה בשלמות ואדרבה חבה וקרוב יתירה נודעת להם אז מאת המקום ב"ה שנצטוו לבנות דמשכן כדי להשרות שכינתו ביניהם. בכר זה לא העתיק משה את אהלו אל תוך המחנה ונשאר במקום שהיה בו אהלו בתחלה ולא לטעם נזיפה חלילה רק שהמתין עד שיצטווה ע"ז מאת המקום ב"ה. ולכן הוצרך לשוב בכל עת אל המחנה בעבור הלמוד. אלו דבריו ז"ל:
בא"ד מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון כו'. ר"ל מדכתיב בעלי' האחרונה ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וקשה למה הוקשו לימים הראשוני' דוקא אם לענין סך הימים שנשתהה בהר הרי גם בעלי' האמצעית נשתהה מ' יום. ולזה דרשו ז"ר שלא לענין סכום הימים לבד הוקשו לימים הראשונים. אבר גם לענין היותם ימי רצון וחסד לישראל והיו ימי הרצון עד יום הכפורים שאז הי' הרצון בתכלית והסליחה השלימה. ולזה אמר כימים הראשונים שהי' ימי רצון בוודאי לפי שאז עלה תיכף אחר יום מ"ת לקבלת הלוחות הראשונות ולא קדם שום חטא לישראל ואדרבה זכו לחזות בנועם ד' זיו השכינה ולקבל התורה ונתקדשו כולם בקדושה ופרישות יתירה ואמרו נעשה ונשמע ומדהוקשו לימים הראשונים בלבד ממילא שמע מינה שכ"ז לא היה אלא בימים הראשונים והאחרונים אבל האמצעיים היו ימים של כעס ורוגז ומבואר (ד"ה ושב) כבר ביארתי זה באורך לעיל בפסוקי ז' ח' ומ"ש רש"י ז"ל אח"כ ומדרשו כו'. ר"ל דלפי הדרש אין ושב הוה רק עתיד ע"י ו' המהפכת שבראש מלת ושב:
יב ר"ל שאף שבאמת אינו נופל ראיית העין אצל הש"י בכל זה דברה תורה כל' ב"א וייחס ההשגה אצל הש"י בראיה אם השגה כזו תבוא לאדם ע"י הראות כמו וירא ד' כי סר לראות וגו' ורבות כיוצא. אולם בכאן לא תפול ראיה גם באדם כי לא יורגש הקול והמאמר בראות העין לזה ענין הראיה בכאן גם באדם ראיית השכל. ולכן תיקן כאן רש"י ז"ר ענין מרת הראיה יותר מבשאר מקומות ואמר תן עיניך ולבך כו':
בא"ד ואשר אמרת לי כו'. הנה ענין הבקשה ההיא בכלל ע"ד רש"י ז"ל שבקש משה שיהיה מציאת החן שרו השכר במה שינהיג את העם לא"י ע"י הליכת שכינתו ית' בעצמו עמו ולא שימסור ההנהגה למלאך ואין לך תשלום שכר גדול מזה המושג ע"י מציאת החן. ולזה א"ל משה שאם לא יזכה להשיג השכר הזה ע"י מציאת החן יודיעהו נא הש"י מדרגת השכר אשר ישיגו המוצאים חן בעיניו ומהו זה ענין מציאת החן הזה. וא"ת שיהיה מציאת החן שלו שוה למדרגה הנ"ל שיבקש במה שיעשה אותו לנוי גדול. לזה אמר שאיננו כן וכעין שאמר למעלה בתפלתו אם כסא של ג' רגלים כו' ולזה בקש ממנו שאם מדרגת שכר אנשי מציאת החן לשישיגו מבוקש כזה אשי נא המדרגה הזו בעם הזה ואם אין המדרגה גדולה כ"כ רק היא מוגבלת הודיעני נא שיעור ההגבלה ההיא והשיעור הזה ארצה ג"כ להשיג בעם הזה ולא ביוצאי חלצי. ולהבינך הענין יותר כי איך יבקש משה פרס מרבו וכל צדקות האדם אינם שווין בערך השכר היותר קטן שישיג האדם מאת הש"י. לתשובת זה אומר לך על קט דעתי כי באמת השכר אשר ישיג האדם בפעולותיו המה מתנת חנם מאת הש"י ובפרט השכר בבא שהוא נצחי ואולם השכר הצפון הזה הוא נצחי בכמות ר"ל בזמן אבר באיכותו הוא מוגבל ר"ל שמחות ואיכות השכר הזה הוא כפי מדרגת החסידות והצדק. וכבר ידוע מאמר חז"ל שכ"א נכוה מחופתו של חבירו, והשכר שקול בפלס אל דעות ית' וכאלו השכר הזה חובה לכ"א לפי מדרגתו אבל החסידים הגדולים העומדים לפני ד' תמיד כא' מצבא המרום במרום שכרם הוא מציאת חן וענינו השגת הטוב היותר גדול אשר הוא בכח הנברא. ולז"א משה לפני ד' שאחר שיעדו הש"י במציאת החן א"כ אין השכר מוגבל באיכותו ויוכל להשיג מה שירצה להשיג א"כ ילכו פניך עמנו להעלותנו לארץ חמדה. ואם איננו כן וגם מציאת החן מוגבל באיכותו הודיעני נא מדרגת מציאת החן הזה והבן היטב כי השכר האחרון המגיע לאנשי חסד אשר גברו בחסידות ומעלה והשיגו לרום מעלת היראה וההשגה כפי כח האנושי אשו בקצה גבור כוחו יכונה מציאת חן:
(ד"ה ואתה אמרת) ור"ל ופירוש בשם איננו שם העצם רק ענינו חשיבות ופרסום במעלה כאשר ישתמשו ג"כ חז"ל במלה זו לרוב להוראה זו שם טוב. וכן במקרא ויצא לו שם בגוים וקרא שם בבית לחם וענין ידעתיך בשם הכרתיך בחשיבות:
(ד"ה ואדעך) ר"ל ופי' למען אמצא חן כמו ודעת אלקים תמצא שפירושו תכיר וכן הוא ג"כ הפי' כאן למען אכיר מהות החן ושכרו:
(ד"ה וראה) כבר מבואר לעיל בסמוך קשור מאמר זה במאמר הקודם:
טו תיקן רש"י ז"ל את ל' הכתוב שאין ענין המאמר הזה כמסתפק בהבטחתו ית' רק ענינו בזו אני חפץ:
טז (ד"ה ונפלינו) ר"ל שאין זה תשלום המאמר הקודם ור"ל שבלכתך עמנו נהיה מופראים ומובדלים מכל האומות עי"ז. אבל הוא בקשה אחרת וראיית זה ממה שהשיב לו הש"י גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה א"כ משמע ששאל ממנו ב' שאלות:
יט ר"ל ופי' על פניך לפניך ומ"ש רש"י ז"ל בסוף הדבור וע"י שיזכירו כו' דבוק למטה עם וחנותי וגו' וב' נקודות ההפסק ט"ס ור"ל ע"י שיזכירו לפני רחום וחנון וחנותי וגו' כי זכות אבות כלה ורחמי לא כלום ופי' וחנותי את אשר אחון איננו את מי אשר אחון רק את הפעם אשר אחון ר"ל וחנותי בעת שאחון וזהו עתים אענה ועתים לא אענה:
כב (ד"ה ושכותי) ר"ל ושכותי כפי תרגומו ואגין במימרי והוא כנוי דרך כבוד אבל והסרותי את כפי לא יתכן לתרגמו ואעדי ית מימרי שזהו הפך ההגנה לכן תרגמו ואעדי ית דברת יקרי ור"ל והסרותי הנהגת כבודי ופי' דברת בארמי הנהנה ולא דבור כי תרגום ינהג ידבר וענינו כשיסתלק כבודי מכנגד פניך: