אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תצא

סדר שופטים

י (ד"ה ושבית) שהי' לו לומר ושבית שבי מאי שביו וע"כ ללמד שהותר יפת תואר מכל הנמצא בעיר ההיא אף שהם כנענים וכמו שהדין בעיר שהשלימה מערי שאר האומות שהכנענים הנמצאים בתוכה נידונים כמותם להחיות כולם האנשים והנשים והטף כמו שפירש"י ז"ל שופטים כ' פסוק י"א והוא נלמד ממ"ש שם והי' כל העם הנמצא בה יהי' לך למס וגו'. הוא הדין נמי שהכנענים הנמצאים בעיר משאר האומות שלא השלימה שנידונים כמותם להחיות נשיהם וטפם:

יא והוא כדתניא פ"ק דקידושין לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע וכו' ופירש"י ז"ל יפת תואר משמע מתוך שמתגרה בו יצרה מחמת יופי' התירה לו ובקושי וכו' עכ"ל. ודע דהא דאמרינן לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. אינו אלא בביאה ראשונה אבל בביאה שני' שאינה מותרת אלא לאחר כל המעשים האמורים בפרשה (כמו שנאמר להלן ואחרי כן וגו' ובעלתה) וכיון שנעשו בה תנאי הגירות הרי היא מותרת לו ע"פ הדין. אבל יש בזה שיטות ויוקדם תחלה מימרא דש"ס קידושין וזה תוארה איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כ"ע ל"פ דשרי דלא דברה אלא כנגד יצה"ר כי פליגי בביאה שני' רב אמר מותר הואיל ואישתרי אישתרי ושמואל אמר אסור דהא גיורת לכהן לא חזיא א"ד בביאה ב' כ"ע ל"פ דאסור דגיורת לכהן אסורה כי פליגי בביאה א' רב אמר מותר דהא לא דברה תורה כו' ושמואל אמר אסור כל היכי דקרינן בי' והבאתה אל תוך ביתיך קרינן בי' וראית בשבי' וכל היכי וכו'. ותו הביא שם בש"ס ברייתא ת"ר וראית בשבי' וכו' ולקחת לקוחין יש לך בה (ופירש"י ז"ל קידושין תופסין ואעפ"י שהיתה נכרית שהרי אינה מתגיירת מדעתה) והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה (פירש"י לבוא עלי') ע"כ הש"ס הצריך לענינינו. והנה שטת התוס' ז"ל היא השיטה היותר מרווחת דביאה ראשונה מותר לבוא עלי' במלחמה כיון דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ואם נאמר שאסור במלחמה עד שיפייסנה ויביאנה לביתו איך יקר יצרו ותאוותו בכך אבל ביאה שני' אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים תנאי הגירות. ולפי שטה זו יובן שפיר ההבדל שבין ביאה ראשונה לשני' ועל החלוק הזה מיוסד מחלוקת רב ושמואל גם לפי הלשון הראשון. דפליגי בביאה שני' וא"ש נמי לשטה זו הא דאיתא בפ"ק דסנהדרין תמר בת יפ"ת היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ע"כ ור"ל די"ל שדוד בא על מעכה (אם אמנון ותמר) במלחמה ביאה ראשונה והיתה מתעברת מיד מביאה זו שהיתה אז עדיין נכרית ולא היתה א"כ תמר בת דוד שבנך מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה ולא היתה אחות אמנון אלא שלפי שטה זו מה שאמרו בברייתא מלמד שלא ילחצנה במלחמה אינו ר"ל לבוא עלי' כפירש"י ז"נ אלא ר"ל שלא ילחצנה במלחמה להתחיל למנות ירח ימים לעשות סדר הפרשה עד שתהי' בביתו זו היא שטת רת"ם ז"ל בתוס' ושטת הרמב"ן ז"ל שלא ילחצנה במלחמה אבל מביאה אל העיר ובא עלי' שם לשבור לבו הזונה ואחר הביאה הזו תאסר עליו עד מעשה סדר הפרשה דהיינו תנאי הגירות. ובזה ג"כ יתיישב הכל (וגם מורווח יותר לפי דרך זה לשון הברייתא שלא ילחצנה במלחמה) ולא יקשה איך יאסור נבוא עני' במלחמה והרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שלא יקשה קושיא זו אלא לפי מה שהבינו התוס' מפירש"י שאסור לבוא עני' ביאה ראשונה עד אחרי כל המעשים הנעשים במשך ירח ימים אבל הוא נקל מאוד לכבוש היצר עד יביא אותה לביתו. והנה שטה זו היינו יכולין לכוון ג"כ בפירש"י במה שפירש מלמד שנא ילחצנה במלחמה לבוא עלי' אך ממ"ש רש"י ז"ל כאן בחומש בדבור שלפנינו אבל אם נשאה סופו להיות שונאה וכו'. דמשמע דקאי אביאה קמייתא שהרי לפני זה אמר אם אין כו' ישאנה באיסור ועלה כתב בתר הכי אבל אם נשאה וכו'. והנה פרשת כי תהיינה וגו' נסמכה לפרשת יפ"ת שהיא אצלו אחר כל המעשים וע"כ דביאה קמייתא לשטת רש"י ז"ל אינה אלא לאחר כל המעשים ועכ"פ שטת הרמב"ן ז"ל הוא ג"כ דביאה א' הותרה בגיות. השיטה השלישית הוא מה שהבינו התוס' ז"ל מפירש"י שביאה ראשונה אינה מותרת ג"כ רק בגירות אחרי שמביאה לביתו ועשותה כל סדר הפרשה ירח ימים ולכן תמהו עליו התוס' ז"ל תמיהות גדולות א' הרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ואיך ישקיט רוחו הא איכא יצה"ר במלחמה ובביתו עד ירח ימים. ב' א"כ מה חילוק יש בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק בהו הש"ס לעיל בפלוגתא דרב ושמואל (וזה באמת אינה קושיא גדולה דהחילוק פשוט דבביאה א' י"ל לא דברה תורה וכו' משא"כ בביאה שני') ג' שלפי שטה זו ע"כ לא בא דוד אל מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים שהיתה חשובה גיורת ולקוחין יש לו בה ואיך היתה מותרת לאמנון הרי היתה אחותו מאביו ואיך אמרה לו תמר כי לא ימנעני ממך. והנה בתוס' יישבו הקושיא הראשונה והשלישית. דלענין קושיא ראשונה י"ל דאף שצריך להמתין מלבוא עלי' פעם ראשונה עד ירח ימים י"ל שיש כאן בטול היצר ע"י שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים. ולענין קושיא ג' י"ל שלא היתה תמר בת דוד אלא בת מעכה לפי שקודם לכן היתה אמו מעוברת והא דכתיב כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך. ולענין קושיא שלישית לא תירצו התוס' ז"ל כלום וכבר כתבתי שאין זה קושיא כ"כ. שעיקר החילוק דבביאה א' יש תגבורת היצר אבל בביאה שני' לח תקיף יצרי' וכ"כ הרא"ם ז"ל. והנה נשמט מלעיל מה שהקשו התוס' ז"ל עוד קושיא רביעית לשטה זו מהא דאיתא שם בברייתא לא דברה אלא כנגד יצה"ר מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות (ר"ל בשר מסוכנת שחוטה שהוא מאוס כדכתיב ולא בא בפי בשר פגול) ואל יאכלו בשר תמותות נבלות ואמאי קרא לה בשר תמותות הרי כבר נתגיירה. ותירצו ז"ל דהא נמי לא קשיא די"ל לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי ליה בשר תמותות ע"כ. והנה הצגתי לפניך כל השטות וצריך לבאר עוד דמדאצטריך קרא להתיר יפ"ת מכלל דהבא על הכותית אפי' שלא לשם אישות רק דרך זנות איכא איסור מן התורה. וזהו באמת דעת קצת גדולים כמ"ש בבאר הגולה מש"ע אבן העזר סי' ט"ז אבל להפוסקים דאין אסור מן התורה רק דרך חתנות ולא דרך זנות. ומכ"ש להפוסקים דגם דרך חתנות אין כאן אסור מן התורה רק בשבעה אומות בגירותן ובגיותן לית להו חתנות צ"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל או דאיצטריך קרא להתיר אשת איש כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו או דאיצטריך קרא להתיר אפילו לבוא עלי' במלחמה בפרהסיא אך לשטת רש"י ז"ל שאסור לבוא עני' במלחמה צ"ל כשנוייא קמא:

(ד"ה אשת) כבר כתבתי לעיל בשם הרא"ם ז"ל שלדעת קצת פוסקים צ"ל שמה שהצריכה תורה להתיר יפ"ת הוא רק משום אשת איש אבל באמת אף לשאר הפוסקים הדין כן. שהתירה התורה אפילו אשת איש שהרי הוא ברייתא ערוכה בפ"ק דקדושין ולדידהו נפיק הך היתרא מדכתב אשת יפת תואר ולא כתב יפת תואר לחודא כמ"ש הרא"ם ז"ל. ודע עוד דהא דצריך קרא לרבויי אשת איש אף דקיי"ל דאין אישות לעכו"ם דנפקא לן בסנהדרין מקרא דאשר ינאף את אשת איש אשת רעהו פרט לאשת אחרים כבר תירצו התוס' ז"ל בקדושין שם דמ"מ איכא איסור עשה מודבק באשתו ולא באשת חבירו ולהכי איצטריך קרא למישריי' בשבי':

יב הוא פלוגתא דר"א ור"ע בפ' החולץ ביבמות דר"א פירש ועשתה תקוץ צפרני' ואליבי' פירש"י ז"ל בפרשת בראשית בפסוק ויעש אלקים את הרקיע תקנו על עמדו כמו ועשתה את צפרני'. ור"ע פירש ועשתה תגדל ואליבי' פירש"י ז"ל כאן תגדלם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובאמת נ"ל שגדול הצפרנים הוא תקון בעד הצפרנים וניוול לגוף והעברת הצפרנים הוא תיקון לגוף והריסה אל הצפרנים הרי לפ"ז אין הכרע כלל מלשון רש"י בסדר בראשית אליבא דמאן מהנך תנאי פירש דבין למר ובין למר הוא מענין תקון אלא דלר"א הפירוש בצד היותו תקון לגוף ולר"ע הפירוש מצד היותו תקון לצפרנים זה מה שי"ל בדעת רש"י ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלר"א פירוש ועשתה מענין צמיחה כמו ועשת את התבואה וגו'. והנה רש"י ז"ל פירש כאן כשטת ר"ע תגדלם לפי שהפירוש הזה יותר קרוב לפשוטו של מקרא א' כמו שפירש ר"ע טעמו של דבר דכמו שמעשה הגלוח הנאמר בראש הוא ניוול כן מעשה הצפרנים הוא ניוול. ב' דכל סדר הנהגתה הוא ניוול ובכתה את אבי' וגו' והסירה את שמלת שבי' וגו' (וטעמו של ר"א בברייתא שם דמה מעשה הראש העברה אף עשיית צפרנים העברה) לכן יתפרש גם עשיית הצפרנים לניוול:

יג (ד"ה וישבה) דמאמר זה נראה מיותר שהרי כבר אמר למעלה והבאתה אל תוך ביתיך ולא הי' לו לומר אלא והסירה וגו' מעלי' ובכתה וגו' לכך דרשו ז"ל דהכוונה וישבה בביתך ביתך המיוחד לך. שמשתמש אתה שם תדיר וגם זה לניוול כמו שהולך ומפרש להלן מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד רואה בניוולה וכו'. הנה טעם הניוול הזה לדעת רז"ל כדי שתתגנה עליו ולא ישאנה לפי שהגירות הוא בהכרח ולמפרשים ז"ל טעם אחר בצורך הניוול הזה הובאו ברמב"ן ז"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים וכוונות הרבה במצוה אחת:

יד לא הי' לו לומר מלת והי' אלא ואם לא חפצת בה כמו ואם אמור יאמר העבד וגו' אבל מלת והי' הוראתה לרוב ההחלט כי כן יהי'. לכן מדרך חז"ל לדרוש בכל מקום מלת והי' האמורה אצל מלת ואם שהוא מלה מורה שלילת ההחלט כמו שדרשו רז"ל בפסוק והי' אם שמוע תשמע אם שמוע בחדש תשמע בישן ומלת אם שהוראתה התנאי מחובר עם שמוע ומלת והי' שמורה ההחלט מחובר עם תשמע שהנמשך תשמע בחדש הוא החלטי וע"ד זה דרשו ז"ל גם כאן שבמלת והי' יש רמז לאיזה ענין מוחלט הנופל כאן והוא השנאה כן נ"ל בזה:

טו ר"ל כמו שדרשו ז"ל בספרי הובא ברא"ם וז"ל פי שנים בו (ר"ל כאלו הוא עצמו פשוט ונוטל פי שנים כנגד עצמו ר"ל כנגד שני פשוטים) או פי שנים בכל הנכסים הרי אתה דן הואיל ונוחל עם א' ונוחל עם חמשה מה מצינו כשנוחל עם אחד פי שנים בו (ר"ל שהפשוט נוטל שליש הנכסים והוא נוטל כנגד שני פשוטין שני שלישי נכסים) אף כשנוחל עם חמשה פי שנים כאחד מהם (וחולקין הנכסים לששה חלקים ונוטל הבכור שני ששית נכסים והם כ"א ששית נכסים) או כלך לדרך זה וכו' עכ"ל הספרי:

(ד"ה בכל) אם הי' ביאור פי שנים שהבכור נוטל תמיד שני שלישי נכסים והיותר יחלק בין האחין דהיינו פי שנים בנכסים ע"כ פי שנים דבוק עם בכל אשר ימצא לו דהיינו שיתן לו פי שנים בכל הממון הנמצא לאביו אבל לפי שכבר הכריח בספרי שאין הדין כן רק שפירוש פי שנים כנגד שני אחין ע"כ שאין פי שנים דבוק עם בכל אשר ימצא וגו' רק הוא ענין אחר לעצמו ללמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ופירוש ראוי נכסים שנפלו מאחד ממורישי אביו נאחר מות אביו וכן מלוה בלתי משכון מטלטלי שבזה חולק הבכור עם הפשוט בשוה מדברי הרא"ם ז"ל:

יח (ד"ה ויסרו) כדתנן פ' בן סורר ומורה מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו ופריך בגמ' ל"ל ג' בתרי סגי ומשני ה"ק מתרין בו בפני ב' (פירש"י דבעינן עדי התראה ושעבר על התראתו ואין אביו ואמו נאמנים עליו להורגו) ומלקין אותו בפני ג' (פירש"י כלומר ואח"כ יביאהו לפני ב"ד ושליח ב"ד מלקה אותו) ויליף התם ר' אבהו מלקות בבן סורר ומורה דלמדנו יסרו מבן (דכתיב בן סורר ומורה) ובן מוהי' אם בן הכות הרשע (וע"ד זה גמרינן ג"כ מלקות במוציא ש"ר. דלמדנו ויסרו דמש"ר מויסרו דבן סורר ומורה ויסרו מבן וכו') מה להלן מלקות אף כאן מלקות:

כב (ד"ה ותלית) הוא פלוגתא דר"א וחכמים בסנהדרין דלר"א כל הנסקלין נתלין שנאמר כי קללת אלקים תלוי מה מגדף שבסקילה נתנה אף כל שבסקילה נתלה ולחכמים אינו נתלה אלא מגדף ועע"ז מה מגדף שכפר בעיקר נתלה אף כל שכפר בעיקר דהיינו עע"ז לאפוקי שאר נסקלין הבא על הבהמה והזכור וכיוצא:

כג כבר נזכר לעיל שרש"י ז"ל פי' אליבא דר"א דס"ל כל הנסקלין נתנין ולדידי' יתפרש מאמר זה כפשוטו. כי בזיון אלקים הוא התלוי שיאמרו מפני מה נתלה זה מפני שברך את השם וכן מפני שעע"ז והאמין שכוכב זה עשה אות ומופת פלוני וכל זה כביכול גנאי כלפי השי"ת אבל לחכמים דס"ל כל הנסקלין נתלין וא"כ מה קללת אלקים יש כאן אם יאמרו הבריות שפלוני נתלה מפני שבא על כלתו וכיוצא לכך פירש"י ז"ל דאליבייהו פירשו ז"ל משל לשני אחים תאומים וכו'. ומ"מ לא יקשה שאחרי שפירוש כי קללת אלקים תלוי לפי שאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך מאין לנו שכל הנסקלין נתלין הא עיקרא דמילתא לא גמרינן לה גם לחכמים אלא ממגדף שבסקילה דז"א דמ"מ משמועתא דקללת אלקים מורה ברכת השם יותר משאר עבירות וממה שהוציא הכתוב בלשון זה משמע שבא ללמדנו בעצם וראשונה על המגדף. כדי ללמד מזה לכל הנסקלין. והנה הרמב"ן ז"ל טען ואמר שאין משל זה דשני אחים תאומים כפשוטו ויש לו סוד ובאמת שכפשוטו אין נופל משל זה כלל כלפי השי"ת. והכתוב אמר ומה דמות תערכו לו ויש להמליץ קצת ולהסביר להשכל משל זה לשטת רש"י ז"ל שלפי שמכל הברואים השפלים שמתחת גלגל הירח האדם הוא הבריאה היותר נכבדת והקרוב אל בוראו יותר מצד אור השכל המאיר בו. והשכל נקרא דיוקנו של מלך מצד זה נאמר כי קללת אלקים תלוי שעצם כזה הקרוב למלך נתלה בבזיון אבל אם הענין הזה ניתן לאמרו מצד צורת המשל אבל מ"מ חומר המשל משל לשני אחים תאומים וכו' רחוק מן צורת הנמשל. ויש לו סוד כדברי הרמב"ן ז"ל והוא ידוע ונגלה לשרידים כמוהו:

פרק כב

א ר"ל לפי פשוטו מלת האזהרה לא דבוקה עם והתעלמת לא תראה ותתעלם כלומר כשאתה רואה אינך יכול להתעלם אבל מ"מ רז"ל דרשו שרמז יש כאן פעמים שאתה מתעלם ר"ל ועל צד הרמז הזה באה מלת האזהרה לא. דבקה עם פעל תראה ולא סמכה לפעל והעלמת. אבל בכל זה הדרש לא יכחיש פשוטו של מקרא כי כן הוא מנהג הלשון לסמוך מלת האזהרה לפעל הראשון לקשוט הלשון ותקונו אם פעל הראשון הוא תנאי האזהרה של פעל השני כמו במשפט הבא בפסוק שלפנינו שאין המצוה לחזר אחרי אבדת חבירו אם אינו יודע היכן היא אבל המצוה שבראותו אבדת חבירו להשתדל להשיבה אליו והי' יכול לומר כי תראה את שור אחיך או שיו נדחים לא תתעלם מהם אבל מנהג הלשון לסמוך מלת האזהרה לפעל הראשון לפעמים לתפארת ולכך נהג בכתוב שלפנינו ג"כ מנהג זה כדי לרמז פעמים שאתה מתעלם דהיינו זקן ואינו לפי כבודו שהוא לפי חשיבות המוצא וערך האבדה שאם הוא איש כזה שגם אם אבדה לו דבר כזה לא הי' טורח להשיבו לביתו ולא הי' מזלזל בכבודו לא חייבתו תורה לחוס על של חבירו יותר משל עצמו והכל לפי כבוד האיש וערך האבדה. וכן מותר להתעלם אם היתה מלאכתו מרובה משל חבירו שיפסיד ע"י טפול באבדת חבירו במה שהוא בטל ע"י זה ממלאכתו ושכר מלאכתו יותר משיווי אבדת חבירו לא חייבתו תורה ג"כ לאבד את שלו ולהציל של חבירו כי אפס לא יהי' בך אביון כתיב אבדתך קודמת לשל חברך אבל אם אין שכר מלאכתו מרובה משל חבירו רק פחות חייב להשיב' והבעלים משלמין לו שכר מלאכתו. ויש בזה חלוק דינים כמבואר בגמרתנו:

ב ר"ל שלרמאי אפילו בסימנין אין מחזירין כמבואר בש"ס:

(ד"ה והשבותו) ר"ל דמאמר זה נראה מיותר שכבר אמר למעלה השב תשיבם וגו' וללמד בא שתהא השבה:

ד כן הוא בש"ס דמציעא דנופלים דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע אבל קרא דרובץ תחת משאו דטעינייהו עלייהו משמע ובפריקה קא מיירי:

ה בש"ס פרק שני נזירים מייתי פלוגתא דתנאי דת"ק דראב"י ס"ל שאין הכוונה כפשוטו שלא ילבש הגבר שמלת אשה ואשה שמלת איש אפילו שיהי' ניכר המין אם זכר אם נקבה אם לובש איזה מלבוש המיוחד למין זולתו שהרי נאמר אח"כ בטעם הדבר כי תועבת וגו' ומה תועבה יש בזה (וגם לרבנן דפליגי אדר"ש ולא דרשי טעמא דקרא מ"מ הרי כאן מפורש הטעם במקרא) וע"כ הכוונ' שלא יחליפו הזכר והנקב' מלבושיהם זה בזה באופן שלא יוכר המין ובזה יכול לבוא לידי תועב' (שיתייחדו הזכר והנקב' ויבוא לידי הרגל דבר כן נ"ל הפירוש ואין ר"ל שאין כאן לאו אלא אם ישבו בלבושים מחולפים אלו הזכר בין הנקבות או הנקבה בין הזכרים) וראב"י ס"ל דאף אם לובש הזכר בלבוש אחר המיוחד למין הנקבה או להפך. יש כאן לאו אף שניכר המין. וצ"ל לדידי' דמעש' זו גופא תועב' היא כיון שיצוייר במעשה זו אופן שהוא תועבה ובכלל זה גם המעביר שער בית השחי ובית הערו' שהוא תקון המיוחד לנשים לבד. והנה בלשון ראשון פירש"י ז"ל אליבא דת"ק דר"א ב"י ולד"א פי' אליבא דר"א ב"י ומבואר:

(ד"ה כי תועבה) הוא לת"ק דראב"י ולא לראב"י מדברי הרא"ם ז"ל והוא פשוט:

ו (ד"ה לא תקח) והוא כדתנן בפרק שלוח הקן היתה מעופפת (ר"ל לאפוקי רובצת) ואין כנפי' נוגעות בקן פטור מלשלח ע"כ. ופירוש לא תקח האם על הבנים לא תקח האם בעודה על הבנים והכרח דרש זה ממ"ש והאם רובצת וגו' ומשמע דעכ"פ בעינן דומיא דרובצת שיהיו כנפי' נוגעות בקן:

ז ר"ל ולכך בא מתן שכר הארכת ימים במצו' קלה זו יותר מבמצות החמורות דבא ללמד מכאן ק"ו למתן שכרן של מצות החמורות מדברי הרא"ם ז"ל ומה נעים הערתם ז"ל:

ח (ד"ה כי יפול) כן הוא בש"ס עדיין לא נפל והכתוב קראו נופל וכה"ג דרשו ז"ל בפסוק על פי שנים עדים יומת המת:

ט ר"ל שלא אמר הכתוב לא תזרע בכרמך כלאים והי' משמעו שלא יזרע כלאים בתוך הכרם והשתא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שהכרם עצמו נזרע עם הכלאים דהיינו חטה ושעורה וחרצן וה"ה כל שני מינים עם החרצן עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכוונתו דוודאי גם אי הוה כתיב לא תזרע בכרמך כלאים נמי הוה משתמע דבעי שלשה מינין דשדך לא תזרע כלאים משתמע שפיר שני מינין דשדה שאינה זרועה מיקרייא נמי שדה אבל כרם לא מיקרי אא"כ נטוע בתוכו חרצן. אבל ר"ל דאי הוה כתיב לא תזרע בכרמך כלאים הי' משמעו לאסור גם אם הכרם נזרע כבר ואח"כ זרע בתוכו שני מינים אחרים אבל השתא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמעו שהכרם נזרע עם כלאי שני מינין אחרים ביחד. ותניא בספרי הובא ברא"ם ז"ל מה אני צריך והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאווין משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם ע"כ ואינו עובר משום שני שמות אא"כ זרע שלש' מינים הנ"ל בבת אחת ואילו הי' כתוב לא תזרע בכרמך כלאים הי' עובר משום שני שמות גם אם הכרם נזרע כבר ואח"כ זרע בתוכו שני מינין:

(ד"ה פן תקדש) וענין הקדושה במקומות הללו הוא הרחוק וההבדל:

י ר"ל וחרישה לאו דוקא וכן שור וחמור לאו דוקא:

יב ר"ל דבבגד של פשתן עושה תכלת ומגו דתכלת פוטר. לבן של צמר נמי פוטר ומגו דלבן של צמר פוטר בבגד פשתן לבן של פשתן פוטר נמי בבגד צמר:

יב ר"ל שהכתוב מרמז הערה זאת שעבירה גוררת עבירה במה שהוסיף תיבת ושנאה שלא הי' לו לומר אלא ובא אלי' ושם לה וגו':

יוד דממה שאמר את האשה הזאת שהוא כנוי הרומז על הגוף הנוכחי. משמע שהאשה נצבת עמו בב"ד:

טו דזה משמע ששניהם נקראים לב"ד האב והאם כדי לעמוד על המחקר והטעם שמתחלה נקראין שניהם. מי שגדלו וכו':

יז שמאמר ופרשו השמלה נראה מיותר ולא הי' לו לכתוב אלא ואלה בתולי בתי ולישתוק ומשום זה פירש"י ז"ל שפירשו ז"ל המאמר בדרך משל שיחוורו הדברים כשמלה. אבל הרמב"ן ז"ל טען בזה ואמר שלא דרשו זה אלא למ"ד דמש"ר חייב אעפ"י שלא בעל (ומ"ד זה מפרש הפרשה ואקרב אלי' וגו' ואלה בתולי בתי וגו' בדרך אחר כמבואר בגמרת כתובות) ולמ"ד זה ע"כ ופרשו השמלה בד"מ אבל למ"ד דבעינן בעל דוקא. מאמר ופרשו השמלה יתפרש כפשוטו כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה והעדים הן השושבינין משמרין להן מבחוץ (שלא ינהגו מנהג רמאות) ובודקין אותן (פן תביא היא דם צפור) ובעת הפרדם נכנסין השושבינין ולוקחין השמלה לראות אם יש בה דמים ואבי הנערה ואמה הם שלוקחין השמלה מיד השושבינין ומביאין לב"ד כדי להראות שאלה בתולי בתם עכ"ל ז"ל:

יח כבר ביארתי לעיל בפרשת בן סורר ומורה שלמדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מוהי' אם בן הכות הרשע

כ דע"כ מוציא ש"ר שמדבר בו הכתוב היינו בעדים. דאם לא הביא עדים שזנתה תחתיו אין ממש בדבריו הרי לא הי' שם התראה ועוד אימור קודם ארוסין נבעלה מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

כא (ד"ה לזנות) וחסר בית השמוש כמנהג הלשון:

(ד"ה אנשי) דמצות סקילה באמת בעדים כמ"ש יד העדים תהי' בו וגו' אבל הכוונה במעמד כל אנשי עירה:

כב ר"ל דתיבת המספר שניהם נראה מיותר ומנינא למה לי הרי פרט אח"כ האיש השוכב וגו' והאשה. אבל בא לרבות שיהו שניהם שווין בהנאה ולהוציא מעשה חדודין שהאיש לבדו נהנה ולא האשה ובזה גם האיש פטור ממיתה מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה גם) דכל אתין וגמין רבויין וכתב הרמב"ן ז"ל שהנוסחא האמתית הבאים מאחוריהם ולא הבאים אחריהם שהרי אינו מדבר כאן בבתולה וא"כ מה לי ראשון ומה לי שני ומה צורך לרבות וצריך לגרוס הבאים מאחוריהם דהיינו ביאה שלא כדרכה אלו דבריו ז"ל:

כג דמלת בעיר מיותרת ולא הי' לו לומר אלא ומצאה איש ושכב עמה אבל בא לרמז שפרצה קוראה לגנב ויציאתה גרם לה. וכבר הארכתי בסדרים הקודמין שהספור המותרי הוא לעורר על איזה בחינה שבו קחנו משם:

כז בסוף הדבור ורבותינו דרשו. ז"ל הברייתא (הובאה בפרק כל שעה ובסנהדרין פרק בן סורר ומורה) מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה רוצח יהרג ואל יעבור. אף גלוי עריות יהרג ואל יעבור ומה כו':

פרק כג

א ר"ל מדכתיב לא תקח דמשמע לשון לקוחין שהן קדושין מכלל שהאזהרה הזו מדברת בקדושין דאי לביאה אתי ליכתוב לא יבוא איש אל אשת אביו או לא יגלה כנף אביו או ערות אשת אביו. וכה"ג דרשו חז"ל מכח הכרח זה דגבי אחות אשה נמי כתיב לשון קיחה ואשה אל אחותה לא תקח. שמדבר נמי בענין קדושין. והנה בקדושין פרק האומר דילמא ללכתחלה הוא דאתי' (ר"ל שאינה אלא אזהרה שלא יקדשנה לכתחלה. אבל אי קדיש קדושין תופסין בה) ומשני כתיב קרא אחרינא והיתה לאיש אחר ולא לקרובים (והוי' ל' קדושין) ומכאן מפיק הש"ס שם דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דגבי אשת אב ואחות אשה אית לן תרי קראי חד רא תקח ואידך והיתה לאיש אחר ולא לקרובים (וכמו שפירש"י ז"ל שם) דמסברא יש לנו לומר דאחות אשה ואשת אב. דאשכחן בהו דאזהר על יהו קרא לכתחלה הדר כתב עלייהו והיתה לאיש אחר דאפי' דיעבד לא תפסו בהו קדושין. אבל שאר קרובים דלא אשכחן בהו אזהרת קיחה לכתחלה לא קאמר עלייהו דלא תפסי בהו דיעבד) ושאר קרובים שבכרת ילפינן מהיקשא דרבי יונה דאמר קרא (בסוף פרשת עריות באחרי) כי כר אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה. הוקשו כל העריות זה לזה וילפינין מאחות אשה (ומאשת אב לא ילפינן דהא אשת אב הוא בכרת וסקילה ואכתי חייבי כרת לחוד מנ"ל) מה אחות אשה בכרת ואין קדושין תופסין בה אף כל וכו':

(ד"ה ולא יגלה) ר"ל דלאו זה בא להזהיר על שומרת יבם של אביו ולעבור עליו בשני לאוין. ואין להקשות כיון דסוף סוף מוקמינין בלאווי יתירא נוקי תרוייהו באשת אביו ולעבור עלי' בשני לאווין, די"ל דלאו הכי אורחא למיסמך תרווייהו ראווי בחד קרא ולהכי מוקמינין לה בשומרת יבם של אביו. כר ראו לענין אחר. ועוד י"ל דיותר מסתבר לאוקמי בשומרת יבם של אביו שאף שיש כאן שני לאווין. מ"מ כל לאו הוא בשביל ענין שאין בחבירו דלא דדודתו הוא בשביל היותה אשת אחי אביו ולאו דהכא הוא בשביל היותה שומרת יבם של אביו וזה יותר מסתבר מלאוקמי תרי לאווי בשביל ענין אחד כן נ"ל:

בא"ד ולסמוך לה לא יבוא ממזר וכו'. ר"ל דאי לא כתב אלא לא יקח איש את אשת אביו לחוד ה"א דאין ממזר אלא מחייבי מיתת ב"ד דהא אשת אב בסקילה לכך סמך לה דודתו שאינו אלא בכרת. ובתוס' יבמות הובא ברא"ם כתבו וז"ל. וא"ת והא מפסיק קרא דלא יבוא פצוע דכא בנתים. וי"ל דכיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשיב הפסק עכ"ל ז"ל:

בא"ד שאין בעריות וכו'. ר"ל דלא שייך כאן הך כללא דאין עונשין ומזהירין מן הדין לפי שאין בעריות כו'. וכולהו הווי להו חייבי כריתות וכ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט

ב ופירוש פצוע דכא או פצוע או דכא. שנפצעו בציו או שנדכאו בציו. ופצוע היינו מכת חרב. מדברי הרא"ש ז"ל:

(ד"ה וכרות שפכה) ופירוש כרות שפכה ששופך ע"י הכריתה ר"ל לפי שכן טבע הגיד על ידי כריתה שופך ר"ל שותת שלא ע"י כריתה מקלח כדדייק בש"ס:

ג ר"ל אבל ממזר נושא גיורת דקהל גרים לא איקרי קהל כחכמים דר' יהודא בש"ס:

ד (ד"ה על דבר) לא כתב על אשר לא קדמו מכאן דרשו ז"ל שבא לרמז ג"כ על דבר העצה וז"ל הספרי כשהוא אומר על דבר אף על העצה א"ד הרא"ם ז"ל. והכתוב בא להסתיר הרע הזה מפני כבודן של ישראל. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

(ד"ה בדרך) דמלת בדרך מיותר. אבל בא לעורר ההתפעלות שבו כשהייתם בטרוף להגדיל הרע שעשו וכבר העירותי על הכלל בזה בלשון וטבע הספור במקומות הרבה ודי עתה אפוא הקצור בזה:

ח ר"ל שנתן הכתוב טעם לאזהרת לא תתעב אצל מצרי ואדומי. באדומי כי אחיך הוא ואצל מצרי כי גר היית בארצו. וקושי כפול יש כאן. א' שיתחייב אזהרה זו העדר מעשה רע לישראל לבד. גם זולת טעמים הללו. ב' דמכלל נתינת טעמים הללו דשאר אומות שלא יפור בהם אחד מטעמים האלה מותר לתעבם. וז"א כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק ט'. דשאר אומות מותרות מיד לזה כתב רש"י ז"ל. שבאמת מניעת ההרעה לבד מחייבת אזהרה זו. אבל לפי שהאדומים והמצרים הרעו לישראל באשת לכן הוצרך לתת טעם אחר לאזהרה זו:

(ד"ה לא תתעב) מפורש בסמוך למעלה:

ט ר"ל שמ"מ הרע שעשו גרם להם איסור בוא בקהל עד דור שלישי. אבל שאר אומות שלא נמצא בהם מעשה רע לישראל מותרין מיד בגרותן אף שלא נמצא כהם גם הדבר הטוב במצרי ואדומי:

בא"ד הא למדת וכו'. מוסב על אזהרת ביאת עמון ומואב בקהל לעולם אף שהם בני לוט וקרובים ג"כ לישראל:

יא ר"ל וה"ה דשאר טמאים משתלחין והכתוב אחז את ההוה ורגיל:

(ד"ה ויצא) בספרי ומייתי לה בפסחים פרק אלו דברים ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לוי'. ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, ור"ל דאי לא כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינין קרא בדמסתבר טפי שיצא ממחנה שכינה. אבל עומד במחנה לוי' אינו משתלח לכך כתיבי שתי מחנות חד למחנה שכינה וחד דמחנה לוי'. ומפרש התם בש"ס דאין לפרש דהכי קאמר קרא ויצא אל מחוץ למחנה שכינה ולא יבוא אל תוך המחנה לוי' דהכי מסתבר טפי לאוקמי קרא קמא במה שפשוט יותר. וקרא תנינא לאוסופי את שאינו פשוט כל כך אתי) דא"כ קשה אכתי לא אפיקתי' עיילתי'. ר"ל דהא היוצא ממחנה שכינה בא לו למחנה לוי'. וא"כ הוצרך הכתיב להזהירו תחלה לצאת ממחנה לוי' עד שרא הזהירו מלבוא למחנה לוי' אחר שכבר יצא ממנה ואיך דלג הכתוב מצות היציאה וע"כ צריך לפרש דה"ק קרא ויצא אל מחוץ דמחנה לוי' ולא יבוא אל תוך המחנה שכינה והיינו כמו שפירש"י ז"ר שם בגמ' דר"ל שאם נטמא במחנה לויה יצא ממנה ולא יבוא משם למחנה שכינה רק למחנה ישראל. עכ"ל ופריך רבינא אימא אידי ואידי במחנה שכינה וחד לעבור עליו בעשה וחד לעבור עליו בל"ת (ור"ל שאם נטמא במחנה שכינה הוא מצוה בעשה לצאת משם ואם הוא עומד חוץ למחנה שכינה הוא מוזהר בלאו לבלי יכנס לשם) ומשני א"כ ליכתוב קרא ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבוא אל תוכה ולשתוק. המחנה למה לי ש"מ ליתן לו מחנה אחרת. ע"כ הש"ס הצריך לענינינו וע"פ הדברים תראה שדברי רש"י ז"ל כאן ובדבור הסמוך שאחריו לפ"ר הם מוקשים כי יש לשאול א' שמלשון רש"י ז"ל נראה. שכל הפסוק הזה מדבר רק במחנה אחת הוא מחנה לוי' וכפר הלשון למיקש עלי' בעשה ול"ת כפירכא דרבינא ומחנה שכינה בק"ו ממחנה לוי' אתיא והרי הוכיח בש"ס דע"כ קרא גופא לשתי מחנות אתי וא"צ לק"ו. ועוד אם אין המקרא מדבר רק במחנה אחת ולמיקם עלה בעשה ול"ת מנ"ל דלמחנה לוי' אתי ומחנה שכינה מק"ו אתי והדק"ל הוא פירכא דרבינא דילמא אידי ואידי במחנה שכינה ולעבור בעשה ול"ת ועדיין לא ידענו אם הוזהר על מחנה לוי'. ומה שצ"ל ביישוב זה שסובר רש"י ז"ל דלפי מה שתירין דמיתורא דהמחנה דרשינן ליתן לו מחנה שני' הדרינין רמאי דהוה גרסינן תחלה בברייתא. ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה. ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לוי'. ולא קשה אכתי לא אפיקתי' עיילתי' דה"פ דברייתא דאי לא הוה כתיב אלא ויצא מחוץ למחנה גרידא הוה מוקמינין בדמסתבר טפי דהוא מחנה שכינה. אכל השתא דכתיב ולא יבוא אל תוך המחנה. ש"מ מדחזר וכתב לך המחנה ליתן לו מחנה שני' דמחנה דקאמר הוא מחנה שני' היינו מחנה לוי' וכורי' קרא לעולם בחד מחנה מתוקם הוא מחנה לוי' ומחנה שכינה בק"ו אתי. דמתחלה כד הוה ס"ד דבורי' קרא דולא יבוא וגו' הוא מיותר. וע"כ דמדבר הכתוב בשני מחנות וכל קרא למחנה אחרת אתי. פריך שפיר שאין ראוי לאוקמי קרא קמא במחנה שכינה ותנינא במחנה לוי' דא"כ אכתי לא אפיקתי' עיילתי'. וא"כ צ"ל בהפך ולגרוס בברייתא. ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לוי' ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה. אבל לבתר דמסיק דכולי' דולא יבוא לאו מיותר דלעבור עלי' בר"ת אתי רק תיבת המחנה מיותר שפיר מצינין לפרש דכולי' מדבר ממחנה אחת. ותיבת המחנה מגלה לנו שמדבר במחנה שני' וכולי' קרא במחנה לוי' ולעבור בעשה ול"ת ומחנה שכינה בק"ו אתי. וכיון דכולי' בחד מחנה. א"צ לשבש עוד לשון הברייתא וגירסא קמא עיקר וכדפרשינן לעיל דאין כוונת הברייתא אלא לגלויי דקרא בתרא לגלויי על קרא קמא קאתי דכולי' במחנה לוי' מישתעי. ודברי הרא"ם ז"ל בכאן אינם מובנים לי. והנה הרא"ם ז"ל הקשה איך אתי מחנה שכינה בק"ו ממחנה לוי' הא אין מזהירין מן הדין ותירץ דהכא חד גופא הוא דגם מחנה לוי' משום קדושת שכינה הוא ובחד גופא מזהירין מן הדין. כמו שנאמר בהר סיני הנוגע בקצהו מות יומת. שפירושו אפי' בקצהו וכ"ש גוף ההר שהקצה והגוף גוף אחד הן. ולא שייך אין מזהירין מן הדין אלא דומיא דבתו מאנוסתו דאי לאו ג"ש דהנה הנה זמה זמה. לא אתיא בק"ו מבת בתו מאנוסתו דכיון דתרי גופי נינהו אין מזהירין מן הדין עכ"ל. ולע"ד דאין צורך לזה. דרא שייך אין מזהירין מן הדין אלא היכי דכתב קרא בהדיא הנושא הקל אין למדין החמור ממנו. אבל הכא דכתב קרא מחנה סתם ומסתבר א"כ למוקמי קרא בנושא החמור הוא מחנה שכינה. אלא דמשום יתורא מוקמינין קרא במחנה לוי' הקר. בזה אמרינין דמשום הך ק"ו כלל הכתוב שניהם ולכך כתב לך מחנה סתם. א"כ עיקר הכוונה דמשום הך ק"ו אמרינן דכתב לך קרא גם במחנה שכינה. והק"ו מגלה לן פירושא דקרא. ובזה יתבאר ג"כ בדרך יותר מורווח מה שאמרנו לעיל ביישוב דברי רש"י ז"ל. והוא דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דכולי' קרא תנינא מיותר וצריך לאוקמי' במחנה אחרינא הוכיח שפיר מפני קושיית אכתי לא אפיקתי' עיילתי' דקרא קמא במחנה לוי' ובתרא במחנה שכינה ומכח זה משבש לשון הברייתא אבל לבתר דמסיק דלאו כולי' קרא מיותר אלא תיבת המחנה מיותרת. יש לאוקמי תרווייהו קראי במחנה שכינה ולעבור בעשה ול"ת והמחנה אתי לרבויי מחנה לוי' כמו דדרשינן בעלמא תיבה הכא לרבות. שמרבה נוסף עוד על האמור בפסוק וא"צ לשבש לשון התנא כלל. וה"פ אי לא כתב אלא ויצא מחוץ למחנה ולא יבוא אל תוך לחוד ה"א שמדבר במחנה שכינה לחוד. ולעבור בעשה ולא תעשה. השתא דכתב ולא יבוא אל תוך המחנה ש"מ ליתן לו מחנה אחרת כלומר דמרבה גם מחנה לוי' אלא דעדיין יקשה. מנ"ל דאתי לרבויי מחנה לוי' נוסף על מחנה שכינה. אימא דאתי לגלויי דכולי' קרא רק במחנה לוי' מדבר ולעבור בעשה ול"ת. לזה תירץ רש"י ז"ל כאן בחומש דמשום דמחנה שכינה בק"ו ממחנה לוי' אתי. יותר י"ל דאתי לרבויי מחנה לוי' והפסוק מדבר במחנה שכינה כמשמעותא דקרא זולת הרבוי. וכמו שביארתי דהלכך אין שייך כאן אין מזהירין מן הדין כן נ"ל בזה:

יב ר"ל שאין כוונת הכתוב. שיטבול דוקא סמוך להערב שמש דבאמת ז"א דמיד אחר שנטמא יכול לטבול וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מקוה הובא ברא"ם וז"ל. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה עד הערב שמש עכ"ל. אלא הא דכתב קרא לפנות ערב. דמשמע סמוך לביאת שמש לומר לך שאינו טהור בלא הערב שמש. ואם טבל אחר ביאת השמש אין הטבילה מועלת לו לטהרו עד בוא השמש למחרתו וראי' לזה שלא יקפיד הכתוב שתהי' הטבילה דוקא סמוך לביאת שמש ממ"ש בת"כ סדר אמור איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' ולא יאכל וגו' כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר וגו' הרי שרא דזכיר שם זמן לטבילה ולא הקפיד שם אלא שתבוא עליו השמש אחר הטבילה:

יד ר"ל דוודאי לא הקפיד הכתוב שיהי' היתד תלוי ער הזיין אבל פירוש מלת ער לבד כמו על הכליות יסירנה וכוונת הכתוב שלא יחפור בכלי זיינו וכלי תשמישו אבל יהי' לו יתד מיוחד לכך ופירוש על אזנך לבד אזנך שלתשמיש המגונה הזה לא ישתמש בכלי זיינו ומכ"ש שאר כלי תשמישו:

טו ר"ל ולא יראה וגו' מוסב על ד' אלקיך שבראש הכתוב:

טז ר"ל אונקלוס תרגם עבד עממין ור"ל ישראל הנמכר לעכו"ם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולכן לא תרגם עבד בר עממין כמו שתרגם בפסוק לנכרי תשיך:

יח (ד"ה ולא יהי') ר"ל בפרשת עריות בסדר אחרי כתוב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה הרי אזהרה לשוכב ובסדר קדושים בפ' עונשי העריות כתוב אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיחם בם הרי עונש לשוכב ולנשכב ועדיין אזהרה לנשכב מנין ומפיק לה ר' ישמעאל בברייתא הובאה בפרק ד' מיתות מורא יהי' קדש דהכא ואליבי' פירש"י ז"ל כאן מזומן למשכב זכור. והרמב"ן ז"ל טען ולמה יזהיר בהיות הנשכב קדש ומזומן והלא אף הנבעל במקרה ובהצנע יש בו כרת ומיתת ב"ד עכ"ל. ולע"ד נראה שהכתוב קורא את הנשכב קדש לפי שהנשכב אינן פועל רק הנפעל וא"כ אינו אלא מכין ומזמן עצמו לפעולת הגנאי שיעשה בו פועל זולתו וכל המזומן לפעולת גנאי אשר יעשה בו מזולתו נקרא קדש וכאן הכוונה על פעולת השכיבה כמו שלמדו ז"ל שם בסנהדרין מגזר' שוה ועל שם כך נקרא קדש ולא בשביל היותו מיוחד לכך תמיד כן נ"ל:

כ דהמלוה הוא הנושך ואלו הי' זה אזהרה למלוה לא תשיך מיבעי' לי' ומדכתיב לא תשיך ע"כ שהוא אזהרה ללוה שלא תגרום שינשוך אחיך אותך. ונ"ל לגרוס ברש"י ובמקום אחר אזהרה למלוה והוא בת"כ פרשת בהר:

כא ר"ל שהרי בכל אזהרת הרבית נאמר מלת אחיך וממילא שמעינן שאין מוזהר על הנכרי ולנכרי תשיך למה לי וע"כ שבא בשביל הלאו הנשמע מכללו להוסיף עוד עשה באיסור רבית. ובספרי הובא ברא"ם שנינו לנכרי תשיך זו מצות עשה א"כ נראה מזה שלפי הספרי לא בא המאמר הזה בשביל העשה הנשמע מכללו רק שבא לענין אחר שיש מצוה בלקיחת הרבית מן הנכרי ואי מאחיך לא הוה שמעינן אלא רשות אבל בש"ס שלנו שהעמידו המאמר הזה להוסיף עשה באיסור רבית ע"כ חולק על הספרי. אבל הראב"ד ז"ל פירש שכוונת הספרי ג"כ על מה שאמרו בגמרא ומה שאמר לנכרי תשיך זו מצות עשה. ר"ל העשה שהוא ע"י הלאו הבא מכללו שלא ישיך לישראל ע"כ. ולע"ד שדברי הראב"ד מוכרחין שהרי בספרי עצמו פירשו דאזהרת לא תשיך לאחיך הוא על הלוה מדכתיב לא תשיך ולא לא תשוך וא"כ לפ"ז גם לנכרי תשיך דהכא היא נ"כ על הלוה שמותר ללות מגוי ברבית. ולפ"ז אי נימא שכוונת הספרי כפשוטו שלנכרי תשיך הוא בעצמו מ"ע. ולא הנשמע מכללו ע"כ נצטרך לומר שהישראל מצווה ליתן רבית לנכרי בהלותו וזה לא יתכן וע"כ מוכרע כפירוש הראב"ד ז"ל שכוונת הספרי ג"כ כמו שהוא בגמרא שהנשמע מכללו הוא מ"ע:

בא"ד לעבור עליו בשני לאוין ועשה. השני לאוין הם האחד לא תשיך לאחיך וגו' שבפסוק שלפניו והשני ולאחיך לא תשיך וגו' שבפסוק שלפנינו ועיין רא"ם מ"ש בזה:

כד ז"ל הברייתא הובאה בפ"ק דר"ה מוצא שפתיך זו מ"ע (ופירש"י ז"ל דהכי משמע מוצא שפתיך קיים) תשמור זו מצות ל"ת (כדר' אבין אמר ד' אילעי כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת) וכו' ופריך הש"ס תשמור זו מצות ל"ת למה לי. מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני ההוא כו' ע"ש בש"ס:

פרק כד

א ר"ל שהרי הכתוב נתן טעם לדבר למה לא מצאה חן בעיניו מפני שמצא בה דבר ערוה. מכלל שכשמצא בה דבר ערוה מצוה שלא תמצא חן בעיניו רק שיגרשנה ולהכי פירש הכתוב טעם מציאת השנאה ובש"ס פליגי ב"ש וב"ה לב"ש אסור לגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ותיבת דבד מוקמי לג"ש למילף דבר דבר מן ממון (דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר) דאין דבר שבערוה (לאסרה ער בעלה ולענין גיטין וקדושין כמפורסם בתלמוד) פחות משנים. וב"ה ס"ל או ערוה או דבר ואפי' הקדיחה תבשילו (דהיינו דבר) ע"כ. ומשום זה הקשה הרא"ם ז"ל דרש"י ז"ל פירש כאן אליבא דב"ש. ולענ"ד דלב"ה קשה ערות למה לי. ליכתוב כי מצא בה דבר לחוד ולכן צריך לתרץ שכתב לך ערוה ללמד שבדבר ערוה מצוה לגרשה. אלא שקשה דמ"מ למה לי קרא להכי תיפוק ליה דהא איכא איסור עשה דונטמאה ג"פ אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וצ"ע:

ב ר"ל לכך בא תוספת מלת אחר שהי' יכול לומר והיתה ראינו לחוד:

ג דכל המאמר הזה נראה סותר ולא הי' ראוי להיות תחלת הפסוק אלא במאמר וכתב לה וגו'. ועוד שעכ"פ הי' לו לומר והי' אם ישנאה האיש האחרון ועכשיו שכתב ושנאה האיש האחרון משמע שהוא מאמר החלטי סופו לשנואתה:

ד הוא מחלוקת תנאים בפ"ק דיבמות לר"י בן כופר משום ר"א מחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה. מן הארוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה אבל אנן קיי"ל כחכמים דס"ל אחת זו ואחת זו אסורה אסורה (ופירש"י דכתיב והיתה לאיש אחר והוי' קדושין משמע וכתיב לא יוכל וגו' לשוב לקחתה) ומה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואף שכבר למדנו דאסורה לבעלה מונטמאה (דכתיב בפרשת סוטה) תירצו בגמ' דאיצטריך למיקם ערה בלאו:

ה ר"ל שקיא חדשה לו ולמעט מחזיר גרושתו שאינה חדשה לו ולא למעט אלמנה וגרושה שכבר היתה לאיש דא"צ שיהי' חדש לה רק שהיא תהי' חדשה לו (ד"ה לכל דבר באמצע הדבור אבל דחוזרין מעורכי המלחמה כו') כדתניא בפרק משיח מלחמה יכול אף בנה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארס אישה ולא לקחה פטור מערכי צבא בספוק מים ומזון וכיוצא ת"ל ולא יעבור עליו (ועליו מיעוטא הוא) עליו אינו עובר אבל עובר הוא על האחרים ע"כ. וזה הכלל כדתנן פ' משוח מלחמה ואלו שאין זזין ממקומן הבונה בית וחנכו נטע כרם וחללו (דכל הנך אתיין מרבוייא דדמיין לנושא את ארוסתו כמו שיבוא בפירש"י בסמוך) והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו שנאמר וכו' ע"כ ופירש"י ז"ל וז"ל דהנך דלעיל שהן החוזרין הולכין מבתיהן עד הספר ושם שומעין דברי כהן וחוזרין מן המערכה לארץ ישראל ואין חוזרין לבתיהן אלא עוסקין בספוק מים ומזון להולכי המלחמה אבל אלו אין זזין ממקומן ואפי' ללכת עד הספר ולשוב על פי כהן ואלו הן הבונה בית וחנכו ועדיין לא דר בו שנה וכו' עכ"ל (ד"ה יהי') ר"ל יהי' רבוייא הוא הוסיף לו הוי' אחרת להיות כזה שגם הנוטע כרם ולא עלתה לו שנה שלמה לאחר שחללו שוה לנושא ארוסתו ולא עלתה לו שנה לחופתו שכל אלו אין זזין ממקומן מדברי הרא"ם ז"ל. (ד"ה ושמח) ר"ל שפעל שמח הוא עומד בבנין הכר ויוצא לשני בבנין הדגוש וע"כ תרגומו ויחד ית איתתי' ואלו הי' בא ושמח בקל הי' תרגומו ויחדי עם איתתי':

ו (ד"ה לא יחבול) והוא כמו ששנינו בספרי הובא ברא"ם דכי נפש הוא חובל בא לרבות כל כלי אומנות שהם חיי נפש. ורחים ורכב לאו דוקא:

ח ר"ל דהשמר כולל שני דברים שלא יתלוש סימני הטומאה מהנגע שהוא שער לבן מבהרת וכן שלא יקוץ הבהרת עצמו ופשוט:

ט כמו ששנינו בספרי מה ענין זה לזה ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע:

י ואונקלוס תרגם ארי תרשי בחברך וגם הוא לשון חוב כמו שאמרו ז"ל בב"ק ממרי רשותך פארי איפרע מדברי הרא"ם ז"ל:

יב ר"ל ואין האזהרה על השכיבה שרא ישים העבוט למצע תחתיו שהרי אמר אח"כ השב תשיב וגו' הרי שמצוה להשיבו אלא ע"כ הפירוש לא תשכב ועבוטו אצלך וכן הוא מנהג הלשון לקשר הפעל הטבעי ההוה בזמנו עם הענין או הדבר אשר יתמיד בזמן הוויית הפעל במלת היחס על או בו כאלו הפעל ההוא לא יתפשט חוץ מן הענין או הדבר ההוא רק מוגבל ביחס אל הדבר והענין ההוא לבדו כמו אם זרחה השמש עליו ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל לא תבוא עליו השמש שלפי שרוצה לספר כי התמיד או נתהווה הדבר או הענין ההוא בזמן הפעל הטבעי אשר ישמור חוקו בזמן ההוא יאמר זה ע"י הקשור הפעל הטבעי והמקרי במלות היחס כאלו לא יתייחס הפעל הזה רק אחר הפעל המקרי. ולפי שכל הדברים הווים ביום או בלילה לכן יקשור השנויים הטבעיים ההווים ע"י השתנו' הזמנים ההם במלות היחס עם הפעלים המקרים ההווים בזמנים אלו והן זריחת השמש ביאת השמש. השכיבה:

יד ר"ל והלא כבר כתוב בפרשת קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגו' ופירש"י ז"ל שם דרא תעשוק לכובש שכר שכיר אתי אבל כאן בא להוסיף לך לאו אם השכיר הוא אביון ולעבור על העני בשני לאוין:

(ד"ה אביון) ואביון נגזר מן אבה ואבה ותאב הרובים בענין:

(ד"ה בשעריך) כי הגבלת המקום דזה בארצך בשעריך לא יתכן כפשוטו ואם הגר איננו מארצו הכי יש לנו היתר לעשוק את שכרו וע"כ שהמקום הנזכר כאן איננו להגביל ולמעט מקום אחר רק בא על דרך הרוב כי השכירים הם לרוב בארץ אחת עם השוכרים אותם. ואולם בכל זה הוא כפשוטו הוספה מותרית לזה דרשו ז"ל שבא לרבות בשעריך בא לרבות גר תושב. ואשר בארצך בא לרבות שכר בהמה וכלים. והא דלא דרשי אשר בארצך לרבות גר חושב ובשעריך לרבות שבר בהמה וכלים והסדור הזה מסתבר טפי שהזהיר תחלה על עושק השכירים מאחיך מגרך גר צדק ואשר בארצך גר חושב ואח"כ הזהיר על עושק שכר בהמה וכלים. אבל הטעם בזה לפי שלא יתייחס אחר שער העיר או המדינה רק האדם לבדו שהם נכנעין אל השער מקום המשפט. לזה יחר הבע"ח לא יתייחסו רק אחר הארץ והעיר מקום המצאן ועור כדרכם ז"ל לתלות הנושא אשר יכללוהו ז"ל עפ"ז הדרש באיזה תיבה שבפסוק. בגזירה שוה מתיבה ההוא מפסוק אחר שנזכר אצלה הנושא ההוא. והנה מצאנו אצל אזהרת אכילת נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' הרי שנזכר הגר חושב אצל מלת בשעריך והתוך הכתוב עפ"י הדרש לא תעשוק שכיר וגו' מאחיך או מגרך ולא תעשוק שכר כל דבר אשר בארצך ולא תעשוק שכיר מגרך אשר בשעריך כל זה כלול ברמז התיבות ההם:

טו ר"ל כי אליו מוסב על שכרו הנזכר מקודם בפסוק זה ור"ל אל השכר הזה הוא מוסר כר נפשו וחייו:

(ד"ה והי') ר"ל בוודאי החטא אינו תלוי בקריאה אבל מהירת הפרעון תלוי בקריאה:

טז באמצע הדבור אבל מי שאינו איש וכו' ר"ל לכך הוסיף מלת איש למעט את הקטן והוא ע"ד רמז ובוודאי שאין הכוונה בדיני אדם רק שמרומז ע"י מלת איש דיני שמים שהקטנים מתים בעון אבותם בדיני שמים:

יז (ד"ה לא תחבול) והוא כדתניא בפ' המקבל המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו בד"א במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו ופירש"י דקרא בחובלו לאחר הלואה הוא דכתיב אבל היכי דאתיי' גיהרי' (דהיינו בשעת הלואה) לאו חוברו הוא עכ"ל:

יט דשערו רז"ל שאין גדיש פחות מסאתים:

(ד"ה לא תשוב) כלומר אם כבר עבר ממנו אז הוא דהווי שכחה. אבל אם עדיין לא עבר ממנו לא הווי שכחה דלא קרינן בי' לא תשוב:

(ד"ה למען) ר"ל שמיד בששכחו והבעלים עדיין לא ידעו בו זכו בו העניים שרא בכוונת הבעלים וידיעתם ולמדנו מזה שני דברים א' ק"ו למתכוון לזכות לעני שלא זכה אלא בכוונת הבעלים ב' נפלה סלע מידו וכו' זהו כוונת רש"י ז"ל. וכן הוא בספרי מדברי הרא"ם ז"ל:

כ והוא כדתנא דבי ר' ישמעאל בפ' הזרוע לא תפאר לא תטול כל תפארתו ופירש"י לא תטול כל פריו (שהפרי הוא תפארת האלן) לשון וכל תבואתו תשרש דמשמע עקירה ולשון ויזנב בך נטל את זנבך עכ"ל וה"נ פירושו לא תטול כל פריו עד שלא תניח בו פאה:

כא כי פירוש לא תעולל לא תטול העוללות מן עץ הגפן והוא ג"כ מלשון וכל תבואתי תשרש. והוא כלל כולל לכל פעל הנגזר מן השם כשיבוא בבנין הדגוש. ישמש לפעמים הסרת הענין שיורה עליו השם ההוא:

פרק כה

א לא אמר הכתוב כי יגשו אנשים אל המשפט. אבל האריך לומר כי יהי' ריב בין אנשים. ונגשו וגו' ואמרו ז"ל שרמז לנו בזה שאין השלום יוצא מתוך מריבה וסוף המריבה לבוא עלי' אל המשפט. ושיעור הכתוב עפ"י הרמז הזה כי יהי' ריב בין אנשים הוא נחלוטין וברור שלא ישלמו. רק יגשו אל המשפט:

(ד"ה והרשיעו) ב' נקודות ההפסק שלפני לא תחסום הוא ט"ס. והכל דבור אחד וכן צ"ל למוד מן הענין לא תחסום וגו' לאו שלא ניתק לעשה עכ"ל. ור"ל לפי שבסוף פרשה זו המדברת מדין מלקות. נאמר לאו דלא תחסום הוא דבר הלמד מענינו. דאינו לוקה אלא בלאו הדומה ללאו דחסימה שיש בו מעשה ואינו ניתק לעשה ולולי שלמדנו מוהי' אם בן הכות. דיש לאו שאינו לוקה עליו לא היינו למדין שום דבר מלאו דחסימה. אבל אחרי שלמדנו מוהי' אם וגו' שחין כל הלאווין שווין לענין מלקות וסתם לנו הכתוב ולא פירש למדנו זה מלאו דחסימה בדבר הלמד מענינו ופשוט:

ב (ד"ה לפניו) ר"ל מדכתב לפניו כדי רשעתו. משמע לפניו כדי רשעה אחת הא לאחריו יותר מכדי רשעה אחת ותפשת מועט תפשת והוא כדי שתי רשעיות ופשוט:

(ד"ה במספר). ר"ל שעל פי פשוטו אמר הכתוב שיכהו במצות השופט במספר המיוחד לפי האומד ואח"כ בפסוק שאחריו אמר ארבעים יכנו לא יוסף וגו' ר"ל שהאומד לא יהי' יותר מארבעים. גם אם יכול לקבל יותר מארבעים אבל לפי זה הי' צריך להנקד בית במספר בפתח ולא בשווא. ור"ל במספר המיוחד שהוא או ארבעים או פחות מן ארבעים לפי האומד וממה שנקוד הבית בשבא הוא למד כאלו הוא דבוקה לשם המספר ארבעים שבפסוק שאחריו. וכאלו כתובה מלה זו שם. במספר ארבעים יכנו וכיון שפרט המנין ארבעים. לא הוצרך לנקוד הבית בפתח רק בשבא. כידוע שהא הידיעה לא תבוא לעולם מטעם זה בשם הסמוך לשם אחר ומזה דרשו שפיר במכות מדלא כתיב ארבעים יכנו במספר וכתיב במספר ארבעים יכנו ע"כ (ר"ל גם לפי הרמז הזה שמלת במספר דבוקה לפסוק שאחריו. ארבעים יכנו וגו') אין ר"ל שהשופט ימנה את ההכאות למען לא יכשל להוסיף שא"כ הי' ראוי לכתוב תיבת במספר אחר ארבעים יכנו. וע"כ אין הכוונה רק להגביל סך ההכאות וזה מיותר שהרי פרט ואמר ארבעים יכנו. לזה דרשו ז"נ שהכוונה מספר הסוכם את הארבעים והוא סך ט"ל שגורם לקרות אחריו בשם ארבעים. והנה לפי זה תיבת במספר שבסוף פסוק שלפנינו משמש לשתי כוונות ע"פ פשוטו. במה שהוא סוף פסוק שלפנינו הכוונה במספר המיוחד עפ"י האומד. ובמה שהוא עפ"י הנקוד תחלת פסוק שאחריו הכוונה להגביל סך ההכאות כן נראה לי ביאור זה:

ד בב"ק פ' שור שנגח את הפרה. מפיק לה מג"ש שור שור משבת (דנאמר בו בדברות האחרונות לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו') דפרט שם שור וחמור. והלא בכלל כל בהמה הם ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שור וחמור האמור כאן חי' ועוף כיוצא בהן (דחי' בכלל בהמה ועוף אתי מוכל בהמתך וכל רבוייא הוא) אף כל (ר"ל מקום שנאמר בו שור וחמור) חי' ועוף כיוצא בהן:

בא"ד א"כ למה נאמר שור כו'. ר"ל כמו שאמרו בגמ' פ' הפועלים מכדי כל מילי איתנייהו בחסימה דילפי שור שור משבת. למה לי למיכתב שור. ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה:

בא"ד להוציא את האדם ר"ל דהחוסם את האדם פטור ממלקות. כמו שאמרו ז"ל בפ' הפועלים מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו. תאמר באדם שאינך מצווה על חסימתו וכן פסק הרא"ם ז"ל שהחוסם את הפועל פטור ומ"מ צ"ל שאינו פטור אלא מלאו דחסימה. אבל מ"מ עשה מיהא איכא שמצוה על בע"הב להניח לפועל לאכול העושה במלאכתו בדבר מאכל כדדרשינן בהך פרקא מקרא דכי תבוא בכרם רעיך וגו' דאדם בין בתלוש (דהיינו דישה) בין במחובר (דהיינו קצירה) מצוה להניחו לאכול. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה בדישו) ר"ל דס"ד לומר דדוקא בשעה שהוא עומד בגורן על הדישה נא יחסמנו. אבל יחסמנו מחוץ לגורן ויכניסנו אח"כ לגורן לדוש תלמוד לומר לא תחסום שור מ"מ. ור"ל שהי' לו לומר שור בדישו לא תחסום ובזה אזהרת לא תחסום דבוק עם בדישו שהוא המוזהר עליו אבל עכשיו שכתב אזהרת לא תחסום לפני המוזהר עליו. דרשינן לא תחסום מ"מ. מדברי הרא"ם ז"ל:

ה לאו מלת יחדיו קא דרשו דזה איצטריך לדרשא אחרינא כמ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחריו. אלא מכי ישבו אחים קא מפקי לה שאין נופל במאמר זה פעל הישיבה שהי' לו לומר כי ימות חיש ובן אין לו יבמה יבוא עלי' וגו' וע"כ בא הפירוש בקבלה שהיתה להם ישיבה אחת בעולם אבל אם נולד לו אחר מיתה אח אינה זקוקה לייבום דהואיל והותרה הותרה:

(ד"ה יחדיו) והוא כמו שפירש"י ז"ל ביבמות המיוחדין בנחלה. הראויין לירש זה את זה עכ"ל:

(ד"ה ובן) כן דרשו ז"ל מדכתיב אין ביוד ולא כתיב אן. וה"נ דרשו ז"ל בפסוק ויצאה חנם אין כסף. דיוד דאין לדרשא אתי וזה מפורסם:

ו פשטות ביאור הפסוק והי' הבכור אשר תלד היבמה מהיבם יקום הולד ההוא על שם אחיו המת שאם הי' שם המת ד"מ יוחנן קורין את הולד ג"כ בשם יוחנן. אבל באה הקבלה האמתית מרבותינו ז"ל דהך קרא כולי' לאו בולד משתעי אלא ביבם ויבמה משתעי וה"פ דקרא והי' הבכור היבם יהי' הגדול שבאחין אשר תנד. ר"ל והיבמה תהי' בת לידה פרט לאיילונית ובהיות כן יקום על שם אחיו כלומר יקום היבם על שם אחיו לנחלה (ויבואר פירוש זה בציון הסמוך) וז"ל הש"ס ביבמות. אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי ג"ש (על שם. על שם. כתיב הכא יקום על שם אחיו וכתיב התם על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה התם לנחלה ולא לשם. אף כאן לנחלה ולא לשם) ואפיקתי' מפשטי' לגמרי ע"כ הש"ס. והוא כמו שפירשו שם התוס' ז"ל דכיון דיקום על שם אחיו לנחלה קאמר ליכא לאוקמי הך אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר שיקום על שם המת לנחלה שיירש את המת א"כ יקום על שם אחי אביו מיבעיא לי' וכיון דיקום על שם אחי' ביבם משתעי ע"כ כולי' הך קרא ביבם משתעי אלו דבריהם ז"ל. א"כ אתאי ג"ש ואפיקתי' להך קרא מפשטי' לגמרי וכל זה מבואר:

(ד"ה אשר תלד) כבר מבואר זה לעיל בסמוך:

(ד"ה יקום) זה הכלל אם אביהם חי בשעת מיתת האח היבם אינו יורש כלל כדאיתא ביבמות. דאמר מר האב קודם לכל יוצא ירכו ואפי' מת האב אח"כ חולק עם אחיו בנכסי המת שירש מאביו בשוה. דאמרינן בערכין פ' יש בכור. בכור קרי' רחמנא (ליבם והי' הבכור וגו') מה בכור אינו נוטל בראוי רק במוחזק אף יבם כן. אבל אם מת אביו ואח"כ מת אחיו אז נוטל חלק אחיו המת בנכסי האב וגם נוטל כל נכסי אחיו והשאר חולק עם יתר אחיו בשוה זהו על דעת ר' יהודא במשנה פ' החולץ. ואנן קיי"ל כרבנן בני מחלוקתו. דאפי' בחיי האב יורש נכסי אחיו המת רק לענין שיירש חלק אחיו המת בנכסי אביו בהך לחודא יש חלוק דאם האב הי' חי כשמת האח חולק עם אחיו בשוה דה"ל ראוי. אבל אם מת האב ואח"כ מת האח קודם שחלקו אז נוטל היבם חלק אחיו המת. והשאר חולק בשוה עם כל יתר אחיו:

(ד"ה ולא ימחה) דאי שלא יהי' היבם סריס מאשר תלד נפקא שכשם שהקפיד הכתוב שלא תהי' היבמה איילונית ע"כ הקפיד נמי שלא יהי' היבם סריס ושיהיו היבם ויבמה ראויין להוליד וע"כ צ"ל דאתי למעוטי שאין דין יבום נוהג באשת סריס:

ז ואינו כמו בשעריך תאכלנו שפירוש עיר שא"כ אין נופל ע"ז פעל ועלתה וע"כ פירושו כתרגומו לתרע בית דינא ומושב הזקנים הוא בגובה שער העיר:

ח דאל"כ תיבת ועמד מיותרת וע"כ דעמידה דוקא בעינן:

(ד"ה ואמר) בסוטה פ' ואלו נאמרין יליף לה מג"ש יע"ש:

ט ואין פירושו בפניו ממש שיפול הרוק על פני החולץ רק פירושו כמו לפניו. ושנינו בספרי הובא ברא"ם יכול בפניו ממש. ת"ל לעיני הזקנים רוק הנראה לזקנים ע"כ. וביאור זה שלפי שצריך שיראו הזקנים פעל הרקיקה ואין די במה שיראו הרוק המוטל בלבד (כמ"ש הפוסקים ז"ל) וכן צריך שיהי' שיעור הרוק שיעור הנראה לזקנים א"כ אם הוא מן הצורך שתרוק בפניו דוקא ושיראו הזקנים זריקת הרוק מפיה על פני החולץ שיעור גדול מן הרוק כדי בזיון וחרפה ואין זה דרכי נועם וביותר אם היבום אין ראוי מן התורה רק החליצה (כאלמנה לכהן גדול וכיוצא) והיבם הוא אדם רב ושוע ואיך יעשה לו החרפה הזו בפרסום לכן פירשו ז"ל שהכוונה כמו לפניו כן נ"ל ביאור זה והקורא יבחר:

יא ר"ל ולכן לא אמר הכתוב כי יכו אנשים איש את אחיו והחל במריבה לבד לומר כי ינצו אנשים יחדיו וגו' לרמז לנו מאמר מוסרי זה שסוף המריבה בדברים לבוא לידי מכת היד ואין שלום יוצא מתוך מצות. לכן חסר העיקר בראש הפסוק ולא זכר רק הסבה שהוא המצה וכאלו הנמשך והוא פעל ההכאה מובן מעצמו:

יג ז"ל הספרי הובא ברא"ם אבן ואבן יכול לא יעשה ליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא תלמוד לומר גדולה וקטנה גדולה שהיא מכחשת את הקטנה (ר"ל ששניהם ממין משקל אחד ליטרא או חצי ליטרא אלא שהאחד גדול והאחד קטן) שלא יהי' נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה ע"כ. וכן דרשו ז"ל ג"כ גבי איפה ואיפה גדולה וקטנה גדולה שמכחשת את הקטנה. וביאור זה אם לא כתב לך אלא לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן לחוד יכול היית לפרש שלא יהי' לך שני מיני משקל דהיינו ליטרא וחצי ליטרא. אבל עכשיו שהוסיף לומר גדולה וקטנה הרי שבא לפרש שלא הקפיד על שנוי מיני המשקל רק על הגודל ועל הקוטן והוא במין משקל אחד. ועוד שאין הגודל והקוטן נופל רק במין אחד שאינו נופל על הלשון לומר הבית הזה גדול מן האבן הזה. רק הבית הזה גדול מן הבית האחר:

(ד"ה לא יהי') דאחרי שאמר בכיסך בכנוי הנוכח למה הוסיף עוד מלת לך. לא יאמר רק לא יהי' בכיסך אבל הוסיף מלת לך. לרמז שיש בכח הכתוב הזה עוד מאמר אחר אם יהי' בכיסך לא יהי' לך. מדברי הרא"ם ז"ל. בתוספת ביאור:

טו דלך בתרא דומיא דלך קמא. מדברי הרא"ם ז"ל:

יז יישבו ז"ל בזה הסמיכות ופשוט:

יח לפירוש הראשון הוא לשון מקרה שכל דבר הבא על האדם פתאום מה שלא פלל מקודם לזה יכונה מקרה:

(ד"ה ויזנב) ופי' ויזנב הסיר הזנבות שהם איברי המילה וזרקן כלפי מעלה כלומר מה הועילה מצותך שצוית לעמך ישראל. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה הנחשלים (ונחשלים כמו נחלשים. מן השמות ההפוכין כמו כבש כשב וכיוצא. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ולא ירא) ר"ל שאינו תואר לישראל כמו ואתה עיף ויגע שאין טעם למאמר הזה כאן דזה סבה מתנגדת למחיית זכר עמלק. אבל באמת שמלת ירא כאן אינו שם תואר רק פעל כמו מלא. כי שקל פעל הוא פעם שם תואר כמו זקן ופעם פעל כמו ח"י ויהי כי זקן יצחק וגו'. וכן מלת ירא כאן הוא פעל ודבוק עם ויזנב בך וגו' שנזכר מקודם שהפועל הוא עמלק וכן הפועל כאן שבכלל פעל ירא הוא ג"כ עמלק. והוא פעל עבר משקל פעל. כי פעל הקל יש לו שלשה תמונות. פעל פעל פעול. כאשר הזכירו המדקדקים:

יט כן הוא בכלל זכר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה