באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר תשא · פרק לב
המשך דברי רש"י ז"ל כך הוא. שעלי' הראשונה הי' בשבעה בסיון (יום שאחר מתן תורה. שהתורה ניתנה בששה בסיון) כמ"ש בסוף סדר משפטים. ויקרא אל משה ביום השביעי וגו' ולדעת רש"י ז"ל אין יום העלי' מן המנין. נמצא התחלת מנין מן יום ח' בסיון הרי שיום י"ז בתמוז הי' יום הארבעים (שלפי חשבון החדשים. סיון מלא תמוז חסר). ומשה ירד ביום הארבעים אחר הלילה שמקצת היום ככולו. ולכן דקדק רש"י ז"ל וכתב אח"כ. וז"ל נמצא יום הארבעים בי"ז בתמוז כו'. ומ"ש רש"י ז"ל מתחלה שאמר להם משה לסוף מם יום כו' פירושו ג"כ ביום הארבעים שהוא סוף חשבון המם יום ור"ל ליום שהוא סוף מם יום. אבל לפי מחשבת הטועים שיום העלי' מן המנין. אף שאין לילו עמו. א"כ הי' יום הארבעים בט"ז בתמוז וכסבורים הי' שיבוא ביום ט"ז בתמוז וזה מבואר:
(בא"ד וא"א לומר כו') ר"ל שאין לומר שגם הם לא טעו לחשוב שיום עלי' מן המנין אבל טעותם הי' במה שהי' סבורין שכבר בא שש ומעשה העגל הי' לפ"ז בי"ז בתמוז שזה אינו שהרי לא ירד משה מן ההר עד יום המחרת לעשיית העגל. וכיון שמשה ירד ובשבעה עשר בתמוז ע"כ לומר שמעשה העגל הי' בט"ז בתמוז. וא"כ צריכין אנו לומר שטעותם הי' בחשבם שיום הארבעים הוא בט"ז בתמוז. לפי שיום עלי' מן המנין:
(ד"ה אשר ילכו) כי בקשו שיהי' להם מנהיג ומורה דרך במקום משה וזה יצא להם ע"י הורדת רוחנית הכוכבים או שרי מעלה לפי מחשבתם על תמונה מיוחדת העשוי' מחומר מיוחד בזמן מיוחד. ושארי פעולות נלווה לזה ידועות להם מארץ הטמאה ארץ מצרים ולכן חשבו שברבוי המנהיגים הם התמונות הנ"ל. יותר מועיל וטוב להם:
(ד"ה כי) פשוט שמלת זה בכל מקום הוא כנוי הרומז והגוף המכוון בו עומד לנגד המדבר:
(ד"ה אשר העלנו) הנה מאמר כי זה משה האיש וגו'. הוא נתינת טעם למבוקשם לעשות להם המסכה. וע"כ כי אמרו לעשות להם משה אחר שיהי' מנהיג ומורה דרך כמוהו וזה כוונו במאמרם אשר העלנו מארץ מצרים. ולזה צ"ל שהכוונה שהי' מורה לנו דרך במדבר אשר נעלה בה. ועתה צריכין אנו לאלהות הרבה אשר ילכו לפנינו להורות לנו את הדרך אשר נענה בה. ולכן אמרו אשר העלנו מארץ מצרים. ולא אמרו אשר הוציאנו מארץ מצרים כי עיקר הכוונה שהי' משה המענה אותם ממצרים למדבר הזה. והי' מורה להם הדרך בהעלאה ההיא בלכתם במדבר וזה מבואר:
ב כן פירש"י ז"ל בפסוק זה ובפסוק כיוצא בו הנזכר בו מאמר אהרן על דבר מעשה העגל. והכוונה להתנצל בעד אהרן קדוש ד' כי מאשר לא הי' יכול לעמוד בפני הקהל הרב ההוא קהל הטועים. התחכם בדבריו לדחות אותם עד בוא משה. והנה מלבד היות התנצלות זה אמתית כפי הסברא יורה גם ל' המאמר על זה כי הכי לא הי' להם זהב אחר שיצטרכו לפרוק נזמי נשיהם ובנותיהם וכל זה מבואר:
(ד"ה פרקי) וכמ"ש ג"כ הראב"ע ז"ל שמלת פרקו על שקל ברכו. מבנין הכבד הדגוש עכ"ל ופשוט:
ג ר"ל שיתפרקו הוא מההתפעל. ובנין זה הוראתו על הפעולה וקבלת הפעולה כאחד והוא פעולת הפועל בעצמו ותיקן רש"י ז"ל הלשון אחרי הוראה זו:
(ד"ה חת) ר"נ שמלת את סימן הפעול לא יבוא אצל ההתפעל. להיות בכח הבנין הזה גם קבלת הפעולה כמו הנפעל וע"כ שמלת את כאן הוראתו מן כמו חלה את רגליו, כצאת את העיר:
ד (ד"ה מסכה) ור"ל כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל מסכה התוך כמו הפסל נסך חרש עכ"ל. וכן הוא ג"כ כוונת רש"י ז"ל כאן שמסכה מלשון מתכת וכאילו כתוב עגל מתכת שהוא מענין התוך ופשוט:
(ד"ה אלה) ר"ל כך דרכו של יצר הרע. בקטן יחל ובגדול יכלה שתחלת הכוונה הכללית הי' להיות להם משה אחר שכח הרוחני אשר חשבו להוריד בעגל יהי' להם מנהיג במקום משה והחטא הזה השיאם אח"כ לחטא אחר ותחת שאמרו מתחלה קודם שיצא העגל אשר ילכו לפנינו. כי זה משה האיש וגו' הרי שבקשו להם משה אחר חמרו אח"כ בצאת העגל. אלה אלהיך ישראל. והתחילו לקבלו באלוה ואמרו שכח הרוחני השורה בעגל הזה העלה אותם ממצרים ולא משה בעזר, השי"ת:
ה ממ"ש וירא אהרן משמע שראה דבר חדש מפליא ולכן בנה מזבח לפניו לזה פירש"י ז"ל שאין הכוונה ח"ו. שבעבור שראה הפלא ההוא בנה מזבח לפניו ונכשל אחריו חלילה אבל הכוונה להפך שבשביל ראותו הפלא וראה א"כ כי מעשה שטן מצליח וע"י זה הוא מוכרח לבנות מזבח לפניו לפי שאין לו פה לד חותם עוד התחכם גם הוא לבנות המזבח מעצמו למען יתראה כמתרצה להם. וע"י זה יהי' לו מקום לדחותם. כמ"ש אח"כ שקרא ואמר חג לד' מחר ולא היום. וכמו שפירש"י ז"ל אח"כ בסמוך:
(ד"ה ויבן) כבר מבואר בסמוך ליישב מי הכריחו לאהרן קדוש ד' לבנות בעצמו מזבח לפניו והם לא הכריחוהו על זה אבל זה הי' התחכמות מאהרן כדי לדחותם וכנ"ל:
(ד"ה ויקרא) לפי הדרש הא' פי' וירא ראה הריגת חור ופירוש ויבן מזבח לפניו שהבין בדעתו כי מזבח ר"ל טביחה לפניו ומזבח בכאן איננו שם עצם שם הכלי רק שם דבר שכולל גם שם המקרה ר"ל שיהרגוהו גם אותו אם יסרב להם (אבל לפי הדרשות האחרות פירוש וירא ראי' שכלית) ופירוש ויבן לשון הבנה שהבין בדעתו כי מזבוח לפניו וכל זה כדי ליישב ענין המאמר המורה בהשקפה ראשונה כי נכשל אהרן ח"ו על דבר הפלא שנתהווה בצאת העגל. וכמו שביארתי בתחלת הפסוק הזה בסמוך:
(ד"ה חג) ידוע כי שם בן ד' אותיות הוא שם העצם המיוחד ואיננו כשם אלקים שהוא תואר לכל הנעבדים ובזה די התנצלות לאהרן קדיש ד' שאם בנין המזבח הי' לתכלית עבודת העגל. איך קרא חג לד' מחר. אבל באמת שהי' הכל התחכמות ותחבולה מאהרן להשבית' מע"ז וקרא סתם חג מחר. כדי לדחותם שימתינו עד למחר ובתוך כך יבוא מרה. ויקריבו על המזבח הזה לשמים ותיבת לד' הנזכר כאן הוא שאמר אהרן בלבו:
ו ר"ל ולולי זרזם השטן הוא דמיונם הכוזב ויצר הרע שבלבם לא היו חוטאים כי בא משה אח"כ בתוך שש:
(ד"ה לצחק) השמחה בשביל דבר טוב ומועיל ותכלית יכונה שמחה סתם. אבל שמחת הוללות וקלות ראש ופתויי היצר יכונה צחוק ומבואר:
ז (ד"ה לך) הוא דרשת דורשי רשומות. והוא האמת שהירידה מן ההר הוא בעצמו הירידה מהגדולה. ולולי חטא העגל לא הי' יורד מן ההר עודנה כי עדיין לא נצטווה על הרבה גופי תורה:
ט ר"ל שהוא על דרך דמיון שמחזרין ערפם ממוכיחם ולא ישובו עוד ערפם אליהם כאלו לא יוכלו להסב אותו לקושיו:
יא שבתחלת המחשבה. השאלה הראשונה הזו למה יחרה אפך אין לה מובן כלל שהחרון אף לפי שחטאו החטא הגדול הזה במעשה העגל לזה אמרו ז"ל בפירוש זה כלום מתקנא כו' וזהו מדוקדק בלשון הפסוק למה ד' יחרה אפך בעמך ר"ל אתה אשר לגדולתך הבלתי תכליתית נקרא שמך ד' (כידוע מהוראות וקדושת שם הקודש הזה) למה יחרה אפך בעמך ולכן לא אמר סתם למה יחרה אפך בעמך ומבואר:
יב כבר פירש"י ז"ל בפרשת בראשית בפסוק וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ וגו' שענין נחום הוא הפוך מחשבה שההפוך ההוא ראוי לפי הזמן מפני שחרטה שגדרה העצבון על מעשה לא טוב שקדם אינו נופל אצל השי"ת הצופה מראשית אחרית. ואולם בפסוק שלפנינו לא יפול כלל גם בזולת זה ענין חרטה שהרי עדיין לא יצא הרע לפעל. וע"כ אינו רק הפוך מחשבה:
[ד"ה על] פשוט שהרי עדיין לא נעשה פתגם הרעה
יג הרבה רמזים דרשו ז"ל בזה כאן דרשו יצאו עשרת הדברות בעשר נסיונות ובדבור הסמוך דרשו שעונש הראוי אליהם כבר קבלוהו אבותיהם ועוד דרשו אם כסא של שלש רגלים כו' וכל השלשה טענות האלה הם טענות ראויות לטוענם. וכל אלה בכלל המאמר הקצר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'. ואין דרשתם זאת מכח הכרח הכתובים רק מכח הסברא להיותם בכח המאמר. והם טענות ראויות. ואין החכם המדבר לחכם וק"ו ב"ב של ק"ו לעצם החכמה הוא השי"ת ראוי לפרש כל פרט ופרט. רק כפטיש יפוצצו דבריו לכמה כוונות באומר אחד קצר המתבונן בדברי החכם יראה מה עמקו מחשבותיו בקוצר דבריו ובפרט אם יש בכלל דבריו איזה תרעומת כענין הדרש הב' שראוי לחפותה בסתר דבריו ולא תוצץ הכוונה ההיא רק מבין חרכי אמרותיו לכבוד הנדבר אליו ולזה מה נעימים דבריהם ז"ל כאן. וכן להלן ד"ה אשר דרשו דרש ראוי ונכון הנכלל בתיבת בך מלה אחת ומה נעים טעם זה. (ד"ה לאברהם) מבואר בסמוך וכן צ"ל הגירסא בדבור שלפנינו זכור ליעקב שגלה לחרן:
(ד"ה אשר) כבר הוא מבואר לעיל בסמוך והשנות הדברים אך למותר:
טו ר"ל שהיתה חקיקתן עוברת משני עבריהם וא"כ מם וסמך שבלוחות אין להם אחיזה וראוי להם ליפול והוא מעשה נסים. כדאמר רב חסדא בש"ס מם (ר"ל מם סתומה) וסמך שבלוחות בנס היו עומדין. אבל אין ר"ל שמהות הנס הוא שהיו האותיות נקראות בחוץ כמו בפנים ביושרן ולא למפרע שהרי פירש"י ז"ל בפרק הבונה על הך מימרא דרב חסדא הנ"ל. שהיו נקראות מבחוץ האותיות הפוכות והתיבה הפוכה עכ"ל הרא"ם ז"ל והוא פלאי שמה הי' לו להביא זה מדברי רש"י ז"ל הרי רב חסדא גופא פירש כן במימרא דידי' הנ"ל וז"ל הש"ס שם בפרק הבונה אמר רב חסדא. כתב שבלוחות נקרא בפנים ונקרא בחוץ כגון נבוב בובן בהר רהב סרו ורס וכו'. מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
טז ור"ל בזה כמו שפירשו הראב"ע והרשב"ם ז"ל. וז"ל הרב רשב"ם ז"ל. ולא פסל אותם משה כמו בלוחות השניות. עכ"ל והראב"ע ז"ל הוסיף עוד ביאור בזה וכתב וז"ל ועל דעתי כי פירוש זה שהיו ככה נבראים במדה הראוי' (ולא שנחצבו מאליהם מן ההר בדרך נסי). והזכיר זה בעבור שהשניים פסלם משה עכ"ל. ואולם ע"ד הדרש שהביא רש"י ז"ל כאן פירוש מעשה אלקים עסקיו ושעשועיו. ובמקום אחר אמרו ז"ל ג"כ כי התורה בתו של הקב"ה ובמקום אחר אמרו ז"ל עוד שנסתכל הקדוש ב"ה בתורה וברא את העולם והדברים עתיקין:
יז פעל הרעה הונח ג"כ על קול המון רב ההומים מתוך שמחה והוא דד מוצא ההרגשה והקול ההוא נשמע בלי סדר רק כלו מעורבב יהי' קול דברים או קול המי'. וכאלו האויר יתפוצץ להרמת הקול ההוא ועל פי רוב יבוא הפעל ההוא בהפעיל כמו ויריעו כל העם תרועה גדולה האמורה אצל נפילת חומת יריחו ועל דרך זה הי' ראוי להיות כאן בהריעו. ואולם בא כאן בהשמטת הא ההפעיל וגם בא הציירי תמורת חיריק גדול:
יח ופירוש מלת ענות צעקה ומלת גבורה פירושו הנצחון ומלת חלושה ענינו הפך הנצחון ואין סמיכות שם ענות לשם גבורה וחלושה סמיכות התואר אל המתואר רק הוא סמיכות הביאור ששם גבורה וחלושה הוא ביאור למלת ענות שביאר מהו הצעקה צעקת גבורה או חלושה, וכענין זעקת שבר יעוערו:
(ד"ה קול ענות) בפסוק שלפניו אמר שיהושיע אמר למשה קול מלחמה במחנה הרי שפתר יהושיע סבת ההרעה ההיא שהוא או קול ענות גבורה או קול ענות חלושה. ומשה שכבר ידע מפי הגבורה סבת הקול הזה השיב ליהושיע שאין הדבר כאשר חשב שאין זה קול תרועת מלחמה וא"כ אינה לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה. ואולם לא רצה משה לפתור לו סבת קול התרועה ההיא לעוצם גנותה עד יוודע לו אח"כ מעצמו בבואו אל המחנה וא"כ לא הי' לו למשה להשיב לו. אלא אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה ולאיזה צורך הוסיף עוד קול ענות אנכי שומע. לכן צריך לפרש שאף שמשה לא רצה לבשר ליהושיע גנות התרועה ההיא בכל זה הסתיר משה הסבה בסתר דבריו כדרך ההתפעלות שהנפש משתוקקת להוציא מר רוחה במלין וגם בהסתיר צערה תביע רוחה דרך רמז להקל מעט מעלי' ולא יובן רק להמתפעל עצמו ולא להשומע ולזה שם ענות כאן הוא לשון נופל על הלשון וכפי כוונת משה אינו מענין עני' וצעקה רק מענין ענוי. אמנם יהושוע לא הבין כוונתו בוודאי וחשב שהשיב לו משה שמכיר הוא מדמות קול ההמי' שאינו קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה ולזה סיים קול ענות אנכי שומע ר"ל ולא ידעתי סבתו. וכאלו אמר בסרוס לשון. קול ענות אנכי שומע. אבל אינו לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה זהו כוונת רש"י ז"ל כאן לע"ד:
יט הנה מעשה שבירת הלוחות נראה זר ומתמי' לכאורה וידמה זה מפעולת החימה ואין לשבר אפי' כלי קל בחמתו ואף כי דבר קדוש ויקר כזה וגם התפעלות החימה בעצמו אינו ראוי בחוק אדון הנביאים ע"ה ומה נעים הדרש הזה שדרשו ז"ל בטעם שבירת הלוחות ואין זה א"כ מעשה ההתפעלות רק מעשה גדול בהשכל ודעת לא ימלא לבו בזה בלתי אדון הנביאים ע"ה. ודי בזה תוכחת מגולה ובזיון להעם:
[ד"ה תחת] ותחת ההר כמו בתחתית ההר ולא תחת ממש. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וישק) וכ"כ הראב"ע והרשב"ם ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל כמשפט עיר הנדחת וכו' ר"ל דקיי"ל בסנהדרין יחידים בסקילה ומרובין בסייף. וכתב בצל"ד וז"ל ואין ר"ל שהי' להם משפט עיר הנדחת ממש שהרי קיי"ל דהודחו מאליהן הרי הם כיחידים. ואם תאמר שהודחו מערב רב זה אינו דהא בעינין שיהיו מדיחי' מאותו שבט אבל ר"ל שהם כעין עיר הנדחת ולפיכך דנן בסייף ובאמת שהטעם הזה שכתב רש"י ז"ל כאן הוא לקוח ממדרש תנחומא אבל ביומא פרק שני שעירי כתב רש"י ז"ל טעם אחר בזה שמפני שלא נתפרש להם עדיין דין ארבע מיתות ב"ד נידונו במיתת בני נח. שכל מיתתן בסייף כדאיתא בסנהדרין עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל
כא ר"ל שמפשטות המאמר נראה לכאורה שאהרן הי' ח"ו הגרם לחטא זה והוא הכשיל אח ישראל ולכן שאלו משה מה רעה עשה לך העם הזה כי גרמת להם חטא זה. ובאמת שזה אינו כמו שקדם שישראל בעצמן גרמו להם החטא הזה. ואהרן הי' מוכרח לשמוע להם ולזה ע"כ אין הפי' מה רעה קדמוך העם הזה שהבאת עליו החטאה הגדולה ההיא לגמול ותשלום רק הפי' מה כפי' רעה עשו לך העם הזה שהוכרחת ע"י לשמוע להם להביא אותם בחטאה הגדולה הזו וכי קדמוך כל כך יסורין וענויים מהם:
כב ר"ל שאין תואר רע שב אל העם בראיית תוספת בית ברע. אבל המתואר של רע הוא הדרך וחסר המתואר כמו ומאכלו בריאה. ועשיר יענה עזות ובתשלומו ראוי בהמה בריאה דברי עזות. מדברי הרא"ם ז"ל:
כד מפשטות תשובת אהרן נראה כמו הודאה ולא כהתנצלות ולכן פירשו רש"י ז"ל באופן שיהי' התנצלות. ומהות ההתנצלות הוא כזה שאמר למשה שכל כוונתו הי' רק לדחותם עד שבתוך כך יבוא משה. ואולם כל כוונתו זאת לא הועילה לו. ולזה אמר שאמרתי להם למי זהב ולא דרשתי מכם דבר המצוי מיד לתתו לי רק זהב. וחשבתי שבתוך הזמן שיקבצו הזהב יבוא משה או יתנחמו ממעשיהם. אבל הם היו זריזין במעשיהם זה ואך אמרתי להם ויצא הדבר מפי התפרקו מיד קשוטיהם ויתנום לי. ולאחר שנתנו לי לא עשיתי מאומה כי אם השלכתיו באש ולא ידעתי שיצא העגל הזה כי הי' כוונתם לעבוד דמות עגל דוקא וחשבתי אולי לא יופק זממם ואונם. ובתוך כך יבוא משה אבל מעשה שטן מצליח ויצא העגל הזה זהו כוונת התשובה. והוא מדוקדק ג"כ בלשון הכתוב שלא הי' לו לומר אלא אתה ידעת וגו' כי ברע הוא. ויתפרקו נזמי הזהב ויתנו לי ועשיתי מהם עגל מסכה ולמה אמר ואומר להם למי זהב וגם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה וידוע זה מעצמו שהשליכו באש. אבל כל התוספת הזה הוא לצורך ההתנצלות ולהראות לו שכל כוונתו הי' לדחותם מעון ומכשול. לכן אמרתי להם למי זהב. ולכן השלכתיו באש וכנ"ל:
(ד"ה ואשליכהו) כלל הכוונה מבואר לעיל בסמוך. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל פירוש שאמר לו שיצא העגל מעצמו מבלתי שיצור אותו בחרט תחלה דאל"כ מאחר שהשליך הזהב באש וצר בו צורת העגל בחרט בהכרח שיצא צורת העגל וצ"ל שמפני היראה ממשה הוציא אהרן שקר מפיו עכ"ל. וחלילה לומר כן על אהרן אבל כוונת רש"י ז"ל שאמר שלא ידעתי שיהי' בעגל זה רוח חיים. ויצא מעצמו מבלי שאצטרך להוציאו בידים וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל וירא אהרן שהי' בו רוח חיים וכו' עכ"ל. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
כו וחסר מלת יבוא כידוע מתולדת הנפש שדבור ההתפעלות ישתמש בדבור היותר קצר. כי הנפש תמהר לשפוך שיחה וכמו משה רבינו ע"ה במאורע הזה שלבשתו רוח קנאה ונקם וחפץ לעורר קנאה גם בלב זולתו:
(ד"ה כל) ממלת כל קא דרשי להך כדרכם ז"ל:
כז (ד"ה אחיו) ר"ל לשיטת הדרש שזכר רש"י ז"ל בסמוך שכל השבט כשר צ"ל שפירוש אחיו אחיו מאמו והוא ישראל. ואולם לא נדע עדיין מה יעשה בהאמור להלן פסוק כ"ט כי איש בבנו ובאחיו וגו' ובנו ע"כ לוי ולא ישראל וצ"ל כמו שדרשו ז"ל לשיטה זו בפרשת וזאת הברכה. בפסוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' שכוונת המאמר ג"כ על הריגת עובדי העגל ולכן דרשו כי פירוש לאביו אבי אמו שבני בנים הרי הם כבנים ועד"ז נאמר ג"כ כאן כי פירוש בבנו בבן בתו ובעלה ישראל ומבואר:
כט והוא כפירש"י ז"ל בפרשת תצוה. שמילוי ידים הוראתו לרוב על החנוך והוא התחלת כניסת האדם לאיזה מעלה. וכן פירש"י ז"ל גם כאן שאמר להם משה ברמז שעם הפעל הזה יתחנכו לכהונה מפני שמעת שחטאו בעגל נפסלו הבכורות מהכהונה ונבחר שבט לוי תחתיהם בסבת קנאתם באנשים החטאים עובדי העגל. מדברי הרא"ם ז"ל:
ל רש"י ז"ל תקן כאן מלת בעד באיזה אופן תקשר עם פעל הכפרה כד ולרוב יקשר הפעל ההוא עם מלת את. והי' לו לומר אכפרה את חטאתכם וכתב רש"י ז"ל שכמו שהכופר ישמש ג"כ לענין קנוח והסרת שמץ כמו אכפרה פניו במנחה (וכמו שהאריך בזה רש"י ז"ל בפרשת וישלח) כן הוא ג"כ מענין סתימה והבדלה. וכאלו התפלה ד"מ סותמת בעד החטא ומבדלת בין החוטא והחטא. ומענין הסתימה נופל כאן מלת בעד כמו ויסגור ד' בעדו ופי' בעד כנגד. מדברי הרא"ם ז"ל:
לא לא אמר בדרך כלל ויעשו להם אלהי מסכה. אבל באמרו אלהי זהב רמז הענין הזה אתה הוא שגרמת כו' וכבר הארכתי בזה לעיל פסוק י"ג שאין החכם המדבר לרבו ולגדול ממנו מפרש כל פרט רק מרמזם בקוצר דבריו וביחוד באיזה דבר תרעומת:
לב המסתכל בענין תפלת משה רבינו ע"ה יראה שתוכן שלה שעזות הוא לבקש סליחה על החטא הזה להיותו עצום מאוד ולזה הקדים תחלה אנא חטא וגו' גדולה ויעשו וגו' זהב וכאומר בלבו שאין ראוי לפתוח בסליחה להיותו עזות או כאין מרגיש בעוצם החטא. לזה אמר בפתח דבריו. ידעתי שהחטא הזה מופלג במרי ועזות ואינו כדאי לבקש עלי' סליחה. אכן אח"כ התחיל בבקשת הסליחה ואמר ועתה אם תשא וגו' ואם אין מחני וגו' ובזה נראה שאין עיקר המבוקש הסליחה רק שעיקרו שבהעדר הסליחה מחני נא וגו' וכאומר הנה הסליחה אינה כדאית ועכ"פ מחני. ומה נעים ונאות תפלה זו בחיק אדון הנביאים ע"ה שהיא רק הודאה על עוצם החטא ושאינה כדאית לסליחה ומתפלל א"כ מחני נא ולזה מאמר ועתה אם תשא חטאתם הוא מאמר קצר וכהתחלה בלי גמר שהוא להרגשת העזות אשר במאמר זה והבושת לגמרו וכנושך בשפתיו באמצע דבריו. ע"י עלותו מהר חיש על לבו שעברה פיו דבר לא הגון לפני ממההקב"ה וכרוצה לרמז דבר שחפצו בו עצום מאוד אלא שדבר גדול ועזות הוא לבקש אותו בהחלט. ולזה הוא מרמז הדבר ההוא למען יתגלה רק חפצו בזה כי אולי יפיק זממו בזה ומפסיק באמצע הדבור בעבור הבושה ולבלתי יתעורר עליו חימה בראות הנעתר היות המעתיר מרגיש בעצמו ויודע כי יותר מדאי הפציר ומתבייש בעצמו ועל כן הפסיק משה רבינו ע"ה באמצע הדבור. וממהר לבוא לתוכן המבוקש מחני נא ובזה בא ההתנצלות בדבריו שזה עיקר מבוקשו:
לד כבר כתב רש"י ז"ל בפרשת ויצא שכל לי ולו ולך הסמוכים אצל דבור פירושו לצרכך. אבל כאן ואצל אדוני' שלא יתכן לפרש לצרכו ע"כ צ"ל שבא לך במקום אליך:
(ד"ה וביום) וכ"כ הרשב"ם ז"ל וז"ל ר"ל לפרקים ולכשארצה ולא הכל ביחד עכ"ל: