באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר יתרו
פרק יח
א אין ספק ששמע יתרו מכל הנסים והנפלאות אשר עשה המקום לישראל עמו לא יבצר אחת מהנה לזה לא אמרו סתם מה שמיעה שמע אבל אמרו ז"ל מה שמיעה שמע ובא ר"ל מאיזו שמועה מהשמועות נתעורר לבוא. ופליגי בגמ' דזבחים חד אמר קרי"ס שמע וסברתו לפי שהפליג הכתוב בנס קריעת ים סוף יותר מכל הנסים להיותו סוף ותכלית מפלת מצרים והמכה ההיא הרעה להם והשפילה גאונם יותר מכל העשרה מכות הקודמין אשר הוכו במצרים. על כן מצאנו אצל רחב שאמרה אל המרגלים כי שמענו את אשר הוביש וגו'. וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש וגו' הרי שמן פלא קריעת ים סוף התפעלו האומות יותר מכל יתר הנפלאות. וח"א מלחמת עמלק שמע ובא וסברתו שאע"פ שאין מלחמת עמלק מופלג כקריעת ים סוף. מ"מ תפס מלחמת עמלק לומר שהיא היתה המעוררתו לבוא. מפני קבלתם ז"ל שהוא ועמלק היו בעצה אחת עם פרעה וכשרא' שאבד הקב"ה את עמלק מן העולם עשה תשובה ואמר אין לי לילך אלא אצל אלקי ישראל כדאיתא בש"ר. ורש"י ז"ל תפס כאן דברי שניהם או משום דס"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. או אעפ"י דס"ל דפליגי מ"מ תפס בקוצר דברי שניהם. כי לא נדע איזה משניהם יכשר עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה אין ספק שאף לדבריהם ז"ל שנתעורר לבוא ע"י קרעי"ס ומלחמת עמלק יותר משאר הנפלאות. הכוונה בזה. שיתר הפלאים לא התפעל מהם כל כך כהתפעלותו מנפלאות ההם. אבל בכל זאת אחרי שהתפעל ביותו ע"י הפלאים הנ"ל לכל מר כדאית לי' אז הבין למפרע שכל יתר הנפלאות כולם אצבע אלקים הם גם המה ועשו כולם התפעלות חזק בלבו אח"כ ולכן כלל כאן הכתוב כל הנפלאות כאחד ואמר וישמע יתרו את כל אשר עשה וגו' רק שאמרו ז"ל שסבת התפעלותו מהם הי' הפלאים הנ"ל לכל מר כדאית לי' ואמנם מה שהכריח לרז"ל לומר שאחד מהפלאים עורר אותו יותר מזולתו ומדוע לא נאמר שכולם עשו עליו התפעלות חזקה וכל אחד ואחד מהנה הי' בו די לעוררו לבוא ולהתגייר או שקבוצם ביחד עשו עליו התפעלות חזקה אף אם לא הי' די בהם לעוררו בנפרד כל אחד ואחד לבדו. נ"ל היותו נמשך ג"כ מקבלתם ז"ל הנאמנה שהוא ועמלק היו בעצה אחת עם פרעה. וצ"ל שעצה ההיא היתה לרדוף אחריהם אחרי צאתם מארץ מצרים ביד רמה ולפ"ז אין לומר שלשמיעת המכות הקודמות התעורר לבוא שהרי הקשה את לבבו למולם וע"כ לו' שנתעורר ע"י סוף מפלתם בים סוף זהו סברת מ"ד קריעת ים סוף שמע ובא. ואידך מ"ד ס"ל מלחמת עמלק שמע ובא שהרי עמלק לא התעורר בלבבו הערל גם לקריעת ים סוף. ולא עוד אלא שהעיז פנים לצאת למלחמה עם ישראל. לכן י"ל שגם עיקר התעוררות יתרו להבין לאחור מי פעל ועשה כל הפלאים הראשונים ולבוא לדבק באומה קדושה זו וליכנס תחת כנפי השכינה היתה מפלת עמלק. ואמנם יש להתעורר בזה שהרי קבלתם ז"ל הנ"ל מקושי לבב יתרו לפני מכת ים סוף ומלחמת עמלק הוא נגד מ"ש רש"י ז"ל בפרשת שמות שרעואל הנזכר שמה הוא יתרו ושפירש מע"א ולכן נדוהו אנשי מדין ומשה הציל בנותיו מן הרועים. הרי שכבר טהר לבבו מגלולי מצרים טרם בא המכות על מצרים. והנה דברי רש"י ז"ל שמה לקוחים גם המה מן הש"ר. והאגדות סותרות זה את זה בתחלת הדעת. וצ"ל בזה שאף שפירש מע"ז. בכל זה לא האמין עדיין במשה עבדו ושנגלה השי"ת למשה בשביל ישראל ולבחור בזרע אברהם יצחק ויעקב עד שנתברר לו זה ע"י קריעת ים סוף ומלחמת עמלק לכל מר כדאית לי'. וגם י"ל עוד עפ"י פירש"י ז"ל להלן בפסוק עתה ידעתי כי גדול ד' מכל וגו' שלא הניח יתרו ע"ז שלא עבדה. ולכן י"ל שלא פירש אז בעת שבא משה למדין מארץ מצרים רק מתועבת מדין ולכן נדוהו הרועים וגרשו בנותיו מן הבאר. אבל בכל זה לא עזב עבודת האלילים מכל וכל ובחר בתועבה אחרת כתועבת ושקוץ מצרים וכדומה עד שנתברר לו ע"י פלאי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שאין ממש בכל האלהות האלה ושקר נחלו הגוים הבל ואין בהם מועיל וידע כי ד' הוא האלקים ואין עוד מלבדו. ואולם יותר קרוב לטבע הוא הדרך הראשון שתחלה השיג יתרו בהתפלספותו מדרך החקירה שקרות האלילים והבליהם. ואח"כ השיג ע"י נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק אמתת הנבואה ובחירת הבורא ב"ה בזרע אברהם קדושו. זהו מה שנ"ל ברור בביאור דבריהם וכוונתם ז"ל:
(ד"ה יתרו) אין לשאול שדברי רש"י ז"ל נראין כסותרין זה את זה שהרי מתחלה כתב יתר על שם שייתר פרשה אחת בתורה. א"כ משמע מזה ששם יתר לא הי' לו רק אחרי שנתגייר. ואח"כ כתב יתרו לכשנתגייר הוסיפו לו אות אחת ומשמע מזה שכבר הי' לו שם יתר קודם שנתגייר. שבאמת דרש זה הוא ע"ד אמרם ז"ל בברכות דשמא גרים. רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות ואין הכוונה בזה שניתן לה שם הלידה הזו מפאת הנבואה. רק שהוא ע"ד רמז שאירע שנתכוון השם הזה שנתנו לה בלידתה אל המקרה שקרה לה אח"כ. ועל דרך זה הוא ג"כ אמרם ז"ל כאן בשם יתר שהי' לו קודם שהתגייר עכ"ל בעל צל"ד ז"ל וכן יש לומר ג"כ בשאר השמות שהי' לו זולתו בשם יתרו שלא הוסיפו לו האות רק אחרי שנתגייר וכן שם חבר וחובב להיותן שמות עבריות. מן הסברא שלא נקרא בשמות הללו עד אחרי גירותו. וכן הי' הדרך בימים הקדמונים לקרוא לנכבדים בשמות הרבה כפי המקרה שקרה להם כנמצא בתנ"ך ובפרט בדה"י:
(ד"ה חותן) אין הפרש בין יתרו חותן משה ובין יתר חותנו ובשניהם נסמך יתרו למשה אבל ההפרש רק מצד הספור שאם הספור מפעולת יתרו ומסמנו בשם חותן משה תולה גדולת יתרו במשה. אבל כשהספור מפעולת משה המתייחסת ליתרו ומתארו בשם חותנו נראה שמתכבד משה ביתרו וזה מבואר מאוד:
(ד"ה למשה) ר"ל שהרי גם משה בכלל ישראל ומשתתף עמם בטובתם ולמה הזכירו א"כ הכתוב בפרט. אלא לפי שמדרך הלשון והספור לפרוט את האיש הרשום יותר והגדול בעמו מכלל האנשים שנשתתף עמהם במקרה אחד ולא לכללו עמהם וביותר כשהאיש ההוא חל עליו יותר המקרה ההוא מיתר האנשים כמו בהציל ד' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול. להיות שהי' שאול השונא העיקרי אליו ושנאתו הרעה לו יותר משנאת יתר אויביו וכן כאן משה הי' הגואל ועל פיו עשה השי"ת כל הנסים לישראל:
(ד"ה את כל אשר עשה) כבר ביארתי לעיל באורך שבלי ספק שמע ישראל מכל הפלאים והטובות אשר עשה ד' למשה וישראל אלא שלא נתעורר לבוא בלתי מפני קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. והנה הכתוב כלל כאן הכל במאמר כל אשר עשה וגו' ויש א"כ בכלל זה הנפלאות שנעשו להם במצרים עד צאתם וכן אח"כ בקריעת ים סוף הטובות והנפלאות המתייחסים לענין היציאה וגם הטובות שנעשו להם אח"כ המתייחסות לענין עמידתם וקיומם במדבר והוא המן ובאר ומלחמת עמלק:
חלא שממה שפרט לך הכתוב אח"כ כי הוציא ד' את ישראל ממצרים שבכלל זה כל הטובות והפלאים המתייחסים לענין היציאה והם העשר מכות וקריעת ים סוף. לכן לא ביאר רש"י בכלל את כל אשר עשה וגו' רק הטובות המתייחסות לענין עמידתם במדבר והם המן והבאר ומפלת עמלק:
(ד"ה כי הוציא) ר"ל בכאן כלל כל הטובות המתייחסות לענין היציאה שהם העשרה מכות וקריעת ים סוף. וכתב רש"י ז"ל שאף שגם הטובות הללו כבר נכללים במאמר הקודם כל אשר עשה וגו'. בכל זה מדרך הלשון לפרוט את הדבר הרשום הן במקרים והן באנשים במאמר בפני עצמו ולהוציאו מכלל הדברים שזכר מקודם וגם בלשונות הלועזות נהוג כן כאשר יאמר הלועז האשכנזי בכגון זה בעזאנדערס. ומפני היות יציאת מצרים הטובה הראשית והעיקרית בבחינת כל הטובות אשר עשה השי"ת לעמו ישראל. לכן הוציאו הכתוב מכלל הקודם וכתב אותה לעצמו אח"כ ומבואר:
ב פשוט שהוצרך רש"י ז"ל לבאר המאורע הזה משלוח צפורה ובני'. כדי שלא יקשה על המבואר בכתוב כאן ממה שכתוב בסדר שמות בספור שליחות משה ששב משה מן המדבר מקום מרעהו לארץ מדין. ויקח את אשתו ואת בניו עמו וירכיבם על החמור וילך אתם למצרים וגם ספר מה שקרה לו בדרך לכתו בדבר המילה. וכבר רמז הכתוב כאן בעצמו יישוב הדברים באמרו אחר שלוחי'. אלא שרש"י ז"ל ביאר איך הי' השלוחין ופשוט:
ד כבר ביארתי גם בסדר שמות ההכרח לזה שהוא ממה שלא אמר הכתוב ויצילני מיד פרעה. ובדרך הלשון בכל מקום שמשמעו סתם שלא הי' ספוק ביד פרעה להרגו אבל אמרו ויצילני מחרב פרעה מורה ענין הדרש הזה. ולכן סמכוהו ללשון זה:
ה כבר ביארתי בכמה מקומות באורך שמדרכו הספור לספר או את הדבר הגלוי וידוע מעצמו. או הדבר הבלתי שוה הספור מפאת עצמו. או לשנות את הדבר המסופר מכבר אם הדבר ההוא מצד עצמו או מצד התייחסותו אל ענין אחר יש בו איזה זרות ובחינה או ענין יקר למען עורר את השומע על יקרת הענין ההוא וזרותו וזהו ג"כ כוונת הכתוב כאן באמרו המדבר. כמו שביאר רש"י ז"ל כאן ואינני צריך להאריך עוד באשר הארכתי בזה בכמה מקומות מביאורי זה
ו כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. הרמב"ן ז"ל פירש וז"ל ששלח לו הלשון הזה באגרת כי השליח לא יאמר אני חותנך בלשון מ"ב רק יאמר חותנך יתרו בא אליך אלו דבריו ז"ל. אבל אין זה טענה כי כוונת רש"י שיתרו אמר להשליח שיאמר למשה בלשון זה כה אמר יתרו אני חותנך יתרו בא אליך וגו' עכ"ל. ובאמת שיפלא מאוד על הרמב"ן ז"ל שאין בלשון הכתוב הזה קשות כלל עד שנצטרך מפני זה לבאר תיבת ויאמר במקום ויכתוב אמנם הדבר שיש לעורר עליו הוא זה דמדוע יצוה יתרו לשליח שיאמר למשה בלשון יתרו המדבר אליו דוקא אני חותנך וגו' הלא לא הוצרך יתרו אלא להודיעו מביאתו וכדרך הקרובים אשר בטרם בואם אל קרוביהם יודיעו אותם תחלה ע"י שליח או במכתב מביאתם למען ישתעשעו בידיעה זו וגם שלא יבוא בפתע פתאום. וא"כ הי' די שיאמר יתרו לשליח לך והודעת למשה כי הנה אני חותנו בא אליו ואשתו ושני בני' עמה אמנם זהו יתיישב בדבור הסמוך:
(ד"ה אני) כבר כתבתי בסמוך מה שיש לעורר בלשון יתרו זה. מה ששלח למשה להודיע אליו ביאתו בל' מדבר בעדו דוקא שלא כדרך שאר השולחים אבל באמת אם לא הי' תכלית השליחות הזה למשה זולתי למען ישתעשע מקודם בידיעת ביאתו אליו הי' זה קושי. אבל באמת כוונת יתרו הי' ג"כ באותו שליחות מלבד כוונה הנ"ל. כדי שיחלוק לו משה כבוד ויצא לקראתו. ואל תתמה על הדבר שיתרו הי' חפץ ביקר כי לא חפץ כבוד הי' אלא שיתרו הי' שר וגדול בארץ מדין וגם שמשה מלך בישורון הי' חתנו וא"כ העדר הכבוד הזה הי' בזיון גדול בערכו. ועוד שכבודו הוא כבוד משה באמת ואם הי' יתרו בא אליו מבלתי שיצא משה לקראתו הי' זה העדר כבוד למשה ויתרו ביודעו מענות משה גלה דעתו אליו שהוא הוא החפץ ביקר הזה. והנה לגלות כוונה זו בפירוש לשליח שיאמר אל משה לצאת לקראתו אין זה מדרכי המוסר. ולכן התחכם יתרו לצוות אל השליח שיאמר למשה בלשון מדבר בעדו. כה תאמר אל משה כה אמר יתרו בלשון הזה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בני' עמה למען יבין משה כוונתו בצאת לקראתו ולכבדו. ודבר זה לא ניתן לבאר בכתב והמבין יבין כי הכוונה ההיא הוא בכח הלשון הזה היותו בלשון מדבר בעדו שלא כנהוג ובזה תבין לשון רש"י ז"ל בכאן. ומה יפה פירושו ז"ל ובזה יתברר לך ג"כ סתירת דברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי בדבור הסמוך הקודם ותדע ג"כ ממוצא דבר הזה שמ"ש רש"י ז"ל אם אין את יוצא בגיני כו' אין ר"ל שאמר לו כן בפירוש רק שזהו הכל בכח המאמר אם אין את יוצא בגיני לפי שאיני כדאי צא בגין אשתך ואם כל זה אינו שוה צא בגין בניך כי אין אדם מתכבד ומתגדל נגד בניו ובעבורם גם אנכי ואשתך ראויין לכבוד כי ע"י קורבת הבנים תפול ההתגדלות גם לנגדנו. ודוק בכל זה:
ז זהו מדרך הסברא ופשוט כי בברור שלא יצא משה לבדו לקראתו והכתוב לא הזכיר רק מיציאת משה לפי שע"י יציאתו מובן ממילא. יציאת כל השרים והגדולים:
[ד"ה וישתחו] מדרך הסברא כמ"ש גם הרא"ם ז"ל בעצמו. כי מן הסתם כל הפעולות הנזכרות נמשכות מן הפועל הראשון הנזכר מקודם ואחרי שנזכר מקודם ויצא משה וגו' א"כ גם מ"ש אח"כ וישתחו וישק לו שב אל משה הפועל הראשון. ועוד שכבר ידענו ענותנותו הגדולה של משה מפי עדות הכתוב א"כ מסתמא שהי' הוא המתחיל ראשונה בפעולות הללו וכדרכם ז"ל סמכוהו אג"ש בדרך אסמכתא מג"ש דוישאלו איש וגו' הנזכר אח"כ שנרמז בג"ש ההיא שמשה ע"ה הי' המתחיל הראשון בפעולות הללו ובלא זה הוא מדרכי המוסר כמו שזכר זה גם הרא"ם ז"ל שהיוצא לקראת הבא אליו הוא השואל תחלה בשלום הבא וכן הוא ג"כ בפעולות הנשיקה וההשתחוואה אף שג"כ הי' מגדר המוסר להפך מיתרו לנוכח משה שיקדים יתרו עצמו בכל הפעולות הללו להיות משה ע"ה הי' מלך ישראל ונביא ד' וגדול שמעו בכל הגוים בכל זה משה לרוב ענותנותו הזדרז את עצמו בדבר להקדים עצמו בדבר במעשה הכבוד הזה ליתרו חותנו. והפלפול שפלפל בזה הרא"ם ז"ל הוא אך למותר לע"ד במה שהקשה שהרי גם יתרו נקרא איש בלשון הכתוב ועוד דאין ראי' משאילת שלום לפעולת הנשיקה וההשתחוואה הקודמת לה כי באמת כך הוא אורחא דאגדתין להסמיך אל הכתוב ברמז מעט את הדבר היוצא מן הסברא והעירונו ז"ל בזה על סעיף הענוה מענותנותו הגדולה של משה רבינו ע"ה:
ח גם זה מדרך הסברא וכפי הראוי בחוק משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים:
(ד"ה את) פשוט הוא להיות שזכר הכתוב שספר לו משה את כל התלאה שמצאה אותם בדרך. והנה התלאות המוצאות אותם בדרך לא הי' זולתי מלחמת עמלק וקריעת ים סוף:
(ד"ה התלאה) הרב ז"ל הולך כידוע בכמה מקומו' מביאוריו לתנ"ך. בשיטת חכמי צרפת שלדעתם אין הבדל כלל בין גזרת נל"ה וגזרת נע"ו ושמות תלאה ותרומה ותנופה. וכולן בני ב' אותיו' המה בשרשם ובשם תלאה רק למד אלף מן היסוד ובשם תרומה רק ריש מם מן היסוד ובתנופה רק נון פא מן היסוד (זולת בשמו' הנגזרים מן הפעל שיבוא בהפעל ההא בסוף ליחיד נסתר כמו שם מטה שנגזר מן נטה אז גם לדעתם ההא שרשי' וכן מכה שנגזר מן הכה) אבל לדעת חכמי ספרד שם תלאה שרשו לאה וההא מהיסוד ותרומה ותנופה הן מגזרת נע"ו ושרשם רום נוף. מדברי הרא"ם ז"ל:
ט כבר ידעת כי מדרכם ז"ל לדרוש החלוף מדאפקי' בל' הכולל ולא בל' המיוחד כמו כאן שהיל"ל וישמח ש"מ שבא להורו' גם על ההוראה השני' שהוא החדוד. ונתערבה לו השמחה עם הצער בקצהו והרא"ם ז"ל כתב בעצמו הכלל הזה במקום אחר וכאן השמיטו:
(ד"ה על כל) דממה שאמר בתחלה על הטובה שכולל הכל ולמה פרט אח"כ רק טובת יציאת מצרים לבד ואמר אשר הצילו וגו' לזה כ' רש"י ז"ל שלהיו' יציא' מצרים הוא הטובה הגדולה על כולן מדרך הלשון לפרוט את הרשום בפרט וכעין שרגיל הלועז לומר בעזאנדערס וכבר הארכתי בזה גם למעלה בתחל' הפרשה:
י הנה יש כאן כפל לשון. ברוך וגו' אשר הציל וגו' מיד מצרים ומיד פרעה. אשר הציל את העם מתח' יד מצרים. ויעויין מה שכתב בזה הראב"ע והרשב"ם ז"ל. אבל פירוש רש"י ז"ל מחוור יותר שבאו כפל המאמרים האלה לעורר על בחינ' יתרון וכמות הטובה אשר גמל המקום ב"ה לישראל עמו ובכל מאמר הורה על כוונה אחרת ואלו לא אמר אלא אשר הציל אתכם מתח' יד מצרים. לא הי' פורט בזה כי אם מהות הטובה והוא ההוצאה מהעבדו' בכלל. ובאמת שכמות הטובה תגדל עוד בבחינ' האדונים שנמסרו בידם והם מצרים ופרעה. ויתרו רצה לעורר ולתת תודה להשם ב"ה בהראותו גודל הטובה בבחינ' כל פרט. לכן הקדים בשבח לומר ברוך וגו' אשר הציל אתכם מיד מצרים. ר"ל מיד אומה קשה כמצרים ומיד פרעה. ר"ל מלך קשה ועצום כמוהו והכוונה שגם לולי העבדו' קשה מאוד ההכנעה והגירות תחת עם קשה ושחץ כאומת מצרים ומושל עריץ ואכזר וגבה לב כפרעה כי לשון מיד מצרים ומיד פרעה אינו מורה בהחלט על העבדות. רק על ההכנעה וההמסר ברשותם בכלל ואח"כ ביאר ביותר ענין ההצלה שאיננה מההכנעה והגרות לבד. זולתי מתחת יד עבודה קשה עבודת פרך ורידוי עצום שהיו מכבידים עליהם. והכוונה בכל זה כי להיו' גר ונכנע בלבד אל מצרים ופרעה רע ומר מאוד אף כי להשתעבד ולהיות נרדה מהם ובא המאמר הראשון להקדמה לעורר על כמות הטוב והחסד ההוא מאת גואלם ית' ומבואר מאוד:
(ד"ה מתחת) בכאן עורר רש"י ז"ל עפ"י פירושו בפסוק זה שביארתי בסמוך על ההבדל שבין לשון מיד מצרים ובין לשון מתחת יד. שלשון מיד הוראתו רק ההמסר ברשות זולתו וההכנעה מפניו אבל לשון מתחת יד מורה הרדוי והעבודה הקשה לזולתו ג"כ כי מתחת יד מורה הכבדת היד על הנכנע וכענין תחת עול ומבואר מאוד עפ"י זה יושר פירושו ז"ל בכוונת הפסוק וכפל המאמרים שבאו בו:
יא הרא"ם ז"ל דחק לפרש כאן בפירוש רחוק לע"ד. אבל הנראה לי בזה כי כוונת רש"י ז"ל ליישב בזה עפ"י הדרש שמלת ידעתי הוא בעבר ומלת עתה הוראתו ההוה לזה פירשוהו ז"ל ע"ד הכתוב בסדר לך לך. הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. שמלת נא הוא ג"כ כמלת עתה ובא העבר וההוה כאחד. ולכן פירש"י ז"ל שם הנה נא (ר"ל עתה) הגיעה השעה שיש לידאג על יפייך ידעתי מכבר כי אשת יפת מראה את והנה חלק שם רש"י ז"ל את הכתוב לשני מאמרים והנה נא מאמר קצר בפ"ע וידעתי וגו' מאמר אחר בפ"ע וענין קצור המאמר הזה הנא נא הארכתי שם במקומ' וע"ד זה חלק ג"כ רש"י ז"ל עפ"י הדרש מלת עתה למאמר קצר בפ"ע וידעתי וגו' למאמר בפ"ע ואין מלת עתה דבקה עם ידעתי והשיעור עתה נודע לי ביותר החלט את אשר ידעתי מכבר. והנה כל זה לפי הדרש אבל לפי פשוטו בא כאן העבר במקום ההוה וכמ"ש כל המפרשים ז"ל:
(ד"ה אשר) הרא"ם ז"ל הקשה. שאין כוונתם ז"ל בש"ר. רק למשל בעלמא ע"ד חופר גומץ בו יפול ולא כוונו ז"ל בזה רק להורות שכוונת הכתוב כתרגומו שבאותו דבר שדמו לעונשם נענשו בעצמם. ובאמת שרש"י ז"ל הוציא דבריו מגמרא ערוכה בסוטה פ"ק. והמאמר הזה איתא ג"כ שם. וקאמר הש"ס בתר הכי. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא. דכתיב ויזד יעקב נזיד עכ"ל בעל צדה לדרך ז"ל:
ואני נפלאתי בלא זה על הרא"ם ז"ל היעלה על לב שכוונת רש"י ז"ל. שבקשו לבאר באמת פעל זדו מלשון ויזד רק שביארו ז"ל ע"ד דרוש בעלמא. שזה הדבור בכללו משל ההדיוט. וכדרך הדרוש לומר מתלא אמר. והעיקר להורות לנו במשל הזה הענין היוצא מהמשל. שהוא כתרגום אונקלוס ע"ה. ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון:
יב דלשון עולה הוא מענין הקטרה על שם העשן והריח העולה מהמוקטר:
(ד"ה וזבחים). פשוט כי שאר מיני הקרבנות חוץ מעולה ושלמים אינן באין בנדר ונדבה. ואף שהתודה ג"כ באה בנדבה. הרי היא בכלל שלמים ומכונה שלמי תודה וכיון שכבר הזכיר עולה. ע"כ פי' זבחים שלמים:
(ד"ה לפני האלקים). הראב"ע ז"ל כתב וז"ל וטעם לפני האלקי"ם. כי אוהל משה הי' לצד מזרח אוהל מועד עכ"ל. והוא ז"ל הולך לשיטתו שהסכים בתחלת הפרשה לדעת רס"י ז"ל מ"ש בסמוך. בפסוק י"ג. שלא בא יתרו למשה עד לאחר שהוקם המשכן בשנה השנית. ולכן אמר כאן כי פי' לפני האלקי"ם לפני אוהל מועד. היינו לפני פתח אוהל מועד שהי' במזרח. וצ"ל לדעת הראב"ע ז"ל שמה שסמן הכתוב מקום הארוחה ההיא. וגם זכרו בכנוי וברמז ולא בפירוש הוא לומר שראוי' הסעודה ההיא שבאה לשמחת הקרבנות (כי יום הקרבן של כל איש הי' יו"ט שלו כידוע מן הש"ס) ובפרט קרבנות כאלו שהם לתכליות נשגבות. תודת שלמים על הנסים שנעשו לישראל בארץ מצרים ובמדבר. וגם קרבן גירות יתרו לשם התגיירו כדין הגרים. שתהי' במקום המקודש הזה ששם השראת השכינה. ולכן זכרו למקום הזה ברמז וכנוי הזה. הוא מעלת המקום וקדושתו היותו לפני האלקי"ם. כלומר מקום השראת השכינה. כל זה לדעת הראב"ע ז"ל. אבל חז"ל באו לדרוש הפסוק הזה בפירוש כולל לדברי הכל. גם למ"ד באגדה שיתרו קודם מתן תורה בא שלא הי' אז המשכן כלל. לכן אמרו ז"ל שלא בא הכתוב לסמן מקום מיוחד מזולתו ולא בא אלא לומר שבכל מקום שהיתה הסעודה ההיא היתה לפני האלקים להיותה סעודת מצוה ובשביל הקרבנות שקדמו אלי' נוכל לומר ששם חונה כבוד ד' וזה השולחן אשר לפני ד' מצד הקרבנות הנ"ל שקדמוהו. וגם מפאת המסובין בסעודה ששמחתן אינה אלא לשמח את נפשם היקרה ולהתענג על ד' במסבה בספור עזוזו ונפלאותיו ראוי המקום הזה איך שיהי' גם אם איננו בצד לאוהל מועד. להקרא לפני ד' כי מאין ספק שם השראת השכינה. וכבר אמרו חז"ל באבות שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה שכינה שרוי' ביניהם. ומכ"ש בסעודה היקרה ההיא. ומה נעים אמרם ז"ל. שהנהנה מסעודת ת"ח כנהנה מזיו השכינה. ור"ל בזה שאין ההנאה גשמית לבד כסעודת עמי הארץ הבאה רק למלא בטנם אבל היא בעיקר מזון הנפש לחם שמים שיתענגו במקהלותם על ד' ויתעדנו במושכלות והשגת התורה ומפלאות תמים דעים ב"ה. ועל צד ההפלגה כנו ז"ל כדרכם ההנאה הרוחנית הזאת הוא ההתענג במושכלות האלה נהנה מזיו השכינ' והבן זה:
יג הנה אמרתי לבאר כאן כלל דברי רש"י ז"ל בדבור זה לפי שהרא"ם ז"ל האריך מאוד בכאן. והוא ללא צורך לפי עניות דעתי ובמחכ"ת הקדושה על כיוצא בזה אמרו ז"ל. אי דייקינן כולי' האי לא הוה תנינן. והנה הרב ז"ל האריך בבאור הלשון והשמיט ביאור הענין בשלימות. לכן ראיתי לבאר הכל תחלה כתב רש"י ז"ל שהספור שבא בכאן מתחלת פסוק י"ג עד סוף כל הקפיטיל הזה הכל הי' בשנה שני'. ואין כוונתו ז"ל בשנה השני' ליציאת מצרים שהרי קיי"ל דליציאת מצרים מניסן מנינין כדאיתא בריש פרקא קמא דר"ה. אבל אחז הלשון כמנהג העולם ולא לפי לשון המקרא (כמו שהוכיחו ז"ל בריש ר"ה שהמקרא מונה ליצ"מ מניסן ולא מן תשרי וכנ"ל) למנות לשנים מתשרי. לפי ששנות הבריאה מונים מתשרי. ולכן אמר כאן שנה שני' שקורא לזמן שאחר יוה"כ שנה שני' וזה פשוט וכתב רש"י ז"ל עוד שזהו לדברי הכל אף למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא. כמו שיבואר להלן ההכרח לזה באורך אלא דבהא פליגי ז"ל באגדה דמ"ד יתרו קודם מתן תורה בא ס"ל די"ל כן מכח הסמיכות. ממה שסמך ספור ביאת יתרו לכאן והקדים בספור ביאתו לספור מתן תורה. ועוד שתלה הכתוב סבת ביאתו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף. כמ"ש וישמע וגו' את כל אשר עשה וגו' כי הוציא וגו' וכן כתוב אח"כ ויאמר יתרו ברוך וגו' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו'. ואם היתה ביאתו אחר מתן תורה. למה לא תלה ג"כ סבת ביאתו במ"ת. וגם למה לא הודה להשי"ת על הטוב הזה שנעשה ג"כ בפרסום בקולות וברקים וקול שופר וההרים ירגזון. וגם יקשה עוד שהרי התעוררות ביאתו היתה כנ"ל יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומלחמת עמלק וא"כ למה זה אחר בואו עד אחרי זמן מתן תורה. לזה ס"ל כי יותר יש לומר שבא קודם מ"ת. ולכן בא ספור בואו בכאן במקום הראוי. וגם יתכן מה שתלה הכתוב סבת ביאתו רק ביצ"מ וקריעת ים סוף לבד. אלא שבא כאן בפרשה זו גם ספור מה שקרה אח"כ אחר מתן תורה בסבת ביאת יתרו. והוא כפי המשפט אשר ביארתיו כבר במקומות הרבה שהתורה הקדושה תשמור בספורי' על פי הרוב רק סדר הנושאים ולא הסדר הזמני. וזהו אמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה וכאשר תחל לספר ממאורע איש אחד תגמור כל הספור בו. אף אם קצת מהמאורעות לא קרו עד זמן שאחרי המקרים המסופרים אח"כ מאיש אחר בכל זה תקדים ספור נושא הא' בכללו למאורעות נושא השני וע"ד זה הוא ג"כ כאן. לפי שהתחיל הכתוב לספר מביאת יתרו והתגיירו שהי' קודם בזמן למ"ת. גמר כל הספור ממנו גם במה שקרה לו בזמן שאחר מ"ת המסופר אח"כ כל זה למ"ד יתרו קודם מ"ת בא. אבל מ"ד יתרו אחרי מתן תורה בא תלה עצמו ג"כ בנראה מהכתוב שלפי לשון הכתוב נראה. שקרוב לביאת יתרו היתה הסעודה הנזכרת בכתוב ואח"כ אמר ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' דהיינו ממחרת יום הסעוד' ולמ"ד יתרו קודם מ"ת בא צריך לומר א"כ שעשיית הסעודה עכ"פ היתה אחרי מ"ת. וזה נראה דחוק לפי שמשמעות הכתוב שהסעודה היתה לכבוד ביאתו. לכן בחר לומר שיתרו לא בא עד אחר מתן תורה. וזה שסמכו הכתוב לכאן הוא סמיכות הסבה לפי שכל התעוררותו לבוא הוא רק בעבור קריעת ים סוף ומלחמת עמלק אלא שנתעכבה ביאתו עד אחרי מתן תורה לאיזה סבות שאירעו לו מן הסתם. אבל בכל זה מיד נתעורר וקבל על עצמו לבוא למחנה ישראל ולהתחבר עם עם ד' או יהי' טעם הסמיכות כדבר הראב"ע ז"ל יע"ש. זהו מה שנ"ל בביאור טעם מחלוקתם. ועכ"פ כתב רש"י ז"ל שלדברי הכל צ"ל שהספור המתחיל ויהי ממחרת וגו' הוא בזמן שאחרי מתן תורה וצריך להוסיף בלשון רש"י ז"ל אות אחת שאף לדברי האומר יתרו קודם מ"ת בא וכו'. ומ"ש רש"י ז"ל ומהו למחרת למחרת רדתו מן ההר. אינו ר"ל שזהו כוונת הכתוב שלפנינו שהרי לא נזכר בכתוב לפני זה ענין רדתו מן ההר. שנוכל לומר שאמרו ויהי ממחרת מוסב על הירידה ההיא. וע"כ צריך לומר שמוסב על ענין סעודת הקרבנות האמור' לפני זה ופירוש ממחרת ממחרת יום הטבוח והמשתה. ואף שצ"ל לפי הנחה הנ"ל שהית' הסעוד' אחר מתן תורה וכנ"ל. ואחרי שכבר ירד מן ההר במתן לוחות שניות מ"מ אין זה הכרח שהיתה הסעודה ביום רדת משה מן ההר הוא יוה"כ (כמ"ש יפה הרא"ם ז"ל בזה. שלא יתכן לומר כלל שעשו צום כפורים באותו שנה. מפני שעדיין לא נצטוו בו ישראל עד אחר רדתו מההר. והנה ירידתו היתה ביום הכפורים עצמו). ואולי היתה אחר איזה ימים מיום הירידה אלא שיש לנו הכרח אחר לומר שהיתה הסעודה ביוה"כ יום רדתו מן ההר. מפני לשון המקרא. שהי' לו לומר ויהי ממחרת כשבת משה לשפוט את העם וירא חותן משה וגו'. אבל ענין אמרו ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם מורה היותו ענין חדש מה שישב למחרתו. ואם הי' רגיל לשפוט יום יום גם לפני הזמן ההוא אין זה ענין חדש שאירע למחרת יום זה דוקא ואף שיש ג"כ לפרש שאמר ויהי ממחרת וישב וגו'. לפי שביום הסעודה לא הי' לו פנאי לישב בדין. לכן אמר אח"כ ויהי למחרתו וישב לשפוט שוב כמנהגו. וכן נראה שכוון לזה גם הראב"ע ז"ל בקוצר לשונו. מ"מ עדיין אין יישוב מספיק שבכל זה בעבור הפסק יום אחד אינו ענין חדש שיאמר ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' וע"כ עיקר כוונת הספור מה שהי' ליתרו עם משה ע"י ישיבה זו. ומאמר ויהי ממחרת דבק עם וירא חותן משה וגו' שזה ענין חדש והי' לו לומר א"כ ויהי ממחרת כשבת משה לשפוט את העם וירא חותן משה וגו'. לכן ביאר רש"י ז"ל ביותר פשטות עפ"י שיטתו הנ"ל שהיתה באמת הסעודה ביום רדתו מן ההר הוא יוה"כ (ולמ"ד יתרו קודם מתן תורה בא. היתה הסעוד' ימים הרבה אחרי בואו. לפי שלא הי' למשה זמן פנוי מקודם זה ולמ"ד יתרו אחר מ"ת בא י"ל שגם יום בואו הי' ביום הסעוד' הוא יוה"כ וע"כ לומר כן שהרי יצא משה לקראתו והוא הי' לפני יוה"כ בהר). לכן אמר הכתוב ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו'. שזה ענין חדש והודעה חדשה באמת שהי' במחרת יום הסעוד' הוא יום רדתו מההר שהרי מקודם הזמן הזה לא ישב לשפוט בדיני האלקים שקבל בהר סיני. והנה מכח ההכרח הזה פירש רש"י ז"ל שויהי ממחרת הנזכר כאן הוא באמת מחרת רדתו מן ההר. אבל לא כוון לפרש זה בכוונת הכתוב שכוונת הכתוב ע"כ אינה אלא לענין יום הסעוד' והבאת הקרבנות הנזכר לפני זה רק שרש"י ז"ל בא לבאר שבאמת עפ"י הכרח הנ"ל צ"ל שמחרת הסעוד' הי' ג"כ מחרת יוה"כ שהוא מחרת רדתו מן ההר. ועתה אחרי שביארתי כל זה אשוב לבאר ג"כ ההכרח שכתב רש"י ז"ל להנחה הנ"ל שכל הספור הזה הוא לדברי הכל אחר מתן תורה אף למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא והנה ביאר רש"י ז"ל כאן שההכרח לזה. ממ"ש והודעתיו את חוקי האלקי"ם ותורותיו וע"כ שהי' אחר מ"ת וממ"ש שוב כאן וישב משה לשפוט וגו' מוכח שהי' אחר יוה"כ שהרי משנתנה תורה עד יוה"כ לא הי' יכול משה לישב ולשפוט שלא ירד מן ההר עד יוה"כ ואח"כ כתב רש"י ז"ל שאם תרצה להתעקש בזה ולומר דלא פליגי הנך אמוראי הנ"ל בביאת יתרו לחוד אי קודם מ"ת בא או אח"כ רק דפליגי נמי בספור המאורע שבפסוק ויהי ממחרת וגו' וכתובים שאחריו ולמ"ד יתרו קודם מ"ת בא הי' כל הספור הזה ג"כ קודם מ"ת. ובהא פליגי דמ"ד יתרו אחר מ"ת בא הכריח זה ממ"ש כאן בהמשך הספור הזה ושפטתי בין איש לרעהו והודעתיו את חוקי האלקי"ם ותורותיו. ומאמר ושפטתי וגו' הוא על הדינים בדברי ריבות ומאמר הב' והודעתי וגו' הוא ע"כ על שאר התורה שנצטוו בהר סיני (ומן ההסמך פרשה זו לכאן אין ראי' שבא קודם מ"ת כמו שביארתי לעיל):
אבל מ"ד יתרו קודם מ"ת בא שראייתו ממה שנסמכה פרשה זו לכאן וכנ"ל. יסבור נמי שגם ספור הכתובים שלפנינו הי' קודם מ"ת. ומ"ש ושפטתי וגו' והודעתי וגו'. הכל הוא על הדינין שנצטוו על זה כבר במרה כמו שדרשו חז"ל ממ"ש שם שם לו חוק ומשפט. ומאמר והודעתי וגו' אינו אלא כפל לשון מאמר הראשון ושפטתי וגו'. ולזה מ"ש וישב משה לשפוט את העם. הכל הי' קודם מ"ת ובדינין שנצטוו כבר במרה ורק למ"ד דס"ל להכרח ממאמר הב' והודעתי וגו' שהי' המאורע הזה אחר מ"ת יש להכריח ג"כ ממ"ש וישב משה לשפוט שלא הי' עד אחר יוה"כ שהרי ממ"ת עד יוה"כ לא הי' לו שום פנאי לישב בדין. אבל למ"ד יתרו קודם מ"ת בא. ומפרש מ"ש ושפטתי וגו' והודעתי וגו' בדינין לבד שנצטוו במרה נפלו כל ההכרחים הנ"ל. לכן כתב רש"י ז"ל שאין ראוי לומר כן שאם באנו לומר דלמ"ד יתרו קודם מ"ת בא. ישים כל הספור שבכתובים שלפנינו ג"כ קודם מ"ת. מה יעשה עדיין בפסוק שבסוף הפרשה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. ובשלוח הזה ע"כ הוא מוכרח להודות שלא הי' עד השנה השני' ליצ"מ במסע הדגלים שהי' לאחר שהוקם המשכן. וכיון שסוף סוף מוכרחין אנו לומר כן בפסוק האחרון הזה שלא נכתב במקומו מוטב לומר דגם למ"ד יתרו קודם מ"ת בא. רק ביאתו לבד ס"ל שהיתה קודם מ"ת. אבל במאורע המסופר כאן הי' אחרי מ"ת. ולא שנצטרך לדחוק ולומר דמאמר והודעתי וגו' הוא כפל לשון ושפטתי וגו' ולא קאי רק על הדינין ולא על יתר התורות. שאין לשון והודעתי את חוקי האלקים ותורותיו סובל המשמעות הזה כלל. וכיון שהי' גם למ"ד זה המאורע דכאן אחר מ"ת. שב ההכרח הנ"ל שלא הי' עד אחר יוה"כ למקומו לדברי הכל. ממ"ש וישב משה לשפוט את העם. שהרי ממ"ת עד יוה"כ לא הי' לו פנאי. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל הישרים. והפלא בלשונו ז"ל שכשהוכיח שהי' ספור פרשה זו אחר מ"ת. הוכיח ממאמר השני והודעתי וגו'. ולא הוכיח ממאמר הראשון ושפטתי וגו' וגם שבתחלת לשונו ז"ל הוכיח ראשונה היות המאורע המסופר כאן אחר מ"ת ממ"ש והודעתי וגו' ושוב הוכיח. אח"כ שהי' אחר יו"כ ממ"ש וישב משה לשפוט ולמה לי כל האורך הזה הי' לו להוכיח הכל ממ"ש וישב משה לשפוט שלא הי' עד אחרי מ"ת שאז שפטם בדיניהתורה והי' ג"כ ע"כ אחרי יוה"כ שממ"ת עד יוה"כ לא הי' לו פנאי אבל הוא הדבר שדברתי למעלה כי ממ"ש ושפטתי וגו' וכן ממ"ש כאן וישב משה לשפוט וגו' אין ראי' שהי' זה אחר מ"ת דיש לומר שהוא בדברי ריבות שבין איש לרעהו בעסקי ממונות וכבר נצטוו על הדינים במרה לכך הוכיח תחלה שהמסופר כאן ע"כ שהי' אחר מתן תורה ממ"ש והודעתי את חוקי האלקים ותורותיו. דזה ע"כ משמעו על שאר התורות שנצטוו על הר סיני ואינו כפל לשון דושפטתי וגו' וכנ"ל באורך ואחרי שהוכיח מלשון זה שהי' המסופר בכתובים אלו אחרי מ"ת הוכיח יפה אח"כ מושפטתי בין איש לרעהו הכתוב לפני זה וגם ממ"ש וישב משה לשפוט את העם שאחרי שהי' אחר מ"ת. ע"כ שלא הי' המסופר הזה עד ממחרת יוה"כ. וכמו שביארתי למעלה כוונתו יפה באורך. והנה הארכתי עד כה לברר וללבן היטיב דברי רש"י ז"ל מזוקקים שבעתים:
(ד"ה וישב) המשך שאלת יתרו ותשובת משה ועצת יתרו אליו אח"כ לפי שיטת רש"י ז"ל כך הוא כי מתחלה לא ידע יתרו שביאת העם אליו על דבר המשפט ולקחת מפיו תורה. אבל חשב שהי' באים אליו לכבוד ולתפארת כמשפט הגדולים והנסיכים אשר בארץ. וראי' לזה ממה שלא אמר לו יתרו מיד נבול תבול וגו' ואתה תחזה וגו' עד אחרי שהודיע אותו משה שבדבר המשפט ולמוד חוקי השו"ת הם באים לפניו. ולכן חרה ליתרו מתחלה על הדבר הזה וחשבו כמזלזל בכבוד ישראל שהוא יושב לו לבדו והעם נצבים עליו כל היום כולו והשיבו משה שלא בשביל כבודו באים אליו. רק בעבור שתי דברים אלו. דבר המשפט בענינים הנוגעים בין איש לרעהו ולמוד חוקי השם ית' ותורותיו. ור"ל בזה ועל כן מהראוי להיות אני יושב והם עומדין לפני כי כן הוא מן הדין. בשעת המשפט או הלמוד שיהי' השופט או הרב יושב. והבעלי דברים או התלמידים עומדין לפניו לכבוד הדין והתורה ואין א"כ ישיבתו ועמידתם לכבודו ח"ו רק לכבוד השם ב"ה ואחרי שמוע יתרו שכן הדבר אמר לו א"כ באמת הוא מן ההכרח. שתהי' אתה יושב והם עומדים לפניך אבל בכל זה כבד ממך הדבר מאוד איעצך וגו' ואתה תחזה וגו' ובזה סרו טענות המפרשים מעל פירש"י ז"ל ולמפרשים ז"ל שטה אחרת בזה. מדברי הרא"ם ז"ל. (ד"ה מן הבקר) בפ"ק דשבת הוסיפו על זה בזה הלשון אפשר לומר כן תורתו מתי נעשית ובמכילתא הובאה בספר צדה לדרך אמרו בענין אחר והלא אין הדיינים דנין אלא עד זמן סעודה. ורש"י ז"ל סתם כאן לשונו ולא כתב רק אפשר לומר כן. ובצדק השכיל פיו כי ענין הלשון מבוקר עד ערב לפי הבנה המדוייקת בלשון זה הוא התמידיות כל היום כולו בלתי שום הפסק דבר אחר בנתים. ואלו אמר כל היום כולו הי' זה ג"כ לשון גוזמא ומכ"ש המאמר הזה שהוא מגביל ג"כ צמצום הזמן מן הבוקר עד הערב. וכאלו הי' העם משכימין לבוא למשפט בבוקר השכם והיו המשפטים נמשכין מן הבוקר עד הערב סוף היום ממש בצמצום גמור אלא שבגמ' ובמכילתא תפסו כל אחד ענין אחר בש"ס תפסו ענין התורה שהי' משה רבינו ע"ה צריך אלי'. ובמכילתא תפסו ענין הסעודה שכל העם צריכין אלי' והנה הם ז"ל תפסו קושייתם מפאת התמידיות שאן אפשר היותה כפי הוראה המדוייקת בזה הלשון. אבל כבר אמרתי שבכלל לשון זה ג"כ הוראת צמצום הזמן תחלת הזמן בהשכמה וסוף הזמן בהערב יום לכן סתם רש"י ז"ל וכתב אפשר לומר כן ר"ל כי הוראה המדוייקת בזה הלשון התמידיות בלי הפסק וצמצום הזמן מתחלתו ממש של היום עד סוף היום א"א לפי פשוטו צמצום הזמני הוא בלתי אפשרי מצד עצמו וגם התמידית א"א מפאת הענינים השתים שתפסו במכילתא ובש"ס. אבל באמת כי לא ילקח הלשון תמיד לפי הוראה המדוייקת אבל מדרך בעל הלשון לגזם ולוותר מעט. ולהרחיב היוצא מתחומו מעט עד קצה התחום השני שכנגדו. וכן כאן לפי שהי' מ"ר ע"ה מוציא יותר מרוב היום בדבר המשפט והלמוד עם ישראל. הרחיבו בעל הלשון למדת הזמן ההוא יותר מכדי שיעורו והמשכו עד קצה היום לומר מבוקר עד ערב ועל כיוצא בזה אמרו ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. ואולם כבר ידוע אמרם ז"ל בתלמוד דאף דדברה תורה כלשון בני אדם מ"מ כל היכי דאיכא למידרש דרשינן. לכן דרשו ז"ל בו גם כאן הרמזים הנחמדים דגם העוסק בדין אמת לאמתו שעה אחת כעוסק בתורה כל היום וזהו הוראת התמידיות שבזה הלשון. והשנית דכל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וזה יוצא מג"ש דבוקר וערב. ולזה בא כאן בלשון זה הוראת צמצום הזמני (ומזה ראי' למש"ל שרש"י ז"ל כלל בסתימת לשון שאלתו גם הוראות הצמצום הזמני שגם בהונת התמידיות כל היום מ"מ הצמצום הוא דבר שלא יתכן כלל) ואמנם טעם היות עסק הדין והמשפט יקר כל כך ונאות להפלגה זו לומר כאילו נעשה שותף וכו' להיות המשפט קיום העולם אחד מעמודי ארץ ובאין משפט יחרב היישוב המדיני וכאמרם ז"ל באבות על שלשה דברים העולם עומד וא' מהם הוא הדין וכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. לכן אמרו ז"ל על צד הגוזמא כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. לפי שהשי"ת ברא את העולם. והדיין הצדיק ונקי כמעמידו בעמודי הדין לבלי ימוט:
טו כבר ידוע הכלל הזה כי יבוא לפעמים העתיד במקום ההוה. ובדבר ההוה ורגיל להיות יעמיד המספר א"ע כאילו הוא עומד בזמן המסיפר והוא משתמש בעתיד תחת ההוה וכבר הארכתי בזה במקום אחר:
(ד"ה לדרוש) לשון זה מורה לפעמים על התפלה ותחנה להשי"ת והוא דרישת צרכיו כמו דרשו את ד' בהמצאו קראוהו וגו'. והרבה כיוצא, ולפעמים על בקשת דבר הנבואה מהנביא. כמו ותלך לדרוש את ד' הכתוב אצל רבקה ששם אין ענינו תפלה ותחנה בראיית מלת ותלך וכאן הוראתו על למוד התורה שהוא מאת האלקים ית' ותפס משה ראשונה ענין למוד התורה ואח"כ תפס ענין המשפט ואמר כי יהי' להם דבר בא אלי והוא ענין דבר המשפט וזהו דלא כרא"ם ז"ל:
טז כאן תקן רש"י ז"ל אח הלשון. שאמר ראשונה כי יהי' להם דבר בלשון רבים ואח"כ אמר בא אלי בלשון יחידית והי' לו לומר באים אלי. לכן כתב רש"י שהוא מאמר קצר כדרך הלשון הצחה. וענין המאמר. כי יהי' להם דבר מי שהוא בעל הדבד בא אלי. ולחנם נטה הרא"ם ז"ל כאן מנתיב הפשוט אל משעול צד:
יז כמה פעמים זכר תואר זה בפרשה זו ולא התעורר על זה רש"י ז"ל בשום מקום רק בפסוק זה. אלא שלפי שקודם לזה ספר הכתוב בכל פעם ענין אחר מיתרו. וישמע יתרו וגו' ויקח יתרו וגו' ויבוא יתרו וגו' לכן הזכיר עליו הכתוב בכל פעם תואר חותן משה אכל בפרשה שלפנינו שבא המסופר בכל הפרשה ההיא בענין אחד מה שראה יתרו ממשה דבר שנראה זר אליו וששאלו ער דבר הזרות ההוא ותשובת משה אליו שהוא הכרחי ואיננו זר לפי הצורך. והעצה היעוצה אליו אח"כ מאת יתרו. וא"כ לאשר זכר הכתוב כבר בתחלת הספור. ויהי ממחרת וישב וגו' וירא חותן משה וגו' לא הי' לו לומר אח"כ אלא ויאמר אליו חותנו כיון שכבר אמר בריש הספור חותן משה אכל אמר הכתוב חותן משה מטעם שזכר רש"י ז"ל. כדי לכבדו חותן משה ר"ל חותן המלך אלו דברי הרא"ם ז"ל והנלע"ד יותר בזה. שהוקשה לו לרש"י ז"ל שמאחר שכנוי אליו האמור אח"כ ויאמר חותן משה אליו) הוא חוזר אח"כ למשה הנזכר מקודם הי' לו לומר ג"כ חותנו בכנוי הנסתר החוזר אל משה שאין מדרך הלשון כלל להזכיר ראשונה את השם בפירוש מבלי סמיכה ער מה שנזכרו בענין שלפניו ומיד אח"כ בכנוי הנסתר החוזר כי לשון זה מורה שכנוי הנסתר אח"כ אינו חוזר על השם הנזכר לפניו, בסמוך רק שם אחר הוא שחוזר אליו הכנוי ההיא. כי לשון ויאמר חותן משה אליו. מורה שאמר חותן משה לאיש אחר. ולא למשה שהזכיר לפניו והיו לו לומר או ויאמר חותן משה אל משה. או ויאמר חותנו אליו. לזה כתב רש"י ז"ל כי לשבחו בעצתו זאת. שהסכים המקום ב"ה עמו שנה הכתוב מדרכי הלשון להזכיר מתחלה השם בפירוש ולא בכנוי החוזר ומיד אח"כ בכנוי החוזר (חותן משה אליו) כדי להתבונן ע"י השנוי ההוא. מה שזכר את השם לפני כנוי הנסתר שלא הי' ראוי להזכיר את השם בפירוש. אם כנהו אח"כ בכנוי הנסתר לרמוז בזה ראוי' העצה ההיא לחותנו של מלך וגביא חותן משה. והבחינה ההיא רמוזה בשם משה כמו שהודעתיך כבר כמה פעמים. שהשם או הפעל או המלה שבא מותר בלשון הוא למען עורר ולשים לב על הבחינה שיש לבחון בו. וזהו האמת בכוונת רש"י ז"ל לע"ד:
יח ידוע שאתין וגמין רבויין:
(ד"ה כי כבד) מלת ממך מורה בכאן היתרון והוא נופל בשני, דברים המשתתפין באיכות ונבדלין בכמות ובאמרנו זה גדול מזה או כבד מזה משתתפין שניהם בגודל או בכובד והיתרון בבחינת הכמות אבל בשני כוחות מתנגדים שהאחד משבית ומבטל פעולת הכח השני. היתרון בבחינת כח ההתנגדות השוה בשניהם שכל אחד מתנגד לכח חבירו וחפץ להשביתו ומי שכמות כח התנגדותו יותר ינצח את השני. וזה כוונת רש"י ז"ל שבא בקוצר לשונו לבאר ענין המליצה הזה כי כבד ממך הדבר. שאין כאן כח שוה בשניהם הוא כח הכובד. רק ענין השיווי הוא בכח ההתנגדות והיתרון בבחינת כמות ושיעור הכח ההוא:
יט הנה לא אמר הכתוב אם תשמע לעצתי ויהי אלקים עמך שאז תהי' הויו ויו ההמשך מתנאי הקודם אבל אמר איעצך ויהי אלקים עמך. וחסר פעל השמיעה שהוא העיקר שמזה נמשך המאמר השני ויהי וגו' וגם חסר מלת התנאי אם. לכן נטה רש"י ז"ל מדרך המפרשים שויו ויהי איננה להמשך רק ויו התנאית והשיעור איעצך אם יסכים אלקים עמך לעצה זאת מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
(ד"ה הי') (ופירוש רעם בשביל העם כמו אמרי לי אחי הוא וענין מול האלקים שיהי' פניך תמיד נוכח האלקים בעבור העם וכדרך המבקש שפניו תמיד מול המתבקש והכוונה בלשון זה הי' אתה תמיד המליץ בין העם והמקום ב"ה בצרכיהם ולא תסוב בשום זמן, פניך מאת האלקים על אודותם:
(ד"ה את) יישב כפר הלשון שהרי אמר אח"כ והזהרת וגו' את החוקים. וע"כ הך דהכא אמשפטים קאי בדברי ריב שביניהם
כא וכן הוא במכילתא והוא פשוט דאל"כ מאין הי' יכול לדעת מי ומי הם הראויין הלא האדם יראה לעינים ועוד שכן משמע פעל תחזה ולכן לא אמר לו ואתה תבחר רק ואתה תחזה ומלת חזון נופלת על הנבואה:
(ד"ה אנשי חיל) כי שם חיל מונח גם על הרכוש כי כל קבוצת מותר ותועלת המתאחדים יחד באיש אחד, למען היות תועלתו בטוחה ע"י הקבוץ הזה יקרא חיל בלה"ק. וכבר הארכתי בזה במקום אחר וביאר רש"י ז"ל אח"כ שהתועלת במנוי דיינים עשירים שאינם צריכין להיות חנפים ולהכיר פנים (ד"ה אנשי אמת) דלענין שישפטו משפט צדק ולא יטו דין כבר הוא בכלל אומרו יראי אלקים וע"כ שביתר התוארים שחשב כאן מונה כל המעלות האחרות שצריכין להמצא בדיינים ושופטים ופשוט:
(ד"ה שונאי בצע) הא דלא פירש"י ז"ל שונאי ממון אחרים שאינם מקבלי שוחד משום שזה הכל בכלל מה שאמר יראי אלקים וכמ"ש לעיל לכן כתב רש"י ז"ר שהכוונה ששונאים ממון עצמם בדין. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל כן הוא במכילתא שונאי בצע ששונאים את ממונם בדין ומפרש בתנחומא שיהא אומר אפילו הוא שורף את גדישי וקוצץ את כרמי כהוגן אני דנו ואולם מה שפירש בו רש"י ז"ל בההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיני' ממונא בדינא לאו דיינא הוא אין לו ענין כלל דאי שרא יכפור בממון ויוציאוהו ממנו בב"ד בעדים אין זה ממונו אלא ממון אחרים והרמב"ן ז"ל פירש דברי רש"י ז"ל שר"ל שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידו בדין ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם. ואפילו דוא באמת שלהם כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בזה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ואינו מחוור דכיון שזה טוען עבד שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר להד"ם הרי זה נשבע היסת ונפטר עכ"ל הרא"ם ז"ל ואני מתפלא מחכמת תורתו ז"ל שבכוונה תפס הרמב"ן ז"ל המשל בעבדים שבזה יכול הנטען להוציא ממנו בדין אם לא קנהו המחזיק בעדים ויש ראי' לנטען ששלו הי' דהא קיי"ל הגודרות אין להם חזקה כמ"ש בטור ח"מ סי' קל"ו סעי' ב' יע"ש. אכל יותר נוח לי בזה מ"ש כאן בעל צל"ד וז"ל שהענין ג"כ עפ"י פירוש התנחומא הנ"ל. שאם אינו שונא את ממונו ורצה לחייב את הזכאי בשביל גזומו של בעל דין חבירו שאומר לדיין אם לא תחייבנו הריני שורף את גדישך וקוציץ את כרמך והדיין ישלם לזכאי מביתו כדתנן דן את הדין וחייב את הזכאי וזכה את החייב. מה שעשוי עשוי וישלם מביתו. לכן הטיל יתרו בתנאי שונאי בצע. ששונאים ממון עצמם בדין ויניח השרוף גדישו ולקצוץ כרמו ולא יסמוך על מה שישלם מביתו אח"כ דכל דיינא דמפקין מיני' ממונא בדינא לאו דיינא הוא והרי לא דן דין אמת לאמתו בשביל גזומו של חבירו וצריך להוציא ממנו אח"כ ממון בדין לשלם מביתו. ושוב מצאתי גם בחזקוני שפי' כן:
כב ר"ל כי פעל ושפטו, שבפסוק שלפנינו הוא עבר מהופך לעתיד ע"י הו'. אבל פעל ושפטו שבפסוק כ"ו הוא עבר ממש כמו שפי' שם רש"י ז"ל וכ"א דבר הלמך מענינו הוא ופשוט:
(ד"ק והקל) ר"ל שהוא מקור מההפעיל ואיננו ציווי רק ו' והקל במקום אז וענינו ואז יקילו המשא מעליך אבל משמע הר' א"צ לפרש היותו פעל עתיד. (כי המקור יבוא במקום כר הזמנים וכל הגופים כידוע בדקדוק) רק היותו הוה כפשוטן ומוסב למעלה בסמוך לו וכל הדבר הקטן ישפטו הם ולהקל מעליך ר"ל שיסייעו לך בדבר המשפט למען הקל מעליך וזה כוונת רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו. ומבואר:
כג ר"ל כי וצוך אלקים איננו ההמשך מן התנאי אם את הדבר הזו רק הוא ו' החבור והוא חרק מן התנאי אבל ההמשך הוא מ"ש אח"כ ויכרת עמוד והוי"ו הוא ו' ההמשך כמו אז ומבואר:
(ד"ה וגם) ידוע שכל גמין רבויין ובא לרבות מלבד העם שהם הנשפטים גם אהרן נדב ואביהוא ושבעים הזקנים שהם השופטים. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל ואף שמדם עצת יתרו על מנוי הדיינים היה משה לבדו השופט מ"מ ישבו עמו גם הגדולים ההם בעת הדין לקחת מפיו תורה ולשמוע משפט צדק עכ"ל ז"ל. ויש לפרש עוד והוא העיקר בעיני שמשה לא ישב לדין מבלעדי הגדולים ההם. אבל גם הם לא היו דנין גם הדבר הקטן מבלעדי משה, רק כולן היו נושאים ונותנים בדין. ועיקר עצת יתרו אליו היתה שמשה ואהרן ובניו ושבעים הזקנים יהיו סנהדרי גדולה והוא ימנה עוד הרבה סנהדרי קטנה תחתיו:
כו פעל ושפטו כאן הוא עבר ממש. אבל ושפטו, שבפסוק כ"ב הוא עתיד עם ו' ההפוך:
(ד"ה יביאון) ר"ל שהוא עתיד תחת ההוה כמו בכל דבר ההוה ורגיל להיות. וכבר הארכתי לבאר זה במקומות אחרים וא"צ לכפול הדברים:
כז לא מהכרח הכתוב אמרו ז"ל כן כי אם מדרך הסברא שבלי ספק צדיק וחסיד כיתרו בחר יותר להיות נע ונד במדבר בארץ ציה ולדבק בעם ד' מלשבת בארצו בין הכופרים ע"א. לכן שפטו שהלך למדינתו לגייר בני ארצו וכן היה הדבר באמת כמ"ש ז"ל במכילתא הובאה ברא"ם ז"ל שהביאו ראיה מפסוקי הנביאים שבני הקני חותן מיטה ישבו את יהודא ושבו לדת ישראל והיו כולם קדושים יושבי אוהל:
פרק יט
א ר"ל ממה שכתב ביום הזה שהוא כנוי הרומז ולא פירש לנו באיזה יום והוא דבור סתום מאוד שירמוז ליום בלתי ידוע. ע"כ צ"ל שהיה בתחלת החודש וכ"כ הראב"ע ז"ל והוסיף עוד וז"ל כמו מחר חודש עכ"ל. וכוונתו שמדרך הכתוב לכנות ראש החודש חודש סתם ויהיה פירוש בחודש השלישי בראש חודש השל שי כמו מחר חודש. ולכן כתב ביום הזה בכנוי הרומז כמו בעשירי ביום הזה ולכך לא הביא רש"י ז"ל הא דאתיא לה בש"ס מג"ש דהזה הזה מפסוק החודש דזה לכם ראש חדשים מפני שאין צורך לזה והוא מוכרח מפשטות הכתוב רק דהכי אורחא דתלמודא ללמוד דבר שאינו מבואר בפירוש בג"ש אי מצינן למילף ועוד י"ל דאי לאו גזירה שוה הוה מצינן למימר דכינוי הרומז ביום דזה הוא מוסב על מ"ש לפניו לצאתם ממצרים. והכי קאמר קרא בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים ביום הזה היינו ביום ט"ו לחודש באו וגו'. ולכך איצטריך למילף בג"ש דהזה דזה דהיינו בר"ח. ובזה סרה קושיית הרא"ם ז"ל שהקשה הא פריך הש"ס בפסחים ממאי דבריש ירחא הוה קאי אימור בד' או בה' לירחא הוה קאי א"כ משמע שאין החודש דזה דהתם גופי' מוכרח שהוא בר"ח. דז"א דהא ע"כ א"א לאוקמי קרא דהכא דביום הזה שהוא כנוי הרומז על היום אלא או בריש ירחא כמ"ש רש"י והראב"ע ז"ל או בט"ו לירחא וכיון דע"כ א"א לוקים החודש הזה דקרא דחתם בט"ו לירחא שהרי פסח מצרים מקחו בעשור כמבואר שם בפרשה. ע"כ דביום הזה דקרא דהכא היינו בר"ח אלא דמכח הכרח אחר צריכין אנו לדברי הרא"ם ז"ל דא"כ קשה על הא דפריך התם בש"ס ממאי דבריש ירחא הוה קאי דילמא בד' אן בחמשה לירחא הוה קאי דכיון דע"כ ליכא למימר דבט"ו לירחא הוה קאי מפני שפסח מצרים מקחו מבעשור. א"כ קשה על הא דפריך דהא ע"כ מג"ש דהכא מוכח שהיה בר"ח. לכן צ"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל דקושיית הש"ס בפסחים אינו אלא מדבור משה לישראל דאימור לא דבר משה לישראל ביום שנדבר עמו הקב"ה, אבל דבור הקב"ה למשה וודאי היה בר"ח כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא. אבל באמת א"צ לכל זה דאף די"ל דביום הזה דהכא מוסב על לצאת ב"י מאמ"צ. מ"מ כיון דאיכא למימר נמי דקאי על בחודש השלישי א"כ הרי סתם לנו הכתוב ולא פירש על איזה יום הוא רומז ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. לזה ע"כ לומר שפירוש ביום דזה בר"ח ומוסב על בחודש השלישי שלפניו מפני שיותר סברא לומר שרומז על הזמן המוזכר בפירוש קודם לכן ולא שרומז על הזמן דנזכר בכלל ולכך לא הוצרך רש"י ז"ל להביא הג"ש והוא פשוט. אלא דאורחא דתלמודא הכין למילף בג"ש וכנ"ל ויעויין מ"ש עוד בסמוך בזה:
בא"ד לא היה צריך לכתוב כו'. דע שזהו ההבדל בין כנוי הרומז ההוא לכנוי הרומז הזה. שההוא הוא כנוי הרומז על הגוף העומד מרחוק והזה הוא כנוי הרומז על הגוף העומד מקרוב. הא' מתורגם יענער והב' מתורגם דיזער. ולפיכך במאמר הזה החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' שספר לנו בו דבור הש"י למשה כהווייתן וכיון דמשה בריש ירחא דניסן הוה קאי. לכן א"ל הקב"ה החודש הזה שהוא חודש שעומד בו עכשיו ואין נופל עליו כנוי ההוא לכך נכתב בתורה ג"כ כנוי הזה לפי שכוונת הספור לספר לנו דבור הקב"ה כמו שהוא ואינו אלא העתק לשון אבל כאן שכוונת הכתוב לספר לנו הדברים שהיו בזמן ההוא לישראל הוא ר"ח סיון היר"ל ביום ההוא אחרי שהזמן הזה כבר חלף הלך לו זהו כוונת השאלה. ומה נעים הדרש שדרשו בו שיהיו ד"ח חדשים עליך שתצייר לך כאלו ביום זה שאתה עומד בו ניתנה תורה ויהיו ערבים לנפשך כדבר חדש שכן הוא טבע הנפש שתתענג על החדש והנה באמת ע"פ פשוטו אין כאן קושיא כלל שדרך המספר להעמיד א"ע לפעמים באותו הזמן שקרו בו הדברים שמספר מהם כמו ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום דבה וגו'. בעצם היום הזה בא נח וגו' וכ"ז לפי שמדרך הספור לפעמים להעמיד עצמו בזמן ההוא מ"מ כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ואינו אלא אסמכתא דאסמכוהו חז"ל להך דרשא אהאי קרא וכדרשת דורשי רשימות וא"צ להאריך בזה עוד. ומה מאוד נפלאתי על הרא"ם ז"ל שהקשה דהא איצטריך תיבת דזה לגזירה שוה להורות שהוא בר"ח כדלעיל. ולפי שיטתו יותר היה לו להקשות מהנך קראי שהבאתי לעיל. אבל באמת אין כאן קושיא כלל דהך דרשה אינה אלא לאסמכתא וכאורחא דאגדה וכי באו ז"ל ללמדנו בזה דבר חדש רק שהסמיכו מה שהוא מן הסברא אל המקרא. ועוד הרי בלא"ה כבר כתבתי למעלה שגם הג"ש ההיא עצמה אינה אלא אסמכתא וכאורחא דתלמודא ומפשטות הכתוב הוא מוכרח ואצ"ל שאגדות חלוקות הן ורש"י ז"ל הרכיבם ולא כמ"ש הרא"ם ז"ל:
ב ואף שכן דרך המקרא תמיד כשיספר שבאו למקום א' וירצה לספר אח"כ שבאו שוב אח"כ למקום אחר חוזר הוא לפרש ויסעו ממקום פלו' ויחנו במקום פלו' וכן להלן זהו אינו אלא קודם שיספר. מן החניי' במקום האחר וכן הוא בכל סדר המסעות באלה מסעי שלא יספר שבאו למקום אחר עד שיקדים לומר ויסעו משם. אבל כאן שכבר ספר מיד בראש הספור שבאו למדבר סיני אין דרך שיחזור אח"כ לפרש ויסעו משם ויחנו במדבר סיני וכל המקרא ללא צורך ואין כאן שום הודעת דבר חדש וכבר ידענו שאנו מקודם לכן ברפידים, ותחלת הספור שאמר שבאו למדבר סיני לא הקדים מקודם לו ויסעו מרפידים וזה הוא מדוקדק מאוד בל' רש"י ז"ל שלא כ' למה הוצרך לומר דק כ' מה ת"ל לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כ' שברפידים היו חונים כו' ר"ל מאחר שכ' כבר בתחלת הספור שבאו מדבר סיני א"כ נראה שלא בא הכתוב הזה רק להודיעו מהיכן באו למדבר סיני ואמר שנסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ומה ת"ל לחזור ולפרש מהיכן נסעו הרי כבר ידענו זה זהו כוונתו ז"ל וסרה טענת הרמב"ן ז"ל:
בא"ד אלא להקיש וכו'. ר"ל דכמו שביאתן להר סיני הי' בתשובה כמ"ש אח"כ ויחן שם ישראל וגו' ופירש"י ז"ל שם בלב א' כאיש א' וכו' שהי' לב הכל פונה לשמים ויאמינו בד' ובמשה עבדו. כן נסיעתן מרפידים בתשובה שאף שתחלת ביאתן שמה לא היה כמבואר בפ' בשלח ויבואו ברפידים ויצמא שם העם למים וילן העם וגו' מ"מ לאחר שנענשו שם אח"כ במלחמת עמלק שהיתה ג"כ ברפידים כמ"ש שם ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו' ושם נעשה להם גם ונצחם יהושע שבו כולם אל הש"י בלב שלם וזה הודיענו הכתוב כאן במקרא זה:
(ד"ה ויחן) ר"ל ולכך נכתב ויחן בל' יחידות:
(ד"ה נגד) הוראת מלת נגד הוא תנועת או מצב ב' גשמיים (גופים) אשר יפנו זה אל זה צד הפנים שלהם ואם יתנונעו בנטיי' ההיא יתנונעו זה לקראת זה עד יגיעו והנה אצל הבעלי חיים כולם צד הפנים שלהם מיוחד וניכר וכן ג"כ בקצת גשמים מלאכותים, ככלים ובנינים ד"מ פני הבית הוא הצד שבו הפתח והחלונות אבל בשאר גשמיים טבעיים אין להם צד פנים וצד אחור מיוחד מצד עצמם ולזה יפול בהם מלת נגד בכל הצדדין במה שאין להם צד אחור ונוכל לכנות כל צד פנים כמ"ש הראב"ע ז"ל ממה שמצאנו מנגד סביב לאוהל מועד יחנו שהוא מד' הפאות עכ"ל. ובלא זה אין טענה מן הכתוב מנגד סביב שאף אם נאמר שאף באוהל מועד יפול מלת פנים וכנ"ל מפני שיש לו פתח כניסה ויציאה בכל זה אין דברינו אלא בסתם שסתם סלת נגד בבעלי פנים הוא אם פניהם איש לקראת אחיהו אבר הכי אין לנו לומר כי פני האיש הזה נגד אחורי האחר או שאחוריהם זה נגד אחורי זה אם יתבאר בלשונו בפירוש ענין הנגדיות אם בצד פניהם או בצד אחוריהם. לכן אחרי שמבאר שם הכתוב מנגד סביב לאוהל מועד יחנו הרי במלת סביב ביאר לנו שהננדיות בבחי' אוהל מועד הוא בד' הרוחות ימין ושמאל פנים ואחור אבל בפתחי אהליהם שלא ביאר הכתוב נאמר מן הסתם שהי' פתחי האוהל שהוא צד הפנים שלהם נגד אוהל מועד וזה מבואר. אבל אם באמת אין אל הגשמים הבלתי בעלי חיים פנים מצד עצמם. בכל זה נוכל לכנות בדרך ההשאלה הצד שמהם הפונה למזרח העולם צד הפנים. והטעם בזה מבואר להיות התנועה בב"ח לנוכח פניהם תמיד ומדרך התנועה להתנונע אל צד האורה כי לא ינוע החי לצד החושך רק לעבר האורה להשמר מכל מכשול ולמצוא עונג וערבות בהיותו נהנה מזיו האורה כי התנועה בב"ח לרוב או להשלמת חסרונם או לעונג רוחם. ובבחי' זו יש לנו לומר א"כ שהתנועה בבע"ח הוא לצד המזרח כי מצד זה תבוא האורה. לכן פני המתנונע למזרח, לכן יכונה הצד הפונה למזרח גם בגופים דוממים טבעיים ובלתי מלאכותים צד הפנים בדרך ההשאלה בעבור כי התנועה לשם והתנועה בבע"ח הוא לעבר פניהם. ולזה כ' רש"י ז"ל והוא מהמכילתא דסתם נגד למזרח ור"ל דסתם נגד בגופים בלתי חיים טבעיים מסתבר שהיא למזרח להיות הצד הזה צד פנים שלהם על דרך ההשאלה כנ"ל. ואם אמנם באמת יתכן לומר נגד גם בפאה אחרת מפני שאין להם צד אחור מצד עצמם בכ"ז אם נוכל לפרשו על צד המזרח יותר יש לפרשו כן. ואף שכתוב במכילתא כ"מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח עיקר הכוונה של' נגד בבע"ח הוא לרוב פנים מול פנים ומזה יש א"כ לשפוט שבגופים מתים ודוממים פנים למזרח והגע בעצמך שע"כ לומר שכוונת המכילתא אינה אלא שסתם נגד הוא פנים אל פנים דאם כפשוטו שסתם נגד פנים למזרח הרי בבע"ח אין הנגדיות מוגבל בצד מהצדדין רק מצד הפנים הנפנין זר"ז. ועוד איך יתכן שיהיו שני הפנים למזרח אם פני האחד הוא למזרח. ע"כ שפני השני למערב וא"כ למה זה יחוייב שיהיה פני הא' למזרח יותר מפני הב' הלא גם הב' הוא ג"כ נגד הא' כמו שהא' נגד פני הב' ועל שניהם יאמר נגד. וע"כ כוונת המכילתא כמו שפירשתי דסתם נגד פנים מול פנים ופני ההר יכונה עד המזרחי של ההר בדרך ההשאלה וכנ"ל. וסרה בזה טענת הראב"ע ז"ר ממה שנמצא מנגד סביב לאוהל מועד יחנו שהוא לד' הפאות עכ"ל. שזה אינה טענה שנמצא מלת נגד באמת גם בשאר הצדדין כמו שנוכל לומר גם בבע"ח שאחוריהם של אלו נגד אחוריהם של אלו או שפני זה נגד אחורי זה. אבל כוונת המכילתא שכל זה אינו רק במפורש. אבל אם הוא בלתי מפורש באיזה ענין הוא הנגדיות הוא מסתמא פנים אל פנים ולפי שצד המזרחי של ההר יכונה בדרך ההשאלה להיותו פונה אל עבר ביאת האורה פני ההר. לכן מסתבר לומר שחנו ישראל למזרחו של ההר ובזה יתפרש מלת נגד כביאורו בכ"מ שיבוא בלתי מפורש דהיינו פני ישראל נגד פני ההר. ובזה יתבאר לך ג"כ שמ"ש רש"י ז"ל מהמכילתא פנים למזרח א נו ד"ר למזרח העולם. אבל אדרבה כוונתו ז"ל למערב העולם ולמזרח שכ' רש"י ז"ר היינו למזרח הדבר שעומד כנגדו וע"כ בלא"ה צ"ל כן שהרי תחלה כ' רש"י ז"ל נגד ההר למזרחו והיינו למזרח ההר ואח"כ כ' רש"י ז"ל כ"מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח. וע"כ כמו שפירשתי שר"ל למזרחו של ההר ופשוט לע"ד שלא הכריעו זה במכילתא ממלת נגד לבדו רק שהודיעו לנו קבלתם ז"ל שצד המזרחי מקודש יותר משאר הרוחות ואפשר הוא בשיטת המ"ד בתלמוד ב"ב פ' לא יחפור שמזרח נק' אויר י'. ולזה מן הסברא שכשעמדו ישראל נגד ההר לקבל התורה עמדו נגד מזרח ההר כי ברוח זה יופיע שכינתו ית'. ואמרו ז"ל שהצד המקודש הזה מרומז בכתוב במלת נגד וע"פ פירושו הנ"ל. כנ"ל בביאור המכילתא החמורה הזו:
ג הנה רש"י ז"ל פירש לנו הכתובים ע"פ קבלתם ז"ר שבששי בסיון ניתנה תורה ואין לזה הכרע מהכתובים כמ"ש הראב"ע ז"ל והכין איתא הסדר בשבת פ' ר"ע בא' בסיון באו מדבר סיני (כמו שהכריע רש"י ז"ל בפסוק א' ממ"ש ביום הזה) ובפסוק ג' שלפנינו כתיב ומשה ערה וגו' ואסרו ז"ל שכל עריותיו בהשכמה היו (כמו שיתברר זה להלן בסמוך) א"כ ביום הא' שבאו להר סיני ע"כ לא עלה משה אז דאל"כ לא הי' עלייתו בהשכמה וע"כ שעלה ביום הב' וביום עלי' ההיא נאמר רו שיודיע לעם מכריתתו ית' בריתו עמם וירד והודיע זה לעם וענו אותו כר העם נעשה ואח"כ כתיב וישב משה את דברי העם אל ד' וע"כ שלא היה זה בו ביום הוא יום הב' דא"כ לא היה זה בהשכמה שהרי ירד מתחלה מן ההר אל העם וע"כ שהיתה עלי' זו ביום שאחריו הוא יום הג' ואז אמר הש"י למשה שיבוא אליו בעב הענן בעבור ישמע העם וגו' וכתיב אח"כ ויגד משה את דברי העם אל ד'. וממ"ש שהגיד משה את דברי העם אל ד' נלמד שירד משה מתחלה מן ההר אל העם והגיד להם דבר ד' הזה שיתגלה לעיניהם בעב הענן וישמעו מתוכו קול אלקים חיים. מדבר אליהם מתוך האש והעם השיבוהו דבר על זה. (כמו שיבואר להלן בפירושי רש"י ז"ר בהמשך פ' זו מה שענוהו העם ע"ז) והירידה ההיא היתה כנ"ל ביום הג' לחודש. ותשובה זו שהשיבו ישראל למשה על בשורת גלוי שכינתו ית' עלי' נאמר בפסוק הנ"ל ויגד משה את דברי העם אל ד' שהגיד משה תשובת העם אל השם ב"ה וכיון שירד משה ביום הג' אל העם ושמע מהם תשובה ההיא ע"כ לומר שמ"ש ויגד משה את דברי העם אל ד' שהגיד להשם את תשובתם היה ביום ד' לחודש שאחריו דאל"כ לא היה עלייתו בהשכמה וכנ"ל. ואז בשעה שעלה ביום הד' והגיד אל השם ב"ה תשובת העם אליו על בשורת גלוי השכינה א"ל שוב הש"י מה שכתוב אח"כ בפרשה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ד' לעיני כל העם על הר סיני וגו'. והנה יום הג' ליום עלי' זו שהיתה כנ"ל בד' לחודש הוא בו' לחודש הרי לפי חשבון זה בו' בסיון ניתנה תורה. ובקצר שביום א' לחודש באו מדבר סיני כמ"ש בפסוק א' מפ' זו בפירוש. בחודש השלישי וגו' ביום הזה וגו' (כמ"ש בפירש"י שם ובביאורי) וכתיב אח"כ שמשה עלה אל האלקים וא"ל הש"י שיודיע לעם מכריתתו בריתו עמהם להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלקים ובחירתו בהם מכל העמים. והעם השיבוהו נעשה ונשמע כל אשר יצוה ד' אותנו וישב משה את דברי השם אל ד' והודיעו אז הש"י מגילוי שכינתו ית' על הר סיני לעיני כל העם ומשה בשר זה אז לעם והעם השיבוהו דבר א"ז והגיד משה אל השם ב"ה תשובת העם על בשורה זו ואז הודיע הש"י אליו כי גלוי שכינה זו תהיה ביום הג'. ומפשטות הספור הזה היינו יכולין לומר שג' עליות האלו של משה. וב' התשובות של העם הכל היה ביום הא' לחודש יום בואם אל מדבר סיני ובג' לחודש ניתנה תורה. אבל לפי קבלתם ז"ל שכר עליותיו בהשכמה היו א"כ עברו ע"כ לג' העריות ג' ימים וגם ע"כ עלי' הראשונה לא היתה ביום בואם למדנו סיני הוא יום א' לחודש ממילא היתה עלי' הג' בד' לחודש ונאמר לו כי ביום השלישי ירד וגו' הרי שבו' לסיון ניתנה תורה. ואמנם מוצא דבריהם ז"ל שכל עליות של משה בהשכמה הי' היא ממ"ש בפ' כי תשא במתן לוחות האחרונות ועלית בבוקר אל הר סיני וגו' ואח"כ כתיב וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני וגו', ומזה למד שכל עליותיו שר משה שעלה מעצמו בהשכמה היו והנה הארכתי עד כה לבעבור שלא אצטרך להאריך אח"כ עוד:
(ד"ה כד) ר"ל שלא אמר אמור לבית יעקב והגד לב"י כמו שבא דל' במקומות אחרים דבר אל ב"י ואמרת להם לכן דרשו ז"ל בל' הזה ובסדר הזה וענין שינוי הסדר לבלתי יקדים המאוחר ויאחר את המוקדם. דרך משל שיאמר כה אמר ד' שמוע תשמעו בקולי וגו'. והייתם לי סגולה וגו' אתם ראיתם אשר עשיתי וגו'. וענין שנוי הלשון שיאמר הדברים בלשון מדבר בעדו כאלו השם ב"ה מדבר עמם. ולא יאמר הדברים בלשון נסתר. אתם ראיתם אשר עשה ד' למצרים. וישא אתכם. ועתה אם שמוע תשמעו בקולו. וכן שאר דברי המאמר הזה:
(ד"ה לבית יעקב) דרשו כפל הלשון כדרכם הטוב ז"ל כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל. אין ר"ל שלשון אמירה אינו נופל אלא על רבות אלא דמסיפא קא דרשו דמדכתיב גבי זכרים ותגיד שהוא מלשון גיד שהוא מין ירק מר. מכלל דגבי נשים דלא כתיב בהו אלא לשון אמירה אין רשאי לומר להם רק רכות עכ"ל וכתב בעל צדה לדרך ז"ל וז"ל. וכן פירש"י ז"ר בפרק ר"ע. וראי' לזה הביא בערוך. כי תרגום ואחריתה מרה כלענה. מרר היך גידין. ואמרו ז"ל בלקח טוב. עוד ראי' לדבר. ממה שלא כתוב ותגד בלי יוד. רק ותגיד ביוד. והוא מענין גיד עכ"ל, בעל צל"ד ז"ל. ואמנם ענין זה נ"ל שלנשים לא אמר רק כמ"ש, כאן אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שהוא כולו אך ייעוד טובה ושכר שמיעת המצות. ומכלל הן אתה שומע לאו. ואולם לא הזכיר להם הלאו בפירוש רק שנשמע מכללא אבל אל הזכרים שאינם דכי הלבב כמו הנשים זכר בפירוש גם הלאו אם לא ישמעו בקור ד'. ופירש להם עונשן ומבואר:
ד מה נעים מה שדרשו ז"ר בזה. ודרשה זו אינה אלא נתוח הלשון והוצאת מה שבכח המאמר אל הפועל ופשוט:
(ד"ה ואשא) מעל ואשא הוא מלשון משא ואונקלוס תרגמו ממנין נסיעה ובהפעיל תיקן הדבר דרך כבוד כלפי מעלה, והנה נ"ל שנקודות ההפסק שאחר דבור זה הוא מ"ם. והכל דבור אחד וכן צ"ל ברש"י דבר אחר על כנפי כנשר הנושא כו'. וכן הוא בהדיא במכילתא והנה בלשון הראשון פירשו ז"ל מליצת המשל על קלות ומהירת התנועה שנתקבצו כולם לשעה קרה לרעמסס. ובלשון השני פירשוהו ז"ל. על ההגנה שיהי' ע"י עב הענן,. (ד"ה ואביא) אונקלוס ז"ל תרגם. וקריבית יתכון לפולחנא דילי:
ה יישב ז"ל כפל הלשון. שמוע תשמעו אם שמוע בהוה תשמעו בעתיד והכי איתא בש"ס בדוכתי טובי. דאף דדברה תורה כלשון בני אדם. ודרך הלשון להקדים המקור להפעל, מ"מ כל היכי דאיכא למידרש דרשינין:
(ד"ה ושמרתם) ר"ל שהכוונה על הברית שעתיד הקב"ה לכרות עמדם לפני מתן תורה. והוא הברית האמור בסוף פרשת ואלה המשפטים שהוא ברית הרצאת דמים. וכן כתב הראב"ע ז"ל וז"ל. הוא הברית שכרת משה עם ישראל בבנותו המזבח תחת ההר ויזרוק על העם דמי הזבחים:
(ד"ה סגולה) וכן גדר הראב"ע ז"ל הוראת השם הזה. וז"ל ומלת סגולה דבר נכבד ונחמד לא ימצא אחר כמוהו עכ"ל. ושאמר כי לי כל הארץ יישב רש"י ז"ל שאינו לנתינת טעם על חיוב המשפט הקודם והייתם לי סגולה כהוראת מלה זו כרוב רק הוא לתת טעם על אפשרות המשפט הקודם והוא מציאת ענין הסגולה בהם. ר"ל אפשרית מציאותיה. הוא אפשרית קשור הנשוא עם הנושא ולא חיוב הקשור ההוא ומבואר:
ח כבר ביארתיו לעיל פסוק ג' באורך:
ט ר"ל כי בעב אינו שם תואר לענן שא"כ הי' צריך שיוקדם המתואר על התואר (ואין ראיה מן ורחל היתה יפת תואר שהוקדם יפת הוא התואר אל מלת תואר שהוא המתואר כי שם מלת יפת תואר בכלל ההוא התואר והמתואר הוא רחל לכן הקדים מלת יפת שהוא עיקר התואר למתואר העיקרי הקודם לו הוא רחל ושב מלת יפת על רחל. ובא תואר אח"כ ע"ד הביאור) בענן העב כדרכי הלשון וע"כ מלת בעב אינו אלא שם דבר ובעב כמו בעובי. ואמרו ז"ל במכילתא הובא ברא"ם איזהו ענן שיש לו עובי זהו הערפל. כמ"ש אח"כ ומשה עלה אל הערפל עכ"ל ור"ל ששם ערפל הונח על הענן החשוך והעב:
(ד"ה וגם) זהו כדרכם ז"ל. שכל אתין וגמין רבויין:
(ד"ה ויגד) כבד מבואר לעיל פסוק ג' (ד"ה את דברי) הנה זהו דבר הלמד מענינו שממה שכתוב שהגיד משה לעם דברי ד' נלמד שירד משה מתחלה לעם והגיד להם דבר ד' והעם השיבוהו דבר על זה אמנם מה שסתם הכתוב גם ענין מהות התשובה וענינה צ"ל שגם זהו דבר הלמד מענינו שהשיבוהו כראוי להשיב על הבשורה הזאת בשורת גלוי כבוד ד' אליהם. שהוא ענין, שנפש האדם נכסף אליו בטבע יקר מכל יקר ואם ישתדל האדם לראות איזה דבר חדש ויפה ויתאמץ לזה בכל כוחו. ובגדולת הדבר הזה. כן שיעור התשוקה, ק"ו ב"ב של ק"ו להדר על כל הדר אשר בו תלוי כל שלמות הנפש וכפי המורא כן תגדל התשוקה. ולזה מובן מעצמו שהיתה התשובה מן העם אל משה רצוננו ותשוקתינו גדול מאוד עם כל תוקף מורא המראה לראות את מלכנו. ומחכמת הכתוב מה שסתם לנו בזה. כי ראוי לקורא שישים מעצמו הדבר הזה אל לבו ויעלה היקר הזה עלי מחשבתו וע"י המחשבה תתחזק ההתפעלות וזהו מבואר מאוד:
י ר"ל שמאמר וקדשתם היום ומחר משמעותו שיזמינם היום ומחר וזה אין לו ענין כלל ומה צורך להזמין אותם שני ימים הלא אין זה רק אזהרה שיזהירם בהנהגתם בקדושה. לזה פירש"י ז"ל. וקדשתם וזמנתם שיכינו עצמם היום ומחר ר"ל כי וקדשתם פעל יוצא וענינו שתזהירם על ההזמנה שיזמינו עצמם היום ומחר ופשוט:
יא ר"ל כי והיו נכונים הוא לענין הפרישות כמ"ש אח"כ פסוק ט"ו. היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וגו':
(ד"ה ליום השלישי) כבר מבואר החשבון לעיל פסוק ג'. ומ"ש כאן רש"י ז"ל עוד. ובחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן כו' ר"ל שהברית האמור בסוף ואלה המשפטים אף שנכתב הספור הזה אחר מתן תורה. מ"מ אין מוקדם ומאוחר בתורה והי' הברית הזה קודם מתן תורה. ובמקומה יבואר ההכרח לזה בעזרת השי"ת. אך מ"ש כאן רש"י ז"ל שהברית הזה הי' בחמשי הוא מן הסברא. כי השכל מחייב לומר שיש לקרב הברית הזה לנתינת התורה ככל האפשרי ובכל זה אין לומר שהי' הברית בששי לחודש הוא יום מתן תורה. קודם נתינת התורה שהרי כל עליותיו של משה בהשכמה היו ואם הקדים הברית למתן תורה לא הי' עלייתו וגו' בהשכמה. ועוד שהרי כתבו להלן. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וגו' הרי שהי' מעמד הר סיני תיכף בבוקר וכן אין לומר שהי' הברית בלילה אור ליום הששי שהרי קרבן פסול בלילה. וע"כ שהי' הברית בחמישי לחודש ומבואר מאוד:
(ד"ה לעיני) זה דרשו ז"ל מדלא אמר לפני העם רק לעיני העם ופשוט:
יב ד"ל ופירוש והגבלת במעשה ולא בדבור שאינו נופל על הדבור והגבלת רק והזהרת ועוד ראיה ממלת סביב הכתוב אח"כ כאן ואם נאמר כי פירוש והגברת במאמר אינו נופל על זה מלת סביב ומבואר:
(ד"ה לאמר) ר"ל כי מלת לאמר דבקה עם הגבול. שאם מלת לאמר שב אל משה הי' רו לומר א"כ והגבלת את העם סביב ואמרת להם לאמר כי ההגבלה המקומית לבד והאזהרה לבד וע"כ שפעל לאמר דבק עם הגבול וענינו רומז שהגבול מרמז על זה שלא יעברוהו ממנו והלאה ומצאנו אמירה נופל גם בדוממים ובע"ח ברתי מדברים בכיוצא בזה שיש להוציא מהם איזה מובן וכוונת מכוין אבל אם נאמר שמלת לאמר הוא על רמיזת הגבול לבד ולא הזהירם משה בפה כלל רק ע"י הגבול יקשה שזה לא יתכן רק באזהרה אבל לא בעונש הכתוב אח"כ לא תגע וגו' כי סקול יסקל וגו' ולפני זה אמר ג"כ כל הנוגע בהר מות יומת שאין הגבול מרמז על העונש רק על האזהרה לבד. וע"כ שזהו מאמר משה ולכן צ"ל שמלת לאמר כולל שניהם ושב גם אל משה. והכל בכלל וז"ש רש"י ז"ל. הגבול אומר השמרו כו' ואתה הזהירם על כך מדברי הרא"ם ז"ל:
יג ר"ל שע"כ אין פירוש הכתוב שיש לדונו באחת משני מיני מיתות או בסקילה שהוא השלכת אבנים כבדות על הנסקל או ביריי' שהוא מן ירה בים וענינו הדחיפה ממקום גבוה. מפני שלא מצאנו בשום מקום בתורה שני מיני מיתות שונות לעבירה אחת אבל פסקה התורה באיזו מיתה לדון הנדון. לכן למדו ז"ל מכאן שכל הנסקלין נדחין והכר מיחה אחת כדאיתא בסנהדרין סדר דסקילה שתחלה דוחפין אותן ממקום גבוה שתי קומות ואח"כ רוגמין אותו באבנים. אבל לפ"ז הי' לו לומר כי סקול יסקל וירה יירה לכן תנינין בברייתא דסנהדרין הובא ברא"ם ז"ל מנין שאם מת בדחי' יצא (כלומר ואין צריך להשליך עליו אבנים עוד) ת"ל או ירה יירה ופירש"י ז"ל דאו לחלק משמע ומבואר:
(ד"ה במשוך) ר"ל המשכת הקור הארוך הוא ראות על הפסקת הקול שכן דרך המנגנים אם בפה ואם בכלי להאריך הקול ולהמשיכו בעת ההפסקה והנה הפסקת הקול הוא הוראה על סלוק השכינה שהרי רא באה אלא בקולות וברקים. ולכן המה רשאין לעלות בהר מדברי הרא"ם ז"ל:
יד ר"ר שלא היה לו לכתוב לומר אלא וירד משה מן ההר ויקדש את העם ולמה הזכיר ג"כ אל העם אצל הירידה וירד משה מן ההר אל העם. אבל אמר אל העם ללמדך שלא היה פונה לעסקיו וירד מיד מן ההר אל העם. ומה נעים דקדוק זה:
בין מאמר הש"י היה כמוזכר לעיל פסוקי י' י"א. וקדשתם היום ומחר וגו' והיו נכונים ליום השלישי וגו' הרי שהזהיר על הפרישה ב' ימים קודם מ"ת, וביום הג' היה מ"ת אבר משה ע"ה אמר דיו נכונים לשלשת ימים תפס כל דג' ימים בלשונו וע"כ שפירושו לסוף ג' ימים א"כ מ"ת היה ברביעי, וצ"ל שהוסיף משה יום א' מדעתו ובז' בסיון ניתנה תורה אבל לאידך מ"ד בש"ס לא הוסיף משה יום א' ובד' בסיון ניתנה תורה ופי' לשרשת ישים ליום הג'. ואמרינן בש"ס דלכ"ע בשבת ניתנה תורה אלא דלמ"ד בז' בסיון ניתנה תורה היה ר"ח סיון בא' בשבת ולמ"ד בו' בסיון ניתנה תורה היה ר"ח סיון בב' בשבת ולא באו למדבר סיני עד ב' בשבת. ומבואר מאוד:
(ד"ה אל) ר"ל שהפרישות הוא ההכנה למ"ת שאחרי ג' ימים הללו (ותפס רש"י כאן כמ"ד הוסיף משה יום א' שהוא כפשטי' דקרא) ומאמר אל תגישו אל אישה הוא ביאור פעולת ההכנה ההיא. ופשוט:
בא"ד) ואינו ראוי להזריע כו' ר"ל וקי"ל פולטת שכבת זרע הרי הוא כבעל קרי וצריך טבילה והערב שמש אבל הפולטת לאחר ג' ימים לא קרינן בי' שכבת זרע ואינו מטמא. והא דלא הקפידה תורה על זבין ומצורעין ובועלי נדות הוא כמ"ש הרא"ם ז"ל מדתניא בברכות פ' מי שמתו והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב. מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיעה אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו זבין ומצורעין מותרין לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה הלכות ואגדות ובעלי קריין אסורין ע"כ. וכתבו בתוס' ז"ר הטעם מ שום דבעלי קריין אינן באימה ויראה שמפני קלות הוא בא להם עכ"ל. הרי שלא הקפידה תורה במעמד הקדוש בשום טומאה אפי' טימאה היוצאת מגופו זולתי בטומאת קרי משום שאינו באימה ויראה:
טז מ"ש רש"י ז"ל מלמד שהקדים הכבוד לבוא כו'. לאו מהאי קרא דהכא מוכח לה אלא מקרא דבתרי' דכתיב בי' ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה וגו' הרי שאחרי הגלות הכבוד הוציאם לקראתו מדכתיב מעיקרא ויהי ביום וגו' ויהי קולות וגו' וקול שופר וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה ובחר הכי כתיב ויוצא משה את העם וגו' הרי שספר הכתוב מגלוי שכינה קודם הוצאת משה את העם. וי"ל עוד מקרא דהכא לחוד נמי מוכח מדכתיב ויחרד כל העם אשר במחנה. מכלל דבשעת גילוי שכינה בקולות וברקים עדיין היו במחנה. ואולם לא מעצלות ישראל היה זה ח"ו מה שהקדימה שכינה לבוא רק מהקדמת הכבוד דאף שזריזין מקדימין למצות אין מקדימין טפי מצפרא כמ"ש ז"ר בפסחים ממ"ש בעקידה וישכם אברהם בבוקר. והנה זריזות העם היה בבוקר אבל א"א לב"ו לצמצם זמן הבוקר לכן קדמה שכינה להם ממ"ש כאן ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר והוא עם הבוקר בצמצום ממש ובכוון הקדים הכבוד לבוא שבמקום גדולתן ית' שם אתה מוצא ענותנותו:
(ד"ה לקראת) דלשון ההליכה לקראת או היציאה לקראת אינו נופל אלא על התנועה זה לקראת זה בכוון ובדעת למען יפגישו זא"ז כמו הנה הוא יוצא לקראתך וגו' אבל כאן כבר אמר לעיל בפסוק שלפניו שכבר היה הגלוי על ההר ואינו נופל בזה מרת לקראת לכן כ' רש"י ז"ל מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כו' ונופל בזה מלת לקראת שהוא על תנועת ב' הצדדין. ואם לא כן היל"ל ויוצא משה את העם אל האלקים ולא לקראת האלקים ומבואר והענין נ"ל בזה שבאמת מתולדת הנפש להתבהל ער מראה נוראה פתאומית לבלתי תוכל להכיר אותה והיא נרדמת וישינה טרוף הדעת ומבוכת הרעיון ובלבול המחשבה. ואם במראות התולדות כן אף כי במראה כבוד ד' הזה אשר נגלה להם בהר בהוד ונוגה מופלא שלא תכיל העין לראותו והלב המס ימס ממורא ובהלה ורעדה לכן יתחייב ע"פ הסברא לומר שישראל שחנו נגד ההר חנו הרחק מאוד מן ההר כחצי פרסה או יותר והם חנו נגד דדו פניהם למזרח ההר הרוח שבו ישכון הכבוד. אבל בתחלה נגלה הכבוד רחוק מקצה מזרח ההר הלאה לצד מערבו וזהו הקדמת הכבוד המוזכר בפסוק הקודם הסמוך ואחרי הופיע הכבוד על ההר לצד מערבו הוציא משה את העם ממקום מעמדם במחנה עד המקום ישר יוכלון לבוא שמה ע"פ סימן הגבול למען יתקרבו יותר אל ההר והעם התנונעו לצד ההר ופניהם למזרח ההר כמו שקדם. ועם התנונעות העם לאט לאט ברעדה וגיל אל הגבול להתקרב אל ההר הקדוש. נעתק ג"כ הכבוד אחת אחת לצד מזרח ההר כדי להתקרב יותר אל העם וכ"ז למן הרגילם במראה הזה בנעימותה ומוראה ששניהם גברו ועצמו על כוחות ב"ו להכיל הנוגה הנורא הזה. וזהו מה שכנו ז"ל במליצת לשונם כחתן לקראת כלה כי מעמד הקדוש דזה כנו ז"ל חתון וכן הוא במליצת הנביאים ג"כ לכנות קכנ"י בשם כלה ולהקב"ה בשם דוד או חתן והכל דרך משל על הדבוק וחבור שסבתו האהבה ותשוקה והידידוא ומתלוה עמו השמחה והעונג שלא ימצא בעולם התחברות אהבה וריעות בגיל וששון ותשוקה וחשק עצום זורתי ברעים אהובים כחתן וכלה. ולזה כנו ג"כ ז"ל באגדה המעמד הקדוש וההדר ההוא בשם חופה וכ"ז מבואר מאוד (ד"ה בתחתית (מדכתיב בתחתית ההר ולא כתיב ברגלי הדר דרשו כן בתחתיתו ממש שכפה עדיהם ההר כגיגית. ופי' כגיגית פירש"י ז"ל בשבת שהוא קובה שמטילין בה שכר:
יח עשן בשני קמצין הוא שם דבר ותרגומו תננא. אבל עשן בשין פתוחה הוא פעל הנגזר מן השם ההוא ותרגומו תנן ופשוט:
(ד"ה הכבשן) תורף הדברים שכאשר ירצו הכתובים להפליג בפעולות האלקיות יכנו אותם אל הבריות אשר תמצא בהם הפעולה ההיא ביתר שאת והפלגה משאר הבריות בעלי הפעולה ההיא כמו עשן הכבשן כאן כארי' ישאג. המית מים כבירים. ואולם באמת שגם הבריות היותר מופלגות בפעולתם המה בסתר המדרגה בערך הפעולות האלקיות. אבל אנחנו אין עמנו דרך אחר לצייר הפלגתם ע"י שהפעולות הטבעיות ההנה המה היותר מופלגות בדמיון האנושי. וזה ענין אמרם ז"ל. לשבר את האוזן שהוא בשין שמאלית וקריאתו כמו לסבר בסמך. ופתרונו הסברה והבנה והלשון הזה הוא המורגל תמיד בפי חכמינו ז"ל. ומבואר:
יט ר"ל שלכך הי' הקול נמוך מתחלתו ובכל פעם הולך ומתחזק. ולא הי' הקול שוה במדרגה כולו מתחלתו ועד סופו בתכלית החוזק כמו שהי' באחרונה. מפני שלא היו יכולין לסבול החוזק הזה אם הי' בא פתאום ובבת אחת והוצרך להרגילם לאט לאט. וזהו אמרם ז"ל לשבר את האוזן כמו לסבר בסמך. ור"ל בזה להרגילו לקבל את הקול האדיר ההוא השובר ארזים:
(ד"ה משה ידבר). והוא כמ"ש האלשיך וצל"ד ובעל מעשה ד' ז"ל שהוצרך משה להשמיע קולו במחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל. שזה א"א מבלתי תוספת כח ממרום. וזהו והאלקים יעננו בקול:
כא. העידותי הוא מבנין הכבד הנוסף. ופעם הוא מענין עדות כמו העידותי בהם את השמים ואת הארץ וגו' בפרשת וילך ולרוב ענינו כמו כאן מענין התראה. אבל באמת שגם התראה הוא מענין עדות. שאין לך עד יותר מן המותרה בעצמו שכאשר קרהו לבסוף כן ייעד לו המתרה בתחלה ומבואר: