אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר תצוה › פרק כט

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תצוה · פרק כט

פרק כח

א זהו לדעת רש"י וכל יתר חכמי צרפת ז"ל הסוברים שיש פעלים שניים אבל לחכמי ספרד כל מקום שבא מלת קח הוא חסר פא הפעל הוא הלמד מדברי הרא"ם ז"ל.

ב באמת לחם הוא שם כולל לכל המנחות הנאפות בתנור. והם שלש מינין רבוכה וחלות ורקיקין אבל כאן לא יתכן להיותו שם כולל כמשמעו שהרי זכר אח"כ החלות והרקיקין ביחוד וע"כ שם לחם כאן הוא פרטי על מין מיוחד שלא נזכר אח"כ והוא הרבוכה וההבדל בין שלשת המינים ההם הוא כזה הרבוכה הוא החלה החלוטה ברותחין בעודה בצק ואחר חליטתה אופה אותה בתנור ואחר אפייתה מטגנה במחבת (והוא כלי שהי' במקדש לאפות בו מנחת המחבת על האור בשמן. ולא הי' לו שפה עמוקה סביב כדרך הכלים). ונעשו בה א"כ שלשת מיני בשול חליטה אפיה טיגון אבל בחלות ורקיקין אין בהם לא חליטה ולא טיגון רק שנאפות בתנור בלבד. וההבדל בינם החלות בלולות בשמן בעודן סולת והרקיקין משוחין בשמן אחר אפייתן. וכל זה ר"ל ששם לחם בכאן הוא כנוי לרבוכה וההבדל הנזכר שבין המינים. ילפינן לה בש"ס מקראי וממדות שהתורה נדרשת בהן מדברי הרא"ם ז"ל:

ג ר"ל ולא על המזבח כי אינו קרב לגבוה רק לחם אחד מכל מין. והמותר נאכל לכהנים. כמ"ש להלן בפרשה מדברי הרא"ם ז"ל:

ד ר"ל ולא רחיצת ידים ורגלים לבד כמ"ש במקום אחר. בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים שהרי כתוב כאן במים בפתחות הב' משמע במים הידועים והם מי מקוה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולפע"ד דכמו שנופל הא הידיעה על מי המקוה. לפי שהם מיוחדין לכך ואין הרחיצה מותרת בכל מים שהם כן תפול הא הידיעה על מי הכיור להיותם מיוחדין לרחיצת ידים ורגלים ואין הרחיצה ההיא מותרת בכל מים שהן אבל באמת אין צורך לכל זה שסתם רחיצה היא רחיצת כל הגוף אם לא נזכר בביאור אח"כ רחיצת ידים ורגלים וכיון שהכוונה רחיצת כל הגוף ע"כ פתחות בית במים הוא מי מקוה שגם מי הכיור אין כשרים לטבילה:

ט (ד"ה ומלאת) ר"ל ע"י הדברים הכתובים אח"כ והקרבת וגו' ושחטת וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה יד) כן צ"ל במינוי ופקודת הכהונה.

יא ר"ל לא פתח אוהל מועד ממש. שהרי הי' המזבח רחוק מן הפתח כנגד הפתח דכתיב וישם את הכיור בין אוהל מועד והמזבח רק ר"ל שמפני שהחצר הי' סביב כל רוחות המשכן אמר כאן שישחוט באותו חלק מן החצר שהוא כנגד אוהל מועד מדברי הרא"ם ז"ל:

יב ר"ל שחטאת בהמה צריכה מתן דמים למעלה על הקרנות ובאצבע כדתנן פרק איזהו מקומן כיצד עלה בכבש ופנה לסובב וכו'. ולא שיעמוד למטה ויזרוק בכותל המזבח מחוט הסיקרא ולמטה (ובמזבח של משה למטה מכרכוב). כמו שהוא במקצת קרבנות שזורק למטה כנגד הקרן ובשתי דברים אלו חלוק חטאת בהמה משאר קרבנות בהמה שטעון מתן דמים למעלה מחוט הסיקרא על הקרנות ממש ובאצבע ולא בכלי:

(ד"ה ואת כל הדם) ר"ל שהוא כאלו אמר ואת כל הדם הנשאר (ר"ל במזרק לאחר מתן דמו) ולא כמשמעו שהרי כבר הוציא ממנו למתן הד' קרנות ופשוט:

(ד"ה אל) להיסוד קרא רש"י ז"ל בליטה מפני שלאחר שעלה אמה מן הארץ הי' הכניסה ג"כ אמה. ואח"כ בנה המזבח בגובה וא"כ אמה של היסוד בגובה וכניסתה היא בולטת משאר המזבח הבנוי עליו:

יד ואע"פ שיש חיצונה נשרפת חוץ מזו שהוא עגל החטאת שעשה אהרן בשמיני למלואים מ"מ הכל הוא של מלואים ומ"ש רש"י ז"ל כאן אלא זו כוונתו זו של מלואים וכן פירש"י ז"ל שם לא מצינו חטאת נשרפת אלא זו ושל מלואים מדברי הרא"ם ז"ל:

יז ר"ל ומלת על כאן אינו מורה השטח העליון המקומי רק מורה על התוספת ולפי שגם הקרב והכרעים מכלל הנתחים. לכן דקדק רש"י ז"ל וכתב על שאר הנתחים מדברי הרא"ם ז"ל:

יח ר"ל ולא שהריח גורם ח"ו הנחת והמנוחה כי אין הפעלות אצל הבורא ב"ה וכתוב אם ארעב לא אומר לך ופשוט:

(ד"ה אשה) ר"ל שאשה הוא שם תואר בכל מקום לעולה לפי שכולה נשרפת וכאן בא תואר אשה מפני הקטרת האימורין לבד ופשוט

כב (ד"ה ואת) הנה האיל השני הזה הי' איל שלמים כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו ובשלמים מקטירין האמורין ושוק ניתן לכהנים והבשר נאכל לבעלים. ובשלמי המלואים הננו הי' אהרן ובניו הבעלים ומשה הכהן עובד. ולכן הי' הבשר נאכל לאהרן ובניו אבל למשה לא ניתן השוק רק החזה לבדו ני הוראת שעה היתה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל וכן לא מצאנו תרומת לחם הבא עם השלמים נקטרת אלא זו בלבד שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים העובדים עם חזה ושוק וכאן היתה התרומה נקטרת ולא ניתן למשה שהי' עובד העבודה ההיא אנא החזה בלבד כמ"ש להלן בפרשה עכ"ל ז"ל:

(ד"ה כי) הרא"ם ז"ל כאן נדחק עד מאוד בביאור דברי רש"י ז"ל ושבש לשון הנוסחא שלפנינו יע"ש ולבי אומר לי שאם באנו לשבש טוב מזה לומר שחסר בנוסחא מלות דבר אחר וכן צ"ל דבר אחר מגיד הכתוב כו' ועתה אבאר דברי רש"י ז"ל עפ"י גירסא זו הנה הוקשה לו לרבינו ז"ל שאם פירש מלת מלואים כאן מענין ומלאת יד אהרן ויד בניו שפירושו חנוך א"כ למה ייחד הכתוב תואר זה רק לאיל השני הזה הלא כולם היו שווין בענין זה וגם ע"י פר הנשון שהוא פר החטאת. וע"י איל העולה מלא ידיהם לכהונה ועוד אם הוא מענין חנוך איך הוא נתינת טעם למה שקדם שהוא ציווי הקטרת האימורין והכתוב אמר כי איל מלואים הוא בדרך נתינת טעם לכן פירש"י ז"ל תחלה שפירוש מלואים כאן הוא שלמים. ואח"כ נתן טעם למה נקראו השלמים מלואים לפי ששם שלמים הוא מענין שלמות. ומילוי ושלמות אחד הוא ויחס תואר השלמות לקרבנות השלמים שקרבן זה נשתלם בכל חלקיו. שבקצת הזבחים כולן למזבח וקצתן למזבח ולכהנים. ובשלמים ישנם כל החלקים למזבח ולכהנים ולבעלים. ואח"כ כתב רש"י ז"ל דבר אחר מגיד הכתוב שהמלואים שלמים וכו' ור"ל שמלואים גם כאן כפשוטו מענין חנוך ומילוי ידים לעבודה ולא יקשה למה בא א"כ תואר זה לאיל השני הזה דוקא כי באמת בזה מגיד לך הכתוב שהמלואים שלמים ר"ל שעיקר המלואים הם השלמים דוקא. ולכן נופל על האיל השני הזה להיותו איל שלמים שם מלואים יותר מעל פר החטאת ואיל העולה כי השלמים עיקר המלואים שנתמלאו ידיהם אל הכהונה. ולפי פירוש זה כתב רש"י ז"ל ששם שלמים המונח על קרבנות השלמים אינו מענין שלמות רק מענין הסכמה ושלום ועל דרך משל ודמיון לפי שכל אחד נוטל חלק ממנו. המזבח והכהנים והבעלים. ואין כולו רק לאחד ואין לשני מאומה ממנו. ושוב כתב רש"י ז"ל שלשני הפירושים הללו יתכן הנתינת טעם כי איל מלואים הוא שאיננו נתינת טעם על חיוב הקטרת האימורין שזכר מקודם רק על שלילת הקטרת שאר הבשר כאיל הראשון. ולכן אמר כי איל מלואים הוא. ר"ל איל שלמים לפירוש הראשון או כי לעיקר המלואים הצורך בשלמים לפירוש השני. ר"ל ומפני זה רק האימורין בהקטרה. אבל החזה אני מצריך למשה שהוא הכהן העובד בימי המלואים ושאר הבשר נאכל לאהרן ולבניו. שהם הבעלים. ונתינת טעם הזה קאי גם על הציוויים שיזכיר הח"כ באיל הזה וז"ש רש"י ז"ל ולכך אני מצריכו החזה כו'. כן נ"ל בביאור דברי רש"י ז"ל הללו:

כג ר"ל אף שבראש הפרשה בפסוק ב' כתוב ולחם מצות וחלות וגו' ורקיקי וגו' וא"כ מלת לחם מתפרש שם על הרבוכה ואחז תחלה הרבוכה ואח"כ החלות ואח"כ הרקיקין. וכמו שפירש"י ז"נ שם ולפ"ז הי' נראה א"כ גם כאן שפירוש ככר לחם הוא הרבוכה לפי שזכרה והקדימה תחלה בפסוק ועוד שכינה אותה בשם לחם כמו שכינה בשם לחם בפסוק ב' הנ"ל מ"מ פירש"י ז"ל שע"כ כאן אינו כן. וצ"ל כאן שהונח שם ככר לחם בפסוק זה על החלה ולא על הרבוכה ברא ית מ"ש אחריו וחלת לחם שמן וזה מורה רבוי השמן וזהו הרבוכה לכי שנותן בה שמן הרבה נגד החלות והרקיקין כדתניא מביא חצי לוג שמן וחוצהו חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין. מן דברי הרא"ם ז"ל:

כד ר"ל דמן מה שכתוב ושמת הכל על כפי אהרן. אם כן משמע שהאמורין והחנות אהרן ובניו הניפו אותם ואח"כ אמר שאהרן לא הי' המניף רק משה כמ"ש והנפת וגו' שמשה יעשה תנופה בחלות ואימורין ולכן צ"ל שמשה הי' מניח ידו תחת יד אהרן ובניו ומניף וכן הוא הדין גם בשלמים האימורין על החזה הי' ביד הבעלים והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כמ"ש בת"כ סדר צו:

כה ר"ל שמלת על בכאן הוראתו התוספת כמו ונתת על נתחיו בפסוק ט"ו:

[ד"ה לד'] לעיל פסוק י"ח אמר ריח ניחוח אשה הוא לד' ולמד לד' מורה שם יחס מה שאליו והוא דבוק עם ריח ניחוח ולא עם אשה והוא דרך דמיון שהנחת רוח מגיע אליו ית' מן הקרבנות כשם שהריח מגיע אל המריח. אבל כאן שכבר כתב מקודם לריח ניחוח לפני ד'. ואח"כ כתב אשה הוא לד' וא"כ ע"כ מלת לד' דבוק עם אשה. וא"כ לא יתכן בזה כלל יחס מה שאליו כי הוא ניתן לאש המזבח לאכלה ועל שם זה הוא קרוי אשה. וע"כ הוראת הלמד המשמשת כאן במקום מלת לשם וענינו לשם ד'. לפי שבעבורו נעשה הפעולה והוא יחס ההצטרפות וזה מבואר:

כז ר"ל שאין פירושו את חזה התנופה ואת שוק התרומה האמורין כאן בפרשה באיל המלואים שהרי אלו כבר נתקדשו והורמו והונפו והוקטר השוק והחזה ניתן למשה למנה. אבל ר"ל את חזה התנופה ושוק התרומה דוגמתן הנוהגות לדורות וע"י המעשה הזה באיל המלואים תקדיש דוגמתן לדורות שיהי' החזה ושוק לכהנים אחרי ההנפה וההרמה. ומ"ש רש"י ז"ל אבל לא להקטרה. ר"ל להקטרת השוק כמו של מלואים עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכן צ"ל הגירסא ברש"י בחזה ושוק בבית ולא בכף ופשוט:

כח ר"ל כי מה שאמר מאת בני ישראל ולא אמר מאת שלמי בני ישראל. לזה כתב רש"י ז"ל הטעם שלפי שהשלמים לבעלים לכן יתכן לומר מאת בני ישראל שזה מורה שיהי' להם חלק מן הבעלים. אבל אם לא הי' לבעלים חלק בו אינו נופל לשון זה כלל לפי שנוטלין חלק לא מן הבעלים רק מן הקרבן:

(ד"ה כי) ר"ל שמלת הוא בכאן הוא כנוי הנסתר ומוסב על חזה התנופה ושוק התרומה שהזכיר מקודם ודבור המציאות חסר כדרך הלשון וכבר הארכתי בכיוצא בזה בסדר שמות בפסוק של נעליך מעל רגליך וגו' קחנו משם:

כט ר"ל כי אין פירוש אחריו במותו וכן אין פירוש לבניו לכל בניו רק פירוש אחריו הבא בגדולה אחריו וכן פירוש לבניו למי מבניו שיירש גדולתו:

(ד"ה למשחה) כי יכונה ג"כ השם והפעל על שם המקרים הנלוים אליו. ולפי שהגדולים נמשחין קורא הגדולה משיחה:

ל ר"ל שבכל הימים אינו לובשן אלא בשעת עבודה. אבל בשבעת ימי המלואים לובשן רצופין:

(ד"ה אשר יבוא) ר"ל להיות מאמר זה תוספת ביאור איזה כהן ילבשם אשר יבוא וגו' לזה ע"כ צריך לפרש ששם אוהל מועד הונח בכאן על קודש הקדשים ויש לפרש עוד ששם אוהל מועד בכאן הוא על המשכן בכלל כמשמעו לרוב ששם משכן הוא כולל ההיכל וקודש הקדשים. אבל כאן רמז על קודש הקדשים באמרו בסוף המאמר בקודש. ושיעור הכתוב אותו הכהן אשר יבוא אל אוהל מועד הוא המשכן לשרת שמה בקודש ואמר בקודש בפתחות הבית להורות אל הקודש הידוע הוא קודש הקדשים ומבואר מאוד:

[ד"ה תחתיו] ר"ל שבאמת הדין הזה נוהג גם אם הכהן הראש תחתיו לא יהי' מבניו רק שימנו ד"מ אחיו תחתיו או בן אחיו. אבל אמר מבניו להורות שבנו הממלא מקומו בחכמה ויראת חטא. קודם בגדולה זו לכל אדם:

(ד"ה הכהן) זה מיוסד על עומק פסקי הטעמים וכבר מפורסם פירושו ואין צורך להעתיקו:

לא ר"ל אף ששאר השלמים הם קדשים קלים ונאכלין בכל העיר ואין להם דין יוצא רק אם יצאו חוץ לחומה ונאכלין לכל אדם אף לזרים והבעלים מבשלין בשר השלמים בבתיהם כמו ששנינו כל זה בפרק איזהו מקומן מ"מ שלמי המלואים קדשי קדשים היו ולא קדשים קלים. ולכן אינן נאכלין אלא לפנים מן הקלעים ונפסלין ביוצא חוץ לקלעים וגם אין נאכלין לזרים כמ"ש אח"כ וזר לא יאכל וגו' וכמו שמבואר ג"כ דין קדשי קדשים בפרק איזהו מקומן:

לב ר"ל ולא בפתחו של היכל דוקא שכל החצר כשר לאכילת קדשי קדשים:

לג (ד"ה אשר) הנה בפעל כפר מצינו לפעמים שהפעול הוא החטא והחוטא אשר נתכפר לו העון קשור עם הפעל ההוא בלמד החטא הזה כופר לאיש ההוא. ופעם יהי' החוטא בעצמו הפעול והחטא קשור אל הפעל במם. האיש ההוא כופר מחטאתו. אבל כאן אם הי' הפעול אהרן ובניו הי' לו א"כ לומר אשר כופרו בהם בלשון רבים וע"כ שהפעול הוא החטא וא"כ חסר בכתוב מלת להם וגם חסר בכתוב הזרות והפגם ובתשלומו השיעור ואכלו אותם (וכנוי אותם על הבשר ועל הלחם) אשר כופר החטא והקלקול להם בהם (ר"ל על ידם) ומבואר:

(ד"ה כי) ר"ל אף שאמר כי קודש הם פרשוהו רז"ל כאלו אמר כי קודש קדשים הם דאל"כ מה נתינת טעם הוא זה לאיסור אכילת הזר דהא גם קדשים קלים איקרי קודש ומ"מ נאכלין לכל אדם. ואולם עדיין יקשה מה צורך הכתוב לתת טעם על האזהרה ולא הי' לו לו' אלא וזר לא יאכל וע"כ צ"ל שהוא ללמדנו שטעם איסור אכילת שלמי המלואים הללו הוא בעבור היותן קדשי קדשים וממילא שכל קדשי קדשים בכלל אזהרה זו לזר:

לה שאם לא שנה לנו הכתוב הייתי אומר שכל הענינים הנזכרים הם למצוה ולא לעכב ופשוט:

לו ומלת על הוא תחת בעבור ופשוט:

(ד"ה וחטאת) מצינו כמה פעלים שמשמשין בקל כהנחתן ובכבד הפוך הענין שהונחו עליו. ורש"י ז"ל כנה הפעלים ההם במקום אחר פעלים המשמשין בנין וסתירה כמו סקל דשן בקל פירושו פזור הדשן והשלכת האבנים על הגוף המדושן והנסקל. אבל סקלו מאבן ודשנו את המזבח בבנין הכבד פירוש הסרת הדשן והאבנים וכן כאן בפעל חטא בקל פירושו חסרון וחטא בכלל. אבל וחטא בכבד פירושו הסרת החסרון והתיעוב והלכלוך:

לז ר"ל שומע אני בין שהי' ראוי לקרבן מתחלתו ונפסל אח"כ והי' א"כ פסולו בקודש שנפסל אחרי שנתקדש ובין שלא הי' ראוי מתחלתו לקרבן ולא הי' א"כ פסולו בקודש. כי הי' פסולו קודם שנתקדש ופירש"י ז"ל אח"כ איזהו הבלתי ראוי זה הרובע וכו' ואיזהו הראוי כגון הלן והיינו שלן הדם ולא נזרק ביום שחיטת הקרבן דקיי"ל שהדם נפסל בשקיעת החמה או שלן בשר העולה או אימורי החטאת כל הלילה חוץ למזבח והיוצא. היינו האימורין והדם שיצאו חוץ לקלעים בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים. וכן בשר קדשי קדשים שיצאו חוץ לקלעים ובשר קדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים (ופסול יוצא נפקא לן מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשו ז"ל בו ובשר בשדה היינו בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו טרפה הוא לא תאכלו בין לאכילת אדם הם הכהנים והבעלים בין לאכילת מזבח שלא יעלה ע"ג המזבח) והנשחט במחשבת חוץ לזמנו (והוא להקטיר איברי העולה ואימורי קדשים ביום מחרת יום שחיטתן או לאכול בשר הקדשים חוץ לזמנן) או מחשבת חוץ למקומו (היינו לאכול בשר קדשי קדשים חוץ לקלעים ובשר קדשים קלים חוץ לחומה) ומבואר (בא"ד תלמוד לומר וזה אשר תעשה וגו' הסמוך אחריו וכו') ר"ל כי ויו וזה הוא ויו מוסף על ענין ראשון. כל הנוגע במזבח יקדש בדמיון וזה אשר תעשה הסמוך אחריו. מה עולה ראוי' אף כל ראוי. ר"ל מה עולה שצוה כאן לעשותה לכתחלה על המזבח ע"כ עולה ראוי' קאמר שלא נפסלה קודם הקרבה אף הפסולה שאמר עלי' בפסוק שלפנינו כל הנוגע במזבח יקדש. היינו ג"כ שהיתה ראוי' להקרבה קודם שחיטה אלא שנפסלה אח"כ:

מ ר"ל כמ"ש בפרשת פנחס ועשירית האיפה סולת וגו' והנה האיפה שלש סאין והסאה ששה קבין והקב שלשה לוגין והלוג ששה בצים הרי האיפה ע"ב לוגין. ועשירית האיפה הוא ז' לוגין וחומש לוג. עולה מ"ג בצים וחומש ביצה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה רבע) ההין הוא ששית האיפה והוא א"כ לחשבון הסמוך הנ"ל. שנים עשר לוגין:

מא ר"ל שלא תטעה לומר שהמנחה הזאת שהוא מנחת נסכים. הוא כשאר המנחות שאינן כליל ורק הקומץ מקטיר ע"ג המזבח ולפ"ז תצטרך לפרש לריח ניחוח הכתוב כאן המורה על עלייתו כולו לגבוה שהוא שב על כבשי העולה ולא על המנחה. אבל באמת אינו כן אלא שהמנחה הזאת כולה כליל לגבוה ונופל גם עלי' לריח ניחוח. לזה יותר טוב לפרש כי לריח ניחוח שב גם על המנחה הסמוך לה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה תמיד) כצ"ל וכן הוא ברא"ם תמיד מיום אל יום ולא יפסיק יום בנתים וכבר הארכתי בתחלת הפרשה בזה וכן כאן נזכר הזמן המיוחד מקודם את וגו' תעשה בבוקר ואת וגו' בין הערבים:

מב כבר הארכתי בביאור זה בתחלת סדר תרומה פסוק כ"ב קחנו משם:

מג הנה אמר ונועדתי סתם ולא פירש לענין מה היעידה הזאת נזה אמר שמפני שמנהג המלך לקבוע מקום לדבר שם עם בני המדינה אמר ונועדתי במקום ודברתי. מדברי הרא"ם ז"ל:

מו למד לשכני הוא מקור עם כנוי הגוף ופירושו לשכון אני. והלמד הוא למד התכלית אשר הוצאתים ממצרים כדי לשכון אני. והמקרא הזה מחובר למקרא שלפניו והשיעור ושכנתי בתוכם וידעו וגו'. כמו שפירש גם הראב"ע ז"ל שע"י שאשכון בתוכם ידעו בני ישראל כי לא הוצאתים ממצרים רק בעבור שיעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וזהו תעבדון את האלקים על ההר הזה אלו דבריו ז"ל. וא"כ כוונת המאמר שאין באמת הטוב הזמני תכלית האדם. שנאמר שיצאו ישראל ממצרים לשחררם מעבודת פרך. ולהיותם אומה מיוחדת לעצמם מבלי שעבוד תחת ממשלת אומה אחרת ולהנחילם ארץ חמדה מלאה כל טוב רק התכלית האמתי השלמות הנפשי. וההתקרבות להבורא ית'. והנה רש"י ז"ל הוסיף עוד בכוונת המאמר במ"ש על מנת לשכון ולא אמר כדי לשכון כי יש הבדל גדול בין תכלית הפעולה ובין תנאי הפעולה. כי הפעולה אשר נעשית לתכלית. בהפקד התכלית תתקיים בכל זאת הפעולה. אבל הפעולה שנעשית על תנאי. אם לא יתקיים התנאי תסור הפעולה ותתבטל כי זהו גדר התנאי. ולכן כתב רש"י ז"ל כי כוונת המאמר בעיקר הוא למול בני ישראל אני ד' אשר הוצאתים ממצרים על תנאי שיהי' מוכשרים ע"י מעשיהם שישכון המקום בינותם ולא יהיו א"כ לעם וגוי מיוחד בלתי אם לא יחטאו ויגרמו סלוק השכינה זהו כוונת רש"י ז"ל:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה