אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תצוה

סדר תרומה

כ ר"ל וכיצד הוא עושה שיצא השמן זך בלי שמרים. על זה כתב רש"י ז"ר שהוא כמו ששנינו במסכת מנחות מגרגרו וכו':

(ד"ה להעלות) ר"ל כן הוא משמעות לשון העלאה מדלא כתיב להדליק או להאיר וענין זה ר"ל שלא ידליק הפתילה ויניחנה כך דולק. אעפ"י שעדיין לא התחילה השלהבת לעלות אלא שצריך לעסוק בהדלקתה עד שתהא השלהבת עולה מאלי'. כן פירש"י ז"ל בשבת פ' ב"מ ובמנחות:

(ד"ה תמיד) מלא תמיד הוראתה על שלילת ההפסק אם בהחלט שלא יפקד מציאת הדבר בשום זמן ואם על שלילת ההפסקה בסדר זמני מיוחד. דמיון הא' באמרנו המעיין נובע תמיד ודמיון הב' אני אוכל בכל בוקר תמיד. ואולם להכיר על איזה ענין יורה מלה זו בכתוב הוא דבר הלמד מענינו אם נזכר מקודם לזה זמן מיוחד הוראתו מענין הב' ואם לא נזכר מקודם רזה זמן מיוחד ע"כ הוראתו מענין הא' שלא יפקד בשום זמן שהרי לא ידענו איזה סדר זמני יתפוס שיוסב עליו מלת תמיד והדמיון לזה בלחם הפנים כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ד' תמיד והנה מלת תמיד מוסב על פער העריכה והוראתו מענין הב' והוא שלילת ההפסק בין הסדר הזמני המיוחד הוא יום השבת הנזכר מקודם שלא יצא שום שבת מבלתי היות בו עריכה אבל מה שכתוב ונחת על השולחן לחם פנים לפני תמיד שלא נזכר מקודם בפרשה זו זמן מיוחד וזה לא יתכן לומר שסמך כאן הכתוב על מה שנזכר בפרשה אחרת וע"כ שהוא מענין הא' הנ"ל שלא יפסק בשום זמן (וכת"ק בש"ס דמנחות דס"ל אלו מושכין ואלו מניחין ואפילו לר' יוסי דס"ל אפילו סלק הישנה שחרית והניח את החדשה ערבית מ"מ בשביל זמן מועט שיקרה לפעמים להיות השולחן ריקם לא יקפיד הלשון לקרותו תמיד. וזהו שאמר ר' יוסי שם בש"ס אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלי לחם ור"ל שאין שום זמן שלא יהי' בו לחם שאפילו ביום השבת שמסירין הלחם אינו אלא זמן מועט שהרי מוטל עליו הלחם כל הלילה גם ביום השבת ולערב קודם הלילה משימין עליו הלחם וא"כ גם יום השבת בכלל). ולזה ע"ב איננו מוסב על פעל הנתינה שחרי הנתינה איננה רק בזמן מיוחד והיא ביום השבת אבל הוא מוסב על עמידת הלחם בשולחן שהוא בכל יום. וכבר כתבתי במקום אחר הכלל הנכון שבבוא שני פעולות רצופות נמשכות זו אחר זו שהפעל הא' בעבור הב' מדרך הלשון להשמיט פער הב' ולקשר פעל הא' במלה המקושרות בעצם עם פעל השני וכן הוא כאן. וראוי להיות בתשלומו ונתת על השולחן לחם הפנים להיות לפני תמיד. אמנם תמיד האמור כאן במגורה להעלות נגר חסיד הוא ג"כ מענין הב'. ואף שלא נזכר מקודם הזמן המיוחד הרי נזכר מיד אחר זה ופירש לך הכתוב בביאור על איזה ענין יתכוון ואמר באוהל מועד וגו' מערב עד בוקר ועל זה מסב מלת תמיד שבסוף פסוק הקודם וזהו שאמרו חז"ל בש להי חגיגה מנורה לא כתיב בה תמיד שולחן כתיב בי' תמיד ופירש"י ז"ל שם וז"ל כלומר תמיד האמור במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר כו' עכ"ל. ומה שאמרו שולחן כתיב בי' תמיד נתכוונו לפסוק ונתת על השולחן וגו' ומבואר:

כא ר"ל שאין מערב עד בוקר מוסב על פעל יערוך שהרי אין העריכה כל הלילה אבל הוא מוסב על פעל ההארה שלא נזכר בכתוב והשיעור יערוך אותו אהרן ובניו להאיר מערב עד בוקר. וככלל שהארכתי בו כ"פ מהשמט פעל הב' מב' פעולות הנמשכות זו אחר זו ובמה שיקשר פעל הא' במלה המקושרת בעצם עם פעל הב':

פרק כח

א ר"ל שהרי חנוכם לא היה עד אחרי הקמת המשכן ע"י הבגדים וקרבנות המלואים. לזה צ"ל שהשיעור שמקודם הודיעו תכלית וטעם הצוואות בבגדי כהונה וקרבנות המלואים שהי' אחרי הקמת המשכן שיזכר להלן בהמשך הפסוקים. ואמר כאן בפסוק שלפנינו שהוא הכל כדי לחנך אהרן ובניו לכהונה. ולזה אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו וגו' לכהנו לי ואח"כ בא בפסוקים ופרשיות דלהלן כיצד יקרבם ויחנכם. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

ג ר"ל שאין הל' במלת לקדשו ולכהנו במקום מלת אל והוא יחם גבור שאליו רק הוא למד התכלית בב' הפעלים רק שתחלה אמר דרך כלל שתכלית הבגדים והקרבנות שיזכירם להלן והוא הקריבה הנזכרת מקודם הוא הקדושה ואח"כ אמר מה הוא הקדושה לכהנו לי:

ד הרמב"ן ז"ל טען כי המעיל איננו חרוק ממ"ש והוא עוטה מעיל וכן ומעיל צדקה יעטני ולא תבוא עטי' על הכתונת רק על השלמה אשר יכסה בה דכתיב עוטה אור כשלמה וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו והנה יש לו כנפים ואינו כמין חרוק עכ"ל. ובאמת שראיית רש"י ז"ל שמעיל וחלוק וכתונת ענין א', ממ"ש בס' שמואל אצל תמר ועלי' כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים. וכאן בבגדי כהונה שכתוב בהם מעיל וכתונת לכן פי' ז"ל שהכתונת הוא החלוק הסמוך לבשרו כמ"ש באדם ואשתו ויהיו שניהם ערומים וגו' ויעש וגו' כתנות עור וילבישם ומעיל הוא החלוק העליון ואף שהוא כתבנית החלוק יתכן שיהיו לו כנפות מאחר שאינן לכיסוי בשרו מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה בגדי קודש) ר"ל שכל המאמר הזה יתר הוא שהרי כתב במקרא שלפניו ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. וע"ז אמר אח"כ בפסוק שלפנינו ואלה הבגדים וגו' ולמה חזר וכ' לך כאן ועשו בגדי קודש וגו'. וע"כ שאין הסמיכות כאן סמיכות המתואר אל התואר כענין סמיכות בגדי קודש שבפסוק הקודם רק הוא כעין המסובב אל סבתו וענינו בגדים של קודש וקודש כנוי לתרומת הצבור שהוא מן השקרים ובא למעט שלא יהיו הבגדים משל יחיד:

ח ר"ל שפי' אפודתו איננו כמו אפוד שלו שא"כ על מי מוסב כגוי הנסתר אם על אהרן שיאמר חשב האפוד של אהרן הרי לא נזכר אהרן בפסוקים שלפניו ואינו מספר בהם רק מעשה האפוד. ועוד הרי כתוב אח"כ אשר עליו כמעשהו ממנו יהי'. וכנוי עליו ממנו כמעשהו הכל שב על האפוד. וע"כ שגם כנוי אפודתו שב על האפוד וא"כ אם שם אפודתו ג"כ על האפוד איך יפול בו כנוי הנסתר השב ג"כ על השם ההוא ואיך יכנהו ויזכירהו בפירוש במלה אחת. ולמה ירמוז עליו אחרי זכרונו בביאור ואיך יפול על הל' לומר וחשב האפוד של האפוד לכן פירש"י ז"ל ששם אפודתו בכאן איננו ע"כ מנפרד אפוד בראיית התיו שלפני הכינוי ואם הי' מנפרד אפוד הי' בא מזה בכנוי הנסתר אפודו בזולת חיו והאלף נקודה בציירי אבל עכשיו שבא בתיו לבסוף והאלף נקודה בחטף פתח ע"כ הוא מנפרד אפודה. ולכן בא בנטי' אפודתו. והנה אפוד הוא שם העצם והוא שם של התכשיט העשוי בתבנית שצייר לנו רש"י ז"ל לעיל. אבל אפודה הוא שם המקרה ע"ש פעולת החגורה הנעשה ע"י החושב והנפרד אפודה איננו על האפוד שהוא הסינר רק על החשב ר"ל ע"ש פעולתו והחשב בעצמו נק' חשב אפודה ע"ש תכריתו ר"ל חשב שחוגרין בו וכנוי הנסתר ישוב על האפוד והוא הסינר וענינו וחשב דחגירה של האפוד ומבואר:

(ד"ה אשר עליו) ר"ל שגם כנוי עליו שב על האפוד ולא על אהרן. ופי' אשר עליו שהוא בשפה העליונה של האפוד הוא הסינר.

י ר"ל כי פירוש כתולדותם כסדר שנולדו ולא כסדר שהולידו. כפירוש מלה זו לרוב. מדברי הרא"ם ז"ל:

כב ר"ל שבפעולת הנתינה יפול מלת על ונתת על החושן לפי שנותנם עליו. אבל כאן בפעולת העשי' לא יפול מלת על ואיך אמר ועשית על החושן הרי נעשו לבדן בפני עצמן. ואח"כ נתנן על החושן כמ"ש להלן פסוק כ"ד וע"כ שפירוש מלת על כאן כמו בשביל:

ל (ד"ה את משפט) כבר פירש"י ז"ל לעיל בפסוק ט"ו כי טעם שם חושן המשפט על שם ברור דברים וכאן ביאר רש"י ז"ל הטעם. למה נקרא משפט הזה משפט בני ישראל. להיות דבריו שמברר הם הדברים הנוגעים אל כל האומה בכללה שנשפטים על ידו אם לעשות או לחדול ונקרא כאן משפט על שם גמר הדין ששופט אם לעשות או לחדול בכל דברם:

לא הנה ביאר ענין הסמיכות כי לאיזה יחס יסמך המעיל אל האפוד ואמר כי יחס המעיל אל האפוד על שם שנתון עלי' לחגורה:

לב (ד"ה לא) ר"ל לפי פשוטו הוא נתינת טעם על הקודם ואיננו אזהרה ופירושו שפה יהי' לפיו סביב שלא יקרע. אבל מדכתבי' קרא בלשון אזהרה לא יקרע ולא כתב ולא יקרע או לבלתי יקרע ש"מ דללאו נמי הוא דאתי. וז"ל הש"ס המקרע בגדי כהונה לוקה (דכולהו ילפי במה מצינו ממעיל) שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא ה"ק רחמנא עביד לי' שפה כי היכי דלא ניקרע ומשני מי כתיב שלא יקרע עכ"ל:

לה לקמן בפסוק מ"ג הוציא רש"י ז"ל מקרא דהתם והיו על אהרן ועל בניו וגו' ובש"ס פרק הנשרפין מייתי קרא אחריתא והיתה להם כהונה לחוקת עולם. בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהן (ופירש"י ז"ל דה"ק קרא והיתה להם הלבישה הזאת לכהונה כלומר שכהונתן תלוי' בבגדיהן) אין בגדיהן עליהם אין כהונתן עליהן והוו להו כזרים ואמר מר זר ששימש חייב מיתה ע"כ. ונתחבטו בזה הרא"ם והמפרשים ז"ל דתלתא קראי לדין אחד למה לי והרב בעל צדה לדרך ז"ל כתב על זה וז"ל ובאמת שאינו קושיא שכן מנהג הש"ס בכמה דוכתי כמ"ש התוס' ז"ל בשבועות גבי מנין לתלמיד שיושב לפני רבו. ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקר תרחק וכתבו התוס' שם וז"ל בסנהדרין נפקא לן הך מלא תגורו. וכן הדרך בכמה דוכתין עכ"ל אלו דברי הצל"ד ז"ל. ובאמת שאין הנדון דומה לראי' דהתם לאו משום הך דרשא לחודא אתיין הנך קראי. אבל כל קרא אתי לגופי' אבל בכל לאו אזהרות רבות והרי הוא כעין לאו שבכללות כמו שיראה הרואה בשבועות וסנהדרין דמפיק הש"ס כמה דרשות מפסוק מדבר שקר תרחק ומפסוק לא תגורו והילכך אין המקראות יתרים דכל חד איצטריך גם לגופי' ולדרשות אחרות והך דתלמיד שרואה כו' שלא ישתוק הוא בכלל מדבר שקר תרחק ובכלל לא תגורו ופעמים מפיק לי' הש"ס מהך קרא ולפעמים מהך קרא. אבל הכא קשיא דתלתא קראי לדין אחד למה לי אם לא שנאמר דאתי קרא לעבור עליו בשלשה לאווין. אבל מ"מ כבר ידוע דאי מצינין לא צריכי קראי מצרכינין ולא מוקמינין בלאווי יתירי כמ"ש בש"ס בכמה מקומות. אבל מה שנ"ל בזה דקרא דהכא צריך להיכי שנכנס במעיל ולא היו בו הפעמונים ורמונים בשוליו דאי מהנך קראי אחריני ה"א שכזה אינו נקרא מחוסר בגדים וקמ"ל קרא דהכא דמעיל מבלי פעמונים ורמונים אינו במלואי בגדים וכלבוש בגד אחר דמיא וחייב מיתה וקרא דהכא לחוד לא סגי דמעיל מחוסר פעמונים ורמונים שהוא בכלל מחוסר בגדים לא שמעינין אלא מיתורא דקרא דוהיו על אהרן וגו' ואי לאו יתורא הוה אמינא דולא ימות דקרא דהכא למחוסר מעיל אתא. אבל השתא דכבר ידעינין מחוסר מעיל מקרא דוהיו על אהרן וגו' ש"מ דקרא דהכא למעיל מחוסר פעמונים ורמונים אתי. אבל מ"מ מהנך תרתי קראי לא שמעינן אלא דמחוסר בגדים ששימש חייב מיתה אבל למלקות לא ידעינן דכרת וכן מיתה בידי שמים א"צ אזהרה. אבל למלקות צריך אזהרה הילכך איצטריך קרא דוהיתה להם כהונה וגו' כדי ללמדנו שהכהונה תלוי' רק בבגדים והיינו טעמא דמחוסר בגדים ששימש חייב מיתה. דבזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן וה"ל כזרים וזר ששימש חייב מיתה. וממילא כיון דהוה להו בכלל זרים הרי הן במלקות כזר ששימש. דקיי"ל דהוא במלקות. ובקרא דהכא וקרא דוהיתה להם כהונה לחוד לא סגי דבקרא דוהיתה להם כהונה לא נזכר בפירוש שיהי' המחוסר בגדים במיתה ולא הוה דרשינן לי' להך דרשא דמחוסר בגדים במיתה. רק בתר דגלי לן קרא בעלמא דמחוסר בגדים הוא במיתה דרשינן ג"כ להך קרא דוהיתה להם כהונה להך דרשא למידק מיני' טעמא דה"ל במיתה משום דהוא בכלל זר וכשאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן כדי למילף מיני' שהוא במלקות ג"כ בכלל לאו דזר ששימש וכיון דאיצטריך לן קרא דהכא בשביל עיקר הדרשא דמחוסר בגדים במיתה א"כ לא הוה ידעינין דמעיל מחוסר פעמונים ורמונים לחוד הרי הוא כמחוסר מעיל דזה לא ידענו אלא מיתורא וכנ"ל. לכך צריך לן קרא דוהיו על אהרן ועל בניו וגו' והשתא אתי הך קרא לגלויי על קרא דוהיתה להם כהונה ומזה ידעינין מיתורא דקרא דהכא דמחוסר פעמונים ורמונים לחוד הרי הוא ג"כ כמחוסר מעיל. ועוד נ"ל דרך אחר יותר מורווח בזה דמקרא דהכא שמדבר באהרן הכהן הוה אמינא דרק כהן גדול ששימש מחוסר בגדים הוא במיתה. ולא הוה ידעינין בכהן הדיוט וצריך קרא דוהיו על אהרן ועל בניו וגו' ללמד על כהן הדיוט. ובקרא דוהיו על אהרן ועל בניו לחוד לא סגי דלולי קרא דהכא ה"א כנ"ל דמחוסר פעמונים ורמונים לחוד אינו כמחוסר מעיל ולכך צריכנין גם קרא דהכא וקרא דוהיתה להם כהונה איצטריך לגלויי טעמא דמחוסר בגדים. משום דהכהונה תלוי' בבגדים ובלאו הנך ה"ל כזר כדי לידע שהוא ג"כ במלקות וכנ"ל ומ"מ איצטריך גם קרא דוהיו על אהרן ועל בניו וגו' דאי לאו דשמעינין מיני' כבר דגם כהן הדיוט מחוסר בגדים במיתה לא הוה מוקמינין קרא דוהיתה להם כהונה להך דרשא שיהא גם ההדיוט המחוסר בגדים במיתה וכנ"ל. וזהו דרך יותר מורווח:

לז ר"ל שבענין הציץ נראה שני סתירות. א' מן מ"ש כאן ושמת אותו על פתיל וגו' דמזה משמע שהציץ מלמעלה והפתיל תחתיו מלמטה. ובמקום אחר הוא אומר ויתנו עליו פתיל וגו' דמשמע שהפתיל למעלה והציץ תחתיו למטה. ב' שכאן הוא אומר והי' על המצנפת ולמטה הוא אומר והי' על מצח אהרן וגו' וכתב רש"י ז"ל אח"כ ובשחיטת קדשים שנינו וכו'. ר"ל שמזה יש לנו להניח א"כ שהאמת שלא הי' הציץ על המצנפת כלל וטרח אח"כ ליישב הכתובים בענין זה באופן הזה שהי' בציץ שלשה פתילים כפולים שנים בשני ראשיו מלמעלה בנקב שבראשים האלה. וא"כ הי' בכל נקב חצי הפתיל מלמעלה על הציץ וחצי' תחת הציץ על המצח ופתילי ראשים ההם הי' מקיף בהם את הקדקוד וקושר אותם מאחורי העורף. ופתיל הכפול האמצעי הי' הולך על פני רוחב הראש מלמעלה ונתון על פני המצנפת. וקשר אותו ג"כ מאחורי ערפו ובזה נתקיימו שלשת הכתובים וכל זה כתב רש"י ז"ל מדרך הסברא. ובצדה לדרך האריך בזה וגם הרב בעל מאור עינים ז"ל בספרו חלק ימות עולם פרק מ"ו ופרק נון. יע"ש שכתבו ז"ל שלדעת חכמי הש"ס ז"ל דרך אחר בציור תמונת הציץ:

לח (ד"ה את) כך הוא הדין עפ"י ההלכה. שאם נטמא הדם קודם זריקה. לא יזרוק ואם זרק הורצה וכשר הקרבן ויקטיר האמורין אפי' לכתחלה על המזבח שהציץ מרצה. וכן אימורין חיברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה אפי' נטמאו קודם זריקה וזרק והקטיר כשר הקרבן. (ובזה אפי' כבר זרק. לא יקטיר האמורין לכתחלה כיון שאירע הטומאה בעצמם משא"כ בדם שנטמא דאם דכבר זרק דיעבד מקטיר האמורין אפילו לכתחלה) כ"ז אינו אלא בקרבן יחיד אבל בקרבנות צבור זורק ומקטיר אפילו לכתחלה בין נטמא הדם לפני זריקה ובין נטמא הבשר קודם זריקה או אחריו שהטומאה דחוי' היא בצבור והציץ מרצה ואין הציץ מרצה אלא על הטומאה. אבל לא על הפיגול שאם חישב בשעת שחיטה או זריקה לאכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו (קדשים חוץ לקלעים. קדשים קלים חוץ לחומה) נפסל הקרבן. ואם זרק או הקטיר לא הורצה וצריכין להביא קרבנות אחרים בין בקרבן צבור בין בקרבן יחיד. ואחר הוצעה זו אפרש דברי רש"י ז"ל לרצות על כו'. אם עון פגול כו' לא ירצה ואם עון נותר כו' לא יחשב כו' עכ"ל. ור"ל שדין פגול לא מצינו מפורש בתורה רק אצל שלמים בפרשת צו ובפרשת קדושים. ובפרשת צו כתוב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהי' ודרשו רז"ל במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי (ולא חישב בשחיטה) יפסל הקרבן למפרע. ת"ל המקריב אותו לא יחשב בשעת הקרבה הוא נפסל (כמו שפירש"י ז"ל שם המקריב לא יחשוב בשעת הקרבה לאכלו בשלישי). ואינו נפסל בשלישי (ותיקון לשון הכתוב עפ"י פירוש זה יתבאר במקומו אי"ה). ובפרשת קדושים נאמר ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה ופירושו ג"כ על המחשבה בשעת שחיטה (כמו שמוכח בפרשת צו. דאין הקרבן נפסל למפרע) לאכלו בשלישי ודרשו רז"ל אם אינו ענין למחשבת חוץ לזמנו שהרי כבר נאמר בפרשת צו תנהו ענין לחוץ למקומו. וז"ש רש"י ז"ל כאן והוא מן הברייתא דתורת כהנים אם עון פגול מחשבת חוץ למקומו הרי כבר נאמר בפרשת קדושים לא ירצה (הרי דאינו מרצה) ואם עון נותר ר"ל מחשבת חוץ לזמנו הרי כבר נאמר בצו את אהרן לא יחשב וע"כ שאין הציץ מרצה אלא על עון טומאה כן פירש"י ז"ל הברייתא הזו בש"ס. ונקט התנא הסדר למפרע תחלה עון פגול דחוץ למקומו האמור בפרשת קדושים ואח"כ עון פגול דחוץ לזמנו האמור בצו את אהרן לפי שעון נותר שאין הציץ מרצה עליו נשמע מעון פגול מק"ו שבעון פגול כתיב בהדיא בקדושים לא ירצה אבל בעון נותר לא כתיב אלא לא יחשב אבל עון נותר נשמע מק"ו מעון פגול דבעון נותר אית בי' כרת ובעון פגול אין בו כרת כן נ"ל בזה. וכתב עוד רש"י ז"ל ואין לומר שיכפר על עון הכהן כו' הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן עכ"ל. ור"ל שבאמת הכהן אסור לו לכתחלה לזרוק הדם בטומאת הדם ולהקטיר האמורין בטומאת הבשר רק אי עבר וזרק והקטיר דיעבד הציץ מרצה והורצה הכהן. אבל המקריב חטא בעשותו מה שאסור לו לכתחלה לעשותו:

(ד"ה והי') כבר כתבתי בתחלת הסדר שאם לא נזכר לפני מלת תמיד זמן מיוחד הוראתו התמידות המוחלט. והוא מציאת הדבר בכל זמן ולזה כאן שלא נזכר מקודם זמן העבודה א"כ משמע שיהי' עליו בכל זמן וז"א שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה ואף שע"כ מותר להניחו אפילו שלא בשעת עבודה כמ"ש רש"י ותוס' ז"ל בפרק האומר בקידושין בעובדא דינאי המלך (בד"ה הקם להם בציץ שבין עיניך) וז"ל רש"י ז"ל שם ואע"ג דלאו שעת עבודה היא מ"מ הא אמרן לעיל דבגדי כהונה מותר ליהנות בהם עכ"ל מ"מ לא יפול על זה מלת תמיד שהרי אינו עליו בחיוב אלא בשעת עבודה והרב בעל צל"ד ז"ל הקשה ממה אמרינן בפ"ק דיומא עלה דהך קרא מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מינם ומי לא בעי מיעל לבית הכסא אלא תמיד מרצה אפילו אינו על מצחו הרי דמוכח שהציץ עליו בחיוב אפילו שלא בשעת עבודה דאל"כ אמאי אצטריך הש"ס למימר מי לא בעי מיעל לביה"כ ומינם תיפוק לי' שהרי אינו עליו בחיוב אלא בשעת עבודה עכ"ל. ואיני רואה שום קושיא. ונהפוך הוא דמוכח מן הש"ס הנ"ל דשלא בעידן עבודה אין עליו חיוב כלל דלכאורה כפי הבנת הרב צל"ד ז"ל קשה מנ"ל לתלמודא שחלוק הציץ משאר בגדי כהונה שכולן שלא בשעת עבודה רשות ובציץ חובה ומאי שנא ציץ משאר בגדים אלא ע"כ דהכי פירושו מאי תמיד אי לימא תמיד על מצחו דאתי קרא למימר שמחוייב להיות הציץ עליו אפילו שלא בשעת עבודה נגד הסברא החיצונה ולפ"ז הוה אמרינן דטעמא דקרא משום דרק עודהו על מצחו מרצה לכן משונה הציץ משאר בגדים שמחוייב להיות עניו תמיד אפילו שנא בשעת עבודה כדי שירצה על הטומאה אפינו כשאינו עובד וקאמר עלה דע"כ ז"א. דאכתי לא יתכן לפי דרשה זו מלת תמיד דמי לא בעי מינם ומיעל לביה"כ וע"כ דשמעינין מהך קרא דמרצה תמיד אפינו אינו על מצחו דאי לאו קרא הוה אמינא דעודהו על מצחו הוא דמרצה ואינו על מצחו אינו מרצה והשתא דקרא להכי הוא דאתא ממילא קיימא הסברא החיצונה דאין חילוק בין ציץ לשאר בגדים ואין עניו חיוב אלא בשעת עבודה. וכל זה ברור וסרה קושיית הרב בעל צדה לדרך ז"ל. וזה ג"כ מ"ש רש"י ז"ל כאן שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה. ר"ל כסברא החיצונה שאין הציץ עליו בחיוב אלא בשעת עבודה כשאר בגדי כהונה ואין לומר דאתי קרא לאפוקי מסברא חיצונה ושהציץ עליו בחיוב אפילו שלא בעידן עבודה ולפ"ז נאמר ע"כ דרק עודו על מצחו מרצה ז"א דע"כ לא אתי קרא להכי דעדיין לא יפול מלת תמיד דמי לא בעי מינם ומיעל לביה"כ לזה נאמר דאדרבה מלת תמיד מחובר עם לרצון שאחריו תמיד לרצון שמרצה אפילו אינו על מצחו ועכשיו הדרינין למה דסלקא דעתין מעיקרא שאין הציץ עליו בחיוב אלא בעידן עבודה ובזה יתכן מנת תמיד המורה על התמידות המוחלט וה"ק קרא והי' על מצחו תמיד לרצון, דעל ידי מה שהציץ על מצחו בשעת עבודה עכ"פ בחיוב ובהכרח בזה יהי' תמיד לרצון להם אפילו שלא בשעת עבודה. ומלת תמיד מחובר א"כ עם פעל והי' הקודם ועם לרצון שאחריו ומאמר על מצחו שבאמצע הוא להורות הסבה לתדירות הרצון הזה. וכתב רש"י ז"ל דכ"ז אינו אלא למ"ד דציץ מרצה אפילו אינו על מצחו אבל מ"ד בש"ס דרק עודהו על מצחו מכפר ע"כ מלת תמיד אינו מחובר עם לרצון ומ"מ לא יתפרש גם אליבי' מלת תמיד על הלבישה ולהורות שמחוייב ללבשו אפילו שלא בשעת עבודה דז"א מכח קושיית הש"ס הנ"ל מי לא בעי מינם ומיעל לביה"כ והילכך צ"ל דאליבא דהך תנאי אתי הך קרא לאורויי שלא יסיח דעתו ממנו ומלת תמיד אמחשבה קאי שבעודו על מצחו בין בשעת עבודה שהוא בחיוב ובין שלא בשעת עבודה שהוא רשות לא יסיח דעתו ממנו אפילו כרגע וא"כ אין התמידיות דכאן התמידות המוחלט רק בזמן הלבישה ואף שכבר מבואר למעלה בפרשה זו שאם לא נזכר לפני מלת תמיד זמן מיוחד הוראתו המציאות המוחלט בכל זמן. מ"מ להיות המחשבה נמשכת בהכרח אחר הלבישה לא יצטרך הכתוב להזכיר הלבישה בפירוש כי הפעל הנמשך אחר פעל האחר ומובן מכללו אין מדרך הלשון לזכרו בפירוש ולמ"ד זה והי' על מצחו ענינו והי' על מחשבתו לפי שהמצח מקום המחשבה. וא"כ ממילא מלת תמיד אזמן לבישה קאי. אף שלא נזכר מקודם כי בכלל המאמר שיהי' הציץ הקודש על מחשבתו תמיד הוא זמן לבישתו ואין צורך לזכרו בפירוש. ולכאורה משמע מכאן דאסור היסח הדעת בציץ ממלת תמיד נפקא ליה להך תנא ולאידך תנא דס"ל דתמיד אתי ללמד דאפי' אינו על מצחו מרצה. לא ידעינן איסור היסח הדעת בציץ כלל. אבל באמת ז"א שבפ"ק דשבת על הא דתניא התם והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו פירש"י וז"ל דוהי' על מצחו יתירא הוא דאי לקבוע לו מקום הוא דאתי הרי כבר אמר והי' על מצח אהרן עכ"ל ולפ"ז איסור היסח הדעת בציץ. לאו ממלת תמיד קא נפקא לן אלא מוהי' על מצחו גופא ומזה נראה דלכ"ע אפי' למ"ד שהציץ מרצה אפי' אינו עליו נשמע איסור היסח הדעת בציץ דאי להך דרשא לחוד אתי שמרצה אפילו אינו על מצחו לא ליכתוב אלא והי' תמיד לרצון להם על מצחו למה לי ש"מ דלהיסח הדעת נמי אתי ופירוש מצחו מחשבתו כנ"ל. ואי להיסח הדעת לחוד תמיד למה לי וע"כ שמלת תמיד קאי אלרצון וללמד שהציץ מרצה אפילו אינו על מצחו. אבל אידך תנא דס"ל דרק עודהו על מצחו מרצה ס"ל דכולא קרא לדרשא דהיסח הדעת לחודא אתיא ולא תיקשי לפ"ז דמלת תמיד למה לי הא מעל מצחו לחוד נפקא לן איסור היסח הדעת די"ל דס"ל להך תנאי דאורחא דלישנא לאישתעויי הכי ולהזכיר מלת תמיד על ענין דבקות המחשבה ושלילת היסח הדעת ועל דרך זה אמר כאן והי' על מצחו תמיד ר"ל על מחשבתו תמיד וכמבואר לעיל דלד"ה מצחו במקום הזה כנוי על המחשבה הארכתי לבאר דברי רש"י ז"ל בשלמות

לט שמלת ושבצת הוא פעל נגזר מהשם משבצות והי' א"כ לשון הכתוב ושבצת הכתונת משבצות שש אבל מדרך הלשון להשמיט הנסמך המובן מכללא ע"י הפעל הנגזר ממנו הקודם זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:

מא ר"ל שאין מלת אותם כנוי להכתנות והאבנטים והמגבעות שהזכיר למעלה. דהא לעיל רק בבני אהרן מיירי אבל כנוי אותם קאי אכלל הבגדים ופשוט:

(ד"ה ומשחת) ר"ל דאין כנוי אותם במאמר זה על הבגדים ככנוי אותם במאמר והלבשת אותם אבל הוא כנוי על אהרן ועל בניו וראי' ממ"ש אח"כ ומלאת את ידם וכינוי ידם ע"כ על אהרן ועל בניו ופירש"י ז"ל אח"כ שהמשיחה ההיא תהי' בשמן המשחה כמ"ש להלן בסדר זה. ולא בשמן זית סתם מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור

מג ר"ל דקאי אכלל הבגדים ולא על המכנסים לחוד:

(ד"ה חוקת) ר"ל דאתי לעכובא לדורות. וחוקת עולם אולזרעו אחריו הוא דאתי שלא תאמר לזרעו אחריו למצוה ולא לעכובא. אבל לא קאי הך לעכב על לו ולבניו דמאחר שחייב עליהם מיתה. בהכרח הוא לעכב ולמה לי קרא מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק כט

א זהו לדעת רש"י וכל יתר חכמי צרפת ז"ל הסוברים שיש פעלים שניים אבל לחכמי ספרד כל מקום שבא מלת קח הוא חסר פא הפעל הוא הלמד מדברי הרא"ם ז"ל.

ב באמת לחם הוא שם כולל לכל המנחות הנאפות בתנור. והם שלש מינין רבוכה וחלות ורקיקין אבל כאן לא יתכן להיותו שם כולל כמשמעו שהרי זכר אח"כ החלות והרקיקין ביחוד וע"כ שם לחם כאן הוא פרטי על מין מיוחד שלא נזכר אח"כ והוא הרבוכה וההבדל בין שלשת המינים ההם הוא כזה הרבוכה הוא החלה החלוטה ברותחין בעודה בצק ואחר חליטתה אופה אותה בתנור ואחר אפייתה מטגנה במחבת (והוא כלי שהי' במקדש לאפות בו מנחת המחבת על האור בשמן. ולא הי' לו שפה עמוקה סביב כדרך הכלים). ונעשו בה א"כ שלשת מיני בשול חליטה אפיה טיגון אבל בחלות ורקיקין אין בהם לא חליטה ולא טיגון רק שנאפות בתנור בלבד. וההבדל בינם החלות בלולות בשמן בעודן סולת והרקיקין משוחין בשמן אחר אפייתן. וכל זה ר"ל ששם לחם בכאן הוא כנוי לרבוכה וההבדל הנזכר שבין המינים. ילפינן לה בש"ס מקראי וממדות שהתורה נדרשת בהן מדברי הרא"ם ז"ל:

ג ר"ל ולא על המזבח כי אינו קרב לגבוה רק לחם אחד מכל מין. והמותר נאכל לכהנים. כמ"ש להלן בפרשה מדברי הרא"ם ז"ל:

ד ר"ל ולא רחיצת ידים ורגלים לבד כמ"ש במקום אחר. בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים שהרי כתוב כאן במים בפתחות הב' משמע במים הידועים והם מי מקוה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולפע"ד דכמו שנופל הא הידיעה על מי המקוה. לפי שהם מיוחדין לכך ואין הרחיצה מותרת בכל מים שהם כן תפול הא הידיעה על מי הכיור להיותם מיוחדין לרחיצת ידים ורגלים ואין הרחיצה ההיא מותרת בכל מים שהן אבל באמת אין צורך לכל זה שסתם רחיצה היא רחיצת כל הגוף אם לא נזכר בביאור אח"כ רחיצת ידים ורגלים וכיון שהכוונה רחיצת כל הגוף ע"כ פתחות בית במים הוא מי מקוה שגם מי הכיור אין כשרים לטבילה:

ט (ד"ה ומלאת) ר"ל ע"י הדברים הכתובים אח"כ והקרבת וגו' ושחטת וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה יד) כן צ"ל במינוי ופקודת הכהונה.

יא ר"ל לא פתח אוהל מועד ממש. שהרי הי' המזבח רחוק מן הפתח כנגד הפתח דכתיב וישם את הכיור בין אוהל מועד והמזבח רק ר"ל שמפני שהחצר הי' סביב כל רוחות המשכן אמר כאן שישחוט באותו חלק מן החצר שהוא כנגד אוהל מועד מדברי הרא"ם ז"ל:

יב ר"ל שחטאת בהמה צריכה מתן דמים למעלה על הקרנות ובאצבע כדתנן פרק איזהו מקומן כיצד עלה בכבש ופנה לסובב וכו'. ולא שיעמוד למטה ויזרוק בכותל המזבח מחוט הסיקרא ולמטה (ובמזבח של משה למטה מכרכוב). כמו שהוא במקצת קרבנות שזורק למטה כנגד הקרן ובשתי דברים אלו חלוק חטאת בהמה משאר קרבנות בהמה שטעון מתן דמים למעלה מחוט הסיקרא על הקרנות ממש ובאצבע ולא בכלי:

(ד"ה ואת כל הדם) ר"ל שהוא כאלו אמר ואת כל הדם הנשאר (ר"ל במזרק לאחר מתן דמו) ולא כמשמעו שהרי כבר הוציא ממנו למתן הד' קרנות ופשוט:

(ד"ה אל) להיסוד קרא רש"י ז"ל בליטה מפני שלאחר שעלה אמה מן הארץ הי' הכניסה ג"כ אמה. ואח"כ בנה המזבח בגובה וא"כ אמה של היסוד בגובה וכניסתה היא בולטת משאר המזבח הבנוי עליו:

יד ואע"פ שיש חיצונה נשרפת חוץ מזו שהוא עגל החטאת שעשה אהרן בשמיני למלואים מ"מ הכל הוא של מלואים ומ"ש רש"י ז"ל כאן אלא זו כוונתו זו של מלואים וכן פירש"י ז"ל שם לא מצינו חטאת נשרפת אלא זו ושל מלואים מדברי הרא"ם ז"ל:

יז ר"ל ומלת על כאן אינו מורה השטח העליון המקומי רק מורה על התוספת ולפי שגם הקרב והכרעים מכלל הנתחים. לכן דקדק רש"י ז"ל וכתב על שאר הנתחים מדברי הרא"ם ז"ל:

יח ר"ל ולא שהריח גורם ח"ו הנחת והמנוחה כי אין הפעלות אצל הבורא ב"ה וכתוב אם ארעב לא אומר לך ופשוט:

(ד"ה אשה) ר"ל שאשה הוא שם תואר בכל מקום לעולה לפי שכולה נשרפת וכאן בא תואר אשה מפני הקטרת האימורין לבד ופשוט

כב (ד"ה ואת) הנה האיל השני הזה הי' איל שלמים כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו ובשלמים מקטירין האמורין ושוק ניתן לכהנים והבשר נאכל לבעלים. ובשלמי המלואים הננו הי' אהרן ובניו הבעלים ומשה הכהן עובד. ולכן הי' הבשר נאכל לאהרן ובניו אבל למשה לא ניתן השוק רק החזה לבדו ני הוראת שעה היתה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל וכן לא מצאנו תרומת לחם הבא עם השלמים נקטרת אלא זו בלבד שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים העובדים עם חזה ושוק וכאן היתה התרומה נקטרת ולא ניתן למשה שהי' עובד העבודה ההיא אנא החזה בלבד כמ"ש להלן בפרשה עכ"ל ז"ל:

(ד"ה כי) הרא"ם ז"ל כאן נדחק עד מאוד בביאור דברי רש"י ז"ל ושבש לשון הנוסחא שלפנינו יע"ש ולבי אומר לי שאם באנו לשבש טוב מזה לומר שחסר בנוסחא מלות דבר אחר וכן צ"ל דבר אחר מגיד הכתוב כו' ועתה אבאר דברי רש"י ז"ל עפ"י גירסא זו הנה הוקשה לו לרבינו ז"ל שאם פירש מלת מלואים כאן מענין ומלאת יד אהרן ויד בניו שפירושו חנוך א"כ למה ייחד הכתוב תואר זה רק לאיל השני הזה הלא כולם היו שווין בענין זה וגם ע"י פר הנשון שהוא פר החטאת. וע"י איל העולה מלא ידיהם לכהונה ועוד אם הוא מענין חנוך איך הוא נתינת טעם למה שקדם שהוא ציווי הקטרת האימורין והכתוב אמר כי איל מלואים הוא בדרך נתינת טעם לכן פירש"י ז"ל תחלה שפירוש מלואים כאן הוא שלמים. ואח"כ נתן טעם למה נקראו השלמים מלואים לפי ששם שלמים הוא מענין שלמות. ומילוי ושלמות אחד הוא ויחס תואר השלמות לקרבנות השלמים שקרבן זה נשתלם בכל חלקיו. שבקצת הזבחים כולן למזבח וקצתן למזבח ולכהנים. ובשלמים ישנם כל החלקים למזבח ולכהנים ולבעלים. ואח"כ כתב רש"י ז"ל דבר אחר מגיד הכתוב שהמלואים שלמים וכו' ור"ל שמלואים גם כאן כפשוטו מענין חנוך ומילוי ידים לעבודה ולא יקשה למה בא א"כ תואר זה לאיל השני הזה דוקא כי באמת בזה מגיד לך הכתוב שהמלואים שלמים ר"ל שעיקר המלואים הם השלמים דוקא. ולכן נופל על האיל השני הזה להיותו איל שלמים שם מלואים יותר מעל פר החטאת ואיל העולה כי השלמים עיקר המלואים שנתמלאו ידיהם אל הכהונה. ולפי פירוש זה כתב רש"י ז"ל ששם שלמים המונח על קרבנות השלמים אינו מענין שלמות רק מענין הסכמה ושלום ועל דרך משל ודמיון לפי שכל אחד נוטל חלק ממנו. המזבח והכהנים והבעלים. ואין כולו רק לאחד ואין לשני מאומה ממנו. ושוב כתב רש"י ז"ל שלשני הפירושים הללו יתכן הנתינת טעם כי איל מלואים הוא שאיננו נתינת טעם על חיוב הקטרת האימורין שזכר מקודם רק על שלילת הקטרת שאר הבשר כאיל הראשון. ולכן אמר כי איל מלואים הוא. ר"ל איל שלמים לפירוש הראשון או כי לעיקר המלואים הצורך בשלמים לפירוש השני. ר"ל ומפני זה רק האימורין בהקטרה. אבל החזה אני מצריך למשה שהוא הכהן העובד בימי המלואים ושאר הבשר נאכל לאהרן ולבניו. שהם הבעלים. ונתינת טעם הזה קאי גם על הציוויים שיזכיר הח"כ באיל הזה וז"ש רש"י ז"ל ולכך אני מצריכו החזה כו'. כן נ"ל בביאור דברי רש"י ז"ל הללו:

כג ר"ל אף שבראש הפרשה בפסוק ב' כתוב ולחם מצות וחלות וגו' ורקיקי וגו' וא"כ מלת לחם מתפרש שם על הרבוכה ואחז תחלה הרבוכה ואח"כ החלות ואח"כ הרקיקין. וכמו שפירש"י ז"נ שם ולפ"ז הי' נראה א"כ גם כאן שפירוש ככר לחם הוא הרבוכה לפי שזכרה והקדימה תחלה בפסוק ועוד שכינה אותה בשם לחם כמו שכינה בשם לחם בפסוק ב' הנ"ל מ"מ פירש"י ז"ל שע"כ כאן אינו כן. וצ"ל כאן שהונח שם ככר לחם בפסוק זה על החלה ולא על הרבוכה ברא ית מ"ש אחריו וחלת לחם שמן וזה מורה רבוי השמן וזהו הרבוכה לכי שנותן בה שמן הרבה נגד החלות והרקיקין כדתניא מביא חצי לוג שמן וחוצהו חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין. מן דברי הרא"ם ז"ל:

כד ר"ל דמן מה שכתוב ושמת הכל על כפי אהרן. אם כן משמע שהאמורין והחנות אהרן ובניו הניפו אותם ואח"כ אמר שאהרן לא הי' המניף רק משה כמ"ש והנפת וגו' שמשה יעשה תנופה בחלות ואימורין ולכן צ"ל שמשה הי' מניח ידו תחת יד אהרן ובניו ומניף וכן הוא הדין גם בשלמים האימורין על החזה הי' ביד הבעלים והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כמ"ש בת"כ סדר צו:

כה ר"ל שמלת על בכאן הוראתו התוספת כמו ונתת על נתחיו בפסוק ט"ו:

[ד"ה לד'] לעיל פסוק י"ח אמר ריח ניחוח אשה הוא לד' ולמד לד' מורה שם יחס מה שאליו והוא דבוק עם ריח ניחוח ולא עם אשה והוא דרך דמיון שהנחת רוח מגיע אליו ית' מן הקרבנות כשם שהריח מגיע אל המריח. אבל כאן שכבר כתב מקודם לריח ניחוח לפני ד'. ואח"כ כתב אשה הוא לד' וא"כ ע"כ מלת לד' דבוק עם אשה. וא"כ לא יתכן בזה כלל יחס מה שאליו כי הוא ניתן לאש המזבח לאכלה ועל שם זה הוא קרוי אשה. וע"כ הוראת הלמד המשמשת כאן במקום מלת לשם וענינו לשם ד'. לפי שבעבורו נעשה הפעולה והוא יחס ההצטרפות וזה מבואר:

כז ר"ל שאין פירושו את חזה התנופה ואת שוק התרומה האמורין כאן בפרשה באיל המלואים שהרי אלו כבר נתקדשו והורמו והונפו והוקטר השוק והחזה ניתן למשה למנה. אבל ר"ל את חזה התנופה ושוק התרומה דוגמתן הנוהגות לדורות וע"י המעשה הזה באיל המלואים תקדיש דוגמתן לדורות שיהי' החזה ושוק לכהנים אחרי ההנפה וההרמה. ומ"ש רש"י ז"ל אבל לא להקטרה. ר"ל להקטרת השוק כמו של מלואים עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכן צ"ל הגירסא ברש"י בחזה ושוק בבית ולא בכף ופשוט:

כח ר"ל כי מה שאמר מאת בני ישראל ולא אמר מאת שלמי בני ישראל. לזה כתב רש"י ז"ל הטעם שלפי שהשלמים לבעלים לכן יתכן לומר מאת בני ישראל שזה מורה שיהי' להם חלק מן הבעלים. אבל אם לא הי' לבעלים חלק בו אינו נופל לשון זה כלל לפי שנוטלין חלק לא מן הבעלים רק מן הקרבן:

(ד"ה כי) ר"ל שמלת הוא בכאן הוא כנוי הנסתר ומוסב על חזה התנופה ושוק התרומה שהזכיר מקודם ודבור המציאות חסר כדרך הלשון וכבר הארכתי בכיוצא בזה בסדר שמות בפסוק של נעליך מעל רגליך וגו' קחנו משם:

כט ר"ל כי אין פירוש אחריו במותו וכן אין פירוש לבניו לכל בניו רק פירוש אחריו הבא בגדולה אחריו וכן פירוש לבניו למי מבניו שיירש גדולתו:

(ד"ה למשחה) כי יכונה ג"כ השם והפעל על שם המקרים הנלוים אליו. ולפי שהגדולים נמשחין קורא הגדולה משיחה:

ל ר"ל שבכל הימים אינו לובשן אלא בשעת עבודה. אבל בשבעת ימי המלואים לובשן רצופין:

(ד"ה אשר יבוא) ר"ל להיות מאמר זה תוספת ביאור איזה כהן ילבשם אשר יבוא וגו' לזה ע"כ צריך לפרש ששם אוהל מועד הונח בכאן על קודש הקדשים ויש לפרש עוד ששם אוהל מועד בכאן הוא על המשכן בכלל כמשמעו לרוב ששם משכן הוא כולל ההיכל וקודש הקדשים. אבל כאן רמז על קודש הקדשים באמרו בסוף המאמר בקודש. ושיעור הכתוב אותו הכהן אשר יבוא אל אוהל מועד הוא המשכן לשרת שמה בקודש ואמר בקודש בפתחות הבית להורות אל הקודש הידוע הוא קודש הקדשים ומבואר מאוד:

[ד"ה תחתיו] ר"ל שבאמת הדין הזה נוהג גם אם הכהן הראש תחתיו לא יהי' מבניו רק שימנו ד"מ אחיו תחתיו או בן אחיו. אבל אמר מבניו להורות שבנו הממלא מקומו בחכמה ויראת חטא. קודם בגדולה זו לכל אדם:

(ד"ה הכהן) זה מיוסד על עומק פסקי הטעמים וכבר מפורסם פירושו ואין צורך להעתיקו:

לא ר"ל אף ששאר השלמים הם קדשים קלים ונאכלין בכל העיר ואין להם דין יוצא רק אם יצאו חוץ לחומה ונאכלין לכל אדם אף לזרים והבעלים מבשלין בשר השלמים בבתיהם כמו ששנינו כל זה בפרק איזהו מקומן מ"מ שלמי המלואים קדשי קדשים היו ולא קדשים קלים. ולכן אינן נאכלין אלא לפנים מן הקלעים ונפסלין ביוצא חוץ לקלעים וגם אין נאכלין לזרים כמ"ש אח"כ וזר לא יאכל וגו' וכמו שמבואר ג"כ דין קדשי קדשים בפרק איזהו מקומן:

לב ר"ל ולא בפתחו של היכל דוקא שכל החצר כשר לאכילת קדשי קדשים:

לג (ד"ה אשר) הנה בפעל כפר מצינו לפעמים שהפעול הוא החטא והחוטא אשר נתכפר לו העון קשור עם הפעל ההוא בלמד החטא הזה כופר לאיש ההוא. ופעם יהי' החוטא בעצמו הפעול והחטא קשור אל הפעל במם. האיש ההוא כופר מחטאתו. אבל כאן אם הי' הפעול אהרן ובניו הי' לו א"כ לומר אשר כופרו בהם בלשון רבים וע"כ שהפעול הוא החטא וא"כ חסר בכתוב מלת להם וגם חסר בכתוב הזרות והפגם ובתשלומו השיעור ואכלו אותם (וכנוי אותם על הבשר ועל הלחם) אשר כופר החטא והקלקול להם בהם (ר"ל על ידם) ומבואר:

(ד"ה כי) ר"ל אף שאמר כי קודש הם פרשוהו רז"ל כאלו אמר כי קודש קדשים הם דאל"כ מה נתינת טעם הוא זה לאיסור אכילת הזר דהא גם קדשים קלים איקרי קודש ומ"מ נאכלין לכל אדם. ואולם עדיין יקשה מה צורך הכתוב לתת טעם על האזהרה ולא הי' לו לו' אלא וזר לא יאכל וע"כ צ"ל שהוא ללמדנו שטעם איסור אכילת שלמי המלואים הללו הוא בעבור היותן קדשי קדשים וממילא שכל קדשי קדשים בכלל אזהרה זו לזר:

לה שאם לא שנה לנו הכתוב הייתי אומר שכל הענינים הנזכרים הם למצוה ולא לעכב ופשוט:

לו ומלת על הוא תחת בעבור ופשוט:

(ד"ה וחטאת) מצינו כמה פעלים שמשמשין בקל כהנחתן ובכבד הפוך הענין שהונחו עליו. ורש"י ז"ל כנה הפעלים ההם במקום אחר פעלים המשמשין בנין וסתירה כמו סקל דשן בקל פירושו פזור הדשן והשלכת האבנים על הגוף המדושן והנסקל. אבל סקלו מאבן ודשנו את המזבח בבנין הכבד פירוש הסרת הדשן והאבנים וכן כאן בפעל חטא בקל פירושו חסרון וחטא בכלל. אבל וחטא בכבד פירושו הסרת החסרון והתיעוב והלכלוך:

לז ר"ל שומע אני בין שהי' ראוי לקרבן מתחלתו ונפסל אח"כ והי' א"כ פסולו בקודש שנפסל אחרי שנתקדש ובין שלא הי' ראוי מתחלתו לקרבן ולא הי' א"כ פסולו בקודש. כי הי' פסולו קודם שנתקדש ופירש"י ז"ל אח"כ איזהו הבלתי ראוי זה הרובע וכו' ואיזהו הראוי כגון הלן והיינו שלן הדם ולא נזרק ביום שחיטת הקרבן דקיי"ל שהדם נפסל בשקיעת החמה או שלן בשר העולה או אימורי החטאת כל הלילה חוץ למזבח והיוצא. היינו האימורין והדם שיצאו חוץ לקלעים בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים. וכן בשר קדשי קדשים שיצאו חוץ לקלעים ובשר קדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים (ופסול יוצא נפקא לן מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשו ז"ל בו ובשר בשדה היינו בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו טרפה הוא לא תאכלו בין לאכילת אדם הם הכהנים והבעלים בין לאכילת מזבח שלא יעלה ע"ג המזבח) והנשחט במחשבת חוץ לזמנו (והוא להקטיר איברי העולה ואימורי קדשים ביום מחרת יום שחיטתן או לאכול בשר הקדשים חוץ לזמנן) או מחשבת חוץ למקומו (היינו לאכול בשר קדשי קדשים חוץ לקלעים ובשר קדשים קלים חוץ לחומה) ומבואר (בא"ד תלמוד לומר וזה אשר תעשה וגו' הסמוך אחריו וכו') ר"ל כי ויו וזה הוא ויו מוסף על ענין ראשון. כל הנוגע במזבח יקדש בדמיון וזה אשר תעשה הסמוך אחריו. מה עולה ראוי' אף כל ראוי. ר"ל מה עולה שצוה כאן לעשותה לכתחלה על המזבח ע"כ עולה ראוי' קאמר שלא נפסלה קודם הקרבה אף הפסולה שאמר עלי' בפסוק שלפנינו כל הנוגע במזבח יקדש. היינו ג"כ שהיתה ראוי' להקרבה קודם שחיטה אלא שנפסלה אח"כ:

מ ר"ל כמ"ש בפרשת פנחס ועשירית האיפה סולת וגו' והנה האיפה שלש סאין והסאה ששה קבין והקב שלשה לוגין והלוג ששה בצים הרי האיפה ע"ב לוגין. ועשירית האיפה הוא ז' לוגין וחומש לוג. עולה מ"ג בצים וחומש ביצה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה רבע) ההין הוא ששית האיפה והוא א"כ לחשבון הסמוך הנ"ל. שנים עשר לוגין:

מא ר"ל שלא תטעה לומר שהמנחה הזאת שהוא מנחת נסכים. הוא כשאר המנחות שאינן כליל ורק הקומץ מקטיר ע"ג המזבח ולפ"ז תצטרך לפרש לריח ניחוח הכתוב כאן המורה על עלייתו כולו לגבוה שהוא שב על כבשי העולה ולא על המנחה. אבל באמת אינו כן אלא שהמנחה הזאת כולה כליל לגבוה ונופל גם עלי' לריח ניחוח. לזה יותר טוב לפרש כי לריח ניחוח שב גם על המנחה הסמוך לה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה תמיד) כצ"ל וכן הוא ברא"ם תמיד מיום אל יום ולא יפסיק יום בנתים וכבר הארכתי בתחלת הפרשה בזה וכן כאן נזכר הזמן המיוחד מקודם את וגו' תעשה בבוקר ואת וגו' בין הערבים:

מב כבר הארכתי בביאור זה בתחלת סדר תרומה פסוק כ"ב קחנו משם:

מג הנה אמר ונועדתי סתם ולא פירש לענין מה היעידה הזאת נזה אמר שמפני שמנהג המלך לקבוע מקום לדבר שם עם בני המדינה אמר ונועדתי במקום ודברתי. מדברי הרא"ם ז"ל:

מו למד לשכני הוא מקור עם כנוי הגוף ופירושו לשכון אני. והלמד הוא למד התכלית אשר הוצאתים ממצרים כדי לשכון אני. והמקרא הזה מחובר למקרא שלפניו והשיעור ושכנתי בתוכם וידעו וגו'. כמו שפירש גם הראב"ע ז"ל שע"י שאשכון בתוכם ידעו בני ישראל כי לא הוצאתים ממצרים רק בעבור שיעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וזהו תעבדון את האלקים על ההר הזה אלו דבריו ז"ל. וא"כ כוונת המאמר שאין באמת הטוב הזמני תכלית האדם. שנאמר שיצאו ישראל ממצרים לשחררם מעבודת פרך. ולהיותם אומה מיוחדת לעצמם מבלי שעבוד תחת ממשלת אומה אחרת ולהנחילם ארץ חמדה מלאה כל טוב רק התכלית האמתי השלמות הנפשי. וההתקרבות להבורא ית'. והנה רש"י ז"ל הוסיף עוד בכוונת המאמר במ"ש על מנת לשכון ולא אמר כדי לשכון כי יש הבדל גדול בין תכלית הפעולה ובין תנאי הפעולה. כי הפעולה אשר נעשית לתכלית. בהפקד התכלית תתקיים בכל זאת הפעולה. אבל הפעולה שנעשית על תנאי. אם לא יתקיים התנאי תסור הפעולה ותתבטל כי זהו גדר התנאי. ולכן כתב רש"י ז"ל כי כוונת המאמר בעיקר הוא למול בני ישראל אני ד' אשר הוצאתים ממצרים על תנאי שיהי' מוכשרים ע"י מעשיהם שישכון המקום בינותם ולא יהיו א"כ לעם וגוי מיוחד בלתי אם לא יחטאו ויגרמו סלוק השכינה זהו כוונת רש"י ז"ל:

פרק ל

א ר"ל מקטר הוא שם הפעולה והוא סמוך לקטורת ואיזה ביאור יוסיף בתיבת מקטר שיסמיכנה לקטורת ומה טעם לומר קיטור של קטורת. לזה כתב רש"י ז"ל שבאמת שם קיטור נופל על העשן המתפרד מכל הדברים הנקטרים על האש. וההבדל בין קיטור לעשן כי עשן אינו נופל זולת על היוצא מן העצים והאבנים. אבל קיטור נופל על הכל כמו והקטיר את העולה והקטיר את סולת המנחה. אבל שם קטורת נאמר בפרט על האידים הדקים המתפרדים מן הדברים והסמים הריחניים ולזה הסמיכות כאן הוא סמיכות הביאור קיטור של קטורת סמים. זהו כוונת רש"י ז"ל. ובא כאן מזבח בנפרד תחת מזבח בסמוך. והרבה כיו"ב במקרא כמו שיבוא ג"כ לפעמים הסמוך במקום הנפרד כידוע:

ד ר"ל אף שפירוש צלע בכל מקום צד אבל כאן ממה שאמר אח"כ על שני צדיו. ע"כ פירושו זוית ושיעור המקרא על שני זויותיו שבשני צדיו שבכל צד יש שני זויות ואמר שתעשה בכל צד שני טבעות:

(ד"ה והי') ר"ל ממה שלא אמר והיו בל' רבים ע"כ אין פעל והי' מוסב על הטבעות רק על הענין והוא כאן המעשה ופשוט:

(ד"ה לבתים) פשוט שיחס גבול שאלי אינו נופל כאן. כי אין הטבעות אל בתים. אבל הטבעות הן עצמן בתים וע"כ למד לבתים הוא למד התכלית אבל למד לבדים הוא במקום בעבור והוא יחס המצטרף והוא כמו יחס גבול שאליו:

ו ר"ל שהי' המזבח הפנימי כנגד אמצעה של בית הכפורת הוא קודש הקדשים והי' א"כ לפני אמצעה של הפרוכת ולא היתה משוכה לצד כותל הדרומי או הצפוני של המשכן שהפרוכת הי' ממלא כל רוחב חלל המשכן פרוסה בהיכל מכותל הדרום עד כותל הצפון וראי לזה שהי' מכוון הפרוכת נגד המזבח והיינו שהי' המזבח לפני אמצעה של פרוכת. ממה שאמר אח"כ לפני הכפורת ולאיזה צורך חזר וכתב לפני הכפורת אחרי שכתב תחלה לפני הפרוכת וע"כ להורות שהי' מכוון נגד שניהם נגד הפרוכת ונגד הכפורת והכפורת הי כידוע באמצעית קודש הקדשים ר"ל באמצעית רוחב חללו משוך מן הכותל הצפוני כשיעור משיכתו מכותל הדרומי וא"כ בהיות המזבח לפני הפרוכת ולפני הכפורת ממש הרי הוא באמצע רוחב המשכן שהוא לפני אמצע הפרוכת. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ז (ד"ה הנרות) ר"ל סתם נרות האמורות במנורה הוא על הבזיכין. ולכן נופל עליהם לשון הטבה שמטיב ומיפה את הבזיכין ומסיר דשנן והפתילות הישנות אבל שם נרות האמור אצל ההעלאה שהוא ענין ההדלקה ע"כ הוא על הפתילות הנדלקות ופשוט:

ח (ד"ה יקטירנה) כבר אמרו חז"ל. שבכל יום הי' מקטיר משקל קוף דנרין והוא מנה. חצי המנה בשחרית בהיטיבו את הנרות וחצי המנה בערבית בהעלות הנרות (ד"ה ועולה) ר"ל שועולה ומנחה מחובר עם לא תעלו שבראש המקרא אבל אינו מחובר עם ונסך שאחריו ודבוקים עם מלת השלילה לא שבסוף המקרא מפני שלא תסכו לא יפול רק על הנסך. ולא אעולה ומנחה. וכן הנחת הטעם מסכים לזה שהונח האתנח על תיבת ומנחה ואם הי' דבוק עם ונסך הי' האתנח א"כ בתיבת זרה זהו כוונת רש"י ז"ל כאן. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור.

י (ד"ה קדשי קדשים) ר"ל דמה שאמר למעלה במזבח החיצון קודש קדשים. פירש מיד אח"כ לענין מה הוא קודש קדשים ואמר כל הנוגע במזבח יקדש אבל אצל מזבח הפנימי שנאמר בו ג"כ כאן קודש קדשים הוא. אינו מקודש אלא לעבודת פר ושעיר של יוה"כ להזאותיו ולעבודת קטורת תמיד ופשוט הוא מאחר שלא פירש לנו הכתוב כאן כמו שפירש במזבח החיצון ע"כ צ"ל שחוזר כאן על הענין של מעלה שמדבר בעבודות הנזכרות:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה