אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תשא

סדר תצוה

יב ר"ל שגזרת המאמר הוא ונתנו איש וגו' ולפ"ז ו' ונתנו הוא ו' ההמשך אבל ו' ולא יהיה בהם נגף הוא לנתינת טעם למען לא יהיה בהם נגף והוא ג"כ כעין שמוש ו' ההמשך אלא שמובן מכללא היותו נתינת טעם ולפי הר' ענינו ואז לא יהיה בהם נגף:

יג ר"ל שכאשר יספר הכתוב ענין ארוך שיש בו פרטים רבים או ענין דבר המורכב מחלקים יתכן להקדים לו בפן הא' וזה הדבר. ובפן הב' וזה מעשהו. כמו וזה מעשה המנורה. אבל אצל ענין פשוט שאין בו פרטים אינו נופל להקדים לו מלת זה ולא היה לו לכתוב רק כל העובר על הפקודים יתנו מחצית השקל. לכן דרשו ז"ר הראה לו וכו':

(ד"ה עשרים) ר"ל שיקשה הרי הגרה הוא מעה א"כ השקל כ"ד מעה כסף שהרי השקל ד' זוזים ודזוז ו' מעה. ואיך אמר הכתוב עשרים גרה השקל לכן הוצרך רש"י ז"ל להתיר הספק הזה שהזוז היה מתחלתו רק ה' מעה כסף אלא שאח"כ הוסיפו עליו שתות מלבד שהיא חומש מלגיו ועולה הזוז ו' מעה כסף. מדברי הרא"ם ז"ל:

יד כצ"ל ונמנה כו' בו' והכוונה שאין מאמר מבן עשרים שנה ומעלה הבדל תנאיי ור"ל ואיזה עובר ער הפקודים חייב במחצית השקל אותו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה שא"כ יהי' נשמע מזה שיש יוצא בצבא פחות מבן כ' ובאמת שאינו כן שהרי כתוב בחומש הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא וגו' לכן ע"כ צ"ל שמאמר מבן עשרים שנה ומעלה האמור כאן איננו תנאי שני נוסף על תנאי ראשון כל העובר על הפקודים רק ב' המאמרים תנאי א' המה ומאמר מבן עשרים שנה ומעלה הוא ביאור למאמר כל העובר על הפקודים ור"ל כל העובר על הפקודים דהיינו מבן עשרים שנה ומעלה. מדברי הרא"ם ז"ר:

טו ס"ש ז"ר שהמנין שולט בו עיה"ר פשוט שאין ר"ל שימותו בלי שום חטא ע"י המנין רק הוא ע"ד אמרם ז"ל במקום אחר שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ור"ל שבשעת הסכנה העונות מונעות אותו מן ההצלה ומי שאינו מנוקה מעון נספה ח"ו בשעת הסכנה אף בלי חטא שראוי למות על ידו לפי שעכ"פ אינו ראוי לנס מפני שאר העונות והם עם היותו בלתי ראוי למות על ידן. בכר זאת הוא ג"כ בלתי ראוי להצלה על ידם. ועד"ז אמרו ז"ל ג"כ כאן בענין המנין שהמנין הוא סכנה לפי שהמנין שולט בו עיה"ר ולאו דוקא המנין לגולגולת שולט בו עיה"ר אבל כל מנין בכלל שולט בו עיה"ר אף אם הוא באמצעות דבר אחר כמו חרסים וחתיכות עצים וכדומה ולהיות דמנין מסוכן א"כ היו עלולים אל המיתה עם היותם בני בלי מות ע"י העבירות שבידם. לכן צוה הש"י למשה ע"ה למנותם בחצאי שקלים. והנה נדבת השקלים למשכן אן לקרבנות תעמוד להם להגן בעדם מהעונש בשעת הסכנה ולהצילם מענין הרע ובזה יתכן מאוד ענין הכפרה שנזכר כאן בכתוב ונתנו וגו' כופר נפשו לד' בפקוד אותם ואם היו ישראל צריכין לכפרה ע"י עונות שבידם למה זה תלוי' כפרה זו במנין דוקא ומדוע לא יצטרכו בה רק אותן שהם בני עשרים ומעלה ורק הגברים ולא הנשים וע"כ לומר שרק המנין הזקיקם לכפרה זו לפי שהמנין שולט בו עיה"ר והשטן מקטרג בשעת הסכנה וכנ"ל. ומבואר. בא"ד דבר אחר וכו' אינו ר"ל שלפי' האחר אין טעם נתינת החצאי שקלים מפני סכנת המנין שהרי בהכרח צ"ל כן כמו שביררתי בסמוך אבל ר"ל שלפי פי' דא' מ"ש כאן לכפר על נפשותיכם ענין א' הוא עם מה שנאמר למעלה ונתנו וגו' כופר נפשו בפקוד אותם ובשניהם הטעם לכפר על סכנת המנין. אבל לפי' הב' מ"ש כאן לכפר על נפשותיכם עם שלפי פשוטו הטעם כטעם כתוב ונתנו וגו' להגן מסכנת עיה"ר בכל זה ע"ד הרמז ירמוז על ענין אחר והוא כפרת קרבנות צבור והרמז הזה מבואר נגלה בכתוב ממה שנזכר כאן בפ' תרומת ד' ג"פ ומרמז על הג' מיני תרומות תרומת האדנים ותרומת קרבנות הצבור ותרומת המשכן. ואמר בפ' זו תחלה דרך כלל כי תשא וגו' ונתנו וגו' כופר נפשו לד' בפקוד אותם ור"ל לכפרת סכנת המנין ואמר אח"כ בפסוקים שאחריו על איזה אופן יהי' נדבת החצאי שקל כפרתם ר"ל מה ישמש נדבה זו לכן נאמר זה יתנו וגו' תרומה לד' כל העובר וגו' יתן תרומת ד' העשיר לא ירבה וגו' לתת את תרומת ד'. ובזה רמז על הג' תרומות של השקלים ואף שתרומת המשכן לא הי' ע"י מנין בכל זה כללה כאן ברמז עם תרומת השקלים ובעבור שתרומה האמורה בפסוק שלפנינו הוא תרומת קרבנות צבור. לכן אמר כאן בפסוק שלפנינו על תרומה זו לכפר על נפשותיכם. ומזה תראה שגם לפי' הב' צ"ל, כי טעם נתינת החצאי שקל להגן עליהם מסכנת עיה"ד. זולת שלפי' הא' טעם לכפר על נפשותיכם כאן שלא תנגפו מעיה"ר וכטעם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ולפי' הב' טעם לכפר על נפשות כם כאן הוא ע"ד הרמז ער תרומת קרבנות צבור אבל הפי' הב' איננו רק פי' רמזי היוצא מג' תרומות האמורות בענין ור"ל שהפי' הפשוט הוא כפי' הא' ואולם ברמז כלל הכתוב במחבא לשונו ג' התרומות הנזכרים. וע"ז בא כאן דרך רמז על תרומת קרבנות צבור מאמר לכפר על נפשותיכם ומבואר:

בא"ד והשנית כו' לקנות מהן קרבנות צבור כו' והרמב"ן ז"ל טען ואמר וז"ל ועל דעתי שהמנין האמור בחומש הפקודים איננו לקרבנות צבור כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' ובשקלי קרבנות צבור אף הלוים חייבין בהם לדברי הכל. והלכה כס"ד בתרמוד אף דכהנים ועוד כי שקלי קרבנות צבור אינם מבן עשרים שנה ומעלה דוקא אלא משהביא ב' שערות חייב לשקול מיד עכ"ל. ומה מאוד דבריו תמוהין שמדבריו נראה שהיו ישראל מקריבין במדבר קרבנות צבור בכל יום ואין הדבר כן באמת שלדעתי רוב החכמים בגמרא לא עשו ישראל במדבר אלא פסח אחד בלבד ולא היו מקריבין התמיד ולא שאר קרבנות כמ"ש הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. ואף לדעת קצת החכמים שהיו מקריבין התמיד ושאר קרבנות הרי אמרו ז"ל ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבוה משלהם וא"כ לדברי הכל ע"ל שחצאי השקלים שגבו במנין האמור בחומש הפקודים לא גבו אותן בעד חובת חצאי השקל שבכל שנה אלא מפני שהיו צריכין למנותן וא"א אלא ע"י חצאי שקר וכיון שגבו אותן ולא היו צריכין להוציאם לצורך המשכן שהרי כבר הוקם צ"ל שהיו שומרין אותן בעד קרבנות אם יצטרכו להם באותה שנה. אלו דברי הרא"ם ז"ל ביישוב השגת הרמב"ן ז"ל ואוסיף ביאור בדבריו שלכאורה עודנה לא סרה קושיית הרמב"ן ז"ר ואדרבה תתחזק התמי' יותר שלמה גבו חצאי שקלים לצורך קרבנות צבור הרי לא הוצרכו כלל לקרבנות צבור במדבר ואם כדי לשמור אותם לקרבנות עבור כשיצטרכו בעת הצורך יגבה מהם ומה לו להקדים הגבי'. אבל באמת שגם אם נאמר שהיו ישראל מקריבין קרבנות במדבר בכל זה לא יקשה כלל קושיית הרמב"ן ז"ל שהרי לא היה המנין בעכור גביית חצאי השקלים עד שנאמר שאותן שלא היו בכלל המנין כשבט ולוי והגברים מבן כ' ולמטה לא גבו מהם החצאי שקלים אבל באמת שהי' המנין תמיד לתכרית אחר כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו שהי' טעם בכל מנין ומנין שנצטווה משה עליו ולפי שא"א למנותן אלא ע"י חצאי שקל יהיו גובין החצאי שקלים מאת המנויים כדי שלא ישלוט בהם עיה"ר וס"ס גם שבט לוי והגברים שהם למטה מבני כ' היו נותנין החצאי שקל. ארא שרש"י ז"ל רצה לפרש כאן מה היו משמשות החצאי שקלים שגבו מאת המנויין שע"כ לפי שהגינו עליהם החצאי שקלים מסכנת המנין ע"כ צ"ל שהיו משמשין לדבר קדושה. לזה כ' רש"י ז"ל שזה נרמז בג' תרומות, האמורות בכתוב שבתחלת נדבת המשכן היו משמשות לב' תרומת תרומת האדנים ותרומת המשכן ואחר הקמת המשכן היו משמשות לקרבנות צבור אבל עם כל זאת כמו שבתרומת המשכן ברור שגם אותן שלא היו בכלל המנויין התנדבו למשכן כמו כן לתרומת קרבנות הצבור היו כולם נותנים מבן י"ג ומעלה אלא שמהמנויין היו גובין בעת המנין למען יגן עליהם מעשה הצדקה ההיא מפני סכנת המנין. ואולם לפי האמת שרא היו ישראל מקריבין קרבנות צבור במדבר וצ"ל שהיו שומרין אותן בעד קרבנות צבור אם יצטרכו להם ולא הוצרכו באמת לגבות מהלוים ומהגברים שהם למטה מבן כ' רק היו שומרין לתכלית זה החצאי שקלים הגבויים מהמנויים ובהגיע זמן הצורך יגבו החצאי שקלים גם מהבלתי מנויין והחצאי שקלים אשר היו גבויין מכבר מאת המנויין גם הם ישתמשו לצור קרבנות צבור ואף שצריך להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה מ"מ גם הגבויים מכבר אין שם תרומה ישנה עליהם כיון שעודנה לא הי' אז חובת הגבי' לקרבנות צבור בעת שגבו דחצאי שקלים מהמנויין. וכ"ז מבואר מאוד ואולי גם הרא"ם ז"ל כוון לזה אלא שקיצר בלשונו:

טז שיעור דברי רש"י ז"ר שע"כ המנין האמור בחומש הפקודים לא היה עד אחרי הקמת המשכן שהרי המנין היה כנזכר שם בשנה הב' באחד לחודש הב'. והמשכן הוקם בשנה הב' באחד לחודש הא' ולפ"ז א"א לומר שהמנין האמור כאן הוא המנין האמור בחומש הפקודים שהרי אמר ונתת אותו על עבודת אוהל מועד (שזה מודה שאע"פ שמצות כי תשא הוא מצוה כללית בזמן שיתקבל מנין ב"י לא יהיו נמנים אלא ע"י חצאי שקלים. כאן נצטווה ג"כ על המנין בפרט ולא על אופן המנין לבד. ולכן אמר שיתן כסף הפקודים על עבודת אוהל מועד) א"כ צוה שישתמשו בכסף הפקודים לצורך מלאכת המשכן וא"כ ע"כ שזהו ציווי אחר למנותם ג"כ קודם הקמת המשכן מיד שהחרו בנדבת המשכן ושיוציאו כסף המנויים לאדנים:

יח (ד"ה ובין) ר"ל שע"כ איננו מזבח הקטורת שהרי מזבח הקטורת היה באוהל מועד הוא ההיכל והכיור היה בחצר בין אוהל מועד וע"כ הוא מזבח העולה שהיה ג"כ בחצר. ופשוט:

בא"ז והיה הכיור כו'. ר"ר ע"כ שלא היה הכיור בין אוהל מועד והמזבח ממש שהרי הכתוב אומר שהמזבח לפני פתח אוהל מועד, ואם היה הכיור מפסיק בין אוהל מועד והמזבח היה הכיור לפני פתח אוהל מועד ולא המזבח וע"כ שלא היה דבר חוצץ בין אוהל מועד והמזבח. ורבן צ"ל לקיים ב' המקראות שהי' אויר וריווח בין אוהל מועד והמזבח והכיור היה נתון כנגד אותו אויר שבין אוהל מועד והמזבח משיך משטח האמצעי הזה לצד דרום. ובאמת שמלת בין הוראתו על השטח המקומי שבין ב' דברים ולרוב יורה היות האמצעי שבין ב' הגופים בשטח ישר עם ב' הגופים החצונים. וכאן יורה היות האמצעי בשטח ישר עם השטח המקומי שבין ב' הגופים החצונים:

כג [ד"ה קנמן] הרא"ם ז"ל כ' וז"ל גבי קנה בושם כ' רש"י ז"ל שהוסיף תואר בושם לפי שיש קנה שאינו של בושם אבל דקנמון אינו בנמצא שאינו של בושם. לכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש בענין אחר עכ"ל ויפה כ' אלא שצריך להוסיף עוד ששם בושם הוא תואר לכל הדברים הריחנים. וזהו בושם בחולם הבית משקר פועל. אבד בשם בסגול הבית משקל פעל יורה על הריח הטוב לבד העולה מן הדברים הריחנים ולא על נושאי הריח שהם הצמחים הידועים כהוראת שם בושם. לכן וקנמן בשם פירושו קנמון בעל ריח טוב. אבל קנה בושם פירושו הקנה שהוא מקנה הבשמים והוא סמיכות הכלל אל הפרט הגבלת המין שבכלל הסוג. אכל קנמן בשם הוא סמיכות הדבר אל מקרהו ואיכותו כי כל סמיכות ענינו להגבלת השם הנסמך והגבלה ההיא היא על פנים רבים:

(ד"ה מחציתו) ר"ר שאין לפרש שכנוי מחציתו שב על מר דרור ופירושו וקצמן בשם יביא מחציתו, של מר דרור דהיינו חמשים ומאתים דא"כ מחציתו למה לי ליכתוב וקנמן בשם חמשים ומאתים. וע"כ צ"ל שכנוי מחציתו שב ער קצמן בשם. ופירושו שצריך להביאו בב' הבאות ובכל הבאה יביא חמשים ומאתים, ומדקא מצריך להביאו ב"פ ש"ם דאית בי' הכרעה בכל משקל והרבה הבאותיו להרבות הכרעותיו, מדברי הרא"ם ז"ל:

כה ר"ל רוקח הוא שם דבר משקר פועל ופתח העין להרחבה במשפט לפני אות הגרון. ולכן טעמו מלעיל כי כל שקל פועל טעמו מלעיל כמו חודש אוהל וכיוצא אבל איננו פועל מבינוני הפועלים והיה ראוי א"כ להנקד לולי אות הגרון העין בציירי כי כל שקל פועל טעמו מלרע בעיין הפעל. ושם רוקח שבא אח"כ שטעמו מלעיל לפי שלא יבוא הטעם תחת האות הנקודה בפתח גנובה כמו שידוע במלאכת הדקדוק:

(ד"ה רקח) לדעת רש"י ז"ל שם רקח כינוי על דבר העיקרי שנעשה בו פעל הרקיחה וכאן הוא השמן הנרקח אבל פעל הרקיחה בעצמו נקרא מרקחת:

כט ר"ל וקדשת אותם איננו מאמר בפ"ע רק שב על המקרא שלמעלה ומשחת שע"י המשיחה יתקדשו. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ת"ל כבשים מה כו'. ר"ל שסוף המקרא שלפניו כר הנוגע במזבח יקדש וסמוך לו במקרא שאחריו אמר וזה אשר תעשה על המזבח כבשים וגו' מה כבשים האמור כאן ראויים שהרי ע"כ הציווי אינו אלא לראויין אף מ"ש למעלה כל הנוגע במזבח יקדש אינו אלא ראוי:

לא ר"ל דאין פירושו שמן משחת קודש הנעשה במתכונת זה. דא"כ היל"ל בזה. אבל זה שהוא כנוי הרומז מורה על הדבר הרמוז עליו עצמו. ודע שב' נקודות ההפסק שלפני דבור שאחריו הוא ט"ס והכל הוא דבור א' שלמדו ז"ל עוד מכאן קיום השמן כולו שלא יחסר אפי' מקצתו וזה היה להם ז"ל בקבלה רק שלמדוהו מכאן על צד האסמכתא בגי' מלת זה שהיא תריסר:

לב ר"ל שהוא מן הנפעל ורשון לא יפעל:

(ד"ה על בשר) שהרי הוא מוסב על השמן המשחה שלמעלה שהוא שמן של משה ופשוט:

לג (ד"ה על) ששם זר יתפרש בכ"מ לפי ענינו גבי יבמה דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. פי' זר מי שאיננו מהיבמין. וגבי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש קרוי זר כל מי שאיננו מזרע כהונה. וגבי שמן המשחה דכאן כל מי שאיננו מן הנמשחין בו והם הכהנים הגדול ים והמלכים ודקדק רש"י ז"ל לכתוב זר שאינו צורך כהונה ומלכות ולא כ' זר שאינו מכהונה ומלכות מפני שבאמת שגם הכהנים הגדולים אחרי שנמשחו לכהונה גדולה ומלכות וא"צ עוד למשיחתן הווי להו זרים לגבי'. מדברי הרא"ם ז"ל:

לה (ד"ה ממולח) ר"ל כי מלח ועשית שבראש המקרא מורה על תקון וגמר המלאכה בשלימותה וכולל בעצמו כל חלקי המלאכה ועשית אותה קטורת ועשית מנורת זהב טהור אבל על פרט המלאכה אינו נופל ועשית שבראש המקרא. והנה ממורח שפירושו מעורב הוא פרט מפרטי המלאכה ואינו נופל ע"ז ועשית שבראש המקרא שהוראתו תיקון וגמר המלאכה בשלימות אא"כ נאמר שועשית שבראש המקרא מושך עצמו ואחר עמו והשיעור ועשית אותה ממולח. אבל כבר כתבתי שגם זה לא יתכן לפי שפעל עשי' נופל לרוב על גמר המלאכה ושלמותה על הצורה הנתונה ע"י המלאכה להחומר. והנה דברי הרא"ם ז"ל צדקו מאוד שכ' וז"ל שלא תפול העשי' על הטהרה והקדושה שאינן רק העדר. וענינם שלא ישתמשו בו בטומאה ולא יעשו בו מעשה חור ואיך יפול ע"ז פעל ועשית שבראש המקרא. לכן פירש"י שחסר מלת והי' בכתוב שדרך הל' לחסרו לפעמים וענינו והי' ממורח וטהור וקודש אלו דבריו ז"ל. ואולם אנכי הוספתי עוד ביאור שעם היות ההמלחה פעולה ולא העדר הפעולה בכל זה אינו נופל ע"ז פעל עשי' שענינה במקרא נתינת הצורה להחומר אם צורת הכלל כמו ועשית מנורת זהב טהור שתתן לחומר הזהב צורת המנורה ואם צורת פרטי וחלקי הכלל במו תחתיים שניים ושלישים תעשה. אבל על אופן נתינת הצורה לא ישתמשו הכתובים בל' עשי' שהוא הפעל הכללי רק בל' הפעל הפרטי ותמלח אותה:

לח ר"ל שפעל להריח אין ענין התנאי הזה להוציא שאם לא הריח בה שפטור מכרת ומלקות שזה אינו שבאמת על הפטום לבדו הוא בכרת ומלקות אבל ענין התנאי הזה שבא להוציא שאם מסרה לעבור שהוא פטור ולהריח בה ענינו שעשאה לצורך עצמו ואורחא דמילתא נקט קרא שמן הסתם העושה לצורך עצמו עושה כדי להריח בה אבל באמת אין החיוב כלל משום הריח כמ"ש יפה הרא"ם ז"ל שאם הריח אפי' בקטורת של עבור הוא פטור דקיי"ל קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה:

פרק לא

ג (ד"ה דעת) רש"י ז"ל הבדיל בין השמות הללו:

חכמה תבונה דעת. ואמר שדעת הוא רוה"ק ואשר יפול יותר על רוה"ק שם דעת משם חכמה נלע"ד כי שם ידיעה נופל ג"כ בלה"ק על חבור ודבוק אמיץ של ב' דברים אשר תתפעל הנפש מדבוק ההוא ויוליד הרגשה בנפש כמו והאדם ידע את חוה אשתו והוא הרגשה נעימה. ויודע בהם את אנשי סוכות שהוא הרגשת כאב וצער דמתיילד ע"י דבוק כלי הדכאה בגוף דבע"ח. והכלל שכל הרגשה תקיפה נעימה או בלתי נעימה ההוה בנפש ע"י התדבקות דבר אחר שחוצה לה בגוף יכונה ידיעה. ועד"ז ניכר לומר ג"כ שההכרה והחכמה דהוה בנפש האדם ע"י חרות ודבוק רוח דקודש שאת ד' נק' דעת בינה זאת:

ו ר"ל שאין מאמר ועשו כל אשר צויתיך וגו' מאמר בפ"ע. והגזרה במאמר שלפניו הוא נתתי חכמה שאינו כן אלא הכל מאמר א' וגזרת המאמר הוא ועשו את כל אשר צויתיך וחסר מלת אשר בכתוב. ובתשלומו ראוי. ובלב כל חכם לב אשר נחתי חכמה ועשו את כל אשר צויתיך:

ז והלמד למד התכלית לצורך. ופשוט

ח ופי' הטהורה דמזוקקה מכל סיג מדברי הרא"ם ז"ל:

יא ר"ל ממ"ש כאן לקדש הלמד בפתח וצ"ל ע"כ שהוא במקום להקודש כמשפט הטלת התנועות כמו שידוע כל זה במלאכת דקדוק הל' ושמוש דא הידיעה במקום זה להורות הקודש המיוחד והוא ההיכל וע"כ מהצורך לבאר שמלת לקודש שבכתוב זה שב רק על קטורת הסמים הסמוך לו מלפניו ולא על שמן המשחה ג"כ לפי ששמן המשחה לא נעשה למשוח בו דהיכל לבדו רק כדי למשוח בו המשכן וכל כליו. זהו כוונת רש"י ז"ל ופשוט. ותמיהת הרא"ם ז"ל לא הבינותי:

יג פשוט שתיבת ואתה נראית מותר בראש המאמר הזה וגם הו' ואתה אין לה מקום שמוש בכאן כפי הנדמה בתחלת הדעת. אבל כבר כתבתי במקומות הרבה ובפרטות בסדר בראשית פ' מקץ בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' שהו' תבוא לפעמים ובפרט בל' הצחות לחבר רעיון ומחשב או ענין שלא נזכר בכתוב וזה מובן ממילא ע"י הו' שפעולתה לחבר ולקשר הדבורים:

ולכן כ' רש"י ז"ל כאן, שעל דרך זה בא כאן מרת ואתה בראש מאמר אזהרת חלול שבת קודש והענין אתה שהפקדתיך לצוות אח ישראל על דבר מלאכת המשכן. אתה בעצמך הזהירם על השבת לשמרו לרמוז בזה שאין המשכן דוחה שבת ולכוונה זאת באה כאן תיבת אתה בראש האזהרה לעורר על היותו המצוה בבנין המשכן. אבל לפי שלא נזכר הרעיון הזה בפירוש בכתוב באה גם הו' בראש מלת ואתה לחבר הרעיון והמחשב הזה ולהורות עליו ר"ל היותו המצוה במעשה המשכן וכליו והוא מבואר למבין:

(ד"ה אך) לפמ"ש רש"י ז"ל לעיר בתקון מלח יאתה יתקשר ג"כ היטיב מלת אך. וענינו חובה ומצוה הוא לכם לבנות המשכן. אך את שבתותי תשמורו:

וזה ידוע ע"י מלת ואתה שבתחלת הפסוק. והנה הרמב"ן ז"ל תמה ואמר שלפי מדרש רז"ל באכין ורקין מיעוטין היינו כרצונם ז"ל בכ"מ באמרם שהתיבה הוא למיעוט שנתמעט בדבר שהמצוה בו וכן כאן דרשו ג"כ חז"ל בהפך שהמיעוט הזה הוא למעט מילה ופקוח נפש וכיו"ב שדוחין את השבת עכ"ל ז"ל. ולא הבינותי ענין תפיסתו זאת שבאמת אין כוונת רש"י ז"ל כאן שמלת אך הוא למיעוט ע"ד מדרש רז"ל רק כוונתו שהוא למיעוט ע"ד פשוטו של מקרא כי אכין ורקין הם מיעוטין ג"כ לפי פשוטו של מקרא כי כן הוא פתרון מרות אך ורק בכל מקום שנתמעט פרט הזה מכלל הקודם כמו אך אח דמכם לנפשותיכם אדרוש שנטילת חיי האדם נתמעטה מכלל היתר נטילת נשמת שאר הבע"ח שזכר מקודם והרבה כיו"ב הרי שמלות הללו משתמשות למיעוט גם כפשוטו זולתי כי לפשוטו יורה על המיעוט מכלל הקודם. ולמדרש חז"ל יורה ג"כ על המיעוט בפרט דהזה שגם הפרט אינו כולל כל אישי הפרטים או שהפרט ההוא מוגבל בתנאי ואופן מיוחד, ועד"ז בא ג"כ מדרש רז"ל במיעוט מלת אך שבמקרא שלפנינו. אבל לפי שאין מקום להוראת המיעוט כפי פשוטו בכאן תיקן רש"י ז"ל את הכוונה באופן שיתכן המיעוט גם כפי פשוטו שהוא למעט מכלל הקודם למעט שבת מכלל שאר הימים לענין בנין המשכן הנזכר קודם וזה מבואר מאוד:

(ד"ה לדעת) ר"ל שמוסב למעלה כי אות הוא וגו' ור"ל כי הנחלתי לכם השבת לאות גדולה ולכן אין שאר האומות רשאין לשבות בו כי לא הנחיל לדם האות הנכבד ההוא והוא מתנה לישראל לבד וע"י האות ההוא ידעו האומות א"כ כי אני ד' מקדשכם כי לא להם חלק בו:

יד אין ר"ל דיומת ע"י אחרים משמע דהא אצל מיתה בידי שמים כתיב נמי יומת כמו והזר הקרב יומת אבל ר"ל מדכתיב אח"כ ונכרתה ש"מ דיומת דרישא דקרא במיתת ב"ד. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה מחלליה) ר"ל שענין החלול בכ"מ הוא הפך הקדושה. ובאמת שהשבת עצמו לא יתחלל לעולם אבל נשאר תמיד בקדושתו. אבל אמר הכתוב מחלליה דרך כנוי ור"ל שנהג חול בקדושתה. ולכוונה זו פירש"י ז"ל ג"כ בפ' אמור בפסוק את אביה היא מחללת וז"ל שבזתה בכבודו. ור"ל ג"כ שהאב לא יתחלל מכהונתו בזנות בתו אבל לפי שבזתה קדושת כבוד כהונתו כאלו חללה אותו:

טו המנוחה שלא יתכוון האדם אליה רק שאין לו עסק לעסוק בו אז הוא מנוחה של צער מנוחת הגוף אבל טרדת המחשבה ועמל נפש וכן המנוחה שיתכוון אליה האדם. ואולם תכלית מנוחתו למען יחליף כח לעמול אח"כ בעסקיו הוא מנוחת ארעי. ואולם יום השבת הקדוש הוא מנוחת מרגוע ר"ל שיתכוון האדם אל המנוחה ורק בעבור המנוחה עצמה שהוא לכבוד קדושת היום:

(ד"ה קודש) בפסוק הקודם הסמוך אמר כי קודש הוא לכם ור"ל קדוש מעשיית מלאכת עבודה וע"ז נופל מלת לכם וכאן בפסוק שלפנינו הזהיר ג"כ תחלה מעשיית מלאכה וא"כ היל"ל ג"ב קודש לכם ולא קודש לד'. לכן צ"ל שפי' לד' לשם השם וא"כ הכוונה גם כאן שקודש הוא לכם:

והקדושה הזאת אתם נוהגין בה לשם ד' ובמצותו:

יז כבר הארכתי במ"א ופה אקצר שפעולות הנמשכות באדם מן ההפעלות יכנה הכתוב התפעלות ההוא כביכול אצל הבורא יתעלה בשביל הפעולה ההיא ודי בזה.

יח הנה להלן קפיטיל ל"ג פסוק י"א אאריך בזה ופה אקדים בקצרה להבנת דברי רש"י ז"ל דע שמיום מ"ת שהיה ו' בסיון עד שהוקם המשכן בשנה הב' ליצי"מ בא' בניסן עלה משה ג"פ בהר סיני ובכל עליה נשתהה מ' יום העליה הא' היה בז' בסיון לקבל הרוחות הראשונות ולפי סדר החדשים א' מלא וא' חסר שלמו מ' יום הראשונים בי"ז בתמוז וירד אז מן ההר ושבר הלוחות כמ"ש בסדר שלפנינו ובשמונה עשרה או בי"ט בתמוז (כמו שיבוא להלן) עלה בהר והתנפל מ' יום ער סליחת עון העגל ושלמו א"כ מ' יום השניים א"כ בכ"ט לחודש אב ובל' אב שהוא א' דר"ח אלול עלה בהר (נקוט דאי כללא בידך ביום שירד מן ההר לא עלה בו דאמר מר כר עליותיו בהשכמה היו כמבואר בסדר יתרו) לקבל לוחות השניות ועשה שם מ' יום ושלמו בי' תשרי שהוא יום הכפורים וביום הזה נתרצה דקב"ה לישראל ואמר לו סלחתי כדברך והוקבע בשביל זה מן אז והראה יום מחילה וסליחה לישראל לדורות עולם ובו ביום ר"ל ביוה"כ טרם רדתו מן ההר צוהו הקב"ה למשה על דבר מלאכת המשכן זהו תמצית דברי רש"י ז"ל להלן קפיטיל ר"ג פסוק י"א כמו שאבאר שם אי"ה. הרי שמשבעה בסיון עד יוה"כ היה ג' עליות ובכל עריה נשתהה מ' יום ובין עלי' לעלי' לא היה רק דפסק זמן מועט שבין עליה הראשונה להשניה היה דפסק יום א' בהונח שעלי' השניה היתה בי"ח בתמוז או הפסק ב' ימים אם נאמר שבי"ט בתמוז עלה בשניה ובין עליה דב' להג' לא היה הפסק רק יום א' שהרי בכ"ט אב ירד ובל' בו עלה. ולהנ"ל היה דציווי על בנין המשכן בעלי' הג' ביום הירידה. אבל לכאורה י"ל שציווי השם למשה ער מעשה המשכן היה במ' יום הראשונים. ואולם ציווי משה לישראל ער דבר זה לא היה בוודאי רק אחרי עליה הג' שהוא יום הכפורים שהרי מקודם לזה היו ישראל נזופין למקום ואיך יצוה אותם לעשות משכן להשרות שכינתו ביניהם ועוד שלא היה לו פנאי מקודם הזמן הזה לצוות אותם על ככה לפי שבהפסק זמן מועט שבין עליה הראשונה להשניה היה טרוד מפני מעשה העגל ולהעניש את החוטאים ואם נאמר זה יהי' כל הפרשיות כסדר. שלפי שציווי הש"י למשה על דבר מעשה המשכן וכליו היה בעליה הראשונה לפני מעשה. לכן באו פרשיות הציווי ההיא קודם מעשה העגל אבל מפני שציווי משה לישראל על המלאכה לא היתה רק עד אחר מעשה העגל. לכן נכתבה פ' ציווי משה לישראל שהיא פ' ויקהל אחר ספור מעשה העגל. ואולם סברת רש"י ז"ר ע"פ דברי רז"ל שגם ציווי הש"י למשה לא היה עד אחר מעשה העגל כנ"ל ביום רדתו מההר ביוה"כ טרם רדתו בעת שמסר לו לוחות האחרונות ונתרצה לישראל בשלמות אבל בטעם הדבר מה שהוכרחו רז"ל לומר כן אף שהוא נגד סדר הפרשיות. יפה כ' הרא"ם ז"ל ואוסיף ביאור ותבלין בדבריו שא"א לנו לומר שציווי הש"י למשה על דבר מלאכת המשכן היה קודם מעשה העגל א"כ איך ידע משה אח"כ בעליה הג' שנתרצה המקום לישראל להשרות שכינתו ביניהם במשכן ושיצווה אותם על ככה הלא אם שבר הלוחות שהם הכרחיים לפיוס הדת עאכ"ו שבטלה ציווי מלאכת המשכן שהוא חבה יתירה לישראל להשרות שכינתו בתחתונים וא"כ אף שהתרצה אח"כ בארבעים יום האחרונים. על דבר הלוחות. אין זה ראי' שנתרצה אח"כ גם להאהבה העזה וחבה היתירה ההיא. והיינו צריכין א"כ לומר שחזר וצוהו הקב"ה שנית ער ככה גם בארבעים יום האחרונים. ויותר מוטב לנו לומר שהלא לא הי' רק ציווי אחד על דבר בנין המקדש בארבעים יום האחרונים כי למה יצוהו על ככה בפעם הראשונה והלא הכל גלוי וידוע לפני המקום ב"ה. וידע מראשית שעתידין ישראל לחטוא בעגל. וא"כ יצטרך מטעם הנ"ל לחזור ולצוות למשה על ככה. ואל תשיבני מנתינת הלוחות הראשונות ולומר כי לדברינו אלה יקשה ג"כ. למה נתן לו הקב"ה לוחות הראשונות הרי ידע שעת דין ישראל לחטוא בעגל. ולוחות הראשונות ישברו ויצטרך לתת למשה לוחות שניות. כי יש לתת טעם לזה. שחפץ הקב"ה בנתינת הלוחות כדי שיהי' בשברונם עונש גדול לישראל. וירגישו בזה העלבון הרב והנזיפה העצומה שיש להם מן המקום ב"ה. והעונש הזה של שברו הלוחות יותר קשה מכל העונשין שהיו מעותדין לבוא עליהם וכפני כל זה חייבו רז"ל. שלא הי' בענין מלאכת המשכן רק ציווי א'. והוא ע"כ רק בארבעים יום האחרונים ביום רדתו מן ההר כשנתרצה המקום ב"ה לישראל בשמחה ובשלמות. יום הרצון הגדול. ואולם הטעם שנכתב בתורה הציוי הזה בפרשיות הקודמות לפרשת ספור מעשה העגל. אין לומר לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה. שכבר כתבתי פירוש המאמר הזה במקום אחר. שרצונם ז"ל בזה שהתורה לא תשמור את הסדר הזמני בדבריו רק סדר אחר המוקדם במעלה ומדרגה על הסדר הזמני. ולזה צריך לבקש הסדר שבחרה התורה כאן. והנ"ל בזה. שלפי שציווי הדינים והמשפטים נשתתף בזה רק ציווי מלאכת המשכן במה שהי' הכר בהר סיני קודם הקמת המשכן. שלאחר הקמת המשכן נדבר עמו מאוהל מועד והטעם מבואר לפי שהציוויים האלו הוכרחו לדם קודם הקמת המשכן. ואינם דומין לציווי הקרבנות וכן הדינים התלויין בארץ. שהיו יכולין ישראל להצטוות על זה אחרי הקמת המשכן. והנה ציווי המשפטים והדינים היו לפני מעשה העגל ולכן סמך הכתוב ציווי מלאכת המשכן לציווי הדינים והמשפטים. אף שהפסיק ביניהם במעשה העגל. כדי לכלול ביחד כל המצות שצוהו הקב"ה למשה בהר סיני. אשר הכרחיות לצוות עליהם קודם הקמת המשכן. כי אף שבאמת שמע משה כל המצות בהר סיני מ"מ הלא נשנו באוהל מועד ונשתרשו בערבות מואב ועל כן המצות השייכות אחר הקמת המשכן כגון הקרבנות ומשפטי הטומאות והטהרות וכן הדינין התלוין בארץ. סמכתן התורה לאוהל מועד. רפי שנשנו גס שם אליו. אבל כל המצות שהיו הכרחיות מקודם ע"כ סמכן הכתוב לסיני וכלל הכתוב ביחד כל מה ששמע משה בהר סיני. ואחרי כלות ספור כל מה ששמע משה בהר סיני. חזר הכתוב לספר הקורות שקרו קודם לציווי קצת המצות וסדר הזה ישמרו ספורי התורה על הרוב והוא סדר הנושא וכמו שכתבתי באורך בסדר בראשית שדרך הכתוב לספר ראשונה מקרי האב ומותו ואחרי זה יספר מקרה הבן. ואף שקצת הקורות לבן היו קודם קצת הקורות לאב. זהו דעת חז"ל והיא האמתית. והנה הארכתי עד כה לברר אמתת דבריהם ז"ל עפ"י השכל הישר ושכל דבריהם הכרחים נכונים וישרים למוצאי דעת:

(ד"ה ככלתו) מה נעים הדרש הראשון הזה בטעם חסרון הויו. וככר המשיל המלך החכם ע"ה בספר משלי את החכמה לאילת אהבים ויעלת חן והדמיון הזה הוא נכון מכל הבחינות הן מצד כמות ומדרגת האהבה כי האהבה הגופנית היותר גדולה הוא אהבת יעלת חן עזה כמות אהבה והן מצד החבור והדבקות הנמשך מן האהבה ההיא שיתחבר עמה דודה תמיד ובאהבתה ישגה מאוד והחשוקה תפעול התפעלות גדולה ועצומה כנפש החושק עד שלא ימצא מנוחה ונופש בלתה. ואמנם יותר מזה אהבת הנפש אל החכמה והנועם והערבות המושג אלי' מן החכמה יותר עצום ורב ובאהבתה ישגה תמיד ויתחבר עמה ברעיוניו ויתעלס וישתעשע עמה בכר עת וששון ושמחה רבה ישיגהו בהגיונה והנה משה רבינו ע"ה השיג בארבעים יום מה שיק לשכל האנושי להשיגו בשנים רבות כי אף שכתב רש"י ז"ל אח"כ (בד"ה לדבר אתו), וז"ל החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים עכ"ל בכל זאת אף שהמה פרשיות מועטות במה גופי תורה תלויים בהם בתורה שבע"פ דיני נזיקין ועבדים וכיוצא בהם והיותר מזה הבנת הסודות והטעמים הנסתרים והרמזים הנשגבים התלויים בהם שהם פנימיות התורה. וידוע כי החושק המשתדל על החשוקה. לא תנוח נפש החושק עם כל אהבתה אותו ולא יאמין אם לכה נתינה לו עד היותה כלתו ומיועדת אליו. ואז השיג תכלית מגמתו וימצא מנוח ומרגוע ושמחת נפש. וכן במשה רבינו ע"ה שהיתה התורה חשוקתו ונפשו בוערה באהבתו ולפי שה שיג בזמן קצר יותר מיכולת השכל האנושי להשיגו בכל שניו. אמר ע"ד הדמיון שהיתה התורה כלתו לא חשוקתו לבד שכבר השיג אותה. מבלי הצורך לרדוף אחרי' עוד ודביקתו עמה דבוק החתן והכלה שהוא דבוק שלם. לא דבוק החושק והחשוקה שכל מה שביד הנברא להשיג השיג. וזהו ג"כ כוונת אמרם ז"ל שנמסרה לו התורה במתנה. ר"ל על איזה אופן היתה החכמה כלתו לא חשוקתו לבד לפי שניתנה לו הכרה ההיא במתנה מאבי' ור"ל שהשפיע הקב"ה עליו משכר העליון להרחיב דעתו ושכרו להבין יותר מכפי טבע יכולת השכל האנושי. ובזה החכמה שהיתה מעולם חשוקתו שבה להיות כלתו:

(ד"ה לדבר) והוא לפי שיטתו שבררתי לעיל בסמוך באורך שציווי מלאכת המשכן הי' לעשות בארבעים יום האחרונים וכנ"ל:

(ד"ה לדבר אתו) ר"ל שלא אמר לדבר אליו אבל אמר לדבר אתו ואתו כמו עמו. וההבדל בין עמי לאליו מבואר מעצמו. שמלת עמו אינו נופל אל מי שאליו תכונן הפעולה לבד. כמו מלת אליו. אבל נופלת על פעולה משותפת לשנים בזמן אחד כמו ראובן הלך עם שמעון. או אכל עמי. וזהו פירוש לדבר אתו ע"ד הדרש שהיו שניהם מדברין בזמן אחד ובאמת שע"פ פשוטו לדבר אתו כמו לדבר אליו אכן ע"ד הדרש אמרו ז"ל שהוא כהוראת מרת עמו בכל מקום וענין זה נ"ל שהשיג משה רבינו ע"ה אח הנשמע בפלא אלקי והשגת משה והעזר האלקי הגלוה להשגה זו רמז הכתוב באמרו לדבר אתו. וכנה ההשגה בשם דבור. וזהו אמרם ז"ל שהיו שונין את ההלכה יחד. ואין צורך לבאר עוד. ועיקר רמזה לנו התורה שלא היתה השגה טבעית רק נסית:

(ד"ה לוחת) ידוע שרבוי הנקבי הוא ויו תיו. וחסרון הויו בא לרמוז לנו העדר הרבוי באיזה בחינה ד"ל האחדות באיזה בחינה והאחדות ההוא הוא השיווי עד שלא יבדלו זולתי מעד המקום:

פרק לב

המשך דברי רש"י ז"ל כך הוא. שעלי' הראשונה הי' בשבעה בסיון (יום שאחר מתן תורה. שהתורה ניתנה בששה בסיון) כמ"ש בסוף סדר משפטים. ויקרא אל משה ביום השביעי וגו' ולדעת רש"י ז"ל אין יום העלי' מן המנין. נמצא התחלת מנין מן יום ח' בסיון הרי שיום י"ז בתמוז הי' יום הארבעים (שלפי חשבון החדשים. סיון מלא תמוז חסר). ומשה ירד ביום הארבעים אחר הלילה שמקצת היום ככולו. ולכן דקדק רש"י ז"ל וכתב אח"כ. וז"ל נמצא יום הארבעים בי"ז בתמוז כו'. ומ"ש רש"י ז"ל מתחלה שאמר להם משה לסוף מם יום כו' פירושו ג"כ ביום הארבעים שהוא סוף חשבון המם יום ור"ל ליום שהוא סוף מם יום. אבל לפי מחשבת הטועים שיום העלי' מן המנין. אף שאין לילו עמו. א"כ הי' יום הארבעים בט"ז בתמוז וכסבורים הי' שיבוא ביום ט"ז בתמוז וזה מבואר:

(בא"ד וא"א לומר כו') ר"ל שאין לומר שגם הם לא טעו לחשוב שיום עלי' מן המנין אבל טעותם הי' במה שהי' סבורין שכבר בא שש ומעשה העגל הי' לפ"ז בי"ז בתמוז שזה אינו שהרי לא ירד משה מן ההר עד יום המחרת לעשיית העגל. וכיון שמשה ירד ובשבעה עשר בתמוז ע"כ לומר שמעשה העגל הי' בט"ז בתמוז. וא"כ צריכין אנו לומר שטעותם הי' בחשבם שיום הארבעים הוא בט"ז בתמוז. לפי שיום עלי' מן המנין:

(ד"ה אשר ילכו) כי בקשו שיהי' להם מנהיג ומורה דרך במקום משה וזה יצא להם ע"י הורדת רוחנית הכוכבים או שרי מעלה לפי מחשבתם על תמונה מיוחדת העשוי' מחומר מיוחד בזמן מיוחד. ושארי פעולות נלווה לזה ידועות להם מארץ הטמאה ארץ מצרים ולכן חשבו שברבוי המנהיגים הם התמונות הנ"ל. יותר מועיל וטוב להם:

(ד"ה כי) פשוט שמלת זה בכל מקום הוא כנוי הרומז והגוף המכוון בו עומד לנגד המדבר:

(ד"ה אשר העלנו) הנה מאמר כי זה משה האיש וגו'. הוא נתינת טעם למבוקשם לעשות להם המסכה. וע"כ כי אמרו לעשות להם משה אחר שיהי' מנהיג ומורה דרך כמוהו וזה כוונו במאמרם אשר העלנו מארץ מצרים. ולזה צ"ל שהכוונה שהי' מורה לנו דרך במדבר אשר נעלה בה. ועתה צריכין אנו לאלהות הרבה אשר ילכו לפנינו להורות לנו את הדרך אשר נענה בה. ולכן אמרו אשר העלנו מארץ מצרים. ולא אמרו אשר הוציאנו מארץ מצרים כי עיקר הכוונה שהי' משה המענה אותם ממצרים למדבר הזה. והי' מורה להם הדרך בהעלאה ההיא בלכתם במדבר וזה מבואר:

ב כן פירש"י ז"ל בפסוק זה ובפסוק כיוצא בו הנזכר בו מאמר אהרן על דבר מעשה העגל. והכוונה להתנצל בעד אהרן קדוש ד' כי מאשר לא הי' יכול לעמוד בפני הקהל הרב ההוא קהל הטועים. התחכם בדבריו לדחות אותם עד בוא משה. והנה מלבד היות התנצלות זה אמתית כפי הסברא יורה גם ל' המאמר על זה כי הכי לא הי' להם זהב אחר שיצטרכו לפרוק נזמי נשיהם ובנותיהם וכל זה מבואר:

(ד"ה פרקי) וכמ"ש ג"כ הראב"ע ז"ל שמלת פרקו על שקל ברכו. מבנין הכבד הדגוש עכ"ל ופשוט:

ג ר"ל שיתפרקו הוא מההתפעל. ובנין זה הוראתו על הפעולה וקבלת הפעולה כאחד והוא פעולת הפועל בעצמו ותיקן רש"י ז"ל הלשון אחרי הוראה זו:

(ד"ה חת) ר"נ שמלת את סימן הפעול לא יבוא אצל ההתפעל. להיות בכח הבנין הזה גם קבלת הפעולה כמו הנפעל וע"כ שמלת את כאן הוראתו מן כמו חלה את רגליו, כצאת את העיר:

ד (ד"ה מסכה) ור"ל כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל מסכה התוך כמו הפסל נסך חרש עכ"ל. וכן הוא ג"כ כוונת רש"י ז"ל כאן שמסכה מלשון מתכת וכאילו כתוב עגל מתכת שהוא מענין התוך ופשוט:

(ד"ה אלה) ר"ל כך דרכו של יצר הרע. בקטן יחל ובגדול יכלה שתחלת הכוונה הכללית הי' להיות להם משה אחר שכח הרוחני אשר חשבו להוריד בעגל יהי' להם מנהיג במקום משה והחטא הזה השיאם אח"כ לחטא אחר ותחת שאמרו מתחלה קודם שיצא העגל אשר ילכו לפנינו. כי זה משה האיש וגו' הרי שבקשו להם משה אחר חמרו אח"כ בצאת העגל. אלה אלהיך ישראל. והתחילו לקבלו באלוה ואמרו שכח הרוחני השורה בעגל הזה העלה אותם ממצרים ולא משה בעזר, השי"ת:

ה ממ"ש וירא אהרן משמע שראה דבר חדש מפליא ולכן בנה מזבח לפניו לזה פירש"י ז"ל שאין הכוונה ח"ו. שבעבור שראה הפלא ההוא בנה מזבח לפניו ונכשל אחריו חלילה אבל הכוונה להפך שבשביל ראותו הפלא וראה א"כ כי מעשה שטן מצליח וע"י זה הוא מוכרח לבנות מזבח לפניו לפי שאין לו פה לד חותם עוד התחכם גם הוא לבנות המזבח מעצמו למען יתראה כמתרצה להם. וע"י זה יהי' לו מקום לדחותם. כמ"ש אח"כ שקרא ואמר חג לד' מחר ולא היום. וכמו שפירש"י ז"ל אח"כ בסמוך:

(ד"ה ויבן) כבר מבואר בסמוך ליישב מי הכריחו לאהרן קדוש ד' לבנות בעצמו מזבח לפניו והם לא הכריחוהו על זה אבל זה הי' התחכמות מאהרן כדי לדחותם וכנ"ל:

(ד"ה ויקרא) לפי הדרש הא' פי' וירא ראה הריגת חור ופירוש ויבן מזבח לפניו שהבין בדעתו כי מזבח ר"ל טביחה לפניו ומזבח בכאן איננו שם עצם שם הכלי רק שם דבר שכולל גם שם המקרה ר"ל שיהרגוהו גם אותו אם יסרב להם (אבל לפי הדרשות האחרות פירוש וירא ראי' שכלית) ופירוש ויבן לשון הבנה שהבין בדעתו כי מזבוח לפניו וכל זה כדי ליישב ענין המאמר המורה בהשקפה ראשונה כי נכשל אהרן ח"ו על דבר הפלא שנתהווה בצאת העגל. וכמו שביארתי בתחלת הפסוק הזה בסמוך:

(ד"ה חג) ידוע כי שם בן ד' אותיות הוא שם העצם המיוחד ואיננו כשם אלקים שהוא תואר לכל הנעבדים ובזה די התנצלות לאהרן קדיש ד' שאם בנין המזבח הי' לתכלית עבודת העגל. איך קרא חג לד' מחר. אבל באמת שהי' הכל התחכמות ותחבולה מאהרן להשבית' מע"ז וקרא סתם חג מחר. כדי לדחותם שימתינו עד למחר ובתוך כך יבוא מרה. ויקריבו על המזבח הזה לשמים ותיבת לד' הנזכר כאן הוא שאמר אהרן בלבו:

ו ר"ל ולולי זרזם השטן הוא דמיונם הכוזב ויצר הרע שבלבם לא היו חוטאים כי בא משה אח"כ בתוך שש:

(ד"ה לצחק) השמחה בשביל דבר טוב ומועיל ותכלית יכונה שמחה סתם. אבל שמחת הוללות וקלות ראש ופתויי היצר יכונה צחוק ומבואר:

ז (ד"ה לך) הוא דרשת דורשי רשומות. והוא האמת שהירידה מן ההר הוא בעצמו הירידה מהגדולה. ולולי חטא העגל לא הי' יורד מן ההר עודנה כי עדיין לא נצטווה על הרבה גופי תורה:

ט ר"ל שהוא על דרך דמיון שמחזרין ערפם ממוכיחם ולא ישובו עוד ערפם אליהם כאלו לא יוכלו להסב אותו לקושיו:

יא שבתחלת המחשבה. השאלה הראשונה הזו למה יחרה אפך אין לה מובן כלל שהחרון אף לפי שחטאו החטא הגדול הזה במעשה העגל לזה אמרו ז"ל בפירוש זה כלום מתקנא כו' וזהו מדוקדק בלשון הפסוק למה ד' יחרה אפך בעמך ר"ל אתה אשר לגדולתך הבלתי תכליתית נקרא שמך ד' (כידוע מהוראות וקדושת שם הקודש הזה) למה יחרה אפך בעמך ולכן לא אמר סתם למה יחרה אפך בעמך ומבואר:

יב כבר פירש"י ז"ל בפרשת בראשית בפסוק וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ וגו' שענין נחום הוא הפוך מחשבה שההפוך ההוא ראוי לפי הזמן מפני שחרטה שגדרה העצבון על מעשה לא טוב שקדם אינו נופל אצל השי"ת הצופה מראשית אחרית. ואולם בפסוק שלפנינו לא יפול כלל גם בזולת זה ענין חרטה שהרי עדיין לא יצא הרע לפעל. וע"כ אינו רק הפוך מחשבה:

[ד"ה על] פשוט שהרי עדיין לא נעשה פתגם הרעה

יג הרבה רמזים דרשו ז"ל בזה כאן דרשו יצאו עשרת הדברות בעשר נסיונות ובדבור הסמוך דרשו שעונש הראוי אליהם כבר קבלוהו אבותיהם ועוד דרשו אם כסא של שלש רגלים כו' וכל השלשה טענות האלה הם טענות ראויות לטוענם. וכל אלה בכלל המאמר הקצר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'. ואין דרשתם זאת מכח הכרח הכתובים רק מכח הסברא להיותם בכח המאמר. והם טענות ראויות. ואין החכם המדבר לחכם וק"ו ב"ב של ק"ו לעצם החכמה הוא השי"ת ראוי לפרש כל פרט ופרט. רק כפטיש יפוצצו דבריו לכמה כוונות באומר אחד קצר המתבונן בדברי החכם יראה מה עמקו מחשבותיו בקוצר דבריו ובפרט אם יש בכלל דבריו איזה תרעומת כענין הדרש הב' שראוי לחפותה בסתר דבריו ולא תוצץ הכוונה ההיא רק מבין חרכי אמרותיו לכבוד הנדבר אליו ולזה מה נעימים דבריהם ז"ל כאן. וכן להלן ד"ה אשר דרשו דרש ראוי ונכון הנכלל בתיבת בך מלה אחת ומה נעים טעם זה. (ד"ה לאברהם) מבואר בסמוך וכן צ"ל הגירסא בדבור שלפנינו זכור ליעקב שגלה לחרן:

(ד"ה אשר) כבר הוא מבואר לעיל בסמוך והשנות הדברים אך למותר:

טו ר"ל שהיתה חקיקתן עוברת משני עבריהם וא"כ מם וסמך שבלוחות אין להם אחיזה וראוי להם ליפול והוא מעשה נסים. כדאמר רב חסדא בש"ס מם (ר"ל מם סתומה) וסמך שבלוחות בנס היו עומדין. אבל אין ר"ל שמהות הנס הוא שהיו האותיות נקראות בחוץ כמו בפנים ביושרן ולא למפרע שהרי פירש"י ז"ל בפרק הבונה על הך מימרא דרב חסדא הנ"ל. שהיו נקראות מבחוץ האותיות הפוכות והתיבה הפוכה עכ"ל הרא"ם ז"ל והוא פלאי שמה הי' לו להביא זה מדברי רש"י ז"ל הרי רב חסדא גופא פירש כן במימרא דידי' הנ"ל וז"ל הש"ס שם בפרק הבונה אמר רב חסדא. כתב שבלוחות נקרא בפנים ונקרא בחוץ כגון נבוב בובן בהר רהב סרו ורס וכו'. מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

טז ור"ל בזה כמו שפירשו הראב"ע והרשב"ם ז"ל. וז"ל הרב רשב"ם ז"ל. ולא פסל אותם משה כמו בלוחות השניות. עכ"ל והראב"ע ז"ל הוסיף עוד ביאור בזה וכתב וז"ל ועל דעתי כי פירוש זה שהיו ככה נבראים במדה הראוי' (ולא שנחצבו מאליהם מן ההר בדרך נסי). והזכיר זה בעבור שהשניים פסלם משה עכ"ל. ואולם ע"ד הדרש שהביא רש"י ז"ל כאן פירוש מעשה אלקים עסקיו ושעשועיו. ובמקום אחר אמרו ז"ל ג"כ כי התורה בתו של הקב"ה ובמקום אחר אמרו ז"ל עוד שנסתכל הקדוש ב"ה בתורה וברא את העולם והדברים עתיקין:

יז פעל הרעה הונח ג"כ על קול המון רב ההומים מתוך שמחה והוא דד מוצא ההרגשה והקול ההוא נשמע בלי סדר רק כלו מעורבב יהי' קול דברים או קול המי'. וכאלו האויר יתפוצץ להרמת הקול ההוא ועל פי רוב יבוא הפעל ההוא בהפעיל כמו ויריעו כל העם תרועה גדולה האמורה אצל נפילת חומת יריחו ועל דרך זה הי' ראוי להיות כאן בהריעו. ואולם בא כאן בהשמטת הא ההפעיל וגם בא הציירי תמורת חיריק גדול:

יח ופירוש מלת ענות צעקה ומלת גבורה פירושו הנצחון ומלת חלושה ענינו הפך הנצחון ואין סמיכות שם ענות לשם גבורה וחלושה סמיכות התואר אל המתואר רק הוא סמיכות הביאור ששם גבורה וחלושה הוא ביאור למלת ענות שביאר מהו הצעקה צעקת גבורה או חלושה, וכענין זעקת שבר יעוערו:

(ד"ה קול ענות) בפסוק שלפניו אמר שיהושיע אמר למשה קול מלחמה במחנה הרי שפתר יהושיע סבת ההרעה ההיא שהוא או קול ענות גבורה או קול ענות חלושה. ומשה שכבר ידע מפי הגבורה סבת הקול הזה השיב ליהושיע שאין הדבר כאשר חשב שאין זה קול תרועת מלחמה וא"כ אינה לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה. ואולם לא רצה משה לפתור לו סבת קול התרועה ההיא לעוצם גנותה עד יוודע לו אח"כ מעצמו בבואו אל המחנה וא"כ לא הי' לו למשה להשיב לו. אלא אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה ולאיזה צורך הוסיף עוד קול ענות אנכי שומע. לכן צריך לפרש שאף שמשה לא רצה לבשר ליהושיע גנות התרועה ההיא בכל זה הסתיר משה הסבה בסתר דבריו כדרך ההתפעלות שהנפש משתוקקת להוציא מר רוחה במלין וגם בהסתיר צערה תביע רוחה דרך רמז להקל מעט מעלי' ולא יובן רק להמתפעל עצמו ולא להשומע ולזה שם ענות כאן הוא לשון נופל על הלשון וכפי כוונת משה אינו מענין עני' וצעקה רק מענין ענוי. אמנם יהושוע לא הבין כוונתו בוודאי וחשב שהשיב לו משה שמכיר הוא מדמות קול ההמי' שאינו קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה ולזה סיים קול ענות אנכי שומע ר"ל ולא ידעתי סבתו. וכאלו אמר בסרוס לשון. קול ענות אנכי שומע. אבל אינו לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה זהו כוונת רש"י ז"ל כאן לע"ד:

יט הנה מעשה שבירת הלוחות נראה זר ומתמי' לכאורה וידמה זה מפעולת החימה ואין לשבר אפי' כלי קל בחמתו ואף כי דבר קדוש ויקר כזה וגם התפעלות החימה בעצמו אינו ראוי בחוק אדון הנביאים ע"ה ומה נעים הדרש הזה שדרשו ז"ל בטעם שבירת הלוחות ואין זה א"כ מעשה ההתפעלות רק מעשה גדול בהשכל ודעת לא ימלא לבו בזה בלתי אדון הנביאים ע"ה. ודי בזה תוכחת מגולה ובזיון להעם:

[ד"ה תחת] ותחת ההר כמו בתחתית ההר ולא תחת ממש. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וישק) וכ"כ הראב"ע והרשב"ם ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל כמשפט עיר הנדחת וכו' ר"ל דקיי"ל בסנהדרין יחידים בסקילה ומרובין בסייף. וכתב בצל"ד וז"ל ואין ר"ל שהי' להם משפט עיר הנדחת ממש שהרי קיי"ל דהודחו מאליהן הרי הם כיחידים. ואם תאמר שהודחו מערב רב זה אינו דהא בעינין שיהיו מדיחי' מאותו שבט אבל ר"ל שהם כעין עיר הנדחת ולפיכך דנן בסייף ובאמת שהטעם הזה שכתב רש"י ז"ל כאן הוא לקוח ממדרש תנחומא אבל ביומא פרק שני שעירי כתב רש"י ז"ל טעם אחר בזה שמפני שלא נתפרש להם עדיין דין ארבע מיתות ב"ד נידונו במיתת בני נח. שכל מיתתן בסייף כדאיתא בסנהדרין עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל

כא ר"ל שמפשטות המאמר נראה לכאורה שאהרן הי' ח"ו הגרם לחטא זה והוא הכשיל אח ישראל ולכן שאלו משה מה רעה עשה לך העם הזה כי גרמת להם חטא זה. ובאמת שזה אינו כמו שקדם שישראל בעצמן גרמו להם החטא הזה. ואהרן הי' מוכרח לשמוע להם ולזה ע"כ אין הפי' מה רעה קדמוך העם הזה שהבאת עליו החטאה הגדולה ההיא לגמול ותשלום רק הפי' מה כפי' רעה עשו לך העם הזה שהוכרחת ע"י לשמוע להם להביא אותם בחטאה הגדולה הזו וכי קדמוך כל כך יסורין וענויים מהם:

כב ר"ל שאין תואר רע שב אל העם בראיית תוספת בית ברע. אבל המתואר של רע הוא הדרך וחסר המתואר כמו ומאכלו בריאה. ועשיר יענה עזות ובתשלומו ראוי בהמה בריאה דברי עזות. מדברי הרא"ם ז"ל:

כד מפשטות תשובת אהרן נראה כמו הודאה ולא כהתנצלות ולכן פירשו רש"י ז"ל באופן שיהי' התנצלות. ומהות ההתנצלות הוא כזה שאמר למשה שכל כוונתו הי' רק לדחותם עד שבתוך כך יבוא משה. ואולם כל כוונתו זאת לא הועילה לו. ולזה אמר שאמרתי להם למי זהב ולא דרשתי מכם דבר המצוי מיד לתתו לי רק זהב. וחשבתי שבתוך הזמן שיקבצו הזהב יבוא משה או יתנחמו ממעשיהם. אבל הם היו זריזין במעשיהם זה ואך אמרתי להם ויצא הדבר מפי התפרקו מיד קשוטיהם ויתנום לי. ולאחר שנתנו לי לא עשיתי מאומה כי אם השלכתיו באש ולא ידעתי שיצא העגל הזה כי הי' כוונתם לעבוד דמות עגל דוקא וחשבתי אולי לא יופק זממם ואונם. ובתוך כך יבוא משה אבל מעשה שטן מצליח ויצא העגל הזה זהו כוונת התשובה. והוא מדוקדק ג"כ בלשון הכתוב שלא הי' לו לומר אלא אתה ידעת וגו' כי ברע הוא. ויתפרקו נזמי הזהב ויתנו לי ועשיתי מהם עגל מסכה ולמה אמר ואומר להם למי זהב וגם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה וידוע זה מעצמו שהשליכו באש. אבל כל התוספת הזה הוא לצורך ההתנצלות ולהראות לו שכל כוונתו הי' לדחותם מעון ומכשול. לכן אמרתי להם למי זהב. ולכן השלכתיו באש וכנ"ל:

(ד"ה ואשליכהו) כלל הכוונה מבואר לעיל בסמוך. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל פירוש שאמר לו שיצא העגל מעצמו מבלתי שיצור אותו בחרט תחלה דאל"כ מאחר שהשליך הזהב באש וצר בו צורת העגל בחרט בהכרח שיצא צורת העגל וצ"ל שמפני היראה ממשה הוציא אהרן שקר מפיו עכ"ל. וחלילה לומר כן על אהרן אבל כוונת רש"י ז"ל שאמר שלא ידעתי שיהי' בעגל זה רוח חיים. ויצא מעצמו מבלי שאצטרך להוציאו בידים וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל וירא אהרן שהי' בו רוח חיים וכו' עכ"ל. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

כו וחסר מלת יבוא כידוע מתולדת הנפש שדבור ההתפעלות ישתמש בדבור היותר קצר. כי הנפש תמהר לשפוך שיחה וכמו משה רבינו ע"ה במאורע הזה שלבשתו רוח קנאה ונקם וחפץ לעורר קנאה גם בלב זולתו:

(ד"ה כל) ממלת כל קא דרשי להך כדרכם ז"ל:

כז (ד"ה אחיו) ר"ל לשיטת הדרש שזכר רש"י ז"ל בסמוך שכל השבט כשר צ"ל שפירוש אחיו אחיו מאמו והוא ישראל. ואולם לא נדע עדיין מה יעשה בהאמור להלן פסוק כ"ט כי איש בבנו ובאחיו וגו' ובנו ע"כ לוי ולא ישראל וצ"ל כמו שדרשו ז"ל לשיטה זו בפרשת וזאת הברכה. בפסוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' שכוונת המאמר ג"כ על הריגת עובדי העגל ולכן דרשו כי פירוש לאביו אבי אמו שבני בנים הרי הם כבנים ועד"ז נאמר ג"כ כאן כי פירוש בבנו בבן בתו ובעלה ישראל ומבואר:

כט והוא כפירש"י ז"ל בפרשת תצוה. שמילוי ידים הוראתו לרוב על החנוך והוא התחלת כניסת האדם לאיזה מעלה. וכן פירש"י ז"ל גם כאן שאמר להם משה ברמז שעם הפעל הזה יתחנכו לכהונה מפני שמעת שחטאו בעגל נפסלו הבכורות מהכהונה ונבחר שבט לוי תחתיהם בסבת קנאתם באנשים החטאים עובדי העגל. מדברי הרא"ם ז"ל:

ל רש"י ז"ל תקן כאן מלת בעד באיזה אופן תקשר עם פעל הכפרה כד ולרוב יקשר הפעל ההוא עם מלת את. והי' לו לומר אכפרה את חטאתכם וכתב רש"י ז"ל שכמו שהכופר ישמש ג"כ לענין קנוח והסרת שמץ כמו אכפרה פניו במנחה (וכמו שהאריך בזה רש"י ז"ל בפרשת וישלח) כן הוא ג"כ מענין סתימה והבדלה. וכאלו התפלה ד"מ סותמת בעד החטא ומבדלת בין החוטא והחטא. ומענין הסתימה נופל כאן מלת בעד כמו ויסגור ד' בעדו ופי' בעד כנגד. מדברי הרא"ם ז"ל:

לא לא אמר בדרך כלל ויעשו להם אלהי מסכה. אבל באמרו אלהי זהב רמז הענין הזה אתה הוא שגרמת כו' וכבר הארכתי בזה לעיל פסוק י"ג שאין החכם המדבר לרבו ולגדול ממנו מפרש כל פרט רק מרמזם בקוצר דבריו וביחוד באיזה דבר תרעומת:

לב המסתכל בענין תפלת משה רבינו ע"ה יראה שתוכן שלה שעזות הוא לבקש סליחה על החטא הזה להיותו עצום מאוד ולזה הקדים תחלה אנא חטא וגו' גדולה ויעשו וגו' זהב וכאומר בלבו שאין ראוי לפתוח בסליחה להיותו עזות או כאין מרגיש בעוצם החטא. לזה אמר בפתח דבריו. ידעתי שהחטא הזה מופלג במרי ועזות ואינו כדאי לבקש עלי' סליחה. אכן אח"כ התחיל בבקשת הסליחה ואמר ועתה אם תשא וגו' ואם אין מחני וגו' ובזה נראה שאין עיקר המבוקש הסליחה רק שעיקרו שבהעדר הסליחה מחני נא וגו' וכאומר הנה הסליחה אינה כדאית ועכ"פ מחני. ומה נעים ונאות תפלה זו בחיק אדון הנביאים ע"ה שהיא רק הודאה על עוצם החטא ושאינה כדאית לסליחה ומתפלל א"כ מחני נא ולזה מאמר ועתה אם תשא חטאתם הוא מאמר קצר וכהתחלה בלי גמר שהוא להרגשת העזות אשר במאמר זה והבושת לגמרו וכנושך בשפתיו באמצע דבריו. ע"י עלותו מהר חיש על לבו שעברה פיו דבר לא הגון לפני ממההקב"ה וכרוצה לרמז דבר שחפצו בו עצום מאוד אלא שדבר גדול ועזות הוא לבקש אותו בהחלט. ולזה הוא מרמז הדבר ההוא למען יתגלה רק חפצו בזה כי אולי יפיק זממו בזה ומפסיק באמצע הדבור בעבור הבושה ולבלתי יתעורר עליו חימה בראות הנעתר היות המעתיר מרגיש בעצמו ויודע כי יותר מדאי הפציר ומתבייש בעצמו ועל כן הפסיק משה רבינו ע"ה באמצע הדבור. וממהר לבוא לתוכן המבוקש מחני נא ובזה בא ההתנצלות בדבריו שזה עיקר מבוקשו:

לד כבר כתב רש"י ז"ל בפרשת ויצא שכל לי ולו ולך הסמוכים אצל דבור פירושו לצרכך. אבל כאן ואצל אדוני' שלא יתכן לפרש לצרכו ע"כ צ"ל שבא לך במקום אליך:

(ד"ה וביום) וכ"כ הרשב"ם ז"ל וז"ל ר"ל לפרקים ולכשארצה ולא הכל ביחד עכ"ל:

פרק לג

א כצ"ל כלפי שאמר לו בשעת זעם לך רד אמר לו בשעת רצון לך עלה:

(ד"ה אתה) בשעת זעם אמר לו לך רד כי שחת עמך וכמו שפירש"י ז"ל לעיל הרמוז בזה ובשעת רצון אמר לו והעם:

ב ר"ל אבל בברית בין הבתרים נאמר לו סכום שבעה אומות לפי שכוונת המאמר שם שיתן לזרעו ארץ שבעה עממין והגרגשי גם הוא הי' מכלל אדוני הארץ ותושבי'. אבל כאן שאמר וגרשתי וגו' נא חשב רק ששה עממין לפי שהגרגשי לא הוצרך לגירושין לפי שפנה מאליו בימות יהושע:

ג ר"ל שפסוק זה מוסב על פסוק א' עלה וגו':

(ד"ה כי) ר"ל אבל מאמר זה מוסב על פסוק ב' ושלחתי וגו' ותחלת הפסוק אל ארץ וגו' מוסב על פסוק א' וכנ"ל לעיל בסמוך:

(ד"ה כי עם) ר"ל שאין לפרש הטעם הזה היותך בלתי כדאי שאעלה בקרבך לקושי ערפך שא"כ לא יתקשר עם זה המאמר שאח"כ פן אכלך בדרך לזה צ"ל שהטעם להיותך עלול לחטוא א"כ תהי' עלייתי בעצמי מסוכן לך שלפי רוב הטובה לממרא גודל העונש וגם אינו דומה החוטא בפני המלך לחוטא בפני שלוחו:

ד (ד"ה איש) ר"נ שהוא מה שאמר אח"כ פסוק ויו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ומזה שפטו ז"ל היות העדי הזה עדי רוחני ומהות עדי הרוחני הזה נשגבה סודו אלי אני ההדיוט

ה ר"ל שמאמר הזה הוא תשובה לישראל. על שהוקשה בעיניהם מאמר השי"ת ושלחתי לפניך מלאך וגו' ולא אעלה אני בעצמי ועל זה התאבלו. על כן אמר השי"ת למשה אמור להם בשמי שלטובתכם הנני עושה זאת כי אתם עם קשה עורף. ואם אעלה בקרבכם אני בעצמי ואתם תהיו ממרים בי אכלה אתכם באותו רגע שהוא שיעור זעמי והיתוך המקרא שמלת רגע דבוק עם וכליתיך והוא ל' מסורס כאלו אמר אם אעלה בקרבך וכליתיך רגע אחד זהו מדוקדק בלשון רש"י ז"ל בכוונת הפסוק וביאור לשונו. והוא מדברי הרא"ם ז"ל. ואמנם מ"ש רש"י ז"ל ששיעור זעמו של הקב"ה הוא רגע והוא מדברי רבותינו ז"ל באגדה נ"ל כי הוא על דרך דמיון כי משך הזעם של המעניש הוא כשיעור משך הנקמה והקב"ה ברגע אחד יכול לכלות כל היצורים א"כ שיעור זעמו רגע והוא ע"ד דמיון כי השי"ת נעלה על כל הפעליות:

(ד"ה ועתה) מלת ועתה. הוראתו לפעמים על המתחייב מהקודם כמו ועתה הנה אשתך קח ולך ועתה שני בניך הנולדים וגו' אבל כאן אי אפשר לפרש כן מפני שמאמר הקודם הוא תשובה לישראל שלטובתם יעשה כנ"ל בסמוך ופסוק זה הוא לפורעניות לכן ע"כ צ"ל שפירוש ועתה כאן הוא על הזמן ההוה וענין המאמר פורענות זו חלקו מיד ובפקודת שאר העון וכו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ואדעה) והוא כענין ואני יודע מה לעשות לך ובא העתיד תחת ההוה ופשוט:

ו (ד"ה יקח) המפרשים ז"ל כתבו שבא כאן העתיד במקום העבר ויקח כמו לקח. אבל רש"י ז"ל מיאן בזה שמדרך הלשון שיבוא העתיד במקום ההוה. אבל לא במקום העבר ולכן פירשו רש"י ז"ל גם כאן מענין ההוה ולפי שמדרך המספר לפעמים להעמיד את עצמו במחשבתו כאלו הוא בזמן המאורע ולספר הענין כאלו הוא הוה. ולכן פירש"י ז"ל גם מ"ש אח"כ ונטה לו וגו' שאיננו פעל עבר כפשוטו לפי שלא יתכן שלקיחה הקודמת יספר אותה בהוה ופעולת הנטי' שאחרי' יספר אותה בעבר וע"כ שהוא ג"כ עתיד במקום הוה. לפי שהויו שבראשו הופכתו לעתיד וכ"כ ג"כ המדקדקים שכאשר יקדם פעל העתיד לפעל העבר שבראשו ויו אזי הויו ההוא איננה משמשת לחבור בלבד. אבל גם להפוך העבר לעתיד. כמו כי יגור אתך גר ועשה פסח לד' וגו':

(ד"ה הרחק) ר"ל שבברור לא הי' הרחוק יותר מאלפים אמה שהוא תחום שבת למען יוכלון לבוא לאהלו בשבת כשיצטרכו וזה הי' ג"כ הטעם בשיעור הרחקת הארון מן המחנה בהעברת הירדן כמ"ש רש"י ז"ל ביהושע. כדי שיוכלו להתפלל לפני הארון בשבת. ומן הסברא שהי' כן הרחוק הזה גם כאן. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וקרא) כבר כתבתי לעיל בפסוק זה ד"ה יקח שרש"י ז"ל פירש הכתוב ע"ד ההוה מפני שדרך המספר להעמיד עצמו כאלו הוא עומד בזמן המאורע. אבל ראה איך דקדק רש"י ז"ל לפרש פעל וקרא שבא כאן שהוא פעל עבר ממש כפשוטו לפי שבאמת שכמו שאין הדרך באמת להגיד ולספר כל הספור מתחלתו וע"ס בל' הוה ולא יתכן הדרך הזה רק על חלק ממנו בהמשך ספורו כן אין כל חלקי הספור נאותים בטבע הל' לספרם בדרך ההוה. ולזה מהצורך להגביל איזו הם חלקי הספור שיוכלו לבוא בהוה ואיזה לא. ואומר שהפעולה או המקרה המתחייבת מן הפעול' או המקר' הקודמת אלי' או גם אם אינה מתחייבת ממנה רק היא נלוה בלבד עם הפעול' או המקר' הקודמת אז מהדרך לספר לפעמים הפעולה או המקרה אשר היא מתחייבת מהקודמת או נלוה עמה בלשון הוה. ומטעם שהמספר מעמיד עצמו במחשבתו כאלו הוא עומד בזמן הפעולה או המקרה הקודמת אשר ספר מתחלה ממנה ולזה הוא מספר המאורע המתחייב ממנה או הנלוה עמה ע"ד ההוה וכאלו גם השומע או הקורא עומד בזמן המאורע הראשון. והמספר מספר לו מה שיארע עתה בזמן ההוא לפי ששניהם היו בזמן אחד. דוגמא לדבר זה כאן בספור שלפנינו מה שקרה במעשה העגל. שאחרי שספר מתחלה מעשה חטא העגל ורדת משה מן ההר והענישו את ישראל ותפלת משה לד' על דבר הסליחה. ותשובת המקום ב"ה אליו ונזיפת ישראל, שמהמאורע הקודם הזה נמשך ונתחייב א"כ פעולת הרחקת משה את אהלו משכן כבוד ד' ממחנה ישראל לכן העמיד המספר עצמו כאלו הוא עומד בזמן המאורע הראשון. ואמר שמשה לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה רחוק מהמחנה וכן בפסוקים שאח"כ אמר כבוא משה אל א"מ ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר עם משה. הנה כל הפעולות הללו היינו רדת עמוד הענן והשמע הקול מתוכו אל משה היו מתלווים מיד אל הפעולה הקודמת להם הוא פעולת הביאה. וכן יתר הפעולות הנזכרים בפסוק אח"כ היו נלוים מיד אל הביאה ההיא שמיד בביאת משה ירד הכבוד ומדבר עמו והיו העם רואים ביאת הכבוד ומשתחווים ואף שכל זה לא הי' מתחייב מפעולת הביאה מ"מ הי' נלוה עמה כל זה. אז נוכל לומר לפי שספר מקודם פעולת הביאה ואמר וכבוא משה אל אוהל מועד. העמיד המספר את עצמו כאילו הוא עומד בזמן הביאה. ומספר מה שהוה בזמן ההוא. שהענן יורד והקול מדבר עם משה וכל העם רואים הכבוד בפתחי אהליהם ומשתחוים ובכל זה הטעם מפני שהפעולות המסופרים ההם הי' נלוים על הפעולה הקודמת להם תיכף ומיד מצד התלות כולם ממאורע הראשון אם בחיוב ואם ברצון. ואולם אם אין המאורעות אחרים נתלות ממאורע הראשון ולא הי' תיכף אחר המאורע הקודם רק בזמנו. כי לא נתלה ממנו ויצוייר היות מאורע השני גם אם לא הי' המאורע הראשון אינו מהנאות לספרו ע"ד ההוה. ולכן לא יתכן כאן אלא לומר. ומשה לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה. אבל לא יתכן לומר עוד וקורא לו אוהל מועד כי הנה קריאת שם אוהל מועד אינו נתלה מפעולת הלקיחה הקודמת ולא נלוה עמה ולא יתכן לומר כלל שקרא אהלו תיכף אוהל מועד לכן לא יתכן לספרו בהוה וצ"ל שהוא כדרך רוב הנהוג בספור ופירוש וקרא לו אוהל מועד. והי' קורא לו אוהל מועד וקרא כמו ויקרא. והכל ע"ד העבר כנהוג לרוב. ואין ויו וקרא רק ויו החבור. ולא ויו המתהפכת העבר לעתיד כשמוש ויו ונטה:

(ד"ה כל) תואר מבקש ד' הונח על הדורש תורה מפי הנביא כמו שתרגם אונקלוס כל דתבע אולפן וגו'. וכמו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים. וחז"ל דרשו מכאן על צד האסמכתא כדרכם ז"ל וע"צ ההפלגה. שמבקש פני זקן כמקבל פני שכינה שהרי שניהם שם אחד להם וכנה מבקש פני זקן מבקש ד':

(ד"ה יצא) ר"ל שגם כאן לא יתכן לפרש שבא העתיד יצא במקום ההוה כענין פעל העתיד יקח. לפי שגם פעולת היציאה הזו לא היתה נלוית מיד בזמן עם פעולת לקיחת האוהל ונטיתו שלא יתכן לומר שמיד בזמן הנטי' יצאו המבקשים. ועוד גם אם יתכן לומר כן מ"מ אין הדרך לספר פעולה זו ע"ד ההוה. לפי שאין כוונת הספור בזה שיצאו תיכף. רק שהיו יוצאים תמיד גם אחרי הלקיחה והנטי'. ואין זה תלוי כלל בפעולת הלקיחה אבל בכאן העתיד כפשוטו להיותו דבר ההוה ורגיל להיות:

בא"ד דבר אחר והי' כו' אדלעיל קאי שתחלה פירש"י שכנוי מבקש ד' משום שהמבקש זקן כו'. ד"א דרשו שכנוי מבקש ד' כפשוטו. לפי שהשכינה באוהל משה. ואוהל משה הוא דוגמת המשכן מקום השראת שכינה לכן הרוצה להראות את פני האדון ד' ולהקביל פני שכינה הי' יוצא אל אוהל משה. והנה ממלת כל שהוא רבוי דרשו ז"ל עוד אפינו מלאכי השרת כו':

ח להיות הפעולות המסופרות בפסוק זה, ההתייצבות פתח האוהל. וההבטה אחרי משה נתלות בפעולה המסופרת הקודמת שהוא לכת משה אל האוהל לכן יש לפרש שמלת הפעל יקומו הוא עתיד במקום הוה כמלת הפעל יקח בפסוק ז' כמ"ש רש"י ז"ל שם. וא"כ ע"כ כמו כן הפעלים הנזכרים אח"כ ונצבו והביטו הם ג"כ עתיד במקום הוה. ואינם פעל עבר עם ויו החבור רק עתיד עם ויו ההפוך וכמו שכתבו המדקדקים ז"ל בכל פעל עבר עם ויו בראשו. הבא אחרי פעל העתיד ובכל זה הטעם כנ"ל לפי שהמספר מעמיד עצמו בזמן המאורע הראשון שהיו בו כל המאורעות שאחריו הנתלות ממנו וכאן צ"ל שהמספר העמיד את עצמו בזמן היציאה אל האוהל ומפני כן לא יתכן לומר שמלת הפעל והי' הנזכר בראש הכתוב הזה הוא עבר עם ויו החבור שאיך נזכיר המאורע הראשון שהוא היציאה אל האוהל ע"ד העבר. ואחרי הספור הקצר הזה הנשלם בחמש תיבות יזכיר תיכף המאורעות האחרות הנלוות עליו בלשון הוה והרני העבר עם ההוה במאמר קצר אחד. אין זה נאות בחוק הלשון ועוד שהרי מלת והי' איננו דבוק עם כצאת וגו' שהוא המאורע הראשון רק עם יקומו ונצבו והביטו המאורעות הנתלות במאורע הראשון ההוא. ואיך יתכן להיות ההתחלה ע"ד העבר וגמר הספור ע"ד ההוה. וע"כ צריך לפרש שגם מלת הפעל והי' הוא עתיד עם ויו ההפוך והוא עתיד במקום הוה כנ"ל. ומלת והי' כמו והוה זהו הנ"ל בכוונת רש"י ז"ל כאן אבל לא ידעתי למה לא פירש רש"י ז"ל כפשוטו שמלת והי' הוא עבר עם ויו החבור ומ"מ יתכן מה שבאו הפעלים שאח"כ בל' עתיד להיותם דבר ההוה ורגיל להיות תמיד ולא פעם אחת או שתים היו המאורעות האלה רק בכל עת שהי' יוצא משה אל האוהל וכמו שרגיל רש"י ז"ל לפרש כן תמיד בכיוצא בזה:

(ד"ה כצאת) כבר ידוע זה ממה שביארתי פעמים רבות שמדרך הלשון בכל שני פעלים הנלוים זו על זו. להשמיט הפעל השני ולקשר הפעל הראשון עם המלה הראוי' להתקשר עם הפעל השני. וע"י הקשור הזה יובן הפעל הב' הנשמט במה שהוא בכוחו וכן כאן נשמט הפעל הב' ללכת. והפעל הא' כצאת נקשר עם מלת אל הקשורה בעצם עם ללכת:

(ד"ה יקומו) הפסוק הזה כולו לשבח ולא לגנאי ח"ו. וע"ד זה פירש"י ז"ל ג"כ (בד"ה והביטו) שהוא ההשתומות על עילוי מדרגת משה. וראיית זה מפסוק יוד ששם ע"כ הכל לשבח ואיך יתכן א"כ שתהי' ההבטה לגנאי:

ט ברש"י שלפנינו יש ט"ס בהציון. שנדפס בו יחזקאל א'. ואמת שביחזקאל א' איתא ואשמע קול מדבר במם שוואית אבל צ"ל בציון במדבר ז'. ושם כתיב וישמע את הקול מדבר אליו בחיריק המם והחילוק שבין מדבר בשווא ומדבר בחיריק שמדבר בשווא הוא בינוני פעל מבנין פקד הדגוש אבל מדבר בחיריק הוא בינוני התפעל ומדבר כמו מתדבר וכן דרך להשמיט תיו ההתפעל בפעלי הבינוני בהיות פא הפעל ד או טית כמו ולקח למיטהר במקום למתטהר. והתיו ישתלם ע"י הדגוש שבפא הפעל ידי זהו הבדל שבין תמונות הפעלים הללו מצד הבנין אבל ההבדל שבינם בעצם מצד ההוראה כבר ידוע שאם בבנין פעל הפעולה יוצאת לזולתו אז בהתפעל הפעולה חוזרת לעצמו. כמו והתברך בלבבו וגו' ור"ל שהפועל הוא ג"כ הפעול והנה אף שבפעל הדבור הפועל הוא המדבר והפעול הוא הדבור כמו וידבר את הדברים האלה. אבל השומע שאליו יתכונן הדבור איננו הפעול. וא"כ לא יתכן בפעל הזה ההבדל הנ"ל שבין הפעל וההתפעל. בכל זה ביאר הרב רבינו רש"י ז"ל ההבדל הנזכר בדרך אחר. שבבנין הפעל היוצא תכלית הפעולה בעבור זולתו ר"ל לפעול איזה שינוי בדבר אחר. אבל בההתפעל לפי שכנ"ל הפועל הוא הפעולה בעצמו השינוי א"כ איננו רק בעצמו של פועל. וע"ד זה נרמז כאן ההבדל שבין הפעל וההתפעל בפעל הדבור. כי בהפעל תכלית הדבור לגלות ציורי נפשו אל השומע ונעשה פעולת הדבור לצורך השומע. ואולם כאשר יבוא בההתפעל זה יורה שפעל הדבור נעשה רק בעבור עצמו של המדבר ובעבור עצמו ידבר לא בעבור ישמענו השומע רק שהקול נשמע מעצמו אל השומע. וכאדם השומע מה ידבר אחר לזולתו. ולזה פירש"י ז"ל שמ"ש בספר במדבר וישמע את הקול מדבר אליו בבנין ההתפעל הוא כבוד שכינה שלא יאמר בדרך העשות הפעולה בעבור משה והתבונן הדבור אליו רק בדרך התבונן הדבור אל המדבר עצמו הוא השי"ת וההברה נשמעת מאלי' למשה. ולזה פירש"י ז"ל, שכמו שהקפיד הכתוב בסדר במדבר לומר שם מדבר אליו בההתפעל לומר בזה שהקול הי' מדבר בינו לבין עצמו רק שהי' נשמע אליו, וכ"ז כנ"ל מפני כבוד שכינה. כן ראוי לתרגם גם כאן מ"ש בפסוק שלפנינו ודבר עם משה וכן מ"ש להלן פסוק י"א ודבר ד' אל משה וגו'. ומתמליל כאלו הי' כתוב גם בפסוקים אלו ומתדבר ולפי התרגום הזה ראוי א"כ להפריד בשני פסוקים הללו מלת ודבר ממ"ש אח"כ עם משה ואל משה. ור"ל שהקול הי' מדבר לעצמו אלא שהגיע לאזני משה זהו כלל כוונת רש"י ז"ל כאן. ונשאר לבאר עוד דבר אחד מה שהקפיד רש"י ז"ל לבאר הענין הזה רק כאן בפסוקים הללו וכבר בא הפעל הזה אצל השי"ת בספר זה בפרשיות הקודמין וידבר ד' אל משה פעמים רבות. וכן בספר בראשית הקודם הזכיר כמה פעמים דבורי השי"ת להאבות ולאדם ונח. ומדוע אחר רש"י ז"ל הדבור הזה עד כה. והי' לו לבאר זה בתחלת זכרון פעל הדבור בתורה אצל השי"ת. וליישב זה אומר שאם תכלית כוונת הספור הוא ענין ועצם הדבור הדרך הנהוג שלא יחוש המספר לדקדק בענין שאינו מעיקר כוונת הספור לספרו באופן הראוי והנאות מפני שאין הענין הזה עיקר כוונתו. והראוי לדקדק בו יותר הוא הענין המכוון בהספור. ולזה בסדרים וספרים הקודמין שהעיקר המכוון בהם הוא מהות הדברים שנצטוו בהם הנביאים ע"ה או שנאמר להם מפי השי"ת שאמר להם השם כך וכך או שצו' אותם על כך וכך לזה ראוי לתרגם פעל הדבור בספורים אלו ככתבו ממש ואין זה נגד הכבוד ח"ו כי לא יוקפד בלשון על הספור הבלתי עיקרי. אבל כאן בפסוק ט' וכן להלן פסוק י"א. וכמו כן פסוק הנ"ל וישמע וגו' שבספר במדבר שלא סופר במקומות הללו ממהות ועצם הדבור כלל רק שדבר השי"ת למשה בכלל. וא"כ עיקר המכוון בספור איננו רק הדבור בעצמו. לכן יש קפידא בלשון. וראוי שיתורגם הספור הזה בדרך כבוד ולזה ראוי להפריד מלות עם ואל ממלת ודבר ומבואר מאוד:

יא כבר מבואר זה לעיל בסמוך:

(ד"ה ושב) ר"ר שע"כ שובו אל המחנה אחר הדבור היה כדי ללמד לזקנים הדבור שקבל באהלו מפי הגבורה דאל"כ למה שב אל המחנה והלא במקום שדבר עמו הש"י שם היה דירתו כדכתיב לעיל ומשה יקח את האוהל וגו':

בא"ד והדבר הזה נהג משה כו' תורף דברי רש"י ז"ל כך הם שג' עליות עלה משה בהר עד שהוקם המשכן ונדבר עמו הש"י מאוהל מועד. העליה הא' היה בז' בסיון יום שאחר מ"ת כדי לקבל הלוחות הראשונות ועשה שם בהר מ' יום כמ"ש בסוף סדר משפטים ויקרא אל משה ביום הז' (הוא ד' סיון) וגו' ויהי שם וגו' ארבעים יום וארבעים לילה, ושלמו אלו המ' יום בי"ז בתמוז לפי סדר החדשים א' מלא וא' חסר. עליה הב' היה בי"ט תמוז להתפלל ער מעשה העגל (והוכיח זה רש"י ז"ל שעליה הב' היה בי"ט תמוז ממ"ש לעיל שבי"ז בתמוז ירד ושבר הלוחות ובי"ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים וע"כ שלא עלה ביום ההוא דאמר מר כל עליותיו בהשכמה היו וע"כ שלא עלה עד י"ט בו) כמש"ל בסדר זה פ' ל"ב ויהי ממחרת וגו' ועתה אעלה אל ד' אולי אכפרה וגו' וישב משה אל ד' וגו' ובעליה זו עשה שם ג"כ בהר מ' יום ומ' לילה כמו שנוכיח להלן ושלמו המ' יום בכ"ט אב שבו ירד מן ההר ובו נתרצה המקום לישראל עליה הג' היה למחרת יום כ"ט אב (דאמר מר כל עליותיו בהשכמה היו) כדי לקבל הלוחות השניות ועליה זו נזכרה ג"כ בסדר זה להלן בסופו פ' ל"ד ויאמר ד' אל משה פסל לך וגו' ועלית בבוקר אל הר סיני וגו' ויפסול שני לוחות וגו' וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני וגו' ובעליה זו נשתהה ג"כ מ' יום בחר כמ"ש בסוף סדר זה ויהי שם עם ד' מ' יום ומ' לילה ויכתוב על הלוחות וגו' הרי שע"כ ג' עליות עלה משה בהר. ונשוב עליהם בקצרה. עליה הא' לקבל לוחות הראשונות בז' סיון כמ"ש בסוף סדר משפטים וכנ"ל. עלי' הב' להתפלל על מחילת חטא העגל כמ"ש בסדר זה וכנ"ל. והנה אין לומר שבעליה זו שנתרצה בה המקום ב"ה לישראל היה קבלת הלוחות השניות שהרי ממ"ש בסוף סדר זה כנ"ל. נראה שקודם עליותו בהר לקבל לוחות השניות צוהו הש"י לפסול שני לוחות אבנים מן ההר ולעלות אח"כ בבוקר אל הר סיני לכתוב שם על הלוחות את עשרת הדברים וכן היה שפסל משה שני לוחות אבנים וישכם בבוקר ויעל אל הר סיני והנה ברור כשצוהו הקב"ה על דבר חציבת הלוחות היה אחרי שנתרצה המקום לישראל ער מעשה העגל. הרי מפורש שאחרי הרצוי שהיתה בעליה הב' ירד משה מן ההר ושוב עלה אח"כ לקבל הלוחות השניות הרי מפורש שג' עריות היו והנה שנשתהה בעליה הא' מ' יום לקבל הלוחות הראשונות מבואר כפירוש בהדר משפטים כנ"ל וכן שנשתהה בעליה הג' מ' יום לקבל הלוחות השניות מבואר ג"כ בפירוש בסוף סדר זה וכנ"ל אבל שנשתהה בעליה האמצעית להתפלל על מעשה העגל מ' יום לא נזכר כאן הסכום הזה בפירוש ואולם במשנה תורה פ' עקב זכר הכל על הסדר בעלות ההרה לקחת לוחות האבנים וגו' (הן הלוחות הראשונות) ואשב בהר מ' יום ומ' לילה וגו' ויהי מקץ מ' יום ומ' לילה ויאמר ד' אלי קום רד וגו' ואפן וארד וגו' ואשברם לעיניכם ואתנפל לפני ד' כבראשונה מ' יום ומ' לילה וגו' כי יגורתי מפני האף והחימה וגו' בעת ההיא אמר ד' אלי פסל לך וגו' (וכבר הוכחתי לעיל מהמבואר בסדר זה שאין פי' בעת ההיא וגו' שבמשנה תורה במ' היום שהתנפל על מחילת חטא העגל שע"כ היה ירידה מן ההר אחרי תפלת דמ' יום ושוב עלה מחדש בהר לקבל הלוחות השניות ושהה בעליה זו מ' יום. לכן ע"כ צ"ל שפי' בעת ההיא בעת ההיא שנתרצה המקום ב"ה לישראל על דבר תפלת המ' יום וזה היה ביום רדתו מן ההר שהוא כ"ט באב וכנ"ל. אז א"ל הקב"ה שנגלה עליו באהלו פסל לך גו' וכן עשה ופסל ביום ההוא מן ההר ב' לוחות אבנים וביום המחרת שהוא ל' אב עלה עמהם בהר לקבל הלוחות השניות ושהה שם מ' יום וכנ"ל) ובהמשך הספור אמר שוב להלן שם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה הרי מפורש כאן שעשה בכל עליה מ' יום והנה ממספר הימים שישב משה בהר בג' עריות האלו הוכיח רש"י ז"ל שמ"ש וכאן ושב משה אל המחנה. המנהג הזה נהג משה מן יוה"כ עד שהוקם המשכן שהרי שיבה זו היתה כנ"ל כדי ללמד לזקנים וקודש יום הכפורים (שבו כלו מ' יום האחרונים מעלי' האחרונה היא הנ') לא היה לו פנאי לא ללמוד ולא ללמד שהרי לא היה הפסק בין עלי' לעלי' רק יום א' או יומים וכנ"ל כ"ז. ובזמן הזה לא היה לו פנאי בעליה א' ירד בי"ז תמוז ובי"ט תמוז עלה והיה הפסק ב' ימים התעסק בב' ימים אלו בעובד העגל כמבואר למעלה. בעלי' ב' ירד בכ"ט אב ובל' אב שהוא א' דר"ח אלול עלה לא היה הפסק אלא יום א' ובאותו יום פסל את הלוחות מן ההר וע"כ שרא נהג שיבה זו אלא מיוה"כ ואילך שמאז שיב לא עלה בהר ולא נהגה אלא עד שהוקם המשכן לפי שמזמן הקמת המשכן ואילך לא היה הדבור עוד באהלו של משה רק באוהל מועד וכ"ז מבואר מאוד:

בא"ד עשה שם מ' יום ובקש רחמים וכו'. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל בשנוי לשון ואת שטעם לקיחת משה את האוהל אל מחוץ למחנה הוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל רפי שהי' מנודין למקום ואמר מנודה לרב מנודה לתלמיד ואחרי יוה"כ לא הי' מנודין עוד למקום שאז היה הסליחה בשלמות ואדרבה חבה וקרוב יתירה נודעת להם אז מאת המקום ב"ה שנצטוו לבנות דמשכן כדי להשרות שכינתו ביניהם. בכר זה לא העתיק משה את אהלו אל תוך המחנה ונשאר במקום שהיה בו אהלו בתחלה ולא לטעם נזיפה חלילה רק שהמתין עד שיצטווה ע"ז מאת המקום ב"ה. ולכן הוצרך לשוב בכל עת אל המחנה בעבור הלמוד. אלו דבריו ז"ל:

בא"ד מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון כו'. ר"ל מדכתיב בעלי' האחרונה ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וקשה למה הוקשו לימים הראשוני' דוקא אם לענין סך הימים שנשתהה בהר הרי גם בעלי' האמצעית נשתהה מ' יום. ולזה דרשו ז"ר שלא לענין סכום הימים לבד הוקשו לימים הראשונים. אבר גם לענין היותם ימי רצון וחסד לישראל והיו ימי הרצון עד יום הכפורים שאז הי' הרצון בתכלית והסליחה השלימה. ולזה אמר כימים הראשונים שהי' ימי רצון בוודאי לפי שאז עלה תיכף אחר יום מ"ת לקבלת הלוחות הראשונות ולא קדם שום חטא לישראל ואדרבה זכו לחזות בנועם ד' זיו השכינה ולקבל התורה ונתקדשו כולם בקדושה ופרישות יתירה ואמרו נעשה ונשמע ומדהוקשו לימים הראשונים בלבד ממילא שמע מינה שכ"ז לא היה אלא בימים הראשונים והאחרונים אבל האמצעיים היו ימים של כעס ורוגז ומבואר (ד"ה ושב) כבר ביארתי זה באורך לעיל בפסוקי ז' ח' ומ"ש רש"י ז"ל אח"כ ומדרשו כו'. ר"ל דלפי הדרש אין ושב הוה רק עתיד ע"י ו' המהפכת שבראש מלת ושב:

יב ר"ל שאף שבאמת אינו נופל ראיית העין אצל הש"י בכל זה דברה תורה כל' ב"א וייחס ההשגה אצל הש"י בראיה אם השגה כזו תבוא לאדם ע"י הראות כמו וירא ד' כי סר לראות וגו' ורבות כיוצא. אולם בכאן לא תפול ראיה גם באדם כי לא יורגש הקול והמאמר בראות העין לזה ענין הראיה בכאן גם באדם ראיית השכל. ולכן תיקן כאן רש"י ז"ר ענין מרת הראיה יותר מבשאר מקומות ואמר תן עיניך ולבך כו':

בא"ד ואשר אמרת לי כו'. הנה ענין הבקשה ההיא בכלל ע"ד רש"י ז"ל שבקש משה שיהיה מציאת החן שרו השכר במה שינהיג את העם לא"י ע"י הליכת שכינתו ית' בעצמו עמו ולא שימסור ההנהגה למלאך ואין לך תשלום שכר גדול מזה המושג ע"י מציאת החן. ולזה א"ל משה שאם לא יזכה להשיג השכר הזה ע"י מציאת החן יודיעהו נא הש"י מדרגת השכר אשר ישיגו המוצאים חן בעיניו ומהו זה ענין מציאת החן הזה. וא"ת שיהיה מציאת החן שלו שוה למדרגה הנ"ל שיבקש במה שיעשה אותו לנוי גדול. לזה אמר שאיננו כן וכעין שאמר למעלה בתפלתו אם כסא של ג' רגלים כו' ולזה בקש ממנו שאם מדרגת שכר אנשי מציאת החן לשישיגו מבוקש כזה אשי נא המדרגה הזו בעם הזה ואם אין המדרגה גדולה כ"כ רק היא מוגבלת הודיעני נא שיעור ההגבלה ההיא והשיעור הזה ארצה ג"כ להשיג בעם הזה ולא ביוצאי חלצי. ולהבינך הענין יותר כי איך יבקש משה פרס מרבו וכל צדקות האדם אינם שווין בערך השכר היותר קטן שישיג האדם מאת הש"י. לתשובת זה אומר לך על קט דעתי כי באמת השכר אשר ישיג האדם בפעולותיו המה מתנת חנם מאת הש"י ובפרט השכר בבא שהוא נצחי ואולם השכר הצפון הזה הוא נצחי בכמות ר"ל בזמן אבר באיכותו הוא מוגבל ר"ל שמחות ואיכות השכר הזה הוא כפי מדרגת החסידות והצדק. וכבר ידוע מאמר חז"ל שכ"א נכוה מחופתו של חבירו, והשכר שקול בפלס אל דעות ית' וכאלו השכר הזה חובה לכ"א לפי מדרגתו אבל החסידים הגדולים העומדים לפני ד' תמיד כא' מצבא המרום במרום שכרם הוא מציאת חן וענינו השגת הטוב היותר גדול אשר הוא בכח הנברא. ולז"א משה לפני ד' שאחר שיעדו הש"י במציאת החן א"כ אין השכר מוגבל באיכותו ויוכל להשיג מה שירצה להשיג א"כ ילכו פניך עמנו להעלותנו לארץ חמדה. ואם איננו כן וגם מציאת החן מוגבל באיכותו הודיעני נא מדרגת מציאת החן הזה והבן היטב כי השכר האחרון המגיע לאנשי חסד אשר גברו בחסידות ומעלה והשיגו לרום מעלת היראה וההשגה כפי כח האנושי אשו בקצה גבור כוחו יכונה מציאת חן:

(ד"ה ואתה אמרת) ור"ל ופירוש בשם איננו שם העצם רק ענינו חשיבות ופרסום במעלה כאשר ישתמשו ג"כ חז"ל במלה זו לרוב להוראה זו שם טוב. וכן במקרא ויצא לו שם בגוים וקרא שם בבית לחם וענין ידעתיך בשם הכרתיך בחשיבות:

(ד"ה ואדעך) ר"ל ופי' למען אמצא חן כמו ודעת אלקים תמצא שפירושו תכיר וכן הוא ג"כ הפי' כאן למען אכיר מהות החן ושכרו:

(ד"ה וראה) כבר מבואר לעיל בסמוך קשור מאמר זה במאמר הקודם:

טו תיקן רש"י ז"ל את ל' הכתוב שאין ענין המאמר הזה כמסתפק בהבטחתו ית' רק ענינו בזו אני חפץ:

טז (ד"ה ונפלינו) ר"ל שאין זה תשלום המאמר הקודם ור"ל שבלכתך עמנו נהיה מופראים ומובדלים מכל האומות עי"ז. אבל הוא בקשה אחרת וראיית זה ממה שהשיב לו הש"י גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה א"כ משמע ששאל ממנו ב' שאלות:

יט ר"ל ופי' על פניך לפניך ומ"ש רש"י ז"ל בסוף הדבור וע"י שיזכירו כו' דבוק למטה עם וחנותי וגו' וב' נקודות ההפסק ט"ס ור"ל ע"י שיזכירו לפני רחום וחנון וחנותי וגו' כי זכות אבות כלה ורחמי לא כלום ופי' וחנותי את אשר אחון איננו את מי אשר אחון רק את הפעם אשר אחון ר"ל וחנותי בעת שאחון וזהו עתים אענה ועתים לא אענה:

כב (ד"ה ושכותי) ר"ל ושכותי כפי תרגומו ואגין במימרי והוא כנוי דרך כבוד אבל והסרותי את כפי לא יתכן לתרגמו ואעדי ית מימרי שזהו הפך ההגנה לכן תרגמו ואעדי ית דברת יקרי ור"ל והסרותי הנהגת כבודי ופי' דברת בארמי הנהנה ולא דבור כי תרגום ינהג ידבר וענינו כשיסתלק כבודי מכנגד פניך:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה