באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר משפטים
פרק כא
א הרא"ם ז"ל הקשה דבלאו מלת ואלה נמי ידעינן זה דהא לעיל מיניה כתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם דאלקים. ויאמר ד' אל משה כה תאמר וגו'. ואח"כ מתחיל מיד בפרשה שלפנינו ואלה המשפטים וגו'. ואין כאן לא דבור ולא אמירה ולא ציווי בראש הפרשה. א"כ למדנו בהכרח שגם פרשת משפטים בהר סיני נאמרה ולא באה ההפסקה אלא לתת ריוח למשה בין ענין לענין להתבונן בו. כדתניא בתורת כהנים (הובא ברש"י ריש ספר ויקרא) עוד קשה והלא כל המצות כולן ואפילו דקדוקיהן ופרטיהן נאמרו בסיני. כדתניא בת"כ הובא בפירושי רש"י ז"ר ריש פרשת בחר יע"ש ובגמרא דחגיגה פרק קמא איתא נמי להך ברייתא ואיתא התם כל המצות כולן נאמרו בסיני. ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב והנה הרא"ם ז"ל יישב קושיותיו בדוחק עצום. ויעויין מ"ש עליו הרב בעל צדה לדרך ז"ל ולא זכיתי להבין דבריו ובדברי המפרשים ז"ר לא מצאתי דבר תנוח עליו דעתי לכן משכתי את ידי להעתיק דבריהם:
(בא"ד למה נסמכה כו') ענין השאלה הזאת. על דרך אמרם ז"ל כל היכי דאיכא למידרש דרשינין ואינה שאלה אלא לפי שיש עליו תשובה וכר חכם לב יכלכל דבריו במשפט וסמוכים דבריו בהשכל ודעת אף כי בחוק התורה האלקית:
(ד"ה אשר תשים) בפרק כיצד מעברין איתא אמר ר"ע מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר (בסוף פרשת וירך לענין שירת האזינו) ולמדה את בני ישראל. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם. שנאמר (בסיפא דהך קרא) שימה בפיהם. ומנין שחייב להראות לו פנים שנאמר (בכתוב שלפנינו) אשר תשים לפניהם ופירש"י ז"ל שם וז"ל מדכתיב אשר תשים ולא כתיב אשר תלמדם מכלל שצריך לשים לפניהם טעם המיישב תלמודם. ובפרק קמא דסנהדרין אמרו ז"ל אשר תשים לפניהם אשר תלמדם מיבעיא לי'. אלו כלי הדיינין ופירש"י ז"ל שם וז"ל דשייכא בהו שימה דבר המטלטל עכ"ל. וצ"ל דתרווייהו נפקא להו מאשר תשים ומקרא אחד יוצא לכמה טעמים. והנה רש"י ז"ל בחר כאן את הדרשה הקרובה לפשוטו של מקרא והרא"ם ז"ל כ' כאן דממרת לפניהם קא מפיק להך דרשא מדלא כתיב אליהם. ולכן דרשו שהוא מענין פנים (כמו ופניהם פני אדם) להראות להם פנים אבל אין לומר דדרשו זה מדכתיב אשר תשים ולא כתיב אשר תלמדם. ולכן דרשו שהוא מלשון שימו לחם שהרי כבר דרשו ז"ל מאשר תשים שצריך שיהא הפרק סדור בפיהם. מלשון שימה בפיהם עכ"ל. ומלבד שדבריו דחוקין. לומר דילפי' ממלת לפניהם. וגם אין זה במשמע לשון רש"י ז"ל יקשה עוד דעדיין יקשה גם לדבריו איך למדו ז"ר בפ"ק דסנהדרין. אשר תשים אלו כלי הדיינין הא איצטריך ללמד שתהא סדורה בפיהם. ובאמת הך דשתהא סדורה בפיהם מושימה בפיהם נפקא ליה ולא מאשר תשים וגם אישתמיטתא לי' פירש"י ז"ל בעירובין הביאותיו לעיל. שכתב בפירוש. דהך דרשא דהכא נפקא לי' מדכתיב אשר תשים ולא אשר תלמדם כל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בשנוי לשון:
(ד"ה לפניהם) גם מכאן הקשה הרב בעל צר"ד ז"ל על מ"ש הרא"ם ז"ל בדבור הקודם דלדבריו הי' לו לומר דבר אחר לפניהם ולא לפני כו':
(בא"ד ואפילו ידעת כו') ר"ל דאל"כ פשיטא ולמה לי קרא דלפניהם (דהך דרשא נפקא להו מדכתיב לפניהם ולא כתיב להם) למעוטי תיפוק לי' דאסור משום גזל ופשוט:
בא"ד שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים כשאויבינו פלילים זהו עדות כו'. ר"ל כמו שפירש"י ז"ל שם בפרשת האזינו דהך קרא ארישא קאי. לו חכמו ישכירו זאת (האומות) וגו' איכה ירדוף אחד אלף ושנים ינסו רבבה. כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כלומר שהרי כל האומות מודים כי לא כצורנו צורם. ובכל זאת אויבינו פלילים וא"כ הי' להם להשים לב ולהשכיל. שמה שהם מושלים בנו ולא כי חירם שניא וידם רמה זולת כי צורנו מסרנו בידם זהו טעם הכתוב לפירש"י שם ומכלל שאם הי' צורנו כצורם ראוי שיהיו אויבינו פלילים. א"כ העושה אותם פלילים ששוה צורנו, לעולם ורשע יקרא האיש ההוא
ב כבר ידוע בדקדוק ששקל פעל שוה בסמוך ומוכרת וא"ש במוכרת פירושו עבד שהיא עברי ועברי תואר לעבד. אבל בסמוך ענינו עבד של עברי. ויחסר המתואר כמנהג הלשון לפעמים. ובתשלומי איש עברי ופשוט:
בא"ד תלמוד לומר כי ישכר לך כו' לא אמרתי אלא באחיך כלומר דשם במשנה תורה הכתוב מדבר בשני דברים הנוהגים בעבד עברי היציאה בשוט וההענקה ביציאתו ואף שיש לומר שמפני ההענקה כתב שם בישראל שמשפט ההענקה אינו נוהג אלא בעבד עברי מ"מ הי' לו לומר כי ימכר לך העברי ומה תרמוד לומר אחיך למיעוטא. לא אמרתי אלא כאחיך ולא כמו שפירש הרא"ם ז"ל דר"ל דילפינן מגזרה שוה דעברי עברי ואין הפירוש הזה במשמע לשון רש"י ז"ל כלל מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
(ד"ה כי תקנה) מצאנו מקראות מדבדים במשפטי עבד העברי בשרשה ספרים כאן בסדר שמות כי תקנה עבד עברי וגו' ולמדנו שיצא בשש ויתר משפטיו. ובסדר ויקרא פרשת בהר כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו'. עד שנת היובל יעבוד עמך וגו'. ולמדנו שיצא ביובל. ואח"כ אמר ועבדך ואמתך אשר יהי' לך מאת הגוים וגו' והיו לכם לאחוזה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו' לעולם בהם תעבודו. ובספר דברים פרשת ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העברי' ועבדך שש שנים וגו'. העניק תעניק לו וגו'. והקדמתי זה להבנת דברי רש"י ז"ל בשלימות:
בא"ד או אינו אלא כו'. תורף דברי רש"י ז"ר דאם יתפרש עבד של עברי' א"כ עיקר הקפידא כלקוח מישראל דבזה אפי' נכרי יוצא בשש ומכ"ש עברי המוכר עצמו שהוא בכלל לקוח מישראל שהרי עצמו ישראל (ואצ"ל שכרוהו ב"ד דה"ל ישראל הלקוח מישראל) אבל בלקוח מן הנכרי אפי' ישראל אינו יוצא בשש ואין חילוק בין ישראל לגוי. רק בלקוח מן הנכרי דישראל אינו עובד אלא עד היובל שהרי אפילו בעודו תחת יד הנכרי יוצא ביובל. כמ"ש בסדר בהר ומכ"ש כשהוא תחת יד ישראל] והנכרי עובר לעולם כמ"ש והתנחלתם אותם וגו'. לעולם בהם תעבודו לזה כתב רש"י ז"ל תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי וגו' דמיתורא דאחיך נשמע כנ"ל דאין דין יציאה בשש נוהג רק בעברי ולא בנכרי וממילא משתמע דעיקר הקפידא שיהי' העבד עברי. ופירוש עבד עברי דהכא עבד שהוא עברי. וא"כ ממילא אין חלוק כלל בין לקוח מנכרי ובין לקוח מישראל בין בעבד עברי ובין בעבד כנעני:
דעבד עברי יוצא בשש תמיד אף בלקוח מגוי ועבד כנעני תמיד עובד לעולם אפילו בלקוח מישראל כיון דלא רמיז האי חילוקא במקראות:
(ד"ה השני כי תקנה מיד ב"ד כו'). כבר הקדמתי למערה ששלשה מקומות מדברים במשפטי עבד עבדי שתחת יד רבו ישראל והם בשלשה ספרים כאן בספר שמות ובת"כ ובמשנה תורה וכר חד לטפויי אתי כאן למדנו שיוצא בשש ושרבו יכול למסור לו שפחה כנענית ודין הבנים שיש לו משפחה ואשתו השפחה שאינם יוצאים עמו ודין הרצועה אם ימאן העבד לצאת בשש. ובת"כ פ' בהר למדנו שיוצא ביובל ושלא יעבוד בו עבודת עבד. ובמשנה תורה חזר ושנה דין היציאה בשש ודין הרצועה ואולם טעם מה שנשנה שם הוא ישכיר החדוש שניתוסף שם שלא הוזכר כאן כמו שפירש"י ז"ל שם שחזר וכתבו ללמדנו עוד שני דברים א'. היקשא דעברי לעברי' שגם העברי' יוצאה בשש כמ"ש שם כי ימכר לך אחיך העברי או העברי' וגו' ב' דין ההענקה בצאתו. וכבר כתב הרא"ם ז"ל והביא ראיה לזה יע"ש דלאו במשנה תורה בלבד אמרו ז"ל שנשנה בשביל דבר שנתחדש בו. אלא אף בכל התורה כולה דהכי אורחא דקראי לכתוב במקומן אחד דין איזה דבר ולחזור ולכתבו שנית במקום אחר בשביל החדוש שנתחדש בו. והנה הכתובים שבת"כ המדברים מדין היציאה ביובל ושלא יעבוד בו עבודת עבד. מפורש בהם שעסוקים במוכר עצמו מפני דוחקו כמ"ש שם כי ימוך אחיך ונמכר לך. לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהי' עמך עד שנת היובל יעבוד עמך וגו' והכתובים שבמשנה תורה שנשנה בהם דין היציאה בשש ודין הרציעה בשביל חדוש דין ההענקה. והיקשא דעברי לעברי' כתב רש"י ז"ל שם בפירושו לפסוק והכי איתא ג"כ בהדיא בש"ס דקידושין שהמקראות הללו מדברים במכרוהו ב"ד משום דכתיב התם כי ימכר לך אחיך העברי או העברי' וגו' וכי ימכר ע"י אחרים משמע והיינו שמכרוהו ב"ד. ואולם הכתובים שבספר שמות אשר לפנינו הוכיח ג"כ רש"י ז"ל כאן שמדברים במכרוהו ב"ד ולפ"ז לא מצאנו מפורש במוכר עצמו רק דין שרא לעבוד בו עבודת עבד. וצאתו ביובל אבל עדיין לא ידענו אם יוצא בשש ונרצע, ומעניקין לו ובש"ס פליגי בזה ר' אליעזר ות"ק. ר"א ס"ל דגם מ"ע יוצא בשש ונרצע ומעניקין לו והא דכתיב בקרא דיוצא ביובל היינו אם פגע בו היובל בתוך שש ויליף לה בג"ש דשכיר שכיר כתיב הכא במ"ע כשכיר כתושב יהי' עמך וגו' וכתיב התם בסדר דברים גבי מכרוהו ב"ד לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך. כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וכו'. מה כאן כו' ות"ק דר"א רא יליף ג"ש שכיר שכיר. וש"ר דמ"ע אינו יוצא רק ביובל אבל אינו יוצא בשש ולא נרצע ומעניקין רו אבל מכרוהו ב"ד יוצא ביובל לכולי עלמא לר"א מג"ש דשכיר שכיר ולת"ק נפקא לי' משום דתרי קראי כתיבי חד עד שנת היובל יעבוד עמך ומדבר במוכר עצמו בג"ר. וחד ושב אל משפחתו ומוקמינין לי' במכרוהו ב"ד כר זה לפי המסקנא לבתר דידעינין דגם קרא דכי תקנה דהכא במכרוהו ב"ד מיירי ולהעתיק ממנו הדינים למוכר עצמו פליגי בזה בש"ס ד"א ות"ק דידי' כנ"ל:
ואולם מ"ש רש"י לפרש לפי הס"ד והכרעתו דגם קרא דכי תקנה דהכא רק במכרוהו ב"ד מיירי יש לעורר בזה הרבה א' שמ"ש או אינו ארא במוכר עצמו אבר מכרוהו ב"ד לא יצא בשש כו' הוא תמוה מאוד כמו שנתעורר הרא"ם ז"ל בזה דגם לפי הס"ד נהי דמצינן לפרושי דקרא דכי תקנה דהכא במ"ע מיירי מ"מ איך נוכל לטעות ולומר שמכרוהו ב"ד לא יצא בשש האי ליתא דהא קרא דכי ימכר לך וגו' שבמשנה תורה ע"כ רק במכרוהו ב"ד מיירי כדאיתא בש"ס דקידושין. דכי ימכר ע"י אחרים משמע וכנ"ל ושם מפורש א"כ גם במכרוהו ב"ד דין הרציעה והיציאה בשש ב' במ"ש בהכרעתו כשהוא אומר וכי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' (בת"כ פ' בהר) הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור ומה אני מקיים כי תקנה בנמכר בב"ד עכ"ל. ודבור זה מוקשה מאוד שאם נפרש דר"ל הרי מוכר עצמו אמור שם ואי נימא דגם קרא דהכא מיירי במ"ע למה לי התם קרא דכי ימוך וגו' קשה הא כולי' קרא דהתם חדושא הוא מה שלא נזכר כאן ללמדנו שיוצא ביובל ושלא לעבוד בו עבודת עבד ואם נפרש דר"ל הרי מוכר עצמו אסור התם ואי נימא דגם קרא דכי תקנה דהכא במוכר עצמו מיירי א"כ למה לי קרא דהכא קשה הא לא נזכר התם כלל דין היציאה בשש ושאר המשפטים ואין כאן קרא מיותר כלל ועיין מ"ש כאן הרא"ם ז"ל ודבריו קשים להלום מאוד ויש ליישבם אלא שאין כאן מקום זה. ומה שנ"ל בבאור דברי רש"י ז"ל הללו. בהקדים מה שיקשה עוד אמאי מוקמינן קראי לפי הס"ד במוכר עצמו דוקא ולא במכרוהו ב"ד הא קראי סתמא כתיבי והי מינייהו מפקת ולכן צ"ל דמכח הסברא הא' דדוקא מוכר עצמו מפני דוחקו יוצא בשש ומעניקין לו לפי שלא חטא ועוניו גרמה לו להמכר אבל מכרוהו ב"ד שדין הוא שימכר מפני חטאו בגניבה אין מעניקין לו וגם ראוי שימכר לפי שיווי הגניבה בפחות משש ויתר על שש. וכיון שאין שייך בו דין שש. פשוט' דלא שייכא בי' ג"כ דין רציעה הילכך הוה מוקמיני להך קרא לפי הס"ד רק במוכר עצמו. ומעתה נאמר עוד דאף דאמרינן בש"ס דקידושין דקרא דכי ימכר לך אחיך במשנה חזרה מיירי במכרוהו ב"ד דוקא דכי ימכר בנפעל משמע ע"י אחרים היינו דוקא לבתר דידעינן דקרא דכי תקנה וגו' דהכא מיירי במכרוהו ב"ד דוקא וחזינין דמכרוהו ב"ד יוצא בשש לכן מוקמינין גם קרא דכי ימכר במכרוהו ב"ד דוקא כמשמעו דשייך בי' יותר לשון נפעל לפי שעיקר הפעולה נעשתה ע"י אחרים. אבל לפי הס"ד דהוה מוקמינין מסברא הנ"ל קרא דכי תקנה במוכר עצמו דוקא הוה מוקמינין גם קרא דכי ימכר לך וגו' במוכר עצמו דוקא ואף שאמר ימכר בלשון נפעל הרי מצינו גם בשוכר עצמו לשון נפעל כמ"ש כי ימוך אחיך ונמכר לך שאמר שם ונמכר בלשון נפעל משום שמוכר עצמו ע"י העוני וכל דבר שאינו נעשה ברצון רק מכח הכרח שייך בי' לשון נפעל אף שהוא בעצמו הפועל לפי שנפעל מכח ההכרח לעשות הפעולה ההיא הילכך הוה מוקמינין גם קרא דכי ימכר במוכר עצמו מכח הסברא הנ"ל משא"כ לפי המסקנא דקרא דכי תקנה דהכא לא מיירי במוכר עצמו רק במכרוהו ב"ד וגם מכרוהו ב"ד יוצא בשש ואינו נמכר לפי ערך הגניבה יותר יש לנו לומר דגם קרא דכי ימכר מיירי במכרוהו ב"ד דשייך בי' יותר לשון נפעל לפי שעיקר הפעולה נעשתה ע"י אחרים ובקרא דכי ימוך שייך לשון נפעל ונמכר לפי שזכר מקודם הסבה והוא העוני וכאלו העוני הוא הפועל והנמכר הוא הנפעל. אבל בקרא דכי ימכר שלא זכר מקודם הסבה הפועלת ראוי יותר לומר שר"ל כי ימכר ע"י אחרים. והיינו מכרוהו ב"ד:
ואולם מ"מ לפי ששייך גם במוכר עצמו לשון נפעל כנ"ל היינו אומרים מכח הסברא הנ"ל (שאין ראוי למכרוהו ב"ד לצאת בשש) דגם קרא דכי ימכר מיירי במוכר עצמו דוקא. ולפ"ז לפי הס"ד ד"א דכולהו קראי מיירי במוכר עצמו דוקא. וכל חד לטפויי אתי וכנ"ל. כאן הוסיף (על דין היציאה בשש והרציעה (דין שפחה הכנענית אשתו ובמשנה תורה הוסיף (ג"כ על דין היציאה בשש והרציעה) דין היקשא דעברי לעברי' ודין ההענקה ובת"כ למד דין שלא לעבוד בו עבודת עבד ויציאתו ביובל אם פגע בו לפני שש. וא"כ הוה אמינא לפי הס"ד דמכרוהו ב"ד לא יצא בשש ואינו נרצע ומעניקין לו. ואפי' כר"א דיליף ג"ט דשכיר שכיר. ומשום דהשתא ליכא ג"ש דשכיר שכיר דהא כולהו קראי במוכר עצמו לחוד קא מיירי ומוכר עצמו יוצא בשש ונרצע ומעניקין לו אפי' לת"ק דר"א והנה רש"י ז"ל תפס הנפקותא שבין הס"ד ובין המסקנא לענין מכרוהו ב"ד לבד שלא יצא בשיש (והא דלא נקט נמי ואינו נרצע היינו משום דדין רציעה ממילא נפקא מדין שש דכיון דאינו יוצא בשש ממילא דאינו נרצע דהא בהא תליא ולא נקט רש"י ז"ל נמי ואינו מעניקין לו משום דלא נזכר זה בקרא דכי תקנה דהכא והיה צריך לאתויי קרא דמשנה תורה) לפי הס"ד אף דאיכא נמי נפקותא לענין מוכר עצמו לת"ק דר"א דלפי המסקנא אינו יוצא בשש ואינו נרצע ומעניקין לו היינו משום דהנפקותא במכרוהו ב"ד הוא לכ"ע משום דכמו דלא ילפינן לת"ק מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד אי הנך קראי מיירי במכרוהו ב"ד ה"ה נמי להפך לא ילפינן מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו אי הנך קראי מיירי במוכר עצמו (ובלא"ה ליכא ג"ש כלל לפי הס"ד דהא כולהו קראי במוכר עצמו מיירי וכנ"ל) משא"כ הנפקותא במוכר עצמו הוא רק אליבא דת"ק ולא אליבא דר"א דלדידי' גם לפי המסקנא מוכר עצמו יוצא בשש ונרצע ומעניקין לו מג"ש דשכיר שכיר, ותפס רש"י ז"ל א"כ הנפקותא שהיא אל בא דכ"ע כ"ז לפי הס"ד. ושוב סתר זה רש"י ז"ל ואמר ה"ל כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור. ומה אני מקיים כי תקנה כו' עכ"ל. ור"ל דאי נימא כסברא דלעיל לפי הס"ד שמוכר עצמו עדיף ממכרוהו ב"ד שזה חטא ואין ראוי להעניקו וגם ראוי שימכר לפי ערך גנבתו לשש ויותר קל שש וראוי להעמיד המקראות דכי תקנה וכי ימכר רק במוכר עצמו אף שלא גלה לנו הכתוב בזה בפירוש א"כ קשה למה זה פירש לנו הכתוב בסדר בהר בהדיא שמדבר רק במוכר עצמו יותר מבשאר מקומות הללו שאמר שם כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' לא תעבוד בו עבודת עבד וגו' עד שנת היובל יעבוד עמך וגו' דל' זה משמעו שמפני שנמכר לך מפני עניו ושפלות ידו ראוי לך שתנהוג בו משפט רחמנות הזה לבלתי עבוד בו עבודת עבד ושיצא ביובל והלא יותר היה ראוי לתפוס הל' הזה כאן אצל דין היציאה בשש. ובת"כ אצל דין היציאה בשש וההענקה ולומר כי ימוך אחיך ונמכר לך כלומר שמפני כך ראוי להעניקו בצאתו ושיצא בשש וממה שלא גלה לנו הכתוב במקומות הללו דמיירי רק במוכר עצמו כמו שגלה לנו בסדר בהר שמע מינה דהיכא דקראי סתמא כתיבי לא מיירי רק במכרוהו ב"ד ולהעתיק ממנו הדינים למוכר עצמו דאיכא השתא ג"ש דשכיר שכיר פליג בזה ר"א ות"ק בש"ס וכנ"ל ולא קשה דמאחר שמוכח ממה שסתמו הכתובים לחוד דרק במכרוהו ב"ד מיירי א"כ למה אמרו ז"ל בש"ס דקידושין שהמקראות שבמשנה תורה מיירי במכרוהו ב"ד מדכתיב כי ימכר בל' נפעל דמשמע ע"י אחרים ותיפוק לי' דמסתימת הל' מוכח זה. זה אינו וכמש"ל דהשתא דכבר ידעינן דקרא דכי תקנה דהכא מיירי במכרוהו ב"ד דלא כסברא החיצונה הנ"ל יותר יש לנו להוכיח מצד הל' דכי ימכר דמיירי גם התם רק במכרוהו ב"ד וא"צ עוד לדחוק ולפרש הל' במוכר עצמו וכבר ביארתי זה למעלה כנ"ל באור לשון רש"י ז"ל כאן:
(ד"ה לחפשי) ר"ל שאין מלת חפשי בכאן שם תואר כמו ועבד חפשי מאדוניו ופירושו בן חורין אבל הוא שם המקרה ופירושו לחירות בראיית הלמד שלפניה לחפשי. מדברי הרא"ם ז"ל:
ג ר"ל אם בגפו יבוא דרישא פירושו בלי אשה ישראלית אבל בגפו יצא דסיפא דקרא פירושו אף בלי אשה כנענית וע"כ צ"ל כן דאי נימא דגם בגפו יצא דסיפא פירושו בלי ישראלית. ע"כ אין כוונת הכתוב לענין איסור כי למה זה יהיה העבד העברי החייב בכל המצות כישראל גמור אסור בבת ישראל. ולפ"ז צריך שיתפרש בגפו יצא לפי שאין לו אשה ומאי קמ"ל הך קרא. אלא וודאי דפירוש בגבו יצא דסיפא בלי שפחה כנענית ולענין איסור משום לאו דלא יהיה קדש ולפי שאמר להלן מגזירת הכתוב דרבו מוסר לו שפחה כנענית קמ"ל קרא דהכא דהיינו דוקא אם היה נשוי מתחלה ישראלית ואם לאו אסור (ולדעת הרמב"ם ז"ל דהא דבן חורין אסור בשפחה אינו אלא מד"ס וא"כ לא יתפרש הכתוב גם להך פירושא לענין איסור אבל מ"מ קמ"ל הך קרא דאין רבו יכול למסור לו בע"כ שפחה כנענית שלא מרצון העבד אם אין לו ישראלית. אבל לדעת שאר פוסקים אפי' מרצון העבד איסורא איכא) וכ' הרב בעל צל"ד ז"ל וז"ל דלאו דוקא נקט רש"י ז"ל כאן נשוי ישראלית דבאמת לא מהני אשה לחוד ובעינן נמי שיהיה לו בנים עם אשתו היהודית כדאי' בש"ס ופוסקים ופשוט:
(ד"ה אם) פשוט דע"כ בישראלית קא מישתעי קרא דאל"כ מאי ויצאה אשתו עמו הא בשפחה כנענית נאמר להלן האשה וילדיה תהיה לאדוניה (ד"ה ויצאה) מהכא לא נפקא לן אלא מזונות אשתו לחוד דאל"כ מי הכניסה ומאי בעי גבי' דאדון וכ ס"ד שתהא גם היא משועבדת לו אבל מזונות בניו מקרא אחרינא נפקא דכתיב ויצא מעמך הוא ובניו. ובניו דהכא בבנים קטנים מיירי דוקא כדאי' בקידושין ואף שאין האב חייב במזונותיהם מן התורה מ"מ האדון חייב בהם מה"ת. מדברי הרא"ם ז"ל:
ד ר"ל או אינו אלא בישראלית שהאדון יכול למסור לו אמה העבריה אם יש לו על זה כתב רש"י ז"ל שזה אינו שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש. ואפי' כו'. ר"ל דאם היא קטנה ומכרה אביה א"כ יוצאה גם בסימנין. וכיון שכבר ירדה כבר הביאה סימנים למ"ד בש"ס יבמות אין בנים ברי סימנין או בנים הרי הן כסימנים למ"ד השני ואפי' אי נימא דמיירי בגדולה שמכרה א"ע מ"מ הרי יוצאה בשש ומי לא עסקינן נמי שכלו שש שלה עם שש של העבד ועוד דתהי' לעולם משמע. ודע דבאשה לא משכחת מכרוה ב"ד שנ' בגנבתו ודרשינן בש"ס (מדלא כתיב בגנבה) בגנבתו ולא בגנבתה. ולדעת המכילתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל דאין האשה מוכרת א"ע לא משכחת עברי' יוצאה בשש רק בקטנה שמכרה אביה בקטנותה (ודין יציאה בסימנין פשוט דלא משכחת רק בקטנה שמכרה אביה) והנה אם נאמר דגם רש"י ז"ל ס"ל כדעה זו יתפרשו דבריו כך דא"א לפרש בישראלית גדולה דאין הגדולה נמכרת לא ע"י ב"ד ולא ע"י עצמה וא"כ לא משכחת רק בקטנה שמכרה אביה והרי גם היא יוצאה בשיש ואפי' אם תמצא לומר שכלו שש שר דעבד קודם שש שלה מ"מ הא בנים הרי הן כסימנים ויוצאה בסימנין ומאי בעי גבי' דאדון. ואולם רוב הפוסקים ס"ל דגם האישה מוכרת עצמה. ומדברי רש"י ז"ר כאן אין הכרע דאף דלדעה זו משכחת בגדולה שמכרה א"ע ולא כלו שש שלה עם שש של העבד. ועוד הא לת"ק דר"א מוכר עצמו נמכר גס ליתר על שש מ"מ כ' רש"י ז"ל שפיר דאי מיירי בישראלית לא יתכן מה דכתיב בקרא דאשה וילדיה תהיה לאדוניה דמאי פסקא ומה נעשה אם כלו שנותיה עם שש שר העבד ועוד דתהיה לעולם משמע. ועוד ילדיה מאי בעי גבי' דאדון ואפי' תאמר שמכרם אביהם מ"מ הרי ילדיה כולל גם זכרים ואין האב מוכר בנו קטן. כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל ובתוספת ביאור:
ה ר"ל דאשתו הישראלית הרי יוצאה עמו ופשוט:
ו והך ברייתא אתיא כת"ק דר"א דמוכר עצמו אינו נרצע דאלו לר"א דגם מוכר עצמו נרצע (דאינו רשאי למכור עצמו ליותר משש) לא שייך האי טעמא דצריך להמלך במוכריו עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובאמת שרש"י ז"ל ס"ל כר"א דמוכר עצמו נרצע כמו שפירש"י ז"ל בהדיא בפ' בהר בפסוק כי ימוך אחיך וגו'. וז"ל עד שנת היובל יעבוד עמך וגו' אם הגיע יובל לפני שש יוצא ביובל עכ"ל. והרי הך פרשתא מיירי בפירוש במוכר עצמו וקאמר דיוצא בשש. וכר"א דיליף שכיר שכיר. ולפ"ז צ"ל דכיון דעיקר קרא דכי תקנה וגו' דהכא מיירי לכ"ע רק במכרוהו ב"ד וכנ"ל. נסיב רש"י ז"ל טעמא אליבא דת"ק דר"א:
(ד"ה אל הדלת) ר"ל מה מזוזה מעומד כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דקידושין וז"ל דמזוזה לא מיקריא אלא כשהיא מעומד (ר"ל סביב חלל הפתח ואל"כ אין שמה עליה שאין לה צורה מיוחדת שיוכר על ידה היותה מזוזה) אבר דלת צורתה מוכחת עליה בין שהיא מוטה ובין שהיא עומדת עכ"ל שם. והנה הרא"ם ז"ל הקשה היכן מצינו בכל התורה כורה שום מלה שבאה ללמד על דבר אחר בלבד מבלתי לצורך עצמה כלל כגון הכא שבאה רק בעבור ההיקש ועוד הרבה להשיב כמה קושיות ואולם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' עבדים נתיישב זה שכ' שם וז"ל כיצד רוצעין כו' ומגישו אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבנין כו' ולא נאמר מזוזה אלא שיהיה עומד בין אצל דלת בין אצל מזוזה. ומה מזוזה כשהיא עומדת אף דלת אבל הרציעה בדלת אע"פ שאין שם מזוזה בו' עכ"ל. הרי שב' מצות הן מצות הגשה ומצות רציעה ואע"פ שאין המזוזה בשרה לרצוע עליה מ"מ כשרה לענין הגשה שקודם הרציעה והך קרא דהכא והגישו אדוניו וגו' לא מיירי רק מהגשה ולא מרציעה. ולכן כ' לך גם מזוזה בקרא כ"ז מדברי בעל צל"ד ולחם משנה ז"ל. והנה אין להקשות דמ"מ לא איצטריך מזוזה גם לענין הכשר הגשה שהרי המזוזה אצל הדלת וא"כ כשמנישו אל המזוזה מגישו כמו כן אל הדלת. ותיפוק לי' להכשיר מכח הגשתו אל הדלת דז"א די"ל דאיצטריך קרא להכשיר הגשה במזוזה אע"פ שאין שם דלח וכמו שהרציעה כשרה בדלת אע"פ שאין שם מזוזה. ואין להקשות ג"כ דאכתי למה לי קרא להכשיר הגשה במזוזה דנהי דבשעת הגשה לא היה שם דלת הא סוף סוף הרציעה צריכה להיות בדלת וא"כ אפי' לא הווייא הגשה דמקמי הכי כשרה מ"מ בזמן שרוצעו מיקיימא מצות הגשה ורציעה כא' דגם זה אינו דעיקר מצות הגשה שיגיש האדון את העבד בידים אל הדלת או אל המזוזה ולא שיהיה העבד מוגש ועומד שם ממילא והילכך אי לא הויא הגשה דמקמי הכי שהיתה במזוזה שאין שם דלת כשירה לא יצא י"ח הנשה ברצועה שאח"כ. דכבר מוגש ועומד הוא שם קידם שהעמיד שם את הדלת. אבל מה שיש להקשות בזה שעדיין צריך ליישב לפ"ז לשון רש"י ז"ל והוא מהמכילתא שכ' וז"ל א"כ מה ת"ר מזוזה כו' דאין מזוזה מופנה כלל לאקושי (ובאמת שההיקש א"ש להיות מופנה כלל דלמדין בהיקש אע"פ שאינו מופנה) דהא איצטריך מזוזה לענין הכשר הגשה שכשרה במזוזה אע"פ שאין שם דלת וכבר עמד בזה במל"מ ותירץ בדוחק יע"ש:
(ד"ה ורצע) כ' הרא"ם ז"ל וז"ל ואע"ג דקרא דלא תגנוב שבי' דדברות בגונב נפשות מיירי כמ"ש רש"י ז"ר בפ' יתרו ואין לומר כהאומרים דגרסינן בפירש"י לא חגניבו (שבפ' קדושים) דמיירי בגונב ממון דז"א דא"כ לא יתכן לומר בזה אוזן ששמעה בסיני שהרי לא שמעו ישראל בסיני רק י' הדברות ולא יותר. לכך צ"ל דה"ק אוזן ששמעה בסיני לא תגנוב דרך כללות שנכלל בדבור הסתמי הזה. גם אזהרת לא תגנובו דמיירי בממון שהרי כל התורה כולה נכללת בי' הדברות כמ"ש רבינו סעדי' ז"ל עכ"ל. ובאמת עדיין יקשה שגם בזה לא יפול ל' אוזן ששמעה בסיני, שהרי לא שמעו מפי הגבורה רק ב' דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך ושארי הדברות שמעו מפי משה לבדו אלא שנראה שהרא"ם ז"ל הרגיש בזה ממ"ש בסוף דבריו וז"ל שבתחלה בדבור הראשי והכללי שמעו ישראל כל י' הדברות על דרך כלל. ואולם אח"כ בדבור הפרטי לא שמעו מפי הגבורה רק אנכי ולא יחיה לך לבד ויחר הדברות השמונה שמעו מפי משה וכן כל המצות כולם שמען משרע"ה במ' היום שעמד בהר סיני והוא אמרן לישראל עכ"ל (ועפ"ז נראה שעכ"פ החריף הרא"ם ז"ל שיטתו בכאן ממ"ש הוא בעצמו בפ' יתרו שהדבור הכללי לא שמעוהו ישראל בלתי משה ע"ה לבדו. וכבר הארכתי שם דאינו כן אבל עדיין נשארה קושיית בעל צל"ד ז"ר דמה יעשה הרא"ם ז"ל במ"ש שוב רש"י ז"ל אח"כ בדבור זה אוזן ששמעה בסיני כי רי ב"י עבדים וגו' והלך זה וכו' והרי לא שמעו ישראל המאמר הזה בסיני ויעויין מ"ש בזה הרב בעל צל"ד ז"ל ודבריו התומים וקשים להולמם. אבל העיקר לדעתי בזה שעיקר הכוונה אוזן ששמעה מצות הש"י מפי משה שקבלם מסיני וכנה הדורש דזה כל המצות ע"ש י' הדברות להיותן בפומבי ובפרסום רב. והמצות ששמעו ישראל בהר סיני במעמד הקדוש עדות דן כישראל על יתר המצות כולן שלא בדא אותן משרע"ה מלב ח"ו רק שמען בסיני מפי הגבורה ולא היה משה ע"ה אלא שלוחם של ישראל לקבל הדבור בשמם. ומצד הזה ראוי האוזן לירצע לפי שהרי הוא כאלו שמעו ישראל בעצמן כל המצות כולן מפי הקב"ה בהר סיני וזה נכון וברור בכוונת הדורש ע"ה. ואחרי שזכינו לזה מסתבר א"כ לומר דגרסינן ברש"י לא תגגובו במקום לא תגנוב וכדעת האומרים שדחה הרא"ם ז"ל ומ"מ יפול ע"ז ל' ששמעה בסיני כנל"ב:
(ד"ה ועבדו) ר"ל דד' קראי כתיבי. חד עד שנת היובל יעבוד עמך. ומיירי שם במוכר עצמו (כמ"ש שם בראש דפ' כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו') ואוקמינן לי' לר"א דיליף ג"ש דשכיר שכיר במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש וחד ושב אל משפחתו ומוקמינן לי' במכרוהו ב"ד שפגע בו יובל קודם שש. וחד ואיש אל משפחתו תשובו ואוקמה בנרצע. וחד כו' כמו שהובא ברא"ם פ' בהר:
ז [ד"ה לא תצא] הנה תחלה ביאר רש"י ז"ל שפי' לא תצא כצאת העבדים כצאת העבדים הכנענים שיוצאין בראשי איברים ואח"כ כ' רש"י ז"ל או אינו כו' ר"ל ופי' לא תצא כצאת העבדים כצאת העבדים העברים שיוצאין בשש וביובל. וע"ז כ' רש"י ז"ל ת"ל וכו' ר"ל וא"כ שש בהדיא כתיב בי' ויובל נפיק מהיקשא. ומ"ש רש"י ז"ל שההיקש גם לענין שש אשגרת לישן הוא. וכ"כ הרא"ם וצר"ד ז"ל:
ח (ד"ה אשר) התוס' ז"ל כתבו בחולין פ' אלו טריפות דנפקא להו דמצוה ביעוד ולא רשות מדכתיב לא יעדה באלף וקרינן לו יעדה בו' (כמו שתראה במסורה שבגליון) ולפי הקרי הכי פירושה אם רעה בעיני אדוניה מליעדה לו. והתרגום פי' ג"כ לפי הקרי שתרגם אם בישא בעיני רבונתא דיקיימה לי' ומן הקרי נפקא להו ז"ל שמצוה ביעוד דמן הקרי משמע שמצוה ליעדה מדקאמר אם רעה בעיניו מליעדה לו דמשמע שדבר פשוט הוא שהיה לו ליעדה וברור שהוא מפני המצוה. אלו דבריהם ז"ל הובאו בצל"ד. אבל מסתימת ל' רש"י משמע שמפרש ע"פ הכתיב אשר לא יעדה ובאמת שבחומשין דפוס אמשטרדם נדפס ברש"י אשר לו יעדה בו' ונ"ל שנדפס בטעות דא"ב לא הוה שתיק רש"י ז"ל לומר שפירושו רק ע"פ הקרי מדקרינן לו יעדה בו' אם לא שנאמר שבספרי רש"י ז"ל היה הכתיב ג"כ בו' וזה דוחק עצום. ועוד דאם היה כוונת רש"י ז"ל ע"פ הקרי לא הניח מלבאר פי' הפסוק ע"פ הקרי לפי שהל' של הקרי נראה זר ע"פ הכוונה. לכך צ"ל שרש"י מוכיח גם ע"פ הכתיב לבד שמצוה ביעוד והוא כמ"ש הרא"ם ז"ל מדקאמר אם דעה בעיני אדוניה ואם היה הייעוד רשות לא היל"ל אלא ואם לא יעדה אדוניה עכ"ל ואוסיף ביאור בדבריו שאם היה היעוד רשות ולא מצוה לאיזה צורך פרט לך הכתוב סבת מיאונו ביעוד ואיך ימשך מן המיאון הזה ג"כ היותה רעה בעיני אדוניה אלא ע"כ שהיעוד מצוה וא"כ היה לו ליעדה מפני המצוה ואפ"ה הניח מליעדה ע"כ שסבת זה לפי שרעה בעיני אדוניה והילכך פרט לך הכתוב ג"כ הסבה למען דעת שהיעוד מצוה דאל"כ אין הסבה מוכרחת זהו ביאור הדברים ועכ"פ רב' הפירושים בין לפירש"י ובין לפי' התוס' ז"ל הא דכתבי' קרא להך מצוה ברמז ממשמע הל' לבד ולא פירש הכתוב בהדיא שמצוה ביעוד וככר מצות עשין שבתורה היינו משום שאינו דומה מצוה זו לשאר עשין שבכל עשין שבתורה אם לא קיים העשה עבר עבירה מפני שבטל מ"ע. אבל מצות יעוד אם יעדה קיים מצה ואם הניח מליעדה לא עשה עבירה שאינה חובה על האדון רק מצוה כנ"ל בזה:
(ד"ה והפדה) כ' הרא"ם ז"ל וז"ל שהיה לו לומד והפדה בנפעל וכתב והפדה בהפעיל שמע מינה שאף האדון מסייע בפדיונה והוא ע"י גרעון כסף אמנם מה הגרעון הזה פירשו קצת הגדולים. לפי שאין מלאכת כל השנים שוה ופעמים שמלאכת שלשת שנים האחרונים מרובה על מלאכת שלש שנים הראשונים. והוא מחשב לה פעולות כל הששת שנים בשוה וזהו הסיוע אבל מלשון רש"י ז"ל שכתב כאלו היא שכורה משמע שהסיוע הוא מצד שאין זו שכורה אלא קנוי' והי' הדין נותן שאין יכולה לחזור עד תשלום שש והכתוב עשאה כאלו היא שכורה. אבל באמת לא ידעתי מה בין זו לשכורה שהרי גם זו אינה קנוי' אלא למעשה ידי'. כמו השכיר עכ"ל. ואישתמיטתי' תלמוד ערוך בפירקא קמא דקידושין. דאמר התם אברייתא דתניא עבד עברי קונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר האי שטרא היכי דמי אי דכתב לי' שטרא אדמי' היינו כסף אלא שחרור שטרא למה לי' (ופירש"י הא אין גופו קנוי אלא חוב דמי עבודת שש שנים יש לו עליו) לימא לי' באפי' תרי או באפי ב"ד זיל. אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי (פירש"י גופו קנוי עד שיגיעו ימי חפושו) והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול (פירש"י דר"ל לפי שגופו קנוי לפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול עכ"ל. ור"ל שהכסף הוא המציאו מגזירת הכתוב וכמו שטר שחרור) ופירש"י ז"ל וצריך שחרור דלא שייך בי' מחילת ממון אלא לשון שחרור אבל בשטר שחרור נפק דלא גרע מעבד כנעני דנפיק בשטרא עכ"ל מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
(ד"ה לעם) כן קבלו ז"ל שפירוש לעם נכרי לאיש נכרי וכן תרגם אונקלוס ז"ל לגבר אוחרן ועלינו לשמוע קבלתם הנאמנה:
ט מ"ש רש"י ז"ל אלא אומר לה כו' ה"ה אם האב מייעדה נמי אומר כן אבל כוונת רש"י ז"ל שאע"פ שלא נתן הוא כסף קנייתה אלא אביו מ"מ כיון שהוא עומד תחתיו לייעדה אומר בשעת הייעוד בלשון זה כאלו הוא נתן בעצמו מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כמשפט) ופירוש כמשפט הבנות כמשפט בנות ישראל שיש להם שאר כסות ועונה. ואעפ"י שלא נכתב חיוב שאר כסות ועונה לבנות ישראל. דרשו רז"ל במכילתא הובא ברא"ם הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בנות ישראל שכ"ו לא יגרע:
י (ד"ה שארה) ר"ל שאין כוונת הפסוק. שארה כסותה ועונתה לא יגרע מן האחרת רק הכוונה שלא יגרע מן האמה שיש לו על האחרת. ואמרו במכילתא הובאה ברא"ם ראי' לזה וז"ל לא יגרע ממי גורעין ממי שנתנו לו כבר והוא האמה עכ"ל. ולכן ע"כ דזר שכ"ו לא יגרע מן האמה דאם הפירוש מן האחרת הי' לו לומר שכ"ז לא ימנע:
יא ר"ל דפירוש הכתוב ואם אחת משלש אלה לא יעשה לה ואין ר"ל אם לא עשה כל שלשתן ועשה מקצתן. כי א"א שיעשה לה כל שלשתן יחד. וכי יכול לייעדה לו ולבנו יחד וגם אין לפרש שדם השאר כסות ועונה שהזכיר בפסוק שלפניו כי אי אפשר לומר שאם לא קיים לה שאר כסות ועונה שתהא יוצאה בסימנין לבד מבלי גט כדמשמע מויצאה חנם וכך הוא שנוי במכילתא הובאה ברא"ם ז"ל:
(ד"ה ויצאה) ר"ל לא שתצא מיד כשלא עשה לה שום אחת משלש אלה. אלא שתשהה עמו עד שתצא בסימנין:
יב ר"ל מה שבידי לפרש למה באו כל המקראות אפרש כל אחד ואחד במקומו כי לא פירש"י ז"ל כאן כל הכתובים שנאמרו במיתת הרוצחים רק שני המקראות קרא דהכא מכה איש ומת וקרא דאיש כי יכה כל נפש אדם. אלא שקשה למה ייחס רש"י ז"ל הפירוש לעצמו והוא מועתק מן המכילתא עכ"ל הרא"ם ז"ל ובאמת שזה אינו קושי כי מ"ש רש"י ז"ר מה שבידי לפרש אינו ר"ל מה שחדש מלבו מסברא דנפשי' אבל ר"ל מה שבידי לפרש צורך כל המקראות עפ"י מה שנמצא בש"ס ומכילתא כמנהגו לפרש בכל מקום עפ"י המשניות וברייתות ופשוט. וכ"כ הרב בעל צל"ד ז"ל:
יב צדה תורף דברי רש"י ז"ל דשרשו ג"כ צדה והוא מנחי למד הא ושם דבר בו עדי' ופועל בינוני שלו צודה כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה והוא מענין אורב וכמינה אבל בענין ציד שרשו צוד מנחי עין ויו ושם דבר צידה ופועל הבינוני שלו צד:
(ד"ה והאלקים) ר"ל ששורש אנה הונח על ההזדמנות הדבר לאדם מבלי סבה טבעית המחייבת המצא הדבר המזדמן דק בדרך מקרה ובהשגחה אלקית ומזה יכונה ג"כ כל סבה זרה. שאין לה יחס טבעי עם המסובב. רק בדרך רחוקה תואנה. כי המעליל יחפש סבות זרות ורחוקות אל האשמה אשר יתגולל על הנאשם והרע הנמשך מזה על הנאשם הוא קרובה להזדמנות מקרי לכך יכונו הסבות האלו תואנות:
(ד"ה והאלקים) וענין מרשעים יצא רשע שאמר דוד אל שאול בכרתו כנף מעילו אף שהי' מן הדין להרגך אני בכר זאת איני חפין בזה כמו שאמר אח"כ וידי אל תהי בו אבר השי"ת הוא יסבב מיתתך ע"י רשעים כי מהם יצא כל דבר תקלה ורשע וזהו מרשעים יצא רשע וידי אל תהי בו. וכן הוא הענין גם בפסוק שלפנינו. והאלקים אנה לידו ור"ל זה שהרג מזיד והי' א"כ מן הדין להרגו. יסבב הקב"ה מיתתו ע"י רשעים והם אותן שכבר הרגו בשוגג:
בא"ד וזה שהרג שוגג עולה בסולם וכו' ר"ל עולה בסולם ואח"כ כשיורד ממנו נופל עליו והורגו בדרך ירידתו ודא דנקט רש"י ז"ל עולה מפני שלכל ירידה צריך שתקדם עלי' בהכרח דהא קיי"ל במכות דדרך ירידה גולה דרך עלי' אינו גולה. וכ"כ רש"י ז"ל גופי' בפרשת מסעי מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ושמתי) הכי איתא במכות אשר ינום שמה מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר. ואיזה מקום קולטו זה מחנה לויה ומזה תדע שאין דרשתם ממאמר ושמתי לך מקום רק מסוף המאמר אשר ינוס שמה אלא שהמשיך רש"י ז"ל גם ביאור תחלת הכתוב עפ"י דרשה זו ואמר ושמתי לך מקום אף במדבר שינוס שמה. ואמנם איך תוצאות דרשה הזו ממאמר אשר ינוס שמה לא ביארו רש"י ותוס' ז"ר שם בש"ס דמכות וצ"ע בזה:
יד מ"ש רש"י ז"ל שומע אני אפילו עכו"ם ורופא כו' לאו בחדא מחתא מחתינהו דעכו"ם ר"ל אם המוכה הוא עכו"ם. אבל רופא וכן השאר שחשב רש"י ז"ל קאי אמכה ופשוט. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצחים דישראל שהרג אפי' לגר תושב במזיד אינו נהרג עליו. ומ"ש רש"י ז"ל עוד והשוגג אינו ר"ל שוגג ממש דשוגג ממש א"צ למעט מקרא דהכא דמקרא שלפניו נפקא ואשר לא צדה וגו' אבל שוגג דהכא ר"ל שוגג קרוב למזיד כגון שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם שנתכוון עכ"פ להריגה עכ"ל הרא"ם ז"ל ודע שדבור זה עם דבור השני שסמוך לוהכל דבור אחד ושתי נקודות ההפסק שבנתים הוא טעות מוסר. והנה השוגג שמדבר ממנו רש"י ז"ל כאן הוא שלא נתכווין כלל עכ"פ על זה האיש להרע אליו מאומה. והמזיד שמדבר ממנו דש"י ז"ל כאן הוא המתכוון להרע לו. אבל לא נתכוון להרגו ולהמיתו ע"י הרעה זו והמערים הוא המכוון להמיתו ע"י הרעה זו והרופא ושליח ב"ד הוא המתכוון להרע לו ולא להמיתו ופשוט:
(ד"ה מעם מזבחי) בדקדוק כתב רש"י ז"ל ורוצה לעבוד עבודה אבל אם כבר התחיל בעבודה אין מפסיקין אותו אלא ממתינין לו עד שישלים עבודתו דקיי"ל מעם מזבחי (ופירוש עם כמו אצל. מאצל מזבחי שהוא מוכן לעבוד) ולא מעל מזבחי דהיינו כשעומד על גגו של מזבח ועבודה בידו עכ"ל הרא"ם ז"ל, ומהכא ילפי' בש"ס דרציחה דוחה עבודה (כמו שפירש"י ז"ל דהא אם אין שם כהן אלא הוא בטלה העבודה) ולאו משום דגברא לא חזי דהא חזינין דאינו מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי
טו ואינו חייב כו' כמו ששנינו בתורת כהנים ומייתי לה רש"י ז"ל בקדושים בפסוק מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת יעויין שם:
(ד"ה מות) כדתניא במכילתא. רבי יונתן אומר כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק ומייתי לה בש"ס דסנהדרין ומפרש התם מהיכי גמר לה:
טז הקשה הרא"ם ז"ל מהיכי תיתי למעט אשה הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדגמרינן לה מקרא דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' ותירץ דהא דהשוה כו' היינו היכי דכתיבה אזהרה בלשון זכר דבזה י"ל דאורחא דקרא לאישתעויי בלשון זכר ולא בלשון נקבה אבל היכי דכתיבא בהדיא איש דהוה מצי למימר גונב ומכה ומקלל שהוא לשון כולל זכר ונקבה. וכתב לך איש. ה"א דלמעוטי אשה אתי עכ"ל וכבר קדמוהו בקושיא זו ותירץ זה התוס' ז"ל בפרק ד' מיתות וריש פרק הנחנקין מדברי הרב בעל עדה לדרך ז"ל:
(ד"ה ונמצא) פשוט דלאחר מכירה לא יתכן לומר ונמצא בידו וע"כ פירוש ונמצא בידו קודם מכירה. ואולם מייתורא דונמצא בידו ילפינן בש"ס והובא ברא"ם ז"ל שצריך שיעידו עדים שגנבו והכניסו לרשותו קודם המכירה ואח"כ מכרו אבל גנבו ומכרו מיד ולא הכניסו לרשותו כלל או שגנב והכניסו לרשותו ולא מכרו עדיין אינו במיתה ופטור:
(ד"ה מות יומת) בש"ס פליגי אי מקשינין הכאה לקללה דליבעי גם בקללה עושה מעשה עמך כמו בהכאה (דכתיב בי' ונשיא בעמך לא תאור ודרשינין בעושה מעשה עמך) וכתב רש"י ז"ל כאן ובפירושו לש"ס דטעמא דמ"ד לא מקשינין, מפני הפסק מקרא דהכא בנתים
יח דמי האבר נקרא בלשון הגמרא נזק ששמין אותו כעבד. כמה הי' שוה לימכר בשוק בהיותו בשלמותו עם האבר החסר וכמה הוא ישוה עתה בחסרון האבר שאינו ראוי לכל המלאכות לפי חסרון האבר ושבת היינו בעודו בחליו שאז הוא בטל מכל מלאכה ואינו ראוי גם לאותה מלאכה שראוי לה בחסרון אבר זה לאחר בריאותו וריפוי הוא דמי הרופא. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ויש עוד צער ובושת. ואולם זה לא נשמע מפרשה זו מפרשיות אחרות ולכך לא נקט רש"י ז"ל צער ובושת. לפי שלא כתב רק מה שבא ללמדנו בפרשה שלפנינו עכ"ל ז"ל:
(ד"ה ונפל) ר"ל דאין נפילה נופלת בפעל השכיבה רק שפירוש משכב כאן חולי ואצל החולי נופל פעל נפילה וכינה החולי בשם משכב מפני ששוכבין על מטתן. ולכן תרגום אונקלוס לבוטלן כפי הענין ולא תרגמו שכיבה כפי פתרון המלה. זהו כוונת רש"י ז"ל עכ"ל הרא"ם ז"ל ובתוס' ביאור מעט. אבל לי נראה שכוון רש"י ז"ל עוד שאין צורך שיפור למשכב מפני החולי שיש שיחר' ע"י ההכא' הקשה ויתהלך ברחוב ובביתו כאחד הבריאים והוא מסוכן ונוטה למות והנסיון יעיד על זה אבל לפי שרוב החולים נופלים למשכב תפס ואחזו הכתוב את הלשון אחר הרוב ועיקר הכוונה שבטל ממלאכתו מחמת החולי שבאתהו ע"י ההכאה ולכן תרגם אונקלוס ע"ה ונפל לבוטלן:
יט וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח וז"ל זה שנאמר בתורה על משענתו אינו ר"ל שהולך נשען על מטהו שאפילו הנוטה למות יכול להתהלך על המשענת (בקצת חלאים) ולא נאמר משענתו אלא שיהי' מהלך על משענת בוריו. ולא יהי' צריך כח אחר להשען עליו עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ובמכילתא הובא ברא"ם ז"ל איתא זה אחד מג' דברים שהי' ר"י דורש כמין משל ופירש הרא"ם ז"ל שכנה הכתוב בוריו וכחו של האדם משענתו על דרך משל כי כשם שהמשענת מחזיק את הנשען בו כך כח האדם ובורי מחזיק את האדם לבלתי יכשל (ד"ה ונקה) ר"ל אבל אם פירוש ונקה ממאסרו לא קשה וכי תעלה על דעתך שישב בבית האסורין לאחר שקם המוכה מחליו. שי"ל שבא הכתוב ללמדנו שחובשין אותו מתחלה ופשוט:
(ד"ה רק) ר"ל שאין פירוש שבתו יתן שבת ידו ורגליו כל ימי החולי שהרי אפי' לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל. ולזה ע"כ צריך לשלם לו דמי יד ורגל ששמין אותו כעבד ולמה א"כ יהי' צריך לשלם לו שבת ידו ורגלו בימי החולי (וזה פשוט שאין לפרש שבתו יתן דמי ידו ורגלו שאין זה במשמעות מלת שבת. שפתרונה היא הבטלה החלוטה שאינו ראוי לשום מלאכה. והרי לאחר החולי אינו שובת) ולזה ע"כ פירושו רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וזה מבואר:
(ד"ה ורפא) ר"ל או שירפאנו בעצמו ואם לאו יתן שכר רפואת לרופא:
כ ר"ל דאיש אף גוי במשמע וכ"ש עבד כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק וכי יזיד איש. והא דמיעט רחמנא לעיל (כמ"ש רש"י בפסוק הנ"ל) גוי אינו אלא ממלת רעהו ודוקא גוי דלא שייך במצות אבל עבד דשייך בכל המצות שאשה חייבת בהן בכלל רעהו הוא מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
(בא"ד ושהה מעל"ע כו') וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל בקיצור אבל אין ישראל נידון בדין יום או יומים דאין זה דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד וללמד על הכלל כולו יצא דז"א אלא אם הכלל והפרט שניהם באיסור. ויוצא באיסור זה ללמד דבר חדש (כגון לא תבערו וגו' שהי' בכלל לא תעשה כל מלאכה. ויצא ללמד שחייבין עליו בפ"ע) אבל הכא הכלל באיסור והפרט (עבד כנעני) בהיתר ה"ל דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש. ולא הוא גמיר מכללי' ולא כללי' מיני' עכ"ל וכתב עליו בצל"ד דא"צ לזה אלא כמ"ש הרשב"ם ז"ל פ' ח"ה וז"ל דאלו מכה לישראל חבירו אם מחמת מכה זו מת. אפי' לסוף שנה נהרג כדנפקא לן מונקה המכה. מלמד שחובשין אותו עד שיתרפא. עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל. ואני מוסיף עוד דגם לזה אין צורך שהרי מוכח מהכתוב. שגם עבד כנעני אינו נידון בדין יום או יומים רק לגבי האדון ולא לגבי אחר כמ"ש רש"י ז"ל בסמוך:
(בד"ה לא יוקם) בראיית מ"ש כי כספו הוא והרי כתב רש"י ז"ל כאן שעבד עברי ג"כ אינו קרוי קנין כספו וא"כ מוכח ג"כ דעבד עברי אפילו לגבי אדון אינו נידון בדין יום או יומים. ומכ"ש ישראל שאינו עבד ואין לו אדון כלל שאינו נידון בדין יום או יומים
כא ר"ל דלכך כתב לך יומים ללמד שצריך שישהה מעל"ע שלם. ופעמים שהוא א"כ כיומים שאם הכהו ד"מ בחצות יום א' או ליל א' צריך שישהה א"כ עד חצי יום ב' או ליל ב'. (ד"ה לא יוקם) לא כתב רש"י ז"ל שנשמע מכאן שאם הכה לישראל חבירו אינו בדין יום או יומים שזה כבר נשמע ממ"ש ונקה המכה וכמ"ש הרשב"ם ז"ל. או משום שהוא דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש לכן כתב רש"י ז"ל דצריכנן לקרא דהכא (כי כספו הוא) לגבי עבד כנעני גופי' שאינו בדין יום או יומים לגבי אחר שאינו אדוניו:
כב לא אמר הכתוב וכי יגוף איש אשה הרה ויצאו ילדי' ולא יהי' אסון וגו' ואם אסון יהי' וגו'. לזה אמרו שבמצות שבמיתה הכתוב מדבר. וקמ"ל קרא שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב כמו שאמר הכתוב ואם אסון יהי' (ר"ל בהאשה) ונתת נפש תחת נפש:
(ד"ה ענוש) ר"ל שפעל העונש נופל ג"כ בממון כמו וענשו אותו מאה כסף דמוציא שם רע וראי' לזה שעונש הנזכר כאן הוא ג"כ ממון כי אחריו כ' כאשר ישית עליו וגו' ונתן בפלילים:
(ד"ה כאשר) ר"ל שאין פירוש כאשר ישית כפי אשר ישית. שהרי אין השומא תלוי' בב"ד אלא בדיינים כמ"ש אח"כ ונתן בפלילים לכן ע"כ צ"ל שפירוש כאשר ישית. כשישית ר"ל כשיתבענו הבעל בב"ד לענשו על ככה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואוסיף ביאור בזה שמלת אשר כשתבו' מחוברת עם הכף לפני' כאשר. פעמים באה הכף לשמש הדמיון והערך ופירושו או כמו אשר. או כפי אשר באמרנו ד"מ עשה כאשר יצוה לך אביך ענינו כמו שיאמר לך אביך כן תעשה. ואולם כאשר יעריכנו הכהן כן יקום ענינו כפי אשר יעריכנו הכהן כן יקום ולפעמים באה הכף להורות הזמן שיוגבל לאיזה פעולה כמו אם נאמר ד"מ כאשר יבוא אביך תעשה הדבר הזה ענינו בזמן אשר יבוא אביך תהי' העשי' הזאת:
כג (ד"ה ונתת) כבר ביארתי לעיל פסוק כ"ב שממה שלא אמר הכתוב וכי יגוף איש אשה הרה ויצאו ילדי' ולא יהי' אסון ענוש וגו'. ואם אסון וגו' ונתת נפש וגו' ע"כ צ"ל שבמצות שבמיתה הכתוב מדבר וקמ"ל קרא שהמתכווין להרוג את זה והרג את זה חייב אבל בענין החיוב חלוקים רבותינו יש אומרים נפש ממש דהיינו מיתה ויש אומרים דמי נפש דהיינו ממון:
כד כבר כתב רש"י ז"ל לעיל פסוק י"ח דמקרא דהכא נשמע נזק וקרא דוכי יריבון לשבת ורפוי אתי ופשוט:
כה ר"ל דמקר' זה יתר הוא דמקר' דוכי יריבון נשמע שבת ורפוי ופשוט שזה נוהג אף בהכאה שאין בה פחת דמים שנותן לו שבתו כל ימי חוליו ורפואתו. וקרא דעין תחת עין בא ללמדנו שבהכאה שיש בה פחת דמים כגון שחסרו אבר נותן לו פחת דמיו והוא הקרוי נזק לבד השבת והריפוי (וכבר ביארתי לעיל ענין השבת הזה) לזה צ"ל דקרא דהכא אתי לאסופי עוד תשלומין בהכאה שאין בה פחת דמים וגם אין בה שבת שאינו בטל ממלאכתו עא כך. וגם אין בה ריפוי שמתרפאת מעצמה דומיא דכוואו על צפרנו מ"מ נותן לו צער ששמין כו':
(ד"ה פצע) ר"ל היתור הזה בא ללמדנו לחייב על הצער גם במקום נזק (לפי שפצע וחבורה הם שמות כוללין למכה שיש בה פחת דמים ושאין בה פחת דמים) דה"א שאין צער רק במקום שאין שם פחת דמים. ואין שם תשלומי נזק אז נותן לו צער כווייתו אבל קטע ידו ד"מ למה נותן לו צער הלא כבר נתן לו דמי ידו. הילכך איצטריך קרא דפצע תחת פצע דאפ"ה נותן הצער דאומדין כו':
כו ר"ל ועברי ילפינין מעברי' מהיקשא דוכי ימכר לך אחיך העברי או העברי'. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה תחת) באיש נחשב ראש הגוי' בכלל הכ"ד איברים ובאשה ראשי הדדין. כמ"ש בפ"ק דקידושין. מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
כח ר"ל דילפינין שור שור מסיני שבדברות ראשונות נא' למען ינוח עבדך ואמתך ובהמתך וגו' ובאחרונות נא' למען ינוח וגו' ושורך וחמורך וכל בהמתך. ומפרש בש"ס דב"ק דלא מידרש בכלל ופרט וכלל למעט עופות ולו' ובהמתך דדברות הראשונות כלל. ושורך וחמורך שבדברות האחרונות פרט וכל בהמתך דדברות האחרונות חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אף כל כו'. לאפוקי עופות שאין מטמאין במגע ובמשא רק בבית הבליעה שאינן בכלל זה. דז"א דא"כ ליכתוב גם בדברות האחרונות ובהמתך מאי וכל בהמתך ש"מ דגלי לן קרא למידריש בי' רבה ומיעט ורבה. ורבה כל מילי אפי' עופות כן הוא בש"ס:
(ד"ה ולא) ר"ל לפי פשוטו לפי שנ' בתם כאן רק השור יסקל אבל במועד נא' להלן וגם בעליו יומת שפירושו מיתה בידי שמים וכמו שפירש"י ז"ל שם לכן אמר כאן ובעל השור נקי ממיתה בידי שמים דחס רחמנא עלי' דאכתי לא אייעד תורא דלינטרי':
כט ר"ל שבפסוק שלפניו אמר וכי יגח וגו' ועליו אמר בפסוק שאחריו כאן ואם שור נגח הוא מתמול שלשום וגו' א"כ כוונת הפסוק ואם אותו השור שנגח היום שמדבר ממנו בפסוק הקודם כבר נגח מתמול וגם נגח שלשום ולפ"ז הרי כאן שלש נגיחות. והרי שנעשה מועד בשלשה נגיחות ופשוט:
(ד"ה והועד) כבר כתבתי במקום אחר שפעל ההעדאה שיבוא אחריו מלת בי בו בה וכן לרבים ענינו ההתראה:
(ד"ה והמית) דוהמית קרא יתירא הוא דהא אדלעיל קאי. כי יגח שור את איש ומת וגו' ואחריו ואם שור נגח הוא שפירושו אותו שהמית הוא שור נגח מה תלמוד לו' עוד והמית אלא לרבות בכל מידי שהמית והם תולדות קרן והוא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה וצריך לגרוס ברש"י נשיכה דחיפה רביצה ובעיטה. ודחיפה היינו נגיפה שכל אלו תולדות קרן שכוונתו להזיק ואין הנאה להיזקה ואין היזקו מצוי. וענין נגיפה הוא הדחיפה בגוף. דאלו בקרן היינו נגיחה שהוא אב כדכתיב קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח אלו דברי רש"י ז"ל. אלא דקשיא לי שלא נמצא בשום מקום שתולדות קרן איתרבו מקרא דוהמית רק בסתמא אמרו ז"ל דילפינין להו מקרן לפי שדומין לקרן בשלשה צדדין הנ"ל. והם תולדותיו עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואני מוסיף להקשות עוד דקרא והמית אינו מיותר כלל לדרשה דהא בנגיחה שלישית עדיין אין לו דין מועד ואחר הנגיחה השלישית הוא דנעשה מועד. וא"כ הכי פירושא דקרא ואם השור שנזכר בפסוק שלפניו שהמית אדם שור נגח הוא מתמול שלשום והרי כאן שלש נגיחות והועד בבעליו בכל שלשת הנגיחות הללו הרי נעשה אחר הנגיחה השלישית מועד ואם לא ישמרנו בעליו והמית איש או אשה בנגיחה רביעית אז השור יסקל וגם בעליו יומת. וא"כ אין והמית מיותר כלל וצ"ע:
(ד"ה וגם) וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל אין ספק כי אין כופר למומתי ב"ד על כן אמרו מעתיקי הדת כי וגם בעליו יומת מיתתו בידי שמים [ר"ל בראיית מ"ש אח"כ ואם כופר יושת עליו[ור"ל שראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו ועל כן כתוב יומת. ולא ימות עכ"ל ז"ל
ל ר"ל ומוסב למעלה וגם בעליו יומת שראוי לענשו בעונש מיתה וזה משפטו אשר יושת עליו כופר ור"ל אשר על כן כופר יושת עליו:
[ד"ה ונתן] ר"ע ס"ל בדמזיק שיימינין כפי הסברא שכיון שהוא כופר נפשו א"כ ראוי לו ליתן כפי שיווי עצמו אבל ר' ישמעאל יליף מג"ש שם בש"ס דבדניזק שיימינין. ובהכי הווי פדיון נפשו:
לא מדרך לה"ק לכפול המלות. וזה נוהג ביותר במלות השוואה גם. כמו גם לי גם לך לא יהי'. כמוני כמוך כעם ככהן. והטעם שההשואה נופלת בשני הנושאין. ואין אחד מהם מיוחד יותר מחבירו שנוכל לו' שרק האחד הוא המתדמה ולא חבירו שהרי כל אחד שוה לחבירו בנשוא ואולם כאן בא הכפל גם במלת או. לפי שגם במלה ההיא יש בה מענין ההשואה אך אין ההשואה בפועל ר"ל שאין שני הנושאים נמצאים יחד בפעל משותפין בנשוא אבל ההשואה בכח ר"ל שבאיזה צד מהצדדין שישיגם הנשוא הזה יפול בהם המשפט הזה היינו שאין הבדל בין אם יפול הנשוא בנושא הזה או בחבירו ולפי שמדרך הלשון לחסר פעמים מלה אחת יחסר כאן מלת אם. ובתשלום ראוי להיות אם או בן יגח או בת יגח. אבל בשביל כפל מלת או יחסר מלת אם לתקון הלשון. וי"ל עוד שזה מוסב למעלה וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' ועל זה אמר כאן או בן או בת יגח ומוסב על מלת וכי:
לב אבל עבד עברי דינו כישראל בן חורין שמשלם כופר כמ"ש ברא"ם בשם המכילתא:
לג שהפתיחה אינה נופלת אלא בהסרת המונע בדבר החלול מניכנס בתוכו. ולכן כ' לך אח"כ או כי יכרה שהוא עשיית החלל:
[ד"ה או] ובמכילתא דחו זה ואמרו שם אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין אבל תלמודא דידן ס"ל דבממון עונשין מן הדין כמ"ש התוס' ז"ל בפ"ק דב"ק מדברי הרא"ם ז"ל:
(בא"ד להביא כורה כו') ר"ל שהאחרון חייב והראשון פטור מכלום והיינו בחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו ליוד. האחרון חייב בין מת בו השור ובין הוזק בו בלבד מפני שבתשלום העשרה יש בו כדי מיתה ונזקין והראשון פטור מכלום אף מנזקין דאי ממיתה א"צ קרא דהא לא עבד שיעור מיתה. כן הוא בש"ס. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ולא) וקמ"ל דלא בעינן עד דטאים לי' בעפרא. ומ"ש רש"י ז"ל אח"כ ובחופר בור בר"ה כו' הוא מילתא באפי נפשא הוא. ור"ל דאל"כ מצי למימר לי' ניזק למזיק. תורך ברשותי מאי בעי. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה שור) כנ"ל לגרוס ברש"י שהרי נאמר אח"כ וכל בהמתך ולא גרסינין במקום אחר. שהרי כל הכתוב הזה הוא בדברות האחרונות. אבל בראשונות לא נאמר שורך וחמורך רק ובהמתך לחוד:
(בא"ד שור ולא אדם) אין הטעם משום דאדם בן דעת הוא ואיבעיא לי' לעיוני ומיזיל שהרי פטור אפי' על הקטנים ואפילו סומין ושנפל בלילה וכן אפי' בבהמה. אם היא פקחת ונפלה ביום קיי"ל דפטור שזה כמו אנוס הוא שדרך הבהמה לסור מהמכשולות ואיבעי' לה לעיוני ומיזל ואינו חייב זולתי אם היא סומא או קטנה או שנפלה בלילה וע"כ צ"ל דגזירת הכתוב הוא. וכן מ"ש רש"י ז"ל אח"כ חמור ולא כלים לאו בהפילם אדם קמיירי שהרי אפי' שור שחייבה עליו תורה אם דחפו אדם ונפל לבור הדוחף חייב משום אדם המזיק ובעל הבור פטור. אלא מיירי שנפל לבור השור וכליו כדתנן בפרק הפרה נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו. חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מדברי הרא"ם ז"ל:
לד ר"ל שהדבר יתייחס אל האדם אם מצד הקנין. ואם מצד הפעולה להיותה פעולתו אף שאינו קנינו. והנה לא יתכן לפרש כאן שכנהו הכתוב בעל הבור מצד היותו קנינו שהרי בבור בר"ה הכתוב מדבר כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק שלפניו [ד"ה ולא יכסנו] וכן אין לומר שקראו הכתוב בעל הבור מצד היותו פעולתו שהרי אף על הפתיחה חייב אף שלא כרהו וא"כ אינו פעולתו. לכך דקדק רש"י ז"ל לכתוב בעל התקלה. ר"ל שכנה הכתוב את התקלה בשם בור. ולכן כנהו הכתוב בעל הבור מצד היות התקלה פעולתו שגם הפותח בלבד עשה פעולת התקלה. וכתב רש"י ז"ל עוד שמה שכנה הכתוב את התקלה בשם בור לרמז ג"כ בזה שראוי לו להתחייב בנזקיו כאלו הי' בעליו של בור:
(ד"ה כסף) ר"ל דהל"ל בעל הבור ישלם כסף לבעליו ישוב ל"ל לרבות שוה כסף ואפי' סובין. כלו' דאע"ג דקיי"ל דנזקין גובין מן העדית ה"מ מקרקעי. אבל מטלטלי כל מילי מיטב הוא דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתא. כן הוא בש"ס:
(ד"ה והמת יהי' לו) ר"ל דקמ"ל קרא דפחת נבילה דניזק הווי מה שפחתה נבילה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין דאקני לי' רחמנא לניזק הנבילה ותיכף משעת מיתה קם לי' ברשותא דניזק וזהו שאמר הכתוב והמת יהי' לו. ר"ל שקנוי לו תיכף. אבל אין לפרש דקמ"ל קרא דשמין הנבילה לניזק משעת העמדה בדין. אבל פחת נבלה דמזיק הווי ז"א. דא"כ למאי איצטריך קרא הרי ממ"ש ישיב לרבות ש"כ ואפילו סובין. נשמע שהבעלים מטפלין בנבילה דהשתא נבילה דלאו דידי' שקיל. דידי' מיבעי' ואמרו במכילתא הובא ברא"ם או אינו אלא והמת יהי' לו למזיק ונפקא מינה לפחת נבילה דהווי דמזיק (אבל הנבילה שמין לו לניזק כהוכחה הנ"ל) א"כ לא יאמר והמת יהי' לו (רק בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו ותו לא) וממילא הייתי אומר דעד שעת העמדה בדין פחת נבילה דמזיק הווי. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואף דבש"ס דידן יליף דפחת נבילה דניזק הווי מוהמת יהי' לו דכתיב להלן גבי שור והך והמת יהי' לו דגבי בור מצריך לדרשא אחרינא. מ"מ רש"י ז"ל לפרש פשוטו של מקרא בא ולכן תפס דברי המכילתא עכ"ל:
לה רש"י ז"ל הבדיל בין נגיחה לנגיפה שנגיחה הוא פרטית בקרן (כדכתיב קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח) אבל נגיפה הוא שם כללי ההכאה בין ע"י קרן בין בגוף ובין רביצה ובעיטה ולעיל בקרא דכי יגח דמיירי בנזקי שור באדם התחיל בנגיחה שהוא בקרן (כי יגח שור את איש וגו') ונגיפה (נגיפה בלשון חז"ל הוא פרטית על הדחיפה בגוף) נשיכה רביצה ובעיטה מקרא דוהמית איתרבי כמ"ש רש"י ז"ל שם. אבל בקוא דהכא דמיירי בנזקי שור בשור כתב לך קרא וכי יגוף וגו' שהוא כולל הכל וא"צ לרבוייא. זה הוא דרך רש"י ז"ל עפ"י פשוטו של מקרא. אבל בגמ' דידן לא זכרו כלל בנזקי שור באדם. דאיתרבי נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה מקרא דוהמית וכן כאן בנזקי שור באדם אמרו ז"ל בב"ק להפך ממ"ש רש"י ז"ל כאן. שאמרו ז"ל פתח הכתוב בנגיחה בנזקי שור באדם וכי יגח שור את איש וגו') וסיים הכתוב בנגיפה [גבי נזקי שור בשור וכי יגוף שור איש את שור רעהו וגו'] לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה (ושניהם בקרן) עכ"ל. וביאור דבריהם ז"ל למה פתח הכתוב בנגיחה שהוא בקרן וסיים בנגיפה שהיא כללית ליכתוב בשניהם נגיחה או בשניהם נגיפה. ואמרו ז"ל לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה כלומר שמזה נשמע שגם נגיפה שזכר גבי נזקי שור בשור הוא בקרן (ושם נגיפה הוא שם הנא' בכלל וביחוד) ולא כוונו ז"ל במה שאמרו לומר לך שבא הכתוב להשמיענו דבר חדש ע"י שינוי לשון זה וכמו שהוא משמע לשון זה בכל מקום. אבל כוונתם ז"ל כאן שממה שזכר הכתוב תחלה נגיחה שהיא פרטית בקרן דוקא נשמע שגם נגיפה שזכר לבסוף היא בקרן דוקא הרי שלדבריהם ז"ל אין רמז כלל בכתוב בין בנזקי שור באדם ובין בנזקי שור בשור מנגיפה נשיכה רביצה ובעיטה ולא זכר הכתוב בשניהם רק קרן. אבל אינך תולדות קרן נינהו וידעינין להו מסברא משום דדמיין לקרן. כל זה מדברי הרא"ם ז"ל ובתוספת ביאור הרבה:
(ד"ה שור) ר"ל ולא שור את איש שהרי כ' אחריו את שור רעהו ופשוט:
(ד"ה ומכרו) ר"ל הכתוב מדבר בענין ששור הניזק ושור המזיק שוין בערכם הרי שחצי נזקו של הניזק עולה לחצי ערך החי פחות חצי ערך המת א"כ כשנותן הניזק למזיק חצי המת וקבל ממנו חצי החי הרי לקח חצי נזקו בצמצום ומן השוין נלמד לשאינן שוין ששמין מה שפחתו דמי הניזק בשביל המיתה דפחת נבילה שבין מיתה והעמדה בדין דניזק הווי כמ"ש רש"י ז"ל פסוק ל"ד ד"ה והמת יהי' לו] והמזיק ישלם לו חצי הפחת ויתר דברי רש"י ז"ל מבוארין מעצמן. וצריך לבאר עוד שמ"ש הכתוב כאן בשוין שהמזיק נוטל חצי המת אינו ר"ל שנותן לניזק כל חצי החי והוא יטול חצי המת רק ר"ל כפי ערך חצי המת כך ינכה לניזק מדמי חצי החי אבל שמין הנבילה לניזק דאמו מר ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין נבילה דידי' מיבעיא:
לו כבר כתבתי לעיל בפסוק ל"א שמלת או תורה על ההשוואה בכח ר"ל אפשרות חלות שני הנשואים בנושא הא' ד"מ האדם או צדיק או רשע או חכם או כסיל או אפשרות חלות הנשוא הא' בב' הנושאים כאמרנו ד"מ או ראובן הלך שמה או שמעון הלך שמה אך אם יתחייב לפי שינוי הנשואים האפשרים בנושא א' או לפי חלוף הנושאים שיחול עליהם הנשוא האחד שינוי המשפט בנושא ישתמש במלת אם כמו אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו וגו' ואם בחוקותי תמאסו וגו' אם ד' הסיתך בי ירח מנחה ואם בני האדם ארורים הם וגו' אבל אם המשפט שוה בחלוף הנשואים או הנושאים ישתמש בעל הלשון במלת או כי מלת או תורה על שיווי המשפט בחלוף הנושאים או הנשואים או שיווי הנשואים במה שכ"א אפשר בנושא ההוא. או שיווי שני הנושאים באפשרות חלות בהם הנשוא ההוא. והנה כאן בפסוק שלפנינו ע"כ אין עיקר הכוונה שהשור אפשר להיות תם או מועד אבל עיקר הכוונה על חלוף המשפט הנמשך בהיותו מועד ממשפטו בהיותו תם. וא"כ היל"ל ואם נודע כי שור נגח הוא. ולזה צ"ל שדרך להשתמש במלת או לפעמים במקום שהיה ראוי לו להשתמש במלת אם. ולהוראת אפשרית צד הב' גם אם אין עיקר הכוונה לזה וישתמש ראשונה במלת או על הכוונה הטפלית ההוא אפשרית חלות צד הב' ג"כ ואח"כ יפול עליו המשפט המחולף ממשפט צד הא' וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן ביישוב מלת או. ובזה תבין שאין דברי רש"י ז"ל כאן סותרין לדבריו ז"ל בפ' ויקרא שכ' שם בפסוק או הודע אליו חטאתו וז"ל או הודע אליו חטאתו כמו אם וכן או נודע כי שור נגח הוא עכ"ל, ששם כוונתו שבא מלת או תחת שהיה ראוי לבוא מלת אם במה ששניהם משתתפים בהוראת אפשרית צד הב' אבל באמת אין מלת או משתתפת גם להוראת מלת אם רק שתבוא במקום אם ופירושה העצמי במקומו עומד רק שהמתרגם בלשונות אחרות יתרגמנו אם שהמתרגם יתרגם כפי סגנון לשונו ואין כל הלשונות על דרך א' והבן. וכוונת רש"י בסדר ויקרא לפי התרגום וסרה קושיית הרא"ם ז"ל. ובקצור שאין מלת או מן המלות המשתתפין לב' הוראות רק שמדרך הלשון תחת שהיה ראוי לבוא מלת אם לפי עיקר הכוונה שלא להשגיח על זה ולהשתמש במלת או לפי הכוונה הטפלית מפני ששניהם משתתפין בכוונה הטפלית ההוא והוא אפשרית צד הב' בנושא ודו"ק בזה:
[ד"ה והמת] כבר כתבתי בשם הש"ס דב"ק דלא נצרכה אלא לפחת נבילה דדניזק הוי וא"צ להאריך עוד
לז (ד"ה תחת) וכמ"ש ז"ל בש"ס הובא ברא"ם דאי לא שנאן הוה ילפינן שור שור משבת לחייב ד' וה' על כל בהמה חיה ועוף. וכיצד שנאן דה"ל למיכתב כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה ע"כ. וברא"ם איתא בריש דבריו דשור דרישא ושה דסיפא מיותר והוא ט"ס וצ"ל איפכא דשור דסיפא ושה דרישא מיותר ופשוט:
פרק כב
א בפרק בן סורר ומורה תניא אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר ימצא מ"מ. א"כ מה תלמוד לומר מחתרת מחתרתו זהו התראתו ופירש"י ז"ל כיון דטרח ומסר נפשו לחתור וודאי אדעתא דנפשות קאתי אי קאי באפי' בעל הבית ורודף א"צ התראה והורגו מיד אבל אם נכנס לחצירו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך. וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרגך אבל בלא התראה לא דילמא לאו אדעתא דנפשות קאתי. אלא דאשכח פתחא להדיא ופרצה קוראה לגנב ועל דעתא דאי קאי באפי' ליפוק עכ"ל. ומזה תדע שבדקדוק כתב כאן רש"י ז"ל כשהי' חותר את הבית ור"ל דכשכבר נחתר צריך התרא' דוקא דומיא דחצרו וגגו וקרפיפו דמן הסתם לא בא להורגו מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
(ד"ה אין) יש לפרש הלשון הזה אין לבעל הבית דמים וחסר עונש כלומר עונש דמים. שאין הבעל חייב מיתה. ומ"ש רש"י ז"ל אין זו רציחה הוא לנתינת טעם. על מה שאין לבעל בית משפט דמים. לפי שאין זה רציחה וכמת מעיקרו דמי. אבל מלשון רש"י ז"ל בפסוק ב' ד"ה דמים נראה שמפרש דמים חיות וכנוי לו מוסב על הגנב כלומר אין לגנב חיים. וזהו שכתב רש"י ז"ל כאן הרי הוא כמת מעיקרו וכנה לדמים חיים בעבור כי החיות תלוי בדם. ומה שמיאן רש"י ז"ל לפרש כפירוש הראשון. נ"ל שהוא מפני כי לפירוש הראשון צ"ל שכנוי לו מוסב על הבעל בית והוא לא נזכר מקודם בפסוק מפורש שהרי לא אמר לפני זה והכהו בעל הבית. רק אמר והכה בהפעל כן נ"ל. לכן פירש"י שכנה לחיות דמים כמ"ש דכי הדם הוא הנפש ומבואר:
ב הוא מן המכילתא ור"ל שענין הפסוק הוא על ברור השלום והזריחה משל על הברור והשמש משל אל השלום ומוקי לה באב על הבן. ובש"ס רמי תרי ברייתות אהדדי דחד ברייתא מוקי להך קרא על ברור השלום שאין לגוב חייב מיתה וכפירש"י דהכא וחד ברייתא מפרשה לה להך קרא על ברור הנפשות (אם ברור לך כשמש שבא על עסקי נפשות) ופירוש דמים לו ויש לגנב חיוב מיתה (וחסר מלת משפט או עונש כדרך הלשון לחסר הנסמך לפעמים). וקשיין אהדדי דבקמייתא משמע דבעינן ברור השלום דוקא. אבל בסתם מותר להרגו ובאידך משמע דבסתם אסור להרגו. עד שברור שבא על עסקי נפשות ומשני כאן בבן על האב (ומכ"ש על אדם נכרי) דמותר להרגו בסתם. ובעינן ברור השלוט דוקא כאן באב על הבן דרחמי האב על הבן ומסתמא לאו אדעת נפשות קאתי ובעי ברור הנפשות. והנה תדע מזה דרש"י ז"ל כאן לא מפרש להך קרא באב על הבן רק באנשים דעלמא שבכללם אפי' בן על האב. והטעם לזה דלברייתא בתרייתא דמפרשה להך קרא באב על הבן צ"ל דפירוש דמים לו יש לגנב חיוב מיתה. וראוי להיות משפט דמים לו וכנ"ל. וא"כ אין פירוש דמים לו הנזכר כאן שוה לפירוש אין לו דמים הנזכר במקרא שלפניו. ששם פירושא חיות וכנ"ל ואם נאמר (כמו שצ"ל באמת להך ברייתא) דגם במקרא שלפניו פירוש אין לו דמים אין לו חיוב מיתה וכנוי לו חוזר על בעל הבית. הנה כבר כתבתי לעיל שדוחק לפרש כן כמבואר שם מילתא בטעמא ולבד זה סוף סוף נצטרך לומר שאין כנוי לו שוה בשני הכתובים שבפסוק שלפניו הוא חוזר על בעל הבית. ובפסוק זה היא שב על הגנב ועוד והוא העיקר דלברייתא בתרייתא. צריך שנסבול שני דוחקים בקשור הכתובים. א' דאין ראש פסוק זה מקושר עם סופו דבראש המקרא אמר אם זרחה השמש עליו (שבא על נפשות) דמים לו. כלומר יש לגנב חיוב מיתה. ובסוף המקרא קאמר שלם ישלם וגו'. דהיינו רק באופן שאין לגנב חיוב מיתה. ב' דלפירוש זה צ"ל עוד. דמאמר אם זרחה השמש עליו דמים לו שבראש המקרא הוא תנאי לדין הנזכר בפסוק שלפניו. אם במחתרת וגו' אין לו דמים. כלומר דמותר להרגו ועל זה אמר בפסוק זה שאחריו דזה רק בתנאי אם זרחה השמש עליו. ר"ל שברור שבא לדעת הריגה. א"כ יש כאן ייתור לשון בפסוק והי' לו לכלול זה בפסוק הראשון והי' לו לומר אם במחתרת ימצא הגנב אם זרחה השמש עליו והוכה ומת אין לו דמים. או כזה אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אם זרחה השמש עליו אין לו דמים ומכל זה תראה דפירוש בריית' בתריית' אינו עולה עפ"י פשוטו של מקרא. לכן בחר רש"י ז"ל לפרש כפשוטו כפי הבריית' הראשונה. אף דלענין דינא לא פליגי הנך תרתי ברייתות אהדדי. וכל זה מבואר מאוד ואין צורך להאריך עוד:
(ד"ה שלם). הנה לשיטת התרגום. גם אין לו דמים שבמקרא שלפניו כנוי לו חוזר על בעל הבית ופירושו אין על בעל הבית עונש ומשפט דמים. ועל זה אמר כאן. אם זרחה השמש עליו שחתר לעיני רואים. א"כ לא בא על עסקי נפשות. לכן גם לבעל הבית משפט דמים אם הרגו ומבואר:
(ד"ה חיים) הנה אם ישנה לגנבה בעין ברור שצריך להשיבה לו כמו שגנב. אך הכפל וכן אם הקרן אינו בעין צריך להשיב לו בעדה. כפי דברי המכילתא. או חיים או דמים. ולפ"ז צ"ל כי משונה דין הגנב מדין שאר המזיקין שמשלם אפילו סובין. אך בגמרא שלנו לא נזכר הדין הזה ודרשו למלת חיים לדרשה אחריתא. כמו שאמרו בריש פרק מרובה. ואולם רש"י ז"ל פירש עפ"י המכילתא. אף שאינו עולה לפי הש"ס דידן להיות זה קרוב לפשוטו של מקרא:
ד שתי נקודות ההפסק שאח"כ הוא ט"ס. וכן צ"ל הנוסחא ברש"י כי יבער את בעירה ובער כולן לשון בהמה הם כמו כו' כנה הכתוב כאן את הפעל על שם הנפעל ר"ל על שם הבהמות ואשר על ידם נעשתה הפעולה. ופירוש כי יבער יוליך בהמותיו לשדה או כרם חבירו ויתר הכתוב יתבאר להלן:
(ד"ה כי) ר"ל כי יבער ר"ל יוליך בהמותיו לשדה חבירו. וע"י זה הזיק לחבירו ומפרש אח"כ מהו ההיזק שעשה בהולכה זו לחבירו ואמר ושלח את בעירה שיזיק לחבירו ע"י השליח ברגל והוא הרמיסה ואח"כ אמר ובער בשדה אחר ר"ל או שיזיק ע"י השן שמבערת את הכל. ופירוש ובער שיבער ע"י בעירו ומבואר:
(ד"ה בשדה). ר"ל דאין מלת אחר תואר לשדה ופירושו בשדה אחרת רק מלת אחר נסמך לשדה ופירושו שדה של איש אחר. ומלבד שהענין מורה על זה יורה עליו גם הנקוד שאין הפעל בציירי. והוא סימן הסמיכות כמו שהוא בשמות מגזרת נחי למד הא. וחסר המתואר איש. (ד"ה מיטב) דקדק וכתב ואם בא לשלם לו קרקע כו'. דמטלטלי כל מילי מיטב הוא דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. ואמרו בש"ס הטעם דמטלטלי אי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתא וכנ"ל:
ה וראי' מדלא קאמר כי יבעיר איש אש:
(ד"ה שלם ישלם). רש"י ז"ל פירש כאן אליבא דמ"ד בש"ס אשו משום ממונו וכמו שחייב לשמור שורו שלא יזיק כן חייב לשמור אשו:
ו ר"ל אבל אין הפירוש שנגנב הפקדון בודאי שהרי אמר אח"כ אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית וגו' אם לא שלח ידו וגו'. ואם ידוע ודאי שנגנב למה ישבע שנגנב ופשוט:
(ד"ה אם ימצא). הוסיף רש"י ז"ל כדרכו הטוב להשלים בבאורו את החסר והוא בכח הענין ומובן מעצמו מי ישלם. הגנב. ולמי ישלם לבעל הפקדון ולא לשומר ופשוט:
ז לפי פשוטו מאמר אם לא ימצא הגנב הוא נושא המשפט ומאמר ונקרב וגו' הוא הגזרה ונשוא המשפט. והענין אם לא ימצא הגנב ישבע השומר שהאמת כדבריו שנגנב. אבל לפי הפירוש הזה לא יתקשר הפסוק הזה יפה עם הפסוק שאחריו על כל דבר פשע וגו'. שהרי הענין בו. אם ימצא השומר שקרן במה שאמר עפ"י עדים שיאמרו כי הוא זה שטוען עליו שנגנב. ישלם השומר שנים ואם יהי' מאמר ונקרב וגו' שבפסוק שלפניו גזירה אז יהי' מאמר על כל דבר פשע וגו'. שבפסוק שאחריו מאמר בפני עצמו ואין פסוק הקודם אם לא ימצא וגו' מקושר עמו. וא"כ לא הי' לו לומר על כל דבר פשע. רק הי' לו לומר כדרך התחלת כל מאמר תנאיי ואם פשע שגדרו גזרה מחולפת ממאמר וגזרה הקודמת או מגזרה שבמאמר המאוחר. כגון אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא הגנב ונקרב (לפי הפירוש הפשוט הנ"ל) וגו' ומלת אם שבפסוק הראשון. לפי שגזרתו בפן הזה משונה מגזרת הפן שאחריו. ומלת ואם שבפסוק השני. לפי שהנמשך בו משונה מהנמשך בפן שבפסוק הקודם. וכן כאן לפי שהגזרה בפסוק על כל דבר פשע מחולפת מגזרת הפסוק הקודם שהדין בפסוק הקודם שנפטר השומר בשבועה. והדין בפסוק שאחריו שהשומר ישלם תשלומי כפל. א"כ הי' לו לומר ואם פשע על שור על וגו' עד האלקים וגו' אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו. לכן פירש"י ז"ל ע"ד הקבלה הנאמנה שמאמר ונקרב בעל הבית וגו' איננו גזרת המאמר רק הכל חלק מן התנאי ודבק עם מלת ואם שבראש הפסוק וגזרת המאמר הוא מ"ש בפסוק שאחריו. עד האלקים יבוא וגו' אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים וגו' ועל פי זה יתכן התחלת הפסוק שאחריו על כל דבר פשע וגו' לפי שאינו הפוך המאמר הקודם וגזרה אחרת שיזכיר בזה מלת אם. וענין הכתובים האלו היא לומר שאין הטוען טענת גנב חייב כפל עד שישבע מקודם לכן והמשך הכתובים בפסוקי ז' וח' כן הוא אם לא ימצא הגנב ונשבע כבר השומר בב"ד שנגנב. אז הדין כך על כל דבר פשע של השומר אשר יתברר בעדים ששקר בשבועתו ישלם שנים לבעל הפקדון זהו כוונת רש"י ז"ל מ"ש כאן ובא השומר וכו' כדי להורות שאין ונקרב גזרה וציווי רק ספור שבא השומר ונקרב לשבועה (והגזרה שצריך השומר לישבע בטוען טענת גנב מובנת ממילא) והמפרשים ז"ל החרישו בדבור הזה:
(ד"ה ונקרב) ר"ל שהשומר נשבע בכלל שלא שלח ידו במלאכת רעהו ובכלל זה הן שלא שלח יד קודם שנגנב (דאם שלח יד חייב אפילו באונסין) והן שלא גנבו השומר בעצמו דאם גנבו בעצמו אין לך שליחות יד גדול מזה. ולכן כתב רש"י ז"ל אח"כ בפסוק על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתו במה שיעידו עדים שהוא בעצמו גנבו:
(ד"ה ישלם) וכמו שכבר כתבתי לעיל שמאמר ונקרב בעל הבית וגו' הוא חלק מהתנאי. והנה דבור זה עם דבור ונקרב שאחריו הכל דבור אחד ושתי נקודות ההפסק שבנתים טעות סופר וכן צ"ל שכך דרשו רבותינו ונקרב בעל הבית אל האלקים קריבה זו שבועה היא אתה אומר כו' או אינו אלא לדין כו' (ר"ל ולא בא הכתוב רק להורות שאין השומר מתחייב כפל עד שיטעון טענת גנב בב"ד ולא חוץ לב"ד) נאמר כאן כו':
(ד"ה אשר). לשון אשר ירשיעון משמע שיש מקום לומר בשני בעלי דינין שירשיעו אחד מהם. ואמר אותו הבעל דין אשר ירשיעון הדיינין הוא ישלם שנים לרעהו הוא הבעל דין השני וחסר מלת את סימן הפעול כדרך הלשון לחסרו וראוי להיות את אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו והוא אם השומר. ואם העדים שהוזמו אחר הדרישה והחקירה ומבואר:
בא"ד ורז"ל דרשו כו'. הנה לפירוש הראשון מוסב אשר יאמר על העד שיאמר כי הוא זה שנשבעת עליו שנגנב והרי הוא זה שנשבעת עליו. אבל לדרשת חז"ל מוסב אשר יאמר על השומר. ור"ל על כל דבר פשע שיפשע השומר לעשוק את של חבירו ע"י שטוען נגנבה ונודע בעדים שהוא שקרן בדבריו וביאר עוד תנאי אחר ואמר אשר יאמר כי הוא זה. ור"ל שנמצא השומר פושע ושקרן במה שאמר כי הוא זה כלומר שזה לבדו נשאר בביתו והמותר נגנב ממנו או שזה לבדו חייב במה שפשע בו. והשאר נגנב שלא בפשיעה ולמדו בזה. שאין השומר מתחייב כפל או שבועה. עד שיודה במקצת ולא בכופר הכל. בא"ד. אלא א"כ הודה במקצת כו'. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שזהו דכרי יחידים בש"ס. ואנן קיי"ל כמ"ד ערוב פרשיות כתיב כאן. שבאו הפרשיות מעורבבין. וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומקומו העיקרי בפרשת אם כסף תלוה וכופר הכל בפקדון חייב. ואינה טענה כי לא ישגיח רש"י ז"ל על פסק ההלכה במקום שדברי היחיד קרובים אל הפשט. כמו שמצאנו במקומות רבות ברש"י עכ"ל. וכתב עליו בצדה לדרך וז"ל ויש לומר עוד שסובר רש"י ז"ל כר"ת בפרק הגוזל קמא. דס"ל דאפילו למ"ד ערוב פרשיות כתיב כאן. מ"מ בעינן בשומרין הודאה במקצת עכ"ל. ואישתמיטתי' דברי רש"י ז"ל בהגוזל שם. שפירש בהדי' דלא כר"ת. שבפקדון אפילו כופר הכל חייב יע"ש בדף ק"ז
ט ובש"ס פריך. אדרבה ראשונה בשומר שכר ושני' בשומר חנם שלפי משפט פרשה הראשונה משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב שכן פוטר עצמו מכלום אבל בפ' ב' ליכא כפל בטוען טענת גנב שהרי בטענת נגנבה מחייב עצמו ומשני אפ"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ופירש"י שפ' ב' שמחייבתו בקרן בטענת גניבה ואפי' לא נשבע חמורה מן הראשונה שפוטרתו מקרן בטענת גניבה אם לא הכחישוהו עדים אע"פ שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ויבואו עדים עכ"ל:
[ד"ה שבועת] ר"ל שמ"ש הכתוב כאן אם לא שלח ידו וגו' אין פירושו כמאמר אם לא שלח ידו וגו' שאמר הכתוב בפ' ראשונה אצל שומר חנם ששם המאמר הזה הוא ביאור השבועה שישבע אם לא שלח ידו וכוונת השליחות יד הוא בכולל שלא שלח בה יד מקודם שנגנב וגם שלא שלח בה עתה יד לגנוב לעצמו אבל כאן אין המאמר הזה ביאור השבועה שהרי נשבע שנאנסה ובשבועה שלא שלח בה יד לבדו לא סגי דאף אם לא שלח בה יד אימור נגנבה ולא נאנסה ואיך יאמר הכתוב שנשבע שלא שלח יד (ואפי' למ"ד בין הפוסקים דשבועת שליחות יד הוא ג"כ דאורייתא וצריך לישבע שנאנסה ושלא שלח בה יד מקודם שנאנסה עדיין תיקשי איך עזב הכתוב עיקר השבועה שנאנסה וכ' השבועה הטפלית שלא שלח בה יד) ואל תשיבני הרי בשומר חנם הזכיר ג"כ הכתוב רק השבועה שנגנבה (דהיינו כנ"ל שלא שלח בה יד לגנוב לעצמו) והרי בזה לא הספיק עדיין שצריך לישבע שלא פשע ז"א שי"ל שלא הזכיר הכתוב רק עיקר השבועה והוא אמתת טענתו שנגנבה ולא חשש על השבועה הטפלית להזכירו אבל כאן עיקר השבועה לאמת טענתו הוא שנאנסה על כן פירש"י ז"ל שאין המאמר הזה שבפ' זו ביאור השבועה כמו בפ' הא' רק הוא מאמר תנאיי. וזהו שיעור הכתוב שבועת ד' תהיה בין שניהם ר"ל על אמתת טענתו שזכר מקודם והוא שנאנסה והוא מובן מכללא מסתמיות הכתוב וא"צ להזכירו ואמר הכתוב אח"כ התנאי לזה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ר"ל אימתי נפטר השומר הזה בשבועה זו מתשלומין אם לא שלח בה יד לפני שנאנסה הא אם שלח בה יד מקודם חייב אף שנאנסה דשולח יד בשל רעהו גזלן הוא. ומשעתא דשלח בה יד קמא לי' ברשותי' וחייב אף באונסין וכצ"ל ברש"י והוא שלא שלח בה יד כנ"ל ברורן של דברים אלו. והרא"ם ז"ל לא ביאר דברים אלו ככל הצורך:
יב (ד"ה יביאהו עד) כינוי ואחריו השם כמו יביאה את תרומת ד' אשר אני נותן להם לב"י ופירוש עד בכל מקום שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כדאי' בסוטה. והנה בא המקרא הזה להשמיענו דמה שפטור השומר הזה בשבועת אונסין אינו אלא אם נאנסה במקום שאין אנשים מצויין כדכתיב בריש פ' זו ומת או נשבר או נשבה אין רואה וגו' ותניא בפ' האומנין איסי בן יהודא אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. מדברי הרא"ם ז"ל:
[ד"ה הטרפה] ר"ל דהטרפה בהא הידיעה משמע רק טרפה המיוחדת ולא כל טרפה בכלל. ופשוט:
יד כתב הרשב"ם ז"ל וז"ל בעליו אין עמו במלאכת אותה בהמה לפי הפשט ובמדרש חכמים אפי' במלאכה אחרת כו' עכ"ל. והנה הפשוט הזה שזכר הרשב"ם ז"ל הוא ג"כ דעת רב המנונא בש"ס דבבא מציעא פ' השואל דבעינן שיהי' הבעלים עושים במלאכה באותה הבהמה השאולה עם השואל משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה ונדחו שם דברי רב המנונא מכמה משניות וברייתות ומסקנת ההלכה פליגא אדרב המנונא בב' דברים. א' שהשואל בהמה מחבירו ושאל או שכך בעליו עמה בין לאותה מלאכה ובין למלאכה אחרת ד"מ ללמד עם בנו פטור השואל מאונסין. ב' שאפילו לא היו הבעלים שאולין או שכורין לו רק בשעת שאלה ולא בשעת שבורה ומתה מיקרי בעליו עמו. אבל אם לא היו בעליו עמו בשעת שאלה ואע"פ שהי' עמו בשעת שבורה ומתה אין זה בעליו עמו וחייב השואל באונסין:
[ד"ה אם] ר"ל כי תואר שכיר וכן כנוי הוא וכן מעל בא דכל על השור. והנה יש צד לומר שהשוכר משפטו כשומר שכר לפי שמשתמש בו ונהי דשואל לא הווי לפי שאין כל הנאה שלו מ"מ חות דרגא והווי ש"ש וי"ר ג"כ מהפך שלפי שמשלם בעד השמוש אינו אלא שומר חנם:
טו וגדר פעל הפתוי הוא לעורר את הנפתה ע"י דברים לעשות איזה רע שרצון המפתה בו ע"י שיצייר לו את הטוב המגיע לו מן הפעולה ההיא ובהמצאות שקר יכזיב לו את הרע ההוא: