באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר בשלח
יז ר"ל שמם נחם איננה שרשית מענין נחמה. רק הוא כנוי הפעול. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה בראותם) תפס רש"י ז"ל מלחמה זו לדוגמא לפי שאמרו אז נתנה ראש:
(ד"ה פן) כבר כתב רש"י ז"ל בסדר בראשית בסופו בפסוק וינחם ד' כי עשה את האדם וגו' שפעל נחום הוא רק משתתף לחרטה ולא שם מונח רק על החרטה לבד. אבל הוראתו הכוללת הפוך מחשבה ממחשבה הקודמת וכבר הארכתי שם בגדר החרטה וכללות הוראת פעל נחום וזהו כוונה רש"י ז"ל כאן לבאר פעל הוראת נחום בכלל:
יח ר"ל שפעל ויסב מורה בכלל על תנועה בלתי פשוטה ולא על תנועה סבובית דוקא לחזור ע"י התנועה הנלוזה לנקודת מקום היציאה:
(ד"ה ים סוף) ר"ל שחסר למד וראוי להיות לים סוף אבל אין לפרש שמהדבר ההוא מכונה מדבר ים סוף ואין צורך לומר שחסר למד עזה אינו מכח ב' טעמים. א' דא"כ סוף סוף צ"ל שחסר שם מדבר. וראוי להיות המדבר מדבר ים סוף. וזה מפני שני הכרחים. א' שלא תבוא הא הדעת על הסמוך. כנודע בדקדוק. ועוד ששם המדבר בכאן איננו סמוך שהרי נקוד פתח גדול הוא קמץ, ואם הי' סמוך משפטו להנקד הבית בפתח. וא"כ יותר נוח לומר שחסר אות למד. מלומר שחסר תיבה שלמה. ב' שאין המדבר ההיא מכונה בשום מקום מדבר ים סוף רק מדבר סין:
יט הנה לא יתכן לומר שלא השביע יוסף רק לאחיו בני דורו שהרי יוסף נביא הי'. ועוד שבלי ספק אי' לו בקבלה מיעקב גזירת ברית בין הבתרים וענו אותם ארבע מאות שנה. וא"כ איך השביע לאחיו ובניהם והם לא היו מיוצאי מצרים. וע"כ לומר שהשביע לאחיו שישביעו לבניהם ובניהם לבניהם וכן עד דור יוצאי מצרים ובזה היתה השבועה בדרך החרט ומועיל וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל השביעם שיאמרו לבניהם ובניהם לבני בניהם עכ"ל (ד"ה והעליתם) אף שכבר כתבתי בסמוך. שהשבועה הי' להשביע לבניהם ובניהם לבני בניהם. מ"מ עכ"פ מלת אתכם היא מיותרת שהרי דבר בלשון נוכח לאחיו והשבועה הראשונה היתה לאחיו ומלת אתכם לא יתכן רק כלפי הדור האחרון יוצאי מצרים ולא הי' לומר רק פקוד יפקוד וגו' והעליתם את עצמותי מזה שבלשון הזה תעתק השבועה מדור לדור ומזה דרשו רז"ל למדנו כו':
כא ר"ל כי למד בכלם המשמשת במקור משפטה להנקד בשווא או בחירק קטן אם אחרי' אות שוואית. וכאן שנקודה בפתח צ"ל שמלת לנחותם הוא מההפעיל ובא לנחותם במקום להנחותם ולכן נקודה הלמד בפתח כמשפט ההפעיל לפעמים שתחסר ה"א ההפעיל ונקודתה באה תחת אותיות בכל"ם שלפני' ונקרא אצל המדקדקים הטלת התנועות:
והנה לפי שבקל יוצא הפעל הזה לשני, כמו לך נחה את העם הזה וגו'. ע"כ שבכבד הוא עובר לשלישי לכן צ"ל שפירוש להנחותם ע"י שליח והוא עמוד הענן כי הקב"ה הולך את הענן. והענן הוליך את ישראל ולפי שפעל לנחותם מוסב על השם ב"ה כמ"ש וד' הולך לנחותם וגו'. לכן בא לנחותם בהפעיל. ומבואר:
כב לא ימיש הוא מההפעיל בראיית היוד שאחרי המס פא הפעל לפי ששרשו מוש. וכן נאמר בההפעיל יקים מן קום. ולפי שבקל הוא עומד כמו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ע"כ שבכבד יוצא לשני עכ"פ ולכן צ"ל שמוסב על השם ב"ה. וכ"כ הראב"ע והרשב"ם ז"ל:
(בא"ד מגיד כו') ר"ל שכר המקרא הזה נראה מיותר לכאורה שהרי ידוע זה מפסוק הקודם שאמר וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ובעמוד אש לילה. ואמר הולך בלשון הוה לפי שהולך תמיד. ולכן אמרו ז"ל מגיד כו' ר"ל שכל עיקר כוונת הכתוב כאן שלא היתה שום המשה והסרה כרגע בבוא זה אחר סור זה שלפני בוא עמוד האש סר עמוד הענן כרגע וכן בהפך שסר כמו רגע עמוד האש לפני בוא עמוד הענן. רק שבאמת לא ימיש כלל והיו משרימין כ"א זה לזה משמרת הנהגתם. (וכמשפט שני פקידים שיעזוב אחד פקודתו וישלימנו להבא תחתיו. ומפני צורך ההשלמה ההיא לא יעזוב פקודתו עד בוא השני להשלימו אליו כן נ"ל לפרש ענין ההשלמה שאמרו ז"ל בכאן) כן אמרו ז"ר בשבת פ' במה מדליקין וכפירש"י ז"ל שם.
פרק יד
ב (ד"ה לפני) ומורה על זה שם בער שהוא מלשון הבערים והעשתרות מדברי הרא"ם ז"ל
ד ופירוש ואכבדה בפרעה. ואכבדה בעולם על ידי פרעה. וכמה ביתין משמשין במקרא במקום בשביל והמפורסם א"צ דאיה:
(ד"ה ויעשו) כבר כתבתי במקום אחר באורך. שבכל מקום שאמרו ז"ל בא הכתוב להגיד שבחן אין הכוונה שבא הכתוב להודיענו בזה דבר חדש שלא היינו יודעים לולי זה. דק אדרבה הכוונה בהפך שאין כאן הודעה חדשה רק מאמר הכתוב ע"ד ישראל אשר בך אתפאר כי חביבין עושי המצוה לפני הקב"ה לכן חזר ושנה הכתוב כדי להודיע חשיבותן בעיניו ית':
ה ר"ל שהרי ברשותו יצאו ומאי ויוגד דקאמר. דכי לא ידע עד כה. אבל עיקר הכוונה שהוגד לו כי ברח העם שהלכו לברוח ולא למען זבוח וזה שכתב רש"י ז"ל איקטורין שלח וכו'. וכ"כ הראב"ע ז"ל ופשוט (ד"ה מעבדנו). ר"ל וכנוי נ"ו שהוא כנוי המדבר בעדו איננו כנוי הקנין רק כנוי הפעול:
ו ר"ל ואין פירוש ויאסור בציווי כמו ויבן שרמה דא"כ הספור הזה מאסירת הרכב ללא צורך ומה השמיענו בזה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ואת) ר"ל דלאיזה צורך אמר כאן דרך כלל ואת עמו לקח עמו. הרי הזכיר זה בפסוק שאחריו בפרטות ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשים וגו'. לכן פירש"י ז"ל כאן משכם בדברים לחזק לבב העם:
י ר"ל כי הקריב בהפעיל הוא בכל מקום פעל יוצא וא"כ הי' לו לומר כאן קרב, בקל רבן דרשו ז"ל שהקריב את עצמו לקדם לבוא לצד מחנה ישראל יותר מכל עמו כדי לזרון. ולכן בא הפעל הזה בתואר היוצא שפועל הראשון בכאן הוא הכח המתעורר והחשק ואומץ הלב:
(ד"ה נוסע) ר"ר ולכן כתיב נוסע בלשון יחיד ולא נוסעים בלשון רבים להורות על אחדות ההסכמה וכ"כ רש"י ז"ל בפרשת יתרו בפסוק ויחן ישראל אבל לפי הדרש מ"ש נוסע בלשון יחיד לפי שהכוונה על השר של מצרים. וכתב בעל צדה לדרך וז"ל. ולפי הדרש מ"ש ויראו בני ישראל איננו ראי' גשמית בעיני בשר רק ראי' רוחנית כמו ראתה שפחה על הים וכו' עכ"ל ז"ל:
יא הנה דקדק כפר מלות השלילה בכתוב המבלי אין ואמר שפירוש מלת המבלי האם מפני העדר וחסרון ואח"כ פירש מהות החסרון שהוא שאין קברים במצרים וכאלו יחסר שין שאין. לכן כתב רש"י ז"ל וכי מחמת חסרון קברים שאין קברים במצרים כו' מדברי הרא"ם ז"ל:
יב ר"ל רא שאמרו אז אליו גם מאמר כי טוב לנו עבוד את מצרים וגו' כי באותה שעה עדיין היו במצרים ולא במדבר אבל כוונתם שמאמר חדר ממנו ונעבדה את מצרים כבר דברנו אליך במצרים. כי זה נברר באמרם שם אליו ירא ד' עליכם וישפוט והוא הוא כי הטעמים אחד בשנוי הלשון וכאומר איני רוצה בטובתכם כי רעה תבואנו ער ידה חדל ממנו ונעבדה את מצרים אבל מאמר כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר הוא שהוסיפו לו רק עכשיו ולא מאז. ואינו מוסב על אשר דברנו אריך במצרים רק הכוונה הלא זה הדבר אשר דברנו אליך מאז בהיותינו עודנה במצרים חדל ממנו ונעבדה את מצרים ועכשיו הנה אנחנו רואים כי יפה כווננו במאמרנו זה כי באמת טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו עכשיו במדבר על יד פרעה וחילו הרודפים אחרינו:
(ד"ח ממותנו) תורף דבריו שאין תיבת ממותנו שם דבר בכנוי הקנין רק פעל עם כנוי הפועל והוא בראיית נקודת מם פא הפעל במלאפום ע"ד גזרת נחי עין ויו כמו בשובנו בקומנו:
יג כי לאיזה צורך אמר אשר ראיתם את מצרים היום וכי תלויה אזהרת לא תוסיפו בראייתם את מצרים היום וע"כ צ"ל שעיקר הכוונה מה שראיתם את מצרים אינו אלא היום ולא תוסיפו לראותם עוד עד עולם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואולם אין כוונה רש"י ז"ל שמלת היום הוא באמת מאמר בפ"ע ופירושו אבל רק היום ואינו דבוק עם מאמר אשר ראיתם רק כוונתו שע"י המאמר הזה אשר ראיתם וגו' בתוספת מלת היום בסוף הדבור נמשך אחריו בכוחו המאמר הב' אבל רק היום ומובן ממילא מחמתו מאין צורך לאמרו בפירוש ובדרך לשון ב"א ולהמשגיח בסגנון הדבור יתברר אליו הענין הזה בנקל:
טו ר"ר שהיר"ל שמעתי את צעקתך אבל לשון מה תצעק מורה שא"צ לתפלה ובאמת שבעת צרה צריכין לתפלה ורחמים ולזה פירש"י ז"ל בלשון הא' שהכוונה כי לא עת להאריך בתפלה ותחנונים רק לקצר ובלשון הב' פירש שא"צ לתפלה כלל כי הדבר תלוי עלי ואינני פועל נסים לשקר ושוא אני הוצאתים ממצרים ועלי לגמור ולקיים ההבטחה והיעוד מי החשוב תחשבו שאחדול מלהצילם ועשיתי כל הנסים לשוא עד כה:
(ד"ה דבר) הנה ביאר רש"י ז"ל כוונת המאמר הזה שלהנראה היל"ל תחלה הרם את מטך וגו' ואתה תדבר אל ב"י ויבואו בתוך הים ביבשה ולמה אמר תחלה דבר אל ב"י ויסעו לפני אמרו הרם את מטך לכן פירש"י ז"ל שהכוונה בזה שתחלה אמר לו דרך כלל דבר אל ב"י ויסעו ד"ר שהוא כאומר מה יש לכם לירוא עשו אתם את שלכם וסעו הלאה ורמז לו בקיעת הים דרך כלל ואח"כ ביאר הקב"ה למשה באיזה אופן יבקעהו ואמר ואתה הרם את מטך וגו':
יט ר"ל בזה כי בטל הש"י כח זורק החצים והבליסטראות מלזרוק אותם על עבדיו החוסים בו א שהביא נשמים אחרים המקבלים אותם ומונעים אותם מלעבור לישראל עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכן הוא הענין כאשר סופר בכתוב שתחלה היה צורך ההגנה לפני מחנה ישראל למנות להם דרך במדבר ולדגן עליהם משרב ושמש ולהצילם מנחש שרף ועקרב לכן אמר שהלך המלאך לפניהם ועתה בקרוב המצריים היה צורך ההגנה מאחרי מחנה ישראל להום את מחנה מצרים ולבטל כח יריית חצים ובליסטראות שלהם אמר שעמד המלאך מאחריהם. והענין הכל דרך דמיון על כח הגנתו והשגחתו ית' שהיתה להם מלפנים ומאחור כי הבלתי בשם איננו במקום ומבואר:
(ד"ה ויבוא) כבר כתבתי לעיל בסמוך מדהגנה שהי' צור לישראל מלפנים ומאחור וע"ז בא המשל הזה:
כ (ד"ה ולא קרב ר"ל לפי שכל המקרא הזה נאמר בל' יחיד לכן פירש של זה הוא על המחנה ופשוט:
כב ר"ל שאין מלת עזה הבדל לרוחות של קדים שהרי סתם רוח קדים עזה היא כמ"ש דנה ברוחו הקשה ביום הקדים:
(ד"ה ויבקעו) אז"ל הרב בעל צל"ד ז"ר כ' זה רש"י ז"ר ע"פ המכילתא שאמרו וז"ל ויבקע הים אין כתיב כאן אלא ויבקעו המים כל מים שבעולם כו' ודלא כמ"ש הרב הגדול ר"א ז"ל טעם אחר בזה דדייקו ז"ל דרשא זו שהיל"ל תחלה ויבקעו המים ואח"כ וישם את הים לחרבה ורמה אמר הפסוק וישם את הים לחרבה ויבקעו המים עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל. ובאמת שנ"ל שזה אינו קושיא ועיקר מה שהוכרחו ז"ל לדרשא זו אינו אלא מטעם שכ' הרב הגדול ר"א ז"ל. ואוסיף ביאור בדבריו שהרי באמת החורב נמשך מהבקיעה וא"כ היה לו להקדים הסבה למסובב ולומר ויבקעו המים וישם את הים לחרבה ולא בהפך וישם את הים לחרבה ויבקעו המים שהוא הקדמת המסובב לסבתו. ולכן דרשו ז"ר מזה שבקיעת מי הים לא בא בכתוב מפורש לעצמו אבל הוא בכלל וישם את הים לחרבה. ומ"ש אח"כ ויבקעו המים בא לרמז דבר אחר שנבקעו גם כל מימות שבעולם ואולם מלבד הרמז הזה מכח סדור הל' סייעו עוד ז"ל לזה במכילתא מגוף הל' עצמו ויבקע הים אין כתיב כאן וכו' והוא כדמות ראיה לדיוק הנ"ל. ובטעם בקיעת כר מימות שבעולם כ' יפה הרב בעל צל"ד ז"ל למען יתפרסם הנס הזה של קריעת י"ס על פני כל הארץ עכ"ד ור"ל וכל אומה ולשון לא תוכל להכחישנו:
כג לפי פשוטו סוס הוא שם המין כמו ויהי לי שור וחמור ואולם הדרשה תדרש בכיוצא בזו ורמז נעים הוא זה:
כד (ד"ה בעמוד) לפי שכתיב כאן וישקף וגו' בעמוד אש וענן שענינו שפנה אליהם להשחיתם בעמוד אש וענן א"כ עמוד האש והענן הי' כלי ההשחתה לכן פירש לך רש"י ז"ל בכאן איך היו העמודים הללו משמשות להשחית בהם וכ' שעמוד הענן יורד ועושה אותו כטיט כו' ור"ל לפי שכבר ירדו המצריים אל תוך הים כמ"ש בפסוק כ"ב שלפניו ירד עמוד הענן אל תוך הים ועשה את קרקעות הים כטיט היון ועמוד האש מרתיחו כו'. ופשוט:
[ד"ה ויהם] ובפירוש מלת סגניות כ' בעל צל"ד ז"ל שהוא מענין מחשבה וישוב הדעת עכ"ל. ולא ידעתי מאין לקח באור זה רק שנראה פתרונו כן לפי ענינו:
בא"ד ושנינו בפרקי ר"א כו'. ור"ל שמהומה שענינה ערבוב המחשבה ובטול העצה והמבוכה כפי הנמצא במקרא נראה שהיא נמשכת לרוב מהרעשת קול גדול המחרדת את האדם וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל ויהם יתכן שבעבור זה אמר המשורר קול רעמך בגלגל וככה וברקים רב ויחם עכ"ל ז"ל. וכ"כ הרשב"ם ז"ל וז"ל ויהם מהומת קול עכ"ל וכוונת כולם שהיו אז עליהם רעמים וברקים וקולות מבהילים כדי להומם וזה מסכים לדברי הברייתא דר"א הנ"ל ולפ"ז יתכן לומר שבעבור זה הי' העמוד אש וענן הנ"ל משמשות שמהם בא הרעם והברק ולכן הביאו רש"י ז"ר כאן. ובזה יתקשרו דבריו ז"ל היטב שמתחלה פירש לך אופן ההשחתה ע"פ המדרש ואח"כ באופן אחר ע"פ הברייתא דר"א הנ"ל. ולפ"ז מ"ש כאן בפסוק וידם וגו' הוא פירוש למ"ש תחלה וישקף וגו'. והכתוב בעצמו פירש לך אופן ההשחתה וזהו יותר קרוב לפשוטו של מקרא כנ"ל בזה:
כה (ד"ה וינהגהו) לפירש"י ז"ל פעל וינהגהו שוה לפעל ויסר ושניהם מוסבין על הפועל הנזכר למעלה וישקף וגו' ויהם וגו' הוא הש"י:
(ד"ה נלחם) ר"ל לפי פשוטו פירוש במצרים באנשי מצרים כמו וירדפו מצרים וגו' דלעיל ופשוט:
כו כבר הודעתיך במ"א שמדרכי הר' בבוא ב' פעלים זה אחר זה שפעל הב' הוא תכליתו של הפעל הא' לחסר הפעל הב' ויבוא פעל הא' קשור עם המלות דנקישרים בפעל הב'. ולכן אמר כאן וישובו המים על מצרים ובתשלומו ראוי להיות וישובו המים (למקומם) לכסות ער מצרים:
כז (ד"ה נסים) ר"ל שלפי הל' הנהוג היר"ל רצים לקראתו אבר פעל ניסה אינו קשור בשום מקום עם מלת לקראת שהרי גדר הניסה הוא תנועת הריצה כדי להנצל מן הנזק וההתרחקות מן הדבר המזיק ופי' מלת לקראת שתבוא אחר פעל התנועה הוא ההתקרבות אל הדבר כמו וילך לקראתו וירץ לקראתו. אבל פעל הניסה קשור תמיד עם מלת מפניו וינס מפניו וינוסו משנאיך מפניך. ואולם באמת שכאן אמר נסים לקראתו לפי שהיה טרוף הדעת במצרים חשבו לנוס מן הים ורצו לקראתו לכן בא כאן פעל נסים קשור עם לקראתו להורות שמתוך מהומה ומבוכה מרוב הבהלה נסו מפני האויב אל האויב
ל ר"ל דלאיזה צורך אמר דכתוב וירא וגו' מת ער שפת הים הלא כבר ראו הטביעה ומה זה הוצרכו לראות עוד לכן כ' רש"י ז"ל והוא מן הש"ס דערכין ופסחים שפלטן הים אל שפתו בדרך נם כדי שלא יאמרו וכו':
לא כי שם יד הונח על הגבורה והכח והונח גם על הרשות והונח גם על היכולת כמו ומטה ידו וכיוצא עוד הוראות הרבה. ולפי שרוב תשמישי האדם הוא בידו וע"י תנועת הידים יקרב אליו בנקל דבר המועיל וירחיק מאתו הדבר המזיק וגם רוב גבורת האדם יתראה בידיו ובזרועו ילחם לכן הושאלו כל הוראות האלו וכיוצא בהם רשם האבר הזה:
פרק טו
א דברי רש"י ז"ל נכונים וישרים. והרמב"ן ז"ל טען מה יעשה בפסוק תפתח ארץ ותבלע דתן. ישלח בהם ערוב יהרוג בברד גפנם ושם לא יתפרש העתיד על המחשבה. וגם איננו דבר ההוה ורגיל תמיד שלא הי' אלא לשעה וע"כ צ"ל שדרך המקרא להשתמש לפעמים בעתיד תחת העבר עכ"ל ז"ל. ולע"ד שאין זה טענה. כי לדעת רש"י ז"ל לא יבוא העתיד במקום העבר בשום פעם רק שיבוא לפעמים העתיד במקום ההוה. ולכן לא ימצא זה אלא בדבור שירי ומליצי שבו יבוא הבינוני במקום העבר לפי שדרך המשורר לצייר לפניו הפעולות העוברות כאלו הם עשויות עתה לפניו בהוה מרוב תוקף חום התפעלותו ורואה ברוחו התהוות הדבר לפניו בהוה ולכן בא תפתח תבלע ישלח יהרוג בעתיד תחת ההוה אבל בהגדה פשוטית שאין לומר שבא בה העתיד במקום ההוה לפי שהספור מן המאורע העבר. א"כ צ"ל שבא העתיד במקום העבר וזה לא יתכן ואין כאן טענה כלל זהו מה שנ"ל בזה ופשוט וברור:
(ד"ה רמה) ולפי הדרש. פעל רמה מענין רום וגובה:
ב מ"ש רש"י ז"ל ואין השני' בשבא בחטף וכו' כוונתו שאם אות השרשית השנית בשבא או בחטף אזי נקודה האות הראשונה בקמץ חטף גם כשמארכת באות שלישית. כמו חקך וחוק בניך נתנו וגו' ופעם באה בשורק גם אם אות הבית שבאית. כמו עלך ומבואר:
(ד"ה זה) מלת זה הוא בכל מקום כנוי הרומז על העומד לפניו ונראה. אבל מלת הוא הוא כנוי הנסתר וא"כ הוא אלי מיבעיא לי'. לכן אמרו ז"ל שזכו למדרגת הנביאה:
(ד"ה אלקי) הנה מתחלה אמר זה אלי שהוא המדרגה הגדולה. ואח"כ אמר אל' אבי שהוא מדרגה קטנה משלפני' ולכאורה הי' לו לומר ולאחוז הסדר בהפך מתחלה אל' אבי ואח"כ זה אלי. ולעלות ממדרגה הקטנה למדרגה הגבוהה ממנה לזה כתב רש"י ז"ל שהוא סדר ראוי ויפה על דרך ההגדלה והעלי' ממדרגה למדרגה תחלה אמר זה אלי שהי' לי לאלקים לגאלני ולעשות עמי נפלאות ואנכי קבלתי עלי אלקותו ואח"כ אמר אלי אבי להגדיל המעלה עוד והכוונה בזה מוחזקת היא הקדושה בידי מאבותי הקדושים השרידים אשר בחר בם ד' והקריבם אליו
ג ונקרא הבעל איש לא מצד היותו אדם רק מצד היותו בעל ואדון כמו איש האדמה מדברי הרא"ם ז"ל:
ו (ד"ה ימינך ד') ר"ל כי לפי פשוטו אין נאדרי בכח נשוא המאמר רק הוא חלק מהנושא וענינו ימינך ד' האדיר בכח. ימינך ד'. ר"ל אותה ימין תרעץ אויב וכמוהו הרבה במליצת ספרי קודש כמו כי הנה אויבך ד' כי הנה אויבך יאבדו. אל נקמות ד' אל נקמות הופיע. עד מתי רשעים ד' עד מתי רשעים יעלוזו. וכיוצא הרבה כפילת הנושא בדבור השירי:
(ד"ה תרעץ) ר"ל כי בכאן יבוא העתיד כפשוטו כמו בדבור הפשוטי להיותו דבר ההוה ורגיל תמיד:
ז ר"ל שתפס הכתוב שלשה מדרגות ההשחתה. רעיצה שהוא הכנעה ומרדות. למעלה הימנה הריסה שהוא פרוד החבור ואבידת הכח מכל וכל למעלה הימנה אכילה שמשנה את העצם מכל וכל. וכנגדן אחז הכתוב בכל מדריגה לשון אחר המורה על הכח כפי מדרגה ההיא אצל רעיצה אמר ימינך בהריסה הגדולה ממנה אמר וברוב גאונך ובאכילת אש היותר גדולה מכולן בהשחתתה אמר תשלח חרונך:
(ד"ה נערמו מים) בכוונת התרגום כתב רבינו בחיי ז"ל וז"ל. שר"ל כאלו התחכמו המים לקומם נד אחד לפנות דרך לעבור גאולים וכדי לנער אח"כ את המצריים בתוכו. בשובם לאיתנה כבתחלה עכ"ל ז"ל הובא בצדה לדרך:
ט (ד"ה אריק) הנה בפ' לך פירש"י ז"ל וירק את חניכיו לשון זירוז. וכן אריק חרבי עכ"ל. ואינו הפך מ"ש רש"י ז"ל כאן שבאמת פעל אריק כאן סובל שני הפירושים לזירוז ולהרקה. אבל פעל וירק דשם לא יתפרש ע"כ רק מענין זרוז והזדיינות. ומ"ש רש"י ז"ל שם וכן אריק חרבי. ר"ל שאם תרצה לפרשו גם שם מענין הזדיינות וזרוז הרשות בידך ואולם כאן אמר רש"י ז"ל שבעבור שיש לפרשו כאן גם מענין הרקה יותר נוח לפרשו מענין זה משיתפרש מענין זרוז וזה לשני טעמים. א' להיותו משורש ריק המורה על הריקות שהוא הפוך המלא. ב' שאם יתפרש מענין זרוז והזדיינות. צריך להוסיף בית משרת אריק בחרבי מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
יד ר"ל דכאן בא העתיד כפשוטו להיותו דבר ההוה ורגיל להיות תמיד לפי שבעת ששר משה וישראל את השירה הזאת וגם אחרי כן בנודם במדבר וגם בימי יהושוע בעברם את הירדן עדיין היו העמים רוגזים ונבהלים. כמו שאמרה רחב למרגלים בקצה הארבעים שנה וימס לבבנו וגו' כי שמענו את אשר הוביש וגו'. לכן אמר בעתיד ירגזון ומבואר:
טו (ד"ה נמוגו) ולפי שלשון נמוג אמר בכנענים. לכן כתב רש"י ז"ל אמרו עלינו הם באים:
טז הנה לדעת רש"י ז"ל פחד יותר גדול במדרגה מאימה, וההבדל ביניהם כזה כשהרע הוא מעותד לבוא בקרוב אז יתעורר בנפש ע"י ציור הרע ההוא הרגשת הפחד הקרובה לחרדה אמנם אם הרע המסובב אין קרוב בואו יסבב בנפש הרגשת האימה, על כן כתב רש"י ז"ל אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים. ויש לומר שיצא לו ההבדל הזה ממה שנמצא תמיד שם פחד במקרא בכיוצא בזה כי נפל פחד היהודים עליהם. פחדך ויראתך אתן על כל העמים אבל שם אימה נמצא רק על המעט:
(ד"ה עד) אונקלוס ז"ל פירש כפל המאמר עד יעבור עד יעבור על העברת נחל ארנון בימי משה ועל העברת הירדן בימי יהושיע. יז הרב החזקוני ז"ל הקשה על זה ממ"ש רש"י ז"ל בעצמו להלן בפרשת בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד' וגו' וז"ל שתף משה עצמו עמהם בביאת הארץ וכסבור שיכנס לארץ מפני שעדיין לא נגזרה גזירה זו עליו. ובאמת לק"מ וכמ"ש הרא"ם ז"ל שבמכילתא מוצא דרש זה איתא בהדיא ניבא ואינו יודע מה ניבא עכ"ל הרב בעל צדה לדרך ז"ל. וכבר נמצא כיוצא הרבה בדרשות אלו. ונקראים דורשי רשומות כמו שהארכתי בזה כמה פעמים ויעויין בפרשת שמות בפסוק היליכי את הילד:
(ד"ה מכון) ולפי הדרש מכון מלשון מכוון ופירוש לשבתך כסא של מעלה וענין זה כי מבית המקדש תצא ההשפעה על כל העולם לפי שהמקום ההוא הוא הר המורי' בו בחר ד' משם נברא אדם ושם נעקד יצחק לכן ההר הזה הוא מסוגל אל הקדושה. ולכן אמרו ז"ל שהוא מכוון לכסא של מעלה כי בשביל הקדוש' והבחיר' ההיא תצא משם ההשפעה על כל פני תבל ארצה וכאלו ההשפע יורדת ביושר מלמעלה למטה. ולכך תצא ההשפע' מבית המקדש להיות' בקו נצב עם מקור ההשפע' והוא דרך משל ודמיון. ומה נעים התייחסות ושלוב הדרש הזה עם הפירוש הפשוט כי הפירוש הפשוט מכון לשבתך מקום נכון לשבתך הוא גלוי שכינתך. ולזה אמרו ז"ל ג"כ בדרש מכוון לשבתך. והכוונה כי להיותו מקום נכון לשבתך הוא מכוון מול שבתך כלומר כי להיותו מכוון לשבתך בשביל הבחירה והקדוש' היתירה של המקום ההוא. לכן יקרא ג"כ נכון לשבתך:
(ד"ה מקדש) ר"ל כי שם מקדש איננו סמוך מקדש של אד' רק שם נפרד. ופירושו מקדש אשר כוננו ידיך אתה ד' וזה משני ראיות. א' מפני הטעם היותו מוטעם בזקף קטן שהוא טעם מפסיק. ב' מפני הנקוד שנקודה הדלית בקמץ גדול ואם הוא שם סמוך משפטו להנקד בפתח מקדש ד':
יט הנה לדעת הראב"ע ז"ל גם זה הפסוק מהשירה ובא להזכיר הפלא. שהי' בים שני רוחות מחולפות בזמן אחד. רוח קדים ליבשו בזמן מעבר ישראל במקום העברתם. ורוח אחר להמס המים הנקרשים במקום מעבר פרעה וחילו. והנה שני הרוחות בים בזמן אחד. ושני המקומות קרובים וכו' עכ"ל ז"ל. ואולם דעת הרשב"ם איננו מן השירה רק הוא ספור פשוטי בפני עצמו ולדעתו הכתוב ההוא דבוק עם שלמטה ממנו ותקח מרים הנביאה וגו' ופירושו כאשר בא סוס פרעה וגו' אז לקחה מרים הנביאה. אבל מסתמיות לשון רש"י ז"ל כאן נראה שדעתו ג"כ שאין הפסוק הזה מן השירה רק הגדה פשוטית וספורית אך שהוא מוסב על התחלת השירה אז ישיר משה וגו' ויבאר הכתוב אימת היו משוררים ואמר כי היו שרים בעוד היותם עוברים בתוך הים בחרבה. ולא לאחר שעברו את הים ויצאו היבשה לחוף הים וזה הוא באמת הפירוש היותר נכון. וכתב בעל צל"ד וז"ל שדעת רבינו בחיי כדעת רש"י ורשב"ם ז"ל שאין פסוק כי בא וגו' מן השירה שכתב וז"ל ויש לך לדעת כי פסוקי השיר' הזאת הם שמונה עשר פסוקים והיינו עד פסוק זה כי בא סוס פרעה וגו' עכ"ל וכן נראה ג"כ דעת מסדרי התפלה ממה שלא תקנו לסיים השירה בפסוק זה (בסדורים שלנו כתוב גם הפסוק הזה לאחר השירה. ואפשר שכוונתו ממה שנוהגין לתרגם פסוק האחרון של השיר' ד' ימלוך לעולם ועד ולומר ד' מלכותי' קאים לעלם וכו' להורות בזה שפסוק זה הוא סיום השיר' ופסוק כי בא וגו' איננו מן השירה) אבל במסכת סופרים נראה כדעת הראב"ע ז"ל שגם פסוק זה הוא מן השיר' שהרי הוא מן מנין למד שיטין שצריך להיות בשירה זו [ר"ל למד פסוקים קטנים בצורת אריח על גבי לבינה וכו'] וכן הוא כתוב ג"כ בצורת השיר' אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח עכ"ל. והנה ההבדל בין אם הפסוק הזה שירי או הגדיי מלבד צורת הכתיב' אריח על גבי כו' יש עוד הבדל אחר שאם הוא שירי כדעת הראב"ע ז"ל אמרוהו משה וישראל בים. ואם הוא הגדיי לא אמרוהו משה וישראל רק הוא מספור כותב התור' ע"ה כדעת רשב"ם או כדעת רש"י ז"ל
כ דלאיזה צורך ייחסה אחר אהרן דוקא ולא אחר אבי' או משה שהי' גדול מאהרן. ותירצו ז"ל זה בשני פנים ופשוט:
כא תיקן כאן רש"י ז"ל שני דברים. א' ל רש שלא הפסוק הראשון בלבד מהשיר' ענתה להם מרים רק כל השירה כמו שענה משה לאנשים אלא שהכתוב קצר לכתוב רק תחלת השיר' וכעין וגו' וסמך על השיר הנזכר למעל'. ב' כי מלת ותען כאן הוא מההפעיל ויוצא לשני שע"י מרים בשירת' ענו הנשים כל פסוק ופסוק אחרי' והיא סבה הגורמת ומתמונת פעל ותען לבד אין באמת שום הכרע אם הוא מהקל או מהכבד כי בגזרת נחי למד הא אם פא הפעל אות גרונית שוה בעתיד הקל לבנין הכבד הנוסף. כי נאמר תעשה ועם ויו ההפוך ותעש בקל וכן נאמר תעשה ועם ויו ההפוך ותעש בכבד הנוסף (אבל אם פא דירה הפעל איננה אות גרונית אז יוכרו הבנינים מצד שינוי נקוד הפעל כי נאמר תפנה יפנה ועם ויו ההפוך ויבן ויפן ותפן בקל ובהפעיל יבוא תפנה יפנה יקנה ועם ויו ההפוך ויפן זנב אל כי בעבור הרחבת אות הגרונית. לא יוכר בגזרה זו ההבדל בין שני הבנינים ההם בעתיד. לכן ביאר רש"י ז"ל כאן. שאף שמצד הנקוד אין הכרע בכל זאת הענין יכריע כי אין המדבר הראשון העונה וכאן ע"כ לומר שמרים היא הית' הראשונה בדבור השיר' שמלבד שיתחייב זה מצד הסברא. להיות' גדולה מכולן במעלה אשה נביאה ואחות משה ואהרן ראשי שבטי ישראל הנה נזכר זה ג"כ בכתוב ממה שאמר למעלה ותקח מרים הנביאה את התוף וגו' ותצאנה כל הנשים אחרי' בתפים וגו' הרי שמרים הית' העיקר וכל הנשים טפל לה ומבואר מאוד:
כב הנה לא אמר הכתוב ויסעו בני ישראל מים סוף. כנהוג בכל מקום. אבל אמר ויסע משה את ישראל מים סוף ביחס הפעולה למשה שלא כנהוג ואף שכל נסיעתם הי' עפ"י ציווי משה לבדו בכל זה לא נזכר בשום מקום מהמסעות ויסע בהפעיל רק ויסעו בקל כי ענין זה אין צורך להודיעו ומעצמו ידוע שנסיעת ותחנות הצבא על פי הראש. לזה דרשו ז"ל בעל כרחם שלא הי' נוח להם לעזוב המקום הזה בעבור הבזה הרבה. ובא כאן ההפעיל להורות שהי' נגד רצונם ומה נעים דרש זה להיותו ג"כ עפ"י אמתת פשוטו ודרכי הלשון הצח וגם העיר אותנו הכתוב בזה לפי מה שהאירו ז"ל עינינו בפירוש הפעל הזה על מוסר השכל כי אין חפץ לאדם למלאות אמתחתו כסף וזהב ואבני יקר מחמדו תבל ארצה כי לא זה הדרך להגיע אל השלמות אבל נהפוך הוא כי רבוי קניני הזמן מונעים את בעליהם מהאושר הנפשי. ולכן הסיען משה ע"ה המיישירם אל השלמות האמתי מן הבזה כי זה תכלית הבל ושוא כאומר רב לכם אל תתעסקו עוד בזה. הגיע עת לעזוב המקום הזה ולנסוע מזה לשכלית גדול ונשגב לקבל התורה על הר סיני וכל חפצים לא ישוו בה:
כד מלת וילונו הוא עתיד בויו ההפוך והוא מנחי עין ויו משורש לון ואם הי' וילונו מן הפועלים משפט יוד האיתן להנקד בקמץ ופא הפעל שאחרי' במלאפום כמו ויקומו ויסירו. וע"כ שפעל וילונו הוא מהפעולים בניני התולדה ומשפט יוד האיתן בנפעל להנקד בחיריק ופא הפעל שאחרי' בחולם כמו הכין תכון בצדקה תכונני כידוע כל זה בספרי הדקדוק ומזה הוכיח רש"י ז"ל שפעל וילונו הוא מן הנפעל. וכתב רש"י ז"ל אח"כ הטעם לזה מה שבא הפעל הזה בבנין נפעל ואמר שכן דרך כל לשון תלונה גם בלע"ז להסב את הדבור אל האדם. ר"ל לחזור הפעולה אל הפועל וכאלו הבת התלונה היא הפועלת והמתלונן הוא המתפעל ע"י סבות התלונה והם המקרים שקרו לו ובאמת שכל ההפעליות אינם מן הפעלות הנפשיות. רק שינוי מעמד ומצב בנפש והתפעלות מהשגת הדברים שחוצה לה זולת שבקצת ההפעליות כמו הרוגז והשמחה ישתמש בהם בלשון ע"ד הפועל והוא כמו שמצאנו ישמח לבי. ויקצוף משה וכדומה ואצל תלונה ישתמש בו כמו שהוא באמת ומבואר:
כה (ד"ה ושם נסהו) ר"ל שאף שיש לפרש ושם נסהו שהעם נסה את הקב"ה וכענין הכתוב וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי וגם חז"ל אמרו באבות עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר וחטא מרה הוא אחד מהעשרה נסיונות ההם כמ"ש שם הר"ע ברטנורה ז"ל. אבל מ"מ כיון שיש לפרש ג"כ ושם נסהו על הקב"ה וכענין הכתוב כי מנסה ד' אלקיכם אתכם לדעת וגו' וכענין הכתוב ויענך וירעיבך וגו' למען נסותך להיטיבך באחריתך בחר רש"י ז"ל לפרש מ"ש כאן ושם נסהו על הקב"ה. והטעם פשוט ומבואר לפי שבא בכתוב זה שני פעלים שם שם לו וגו' ושם נסהו. ולכן לפי שפועל הראשון שם שם לו הוא רק המקום ב"ה. ע"כ גם הפועל השני ושם נסהו הנזכר סתם מוסב על הפועל הראשון הוא הקב"ה ואמנם ענין הנסיון הנזכר אצל המקום ב"ה בכתובים אף שלא יפול אצלו הפעל ההוא כפי הוראתו וגדרו ממש כי הוא ית' יודע תעלומות לב והכל צפוי לפניו יתברך ע"ד מ"ש הרמב"ן ז"ל בנסיון העקידה כי הי' הנסיון באברהם להוציא הטוב הדבק בנפשו הוא אהבת הבורא ב"ה ומסירת נפשו עליו בשמחת לבב מבלי שום הרהור על מדותיו ח"ו מן הכח אל הפועל אלו דבריו ז"ל. וע"ד זה נאמר ג"כ כי נסיונות אבותינו במדבר. אף שהגיע להם ההפך שמרו ולא עמדו בנסיון בכל זה הי' ג"כ תכלית הנסיון להוציא הרע הדבק בנפש מכח אל הפעל. וצורך הוצאת הרע הזה הטמון אל הפעל הוא מפני כי חפץ ד' להשים שכינתו בישראל ולהביאם לארץ הקודש ולקדשם להיות לו לגוי קדוש וזה לא יהי' זולת באמצעות זכזוך מדות הנפש ולבון כתמי' והנה לולי הנסיונות לא הי' הזכזוך הזה כי אף אם לא חטאו הי' הרוע נשאר בתכונת נפשם ממיעוט האמונה וההתלוננות על המקום ב"ה כי תבואם שמץ רע וכענין מאמר השטן לד' על איוב. החנם ירא איוב וגו' ואולם שלח נא ידך וגו' אם לא על פניך יברכך. ולכן כי רצה ד' בעמו להיותם ראויים אל הגדולה והקדושה המעותדת להם שהם שני מיני השלמיות שלמות הגופני להנחילם ארץ חמדה ארץ זבת חלב ודבש ושפעת כל טובה ושלמות הנפשי להיות לגוי קדוש מקבלי התורה לזה הי' צריך לזכזך נפשם ולטהר רוחם. על כן היו הנסיונות ההם למען הוציא ע"י חסרון ורע אשר יקרה להם הרע הדבק בתכונת נפשם מהכח אל הפעל. לבעבור יתייסרו אח"כ בשובם לראות כי תשועת ד' מוכנת להם תמיד בעת צרה וינהמו באחרית וידעו וירגישו הרוע שבהם ממיעוט האמונה וההסתפקות והתלוננם על המקום והעדר בטחונם בו ית' ובזה יתרגלו אחת אחת וישובו להם כל מדה טובה תכונה וקנין בנפש כי ע"י ההרגל יעשו המדות קנין בנפש ולתכלית היו כל הנסיונות לפי שהי' גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם ית' ויתעלה. שעדיין לא הוסרו הכתמים מכל וכל. ועודנה הרע דבק בנפשם אבל לולי הנסיונות הי' הרע דבק בהם תמיד זולתי שלא הי' יוצא אל הפעל ובזה סר הקושי מפעל הנסיון הנופל אצל השם ית'. אמנם השם נסיון הוא מצד שתוף השם לבד וע"ד אמרם ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. והנה על פי הדברים האלה יתבאר היטיב כל המשך המקראות שלפנינו כי אמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו כלומר שבמרה החל השי"ת לצרף ולטהר את עמו וכשחזר והמתיק להם המים ושבו העם ונחמו על רוע לבבם והוא התכלית היוצא מהנסיון שנסם שמה נתן להם מקצת דינים למען יחלו לקבל עליהם עול תורה ומצות שגם זה עזר רב לנפש השב ולטהרתו. ובעת תתו להם החוק והמשפט חזר הקב"ה להוכיחם בדברי אהבה על פחיתות נפשם ומרים וכאומר הרגשתם בעצמכם מה שעשיתם. לכן שימו נא זאת על לבבכם להשמר מהיום ומעלה הנני מזהירכם להבא היטיבו דרכיכם. לכן אמר הכתוב ויאמר אם שמוע תשמע וגו' וסיים כל המחלה וגו' כי אני ד' רופאך כלומר רפואת המים המרים ההם שרפאתי לכם הוא לכם לדוגמא ומופת כי אני רופא כל בשר מחצתי ואני ארפא. וא"כ מאמר כי אני ד' רופאך מוסב על ושם נסהו שקודם למאמר השי"ת זהו הנ"ל בכל זה. ובזה סר כל מה שהקשה הרא"ם ז"ל כאן יע"ש וד' יאר עיני במאמר תורתו.
כו מפני שנאמרו כאן ד' לשונות של ציווי שהם שמיעה ועשי' האזנה ושמירה. פירש רש"י ז"ל כל אחד מהם על ענין אחר ופירוש שמיעה הוא על הקבלה בלב וכמ"ש הראב"ע ז"ל כאן שכל פעל שמיעה שאחרי' למד או בית אין פירושו שמיעת הקול והעשי' הוא עשי' ממש באיברים וההאזה על דקדוקי ופרטי המצוה שצריך לזה הטיית אוזן יתירה ולפי שאין חוץ משלשת פעולות הללו שום פעל אחר בענין קיום המצות. לכן פירש"י ז"ל שבא ושמרת כל חוקיו רק בעבור החוקים שהם המצות שאין להם עלה וסבה רק גזירת מלך לבדו כאכילת חזיר ולבישת שעטנז ופרה ודומיהן:
(ד"ה לא אשים) הדקדוק מבואר מעצמו שאם לא ישים עליהם המחלה אין צורך לרפואה וא"כ למה סיים כי אני ד' רופאך. ויישב זה רש"י ז"ל בשני לשונות בלשון הראשון פירש עפ"י מה שאמרו ז"ל בסנהדרין פרק חלק וז"ל וכי מאחר שלא ישים רפואה זו למה. ותירץ ר' יוחנן מקרא מעצמו נדרש אם שמוע תשמע וגו' לא אשים ואם לאו אשים ואעפ"כ כי אני ד' רופאך ע"כ הש"ס שם. ור"ל בזה דמכלל הן אתה שומע לאו ואם לאו אשים. ולכן סיים כי אני ד' רופאך. לרמז על מעלת התשובה כי אם ישוב ורפא לו. אבל עדיין חסר לפ"ז הקשור בכתוב שהסיום כי אני ד' רופאך איננו לפ"ז על ההן הנזכר בפירוש בפסוק רק על הלאו המובן מכללא לזה הוסיף רש"י ז"ל כאן באור בכתוב שהוא כאלו נזכר הכל בפירוש שהתשובה בכלל אם שמוע תשמע שענינו השמיעה בין בתחלה ובין בסוף ע"י התשובה וכן הרפואה בכלל לא אשים כי בסור המכה הרי היא כאלו לא הושמה. ובלשון השני פירש"י ז"ל כפשוטו כי אין שלילת השמיעה סבה לביאת המחלה עד שנ' שהשמיעה איננה זולתי העדר הסבה ולא יפול בזה פעל הרפואה כי באמת גם המחלה המחוייבת בטבע ואין שלילת השמיעה סבה לה השמיעה הוא הגנה וסבתה סרתם לכן יפול גם בזה מלת רפואה כי שם רפואה יאמר על שני פנים אם על האמצעיים אשר יסירו את החולי ואם על האמצעיים המגינים בעד החולי שהיתה באה לולי האמצעיים. ולכן יפול גם עליהם שם רפואה בעבור שהצורך לאמצעיים והאמצעיים בכאן הם התורה והמצוה. ולכן אמר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' וברור שלא כוון בזה על המכות הנסיים כדם ושחין ויתר המכות רק על החלאים שמטבע הארץ ואוירה ואמר שעם היות ישראל ילודי הארץ ההיא מכמה דורות ובזה כבר קבלו טבע המצריים. שיוכנו אל החלאים והמכאובים שמתולדת המדינה שיצאו ממנה בכל זה לא אשימם עליך כי החוקים והמצות הם האמצעיים להגן בעדם. ולכן לא אמר הכתוב סתם כל מחלה לא אשים עליך כענין אמרו במקום אחר והסרותי מחלה מקרבך אבל אמר כל המחלה אשר שמתי במצרים והוא בדקדוק גמור כנ"ל. למען יפול בזה אח"כ מאמר כי אני ד' רופאך ומה נעים פירוש זה:
כז כבר הודעתיך במקום אחר שדרשות כאלו אינן בקבלה וגם לא מהכרע הכתוב רק מדרשת דורשי רשומות ושמה הארכתי ואין צורך להאריך עוד:
פרק טז
א כן הוא במכילתא חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ל"א יום ונתפרנסו הימנה ס"א סעודות ע"כ. ור"ל שמיום ט"ו שיצאו ממצרים עד רדת המן בט"ז באייר הם ל"א יום. וכל אותן הימים לא אכלו רק ס"א סעודות לחשבון שני סעודות ליום שהרי הסעודה של ליל חמשה עשר במצרים אכלוה ולפ"ז לא הי' להם לחם לאכול רק בבוקר של ט"ו באייר. ולכן נתרעמו ביום ט"ו בראותם שכבר כלתה החררה ואין להם מה לאכול בערב עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה מ"ש רש"י ז"ל כאן וירד להם המן בט"ו באייר הוא ט"ס וצריך לגרוס בט"ז באייר שהרי רדת המן לא הי' עד ט"ז אייר וכדמוכחי קראי שביום חמשה עשר לחודש השני הוא אייר נתלוננו וכתיב להלן ויהי בערב וגו' ובבוקר היתה שכבת הטל וגו' וטעות כזה בין ויו לזיין הוא מצוי מאוד בהעתקת סופרים. וא"צ למ"ש הרא"ם ז"ל בזה שכוונתו בסוף ט"ו והוא תחלת ט"ז כי באמת ט"ס כזה הוא שכיח:
(בא"ד ויום אחד בשבת הי') ומפיק לי' בברייתא דשבת פ' ר"ע מדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת וגו' הרי שהיתה הלקיטה גם בתחלת ירידת המן ששת ימים וע"כ שהיתה תחלת הירידה בא' בשבת
ב דקדק רש"י ז"ל בלשונו ולא כ' מפני הרעב. שבאמת עדיין היו שבעים כדאי' במכילתא הנ"ל שעד לערב הי' להם עדיין מהחררה שהוציאו ממצרים ולכן כ' ז"ל מפני שכלה הלחם ר"ל ולא יהיה להם בערב מה לאכול
ג תחלה תקן רש"י ז"ל דקדוק המלה שאיננו שם רק פעל והוא בראיית נקודת פא הפעל שהוא במלאפום ולא בחולם וגם הביא ראי' לזה מהתרגום שתרגם לוי דמיתנא בדרך הפעל. ואח"כ ביאר רש"י ז"ל ביאור הכתוב שאין הכוונה ע"כ מי יתן שצמות בעתיד שהרי אמרו אח"כ בארץ מצרים וע"כ הכוונה על העבר כמו שתרגם אונקלוס ז"ל לוי דמיתנא שתרגומו בעברי לו מתנו הלואי והיינו מתים שבאמת מלת מותנו אף שאיננו שם רק פעל בכל זה הוא מקור עם כנוי הפועל כמו עשותנו חנותנו והמקור כולל כל הזמנים הן בעבר והן בעתיד והוה אלא שבכ"ז כאן הוא ל' עתיד ממ"ש מי יתן שהוא ל' עתיד וצ"ל שתקון ל' הכתוב כך הוא בעוד היותינו באמ"צ הלואי והי' רצון ד' שמה שיתן מותנו שם והנה השני נקודות שלפנינו ברש"י הוא ט"ס והכל דבור אחד:
ד (ד"ה למען) ר"ל כי מלת למען שהוא להוראת הסבה התכליתית דבק עם ולקטו דבר יום ביומו והענין ע"ד מ"ש לעיל בפסוק ושם נסהו שבאמת הי' יכול השי"ת להמציא להם מזון שיספוק להם לזמן ארוך אבל המטיר להם לחם מן השמים שהיו צריכין לחכות אליו יום יום ונתן להם מצות השבת ומצות לא תותירו וכל זה לנסות אמונתם למען ידעון עד מה האמונה בלבם ושיעור בטחונם כי המאמין לא יחיש לצאת בשבת או להותיר בכל יום לבוקר כי יבטח בשם ד' ולא יכחיש וישען באלקיו כי ימצא לו מזונו גם מחר כדת היום וכל הכוונה בזה לצאת לאורה הפחיתות הטמון בתכונת הנפש. כי זהו הסבה להסיר ממנה הפחיתות ההוא ולהשיב תכונה טובה לנפש:
ה ר"ל לכך הי' להם צורך בלחם משנה בששי למען יהי' להם מזון ליום השבת:
(ד"ה משנה) תיקן רש"י ז"ל בכאן שני דברים בכתוב זה. א' שהי' לו לומר והי' משנה על אשר לקטו יום יום בעבר. ולא ילקטו בעתיד. שהרי כבר ירד להם המן קודם יום הששי כמבואר בפסוקים דלהלן וכמ"ש ג"כ רש"י ז"ל בתחלת פרשה זו פסוק א' שבאחד בשבת ירד להם המן. ב' שהי' לו לומר מתחלה והי' משנה על אשר וגו'. ואח"כ והכינו את אשר יביאו שהרי הלקיט' קודם ההכנה. שההכנה למאכל הוא עשיית המטעמים ע"י הטחינה והדיכ' ואפי' ובשול אינו אלא לאחר ההבאה והנה לענין הא' כ' רש"י ז"ל שבא בכאן ילקטו בלשון עתיד מפני שהלקיטה דבר ההוה יום יום בכל ימי המעשה ובדבר ההוה ורגיל להיות מדרך הלשון להשתמש בפעל העתידי. כמו ככה יעשה איוב וכבר כ' רש"י ז"ל הכלל הזה במקומות הרבה ואשנה כאן באור זה בקוצר שבספור פעל ההוה ורגיל. דרך המדבר להעמיד עצמו במחשבתו כאלו הוא עומד עתה בזמן מאורע הפעל ההוא. ובא העתיד תחת הבינוני. ולענין הב' תירץ רש"י ז"ל. שאין דבור והי' משנה על אשר וגו' צוואה שצווה אותם על לקיטת לחם משנה במכוון עד שיקשה שהי' לו להקדים צוואת הלקיטה לצוואת ההכנה. להיות פעל הלקיטה קודם לפעולת ההכנה. אבל באמת לא היו מכוונים לקיטתם במדה בכל ימות המעשה. זולת שאח"כ בבואם לביתם היו מוצאין במדידה לקיטתם מכוונת עומר לגלגולת כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק יז ויח ושם יתבאר ההכרח לזה מלשון הפסוקים והנס הזה הי' ממילא ג"כ בששי שלקטו כל אחד כפי היכולת. ואחר ההבאה לבית כשמדדו בעומר. נמצאת הלקיטה מכוונת שני עומרים לגלגולת. ולפ"ז פירוש והי' משנה וגו' איננו ציווי רק ספור שתהי' לקיטתם לחם משנה על לקיטת שאר ימי השבוע ולכן הקדים והכינו את אשר יביאו שהוא צוואה להכין מיום החול לשבת. ואח"כ ספר והי' משנה על אשר וגו' לפי שלא יתוודע להם זה רק אחר ההבאה שאז ימצאו משנה לחם במדידה. ואלו הקדים הכתוב והי' משנה וגו' לוהכינו וגו' הייתי אומר שהוא גזרה שילקטו לחם משנה לכן הקדים והכינו וגו' כדי שנדע שהמדידה לא תהי' רק אחר ההבאה וא"כ ע"כ אינו גזירה רק ספור. ואמנם לפי שקשה מזה על מ"ש להלן פסוק כ"ב. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' דמשמע שבשעת לקיטה היו מכוונין לקיטתן לחם משנה לזה תירץ רש"י ז"ל שפירוש הפסוק שם שלקיטתן נמצאת אח"כ לחם משנה:
והוסיף עוד שכן הוא ג"כ ביאור הכתוב על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו' שאין הכוונה הוא נותן לכם ברכה בשדה רק שהוא נותן לכם ברכה בבית אחרי ההבאה וכל זה מבואר:
ו וחסר למד השמושית כדרך הלשון
ז ר"ל שע"כ אין כוונת הכתוב כאן על גלוי הכבוד בענן כאמור להלן ויפנו אל המדבר והנה כבוד ד' נראה בענן שהרי התגלות הכבוד הזה הי' ביום האמירה שהוא יום ט"ו לחודש. ורדת המן לא הי' עד למחרתו בבוקר שהוא ט"ז לחודש. וא"כ לא הי' ההתגלות ביום הירידה ואיך אמר ובקר וראיתם וגו' שהרי אמירה זו היתה אחרי עבור חלק גדול מן היום. אחרי חנותם במדבר סין ואחרי ההתלוננות לכן פירש"י ז"ל שאין זה התגלות הכבוד האמור להלן והנה כבוד ד' וגו' רק הכנוי לאור פני מלך עליון ב"ה. והוא התגלות החבה היתירה והחסד הגדול. ומה נעים באור שני הפסוקים האלו על פי פירוש רבינו ז"ל:
(ד"ה את) אם פי' תלונותיכם על ד' תלונותיכם הוא על ד' בחסרון דבור המציאות א"כ מלת תלונותיכם נושא המאמר ועל ד' נשואו ואין לפ"ז למלת תלונותיכם שום התקשרות ודבקות עם מאמר בשמעו את הכתוב קודם. שהרי מצד היותו דבוק עם בשמעו את הוא הגבלת הנשוא שהוא השמיעה. ואיך יהי' א"כ שם אחד הגבלת נושא הקודם וגם נושא מאמר מאמר שאחריו. לכן צ"ל היותו חסר שין שעל ד' ואיננו נשוא התלונה. רק הגבלתה ופשוט:
(ד"ה כי תלינו) להבנת דברי רש"י ז"ל הללו. צריך להקדים. דע כי מענין תלונה השורש לון כמו מענין לינה. ושניהם מגזירת נע"ו וכתבו המדקדקים ז"ל שנקוד איתן בגזרה זו שוה בקל להפעיל ונקודת שניהם בקמץ כמו אקום תקום בקל. אקים תקים בהפעיל. וההבדל בינם רק בנקודת פא הפעל שבקל נקודה במלאפום ובהפעיל בחיריק גדול מושכת יוד אקים אסיר אמיש וכן ענין לינה הולכת ע"ד זה בנטיותי' בקל אלין ובהפעיל תלין תלינו כ"ז בעתיד בלי ו' ההפוך ובבואו עם ויוד ההפוך. נקודת איתן כמשפט הראשון בקמץ בקל ובהפעיל ויקומו בקל וישיבו אותם דבר בהפעיל. אך נקודת פא הפעל רד ביחיד רד דרך אחר להם. שביחיד בקל בקמץ ויקם וישב ובהפעיל בסגול ויקם וישב. ואולם בענין תלונה כדי להבדיל בינו ובין ענין לינה אותיות איתן משונה בנקודתה מכל שאר השרשים מגזרה זו כי בקל האיתן בחירק קטן. כמו וילונו העם על משה (שמות ט"ו). ובהפעיל בפתח כמו וילינו עליו את כל העדה. וכן נקודת פא הפעל בקל בחולם כ"ז הוצאתי מדברי המדקדקים ז"ל. ודעתם ז"ל עוד שבענין תלונה וכן בענין לינה הוראה אחת להקל ולההפעיל. ובשניהם המה רק פעלים עומדים. כמו וילן שם כי בא השמש וכן ליני פה הוא מההפעיל. ובכ"ז הוא עומד וכן בענין תלונה. וילונו בקל הוא עומד. וילן העם על משה (בשלח י"ז) הוא ג"כ עומד זולת שלפעמים הוא ג"כ יוצא בהפעיל. כמו וילינו עליו את כל העדה דמרגלים (פרשת שלח) שהוא יוצא בראיית מלת את סימן הפעול שאחריו. זהו דעת המדקדקים ז"ל. אבל רש"י ז"ל נבדלה דרכו בזה מדרכם. הן בנקודת הקל והן בההפעיל שפעל וילונו הוא לדעת המדקדקים מפעל הקל ובא יוד האיתן בחיריק וכן פא הפעל בחולם שלא כמנהג גזרה זו להבדילו מענין לינה אבל רש"י ז"ל כתב בסדר זה לעיל (פרשה טו פסוק כד) היותו העתיד מהנפעל והכל כמשפט גזרה זו בנפעל כמו אכון תכון (ולדעת המדקדקים צ"ל שהומרה השירק בחולם כדרך. ב' נקודות האלו להתחלף לפעמים) וכן לדעתו שיבדל הקל מההפעיל בענין בענין זה בהוראתו שבקל הוא עומד ובהפעיל יוצא לשני ופעל וילן העם על משה שהוא ע"כ פעל עומד. כי אין שם פועל אחר זולת העם הוא מן הקל אבל וילינו עליו את כל העדה הוא יוצא להיותו מההפעיל. ובא בקל נקודת פא הפעל בסגול להבדילו מן לינה ונקודת איתן בהפעיל בפתח ג"כ מטעם זה. כמו שהוא ג"כ לדעת המדקדקים. ואף שבענין לינה גם לדעת רש"י ז"ל שהוא עומד בכל זה בענין תלונה שמצאנוהו גם כיוצא בהפעיל כנ"ל יש לפרשו בכל מקום ביוצא וכן ממה שמצאנו וילן העם על משה אות איתן בקמץ. אבל וילינו עליו את כל העדה דמרגלים י' איתן בפתח ומשני נקודת האיתן וגם מחלופי הוראתם שזה עומד וזה יוצא שפי' רש"י ז"ל שוילן מן הקל אבל וילינו מן ההפעיל וזה שכתב רש"י ז"ל כאן במאמר כי תלינו עלינו שהוא מן ההפעיל ויוצא לשני שאילו הי' רפה כמו תלונו הייתי אומר שהוא מן הקל כמו וילן העם על משה וכן אף אם הי' דגוש ומבלי יוד כמו תלונו הייתי מפרשו ל' תתלוננו שהוא מן הנפעל אבל עתה שנקוד תלינו שהוא דגוש ובחיריק גדול שאחריו יוד ע"כ הוא מההפעיל ויוצא לשני. והנה אף שכתב רש"י ז"ל לעיל בפסוק ב' שפעל וילונו הוא מהנפעל וכאן כתב שהוא כמו ויתלוננו מההתפעל. אין בזה קושי כי שניהם אמת שגם ההתפעל פעולה חוזרת אל הפועל ומשמשת ג"כ קבלת פעולה ואין כוונת רש"י ז"ל לעיל. אלא מה שפעל וילונו איננו להוראת הפעולה אבל להוראת קבלת הפעולה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וז"ל וילונו לשון נפעלו הוא וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם מתלונן מתרועם כו' עכ"ל. הרי שתפס רש"י ז"ל גם שם שני מיני קבלת הפעולה. לשון נפעלו ומתלונן לפי שמצד הנקוד אין הכרע אם הוא מהנפעל שהוראתו רק קבלת הפעולה. או מההתפעל הכולל בעצמו הפועל והפעיל כאחד בפעלים העומדים כענין פעל הזה שהוא התלונה. לפי שנוכל לומר שוילונו הוא מהנפעל והדגוש לחסרון נון נפעל וכן נוכל לומר שהוא מההתפעל והדגוש לחסרון תיו התפעל, אך עדיין ישאר מוקשה מ"ש רש"י ז"ל שאילו הי' רפה הייתי אומר שהוא מהקל כי עדיין הי' ניכר היותו מההפעיל ע"י היוד שאחרי פא הפעל. שהוא סימן ההפעיל. וכמו אקים תקים תקימו. לכן נ"ל שדעת רש"י ז"ל ששורש ענין תלונה הוא לון ביוד לכן בא ג"כ בעתיד מהקל. יוד השרשית וכמו אבין תבין שהוא לדעתו מהקל ושרשו בין ולא בון ולכן מלת אבין מהקל ולא מההפעיל וכן הוא לדעת קצת מדקדקים הקדמונים וסברתם שבכל פעל שימצא במלאפים ובחיריק גדול אז נאמר שהוא מנע"ו ובבוא בחיריק גדול הוא מיוד ההפעיל. ואולם בפעל שימצא תמיד ביוד שאחרי חיריק גדול. יותר נוח לומר שהוא מהקל ומגזרת נחי עין יוד. אבל רוב המדקדקים ז"ל יאמרו שאין להוסיף עוד על הגזרות ללא צורך ואין בנמצא בפעלים ע"י הפעל יוד בשום שורש ושורש אבין בון מגזרת נע"ו ואף שיבוא בעבר ע"ד הקל. בן בנת לרעי ורחוק מ"מ בא בעתיד ע"ד בנין ההפעיל אבין תבין והנה הארכתי עד כה לברר וללבן דברי רש"י ז"ל:
ח כבר כתב זה רש"י ז"ל לעיל פסוק ז' וכאן חזר ופירשו במקומו:
(ד"ה אשר) כבר ביארתי זה למעלה בסמוך ד"ה כי תלינו שדעת רש"י ז"ל בזה שההפעיל יוצא לב' גם בשורש זה שלא כדעת שאר המדקדקים ושם הארכתי:
ט ר"ל ממ"ש לפני ד' זה משמעו שהיה שם מקום מיוחד שנקרא לפני ד' לפי שהיתה שם השראת השכינה וע"כ זהו המקום שהענן יורד הוא הענן ההולך לפניהם שבו התגלות הכבוד וקרבו לצד הענן והמקום שבו השכינה שורה הוא מכונה לפני ד' כמו שנקרא להלן בתורת כהנים מקום הארון והכרובים והעדות לפני ד' ופשוט:
יג (ד"ה היתה) ר"ל דפירוש שכבת הטל ע"כ שכבת הטל שלמעלה על המן בראיית מ"ש להלן ותעל שכבת הטל והנה וגו' ר"ל שאחרי הסתלקות הטל נראה ונתגלה המן ואולם במ"א הוא אומר וברדת הטל וגו' ירד המן עליו הרי שירד המן על הטל ומכאן דרשו רז"ל שהמן היה כמונח בקופסא טל מלמעלה וטל מלמטה והמן בתוך:
יד ורבותינו דרשו כו' ר"ל דלפי פשוטו פירוש ותעל שכבת הטל שמתחלה ירד המן ואח"כ ירד הטל עליו ואח"כ עלה הטל באור כטבעו ונתגלה המן. אבל רז"ל דרשו בתנחומא שנשתנו עליהם סדרי בראשית שבמעשה בראשית הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים וע"י הטל היורד מן השמים עולה הלחם מהארץ וכאן ע"י הטל שעלה מן הארץ רד הלחם מן השמים ורש"י ז"ל תפס כאן שיטת הדרש בקצרה וכעין מאמר מוסגר ומ"ש ז"ל אח"כ וכעלות שכבת הטל נתגלה המן כו' חזר לפשוטו כי כן דרכו של רש"י ז"ל לפעמים רק להביא הדרש בקצור רק בשביל הענין אשר הביאו את הדורש לדרשה זו והוא כאן מ"ש ותעל שכבת הטל וגו' ולא ותרד אבל לא כוון רש"י ז"ל לבאר כל המשך הפסוק ע"ת דרשה זו אלא שלפי שתקן למעלה ענין ותעל רפי פשוטו אמר אח"כ שרבותינו דרשו מלת ותעל שעלה כו' עכ"ל הרא"ם ז"ל. ועכ"פ צ"ל שיש אגדות חלוקות כי דרשה זו דר' תנחומא לא אתיא לדרשא שהובא לעיל בדבור הקודם ברש"י ז"ל שהמן היה מונח כבקופסא טל מלמעלה וטל מלמטה. ולדרשא זו דר' נחמיה לא ירד המן עד אחרי עלות הטל מהארץ לשמים וביישוב הכתובים שכתוב אחד אומר וברדת הטל על וגו' ירד המן עליו צ"ל לר' תנחומא שבאמת מתחלה ירד הטל מאויר השמים על הארץ ושוב אח"כ בעלות הטל מהארץ לרקיע ירד המן משמים וירד על הטל שלא עלה עדיין כי לא כולו עלה לפני ירידת המן (ד"ה דק) ר"ל דק הוא שפ תואר וחסר כאן המתואר והוא דבר:
(ד"ה ככפור) ודמיון המן עם הגיר אינו מצד המראה רק מצד הדקות שהרי הגיד שחור והמן לבן כמ"ש בסדר בהעלותך והמן בזרע גד לבן וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד דעדיק כגיר הולך ומבאר הכוונה לפי התרגום שמרת דק אינו דבק עם ככפור דק שחסר ו' ובתשלומו וככפיר. ובענין הדקות הוא דומה לגיר ונמשל כמו כן לכפור בענין ג' סגורות הללו שהוא שטוח על פני הארץ ואינו עבור במקום א' בכרי וגם הוא קלוש מאוד שיעבור אל חובו בקר גשם א' והוא מחובר יחד לא מפוזר מעט כאן ומעט כאן וכ' רש"י ז"ל על זה שאונקלוס תרגם לפי הענין ולא לפי הלשון ולפי הלשון כך פירושו דק וככפור. דק שהיה מגליד גלד דק מעלה וכנה הגלד דק במו שנמצא הרבה בלשון חכמים ז"ל. ושוב דמהו אל הכפ"ר בענין שטיחותו וקלישותו
טז (ד"ה מספר) וחסר כף הדמיון כפי מספר
יז ר"ל שאין פירוש ומודו באומר שבפסוק י"ח שמדדו בשעת לקיטה איש לפי אכלו בעומר וזה מכמה הכרחים א' דא"כ למה האריך הכתוב בלשונו והיל"ל בקיצור והיה לו לכלול הכל בפסוק אחד ויעשו כן ב"י וילקטו וימודו בעומר איש לפי אכלו לקטו ולמה הוסיף לומר בפסוק שלפנינו המרבה והממעיט ובפסוק שאחריו לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר הלא הכל בכלל אמרו איש לפי אכלו לקטו ב' שלפ"ז יהיה פירוש המרבה והממעיט לפי מספר הנפשות ומי שמספר נפשות ביתו מרובין נקרא מרבה ומי שמספר נפשותיו מועטין הוא נקרא ממעיט שהוא לפי רוב ומיעוט הלקיטה א"כ למה אמר אצל המרבה לא העדיף ואצל הממעיט לא החסיר הלא החידוש בשניהם במרבה וממעיט בין בהעדפה ובין בחסרון ובמרבה החסרון אפשרי כמו ההעדפה ובממעיט ההעדפה אפשרי כמו החסרון והיל"ל א"כ ולא העדיפו המרבה והממעיט ולא החסירו ג' שמ"ש פסוק כ"ב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ואם היתה לקיטתן במדה מדוע לקטו באמת לחם משנה הלא לא ידעו עודנה בשעת לקיטה שלא ירד המן למחר וא"כ עשו הפך מה שנצטוו מאת הש"י ללקוט רק עומר לגלגולת וגם מה זה שכתב אח"כ ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה דמשמע שספרו לו איזה מקרה חדש. ע"כ העתיקו רז"ל שהם לא לקטו כלל במדה רק בהשערה. ולכן יש שהרבו יותר מעומר לגלגולת ויש שהמעיטו כי אין אדם יכול לכוון המדה בצמצום ופירוש המרבה והממעיט לפ"ז הוא בבחינת המדה ולא בבחינת הנפשות וגם מי שנפשות אהלו מועטין יקרא מרבה בערך מי שנפישות אהלו רבים אף שלקט פחות ממנו אם לקט יתר מכפי מדת עומר לגלגולת וכן בהפך יקרא הב' ממעיט בערך הא' אף שלקט יותר מלקיטת הא' ולכן אצל המרבה החידוש רק בהעדפה שנתמעטה לקיטתו ע"י גם ובממעיט החסרון לחידוש שנשתלחה ברכה בלקיטתו ע"י נס. ועפ"י זה אין כאן יתור לשון בכתובים האלו כלל שתחלה ספר שלקטו המרבה והממעיט שלא לקטו במדה כלל לפי שירד המן בבוקר וחם השמש ונמס לא הי' להם פנאי ללקוט בעומר בזמן קצך כזה. וגם שהיו הלוקטים רבים. ולא הי' להם עומר לכל אחד ואחד ולכן יש שהרבה ויש שהמעיט. ובפסוק שאחריו ספר הפלא שנעשה בו. ואמר שבבואם אח"כ לביתם ומדדו בעומר מצאו כוון המדה ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו ובזה יתכן ג"כ מ"ש פסוק כ"ב. לפי שהם לא לקטו בכוון לחם משנה. רק שמצאו אח"כ במדידה לחם משנה כפי הצורך ליום המחרת יום השבת שלא ירד בו המן ומפני הפלא הגדול הזה שלא לקטו יותר מכפי שהורגלו ללקוט בשאר ימים. ובכל זה נתרבה המדה כפלים ע"י נס לכן באו כל נשיאי העדה ויגידו למשה הזרות הזה. והנה נתיישבו בהנחה הנזכרת כל השאלות שהערנו למעלה. וכתב בעל צל"ד ז"ל וז"ל בשנוי לשון כדי לקצר. מאחר שלא לקטו בעומר ועפ"י הנס מצאו במדידה בביתם אחר הלקיטה עומר לגלגולת. א"כ לאיזה צורך בא א"כ הציוי מאת הישי"ת לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת אבל הטעם שלולי הציווי לא היו מודדים אח"כ מה שלקטו ולא הי' מפורסם הנס של המרבה והממעיט אלו דבריו ז"ל דפח"ח. ואני אוסיף עוד. שבאמת לא היו ענין ציווי השי"ת למען היות לכל אחד ואחד כדי מזונו ולא ירבה האחד בלקיטה וימעיט האחר כי אין מעצור לד' להוריד שפעת מן שיהי' לכל אחד די והותר. אבל ענין הציווי הי' כדי להורותם מדת ההסתפקות ומניעת בקשת המותרות המטרידים משלמות האמתי ולהרגילם באמונה ובטחון. ולכן אמר להם השי"ת לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת ולא אמר בקצור לקטו ממנו עומר לגלגולת. אבל הוא הדבר אשר דברתי לעיל שלא לקטו כלל במדה. לכך אמר לקטו ממנו איש לפי אכלו ר"ל שאתם לא תכוונו בלקיטה יותר מן הצורך לגלגולת ליום למען מלאות אסמיכם בשבע רב. רק תכוונו ללקוט בצמצום כדי הצורך וכדי הצורך בצמצום אמר אח"כ שהוא עומר לגלגולת ליום. זאת היתה כוונת הציווי זה אבל עדיין לא היינו יודעין הכוונה ההיא ואפשר שכוונת הציווי בצמצום הלקיטה לבלתי היות לאחד מעט ולאחד הרבה וע"י רבוי הלחם של האחד יגרע מהאחר די לחם ביתן ליום לכן צוה שילקטו כל אחד כפי אכלו ולא יותר אבל אחרי שבאו לביתם ומצאו שכוונו המדה עפ"י נס. הבינו במופת תכלית וכוונת הציווי שלא היתה הכוונה כדי שיוכל המן להספיק לכולם שהרי גם הממעיט מכדי עומר לגלגולת מצא כדי מדתו. וכן המרבה לא מצא יותר מכדי מדתו הרי שאין צמצום אצלו ית' והוא משפיע ברכה במן ומכ"ש שאין מעצור לפניו ית' להוריד כהנה וכהנה. וא"כ אחרי שגם הממעיט מצא כדי מדתו למה לא העדיף המרבה ונגרע ממנו בנס ולמה באה ג"כ הציווי ללקוט כ"א רק לפי אכלו. וע"כ שהטעם בכל זה אינו אלא לטעת בלבותם מדת ההסתפקות. ומדת האמונה והבטחון. וכל זה ברור
כ וכן כתב ג"כ רש"י ז"ל בסדר שמות בפסוק והנה שני אנשים עברים נצים וגו' וכר זה יוצא מג"ש אנשים אנשים מדכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'. בפרשת קרח כדאיתא בש"ס
כב כבר ביארתי הכרח זה באורך בפסוק י"ז. (ד"ה ויגידו) ר"ל מן השאלה ההיא יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת עד יום הששי. דאל"כ מה זה נפלא אצלם ירידת לחם משנה היום. הלא כבר הבינו הצורך בלחם משנה מפני יום השבת ולפי שכבר נצטווה משה בפרשת שבת. כמ"ש לעיל פסוק ה'. והי' ביום הששי וגו' והי' משנה וגו' לכן נענש על מה שלא אמר להם ופשוט:
כח דבור זה מוקשה מאוד דרפי פשטותו צ"ל כי לא הבינו הנשיאים דבור משה שאמר להם ביום הששי. שבתון שבת קודש לד' מחר. את אשר תאפו וגו' ואת כל העודף וגו' ולא הבינו שזהו בשביל איסור מלאכת שבת וזה יפלא מאוד ועוד קשה מדוע לא ביאר להם משה ביום אתמול בפירוש. אם חי' בדבריו מקושי ההבנה, וגם יקשה עוד מ"ש רש"י ז"ל. לערב חזרו לפניו ושאלו מהו לצאת כו' וזה יפלא איך עלה על דעתם ללקוט בערב. הלא ידעו שבכל יום לא ירד רק בבוקר וחם השמש ונמס. וראיתי לכתוב בבאור כל זה את אשר לקטתי מדברי המפרשים ז"ל אחת הנה ואחת הנה. וגם את אשר הוספתי משלי בצירוף דבריהם ז"ל היותר מתקבלים אל הדעת והוא שבלי ספק הבינו הנשיאים מדברי משה. שטעם רדת לחם משנה בע"ש. הוא מפני איסור מלאכת שבת רק ששנו בשני דברים. א' בחשבם שמשום כך לא יפסק המן מלירד בשבת. וירד גם בשבת כדרכו בכל יום. דאף שכבר ירד להם ביום הששי גם העומר הצריך לשבת מ"מ חשבו שהנסים התדירים בכל יום מפני תדירותם שנו כמעשה הטבע. ומשפט הטבע להם שלא תפסק בשום זמן ב' שגם שידעו ענין איסור מלאכה בשבת. מ"מ לא הבינו שגם ההוצאה והכנסה והלוך התחומין בכלל מלאכה הם. וטעות זה איננו רחוק שכבר כתבו כל הפוסקים ז"ל שההוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"י ומה לי מוציא מר"ה לר"ה או מוציא מרה"י לר"ה ולכך לא גמרינן לה ממשכן. רק ממקרא מפורש שבפרשה זו אל יצא איש ממקומו וגו' ודרשינן אל יצא אל יוציא. ואיסור תחומין גמרינין נמי מפשוטו של מקרא אל יצא ממש וגמרינין ג"ש דמקום מקום ומקום מניסה כו' דהיינו אלפים למ"ד תחומין דאורייתא והוא ר"מ ור"ע. (ולכ"ע שלש פרסאות דאורייתא כמו שהביאו הפוסקים בשם תלמוד ירושלמי וממקומו לפ"ז הוא מחנה ישראל דהוה תלתא פרסי כדאיתא בש"ס) לזאת חשבו הנשיאים שטעם רדת לחם משנה בע"ש הוא רק מפני הכנת האפי' והבשול שהוא מלאכה גמורה. ומשה לא גלה לנשיאים רק טעם זה כמ"ש פסוק כ"ג. הוא אשר דבר ד' שבתון וגו' את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' ומשמע לשון הוא אשר דבר ד' וגו'. הוא לנתינת טעם על ירידת לחם משנה בע"ש וקאמר בתר הכי את אשר תאפו וגו' והנראה מזה א"כ שאיסור האפי' והבשול הוא הטעם למען היות להם מעשה תנור ומעשה קדירה בשבת. ואולם בטעם מה שלא גלה להם משה מיד איסור ההוצאה והתחום] י"ל שהי' זה עפ"י הדבור כדי לנסותם במדת האמונה והבטחון כמו שבא בתחלת הפרשה למען אנסנו הילך בתורתי וגו' וכמו שהי' זה גם טעם מצות לא תותירו ממנו עד בוקר ומאחר שיש להם ודי הצורך לשבת למה יצאו ללקוט עוד, והנה רפי טעותם הנ"ל שדמו שהמן ירד להם גם בשבת ודמו ג"כ שההוצאה והלוך התחומין מותר להם על כן הלכו שחרית אצל משה ושאלוהו מהו ללקוט וכאומר אף שכבר יש לנו מאתמול העומר הצריך להיום. מ"מ מאחר שסוף סוף ירד גם היום המן. מדוע אין אנו רשאין ללקוט גם היום אף בהיותו חור. ומכ"ש לכבוד קדושת השבת למען היות לנו בו למרבה לעונג ולדשן. וכאשר השיב להם משה את שבידכם אכלו חשבו שלא אמר להם זה מפני איסור מלאכה רק שאין ראוי להם לצאת כל עוד שיש בידם אוכל ולא כלתה החררה ולא יתעסקו בלקיטה רק יהיו פנויין לכבוד השבת. ולזה הבינו מדברי משה שאף שבכל יום אין להם פנאי ללקוט רק בבוקר. ובחום היום ונמס ולכן הלכו באמת בבוקר אל משה לפי מחשבתם שירד המן גם היום ושהלקיטה מותרת בשבת. אמנם אחרי שיש להם היום מה לאכול אין להם לצאת בבוקר השכם ללקוט רק להיות פנוי ולאכלו לכבוד השבת בכל זה יעשה להם נס ביום הזה שישאר המן גם בחום היום. וכמו שנעשה להם נס רדת לחם משנה בששי כן יעשה להם נס גם היום כדי שלא יצטרכו לצאת וללקוט בבוקר ויתענגו על השבת כל זה הבינו מדברי משה ומה שלא ביאר להם משה בפירוש תיכף בבואם אליו בבוקר שהיציאה גם היא בכלל מלאכה וגם שלא ירד המן כלל בשבת הוא ג"כ מטעם שכתבתי לעיל במה שלא גלה להם בששי מיד איסור ההוצאה והתחומין שהוא למען הרגילם ונסותם במדת האמונה והבטחון. וידעו שליום מחר ימציא להם השי"ת טרפס וכל עוד יש להם אוכל היום לא יראנו ליום מחר לכן סתם להם משה הדברים ולא גלה להם. והם לפי טעותם הנ"ל חזרו אליו בערב כי לא היו אבותינו שלמים עדיין באמונתם ושאלוהו מהו לצאת ובראותו זה גלה להם הסוד תיכף שלא ירד כלל המן בשבת והיו דואגים מהטעם שכתבתי למעלה שכיון שכבר פסק פעם אחת יפסק לעולם כי הנסים התדידים משפט הטבע להם. לכן הוסיף מלת היום. להורות שלא יפסק רק פעם אחת בשבוע כל זה היוצא ממה שלקטתי זעיר שם זעיר שם מדברי המפרשים ז"ל ובתוספת הרבה ממני בהבנת ענין ספורם ז"ל. אמנם איך תוצאת הספור הזה מהכתוב. נ"ל בזה שהוא מפני שהוקשה להם בכתוב זה. א' מה שאמר אכלוהו היום כי שבת היום לד' וכי מפני השבת הוצרך להזהירם לאכלו היום הלא גם בימות החול הם בלא תותירו ומדוע יגרע יום השבת. ב' מה שסיים היום לא תמצאוהו בשדה וכי זהו טעם לאכלו היום כולו. אדרבה זהו סבה להותירו למחר. ג' לאיזה צורך אמר היום לא תמצאוהו בשדה הלא בלא זה גם אם הי' המן יורד בשבת אסורין ללקטו מחמת איסור הוצאה ותחומין. לכן הוציאו ז"ר מזה ביישוב ההערות האלה כל הספור הזה. ודרשו שהמאמר הזה נאמר לפרקים ולא בהגדה אחת. רק שכלל הכתוב כל דבורי משה כאחד. עפ"י זה סר הקושי מדבריהם ז"ל באגדה הזו:
כו הראב"ע ז"ל כתב וז"ל. וביום השביעי שבת לא יהי' בו כמו ומעין הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו עכ"ל. וכוונתו דבשניהם הכנוי כפול שבא כנוי הנסתר אחר השם עם האות השמושית. שכבר אמר שם ומעין הדעת שהוא השם עם המס המשמשת. וחזר ואמר אח"כ ממנו שהוא כנוי הנסתר עם שמוש המם יחד. וכן כאן כבר אמר וביום השביעי ושוב אח"כ אמר בו. אבל רש"י ז"ל כאן יישב הלשון עפ"י פשוטו. שאין מאמר לא יהי' בו נשוא מאמר וביום השביעי שבת. אבר נשואו הוא חיבת שבת. וחסר מלת הוא דבור המציאות כדרך הלשון ומאמר לא יהי' בו הוא מאמר בפ"ע ואינו דבק עם הקודם ור"ל שהמן לא יהי' בו. ואין כאן כפל ובאמת יפלא זה מהראב"ע ז"ר. וכתב עוד רש"י ז"ל ולא בא הכתוב אלא לרבות כו'. ר"ל שכל הכתוב הזה מיותר שכבר בא כולו בכתוב הקודם שבת היום לד'. היום לא תמצאוהו בשדה וגו' ומבואר:
כח הנה יישב רש"י ז"ל מה שכלל השי"ת גם את משה במאמר עד אנה מאנתם וגו' ואמר שהוא כדאמרי אינשי בהדי הוצא כו' אבל עדיין צריך יישוב. למה נכלל עם ישראל בחטא זה יותר מבשאר מקומות. לזה צריכין עדיין למ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק כב ד"ה ויגידו שנענש בזה לכללו עם הרשעים ע"י שאיחר לומר להם פרשת שבת עד יום הששי. אבל מ"מ מה שהענישו בענין הזה לכללו עם החוטאים מישראל. ואין איכות החטא שוה בשניהם. זה הי' מפני שכבר הי' משה ראוי לעונש על דבר אחורו לומר להם פרשת שבת כללו עתה עמהם ע"ד משל ההדיוט בהדי הוצא כו'. וכביכול כמלך ב"ו. אשר בעת קעפו הקצף הגדול על החוטאים. יפקוד במאמר אחד גם על החטא הקטן אם יש לו התייחסות עם החטא הגדול וסרה קושיית הרא"ם ז"ל. ובער צל"ד ז"ל, כתב ג"כ קצת מזה יע"ש
כט יישב מלת ראו שהוא על הראי' השכלית וכלומר הבינו שמצות השבת הוא כאלו לא שמעתם ממני, רק מפי הגבורה שהרי הנס הנעשה בו מגיד לכם כי ד' נתן לכם השבת. ר"ל כי הוא המזהיר אתכם עליו שהרי ירידת לחם משנה בע"ש מורה על איסור מלאכה בשבת. ומלת על כן כאן אינה להוראת המסובב. כמו על כן יעזוב וגו'. על כן ברך וגו'. רק להוראת הסבה כמו כי על כן באו בצל קורתי ומבואר:
(ד"ה שבו) כתב מכאן סמכו חכמים וכו' לומר שאינה אלא אסמכתא. וכמ"ש רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך דתחומין רק מדברי סופרים. אמנם מוצא האסמכתא ההיא הוא ע"ד זה דמה ענין לציווי שבו איש תחתיו. וכי אסור להם ללכת אנה ואנה. לכן אמרו ז"ל שעיקר האיסור הוא מ"ש אח"כ אל יצא איש ממקומו ולמדו ז"ל בג"ש בעירובין מקום ממקום ומקום מניסה כו' שהוא שיעור אלפים אמה. אבל בתוך התחום מותר לו ללכת כרצונו וכאלו מקרא מסורס הוא אל יצא איש ממקומו שבו איש תחתיו. ר"ל אל יצא איש ממקומו הוא תחומו דהיינו מאלפים שלו. ואם כבר יצאתם באונס או בדעת מן התחום שבו איש תחתיו היינו בתוך ד' אמות שהוא תחתיו של אדם. דחנן בעירובין שבו איש תחתיו כתחתיו. וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה לפישוט כו' וכמ"ש רש"י ז"ר. אמנם פשוטו של מקרא כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך:
(ד"ה אל יצא) הנה סמכו לכאן ענין איסור התחומין ממה שלא אמר הכתוב אל יצא איש ללקוט אבר לשון זה משמעו דעל היציאה לחוד קפיד קרא לזה דרשו שהוא לאזהרת תחומין. ומג"ש כנ"ל. וכתב רש"י ז"ל שכל זה אינו רק אסמכתא ופשוטו שר מקרא אינו אלא לענין הלקיטה ואין צורך לבאר זה בפירוש. כי מוסב לענין של מעלה שמדבר מן הלקיטה ומה שאמר שבו איש תחתיו הו ע"ד אמרם ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. וכן הוא לפי ההלכה. דקיי"ל תחומין דרבנן אבל ר"מ ור"ע ס"ל בש"ס דדרשא גמורה היא ולאו אסמכתא ותחומין דאורייתא ולדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל כמו שהוציאו מתלמוד ירושלמי. דג' פרסאות שיעור מחנה ישראל לכ"ע דאורייתא ודרשא גמורה הוא מכח הכרח הנ"ל:
לא ד"ר שאין מלח לבן הנשוא. וכזרע גד חלק מהנשוא רק ששניהם כל אחד הוא נשוא בפ"ע. ומלת והוא מושך עצמו ואחר עמו. וכאלו אמר והוא כזרע גד:
והוא לבן. שהרי הזרע גד אינו לבן. וכן הוא אומר בסדר בהעלותך והמן כזרע גד ועינו כעין הבדולח אלמא מה שדמהו בתחלה לזרע גד אינו לענין העין:
לב אולם לאיזה צורך תהיה הגניזה הזאת ביאר רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך שהוא למען יתברר להם מדת הבטחון ולהשרישה בלבבם:
לג (ד"ה והנח) לעיל בתחלת הפרשה אמר קרבו לפני ד' ופירש"י ז"ל שהוא לצד הענן. אבל כאן אינו ענין לומר שיניחהו לפני צד הענן. ועוד שהרי מבואר אח"כ ויניחהו אהרן לפני העדות וגו' שהוא הארון שנקרא ארון העדות בעבור לוחות הברית שהי' שם. והארון יפול עליו כנוי לפני ד' כמ"ש הראב"ע ז"ל בעבור קדושתו ובעבור הכבוד שהוא על הכרובים עכ"ל. ולכן צ"ל שלא נאמר מקרא זה עד אחרי הקמת המשכן בשנה ב' שהי' שם ארון העדות וכ"כ גם הרשב"ם זצ"ל ופשוט הוא. וכבר ביארתי לך במקום אחר בארוכה שהתורה לא תשמור סדר הזמן בספורי' רק סדר הנושאים וזהו כוונת אמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה:
פרק יז
ב כ' בעל צל"ד בשם מהרי"א ורמ"א ז"ל. וז"ל דנה בתחלה לא רבו עם משה לצמאם כי עדיין היה להם מים בכליהם כדרך הולכי מדברות להוליך מים ממקום למקום מפחדם פן לא ימצאו מים בחנייתם אבל הם דיו דואגין על העתיד וירצו לנסות אם יוכל משה לתת להם מים בעת הצורך ולכן אמר להם משה מה תנסון את ד' ואח"כ זכר בפסוק ג' שאחרי פסוק שלפנינו שאח"כ כאשר נעדרו המים מן כליהם וצמאו מאוד למים היתה תלונתם יותר גדולה ואמרו למה זה העליתנו ממצרים וגו' עכ"ל. והנה ירדו י"ל כפי' זה מכ' מה תנסון את ד', האמור בפסוק שלפנינו שכ' נסיון נופל ע"ד שאין מכוון לעצמו והפעולה רק לתכלית נסיון. וע"כ צ"ל שהיה להם בפעם הא' עדיין מים בכליהם רק שאמר הכתוב ואין מים לשתות העם ר"ל שהמקום הזה שאנו בו עתה היה מקום יבש מאין נהרות ונחלי מים לצורך שתיית אנשי המחנה אם יצמאו. אבל בפסוק ג' אמר ויצמא שם העם למים שכבר צמאו בפעל:
ד ר"ל שאין המאמר הזה בהחלט עוד מעט וסקלוני רק חסר פעל ההמתנה והוא מאמר תנאי אם אמתין עוד מעט וסקלוני:
ה הנה דרשו ז"ל, ג' ייתורים בפסוק שלפנינו. א' לאיזה צורך צוהו הש"י לעבור לפני העם ב' למה יקח אתו מזקני ישראל ג' למה אמר ומטך אשר הכית בו את היאור וגו'. לאיזה צורך הוצרך לסמן לו את המטה ובהמשך הדבורים תיקן רש"י ז"ל דכל כאו"א במקומו וכאן תיקן שרמז לו הקב"ה למשה כי חטא בשפתיו מעט. והפריז על המדה בהפלגת מרים לומר עליהם עוד מעט וסקלוני לכן א"ל עבור לפני העם כאומר אינך צריך ללכת בראש אל תירא מפניהם כי אינם רעים ח"ו כ"כ כאשר דמית לירוא כי יסקלוך. ובדבורים שאח"כ תיקן רש"י ז"ל יתר הייתורים:
ו ועל הצור מורה על השטח העליון של הצור אבל בצור מורה פנימיות הצור. ופשוט:
ח באמת כי הסמיכות הזה כראוי כי הוצרך להסמך כאן להיותם ב' מאורעות שאירעו זה אחר זה בזמן וגם היו שניהם במ"א ברפידים מקום חנייתם עתה אבר הוא מדרשת דורשי רשומות להיות הענין הזה נלמד ממירא ע"י סמיכות המקרים הללו בפעל והם תרונותם על דבר המים ומלחמת עמלק זה לזה בזמן ובמקום ולא שנלמד ע"י סמיכת הכתבן בספר ד' זה אחרי זה מיד:
ט הנה לא אמר בחר לי אנשים רק אמר בחר לנו אנשים למען השוותו אליו ומכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך (ד"ה וצא) בב"ר אמרו ז"ל וז"ל וצא הרחם מכאן אתה למד שהיו תחת ענני הכבוד שאין אומרים צא אלא למי שהוא שרוי בפנים עכ"ל. ור"ל דפעל היציאה אינו נופל אלא בערך המקום שמוקף מחיצות מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה מחר) ר"ל שאין הפי' צא הלחם בעמלק היום ומחר אנכי נצב על ראש הגבעה שא"כ אין טעם לזה דהא ע"כ הוא צריך להתייצב שם בעת לוחמם כמו שבא בכתובים שאח"כ רזה תיקן רש"י ז"ל את לשון הכתוב שמתחלה א"ל דרך כלל בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק ואח"כ א"ל זמן המלחמה מחר אנכי נצב וגו':
ז (ד"ה חור) ר"ל מפני שחור לא נזכר בשום מקום מקודם לזה ולאיזה צורך הוא מזכירו כאן הרא לא ספר ממנו שום דבר זולתי העלי' לראש הגבעה ועוד איך זכרו הכתוב בסתם חור כאשר יזכיר סתם משה ואהרן הלא לא ידענו יחוסו ומי הוא ומה תועלת בהזכרת שמו אצל ספור העלי' ההיא ולא ידענו ממנו מעשה לתפארת, וגם לא יחוסו לבית אבותיו למען יזכר שמו זולתי מה שעלה עם משה ואהרן לראש הגבעה ולכל הפחות היל"ל ואחד מהזקנים שמו חור עלו ראש הגבעה כדרך המספרים כאשר יזכירו בעת הספור מאיש א' אשר לא נזכר ממנו כלל מקודם בספור ואיך יאמר סתם חור כאלו היה ידוע ומפורסם בספור כמו משה ואהרן. לזה כ' רש"י ז"ר בנה של כו' ור"ל ולכך זכרו בסתם להיותו מפורסם בימים ההם בזמן כותב התורה משרע"ה. ואולם עדיין יקשה על כלל הכתוב לאיזה תכלית זכר כאן שעלה גם אהרן וחור עם משה לראש הגבעה ומה בצע בעלייתם עמו הלא לא נזכר מהם להלן בהמשך הספור שום מעשה ופעולה. לכן אמרו ז"ל מכאן לתענית צבור כו':
יב ר"ל לפי שנתעצל במצות מלחמת עמלק ומנה את יהושע תחתיו לילך וללחום עמו נתייקרו ידיו:
(ד"ה ויהי) לא אמר ויהיו ידיו בל' רבים רק ויהי ידיו בל' יחידות לכן כ' רש"י ז"ל דמלת ויהי אינו דבק עם תיבת ידיו שאחריו רק מוסבת על משה הנזכר מקודם בפסוק זה ושיעור הכתוב לדעת רש"י ז"ל כי יחסר הפעל נושא וגם יחסר בית המשמשת באמונה ובתשלומו ויהי משה נושא ידיו באמונה:
(ד"ה עד) הנה סמכו חז"ל את הספור הזה שהיה להם ז"ל במסורת מדלא כתיב עד הערב ותפש ל' עד בוא השמש:
יג לא אמר הכתוב ויך יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב שהיה משמעו שהרג כולם כמשפט המצוה ההיא לדורות למחות זכר עמלק רק אמר ויחלוש וגו' שמשמעו רק שעשאן חלשים שניטלו גבוריהם. ולפי שזהו הפך המחוייב בעם עמלק למחות זכרו ולשרש אותו לכן צ"ל שהיה זה הוראת שעה ע"פ הדבור:
יד ר"ל כתוב זאת וגו' ע"כ המכוון על הספור הכתוב מקודם שבא עמלק להזדווג כו' ואינו ר"ל כתוב זאת האמורה להלן בענין כי מחה אמחה שאינו נופל על זכרון רק מצוה שהזכרון אינו גופר רק על המקרה בעבר ולא על חיוב מצוה בעתיד וע"כ שמוסב על האמור למעלה בענין ויבוא עמלק וילחם וגו' וכן הוא אומר במקום אחר בפירוש זכור אשר עשה לך עמלק וגו'. והכוונה כתוב ספור אכזריות ורוע רב עמלק בספר כדי לעורר נקמה ברוח לעשות בו משפט כתוב כי כל רואה הספור ילבש חימה. ומ"ש אח"כ כי מחה אמחה הוא לנתינת טעם כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאח"כ. לכך אני מזהירך לכתוב זאת זכרון בספר כי חפץ אני למחותו מתחת השמים ואני מטיל מצוה זו על ישראל:
(ד"ה ושים) הוא פשוט דממה שצוהו להשים באזני יהושע יותר מזולתו וע"כ לומר בשביל היותו הראש ושר הצבא ומנהיג ופשוט:
טו (ד"ה ד') ר"ר שאין השם הזה למזבח בשביל הוראת השם ההוא חלילה. רק שהשם הזה למזבח למזכרת בעל השם הזה ית' ונסיו ונפלאותיו:
טז (ד"ה כי יד) מה יפה אף נעים אמרם ז"ר שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד מחיית זכר עמלקי והוא ע"ד דברה תורה כר' ב"א כי השם הנכבד הכולל בהוראתו הגדולה הברתי בעל תכלית וכן הכסא המורה על ההתרוממות והגדולה. והנה ציירה לנו התורה כאן דרך רמז לזרז אותנו במצוה זו להשמיד עם עמלק ולמחות זכרם כביכול כמלך ב"ו אשר יצטרך לכונן כסא ממשלתו להרים מכשול מדרך ולבער אומה א' אשר היא לו לצננים ולשכים ואשר לא תכון מלכותו מבלעדי הפעל הזה וכ"ז שלא נגמרה אין גדולתו ומלכותו שלימה. יתעלה הש"י מכל זה עילוי רב: