אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר תשא › פרק לא

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תשא · פרק לא

סדר תשא

ג (ד"ה דעת) רש"י ז"ל הבדיל בין השמות הללו:

חכמה תבונה דעת. ואמר שדעת הוא רוה"ק ואשר יפול יותר על רוה"ק שם דעת משם חכמה נלע"ד כי שם ידיעה נופל ג"כ בלה"ק על חבור ודבוק אמיץ של ב' דברים אשר תתפעל הנפש מדבוק ההוא ויוליד הרגשה בנפש כמו והאדם ידע את חוה אשתו והוא הרגשה נעימה. ויודע בהם את אנשי סוכות שהוא הרגשת כאב וצער דמתיילד ע"י דבוק כלי הדכאה בגוף דבע"ח. והכלל שכל הרגשה תקיפה נעימה או בלתי נעימה ההוה בנפש ע"י התדבקות דבר אחר שחוצה לה בגוף יכונה ידיעה. ועד"ז ניכר לומר ג"כ שההכרה והחכמה דהוה בנפש האדם ע"י חרות ודבוק רוח דקודש שאת ד' נק' דעת בינה זאת:

ו ר"ל שאין מאמר ועשו כל אשר צויתיך וגו' מאמר בפ"ע. והגזרה במאמר שלפניו הוא נתתי חכמה שאינו כן אלא הכל מאמר א' וגזרת המאמר הוא ועשו את כל אשר צויתיך וחסר מלת אשר בכתוב. ובתשלומו ראוי. ובלב כל חכם לב אשר נחתי חכמה ועשו את כל אשר צויתיך:

ז והלמד למד התכלית לצורך. ופשוט

ח ופי' הטהורה דמזוקקה מכל סיג מדברי הרא"ם ז"ל:

יא ר"ל ממ"ש כאן לקדש הלמד בפתח וצ"ל ע"כ שהוא במקום להקודש כמשפט הטלת התנועות כמו שידוע כל זה במלאכת דקדוק הל' ושמוש דא הידיעה במקום זה להורות הקודש המיוחד והוא ההיכל וע"כ מהצורך לבאר שמלת לקודש שבכתוב זה שב רק על קטורת הסמים הסמוך לו מלפניו ולא על שמן המשחה ג"כ לפי ששמן המשחה לא נעשה למשוח בו דהיכל לבדו רק כדי למשוח בו המשכן וכל כליו. זהו כוונת רש"י ז"ל ופשוט. ותמיהת הרא"ם ז"ל לא הבינותי:

יג פשוט שתיבת ואתה נראית מותר בראש המאמר הזה וגם הו' ואתה אין לה מקום שמוש בכאן כפי הנדמה בתחלת הדעת. אבל כבר כתבתי במקומות הרבה ובפרטות בסדר בראשית פ' מקץ בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' שהו' תבוא לפעמים ובפרט בל' הצחות לחבר רעיון ומחשב או ענין שלא נזכר בכתוב וזה מובן ממילא ע"י הו' שפעולתה לחבר ולקשר הדבורים:

ולכן כ' רש"י ז"ל כאן, שעל דרך זה בא כאן מרת ואתה בראש מאמר אזהרת חלול שבת קודש והענין אתה שהפקדתיך לצוות אח ישראל על דבר מלאכת המשכן. אתה בעצמך הזהירם על השבת לשמרו לרמוז בזה שאין המשכן דוחה שבת ולכוונה זאת באה כאן תיבת אתה בראש האזהרה לעורר על היותו המצוה בבנין המשכן. אבל לפי שלא נזכר הרעיון הזה בפירוש בכתוב באה גם הו' בראש מלת ואתה לחבר הרעיון והמחשב הזה ולהורות עליו ר"ל היותו המצוה במעשה המשכן וכליו והוא מבואר למבין:

(ד"ה אך) לפמ"ש רש"י ז"ל לעיר בתקון מלח יאתה יתקשר ג"כ היטיב מלת אך. וענינו חובה ומצוה הוא לכם לבנות המשכן. אך את שבתותי תשמורו:

וזה ידוע ע"י מלת ואתה שבתחלת הפסוק. והנה הרמב"ן ז"ל תמה ואמר שלפי מדרש רז"ל באכין ורקין מיעוטין היינו כרצונם ז"ל בכ"מ באמרם שהתיבה הוא למיעוט שנתמעט בדבר שהמצוה בו וכן כאן דרשו ג"כ חז"ל בהפך שהמיעוט הזה הוא למעט מילה ופקוח נפש וכיו"ב שדוחין את השבת עכ"ל ז"ל. ולא הבינותי ענין תפיסתו זאת שבאמת אין כוונת רש"י ז"ל כאן שמלת אך הוא למיעוט ע"ד מדרש רז"ל רק כוונתו שהוא למיעוט ע"ד פשוטו של מקרא כי אכין ורקין הם מיעוטין ג"כ לפי פשוטו של מקרא כי כן הוא פתרון מרות אך ורק בכל מקום שנתמעט פרט הזה מכלל הקודם כמו אך אח דמכם לנפשותיכם אדרוש שנטילת חיי האדם נתמעטה מכלל היתר נטילת נשמת שאר הבע"ח שזכר מקודם והרבה כיו"ב הרי שמלות הללו משתמשות למיעוט גם כפשוטו זולתי כי לפשוטו יורה על המיעוט מכלל הקודם. ולמדרש חז"ל יורה ג"כ על המיעוט בפרט דהזה שגם הפרט אינו כולל כל אישי הפרטים או שהפרט ההוא מוגבל בתנאי ואופן מיוחד, ועד"ז בא ג"כ מדרש רז"ל במיעוט מלת אך שבמקרא שלפנינו. אבל לפי שאין מקום להוראת המיעוט כפי פשוטו בכאן תיקן רש"י ז"ל את הכוונה באופן שיתכן המיעוט גם כפי פשוטו שהוא למעט מכלל הקודם למעט שבת מכלל שאר הימים לענין בנין המשכן הנזכר קודם וזה מבואר מאוד:

(ד"ה לדעת) ר"ל שמוסב למעלה כי אות הוא וגו' ור"ל כי הנחלתי לכם השבת לאות גדולה ולכן אין שאר האומות רשאין לשבות בו כי לא הנחיל לדם האות הנכבד ההוא והוא מתנה לישראל לבד וע"י האות ההוא ידעו האומות א"כ כי אני ד' מקדשכם כי לא להם חלק בו:

יד אין ר"ל דיומת ע"י אחרים משמע דהא אצל מיתה בידי שמים כתיב נמי יומת כמו והזר הקרב יומת אבל ר"ל מדכתיב אח"כ ונכרתה ש"מ דיומת דרישא דקרא במיתת ב"ד. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה מחלליה) ר"ל שענין החלול בכ"מ הוא הפך הקדושה. ובאמת שהשבת עצמו לא יתחלל לעולם אבל נשאר תמיד בקדושתו. אבל אמר הכתוב מחלליה דרך כנוי ור"ל שנהג חול בקדושתה. ולכוונה זו פירש"י ז"ל ג"כ בפ' אמור בפסוק את אביה היא מחללת וז"ל שבזתה בכבודו. ור"ל ג"כ שהאב לא יתחלל מכהונתו בזנות בתו אבל לפי שבזתה קדושת כבוד כהונתו כאלו חללה אותו:

טו המנוחה שלא יתכוון האדם אליה רק שאין לו עסק לעסוק בו אז הוא מנוחה של צער מנוחת הגוף אבל טרדת המחשבה ועמל נפש וכן המנוחה שיתכוון אליה האדם. ואולם תכלית מנוחתו למען יחליף כח לעמול אח"כ בעסקיו הוא מנוחת ארעי. ואולם יום השבת הקדוש הוא מנוחת מרגוע ר"ל שיתכוון האדם אל המנוחה ורק בעבור המנוחה עצמה שהוא לכבוד קדושת היום:

(ד"ה קודש) בפסוק הקודם הסמוך אמר כי קודש הוא לכם ור"ל קדוש מעשיית מלאכת עבודה וע"ז נופל מלת לכם וכאן בפסוק שלפנינו הזהיר ג"כ תחלה מעשיית מלאכה וא"כ היל"ל ג"ב קודש לכם ולא קודש לד'. לכן צ"ל שפי' לד' לשם השם וא"כ הכוונה גם כאן שקודש הוא לכם:

והקדושה הזאת אתם נוהגין בה לשם ד' ובמצותו:

יז כבר הארכתי במ"א ופה אקצר שפעולות הנמשכות באדם מן ההפעלות יכנה הכתוב התפעלות ההוא כביכול אצל הבורא יתעלה בשביל הפעולה ההיא ודי בזה.

יח הנה להלן קפיטיל ל"ג פסוק י"א אאריך בזה ופה אקדים בקצרה להבנת דברי רש"י ז"ל דע שמיום מ"ת שהיה ו' בסיון עד שהוקם המשכן בשנה הב' ליצי"מ בא' בניסן עלה משה ג"פ בהר סיני ובכל עליה נשתהה מ' יום העליה הא' היה בז' בסיון לקבל הרוחות הראשונות ולפי סדר החדשים א' מלא וא' חסר שלמו מ' יום הראשונים בי"ז בתמוז וירד אז מן ההר ושבר הלוחות כמ"ש בסדר שלפנינו ובשמונה עשרה או בי"ט בתמוז (כמו שיבוא להלן) עלה בהר והתנפל מ' יום ער סליחת עון העגל ושלמו א"כ מ' יום השניים א"כ בכ"ט לחודש אב ובל' אב שהוא א' דר"ח אלול עלה בהר (נקוט דאי כללא בידך ביום שירד מן ההר לא עלה בו דאמר מר כר עליותיו בהשכמה היו כמבואר בסדר יתרו) לקבל לוחות השניות ועשה שם מ' יום ושלמו בי' תשרי שהוא יום הכפורים וביום הזה נתרצה דקב"ה לישראל ואמר לו סלחתי כדברך והוקבע בשביל זה מן אז והראה יום מחילה וסליחה לישראל לדורות עולם ובו ביום ר"ל ביוה"כ טרם רדתו מן ההר צוהו הקב"ה למשה על דבר מלאכת המשכן זהו תמצית דברי רש"י ז"ל להלן קפיטיל ר"ג פסוק י"א כמו שאבאר שם אי"ה. הרי שמשבעה בסיון עד יוה"כ היה ג' עליות ובכל עריה נשתהה מ' יום ובין עלי' לעלי' לא היה רק דפסק זמן מועט שבין עליה הראשונה להשניה היה דפסק יום א' בהונח שעלי' השניה היתה בי"ח בתמוז או הפסק ב' ימים אם נאמר שבי"ט בתמוז עלה בשניה ובין עליה דב' להג' לא היה הפסק רק יום א' שהרי בכ"ט אב ירד ובל' בו עלה. ולהנ"ל היה דציווי על בנין המשכן בעלי' הג' ביום הירידה. אבל לכאורה י"ל שציווי השם למשה ער מעשה המשכן היה במ' יום הראשונים. ואולם ציווי משה לישראל ער דבר זה לא היה בוודאי רק אחרי עליה הג' שהוא יום הכפורים שהרי מקודם לזה היו ישראל נזופין למקום ואיך יצוה אותם לעשות משכן להשרות שכינתו ביניהם ועוד שלא היה לו פנאי מקודם הזמן הזה לצוות אותם על ככה לפי שבהפסק זמן מועט שבין עליה הראשונה להשניה היה טרוד מפני מעשה העגל ולהעניש את החוטאים ואם נאמר זה יהי' כל הפרשיות כסדר. שלפי שציווי הש"י למשה על דבר מעשה המשכן וכליו היה בעליה הראשונה לפני מעשה. לכן באו פרשיות הציווי ההיא קודם מעשה העגל אבל מפני שציווי משה לישראל על המלאכה לא היתה רק עד אחר מעשה העגל. לכן נכתבה פ' ציווי משה לישראל שהיא פ' ויקהל אחר ספור מעשה העגל. ואולם סברת רש"י ז"ר ע"פ דברי רז"ל שגם ציווי הש"י למשה לא היה עד אחר מעשה העגל כנ"ל ביום רדתו מההר ביוה"כ טרם רדתו בעת שמסר לו לוחות האחרונות ונתרצה לישראל בשלמות אבל בטעם הדבר מה שהוכרחו רז"ל לומר כן אף שהוא נגד סדר הפרשיות. יפה כ' הרא"ם ז"ל ואוסיף ביאור ותבלין בדבריו שא"א לנו לומר שציווי הש"י למשה על דבר מלאכת המשכן היה קודם מעשה העגל א"כ איך ידע משה אח"כ בעליה הג' שנתרצה המקום לישראל להשרות שכינתו ביניהם במשכן ושיצווה אותם על ככה הלא אם שבר הלוחות שהם הכרחיים לפיוס הדת עאכ"ו שבטלה ציווי מלאכת המשכן שהוא חבה יתירה לישראל להשרות שכינתו בתחתונים וא"כ אף שהתרצה אח"כ בארבעים יום האחרונים. על דבר הלוחות. אין זה ראי' שנתרצה אח"כ גם להאהבה העזה וחבה היתירה ההיא. והיינו צריכין א"כ לומר שחזר וצוהו הקב"ה שנית ער ככה גם בארבעים יום האחרונים. ויותר מוטב לנו לומר שהלא לא הי' רק ציווי אחד על דבר בנין המקדש בארבעים יום האחרונים כי למה יצוהו על ככה בפעם הראשונה והלא הכל גלוי וידוע לפני המקום ב"ה. וידע מראשית שעתידין ישראל לחטוא בעגל. וא"כ יצטרך מטעם הנ"ל לחזור ולצוות למשה על ככה. ואל תשיבני מנתינת הלוחות הראשונות ולומר כי לדברינו אלה יקשה ג"כ. למה נתן לו הקב"ה לוחות הראשונות הרי ידע שעת דין ישראל לחטוא בעגל. ולוחות הראשונות ישברו ויצטרך לתת למשה לוחות שניות. כי יש לתת טעם לזה. שחפץ הקב"ה בנתינת הלוחות כדי שיהי' בשברונם עונש גדול לישראל. וירגישו בזה העלבון הרב והנזיפה העצומה שיש להם מן המקום ב"ה. והעונש הזה של שברו הלוחות יותר קשה מכל העונשין שהיו מעותדין לבוא עליהם וכפני כל זה חייבו רז"ל. שלא הי' בענין מלאכת המשכן רק ציווי א'. והוא ע"כ רק בארבעים יום האחרונים ביום רדתו מן ההר כשנתרצה המקום ב"ה לישראל בשמחה ובשלמות. יום הרצון הגדול. ואולם הטעם שנכתב בתורה הציוי הזה בפרשיות הקודמות לפרשת ספור מעשה העגל. אין לומר לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה. שכבר כתבתי פירוש המאמר הזה במקום אחר. שרצונם ז"ל בזה שהתורה לא תשמור את הסדר הזמני בדבריו רק סדר אחר המוקדם במעלה ומדרגה על הסדר הזמני. ולזה צריך לבקש הסדר שבחרה התורה כאן. והנ"ל בזה. שלפי שציווי הדינים והמשפטים נשתתף בזה רק ציווי מלאכת המשכן במה שהי' הכר בהר סיני קודם הקמת המשכן. שלאחר הקמת המשכן נדבר עמו מאוהל מועד והטעם מבואר לפי שהציוויים האלו הוכרחו לדם קודם הקמת המשכן. ואינם דומין לציווי הקרבנות וכן הדינים התלויין בארץ. שהיו יכולין ישראל להצטוות על זה אחרי הקמת המשכן. והנה ציווי המשפטים והדינים היו לפני מעשה העגל ולכן סמך הכתוב ציווי מלאכת המשכן לציווי הדינים והמשפטים. אף שהפסיק ביניהם במעשה העגל. כדי לכלול ביחד כל המצות שצוהו הקב"ה למשה בהר סיני. אשר הכרחיות לצוות עליהם קודם הקמת המשכן. כי אף שבאמת שמע משה כל המצות בהר סיני מ"מ הלא נשנו באוהל מועד ונשתרשו בערבות מואב ועל כן המצות השייכות אחר הקמת המשכן כגון הקרבנות ומשפטי הטומאות והטהרות וכן הדינין התלוין בארץ. סמכתן התורה לאוהל מועד. רפי שנשנו גס שם אליו. אבל כל המצות שהיו הכרחיות מקודם ע"כ סמכן הכתוב לסיני וכלל הכתוב ביחד כל מה ששמע משה בהר סיני. ואחרי כלות ספור כל מה ששמע משה בהר סיני. חזר הכתוב לספר הקורות שקרו קודם לציווי קצת המצות וסדר הזה ישמרו ספורי התורה על הרוב והוא סדר הנושא וכמו שכתבתי באורך בסדר בראשית שדרך הכתוב לספר ראשונה מקרי האב ומותו ואחרי זה יספר מקרה הבן. ואף שקצת הקורות לבן היו קודם קצת הקורות לאב. זהו דעת חז"ל והיא האמתית. והנה הארכתי עד כה לברר אמתת דבריהם ז"ל עפ"י השכל הישר ושכל דבריהם הכרחים נכונים וישרים למוצאי דעת:

(ד"ה ככלתו) מה נעים הדרש הראשון הזה בטעם חסרון הויו. וככר המשיל המלך החכם ע"ה בספר משלי את החכמה לאילת אהבים ויעלת חן והדמיון הזה הוא נכון מכל הבחינות הן מצד כמות ומדרגת האהבה כי האהבה הגופנית היותר גדולה הוא אהבת יעלת חן עזה כמות אהבה והן מצד החבור והדבקות הנמשך מן האהבה ההיא שיתחבר עמה דודה תמיד ובאהבתה ישגה מאוד והחשוקה תפעול התפעלות גדולה ועצומה כנפש החושק עד שלא ימצא מנוחה ונופש בלתה. ואמנם יותר מזה אהבת הנפש אל החכמה והנועם והערבות המושג אלי' מן החכמה יותר עצום ורב ובאהבתה ישגה תמיד ויתחבר עמה ברעיוניו ויתעלס וישתעשע עמה בכר עת וששון ושמחה רבה ישיגהו בהגיונה והנה משה רבינו ע"ה השיג בארבעים יום מה שיק לשכל האנושי להשיגו בשנים רבות כי אף שכתב רש"י ז"ל אח"כ (בד"ה לדבר אתו), וז"ל החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים עכ"ל בכל זאת אף שהמה פרשיות מועטות במה גופי תורה תלויים בהם בתורה שבע"פ דיני נזיקין ועבדים וכיוצא בהם והיותר מזה הבנת הסודות והטעמים הנסתרים והרמזים הנשגבים התלויים בהם שהם פנימיות התורה. וידוע כי החושק המשתדל על החשוקה. לא תנוח נפש החושק עם כל אהבתה אותו ולא יאמין אם לכה נתינה לו עד היותה כלתו ומיועדת אליו. ואז השיג תכלית מגמתו וימצא מנוח ומרגוע ושמחת נפש. וכן במשה רבינו ע"ה שהיתה התורה חשוקתו ונפשו בוערה באהבתו ולפי שה שיג בזמן קצר יותר מיכולת השכל האנושי להשיגו בכל שניו. אמר ע"ד הדמיון שהיתה התורה כלתו לא חשוקתו לבד שכבר השיג אותה. מבלי הצורך לרדוף אחרי' עוד ודביקתו עמה דבוק החתן והכלה שהוא דבוק שלם. לא דבוק החושק והחשוקה שכל מה שביד הנברא להשיג השיג. וזהו ג"כ כוונת אמרם ז"ל שנמסרה לו התורה במתנה. ר"ל על איזה אופן היתה החכמה כלתו לא חשוקתו לבד לפי שניתנה לו הכרה ההיא במתנה מאבי' ור"ל שהשפיע הקב"ה עליו משכר העליון להרחיב דעתו ושכרו להבין יותר מכפי טבע יכולת השכל האנושי. ובזה החכמה שהיתה מעולם חשוקתו שבה להיות כלתו:

(ד"ה לדבר) והוא לפי שיטתו שבררתי לעיל בסמוך באורך שציווי מלאכת המשכן הי' לעשות בארבעים יום האחרונים וכנ"ל:

(ד"ה לדבר אתו) ר"ל שלא אמר לדבר אליו אבל אמר לדבר אתו ואתו כמו עמו. וההבדל בין עמי לאליו מבואר מעצמו. שמלת עמו אינו נופל אל מי שאליו תכונן הפעולה לבד. כמו מלת אליו. אבל נופלת על פעולה משותפת לשנים בזמן אחד כמו ראובן הלך עם שמעון. או אכל עמי. וזהו פירוש לדבר אתו ע"ד הדרש שהיו שניהם מדברין בזמן אחד ובאמת שע"פ פשוטו לדבר אתו כמו לדבר אליו אכן ע"ד הדרש אמרו ז"ל שהוא כהוראת מרת עמו בכל מקום וענין זה נ"ל שהשיג משה רבינו ע"ה אח הנשמע בפלא אלקי והשגת משה והעזר האלקי הגלוה להשגה זו רמז הכתוב באמרו לדבר אתו. וכנה ההשגה בשם דבור. וזהו אמרם ז"ל שהיו שונין את ההלכה יחד. ואין צורך לבאר עוד. ועיקר רמזה לנו התורה שלא היתה השגה טבעית רק נסית:

(ד"ה לוחת) ידוע שרבוי הנקבי הוא ויו תיו. וחסרון הויו בא לרמוז לנו העדר הרבוי באיזה בחינה ד"ל האחדות באיזה בחינה והאחדות ההוא הוא השיווי עד שלא יבדלו זולתי מעד המקום:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה