אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תרומה

סדר משפטים

א הראב"ע ז"ל כתב וז"ל והוא כמו סורה אלי כו' עכ"ל. ודבריו יתכנו יותר עפ"י הכלל שכתבתי במקום אחר באורך שמדרך הלשון בבוא הפעל האחד בשביל הפעל האחר ישמט הפעל השני. ופעל הא' יבוא קשור עם המלה. הנקשרת בעצם עם הפעל השני. וע"י הקשור הזה יובן הפעל השני הנשמט וע"ד זה הוא ג"כ סורה אדי. ר"ל סורה לבוא אלי. וכזה הוא ג"כ פירוש ויקחו לי לדעת הראב"ע ויקחו לתת לי. אבל באמת דברי רש"י ז"ל כאן יתכנו יותר לפי שאצל פעל קיחה אין צורך לזה כי מלת לי משמש ג"כ לשון בעבורי ולצרכי כמ"ש ג"כ רש"י ז"ל במקום אחר אצל פעל דבר שבקשורו עם מלת לי ולו פירושו לצרכי. ואולם דע. שהבדל גדול יש בין לצרכי ובעבורי ובין לשמי. כי אם האחר שאליו תכונן הפעולה. הוא צריך אל הפעולה ההיא כמו קחי נא לי מעט מים. וקח לי משם שני גדיי עזים טובים פירוש מלת לי בעבורי ולצרכי אבר אצל השי"ת שאינו צריך לכלום. ומה יתן ומה יוסיף לו פעולות הנבראים ולזה כל פעולות הנבראים אף אותן שהם ביחס אל השי"ת. הוא לצורך עצמם באמת. בעבור שלמותם. והקב"ה רוצה בפעולות ההם להיותו רוצה בשלמותם לזה מלת לי הוראתו רק יחס הפעולת ההם אל השם ית'. ופירושו לשמי וענינו לכבוד למלאות ציווי שלי. וכן ביחס אל בני אדם מצאנו ג"כ כזה כמו וכתב לה ספר כריתות. שאין פירושו בעבירה ולצרכה שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה. אבל ענינו להורות יחס הפעולה אלי'. כי הפעולה נעשית בסבתה. לכן כתב רש"י ז"ל שם בפסוק זה וכתב לה לשמה. ובזה תבין הטעם מה שלא פירש"י ז"ל מלת לי במקום אחר כיוצא בזה רק במקום שהטעם של המלה כמו כאן, מפני שאין כוונת רש"י ז"ל ליישב מלת לי שיפול על מלת ויקחו שא"כ יותר הי' לו לפרש כן בפסוק קחה לי עגלה משולשת וגו' ובפסוק קח לי משם שני גדיי עזים טובים שבאו בסדר בראשית הקודם אבל עיקר הכוונה כאן לפרש מלת לי שלא יתפרש כאן לצרכי רק לשמי ולכן בכל מקום שיתפרש כזה מלת רי לא הניח רש"י ז"ל מלפרשו אף שלא בא אצל מלת קיחה כמו בפסוק ועשו לי מקדש. מזבח אדמה תעשה לי שפירש"י ז"ל ג"כ לי לשמי:

(ד"ה תרומה) ר"ל כי אין הכוונה. שיקחו כל אחד מחבירו. שהרי העם היו מביאין מעצמן נדבתן לעושי המלאכה כמ"ש בסדרים דלהלן אבל הפירוש שיקחו מכיסם והוא ההפרשה וזה שכתב רש"י ז"ל יפרישו מממונם לי נדבה:

(ד"ה ידבנו) ר"ל שהוראת שם נדבה על ההסכמה החפשית לעשות איזה דבר טוב:

(ד"ה תקחו) ר"ל שלש תרומות רמוזות בענין ממה שכתוב ג' פעמים תרומה בפסוק זה. וכדרך דרשת רז"ל. אבל לא הוזכר כאן בפירוש רק תרומת המשכן. מדברי הרא"ם ז"ל:

(בא"ד י"ג דברים כו') ר"ל שארבעה דברים פרט הכתוב תשמישן להדיא והוא צורך השמן למאור ובשמים לשמן המשחה וקטורת וצורך אבני שוהם ואבני מלואים לחושן ואפוד אבל שאר האחד עשר דברים לא פי' הכתוב תשמישן. וכתב רש"י ז"ר שכולן צורך למלאכת המשכן ובגדי כהונה. ומ"ש רש"י ז"ל י"ג דברים כלל נמי בזה אבני השוהם והמלואים לפי שאף הם לבגדי כהונה וכולן שווין בזה אבל השמן והבשמים לא חשב רש"י ז"ל לפי שאינן למשכן ובגדי כהונה. ופרט הכתוב תשמישן להדיא והרא"ם ז"ל כתב בכאן דבר זר מאוד. ששלשה מיני מראות צמר כחדא חשוב להו וזה תימא שעכ"פ צריך להביא לנדבה כל מראה דוקא ולמה יחשוב אותם כחדא ותו שלדבריו חישב רש"י ז"ל גם השמן והבשמים וזה איננו לא למלאכת המשכן ולא לבגדי כהונה. והרי לא כתב רש"י למשכן רק למלאכת המשכן:

ג דברי רש"י ז"ל הם בעיני דברי הגאון ז"ל שהובא בראב"ע וז"ל אמר הגאון לא מצאנו כסף במשכן כי אם כסף פקודי העדה. א"כ איך כתוב כי הכסף נדבה והשיב כי כסף אחר הי' נדבה. לצורך שולחן כסף וחצוצרות ומזרקים עכ"ל. והן הן דברי רש"י ז"ל כאן ואוסיף ביאור בזה שהרי כמו שנזכר בפרשת פקודי כל הכסף הצריך למלאכת המשכן אינו אלא לאדנים והווין ווי העמודים ומבואר שם שכל זה נעשה מכסף פקודי העדה בקע לגרגולת כמבואר החשבן שם ולפ"ז הכסף הזה לא הי' בא בנדבה שאין אחד יכול לפחות ממחצית השקל וא"כ איך חשב כאן כסף בתרומת נדבה דמשמע שכל אחד יתן בנדבת לבבו אם מעט ואם הרבה והשיב הגאון ז"ל כי הי' צורך עוד כסף לברי שרת כגון השולחן וחצוצרות ומזרקים ובפרשת פקודי לא אמר אלא שלמלאכת המשכן לא היו צריכין יותר מכסף פקודי העדה. והנה אף שלא יכלו להמעיט מן מחצית השקל אבל כל איש ואיש הי' נותן עוד לבד חצי שקלו כסף נדבה לצרכי כרי שרת והמותר הזה הי' בא בנדבה איש כנדבת לבו וזהו הכסף הנזכר כאן בפרשה זו אלו דברי הגאון ז"ל והן הן ג"כ דברי רש"י ז"ל בכאן ודי ביאור בזה:

ה דמאדמים הוא מבנין פעל הדגוש וזה מורה על קבלת הפעולה מאחר ואם הי' האודם בתולדה הי' אומר אדומים לא מאדמים מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה ועצי) מדרך הסברא לא הי' יער עצי שטים במדבר לכרות ממנו ארזים ושמו מוכיח עליו שהוא אדמת מלחה לא יעלה בה כל עשב שזה גדר שם מדבר ועוד אם היו נמצאים עצי שטה במדבר למה נצטוו להביא מזה המין בנדבה הלא כל הציווי ללכת היערה ולכרות להם משם עצים ככל הצורך למלאכת המשכן. ועוד שהרי הכתוב אמר במקום אחר. וכל אשר נמצא אתו עצי שטים דמשמע שלא הי' מצוי לכל אחד ומפני כל זה שפטו חז"ל שלא היו נמצאים עצי שטים במדבר ולכן הי' צריך לבוא בנדבה וגם לא ה' מצוי לכל אחד רק לקצת זולת קצת ועל כן שאלו מאין הי' להם עצי שטים במדבר ור"ל מאחר שע"כ לא הי' נמצאים עצי שטים במדבר כאמור א"כ מאין בא לקצתן עצי שטים במדבר. ואם נאמר שהוציאם ממצרים. יקשה מאוד מה הי' להם להוליך עמהם משא כבד לארץ רחוקה הלא לא חשבו להשאר במדבר. רק ללכת ליישוב לארץ ישראל אשר שם מצויים עצי שטים למרבה והשיבו שנצטוו להוציאם מפי משה בקבלת יעקב אבינו ע"ה. ומפני שידוע להם שלא היו ארזים במצרים אמרו כי יעקב נטעם שמה. ולכן אמרו ז"ל ג"כ שמשה הי' זה בקבלה מיעקב. ומה שהקשה הראב"ע ז"ל מה ישיבו לשואלם דבר שהלכו לזבוח דרך שלשת ימים ער מנת לשוב וא"כ למה זה יוליכו עצי שטים עמדם תשובה זו הפוכה כמו רגע ונהפוך הוא. כי מה שהוליכו עמהם עצי שטים הוא עלה לאמת דבריהם שאם היתה מחשבתם ללכת מכל וכל למה יקחו להם עצי שטים וכי אינם נמצאים בכל היישוב ולמה יוליכו עמהם דברים כבדים והם רוצים לברוח ועל כל זה חשבו המצריים. שמהיות כוונתם לעמוד ימים אחדים במדבר יכינו לבנות להם חניות וסוכות לשבת שם. כי איככה יחוגו במדבר צי' מאין אהלים וסוכות לחסות בהם מפני שרב ושמש כל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בשם הרב ר"א אשכנזי ז"ל בשנוי לשון ותוספת ביאור בדבריו:

ז ר"ל באמת הי' באפוד שתי אבני שוהם ובחושן אבן שוהם אחד אבל באמת ע"כ לא פרט הכתוב אבן השוהם של החושן יותר מן העשתי עשרה אבנים אחרים שהיו בו ולזה ע"כ מה שהזכיר כאן הכתוב אבני שוהם. אין הכוונה רק על אבני השוהם של האפוד. ופרט אבני האפוד יותר לפי שאין בו אלא מין אבן אחד. אבל אבן השוהם של החושן הוא בכלל אבני מלואים שזכר אח"כ. וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן שלכן פי' הכתוב אבני השוהם יותר משאר האבנים בשביל האפוד שלא הי' בו רק מין אחד:

(ד"ה מלואים) ר"ל משבצת הוא שם מקום מושב האבן והוא הגומא ומלואים הוא תואר לאבנים ער שם סופן:

(ד"ה לאפוד) כבר הוא מבואר ממ"ש בסמוך שע"כ אבני שוהם מחובר עם לאפוד. אבל אבן השוהם דחושן הוא בכלל אבני מלואים:

ח כבר ביארתי זה באורך בראש הסדר:

ט וההכרח לזה ביאר רש"י ז"ל בסמוך ד"ה וכן תעשו:

(ד"ה וכן תעשו) מבואר מעצמו. זולת מ"ש רש"י ז"ל בסוף הדבור והי' מדבר על עשיית אוהל מועד וכליו ר"ל שאם פירוש וכן תעשו לדורות ע"כ אינו מדבר רק על תבנית הכלים שהרי בית העולמים לא הי' באמת כתבנית המשכן. אבל אם נפרש שוכן תעשו מחובר עם ראש המקרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' הרי הוא מדבר גם על אוהל מועד:

יב פעל היציקה נופל לרוב על הורקת הנוזלים לכלי אחר וזהו ההבדל שבינו לבין פעל שפך. שמורה הורקת הנוזלים לארץ. ואולם מלת יצק כאן מורה הזלת הדברים המקשיים ע"י האש:

(ד"ה ושתי) ביאור דבריו ז"ל דממה שלא אמר ושתי טבעות תתן (או תשים) על צלעו האחת ע"כ לומר שהוא מוסב על פעל ונתת שבראש הכתוב והכל מאמר וציווי אחד שלם ואין כאן ציווי נוסף שיפול בו ויו החבור רק צייוי אחד שהוסיף בו דברים לתשלום הביאור לפי שאמר למעלה ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו שומע אני שישים כל הארבע טבעות בצלע אחד. בשני זויותיו של מעלה ובשני זויותיו של מטה. לכן חזר ופירש לך הכתוב אח"כ ושתי טבעות על צלעו האחד ושתי טבעות על צלעו השנית וכיון שהכל ציווי אחד ואין נופל בו ויו החבור. ע"כ ויו ושתי יתירה לתקון הלשון והיא נוספת. כל זה אם נאמר שפעל ונתת שלפניו דבוק עם מאמר ושתי וגו' והכל מאמר אחד מבלי הפסק. אבל באמת י"ל ג"כ שהם שני מאמרים ומאמר ונתת וגו' הוא מאמר בפ"ע ומאמר ושתי וגו' הוא מאמר בפ"ע. ותחלה אמר דרך כלל שיתן הארבעה טבעות על ארבע זויותיו. ואח"כ אמר דרך פרט ושתי טבעות על צלעו האחת וחסר באמת בפסוק מלת תשים או מלת יהיו ובתשלומו ראוי. ושתי טבעות תשים על צלעו האחת ושתי וגו' על צלעו השנית (וצורך מאמר זה הוא משום טעם המבואר לעיל בסמוך) ולפ"ז הוא מאמר וציווי בפ"ע ונופל בו ויו ושתי לחבר ב' המאמרים הנרדפים זה על זה לאדם אחד. והנה אם נאמר כפירוש השני שמאמר ושתי וגו' הוא מאמר בפ"ע מדרך בעל הלשון לו' בכיוצא בזה ושתי מהטבעות הנ"ל למען דעת שהוא הדבר הנזכר למעלה בעצמו. ולא יטעה לחשוב שהן טבעות אחרות נוספות על הראשונות אבל באמת לא יקפיד בעל הלשון בזה לפעמים וברצותו מרחיב וברצותו מקצר לכן אמר הכתוב ושתי טבעות על וגו'. ולא אמר ושתי מהטבעות האלו אבל לפי שמדרך רש"י ז"ל להשלים החסר והוא בכח הלשון כמו שהראיתי זה כמה פעמים לכן תיקן רש"י ז"ל את הלשון לפי פירוש השני הזה ואמר ושתי מן הטבעות האלו. אבל לפי הפירוש הראשון שמאמר ושתי וגו' דבוק עם ונתת שלפניו והכל מאמר אחד אין צורך לתקון הלשון כי אין כאן הפסק מאמר שנטעה לחשוב היותן טבעות אחרות ודי ביאור בזה.

טז שמוש הלמד מורה הקריבה לבד דבר אחד בצד הדבר השני. ושלילת ההפסק בנתים אבל שמוש הבית מורה על התוכות והוא הכנס דבר בדבר. דבר אחד מקיף את הדבר השני. מדברי הרא"ם ז"ל עם תוספת ביאור:

יח לפי שתרגום של תינוק רביא ובהסיר הכף משם כרובים שהוא כף הדמיון נשאר רובים ועם כף הדמיון פירושה כדמות תינוקות. והראב"ע ז"ל כתב על זה וז"ל. ושמו המלה לזכר כמלת חנוכה כי כף כרובים שורש והעד והיו הכרובים בהא הדעת עכ"ל. וביאור דבריו ז"ל כי מלת חנוכה פירשו חנו כ"ה על שם היות המאורע בכ"ה בכסליו. אבל באמת אין ענין המלה מזה כי חנוכה הוא מענין חנוך כפשוטו אבל הם ז"ל אמרו כי נרמז ג"כ בשם זה זמן המאורע ועל דרך זה אמרו ז"ל ג"כ כאן כי בשם כרובים נרמז ג"כ צורת הכרובים אבל אין כוונתם ז"ל כי שם כרובים על שם צורתם שא"כ צ"ל שכף כרובים הוא כף הדמיון וז"א שהרי מצאנו אח"כ והיו הכרובים בהא הדעת לפני הכף. ואיך תבוא הא הדעת לפני כף הדמיון זה כוונתו ז"ל וכוון בזה להשיג על רש"י ז"ל שפירש השם הזה לפי הרמז ואין זה פשוטו ויפה כתב הרא"ם ז"ל שאין זה טענה כי י"ל שבעבור היות צורת הכרובים כדמות ילדים. לכן שמם העצמי כרובים על שם הדמיון הזה ושבה הכף מיסוד השם לטעם זה ולכן הושם עליו הא הדעת:

(ד"ה קצות) הרא"ם ז"ל כתב וז"ל שר"ל שהם קצות האורך ולא קצות הרוחב כי הדבור יצא מעל הכפורת מבין הכרובים ואם קצות הרוחב א"כ יחוייב שיהיו אחורי הכרוב האחד לצד אוהל מועד (ופניו אל הקיר כי הי' הכרובים פניהם איש אל אחיו) וא"כ יהי' גופו מבדיל בין מקום יציאת הדבור והאוהל עכ"ל. ויונח שראייתו נכונה גם כי יש להוסיף עוד. שמצד הפאר וההדור ג"כ ניתן לומר יותר שהם קצות האורך כי אז הכרובים למפגע עינים כל פניהם נגד הפתח מבלי שיהי' אחורי הכרוב האחד מסך מבדיל בין הראות. אבל מ"מ לא כיוון רש"י ז"ל לזה לע"ד וכמו שאבאר להלן תראה כי ראשי הכפורת נופל כמו כן על קצות הרוחב וא"כ איך יתכן לפרש שבא רש"י ז"ל למעט קצות הרוחב אחרי שאין הכרע לזה מלשון רש"י ז"ל. אבל כוונת רש"י ז"ל לע"ד בהבדל שבין ראש לקצה כי קצה יאמר בשטח על כל אורך הקו הקיצון המגביל את השטח ובו תכלית השטח. יהי' בצדדי האורך או בצדדי הרוחב. אבל ראש יאמר בשטח כמו שיאמר ג"כ בקו וראש הקו הוא הנקודה הקיצונה המגבלת את הקו לארכו וא"כ נופל ראש בשטח בבחינת קצה השטח שהוא קו החיצון שלו ונקודה החיצונה המגבלת קו הקיצון שלו שהוא במקום נטיית קו החיצון של האורך על קו החיצון של הרוחב והתחברם בזוית. יכונה ראש השטח. ולכן לפי שאם נאמר כאן שפירוש קצה בבחינת השטח ולא בבחינת קצה השטח נצטרך לומר שנכנסה מדת הכרובים בכל מדת קצה הכפורת. ונעשו באורך שני קצות הרוחב (ולא בשני קצות האורך כי מן הסברא שהי' הדבור מכוון אל פני השומע על קו ישר ולא יהי' גוף הכרוב דבר מפסיק בין הדבור והשומע. וכמו שכוון לזה גם הרא"ם ז"ל שהבאתי דבריו למעלה) אבל זה לא יתכן שהרי היו הכרובים כפרצוף ילדים קטנים ואיך אכלו במדתן אמה וחצי כמדת קצה הרוחב ואם תאמר כי כלתה מדתן עם קצה הרוחב בצרוף הכנפים הפרושים הרי אמר הכתוב והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים וגו' א"כ הי' למטה חלל בין הכנפים והכפורת ולא אכלו גופם אמה וחצי כמדת כל הקצה א"כ ע"כ לומר שמ"ש משני קצות הכפורת וכן מ"ש כרוב אחד מקצה וגו' אין הכוונה על כל הקצה. אלא שהגביל הכתוב מקום הכרובים שיהי' בקצה השטח:

אבל לא הגביל באיזה מקום מהקצה אם בתחלתו או באמצעו והרי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וע"כ שכוון הכתוב על הקצה המוחלט שהוא ראש השטח. והוא קצה הקו הקיצון של השטח זהו כוונת רש"י ז"ל לע"ד:

כא ר"ל לא שיתן הכפורת תחלה על הארון ואח"כ יגביה הכפורת מעט ויתן אל הארון את העדות וזה נלמד מהכפל. שלכך כפל פעמים ואל הארון וגו' ללמד שבעוד הארון לבדו בלי כפורת. ישים תוכו העדות. ואוסיף לך ביאור בזה שהנה ממשפט הלשון להזכיר בראשונה מבין כל חלקי המאמר החלק ההוא שאליו יכוון המדבר ביחוד מיתר חלקי המאמר. ולכן למעלה שעיקר כוונת המאמר הוא להורות תכלית הארון ושמושו שהוא נתינת העדות אליו לכן הזכיר תחלה פעל הנתינה ואמר ונתת אל הארון את העדות וגו' שזהו עיקר הציווי אבל כאן שעיקר הכוונה שאל הארון לבדו בלי הכפורת יהי' נתינת העדות. לכן הזכיר אל הארון מקודם פעל הנתינה ואל הארון תתן את העדות. שזהו עיקר הציווי בכאן זהו כוונת רש"י ז"ל:

כב היעידה נופלת בין על המקום בין על הזמן אמנם עם היות שהקובע המקום או הזמן הוא המיעד. והמקום או הזמן הוא המיועד או הנועד בכל זאת יפול פעל נועד גם על המדבר ולזה פעל ונועדתי הנזכר כאן, אין לו הכרע אם הוא מצד המקום או מצד הזמן אבל אף שאין לו הכרע מצד הפעל בעצמו מ"מ יש לו הכרע מצד המאמר שהרי כאן עיקר כוונת הכתוב על יעידת המקום. שמקום הארון יהי' המקום המיועד אל הדבור. א"כ אין דרך הלשון לו' כאן אהי' נועד שהרי אין נופל על המדבר שם נועד זולתי מצד המקום או הזמן הנועד ע"י פעולת הייעוד בעצמו ולזה אין ראוי לומר במקום הזה אהי' נועד או בזמן הזה אהי' נועד. רק ראוי לומר המקום הזה יהי' נועד או הזמן הזה יהי' נועד ולא יתכן הפעל הזה על גוף המדבר. זולתי אם אין הכוונה ליעד עתה המקום או הזמן רק הכוונה לספר שיקבע לשכנגדו מועד אם במקום אם בזמן. ואז יתכן לומר אהי' נועד עמך או אועד עמך ומזה הכריע רש"י ז"ל שפעל ונועדתי הנזכר כאן אינו מצד המקום. רק מצד הזמן שלא יעד אותו עודנה כאן שהרי לא יעד כאן רק המקום ושיעור הכתוב כשאהי' נועד מצד הזמן לדבר עמך. אותו מקום אקבע לדבר שם עמך:

(ד"ה ואת) ר"ל ע"י הויו צ"ל שאין מאמר ואת כל אשר אצוה אותך וגו' ביאור הנשוא ודברתי אתך וגו'. רק הוא נשוא בפני עצמו והנושא וכן דבור המקשר (מלת הוא) מובן מכללא והנושא בכאן הוא הדבור שהוא הנשוא במאמר ודברתי) והשיעור ואת כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל הוא הדבור שאדבר עמך שמה וכבר כתבו כל המפרשים. שבספרי תורה שבידינו הויו איננה במלת ואת:

כד כי השולחן הזה מכונה השולחן אשר לפני ד'. ולכן הי' עניו זר זהב סביב כראוי לשולחן המלך:

כה [ד"ה ועשית] וכ"כ הראב"ע ז"ל והוא מן הסברא. ששני זרי זהב זה תחת זה במקום אחד הוא אך למותר. ואיננו פאר והדור אך יש לזה ג"כ הכרע מלשון הכתוב כאן שהי' לו לומר ועשית לו זר זהב סביב והוא מוסב ממילא על המסגרת שנזכר לפניו ולמה אמר שוב שנית למסגרתו. אבל אמר למסגרתו כדי שיובן ע"י זה שהוא הוא הזר זהב האמור בפסוק שלפניו. והוא כאומר שהזר זהב האמור לעיל תעשהו למסגרתו ונא על דף השולחן ופסוק זה הוא א"כ ביאור פסוק הקודם שתחלה אמר דרך כלל על השולחן ועשית לו זר זהב סביב. ופירש לך אח"כ בפסוק זה שאחרי' כיצד יעשהו ואמר שתעשה לשולחן מסגרת. ולמסגרת זה תעשה זר זהב הנזכר. ולכן כתב שוב שנית למסגרתו כי לזה יתכוון המדבר ביחוד וישאנו על שפתיו למען תת ביאור בכוונתו:

כז מלת לעומת הוא הגבלת מקום הטבעות. אבל אין מלת לעומת נופל על לבתים כי איננו הגבלת מקום היותם לבתים ובכל מקום שתהיינה המה בתים לבדים. לכן ע"כ צ"ל שאין בתים לבדים מחובר עם לעומת והכתוב הזה הוא ע"ד מושך עצמו ואחר עמו והשיעור לעומת המסגרת תהינה הטבעות. ותהיינה הטבעות לבתים לבדים:

(ד"ה לבתים). ר"ל שאין למד לבתים מיחס המצטרף או הקנין הטבעות לבתים כי באמת הטבעות בעצמן הם הבתים. אבל הוא למד התכלית לצורך בתים. כמו ויעש אותו גדעון לאפוד שאין פירושו אל האפוד. רק לצורך אפוד והרבה כיוצא:

(ד"ה לבדים) ר"ל שלמד לבדים הוא כשמושו לרוב על ההצטרפות ופירושו אל הבדים:

סח ר"ל שאין ונשא פעל מבנין הדגוש והנון שרשית כמו פנה כי לא נמצא בשום מקום במקרא פעל זה בבנין הכבד. וכתב הרא"ם ז"ל עוד וז"ל ואין נון ונשא נון האיתן למדברים בעדם בקל כי לא ישתתף השי"ת עמם במשא. וע"כ שהוא נון נפעל מהקל ואין תימה ממלת את. כי כמוהו ויושב את משה ואת אהרן עכ"ל:

כט סדר לחם הפנים בקוצר. הלחם ארכו הי' נתון לרוחב השולחן והי' ממלא כל שטח הרוחב (כי השולחן אמה רחבו שהוא ששה טפחים וכזה הי' ג"כ אורך הלחם) ואולם רוחב הלחם הי' ה' טפחים. והשולחן הי' ארכו אמתים שהם י"ב טפחים והי' מונחים לאורך השולחן שני לחמים והי' הפסק ביניהם טפח והן הן שני מערכות לחם הפנים ובכל מערכה הי' ששה לחם זה על זה ונשען לשולחן בארץ הי' תקועין ארבעה סניפין שנים סניפים לכל מערכה האחד אצל השולחן לרחבו מזה והאחד לרחבו מזה והי' בהן בכל אחד חמש פצולין והלחם התחתון הי' מונח על טהרו של שולחן. כדאיתא בברייתא דמנחות ואין צריכה להניחה על גבי קנים חלונין כדפירש"י ז"ל שם בש"ס. שלפי שמונחת על טהרו של שלחן לא מיעפש. והחמש לחמים הנשארים היו מונחין על הפצולין החמשה ותחתיהן הי' על הפצולין חצאי קנים חלולים ארוכים כדי שיכנס הרוח בינם ולא יתעפשו הלחמים בהיותה יושבת כל לחם מהם על הלחם התחתון (ולפיכך הפסיקו ביניהם הקנים שהי' מגיעין מפצול לפצול שכנגדו ברוחב השולחן) וסך הקנים י"ד בכל מערכה ג' קנים לארבע פצולין התחתונים ובפצול העליון לא הי' שם כי אם ב' קנים לפי שאין על הלחם העליון משא אשר יכביד לשלמטה הימנו הרי מספר הקנים י"ד: (ד"ה ומנקיותיו) מ"ש רש"י ז"ל כאן ששה פצולין הוא טעות סופר וצריך להיות חמשה פצולין. שהרי הלחם התחתון הי' מונח על טהרו של שולחן ולא הי' צריך לקנים. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אשר יוסך בהן) לא ידעתי איך ישוב אל הלחם שלא נזכר עדיין בכתוב. אבל קערותיו שב אל השולחן להיותם כליו עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכוונתו להקשות שיתכן כנוי הקנין קערותיו וקשותיו ומוסב על השולחן. להיות כל אלו כליו אבל פעל אשר יוסך שלא ישוב רק אל הלחם איך ישוב אליו ולא נזכר עודנה בכתוב. אבל באמת לא קשיא מידי שהרי היו הקנים סוככים גם על השולחן. אלא שרש"י ז"ל מפרש שתכליתן לא הי' לסכך על השולחן רק להיות לסכך על הלחם שלא יתעפש. והרי יתכן גם למ"ש הרא"ם ז"ל כנוי הקנין גם אצל השולחן אף שהכלים ההם הם בעיקר כלי הלחם ואינם כלי השולחן רק ביחס אל הלחם המונח עליו:

לא (ד"ה מקשה) ר"ל אונקלוס ז"ל תרגם לפי הענין ולא לפי המנה כי שם מקשה נגזר מפעל ההקשה. אבל כוונת הענין על ההמשכה. כמו שתרגם אונקלוס ולפי שההמשכה נמשכת מפעל ההקשה:

לז (ד"ה והאיר) ר"ל שאין כוונת מאמר והעלה את נרותי' והאיר על עבר פני' נציווי על ההדלקה ואופן ההדלקה מפני שאין הפרשה הזו מדברת בהדלקה רק בעשיי'. ולכן צ"ל שזהו אזהרה וציווי להאומן שיעשה נרותי' באופן שבהדליק המדליק את המנורה יאירו נרותי' אל עבר פני'. ושיעור הכתוב ועשית את נרותי' שבעה באופן זה והעלה את נרותי'. ר"ל כשידליקו את נרותי' אז והאיר על עבר פני' ר"ל אז תהי' ההארה על עבר פני' זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:

(בא"ד אל צד פני הקנה האמצעי כו') לפי שהקנה האמצעי נקרא פני המנורה. ומה שהקשו קצת מפרשים ממ"ש בפרשת בהעלותך אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ולפי' זה הי' לו לומר ששת הנרות לא קשיא מידי מפני שדרך המקרא לתפוס המיעוט אחרי הרוב כמו שתמצא בהרבה מקומות ודוגמתו תראה בסדר ויגש. אצל חשבון הנפשות לבית יעקב הבאים מצרימה יע"ש:

לט בש"ס מנחות פליגי ר"י ור' נחמי' ולדברי הכל לא היו מלקחי' ומחתותי' בכלל הככר אבל לר"י את כל הכלים לרבות נרותי' ולר"נ גם הנרות לא היו בכלל הככר ומה אני מקיים את כל כלי'. שיהי' כולן של זהב ואמרו שם בש"ס דבהא פליגי דלר"נ לא הי' הנרות מקשה עמה (רק של פרקים ממש) אבל לר"י היו הנרות מקשה עמה וממילא היו בכלל הככר (והנרות הם הבזיכין. אבל הקנים לכ"ע מקשה היו כמו שפירש"י ז"ל לעיל בפסוק ל"א ד"ה ממנה יהיו) ע"כ הש"ס. ורש"י ז"ל סתם כאן את לשונו ויש לפרשם אליבא דר"י. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שרש"י ז"ל פירש כאן לפי הפשט שגם המלקחים והמחתות מכלל הככר ואין כן דעת רז"ל עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק כו

א (ד"ה שש) ולפ"ז ויו ותכלת במקום בית. שש משזר בתכלת וארגמן וגו' ודוגמתו ד' שלחני ורוחו. שפירושו ברוחו. ומ"ש רש"י ז"ל כל חוט כפול ששה ביומא מפיק לי' מקראי מדברי הרא"ם ז"ל:

[ד"ה כרובים] כתב הראב"ע ז"ל וז"נ אמרו חז"ל כי מעשה חושב שנים פרצופין ורוקם פרצוף אחד. ונכון הוא עכ"ל, והכוונה לפי שעשיית הצורות באריגה יותר קשה מהרקימה ע"י מחט. וכן שני פרצופין משתי קירותיו. יותר מפרצוף אחד וגם אי אפשר עשיית שני פרצופין אלא באריגה על כלי הארג ולא ברקימה במחט והסברא נותנת משום זה. שמעשה הפרצופין באריגה ומשתי קירותיו מצד הקושי שבה. תכונה מעשה חושב. להיות המלאכה ההיא מצטרכת לחשבונות רבים. ואף שהאריגה גם בפרצוף אחד יכונה מעשה חושב בערך הרקימה. מ"מ במה שצוה לעשות בקצת מעשה חושב ובקצת מעשה רוקם ואם הי' בשניהם רק פרצוף אחד למה יצוהו לעשות פעם ברקימה ופעם באריג' הלא אין הדרת המלאכה תלוי' בזה יותר מבזה. וע"כ צ"ל שצוהו לעשות בקצת שני פרצופין ובקצת פרצוף אחד ולפי ששני פרצופין אי אפשר אלא באריגה. לכן בכל מקום שדי בפרצוף אחד צוהו לעשות ברקימה להקל מעל האומנות ובחותן שצריך שני פרצופין צוהו לעשות באריגה מפני שאי אפשר זולת זה. ולכן אמרו ז"נ מעשה חושב שני פרצופין ובאריג' ומעשה רוקם פרצוף אחד ובמחט ונכון הוא:

(בא"ד ארי מצד זה ונשר כו') לאו דוקא ולדוגמא בעלמא נקטי' רש"י ז"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:

ג (ד"ה אשה) ר"ל שהעצם בכלל יכונה איש או אשה והעצם האחר הדומה נו יכונה אחיו או אחותה. וכל זה על צד ההשאלה:

ה בסוף הדבור והכתוב בפרשה זו מסייענו ונתת את הפרוכת תחת הקרסים כו'. כצ"ל ובקצת נוסחאות ברש"י כתוב תחת הקרשים והוא טעות סופר. וביאור דברי קדשו ז"ל כי המשכן של קרשים שהיריעות פרוסות עליהן נקרא בכללו אוהל מועד והנה הפרוכת היתה בתוך האוהל לגבהו ורחבו של משכן ופתח של אוהל מועד שהוא המסך הי' במזרחו של אוהל מועד. וממנו עד הפרוכת הי' עשרים אמה ומן הפרוכת עד קיר המערבי של אוהל מועד הי' עשר אמות וחלל עשר אמות הללו הי' נקרא קודש הקדשים והי' חללו עשר על עשר הרי שהי' הפרוכת פרוס לסוף שני שלישי המשכן כי אורך המשכן שלשים כנ"ל ומפני שהפרוכת נתונה תחת הקרסים ע"כ שהיו הקרסים ג"כ לסוף שני שלישי אוהל מועד ומזה מוכח שלא היו היריעות מכסות את עמודי המזרח. שאם נאמר שהיו העמודים מכוסות מהיריעות יעלה מזה שהי' הקרסים לסוף תשעה עשר אמה מאורך המשכן שהרי עמודי המזרח עוביין אמה ורוחב החוברת אינו אלא עשרים. וא"כ הפרוכת משוך מהקרסים ולמערב אמה והכתוב אומר ונתת את הפרוכת תחת הקרסים ומבואר:

ט (ד"ה אל מול) ר"ל שלא הי' כופל למטה רק חצי רוחב היריעה וחצי' השנית הי' סרוח על אחורי המשכן. כמ"ש בפסוק י"ב וסרח העודף וגו' וכפירש"י ז"ל שם:

יב ר"ל יריעות המשזר נקראים יריעות המשכן לפי שהי' מכסות הקרשים שנקראו משכן. אבל יריעות העזים נקראו יריעות האוהל לפי שהי' מכסות יריעות המשזר שנקראו אוהל. לפי שהם לאוהל ולגג על המשכן שהם הקרשים:

יג (ד"ה יהי') ר"ל כמ"ש רבינו בחיי ז"ל והובא בצדה לדרך. וז"ל שלא יגיעו היריעות התחתונות לארץ ויטנפו בעפר והם היריעות היפים וראוי לחוס על היפה עכ"ל:

יז לשיטת רש"י ז"ל לא הי' עובי שפתי האדנים שוות מכל צד. כי אחרי שהחריץ חצי רוחב הקרש באמצע והי' רוחב החריץ ד' טפחים וחצי (שהרי רוחב הקרש אמה וחצי שהוא תשעה טפחים באמה בת ששה) נשאר רביע רוחב הקרש מכאן ורביע רחבו מכאן. שהוא שני טפחים ורביע לכל צד ולפ"ז צ"ל ששפתי האדנים שהי' ממנחים החריץ שבאמצע הי' עובי שפת כל אחד מהן שני טפחים ורביע כדי שלא יהי' ריווח בין אדן לאדן. אבל שפתי האדנים שבין כל קרש וקרש לא הי' עובי כל אחד מהם כדי רביע הקרש שהוא ב' טפחים ורביע דאל"כ אף שהי' חורץ גם הידות אח"כ לכסות שפת האדן כדי שלא יהי' ריווח בין קרש לקרש לא הועיל מקומה שהרי לא הי' שיעור החריץ כדי רביעית הקרש כיון שכל רוחב הקרש הנשאר לידות אינו אלא רביע ומזה צ"ל ששפתי האדנים שבצד האחר מהקרש הי' עוביין פחות מרביע וזהו שכתב רש"י ז"ל אח"כ וידות הקרש כו' הי' חרוצות משלשת צדיהן כו'. ור"ל ששפת האדן שבצד השני עם אורך נקב האדן הי' בין הכל כדי רביע הקרש. ולכן הי' חורץ רביע הקרש הנשאר לידות כדי עובי שפת האדן לכסות שפתו (כדי שלא יהי' ריווח בין קרש לקרש) והיד הנשאר הי' ממלא נקב האדן שלרוחב הקרש ולפ"ז הי' רוחב האדן בכללו כדי חצי רוחב הקרש. ואולם עובי הקרש הי' אמה וכזה הי' גם עובי האדן מסתמא והי' חורץ שוב הידות בעוביין מכאן ומכאן כדי עובי שפת האדנים שלצד עובי הקרשים לכסות שפת האדן והשאיר כדי רוחב נקב האדן שיכנס היד באדן. וכל זה הוא מבואר מאוד:

(ד"ה משולבות) פשוט שענין שיפוי הראשים שכתב רש"י ז"ל כאן הוא מ"ש רש"י ז"ל לעיל שהידות הי' חרוצות משלשת צדיהן:

(ד"ה אשה אל אחותה) ר"ל שאשה אל אחותה הוא מאמר בפני עצמו ואינו מחובר עם פעל משולבות שלפניו. רק מוסב על שתי ידות שלפני פניו והשיעור שתי ידות לקרש האחד משולבות ואשה על אחותה. וענין משולבות שיהיו חרוצות משלשת צדיהן כדי שיכנסו בנקב האדן כשליבות הנכנסות בסולם. וענין אשה אל אחותה שזכר אח"כ ר"ל שיהי' החריצין מכוונים כמדת זה כן מדת זה והוא מ"ש לעיל שהי' חורץ בצמצום מכל השלש צדדין כעובי שפת האדנים לא פחות ולא יותר וכמו כן הי' חורץ באמצע הקרש. כעובי שני שפתי האדנים הבאות באמצע הקרש ולא יותר א"כ הי' כל הידות של כל הקרשים מכוונות. שכמרחק שבין הידות בקרש האחד כן מרחק שבין הידות בכל הקרשים. וכן כמרחק שבין יד קרש זה ויד הקרש שבצדו כן מרחק יד הקרש האחר מיד קרש שבצדו וכזה הלאה בכל הקרשים. וכן רוחב ועובי הידות שוה בכל הקרשים כמלא נקב האדן בצמצום והכל מטעם הנ"ל. וזהו אשה אל אחותה שע"י זה הי' כל הידות מכוונות ברחבן ועוביין ובשיעור המשכן מרוחב הקרש וכולן מסודרין בסדר נאה. אבל אם לא הי' מדקדק אלא שלא יהי' החריצין פחותין מעובי שפת האדן כדי שלא יהי' ריווח בין קרש וקרש. אבל לא הי' מצמצם שיהיו החריצין כמדת עובי שפתי האדנים. בחריצין שבצדי הקרשים ויכולין להיות יותר מעובי שפת האדן. הן בחריצין שברוחב הקרשים בצדיהן והן בחריצין שבעובי הקרשים וכן אם לא הי' היד מכוון בכל הקרשים למדת הנקב שבאדן. למלאות כל חללו בצמצום. אבל הי' יכול להיות גם פחות מחלל הנקב א"כ בכל האופנים האלה כיון שאין החריצין בצמצום. א"כ היינו צריכין לומר שאין רוחב ועובי כל שני אדנים שבקרש האחד כרוחב ועובי הקרש יחרוץ לפעמים בקרש האחד יותר מבחבירו. הן ברוחב הקרש והן בעובי ידות הקרש א"כ בעובי הקרשים יהי' ידות הקרש האחד משוכין לצד חוץ בעובי הקרש וידות הקרש האחר משוכין לצד פנים בעובי הקרש. וכן ברוחב הקרשים יהי' ידות הקרש האחד משוכין לצד צפון ברוחב הקרש וידות הקרש האחר לצד דרום ברוחב הקרש. בקרשי המזרח והמערב ובקרשי הצפון והדרום יהי' בקצתן הידות משוכין לצד מזרח ובקצתן לצד מערב (ורש"י ז"ל לא כתב רק העדר הסדר שבעובי הקרשים זו משוכה לצד פנים וזו לצד חוץ והטעם מפני שמלת מכוונות מורה על העדר הכניסה והבליטה שגדרו דברים רבים העומדים בשטח אחד זה אצל זה ברחבן או זה כנגד זה בשטח אחד בעוביין וזהו הוראה העיקרית של מלת מכוונות. אבל באמת גם יושר מדת מרחק הידות שביארתי לעיל בכלל זה ומבואר) ואין זה פאר והדור למשכן העדות:

יח שם פאה יורה לרוב על הקו שבקצה השטח או על השטח שבקצה הגשם המעוק'. וא"כ לכל שטח פאות כסך הקוין המגבילין אותו. וכן לכל גשם פאות כסך שטחיו המגבילין אותו וכאן יורה מלת פאה על השטח שבקצה הגשם והוא נרדף למלת רוח המיוחד להוראה זו בלבד. אמנם שם מקצוע נופל בשטח על הנקודה לקו האורך וקו הרוחב המשתתפת בשניהם ובגשם יפול על הקו שמתאחדין בנקודת קצהו שלשת הזויות של שלשת שטחי הגשם הוא שטח האורך ושטח הרוחב ושטח העובי. והקו ההוא משותף לשטח הרוחב ושטח העובי וכל אורך הקו ההוא בצד החיצון שלו הפונה מחוץ לגשם יקרא מקצוע. ואולם אם הגשם ההוא חלול יקרא הצד הפנימי שלו הפונה ביתה זויות. וכן בשטח נקודת המקצוע הנ"ל בצד הפנימי של נטית קו האורך על קו הרוחב. יקרא זוית וכנגדו בצד החיצון יקרא מקצוע:

כב ירך המשכן הוא סוף המשכן ולא קצה המשכן וההבדל בין סוף לקצה כי שם קצה מורה על סוף התפשטות הגשם ותכליתו שאחרי הקצה ההוא כולה התפשטות הדבר וכמספר צדדי הגשם כן מספר קצותיו ולכן יפול שם קצה בכל צד מצדדי הגשם והוא היפוך אמצע הדבר ותוכו. אבל סוף הוא הפך הראש וההתחלה ואינו נופל בכל צדדי הגשם רק בקצוות מיוחדות והוא בשני אופנים אם שהקצה מהחלק היותר חשוב יקרא ראש והקצה מהחלק היותר פחות הוא סופו. והושאל מראש הבעלי חיים. שהשטח העליון הקרוב להשמים החשובים יקרא ראש בכל גשם כמו שראש הבעלי חיים שהוא היותר חשוב בגופם ויקרא ראש והשטח הפונה לארץ בכל גשם יקרא סופו להיותו יותר רחוק מן השמים מכל חלקי הגשם והוא הראש והסוף מפאת החשיבות ואם מפאת הקודם והמאוחר בזמן למפגע עינים או להקריבה והתנועה שהקצה מהגשם שנרגישהו בתחלה ע"י הראות או שנקרב אלי' בתחלה הוא הראש והקצה שנראהו אח"כ או שלא יעתק אליו המתקרב עד יתנוענע ראשונה בצד כל חלקי הגשם הוא הסוף ולפ"ז הראש והסוף אינו מיוחד מצד הגשם בעצמו רק מפאת הרואה או המתנוענע שלזה יהי' שני קצוות מזרח ומערב הראש והסוף ולהאחר יהי' מערב הראש ומזרח הסוף ושוב להאחר דרום וצפון הראש והסוף ולזולתו צפון ודרום הכל כפי שם הצד המקביל אל פני הרואה או המתנוענע (וכבר כתבתי בספר זה סדר יתרו בפסוק ויחן ישראל נגד ההר טעם למה נקרא מזרח פנים ומערב אחור) כל זה ברוב הגשמים אבל בגשם שמשמש כניסה ויציאה כחצר ובית ואוהל וכדומה. להיותו משמש כניסה ויציאה על שם השמוש הזה נקרא צד הפתח פנים והצד שכנגדו אחור או סוף לפי שבכניסה צד הפתח למפגע עיניה בתחלה. וכן המתנוענע יקרב אלי' בתחלה וכאן ביציאה יפנה הפנים אל צד הפתח והעורף לצד שכנגדו. וגם הצד שבו הפתח להיות' משמשת כניסה ויציא' הוא הצד היותר חשוב והצד שכנגדו רחוק יותר מן הצד החשוב ההוא מכותלי יתר הצדדין. והוא א"כ מטעם זה הצד היותר פחות ונקרא על כן צד הפתח ראש וצד שכנגדו סוף משני הפנים הנ"ל מפאת החשיבות והגריעות ומפאת הקדימה והאחור בזמן לקריבה או לראות וגם קצוות הראש והסוף מיוחדין מפאת הגשם בעצמו ולא מפאת הקבלת פני הרוא' או המתנוענע:

כד (ד"ה יהי') באמת שכל הקרשים חרוצין גם לרחבן בעוביין כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק י"ז יע"ש אלא שעיקר הצורך לחרוץ הקרשים לרחבן בעוביין הוא בשביל קרשו המקצוע כדי שלא יפרידו האדנים בין קרשי המקצוע. לפי שעובי קרשי כותלי הצפון והדרום מדובקים עם רוחב קרשי המקצוע שבכותל המערבי. ובעבור הצורך לחרוץ קרשי המקצוע לרחבה בעוביים הוצרך לחרוץ גם שאר הקרשים בעוביים למען יהי' האדנים בסדר ושטח שוה ולא יהי' אחד בולט לצד פנים. ואחד נכנס הלאה לזה כאן בציווי ויהיו תואמים וגו' לא כתב רש"י ז"ל רק וקרש המקצוע חרוץ לרחבו לפי שזהו עיקר הציווי בויהי' תואמים כי אין שאר הקרשים מעלין ומורידין בענין זה רק קרשי המקצוע וקרשי המקצוע המה רק הגורם לחריצת שאר הקרשים וזה מבואר מאוד. ודברי הרא"ם ז"ל בכאן לא הבינותים היטב:

(ד"ה אל הטבעת) הנה כדי להתאים יחד הקרשים בכל כותל הי' מהצורך לחרוץ הקרשים למטה ברחבם בשביל עובי שפתי האדנים אבל לחבר הקרשים בכל כותל יחד לבלתי יפלו ויתפרדו. ויהיו נצבין זקופין על עמדם הי' כמבואר להלן בפסוק. בריחים בכל כתל המבריחים בכותל מן הקצה אל הקצה. אבל מן הצורך עוד לחבר הכותלים יחדיו כותלי הצפון והדרום עם קיר המערבי למען יעמדו על עמדן ולא ימוטו כי להתאים הכותלים יחדיו הי' כנ"ל הקרשים חרוצים למטה גם בעוביין לרחבן בשביל עובי שפתי האדנים. אבל עדיין צריך לחברם למען לא יפלו הכותלים ויתפרדו. לתכלית זה באו הטבעות שבקרשי המקצוע מכותלי צפון ודרום. והנה הטבעות ההם היו קבועות בעובי קרשי המקצוע בצד העובי הפונה לרוחב קרשי מקצועות המערב ותוך הטבעות ההם הי' מכניס ראש קרשי מקצועות המערב (שהי' באות רחבן כנגד אמת עובי קרשי מקצועות הצפון והדרום) ובזה התדבקו הכותלים יחדיו והיו לאוהל אחד. ואמנם צריך לומר לפי זה שהי' אורך הטבעות הקבועים בעובי קרשי מקצועות הצפון והדרום. אמה וחצי כרוחב קרשי מקצועות המערב והי' משוך ארכן א"כ חצי אמה הלאה מעובי קרשי מקצועות הצפון והדרום. וכן צ"ל עוד שהי' הטבעות ההם מרובעות ולא עגולות ושהי' חורץ קרשי מקצועות הצפון והדרום ברחבן לעוביין למען יכנס בחריץ ההוא עובי שפת הטבעות והי' חורץ כדי עובי שפת הטבעות ולא יפסיקו שפת הטבעות בין כותלי הצפון והדרום וקור המערבי ויתאימו הכותלים יחד. וכזה הוצרך ג"כ לחרוץ קרשי מקצועות המערב בעוביין בצד הפונה לקרש המערבי שאצלו להביא שמה שפת הטבעת. לבעבור יתאים עם הקרש שאצלו. והנך רואה מכאן כי בקרשי המקצועות הוצרך לחרוץ גם למעלה ברחבן כמו שהוצרך לחרוץ בכל הקרשים למטה כנ"ל. והנה כמו שכתבתי למעלה כי אף שעיקר הצורך לחרוץ למטה לרחבן בעוביין אינו רק בקרשי המקצוע מ"מ לדעת חז"ל בשביל הצורך הזה בקרשי המקצוע הי' ג"כ כל הקרשים חרוצים למטה לרחבן בעוביין. כדי שיהי' כל האדנים בסדר שוה על דרך זה אמרו רז"ל ג"כ כאן שאף שצורך הטבעות אינן אלא בקרשי מקצועות המערב. בכל זה בשביל הצורך הזה באו כל הקרשים אשר מסביב למשכן מוקפין למעלה בטבעות בראשם. וא"כ היו כולם חרוצין גם למעלה ברחבם כדי עובי שפת הטבעות לבעבור יתאימו הקרשים יחדיו וכל זה למען היות כל הקרשים שווין בתמונה. ולפי זה צריך לומר שעובי שפת טבעות קרשי מקצועות הצפון והדרום שבעובי קרשי המקצוע הפונה למערב משותף גם לטבעות הקבועים בקרשי המקצוע ההם והוא דופן כפול לשניהם שאם לא נאמר כן הרי יפסיק דופן הטבעות הקבועים ההם בין כותלי הצפון והדרום לכותל המערבי. ולא יתאימו יחד הכותלים. וכתב רש"י ז"ל שלא ידע אם אותן טבעות היו קבועות או מטולטלות. ור"ל שקרשים שאחרי קרשי המקצוע אינו ידוע אם הם קבועות או מטולטלות. אבל אין כוונתו ז"ל על הטבעות שבקרשי המקצוע שהם ע"כ הי' מטולטלות ויכלו להסירם מעל הקרשים דאל"כ לא הי' יכולים לפרק את המשכן. וכן צ"ל עוד שהיו כל הקרשים חרוצים לרחבן בעוביין גם למעלה לעבר הפונה ביתה עכ"פ כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ פסוק כ"ט ד"ה וצפית שכל הכותל הי' חלק מבפנים מבלתי בליטה כן נ"ל לבאר דברי רש"י ז"ל:

(ד"ה כן יהי') ר"ל שאין מאמר לשני המקצועות. פירוש מאמר כן יהי' לשניהם הכתוב לפניו שא"כ למה חזר וכתב עוד לבסוף מלת יהי' אלא ע"כ צ"ל שכל אחד מאמר לעצמו. כן יהי' לשניהם הוא דבור לעצמו ולשני המקצעות יהי' הוא דבור לעצמו והראשון על שני הקרשים שבמקצוע אחד והשני על שני המקצועות. מדברי הרא"ם ז"ל:

כה דהרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ברייתא זו כפי משמעה יש בה תימה גדולה כי כשחורץ מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן ובאמצע חורץ כחצי רוחב הקרש נמצא כולו חרוץ ולא נשאר בו יד ורגל כלל עכ"ל. ובאמת פי' הברייתא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בסדר המקראות בפסוק י"ז ולפ"ז כך הוא הפירוש. שתחלה אמר דרך כלל וחורץ הקרש מלמטה. ואח"כ פירש לך שיעור החריץ ואמר רביע מכאן ורביע מכאן. ר"ל רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן הי' מניח ברוחב הקרש לידות והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע וזהו החריץ מדברי הרא"ם ז"ל:

כו (ד"ה חמשה) מ"ש רש"י ז"ל ושני חרקים בין טבעת לטבעת כדי שיהיו הטבעות מכוונין כו' ר"ל שע"י שיווי ההבדל בין הטבעות יבואו הטבעות מכוונין אבל אין זה תלוי במה ששני חלקים (ד"ל שני רביעי הקרש) בין טבעת לטבעת שאף אם היה פחות או יותר מזה ביניהם הי' ג"כ הטבעות מכוונין והעיקר בזה שיווי ההבדל ולא כמות ההבדל אבל צורך הב' חלקים בין ב' הטבעות כדי שיהי' ג"כ בין הטבעת העליון לבריח התיכון כמו מבריח התיכון לבריח התחתון ובזה יהיו הבריחים משולשים בתוך גובה הקרש שמראש הקרש עד הבריח העליון כמו מבריח התיכון עד בריח התחתון ומבריח התיכון עד בריח התחתון כמו מבריח התחתון עד סוף הקרש ואף שע"י חלוקה זו נחלק הקרש לד' חלקים שווים מ"מ לא כנו ז"ל לחלוקה זו מרובעים רק משולשים רפי שנעשתה החלוקה ההיא ע"י ג' בריחים וגם מפני שיש לנו על ידה ג' השוואות. שיווי א' אל ב' ושיווי ב' אל ג' ושיווי ג' אל ד' ובזה יצא לנו שכולם שווין זל"ז מראש הקרש עד בריח העליון שוה להבדל שבין בריח העליון לבריח התיכון. הבדל שבין בריח העליון לבריח התיכון שוה להבדל שבין בריח התיכון לבריח התחתון. הבדל שבין בריח התיכון לבריח התחתון שוה להבדל שבין בריח התחתון לסוף הקרש. ובזה יצא לנו שכל ארבעת ההבדלים שווין ועל דרך זה כנו חז"ל כל ד' חלקים שווים בסגנון זה שהם משולשים כמ"ש ז"ר גבי מגלה שאם הטיל בה ג' חוטין כשרה אמר רנב"י ובלבד שיהיו משורשין ופירש"י ז"ל שיהא מראש הדף לגיד כמניך הא' לב' ומגיד הא' לב' כמב' לג' ומב' לג' כמג' לסוף התפירה וכזה אמרו ז"ל ג"כ אצל ערי מקלט מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון כנל"ב. ומ"ש רש"י ז"ל עוד שה' בריחים שבמערבי אורך העליונים והתחתונים לא יקשה בזה אף שברוחב הקרשים שבמערב יש י"ב אמה הרי מ"מ לא היה רחבן בחלל המשכן רק י' אמות שהב' אמות שבב' המקצועות דין באות כנגד אמת עובי קרש הצפון והדרום כמ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק כ"ג שזה אינו קושיא כמו שפירש"י ז"ר להלן פסוק כ"ט בד"ה וצפית כי הבריחים היו בקרשי המשכן מבחוץ ולא מבפנים וא"כ מבחוץ הי' רוחב הקרשים י"ב אמה וזה מבואר:

כט ר"ל שאין הפירוש שתעשה הטבעות בתים לבריחים שהרי ממילא היו בתים לבריחים וא"צ לתקין לזה. לזה ע"כ הוא מאמר בפ"ע ואינו מוסב על הקודם. והכוונה שאמר הכתוב מה היו הטבעות משמשות בקרש ואמר שיהיו בתים לבריחים:

(ד"ה וצפית) פשוט שכ"ז אינו מהכרח הכתובים וגם לא מן הסברא רק מן הקבלה האמתית. והנה לפ"ז תבין שמ"ש רש"י ז"ל שהיו ב' טבעות בכר קרש אינו ר"ל זה בצד זה לרוחב הקרש שא"כ היה מהצורך לקבוע בכל קרש ג' פיפיות כדי לכסות חלק הבריחים שבין הטבעית וע"כ שלא הי' בכל קרש לרחבו כי אם טבעת והיתה נתונה באמצע רוחב הקרש ובפיפיות היו קבועין אחת לרוחב הקרש מזה לטבעת והב' מזה לטבעת וא"כ ע"כ מ"ש רש"י ז"ל לעיל שהיו ב' טבעות לכל קרש ר"ר לאורך הקרש זה תחת זה טבעת א' לבריח העליון והכ' לבריח התחתון ומבואר:

ל (ד"ה הראית) שהוא פעל מורכב מעבר ועתיד שעדיין פעל ההראות עתיד אבל בזמן ההקמה יהיה פעל עבר והרבה כיו"ב יש במקרא. כמו לא אשלחך כי אם ברכתני וחביריו:

לא (ד"ה תכלת) מבואר זה לעיל ברש"י סדר זה פ' כ"ו פסוק א':

(ד"ה מעשה חושב) גם זה מבואר לעיל פ' כ"ו פסוק א' ברש"י:

(ד"ה כרובים) מ"ש רש"י ז"ל שהפרוכת ארכה לרוחב שכן ורחבה לגובה המשכן. כ' הרא"ם ז"ל וז"ל לא ידעתי למה לא יהיה רחבה לרוחב המשכן וארכה לאורך המשכן (ר"ל לגובה המשכן) ועוד שבתמונת המרובע (שהפרוכת ארכה י' ורחבה י') לא יפול אורך ורוחב (ר"ל שגם ל' רחבה כרחבו וארכה לארכו לא יתכן במרובע) עכ"ל, ול"ג שצריך להגיה באמת רחבה כרוחב המשכן וארכה לאורך המשכן ולשון דזה יתכן שאף שאינו נופל רוחב ואורך מצד הפרוכת עצמו להיותה מרובעת י' על י' מ"מ יפול בה אורך ורוחב מצד רוחב וגובה המשכן שישמחה הזקוף לגובה המשכן יכונה ארכה ושטחה המוטל לרוחב המשכן יכונה רחבה כנ"ל ופשוט:

לה כצ"ל משוך קימעא כלפי המזרח כו' וכן הוא הגירסא ברא"ם ור"ל שאין מזבח הזהב בתוך האויר שבין השולחן והמנורה רק נגד האויר שבין השולחן והמנורה ועי"ז הוא משוך כלפי הפתח שבמזרח ופשוט:

לז ושם מסך הוא מענין סכך והגנה ע"ש שהוילון מגין על החלל ומסככו בעד האויר שחוצה לו: [ד"ה רוקם] ר"ל כי רוקם בציירי הוא שם התואר ופירושו כמעשה האומן הרוקם אבל מעשה רוקם בסגור הקוף הוא שם דבר ופירושו, במעשה אומנות. הרקימה וכמוהו בשירי הכבוד לפני אוכל תתן אוכל:

פרק כז

ג (ד"ה לכל כליו) ז"ל רש"י ז"ל בפ' בשלח בפסוק לכל חיל פרעה כן דרך המקראות לכתוב ל' יתירה (במלת הכלל כל) כמו לכל כליו תעשה נחושת. לכל כלי דאינה אלא לתקון הלשון עכ"ל הובא ברא"ם ז"ל:

ד ר"ל כי נחושת אינו דבוק עם מעשה רשת כי תבנית כל הרשתות אחד הוא יהי' מאיזה מין שיהיה ומה טעם מעשה רשת נחושת. וע"כ ששם נחושת אינו דבוק עם מעשה רק דבוק עם מכבר ואין מלח נחושת להגביל צורת הרשת (שתהי' עשוי' כדשת העשוי' מנחושת) רק להגביר חומר הרשת מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור ופשוט:

ה מל' הכתוב שאמר ונתת אותה תחת כרכב המזבח מלמטה והיתה הרשת עד חצי המזבח. נראה שהגביל הכתוב מקום הרשת וגם מדת רחבה והגבלת מקומה הוא במ"ש שיתננה תחת הכרכב והגבלת רחבה במ"ש והיתה הרשת עד חצי המזבח אבל עדיין לא ידענו אם היה הכרכוב מיד אחרי כלות חצי המזבח מלמטה וא"כ הרשת שתחתיו הי' רחבו כחצי רוחב המזבח. למר כדאית לי' ה' אמות ולמר כדאית לי' אמה וחצי או שהי' הכרכוב למערה מאמצעית המזבח הרבה והיתה הרשת מתחתיו עד כרות חצי העליון של המזבח נמצא לפ"ז היתה הרשת נתונה בחצי העליון של המזבח ולא הי' רחבה כחצי המזבח רק מחוף מזה וכמדת שטח שבין הכרכוב וחצי האחרון של המזבח. ולכאורה יש להכריע כפן דא' שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש שלפן הב' עדיין לא הגביל לנו דכתוב לא מקום הרשת ולא מדת רחבו שזה תלוי במקום הכרבוב. וגם ברוחב הכרכוב שאם ד"מ הכרכוב באמה העליונה שר המזבח הרשת שתחתיו רחבה יותר ממדת רחבה בהונח שהכרכוב למטה מאמה העליונה של המזבח והקש ע"ז במדת רוחב הכרכוב שלפי מדת שטח הכרכוב כן יעדיף וכן ימעט רוחב הרשת הנתונה תחתיו ומגעת עד כלות חצי העליון של המזבח. ולפי שלא הוגבל בזה רק סוף הרשת אבל לא מקום התחלתו ומדת רחבו אבל לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וע"כ כפן הא' שאין עלינו לפ"ז רוחב הכרבוב לגרוע אותו ממדת רוחב הרשת רק שהתחלתו מיד למעלה מחצי המזבח ותחתיו בהתחלת חצי התחתון נתונה הרשת מיד ומגיע עד תחתית המזבח וא"כ הוגבל בביאור מקום התחלתו של הרשת ומדת רחבו אבל באמת שאחרי העיון נראה מל' הכתוב שאינו כן שהרי הכתוב אומר ונתח אותה תחת כרכוב המזבח מלמטה והיתה הרשת עד חצי המזבח ול' עד חצי המזבח מורה שבא להגביל עד כמה תופס הרשת במזבח ממקום התחלתו ואמר שתופס עד חצי המזבח ואם היה הרשת מגיע עד סוף המזבח למטה לא יתכן כלל ל' זה והיל"ל והיתה הרשת עד קצה המזבח מלמטה או עד לארץ או עד תחתית המזבח ואם בא להודיענו דתחלת מקום הרשת שהוא בראש חצי התחתון של המזבח היל"ל והיתה הרשת מחצי המזבח עד למטה אבל ל' עד חצי המזבח משמע עד חצי ולא יותר של' זה אינו נופל רק אם הדבר המושם ע"ג השטח אינו מגיע עד תכלית השטח וקצהו ובא להגביל עד כמה תופס הדבר ההוא בשטח ממקום התחלתו:

לכן ע"כ צ"ל כפן הב' הנ"ל שלא היה סוף הכרכוב מיד בתחלת חצי העליון של המזבח רק למעלה ממנו הרבה והיתה הרשת נתונה תחתיו ג"כ בחצי העליון של המזבח והגיע עד כלות חצי העליון של המזבח. לכן נופל עליו יפה הר' והיתה הרשת עד חצי המזבח וזה ברור. אבל כבר אמור לעיל שעדיין לא הוגבל לפ"ז רוחב הרשת שרחבו ירבה או ימעט לפי רוחב הכרכוב ולפי התחלתו בגובה המזבח וצ"ל שבאמת לא הקפיד הכתוב בזה ועיקר הציווי אינו אלא שיהי' בחצי העליון של המזבח כרכוב ורשת ושיהיה הכרכוב ממעל לרשת והתחלת הרשת תיכף עם קצה הכרכוב ושיהיה הרשת מגיע ממקום התחלתו תחת הכרכוב עד חצי התחתון של המזבח ואולם למ"ש רש"י ז"ל בשם רז"ל שהי' רוחב הכרכוב אמה י"ל שעשו זה מעצמן לפאר והדור אבל אין בזה קפידא וגם י"ל שכן נמסר לו למשה רבינו ע"ה בעל פה ולעכב לפי שהכרכוב במקום הסובב שבמזבח בית עולמים שהיתה כניסתו אמה. אבל מ"מ אף שידענו לפ"ז רוחב הכרכוב מ"מ לא הוגבל עדיין רוחב הרשת שתחתיו לפי שלא ידענו עדיין מקום התחלת הכרכוב בגובה המזבח אם בראשו מיד ואם נסוך ממנו וגם עד כמה הוא נמוך מראשו ועדיין צ"ל שאין קפידא ברוחב הרשת רק בשמירת התנאים הנ"ל כ"ז למ"ד דברים ככתבן וגובה המזבח אינו אלא ג' אמות כמשמעו אבל רש"י ז"ל אזיל כאן בשיטת התנא דס"ל שהי' גובה המזבח י' אמות ומה אני מקיים וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה שהוא הכרכוב הנזכר באן ולמ"ד זה אם נאמר שנמסר למשה בע"פ רוחב דכרכוב אמה לעכובא הוגבל א"כ כל מדת רוחב הרשת לפ"ז שהרי הוגבל בכתוב מקום התחלת הכרכוב בגובה המזבח לדבריו שהרי בביאור אמר הכתוב לפירוש זה שיהא התחלת הכרכוב באמה הד' מראש המזבח ולמטה (כדי שישאר ג' אמות בגובה המזבח מראש הכרכוב ומערה) א"כ נשאר בחצי העליון של המזבח שתי אמות עד חצי התחתון ובמשך רוחב ב' אמות הללו מעשה הכרכוב והרשת וכיון שכנ"ל רוחב הכרכוב אמה א"כ רוחב הרשת שתחתיו ג"כ אמה והוגבל א"כ הכל והנה למ"ד זה הי' הרשת באמה הו' מתחתית המזבח ולמעלה והכרכוב הי' באמה הז' מתחתיתו ודי בכ"ז לבאור דברי רש"י ז"ל ויתר מה שהצורך לבאר בדבור זה יבוא בציונים הסמוכים:

בא"ד והוא לסוף ו' אמות של גבהו כו' כצ"ל ור"ל שהמכבר והוא הרשת תחלתו בסוף ו' ותחלת ז' מתחתית המזבח וכמו שביארתי בציון הקודם הסמוך בא"ד אלא על ראשי לפנים מקרנותיו כו' ר"ל שבין הקרנות הי' רוחב אמה והרוחב הזה לא היה משמש להלוך הכהנים כמ"ש ז"ל הטעם בש"ס דזבחים משום דלא סגי להו להדיא שהקרן מעכבם מהקיף אבל לפנים מאמת הקרן שבראש המזבח העמיקו סובב במין חריץ בעומק מעט ורוחב החריץ הזה הי' אמה והי' מקיף החריץ הזה את המזבח מד' רוחותיו והיקף שפת החריץ הזה (שהי' לו ב' שפחות הא' בראש המזבח והב' בראש המערכה) הי' לכהנים למעקה קטן שלא יחליקו:

בא"ד שתי אמות הללו קרויין כרכוב כו' ר"ל שבאמת גם אמה שבין הקרנות העמיקו רק שנשאר לו שפה קטנה בראש המזבח למעקה א"כ בין הכל הי' רוחב החריץ ב' אמות אלא שלהלוך רגלי הכהנים לא היתה משמשת רק אמת החריץ שלפנים מאמת דרוחב הקרן ומבואר:

בא"ד וחד לכהנים דלא ישתרגו כו'. ר"ל כנ"ל שטעם עשיית הכרכוב בראש המזבח כדי שלא יחליקו הכהנים בהקיפם סביב המערכה:

בא"ד וזה שבדופן לנוי חי'. לעיל פירש"י ז"ל שהכרכוב שבדופן היה ג"כ ככרכוב של הכהנים שבראש המזבח (ושם ע"כ ענינו היקף חריין וכניסה סביב שהרי כל עיקרו רא נעשה אלא כדי שלא יחליקו הכהנים וכנ"ל) ר"ל כניסה וחריין סביב למזבח אבל בזבחים פירש"י ז"ל וז"ל היקף בליטה קטנה חוגרתו סביב לנוי ועכ"פ שם כרכוב נופל בשתיהן להיות הכניסה או הבליטה מקיף סביב בדופני המזבח:

בא"ד ומזבח אדמה הוא כו'. בקצת ספרים יש קודם התחלת דבור זה ב' נקודות ההפסקה והוא ט"ס והכל דבור א' ור"ל שהרי מזבח האדמה הוא מזבח הנחושת הנזכר כאן וע"כ שהי' למזבח הנחושת כבש כמו שבא בציווי במזבח אדמה הנ"ל ופשוט:

בא"ד ורגליו מגיעין כו' (עד סוף הדבור) אין כאן המקום לדקדק בחשבון זה של אורך הכבש אבל דרך כלל אומר לך להבנת דברי רש"י ז"ל שכל שהכבש יותר ארוך רגליו קרובין יותר לקלעי החצר (זהו פשוט) ולדברי האומר שקומת המזבח י' אמות וא"כ השפוע שמרגלי הכבש עד גג המזבח גדול מאוד. לכן צריכין לכבש ארוך כדי שיהיה השפוע גדול ויהיה נוח לעלות עליו לכן למ"ד זה היה הכבש ארוך ומגיע עד אמה סמוך לקרעי הדרום אבל למ"ד דברים ככתבן ולא הי' המזבח גבוה רק ג' אמות אין צורך להרבות בשפוע ודי בכבש ארוך עשר אמות. והי' א"כ רחוק הרבה מאוד מקלעי החצר ומבואר:

ז ר"ל, ולכן נקוד בית השמוש בטבעות בפתח ולא בשווא כמשפט בכל המשמשו' כדי להשלים חסרון הא הידיעה כמו בהטבעות והוא בטבעות הנזכרות לפני זה המחוברות במכבר והם היו משמשות בתים לבדים ולא היו שם עוד טבעות אחרות ופשוט:

י יעויין בזה בציוני בפסוק י"ד

יג ר"ל המזרח קרוי קדם לפי שהוא לשון פנים והמערב קרוי אחור שהוא לשון אחורים שהוא הצד שאחורי הפנים. ואמנם טעם כנוי הפנים למזרח והאחור למערב. הוא מצד חשיבות רוח המזרח על המערב וחשיבות המזרח לפי שמשם יציאת השמש ויעויין במה שכתבתי בביאורי לפירש"י ז"ל בפרשת יתרו בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר ושמה תראה טעם אחר יותר מבואר מה שיכונה המזרח פנים והמערב אחור:

יד הנה בסדור העמודים שהיו לכאורה לפי הסברא מסודרות בסדר ישוה בשיווי הריווח שבינותם וגם הי' כפי הנראה שווים בעוביים (שהוא מדת אלכסונם להיותן עגולות). יש כאן מבוכה כמו שהעיר בזה הרא"ם ז"ל. שלמעלה בפסוק יוד כתב רש"י ז"ל שהי' חמש אמות ריוח בין עמוד לעמוד. והנה על פני הצפון והדרום היו עשרים עמודים בכל צד וביניהם א"כ י"ט אוירים וי"ט פעם ה' עולה צ"ה אמה ואורך החצר מהמזרח למערב הי' מאה באמה א"כ חסר חמש אמות. וצ"ל א"כ שעובי העמודים הי' משלימין החסרון ויתחייב מזה שעובי כל עמוד והוא אלכסונו רביעית אמה שהוא טפח וחצי אבל עדיין לא יתכן זה בעמודי הרוחב שהם עמודי המזרח והמערב שהי' ברוחות האלו עשרה עמודים בכל רוח ורוחב החצר הי' חמשים אמה ולעשרה עמודים ט' אוירים בני חמש חמש אמה עולה המקובץ מ"ה אמה ועובי העמודים משלימין א"כ החסרון של החמש אמות ויצא מזה א"כ שעמודי הרוחב עדיין והוא מדת לוכסנם כפל עובי עמודי האורך וזה נראה זר ועוד יש להתעורר שהרי רוחב עמודי המקצוע הו' מכוסה מצחו העמודים שאצלם ברוח האחר כי נאמר או שהיו העמודים שבקצות המערב והמזרח בצד העמודים שבקצות הדרום והצפון א"כ הי' עובי עמודי קצות הדרום והצפון מכוסות מעמודי המערב והמזרח שאצלם ולא הי' עובי שלהם נגלה לצד החצר פנימה א"כ חסר ממדת אורך החצר שבפנים כפי עובי עמודי המקצוע. ואם נאמר שהי' אורך עמודי המקצוע שבמערב ומזרח בצד אורך עמודי הדרום והצפון א"כ הי' עובי עמודי קצות המערב והמזרח מכוסה לצד פנים מעמודי קצות הדרום והצפון וחסר א"כ ממדת רוחב החצר שבפנים כפי עובי עמודי מקצועות המערב והמזרח וגם יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל שלפנינו בפסוק זה שכתב וז"ל בין עמוד שבראש הדרום כו' עד עמוד שהוא מן השלש שבמזרח חמש אמות וממנו לשני חמש אמות ומן כו' וכן לכתף השנית וארבע עמודים למסך הרי עשר אמות כנגד כו' עכ"ל. וממשמעות לשון זה נראה שהי' נראה לצד מזרח מבחוץ שנים עשר עמודים מסודרין ברחבו. אלא שהשנים החיצונים נחשבין לצד הדרום והצפון. ועכ"פ יש לנו א"ב ברוחב החצר י"א אוירים בני חמש חמש אמה הרי נ"ה אמה וכל רוחב החצר אינו אלא חמשים. ועוד יש לדקדק בלשונו ז"ל שאצל עמודי המקצוע כתב בין עמוד שבראש הדרום עד העמוד שהוא מן השלש שבמזרח חמש אמות כו' עכ"ל. וזה משמע שהי' הריווח שבין העמודים חמש אמות בלי עובי העמודים. וביתר עמודי המזרח כתב וז"ל וממנו לשני חמש אמות ומן השני לשלישי חמש אמות כו' עכ"ל וזה משמע שלא הי' הריווח שבין העמודים חמש אמות. רק שמעמוד לעמוד חמש אמה דהיינו שעובי העמוד עם הריווח שאחריו הי' חמש אמות כל זה יש להתעורר בלשון רש"י ז"ל כאן ובפסוק יוד ויעויין מ"ש הרא"ם ז"ל ליישב קושייתו שהבאתי לעיל ולפי דבריו היו בסדר הדרום כ"א עמודים ועמוד ה"א הוא עמוד המקצוע נחשב לעמודי המערב. ובסדר המערב הי' י"א עמודים. ועמוד הי"א היא עמוד המקצוע נחשב לעמודי הצפון ובסדר הצפון היו כ"א עמודים ועמוד הכ"א הוא עמוד המקצוע נחשב לעמודי המזרח ובסדר המזרח היו י"א עמודים ועמוד הי"א הוא עמוד המקצוע נחשב לעמודי הדרום. והנה לפי סדר זה היו ברוחות הצפון והדרום בכל רוח כ' אוירים וברוחות המזרח והמערב בכל רוח יוד אוירים. והוסיף עוד הרא"ם ז"ל שמ"ש רש"י ז"ל בין עמוד לעמוד חמש אמות. הוא לאו דוקא אבל ר"ל שמתחלת עמוד הא' עד עמוד השני חמש אמות ונמצא כל עמוד עם אויר שאחריו הוא חמש אמות אלו דבריו ז"ל. אבר עדיין לא נתקן בזה בשלימות כל הצריך לתקן, שהרי עמוד הכ"א שברוחות הדרום והצפון לא הי' מגולה אל החלל פנימה להיותם מכוסים מעמודי הרוחב שבצדם וכן עמוד הי"א מרוחות המזרח והמערב לא הי' מגולה אל החלל פנימה שהרי יתכסו מעובי עמודי האורך שבצדם וא"כ עדיין חסר משיעור האורך ושיעור הרוחב כפי עובי העמודים ההם דהיינו מדת אלכסונם לכן צריך להוסיף על זה עוד עפ"י מה שהעירותי לעיל בלשון דש"י בפסוק זה שלפנינו שאצל עמודי המקצוע כתב ריווח חמש אמות בין עמוד לעמוד וביתר עמודי הרוחב כתב שמעמוד לעמוד חמש אמות:

ועפ"י זה י"ל שדעת רש"י ז"ל שעמודי המקצוע חוצג ברחוק יותר ממרחק שבין יתר העמודים. ובכל הרוחות הי' האויר שבין העמודים פחות מחמש אמות כפי אלכסון העמוד עד שהעמוד והאויר שאחריו עלו יחד לחמש אמות. אבל המרחק שבין העמוד האחרון הנחשב למספר עמודי הרוח ההוא שעומד בו לעמוד המקצוע שאחריו הי' חמש אמות בזולת הצטרפות עובי עמוד המקצוע ובזה נתקן הכל ולא נחסר משיעור והרוחב שבחלל החצר מאומה. אבל עדיין לא נתקן מה שהעירותי לעיל במה שנראה מלשון רש"י ז"ר כאן שברוח המזרח היו י"ב עמודים ויש לנו א"כ י"א אוירים. אלא שיש לנו לומר שמ"ש רש"י ז"ל וכן לכתף השני הוא לאו דוקא אלא ר"ר שלכתף השני יש לנו ג' עמודים עד עמודי מסך הפתח והריווח שבינם עם עובי העמוד אינו אלא חמש אמות. ויפלא בעיני שכל זה השמיט הרא"ם ז"ל עם כל הצורך הגדול הזה אבל האמת אגיד שאחר כל היגיעה הזו לא נחה דעתי בזה ואם הי' לנו דרך אחר בתקון זה. הי' מתקבל הדבר על לבי יותר:

יח כבר העיר בזה הרא"ם ז"ל שבאמת אורך ל' ורוחב י' של המשכן לא הי' אלא בחללו אבל לצד חוץ הי' המשכן ארכו שלשים ושנים ורחבו שנים עשר אמה שהרי לצד חוץ ניתוסף עובי קרשי הצפון והדרום ועובי קרשי המערב ועמודי הפתח שבמזרח שהי' עובי הקרשים והעמודים אמה כמו שמוכרח מן המקראות דלמעלה וא"כ לא נשאר לפ"ז מרוחב החצר עד קרעי המשכן רק תשעה עשר אמה לדרום וכן לצפון ומאחורי המשכן עד הקלעים לא נשאר רק שמונה עשר אמה. והרא"ם ז"ל יישב בדוחק שחשב רש"י ז"ל את העמודים בכלל רוחב החצר.

יט ר"ל כי שאר כל כרי המשכן של זהב דיו מדברי הרא"ם ז"ל:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה