באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר תצוה · פרק כח
א ר"ל שהרי חנוכם לא היה עד אחרי הקמת המשכן ע"י הבגדים וקרבנות המלואים. לזה צ"ל שהשיעור שמקודם הודיעו תכלית וטעם הצוואות בבגדי כהונה וקרבנות המלואים שהי' אחרי הקמת המשכן שיזכר להלן בהמשך הפסוקים. ואמר כאן בפסוק שלפנינו שהוא הכל כדי לחנך אהרן ובניו לכהונה. ולזה אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו וגו' לכהנו לי ואח"כ בא בפסוקים ופרשיות דלהלן כיצד יקרבם ויחנכם. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
ג ר"ל שאין הל' במלת לקדשו ולכהנו במקום מלת אל והוא יחם גבור שאליו רק הוא למד התכלית בב' הפעלים רק שתחלה אמר דרך כלל שתכלית הבגדים והקרבנות שיזכירם להלן והוא הקריבה הנזכרת מקודם הוא הקדושה ואח"כ אמר מה הוא הקדושה לכהנו לי:
ד הרמב"ן ז"ל טען כי המעיל איננו חרוק ממ"ש והוא עוטה מעיל וכן ומעיל צדקה יעטני ולא תבוא עטי' על הכתונת רק על השלמה אשר יכסה בה דכתיב עוטה אור כשלמה וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו והנה יש לו כנפים ואינו כמין חרוק עכ"ל. ובאמת שראיית רש"י ז"ל שמעיל וחלוק וכתונת ענין א', ממ"ש בס' שמואל אצל תמר ועלי' כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים. וכאן בבגדי כהונה שכתוב בהם מעיל וכתונת לכן פי' ז"ל שהכתונת הוא החלוק הסמוך לבשרו כמ"ש באדם ואשתו ויהיו שניהם ערומים וגו' ויעש וגו' כתנות עור וילבישם ומעיל הוא החלוק העליון ואף שהוא כתבנית החלוק יתכן שיהיו לו כנפות מאחר שאינן לכיסוי בשרו מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה בגדי קודש) ר"ל שכל המאמר הזה יתר הוא שהרי כתב במקרא שלפניו ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. וע"ז אמר אח"כ בפסוק שלפנינו ואלה הבגדים וגו' ולמה חזר וכ' לך כאן ועשו בגדי קודש וגו'. וע"כ שאין הסמיכות כאן סמיכות המתואר אל התואר כענין סמיכות בגדי קודש שבפסוק הקודם רק הוא כעין המסובב אל סבתו וענינו בגדים של קודש וקודש כנוי לתרומת הצבור שהוא מן השקרים ובא למעט שלא יהיו הבגדים משל יחיד:
ח ר"ל שפי' אפודתו איננו כמו אפוד שלו שא"כ על מי מוסב כגוי הנסתר אם על אהרן שיאמר חשב האפוד של אהרן הרי לא נזכר אהרן בפסוקים שלפניו ואינו מספר בהם רק מעשה האפוד. ועוד הרי כתוב אח"כ אשר עליו כמעשהו ממנו יהי'. וכנוי עליו ממנו כמעשהו הכל שב על האפוד. וע"כ שגם כנוי אפודתו שב על האפוד וא"כ אם שם אפודתו ג"כ על האפוד איך יפול בו כנוי הנסתר השב ג"כ על השם ההוא ואיך יכנהו ויזכירהו בפירוש במלה אחת. ולמה ירמוז עליו אחרי זכרונו בביאור ואיך יפול על הל' לומר וחשב האפוד של האפוד לכן פירש"י ז"ל ששם אפודתו בכאן איננו ע"כ מנפרד אפוד בראיית התיו שלפני הכינוי ואם הי' מנפרד אפוד הי' בא מזה בכנוי הנסתר אפודו בזולת חיו והאלף נקודה בציירי אבל עכשיו שבא בתיו לבסוף והאלף נקודה בחטף פתח ע"כ הוא מנפרד אפודה. ולכן בא בנטי' אפודתו. והנה אפוד הוא שם העצם והוא שם של התכשיט העשוי בתבנית שצייר לנו רש"י ז"ל לעיל. אבל אפודה הוא שם המקרה ע"ש פעולת החגורה הנעשה ע"י החושב והנפרד אפודה איננו על האפוד שהוא הסינר רק על החשב ר"ל ע"ש פעולתו והחשב בעצמו נק' חשב אפודה ע"ש תכריתו ר"ל חשב שחוגרין בו וכנוי הנסתר ישוב על האפוד והוא הסינר וענינו וחשב דחגירה של האפוד ומבואר:
(ד"ה אשר עליו) ר"ל שגם כנוי עליו שב על האפוד ולא על אהרן. ופי' אשר עליו שהוא בשפה העליונה של האפוד הוא הסינר.
י ר"ל כי פירוש כתולדותם כסדר שנולדו ולא כסדר שהולידו. כפירוש מלה זו לרוב. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב ר"ל שבפעולת הנתינה יפול מלת על ונתת על החושן לפי שנותנם עליו. אבל כאן בפעולת העשי' לא יפול מלת על ואיך אמר ועשית על החושן הרי נעשו לבדן בפני עצמן. ואח"כ נתנן על החושן כמ"ש להלן פסוק כ"ד וע"כ שפירוש מלת על כאן כמו בשביל:
ל (ד"ה את משפט) כבר פירש"י ז"ל לעיל בפסוק ט"ו כי טעם שם חושן המשפט על שם ברור דברים וכאן ביאר רש"י ז"ל הטעם. למה נקרא משפט הזה משפט בני ישראל. להיות דבריו שמברר הם הדברים הנוגעים אל כל האומה בכללה שנשפטים על ידו אם לעשות או לחדול ונקרא כאן משפט על שם גמר הדין ששופט אם לעשות או לחדול בכל דברם:
לא הנה ביאר ענין הסמיכות כי לאיזה יחס יסמך המעיל אל האפוד ואמר כי יחס המעיל אל האפוד על שם שנתון עלי' לחגורה:
לב (ד"ה לא) ר"ל לפי פשוטו הוא נתינת טעם על הקודם ואיננו אזהרה ופירושו שפה יהי' לפיו סביב שלא יקרע. אבל מדכתבי' קרא בלשון אזהרה לא יקרע ולא כתב ולא יקרע או לבלתי יקרע ש"מ דללאו נמי הוא דאתי. וז"ל הש"ס המקרע בגדי כהונה לוקה (דכולהו ילפי במה מצינו ממעיל) שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא ה"ק רחמנא עביד לי' שפה כי היכי דלא ניקרע ומשני מי כתיב שלא יקרע עכ"ל:
לה לקמן בפסוק מ"ג הוציא רש"י ז"ל מקרא דהתם והיו על אהרן ועל בניו וגו' ובש"ס פרק הנשרפין מייתי קרא אחריתא והיתה להם כהונה לחוקת עולם. בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהן (ופירש"י ז"ל דה"ק קרא והיתה להם הלבישה הזאת לכהונה כלומר שכהונתן תלוי' בבגדיהן) אין בגדיהן עליהם אין כהונתן עליהן והוו להו כזרים ואמר מר זר ששימש חייב מיתה ע"כ. ונתחבטו בזה הרא"ם והמפרשים ז"ל דתלתא קראי לדין אחד למה לי והרב בעל צדה לדרך ז"ל כתב על זה וז"ל ובאמת שאינו קושיא שכן מנהג הש"ס בכמה דוכתי כמ"ש התוס' ז"ל בשבועות גבי מנין לתלמיד שיושב לפני רבו. ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקר תרחק וכתבו התוס' שם וז"ל בסנהדרין נפקא לן הך מלא תגורו. וכן הדרך בכמה דוכתין עכ"ל אלו דברי הצל"ד ז"ל. ובאמת שאין הנדון דומה לראי' דהתם לאו משום הך דרשא לחודא אתיין הנך קראי. אבל כל קרא אתי לגופי' אבל בכל לאו אזהרות רבות והרי הוא כעין לאו שבכללות כמו שיראה הרואה בשבועות וסנהדרין דמפיק הש"ס כמה דרשות מפסוק מדבר שקר תרחק ומפסוק לא תגורו והילכך אין המקראות יתרים דכל חד איצטריך גם לגופי' ולדרשות אחרות והך דתלמיד שרואה כו' שלא ישתוק הוא בכלל מדבר שקר תרחק ובכלל לא תגורו ופעמים מפיק לי' הש"ס מהך קרא ולפעמים מהך קרא. אבל הכא קשיא דתלתא קראי לדין אחד למה לי אם לא שנאמר דאתי קרא לעבור עליו בשלשה לאווין. אבל מ"מ כבר ידוע דאי מצינין לא צריכי קראי מצרכינין ולא מוקמינין בלאווי יתירי כמ"ש בש"ס בכמה מקומות. אבל מה שנ"ל בזה דקרא דהכא צריך להיכי שנכנס במעיל ולא היו בו הפעמונים ורמונים בשוליו דאי מהנך קראי אחריני ה"א שכזה אינו נקרא מחוסר בגדים וקמ"ל קרא דהכא דמעיל מבלי פעמונים ורמונים אינו במלואי בגדים וכלבוש בגד אחר דמיא וחייב מיתה וקרא דהכא לחוד לא סגי דמעיל מחוסר פעמונים ורמונים שהוא בכלל מחוסר בגדים לא שמעינין אלא מיתורא דקרא דוהיו על אהרן וגו' ואי לאו יתורא הוה אמינא דולא ימות דקרא דהכא למחוסר מעיל אתא. אבל השתא דכבר ידעינין מחוסר מעיל מקרא דוהיו על אהרן וגו' ש"מ דקרא דהכא למעיל מחוסר פעמונים ורמונים אתי. אבל מ"מ מהנך תרתי קראי לא שמעינן אלא דמחוסר בגדים ששימש חייב מיתה אבל למלקות לא ידעינן דכרת וכן מיתה בידי שמים א"צ אזהרה. אבל למלקות צריך אזהרה הילכך איצטריך קרא דוהיתה להם כהונה וגו' כדי ללמדנו שהכהונה תלוי' רק בבגדים והיינו טעמא דמחוסר בגדים ששימש חייב מיתה. דבזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן וה"ל כזרים וזר ששימש חייב מיתה. וממילא כיון דהוה להו בכלל זרים הרי הן במלקות כזר ששימש. דקיי"ל דהוא במלקות. ובקרא דהכא וקרא דוהיתה להם כהונה לחוד לא סגי דבקרא דוהיתה להם כהונה לא נזכר בפירוש שיהי' המחוסר בגדים במיתה ולא הוה דרשינן לי' להך דרשא דמחוסר בגדים במיתה. רק בתר דגלי לן קרא בעלמא דמחוסר בגדים הוא במיתה דרשינן ג"כ להך קרא דוהיתה להם כהונה להך דרשא למידק מיני' טעמא דה"ל במיתה משום דהוא בכלל זר וכשאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן כדי למילף מיני' שהוא במלקות ג"כ בכלל לאו דזר ששימש וכיון דאיצטריך לן קרא דהכא בשביל עיקר הדרשא דמחוסר בגדים במיתה א"כ לא הוה ידעינין דמעיל מחוסר פעמונים ורמונים לחוד הרי הוא כמחוסר מעיל דזה לא ידענו אלא מיתורא וכנ"ל. לכך צריך לן קרא דוהיו על אהרן ועל בניו וגו' והשתא אתי הך קרא לגלויי על קרא דוהיתה להם כהונה ומזה ידעינין מיתורא דקרא דהכא דמחוסר פעמונים ורמונים לחוד הרי הוא ג"כ כמחוסר מעיל. ועוד נ"ל דרך אחר יותר מורווח בזה דמקרא דהכא שמדבר באהרן הכהן הוה אמינא דרק כהן גדול ששימש מחוסר בגדים הוא במיתה. ולא הוה ידעינין בכהן הדיוט וצריך קרא דוהיו על אהרן ועל בניו וגו' ללמד על כהן הדיוט. ובקרא דוהיו על אהרן ועל בניו לחוד לא סגי דלולי קרא דהכא ה"א כנ"ל דמחוסר פעמונים ורמונים לחוד אינו כמחוסר מעיל ולכך צריכנין גם קרא דהכא וקרא דוהיתה להם כהונה איצטריך לגלויי טעמא דמחוסר בגדים. משום דהכהונה תלוי' בבגדים ובלאו הנך ה"ל כזר כדי לידע שהוא ג"כ במלקות וכנ"ל ומ"מ איצטריך גם קרא דוהיו על אהרן ועל בניו וגו' דאי לאו דשמעינין מיני' כבר דגם כהן הדיוט מחוסר בגדים במיתה לא הוה מוקמינין קרא דוהיתה להם כהונה להך דרשא שיהא גם ההדיוט המחוסר בגדים במיתה וכנ"ל. וזהו דרך יותר מורווח:
לז ר"ל שבענין הציץ נראה שני סתירות. א' מן מ"ש כאן ושמת אותו על פתיל וגו' דמזה משמע שהציץ מלמעלה והפתיל תחתיו מלמטה. ובמקום אחר הוא אומר ויתנו עליו פתיל וגו' דמשמע שהפתיל למעלה והציץ תחתיו למטה. ב' שכאן הוא אומר והי' על המצנפת ולמטה הוא אומר והי' על מצח אהרן וגו' וכתב רש"י ז"ל אח"כ ובשחיטת קדשים שנינו וכו'. ר"ל שמזה יש לנו להניח א"כ שהאמת שלא הי' הציץ על המצנפת כלל וטרח אח"כ ליישב הכתובים בענין זה באופן הזה שהי' בציץ שלשה פתילים כפולים שנים בשני ראשיו מלמעלה בנקב שבראשים האלה. וא"כ הי' בכל נקב חצי הפתיל מלמעלה על הציץ וחצי' תחת הציץ על המצח ופתילי ראשים ההם הי' מקיף בהם את הקדקוד וקושר אותם מאחורי העורף. ופתיל הכפול האמצעי הי' הולך על פני רוחב הראש מלמעלה ונתון על פני המצנפת. וקשר אותו ג"כ מאחורי ערפו ובזה נתקיימו שלשת הכתובים וכל זה כתב רש"י ז"ל מדרך הסברא. ובצדה לדרך האריך בזה וגם הרב בעל מאור עינים ז"ל בספרו חלק ימות עולם פרק מ"ו ופרק נון. יע"ש שכתבו ז"ל שלדעת חכמי הש"ס ז"ל דרך אחר בציור תמונת הציץ:
לח (ד"ה את) כך הוא הדין עפ"י ההלכה. שאם נטמא הדם קודם זריקה. לא יזרוק ואם זרק הורצה וכשר הקרבן ויקטיר האמורין אפי' לכתחלה על המזבח שהציץ מרצה. וכן אימורין חיברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה אפי' נטמאו קודם זריקה וזרק והקטיר כשר הקרבן. (ובזה אפי' כבר זרק. לא יקטיר האמורין לכתחלה כיון שאירע הטומאה בעצמם משא"כ בדם שנטמא דאם דכבר זרק דיעבד מקטיר האמורין אפילו לכתחלה) כ"ז אינו אלא בקרבן יחיד אבל בקרבנות צבור זורק ומקטיר אפילו לכתחלה בין נטמא הדם לפני זריקה ובין נטמא הבשר קודם זריקה או אחריו שהטומאה דחוי' היא בצבור והציץ מרצה ואין הציץ מרצה אלא על הטומאה. אבל לא על הפיגול שאם חישב בשעת שחיטה או זריקה לאכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו (קדשים חוץ לקלעים. קדשים קלים חוץ לחומה) נפסל הקרבן. ואם זרק או הקטיר לא הורצה וצריכין להביא קרבנות אחרים בין בקרבן צבור בין בקרבן יחיד. ואחר הוצעה זו אפרש דברי רש"י ז"ל לרצות על כו'. אם עון פגול כו' לא ירצה ואם עון נותר כו' לא יחשב כו' עכ"ל. ור"ל שדין פגול לא מצינו מפורש בתורה רק אצל שלמים בפרשת צו ובפרשת קדושים. ובפרשת צו כתוב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהי' ודרשו רז"ל במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי (ולא חישב בשחיטה) יפסל הקרבן למפרע. ת"ל המקריב אותו לא יחשב בשעת הקרבה הוא נפסל (כמו שפירש"י ז"ל שם המקריב לא יחשוב בשעת הקרבה לאכלו בשלישי). ואינו נפסל בשלישי (ותיקון לשון הכתוב עפ"י פירוש זה יתבאר במקומו אי"ה). ובפרשת קדושים נאמר ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה ופירושו ג"כ על המחשבה בשעת שחיטה (כמו שמוכח בפרשת צו. דאין הקרבן נפסל למפרע) לאכלו בשלישי ודרשו רז"ל אם אינו ענין למחשבת חוץ לזמנו שהרי כבר נאמר בפרשת צו תנהו ענין לחוץ למקומו. וז"ש רש"י ז"ל כאן והוא מן הברייתא דתורת כהנים אם עון פגול מחשבת חוץ למקומו הרי כבר נאמר בפרשת קדושים לא ירצה (הרי דאינו מרצה) ואם עון נותר ר"ל מחשבת חוץ לזמנו הרי כבר נאמר בצו את אהרן לא יחשב וע"כ שאין הציץ מרצה אלא על עון טומאה כן פירש"י ז"ל הברייתא הזו בש"ס. ונקט התנא הסדר למפרע תחלה עון פגול דחוץ למקומו האמור בפרשת קדושים ואח"כ עון פגול דחוץ לזמנו האמור בצו את אהרן לפי שעון נותר שאין הציץ מרצה עליו נשמע מעון פגול מק"ו שבעון פגול כתיב בהדיא בקדושים לא ירצה אבל בעון נותר לא כתיב אלא לא יחשב אבל עון נותר נשמע מק"ו מעון פגול דבעון נותר אית בי' כרת ובעון פגול אין בו כרת כן נ"ל בזה. וכתב עוד רש"י ז"ל ואין לומר שיכפר על עון הכהן כו' הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן עכ"ל. ור"ל שבאמת הכהן אסור לו לכתחלה לזרוק הדם בטומאת הדם ולהקטיר האמורין בטומאת הבשר רק אי עבר וזרק והקטיר דיעבד הציץ מרצה והורצה הכהן. אבל המקריב חטא בעשותו מה שאסור לו לכתחלה לעשותו:
(ד"ה והי') כבר כתבתי בתחלת הסדר שאם לא נזכר לפני מלת תמיד זמן מיוחד הוראתו התמידות המוחלט. והוא מציאת הדבר בכל זמן ולזה כאן שלא נזכר מקודם זמן העבודה א"כ משמע שיהי' עליו בכל זמן וז"א שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה ואף שע"כ מותר להניחו אפילו שלא בשעת עבודה כמ"ש רש"י ותוס' ז"ל בפרק האומר בקידושין בעובדא דינאי המלך (בד"ה הקם להם בציץ שבין עיניך) וז"ל רש"י ז"ל שם ואע"ג דלאו שעת עבודה היא מ"מ הא אמרן לעיל דבגדי כהונה מותר ליהנות בהם עכ"ל מ"מ לא יפול על זה מלת תמיד שהרי אינו עליו בחיוב אלא בשעת עבודה והרב בעל צל"ד ז"ל הקשה ממה אמרינן בפ"ק דיומא עלה דהך קרא מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מינם ומי לא בעי מיעל לבית הכסא אלא תמיד מרצה אפילו אינו על מצחו הרי דמוכח שהציץ עליו בחיוב אפילו שלא בשעת עבודה דאל"כ אמאי אצטריך הש"ס למימר מי לא בעי מיעל לביה"כ ומינם תיפוק לי' שהרי אינו עליו בחיוב אלא בשעת עבודה עכ"ל. ואיני רואה שום קושיא. ונהפוך הוא דמוכח מן הש"ס הנ"ל דשלא בעידן עבודה אין עליו חיוב כלל דלכאורה כפי הבנת הרב צל"ד ז"ל קשה מנ"ל לתלמודא שחלוק הציץ משאר בגדי כהונה שכולן שלא בשעת עבודה רשות ובציץ חובה ומאי שנא ציץ משאר בגדים אלא ע"כ דהכי פירושו מאי תמיד אי לימא תמיד על מצחו דאתי קרא למימר שמחוייב להיות הציץ עליו אפילו שלא בשעת עבודה נגד הסברא החיצונה ולפ"ז הוה אמרינן דטעמא דקרא משום דרק עודהו על מצחו מרצה לכן משונה הציץ משאר בגדים שמחוייב להיות עניו תמיד אפילו שנא בשעת עבודה כדי שירצה על הטומאה אפינו כשאינו עובד וקאמר עלה דע"כ ז"א. דאכתי לא יתכן לפי דרשה זו מלת תמיד דמי לא בעי מינם ומיעל לביה"כ וע"כ דשמעינין מהך קרא דמרצה תמיד אפינו אינו על מצחו דאי לאו קרא הוה אמינא דעודהו על מצחו הוא דמרצה ואינו על מצחו אינו מרצה והשתא דקרא להכי הוא דאתא ממילא קיימא הסברא החיצונה דאין חילוק בין ציץ לשאר בגדים ואין עניו חיוב אלא בשעת עבודה. וכל זה ברור וסרה קושיית הרב בעל צדה לדרך ז"ל. וזה ג"כ מ"ש רש"י ז"ל כאן שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה. ר"ל כסברא החיצונה שאין הציץ עליו בחיוב אלא בשעת עבודה כשאר בגדי כהונה ואין לומר דאתי קרא לאפוקי מסברא חיצונה ושהציץ עליו בחיוב אפילו שלא בעידן עבודה ולפ"ז נאמר ע"כ דרק עודו על מצחו מרצה ז"א דע"כ לא אתי קרא להכי דעדיין לא יפול מלת תמיד דמי לא בעי מינם ומיעל לביה"כ לזה נאמר דאדרבה מלת תמיד מחובר עם לרצון שאחריו תמיד לרצון שמרצה אפילו אינו על מצחו ועכשיו הדרינין למה דסלקא דעתין מעיקרא שאין הציץ עליו בחיוב אלא בעידן עבודה ובזה יתכן מנת תמיד המורה על התמידות המוחלט וה"ק קרא והי' על מצחו תמיד לרצון, דעל ידי מה שהציץ על מצחו בשעת עבודה עכ"פ בחיוב ובהכרח בזה יהי' תמיד לרצון להם אפילו שלא בשעת עבודה. ומלת תמיד מחובר א"כ עם פעל והי' הקודם ועם לרצון שאחריו ומאמר על מצחו שבאמצע הוא להורות הסבה לתדירות הרצון הזה. וכתב רש"י ז"ל דכ"ז אינו אלא למ"ד דציץ מרצה אפילו אינו על מצחו אבל מ"ד בש"ס דרק עודהו על מצחו מכפר ע"כ מלת תמיד אינו מחובר עם לרצון ומ"מ לא יתפרש גם אליבי' מלת תמיד על הלבישה ולהורות שמחוייב ללבשו אפילו שלא בשעת עבודה דז"א מכח קושיית הש"ס הנ"ל מי לא בעי מינם ומיעל לביה"כ והילכך צ"ל דאליבא דהך תנאי אתי הך קרא לאורויי שלא יסיח דעתו ממנו ומלת תמיד אמחשבה קאי שבעודו על מצחו בין בשעת עבודה שהוא בחיוב ובין שלא בשעת עבודה שהוא רשות לא יסיח דעתו ממנו אפילו כרגע וא"כ אין התמידיות דכאן התמידות המוחלט רק בזמן הלבישה ואף שכבר מבואר למעלה בפרשה זו שאם לא נזכר לפני מלת תמיד זמן מיוחד הוראתו המציאות המוחלט בכל זמן. מ"מ להיות המחשבה נמשכת בהכרח אחר הלבישה לא יצטרך הכתוב להזכיר הלבישה בפירוש כי הפעל הנמשך אחר פעל האחר ומובן מכללו אין מדרך הלשון לזכרו בפירוש ולמ"ד זה והי' על מצחו ענינו והי' על מחשבתו לפי שהמצח מקום המחשבה. וא"כ ממילא מלת תמיד אזמן לבישה קאי. אף שלא נזכר מקודם כי בכלל המאמר שיהי' הציץ הקודש על מחשבתו תמיד הוא זמן לבישתו ואין צורך לזכרו בפירוש. ולכאורה משמע מכאן דאסור היסח הדעת בציץ ממלת תמיד נפקא ליה להך תנא ולאידך תנא דס"ל דתמיד אתי ללמד דאפי' אינו על מצחו מרצה. לא ידעינן איסור היסח הדעת בציץ כלל. אבל באמת ז"א שבפ"ק דשבת על הא דתניא התם והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו פירש"י וז"ל דוהי' על מצחו יתירא הוא דאי לקבוע לו מקום הוא דאתי הרי כבר אמר והי' על מצח אהרן עכ"ל ולפ"ז איסור היסח הדעת בציץ. לאו ממלת תמיד קא נפקא לן אלא מוהי' על מצחו גופא ומזה נראה דלכ"ע אפי' למ"ד שהציץ מרצה אפי' אינו עליו נשמע איסור היסח הדעת בציץ דאי להך דרשא לחוד אתי שמרצה אפילו אינו על מצחו לא ליכתוב אלא והי' תמיד לרצון להם על מצחו למה לי ש"מ דלהיסח הדעת נמי אתי ופירוש מצחו מחשבתו כנ"ל. ואי להיסח הדעת לחוד תמיד למה לי וע"כ שמלת תמיד קאי אלרצון וללמד שהציץ מרצה אפילו אינו על מצחו. אבל אידך תנא דס"ל דרק עודהו על מצחו מרצה ס"ל דכולא קרא לדרשא דהיסח הדעת לחודא אתיא ולא תיקשי לפ"ז דמלת תמיד למה לי הא מעל מצחו לחוד נפקא לן איסור היסח הדעת די"ל דס"ל להך תנאי דאורחא דלישנא לאישתעויי הכי ולהזכיר מלת תמיד על ענין דבקות המחשבה ושלילת היסח הדעת ועל דרך זה אמר כאן והי' על מצחו תמיד ר"ל על מחשבתו תמיד וכמבואר לעיל דלד"ה מצחו במקום הזה כנוי על המחשבה הארכתי לבאר דברי רש"י ז"ל בשלמות
לט שמלת ושבצת הוא פעל נגזר מהשם משבצות והי' א"כ לשון הכתוב ושבצת הכתונת משבצות שש אבל מדרך הלשון להשמיט הנסמך המובן מכללא ע"י הפעל הנגזר ממנו הקודם זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:
מא ר"ל שאין מלת אותם כנוי להכתנות והאבנטים והמגבעות שהזכיר למעלה. דהא לעיל רק בבני אהרן מיירי אבל כנוי אותם קאי אכלל הבגדים ופשוט:
(ד"ה ומשחת) ר"ל דאין כנוי אותם במאמר זה על הבגדים ככנוי אותם במאמר והלבשת אותם אבל הוא כנוי על אהרן ועל בניו וראי' ממ"ש אח"כ ומלאת את ידם וכינוי ידם ע"כ על אהרן ועל בניו ופירש"י ז"ל אח"כ שהמשיחה ההיא תהי' בשמן המשחה כמ"ש להלן בסדר זה. ולא בשמן זית סתם מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור
מג ר"ל דקאי אכלל הבגדים ולא על המכנסים לחוד:
(ד"ה חוקת) ר"ל דאתי לעכובא לדורות. וחוקת עולם אולזרעו אחריו הוא דאתי שלא תאמר לזרעו אחריו למצוה ולא לעכובא. אבל לא קאי הך לעכב על לו ולבניו דמאחר שחייב עליהם מיתה. בהכרח הוא לעכב ולמה לי קרא מדברי הרא"ם ז"ל: