באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר תצא · פרק כה
א לא אמר הכתוב כי יגשו אנשים אל המשפט. אבל האריך לומר כי יהי' ריב בין אנשים. ונגשו וגו' ואמרו ז"ל שרמז לנו בזה שאין השלום יוצא מתוך מריבה וסוף המריבה לבוא עלי' אל המשפט. ושיעור הכתוב עפ"י הרמז הזה כי יהי' ריב בין אנשים הוא נחלוטין וברור שלא ישלמו. רק יגשו אל המשפט:
(ד"ה והרשיעו) ב' נקודות ההפסק שלפני לא תחסום הוא ט"ס. והכל דבור אחד וכן צ"ל למוד מן הענין לא תחסום וגו' לאו שלא ניתק לעשה עכ"ל. ור"ל לפי שבסוף פרשה זו המדברת מדין מלקות. נאמר לאו דלא תחסום הוא דבר הלמד מענינו. דאינו לוקה אלא בלאו הדומה ללאו דחסימה שיש בו מעשה ואינו ניתק לעשה ולולי שלמדנו מוהי' אם בן הכות. דיש לאו שאינו לוקה עליו לא היינו למדין שום דבר מלאו דחסימה. אבל אחרי שלמדנו מוהי' אם וגו' שחין כל הלאווין שווין לענין מלקות וסתם לנו הכתוב ולא פירש למדנו זה מלאו דחסימה בדבר הלמד מענינו ופשוט:
ב (ד"ה לפניו) ר"ל מדכתב לפניו כדי רשעתו. משמע לפניו כדי רשעה אחת הא לאחריו יותר מכדי רשעה אחת ותפשת מועט תפשת והוא כדי שתי רשעיות ופשוט:
(ד"ה במספר). ר"ל שעל פי פשוטו אמר הכתוב שיכהו במצות השופט במספר המיוחד לפי האומד ואח"כ בפסוק שאחריו אמר ארבעים יכנו לא יוסף וגו' ר"ל שהאומד לא יהי' יותר מארבעים. גם אם יכול לקבל יותר מארבעים אבל לפי זה הי' צריך להנקד בית במספר בפתח ולא בשווא. ור"ל במספר המיוחד שהוא או ארבעים או פחות מן ארבעים לפי האומד וממה שנקוד הבית בשבא הוא למד כאלו הוא דבוקה לשם המספר ארבעים שבפסוק שאחריו. וכאלו כתובה מלה זו שם. במספר ארבעים יכנו וכיון שפרט המנין ארבעים. לא הוצרך לנקוד הבית בפתח רק בשבא. כידוע שהא הידיעה לא תבוא לעולם מטעם זה בשם הסמוך לשם אחר ומזה דרשו שפיר במכות מדלא כתיב ארבעים יכנו במספר וכתיב במספר ארבעים יכנו ע"כ (ר"ל גם לפי הרמז הזה שמלת במספר דבוקה לפסוק שאחריו. ארבעים יכנו וגו') אין ר"ל שהשופט ימנה את ההכאות למען לא יכשל להוסיף שא"כ הי' ראוי לכתוב תיבת במספר אחר ארבעים יכנו. וע"כ אין הכוונה רק להגביל סך ההכאות וזה מיותר שהרי פרט ואמר ארבעים יכנו. לזה דרשו ז"נ שהכוונה מספר הסוכם את הארבעים והוא סך ט"ל שגורם לקרות אחריו בשם ארבעים. והנה לפי זה תיבת במספר שבסוף פסוק שלפנינו משמש לשתי כוונות ע"פ פשוטו. במה שהוא סוף פסוק שלפנינו הכוונה במספר המיוחד עפ"י האומד. ובמה שהוא עפ"י הנקוד תחלת פסוק שאחריו הכוונה להגביל סך ההכאות כן נראה לי ביאור זה:
ד בב"ק פ' שור שנגח את הפרה. מפיק לה מג"ש שור שור משבת (דנאמר בו בדברות האחרונות לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו') דפרט שם שור וחמור. והלא בכלל כל בהמה הם ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שור וחמור האמור כאן חי' ועוף כיוצא בהן (דחי' בכלל בהמה ועוף אתי מוכל בהמתך וכל רבוייא הוא) אף כל (ר"ל מקום שנאמר בו שור וחמור) חי' ועוף כיוצא בהן:
בא"ד א"כ למה נאמר שור כו'. ר"ל כמו שאמרו בגמ' פ' הפועלים מכדי כל מילי איתנייהו בחסימה דילפי שור שור משבת. למה לי למיכתב שור. ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה:
בא"ד להוציא את האדם ר"ל דהחוסם את האדם פטור ממלקות. כמו שאמרו ז"ל בפ' הפועלים מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו. תאמר באדם שאינך מצווה על חסימתו וכן פסק הרא"ם ז"ל שהחוסם את הפועל פטור ומ"מ צ"ל שאינו פטור אלא מלאו דחסימה. אבל מ"מ עשה מיהא איכא שמצוה על בע"הב להניח לפועל לאכול העושה במלאכתו בדבר מאכל כדדרשינן בהך פרקא מקרא דכי תבוא בכרם רעיך וגו' דאדם בין בתלוש (דהיינו דישה) בין במחובר (דהיינו קצירה) מצוה להניחו לאכול. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה בדישו) ר"ל דס"ד לומר דדוקא בשעה שהוא עומד בגורן על הדישה נא יחסמנו. אבל יחסמנו מחוץ לגורן ויכניסנו אח"כ לגורן לדוש תלמוד לומר לא תחסום שור מ"מ. ור"ל שהי' לו לומר שור בדישו לא תחסום ובזה אזהרת לא תחסום דבוק עם בדישו שהוא המוזהר עליו אבל עכשיו שכתב אזהרת לא תחסום לפני המוזהר עליו. דרשינן לא תחסום מ"מ. מדברי הרא"ם ז"ל:
ה לאו מלת יחדיו קא דרשו דזה איצטריך לדרשא אחרינא כמ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחריו. אלא מכי ישבו אחים קא מפקי לה שאין נופל במאמר זה פעל הישיבה שהי' לו לומר כי ימות חיש ובן אין לו יבמה יבוא עלי' וגו' וע"כ בא הפירוש בקבלה שהיתה להם ישיבה אחת בעולם אבל אם נולד לו אחר מיתה אח אינה זקוקה לייבום דהואיל והותרה הותרה:
(ד"ה יחדיו) והוא כמו שפירש"י ז"ל ביבמות המיוחדין בנחלה. הראויין לירש זה את זה עכ"ל:
(ד"ה ובן) כן דרשו ז"ל מדכתיב אין ביוד ולא כתיב אן. וה"נ דרשו ז"ל בפסוק ויצאה חנם אין כסף. דיוד דאין לדרשא אתי וזה מפורסם:
ו פשטות ביאור הפסוק והי' הבכור אשר תלד היבמה מהיבם יקום הולד ההוא על שם אחיו המת שאם הי' שם המת ד"מ יוחנן קורין את הולד ג"כ בשם יוחנן. אבל באה הקבלה האמתית מרבותינו ז"ל דהך קרא כולי' לאו בולד משתעי אלא ביבם ויבמה משתעי וה"פ דקרא והי' הבכור היבם יהי' הגדול שבאחין אשר תנד. ר"ל והיבמה תהי' בת לידה פרט לאיילונית ובהיות כן יקום על שם אחיו כלומר יקום היבם על שם אחיו לנחלה (ויבואר פירוש זה בציון הסמוך) וז"ל הש"ס ביבמות. אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי ג"ש (על שם. על שם. כתיב הכא יקום על שם אחיו וכתיב התם על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה התם לנחלה ולא לשם. אף כאן לנחלה ולא לשם) ואפיקתי' מפשטי' לגמרי ע"כ הש"ס. והוא כמו שפירשו שם התוס' ז"ל דכיון דיקום על שם אחיו לנחלה קאמר ליכא לאוקמי הך אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר שיקום על שם המת לנחלה שיירש את המת א"כ יקום על שם אחי אביו מיבעיא לי' וכיון דיקום על שם אחי' ביבם משתעי ע"כ כולי' הך קרא ביבם משתעי אלו דבריהם ז"ל. א"כ אתאי ג"ש ואפיקתי' להך קרא מפשטי' לגמרי וכל זה מבואר:
(ד"ה אשר תלד) כבר מבואר זה לעיל בסמוך:
(ד"ה יקום) זה הכלל אם אביהם חי בשעת מיתת האח היבם אינו יורש כלל כדאיתא ביבמות. דאמר מר האב קודם לכל יוצא ירכו ואפי' מת האב אח"כ חולק עם אחיו בנכסי המת שירש מאביו בשוה. דאמרינן בערכין פ' יש בכור. בכור קרי' רחמנא (ליבם והי' הבכור וגו') מה בכור אינו נוטל בראוי רק במוחזק אף יבם כן. אבל אם מת אביו ואח"כ מת אחיו אז נוטל חלק אחיו המת בנכסי האב וגם נוטל כל נכסי אחיו והשאר חולק עם יתר אחיו בשוה זהו על דעת ר' יהודא במשנה פ' החולץ. ואנן קיי"ל כרבנן בני מחלוקתו. דאפי' בחיי האב יורש נכסי אחיו המת רק לענין שיירש חלק אחיו המת בנכסי אביו בהך לחודא יש חלוק דאם האב הי' חי כשמת האח חולק עם אחיו בשוה דה"ל ראוי. אבל אם מת האב ואח"כ מת האח קודם שחלקו אז נוטל היבם חלק אחיו המת. והשאר חולק בשוה עם כל יתר אחיו:
(ד"ה ולא ימחה) דאי שלא יהי' היבם סריס מאשר תלד נפקא שכשם שהקפיד הכתוב שלא תהי' היבמה איילונית ע"כ הקפיד נמי שלא יהי' היבם סריס ושיהיו היבם ויבמה ראויין להוליד וע"כ צ"ל דאתי למעוטי שאין דין יבום נוהג באשת סריס:
ז ואינו כמו בשעריך תאכלנו שפירוש עיר שא"כ אין נופל ע"ז פעל ועלתה וע"כ פירושו כתרגומו לתרע בית דינא ומושב הזקנים הוא בגובה שער העיר:
ח דאל"כ תיבת ועמד מיותרת וע"כ דעמידה דוקא בעינן:
(ד"ה ואמר) בסוטה פ' ואלו נאמרין יליף לה מג"ש יע"ש:
ט ואין פירושו בפניו ממש שיפול הרוק על פני החולץ רק פירושו כמו לפניו. ושנינו בספרי הובא ברא"ם יכול בפניו ממש. ת"ל לעיני הזקנים רוק הנראה לזקנים ע"כ. וביאור זה שלפי שצריך שיראו הזקנים פעל הרקיקה ואין די במה שיראו הרוק המוטל בלבד (כמ"ש הפוסקים ז"ל) וכן צריך שיהי' שיעור הרוק שיעור הנראה לזקנים א"כ אם הוא מן הצורך שתרוק בפניו דוקא ושיראו הזקנים זריקת הרוק מפיה על פני החולץ שיעור גדול מן הרוק כדי בזיון וחרפה ואין זה דרכי נועם וביותר אם היבום אין ראוי מן התורה רק החליצה (כאלמנה לכהן גדול וכיוצא) והיבם הוא אדם רב ושוע ואיך יעשה לו החרפה הזו בפרסום לכן פירשו ז"ל שהכוונה כמו לפניו כן נ"ל ביאור זה והקורא יבחר:
יא ר"ל ולכן לא אמר הכתוב כי יכו אנשים איש את אחיו והחל במריבה לבד לומר כי ינצו אנשים יחדיו וגו' לרמז לנו מאמר מוסרי זה שסוף המריבה בדברים לבוא לידי מכת היד ואין שלום יוצא מתוך מצות. לכן חסר העיקר בראש הפסוק ולא זכר רק הסבה שהוא המצה וכאלו הנמשך והוא פעל ההכאה מובן מעצמו:
יג ז"ל הספרי הובא ברא"ם אבן ואבן יכול לא יעשה ליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא תלמוד לומר גדולה וקטנה גדולה שהיא מכחשת את הקטנה (ר"ל ששניהם ממין משקל אחד ליטרא או חצי ליטרא אלא שהאחד גדול והאחד קטן) שלא יהי' נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה ע"כ. וכן דרשו ז"ל ג"כ גבי איפה ואיפה גדולה וקטנה גדולה שמכחשת את הקטנה. וביאור זה אם לא כתב לך אלא לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן לחוד יכול היית לפרש שלא יהי' לך שני מיני משקל דהיינו ליטרא וחצי ליטרא. אבל עכשיו שהוסיף לומר גדולה וקטנה הרי שבא לפרש שלא הקפיד על שנוי מיני המשקל רק על הגודל ועל הקוטן והוא במין משקל אחד. ועוד שאין הגודל והקוטן נופל רק במין אחד שאינו נופל על הלשון לומר הבית הזה גדול מן האבן הזה. רק הבית הזה גדול מן הבית האחר:
(ד"ה לא יהי') דאחרי שאמר בכיסך בכנוי הנוכח למה הוסיף עוד מלת לך. לא יאמר רק לא יהי' בכיסך אבל הוסיף מלת לך. לרמז שיש בכח הכתוב הזה עוד מאמר אחר אם יהי' בכיסך לא יהי' לך. מדברי הרא"ם ז"ל. בתוספת ביאור:
טו דלך בתרא דומיא דלך קמא. מדברי הרא"ם ז"ל:
יז יישבו ז"ל בזה הסמיכות ופשוט:
יח לפירוש הראשון הוא לשון מקרה שכל דבר הבא על האדם פתאום מה שלא פלל מקודם לזה יכונה מקרה:
(ד"ה ויזנב) ופי' ויזנב הסיר הזנבות שהם איברי המילה וזרקן כלפי מעלה כלומר מה הועילה מצותך שצוית לעמך ישראל. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה הנחשלים (ונחשלים כמו נחלשים. מן השמות ההפוכין כמו כבש כשב וכיוצא. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ולא ירא) ר"ל שאינו תואר לישראל כמו ואתה עיף ויגע שאין טעם למאמר הזה כאן דזה סבה מתנגדת למחיית זכר עמלק. אבל באמת שמלת ירא כאן אינו שם תואר רק פעל כמו מלא. כי שקל פעל הוא פעם שם תואר כמו זקן ופעם פעל כמו ח"י ויהי כי זקן יצחק וגו'. וכן מלת ירא כאן הוא פעל ודבוק עם ויזנב בך וגו' שנזכר מקודם שהפועל הוא עמלק וכן הפועל כאן שבכלל פעל ירא הוא ג"כ עמלק. והוא פעל עבר משקל פעל. כי פעל הקל יש לו שלשה תמונות. פעל פעל פעול. כאשר הזכירו המדקדקים:
יט כן הוא בכלל זכר: